אורי צבי על הנופלים במערכות ישראל
תש"ח של יורם קניוק מול 1948 של בני מוריס
ראה הנה מוטלות גופותינו
קרב הגבורה ביבנאל
טיבוע סטרומה וחיסול הלורד מוין
לא קול ענות לא קול תופים
כשלח"י תכנן לחסל את שר החץ הבריטי
זעקת האבות על נפילת הל"ה
החיים בצל החלל שנפער
קרב הגבורה ביבנאל
לזכור אחרי 74 שנים
כך התגוננו הבריטים ממוקשים – בני ערובה ערבים
מראשית המפעל הציוני גזר על עצמו הישוב היהודי מדיניות שלריסון ואיפוק מול ההתקפות הערביות. המדיניות הזו התגבשה כתורת לחימה אסטרטגית ב"מאורעות" 1936 וכונתה "הבלגה". היא נמשכה בשלבים הראשונים של מלחמת השחרור ומיושמת עד היום מאז האינתיפאדה הראשונה.
משמעות ההבלגה היתה: לערבים מותר להרוג כל יהודי באשר הוא יהודי וליהודים מותר לפגוע רק ב"אשמים". היום קוראים לזה "מלחמה בעצימות נמוכה". פעם קראו להם "פורעים", היום קוראים להם "מחבלים". מחפשים אותם בפינצטה, מפתחים חימוש מיוחד לחיל האוויר כדי שפגיעה בטרוריסטים לא תגרור חלילה פגיעה ב"חפים מפשע". מסכנים את חיי ילדינו הנכנסים באישון לילה למאורות הנחשים ואפילו "נוהל שכן" אסור להם להפעיל.
גם כשהמפעל הציוני עבר בלית ברירה למדיניות של התקפה, הרציונאל היה "אין אנו פוגעים בחפים מפשע, נשקנו נשאר טהור". המושג "טוהר הנשק" שהיה מקביל ל"הבלגה" לא תמיד ביטא מציאות בשטח. בפלמ"ח לא היססו לסרס ערבי (ללא הרדמה) שנחשד באונס נערה יהודיה. במהלך מלחמת הקוממיות היו לא מעט מעשי רצח, התעללות וביזה של יחידים שתמיד גונו ורבים מהם נענשו.
המדיניות עצמה לא השתנתה. מאחורי הנימוקים המוסריים והפרגמטיים למושג "טוהר הנשק", עמד מניע אחר שההיסטוריונים הרשמיים והוגי הדעות של הציונות התעלמו ממנו. וזו הבריחה מן המציאות של סיכסוך לאומי בין המפעל הציוני לבין העולם הערבי כולו. היה קל יותר לכנות את אנשי הטרור "פורעים" ולהתייחס אליהם כאל עבריינים פליליים. כך היה לאורך כל המרד הערבי בשנות השלושים וכך בשלבים הראשונים של מלחמת השחרור ולאחר מכן גם בפעולות התגמול. תמיד חיפשו את ה"אשמים", כאילו שקיים מושג כזה במלחמה בין עמים ותרבויות.
הסטיה הרשמית הראשונה ממדיניות "טוהר הנשק" נעשתה בשלב הראשון של מלחמת לבנון השניה. היה זה כשנתקבלה ההחלטה הנבונה היחידה בפרוץ המלחמה, לחסל את מערך הטילים ארוכי הטווח שהחיזבאללה הציב במתכוון מאחורי מחסה אנושי של אזרחים "חפים מפשע". הטילים חוסלו יחד עם האזרחים שהגנו עליהם בגופם ואיש לא פצה פה וצפצף.
אך החלטה זו היתה יוצאת דופן. הערבים המשיכו להיות אותם ערבים והים אותו הים והגרוע מכל: היהודים נשארו אותם יהודים. אם היה צורך בהוכחה לכך היא ניתנה בשידור בגלי צה"ל בו תיאר חייל באזני שר הבטחון דאז אמיר פרץ כי ראה מחבל עם טיל נ"ט ביד אחת וילד ביד שנייה, והחליט שלא לירות בו. פרץ אמר שהוא גאה בו על כך (גלי צה"ל 16/7/06). מענין מה היה אומר פרץ אם אותו חייל היה בנו והיה נהרג מפגיעת הטיל שהחזיק ה"מחבל".
על מדיניות "טוהר הנשק" כותבת ההיסטוריונית, פרופסור אניטה שפירא: "דומה שלא היה נושא שבו התבלט כל כך חוסר הסימטריה מבחינת יחס היהודים והערבים כמו בנושא ההבלגה. בעת שלגבי הערבים כל יהודי באשר הוא יהודי נחשב כאויב, שכן המאבק הועמד מלכתחילה על חודו הלאומי, הרי מצדם של היהודים נעשה מאמץ אינטלקטואלי נפשי ופוליטי לשמור על ההבחנה בין סוגי הערבים, כמרכיב יסודי בתפיסת העולם… ("חרב היונה" 322).
ובכן, אחרי 125 שנים של המפעל הציוני שבמהלכן התקיימו 15 מלחמות בינינו לבין הערבים (למעשה מדובר במלחמה אחת ממושכת עם הפסקות קצרות) הגיע הזמן להוציא מידי הערבים את היתרון האסטרטגי של העדר סימטריה. במילים אחרות ומפורשות: על כל קסאם הנורה לעבר שדרות יירה פגז לעבר מקור הירי, גם אם זה בית ספר בית חולים או מרכז הומה אדם. כל ריכוז של אמצעי חבלה יופצץ גם אם הוא במרכז מחנה פליטים. זו כאמור היתה תכניתו ההומוריסטית של אפריים קישון.
בספרו "סליחה שנצחנו" בקטע "למר אבן שלום", מתייחס קישון ללשונו הנמלצת והנימוסית של אבא אבן באו"ם ולעמדה ה"שפויה" שמציגה ישראל ואומר: "העולם אוהב את ההפך. העולם מחשיב פזיזות וקלות ראש. העולם משתגע לטרוף".
כך אני מבין גם את דבריו של ראש אמ"ן לשעבר, עמוס מלכא, שכתב מאמר שעיקריו פורסמו על ידי אריאלה רינגל הופמן ב"ידיעות אחרונות" ("הגיע זמן להשתגע" 18.1.08). וכך הוא אומר בין היתר: "…שאם פוגעים באזרחים שלנו אנחנו מוכנים לפגוע גם באזרחים. שאנחנו מוכנים לספוג נפגעים וגם לשלם מחירים בינלאומיים. כל מה שנדרש כדי שהצד השני יבין שיש יעדים אסטרטגיים שישראל מוכנה להילחם עליהם עד הסוף". לשאלת המחירים הבינלאומיים עוד נחזור. אך כל מה שנאמר עד כה מתייחס למלחמה מול מדינת טרור כמו חמסטאן בעזה או כמו חיזבאליסטאן בלבנון.
מה אפשר לעשות מול מעשי טרור באזורים הנתונים עדיין לשליטתנו ביהודה ושומרון? התשובה פשוטה: לנהוג בדרך שנהגה באותם המקומות ובאותה אוכלוסייה אם הדמוקרטיות המודרניות – בריטניה הגדולה. המרד הערבי בשנים 1936-1939 ("המאורעות") סיכן את האימפריה הבריטית, שהחליטה לדכאו ביד קשה. הם החישו לארץ שלוש דיביזיות והפעילו אמצעים אכזריים: תליות, הפצצות מן האוויר, הריסת בתים, עקירת פרדסים, בני ערובה שנשלחו לעלות על מוקשים, קנסות ועוד. בין האמצעים שנקטו הבריטים:
* הוצאות להורג. בתקופת ה"מאורעות" דנו בתי דין צבאיים בריטיים כל מי שנתפס ונשק בידו לעונשים חמורים – פסקי דין מוות ומאסר ממושך. 150 נתלו.
* ענישה סביבתית. ב-31 באוקטובר 1938 עבר גדוד ארטילריה בריטי ליד הכפר ניאר הסמוך לעכו. מן הכפר נורתה יריה אחת לעבר הכוח הבריטי. התותחים נפרסו בשטח הסמוך, הפגיזו והרסו את הכפר עד היסוד. זו הייתה שיטה קבועה. כל כפר שממנו נורו יריות או יצאו פורעים הוענש בהריסת בתים, החרמות והשמדת יבולים.
* החרמת נשק. על כל כפר הוטל להביא לשלטונות כלי נשק שנמצאו ברשותם. אם לא נענו סומנו בתים להריסה וחבלנים פוצצו אותם.
* פעולות תגמול. בספטמבר 1938 רצח פלשתיני את עוזר הנציב האזורי. הרוצח נתפש ובוצע בו וידוא הריגה (בטענה שניסה לברוח). לאחר מכן יצאה שיירה בריטית לעיר ג'נין ממנה בא הרוצח. הבריטים נשאו עמם 2.4 טונות חומרי נפץ והעלו באוויר חלק גדול מבתי העיר. בתגובה לביקורת שנמתחה בבריטניה על הפעולה אמר פקיד בריטי בכיר: "יש לנו שם עסק עם רוצחים וגנגסטרים".
* הטלת קנסות. על תושבי כפרים הסמוכים לקווי תחבורה, טלפונים ומתקנים הוטלה החובה לשמור עליהם. אם נעשו פיגועים בסמוך להם הוטלו קנסות כבדים על התושבים שחויבו לתקן את הנזקים.
* בני ערובה. כשגברו מיקושים בפסי הרכבת הושיבו הבריטים ראשי משפחות של כפרים שלאורכם עוברת הרכבת בקרונית פתוחה שנסעה בראש הרכבת. כך שכל מוקש יפגע בראש ובראשונה בערבים. גם בראש שיירות רכב הציבו הבריטים מוניות ערביות שיסעו לפניהם ויעלו על מוקשים. (ראה צילום למעלה)
אחד המבצעים הגדולים להענשת האוכלוסייה היה הריסת השכונות העתיקות של יפו, שהיו קן צפעונים מראשית המאורעות. ב-18 ביוני 1936 הוטלו על העיר כרוזים שהזהירו את התושבים. לאחר מכן פונו התושבים מבתיהם, האזור הוקף בגדרי תיל ויחידות הנדסה נכנסו לתוכו ופוצצו את הבתים. הפעולה בוצעה במהירות, בין היתר כדי להקדים יוזמה ערבית להגשת עתירות לבית המשפט בדרישה להפסיק את ההריסה.
הריסת יפו יוני 1936
המחיר עליו מדבר האלוף מלכא עשוי אכן להיות כבד. התקפות פרועות בתקשורת הבינלאומית, דיונים באו"ם ובמועצת הביטחון, סכנה להטלת סנקציות, הטלת חרם על ישראל על ידי גופים כלכליים ואקדמיים. ההתקפה הבינלאומית תקבל רוח גב מצדיקי הדור שבתוכנו. השילוש הקדוש של הסופרים (גרוסמן, יהושע, עוז) יגבירו את השמצותיהם על ישראל על כל במה בינלאומית. זה עוזר למכירת התרגומים שלהם. שורה של יפי נפש שגררו אותנו למצב הנוכחי למרות מדיניות ההבלגה – מארבע אמהות ועד גוש שלום ויש גבול – יפגינו וישחירו את פנינו על כל במה בינלאומית. וערביי ישראל, שכבר מזמן מהווים שלוחה פלסטינית בתוכנו, יתווספו גם הם על אויבינו.
קיימת גם אפשרות שיימצאו חיילים שיסרבו למלא פקודה. לבעיה זו ניתן למצוא פתרון טכנולוגי שיש לו גם יתרון אסטרטגי, כדי להבהיר לערבים את מחיר מעשיהם.
על פתרון זה שמעתי מפי ידידי פרופסור חיים ירניצקי מהטכניון (שהטעים כי זה לא רעיון שלו אלא שמע עליו מפי מומחים). מסתבר שקיימת היום אפשרות להקים מערכת אוטומטית שלא תחייב התערבות בני אדם. מערכת זו תאתר בדייקנות מוחלטת את נקודת היציאה של רקטה או פגז מרגמה ותגיב אוטומטית בירי לאותה מטרה.
אין סיכוי שהממשלה השלומאלית הנוכחית תוכל להביא לשינוי המיוחל. אבל ממשלה חדשה ומנהיגות נחושה תצליח לשנות את כללי המשחק ולקבוע מחיר כזה לדם יהודי שיהפוך כל התקפה על ישראל לבלתי נסבלת לתוקף.
קישורים למאמרים אחרים באתר:
http://www.zeevgalili.com/?p=337
כך חיסלו הבריטים את הטרור הערבי
http://www.zeevgalili.com/?p=243
"היטלר היה מרגיש טוב בעצרת או\,ם"
הילד שניצל בשואה תודות לברכת כוהנים
הכומר המומר שהציל אלפי יהודים
היטלר הסתיר את השואה כי חשש מהיהודים
אורי צבי גרינברג המשורר שחזה את השואה
המנון התקווה התקדש בברגן בלזן
הרב שעמד בראש ישיבה גדולה בגרמניה הנאצית
הרב שאמר קדיש על יהודי מומר
הקונסול האמריקני שהציל יהודים בניגוד להוראת רוזוולט
בינגהם הקונסול האמריקני שהציל אלפי יהודים בניגוד להוראות רוזבלט
דוד הלבני: מאש המשרפות לפסגת חקר התלמוד
הערבים יותר נאצים מהנאצים
במלכות הצלב הנבואה השחורה של אורי צבי גרינברג
קשר השתיקה סביב מלך בולגריה שהציל יהודים
כך ניצל הרב ליכטנשטיין מן התופת
מצלמת "לייקה" שהצילה אלפי יהודים מן התופת הנאצית
חיים של תלמוד תורה בצל המוות
העיתונות הבריטית העלימה את השואה
המצבות של פצצת הזמן היהודיתhttp://www.zeevgalili.com/?p=268
הכומר המומר שהציל מיליוני יהודים
דודו של הגנראל הנאצי פון מנשטיין שהתגייר
סיפורו המופלא של גר הצדק אברהם פון מנשטיין, דודו של הגנראל הנאצי
אני רוצה להיות סכנה לעולם
הבנאליות של הרוע והרשעות של חנה ארנדט
מבחן הילדים הבוערים כקנה מידה למדיניות ישראל
יורם קניוק מישראלי ליהודי
– מאת דן ירדני –
לפני כחמש שנים, ב-19 ביולי, יום מותו של הסופר בנימין תמוז, נערך לכבודו ערב זיכרון צנוע על ידי אחד ממוקיריו. כ-20 נשים וגברים, רובם מבוגרים, התכנסו בדירה הצנועה שברחוב בלפור במרכז הישן של תל-אביב.
אחרי הגשת כיבוד קל פתח המארח בכמה מילות הערכה לסופר ולפועלו ולא חסך בדברי טרוניה על השכחת זכרו של תמוז אפילו בעיתון "הארץ", שבו ערך הסופר שנים רבות את המוסף השבועי "תרבות וספרות". אחר כך התפתחה בין הנוכחים שיחה שגלשה לנושא שהעסיק מאד את תמוז, שהיה אדם חילוני לגמרי, שאלת "מיהו יהודי".
אחד הנוכחים, בחור צעיר, ציטט לנאספים סיפור חסידי שמביא תמוז בנובלה קצרה, "משלי בקבוקים". תמוז חיבר את הנובלה בשנות השבעים למאה שעברה כשכיהן כנספח תרבות בשגרירות ישראל בלונדון. בעזרת הסיפור מנסה פליט שואה זקן מגרמניה להסביר לבן שיחו, צעיר יהודי מבולבל מלונדון, "מיהו יהודי":
וזה הסיפור [שמקורו בכתבי גרשום שלום]
"… .. בימיו של הבעל-שם-טוב, כשהיו יהודים שרויים בצרה מחמת גזירות שגזרו עליהם הגויים, היו הולכים אל הבעל-שם-טוב ומבקשים שיושיעם. מה היה הבעל-שם-טוב עושה? היה הולך למקום אחד שביער, והיה מדליק שם אש והיה אומר תפילה – וישראל היו נושעים.
ובימיו של תלמידו, המגיד ממזריץ', כשהיו פורענויות באות על היהודים, היו שבים ובאים אל רבם. ומה היה המגיד ממזריץ' עושה? היה הולך לאותו מקום שביער, והיה מדליק אותה אש. אבל את התפילה לא זכר. והוא היה אומר לפני קונו: ריבונו של עולם, שכחתי את התפילה. אף על פי כן הצל את עמך. והאלוהים היה מושיע את עמו.
ובימיו של הבא אחריו, הרבי מסאסוב, שוב חזרו ובאו פורענויות והאנשים באים אל הרב ומבקשים ישועה. היה הרבי מסאסוב הולך לאותו מקום ביער, אבל את האש לא ידע להדליק ואת התפילה שכח – ואף על פי כן הושיע האלוהים את עמו.
ואילו בימיו של הרב הריז'יני, כשהיו היהודים בצרה ובאים אליו ומבקשים את עצתו, היה הרב יושב בחדרו ואומר: ריבונו של עולם, את המקום ביער אינני יודע, את האש לא אוכל להדליק והתפילה נשתכחה מלבי. כל מה שאני זוכר הוא הסיפור, ובזכות הסיפור שאני זוכר, עליך להושיע את עמך ישראל. והאלוהים היה שומע בקולו של הריז'יני – בזכות הסיפור.
ועכשיו אגיד לכם מי הוא יהודי. יהודי הוא האיש הזוכר את הסיפור. ואפילו אינו יודע מה שיש בסיפור. ואפילו אם הוא רק יודע שיש סיפור מסוים …………..".
לאחר שסיים הצעיר לדבר השתררה בחדר דממה. לפתע פתח איש בשנות השבעים לחייו, לבוש בהידור אירופאי, שעד אז ישב מכונס על כורסה מתחת למנורת רגל שהאירה פנים יפות ועצובות ואמר שגם הוא רוצה לומר משהו בעניין. לא על ידי ציטוט סיפור חסידי אלא מעשה שקרה באמת ולא למישהו אחר, אלא לו עצמו. וכך סיפר:
נולדתי בעיר קטנה, על גדות הנהר סאן בדרום פולין. הורי היו, כך אני יודע היום, "משכילים", ובביתנו דיברו בעיקר פולנית ובינם לבין עצמם גם קצת יידיש וגרמנית.
הייתי בן 4 כשהצבא הגרמני נכנס לפולין ובעקבותיו רדפו ציידי היהודים. אבא ואמא היו מבוהלים מאד. אינני מאחל לאף ילד שיראה כך את הוריו. הם התכוננו לברוח לרוסיה יחד עם עוד שתי משפחות יהודיות שהתגוררו בעיר. את שמן אינני זוכר. אותי, בנם יחידם, התכוונו להשאיר עד יעבור זעם בידי האומנת הפולניה שלי, אישה צעירה ומתוקה ושמה הנקה שאותה אהבתי כמו את אמי ואולי אף יותר.
יום לפני בריחתם של אבא ואמא לקח אותי אבא לטיילת שלאורך הנהר סאן. זו הייתה טיילת נעימה שלאורכה שדרת עצים ובה אהבו אבא ואמא לטייל אתי בסופי השבוע ולפגוש מכרים וחברים, שלהם וגם שלי. אני זוכר יום בהיר וקר, טיילת ריקה, שמש זורחת בשמים וגלים זעירים מרצדים על פני המים. עד היום אני חש בגעגועים את מגע ידו החמה של אבא שעטפה לגמרי את ידי הקטנה. התיישבנו על ספסל הפונה אל הנהר ואבא אמר לי בפולנית כך:
ילדי, מתוק שלי, כולם כאן מכירים את אמא ואותי. הגרמנים לא אוהבים אותנו ולא נצליח להסתתר מהם כשיחפשו אותנו. אמא ואני מוכרחים לנסוע לרוסיה להתחבא שם. מיד כשהגרמנים יעזבו, נחזור. בינתיים תגור אצל הנקה. תשמע ותעשה כל מה שהיא אומרת לך ודבר רק פולנית. אבל דבר אחד תזכור, כשיגיעו לכאן חיילים אחרים, לא גרמנים, שידברו בשפה שאתה לא מבין, אז ורק אז, תרים לקראתם את שתי ידיך כשהכפות מופנות החוצה, האגודלים בשתי הידיים נוגעים זה בזה ותפשק את אצבעות ידיך, שתיים לכל צד ואם ישאל אותך אחד מהם מה אתה עושה, תענה לו בפולנית, "כך לימד אותי אבא שלי לעשות", רק את זה תאמר ולא יותר. אבא תרגל אותי באותו בוקר פעמים רבות עד שידי הקטנות התרגלו לתנועה המוזרה ומוחי, מוח ילד קטן, שינן היטב את המילים.
כמובן שלא ידעתי אז כי התרגיל המוזר שלימד אותי אבא מוכר לכל יהודי בוגר שביקר אי פעם בבית כנסת. לפי נוהג עתיק יומין נוהגים הכוהנים בעת "ברכת כוהנים" לפשוט את ידיהם מול הקהל תוך שהם מצמידים את הזרת לקמיצה, והאמה לאצבע, בשתי הידיים, והצמדת אגודלי שתי הידיים זה לזה באמצעם.
כך פורסים הכוהנים ידיהם בעת הברכה
למחרת בבוקר הביאו אותי אבא ואמא לביתה של הנקה שקיבלה אותי בחיבוק ובנשיקות רכות ועזבו אותי לדרכם. שוב לא ראיתי אותם. הם לא חזרו ….. אך הנקה הייתה לי כאם ממש וגם כשהתחתנה ונולד לה ילד משלה לא פסקה מלחבב ולפנק אותי. ילד יפה וטוב הייתי. בימי ראשון ובחגים היינו הולכים יחד לכנסיה לא רחוק מביתה של הנקה ואני התגאיתי מאד כשהוזמנתי על ידי הכומר, הזקן והחביב, להצטרף למקהלת הילדים.
קשה להאמין אך שנות המלחמה, שרק אחרי זמן רב נודע לי עד כמה נוראה הייתה, עברו עלי בשלווה יחסית. קצת קולות של יריות מפעם לפעם. מכיוון שלא היו הרבה יהודים בעירנו לא התחוללו בה אותם אירועים מפלצתיים, "אקציות", שאירעו בעיירות שכנות אחרות, או שמא אני הצלחתי בתושייה של ילד להימנע מלראות אותם.
המלחמה נסתיימה כשהייתי בן 10. חיילים שדיברו בשפות מוזרות שלא הכרתי החלו להיראות בעירנו הקטנה ואני נזכרתי, לא מיד, באותו היום שבו הלכתי עם אבא על גדות הנהר סאן ובמה שלימד אותי. מדי פעם, כשעברו חייל או קבוצת חיילים מולי, תרגלתי את התנועה המוזרה שמעולם לא הבנתי מה פירושה ולמה כיוונה.
ויום אחד, עבר מולי ברחוב ג'יפ חדש ונוצץ, ובו 4 חיילים ואני כלאחר יד הרמתי את שתי ידי בתנועה המוזרה. הג'יפ המשיך לנסוע מעט ועצר בחריקה. חייל משופם ומגודל ירד ממנו והתקרב אלי. הוא שאל אותי בשפה שאז לא הבנתי, משהו כמו "מה אתה עושה?" ואני אמרתי לו בפולנית שהוא בוודאי לא הבין "כך לימד אותי אבא שלי לעשות". שנינו אולי לא הבנו מילולית זה את זה אבל החייל המגודל כרע על ברכיו על מדרכת האבן, חיבק אותי בחוזקה ופרץ בבכי קשה ואני אחריו, מבלי לדעת מדוע.
קולו של הזקן רעד מעט והוא נאנח והשתתק. אישה נאה כבת 40 שעמדה כל העת ליד הזקן, אולי בתו, הניחה בעדינות יד על כתפו. שקט השתרר בחדר. אפילו האורות בדירה נראה היה שכהו מעט. ומה היה אחר כך? שאל אחד האורחים. זה כבר ממש לא חשוב, זרק לו אורח אחר ושוב השתררה דממה.
לוחיות ברכת כוהנים שנמצאו בירושלים מתוארכים ל-600 לפני הספירה
דן ירדני – אוגוסט 2013
חתן פרס ישראל ישראל אומן
מעשה ביהודי שבא לעיירה ופרסם קול קורא: אני אמתח חבל מעל לנהר השוטף והקוצף ואעבור עליו מן הגדה האחת לשנייה. מחיר ההצגה: 10 קופיקות. יהודי העיירה נהרו לגדות הנהר, בנעריהם ובזקניהם. היה שם אכן חבל מתוח בין שתי הגדות. הלוליין עלה על במה והצהיר: ללכת על חבל מעל הנהר איני יודע. אם אתם רוצים לראות יהודי נופל למים השוצפים תמורת 10 קופיקות אני מוכן לעשות זאת. היהודים, רחמנים בני רחמנים, החליטו לוותר גם על ההצגה וגם על הקופיקות. בטרם התפזרו הודיע הלוליין המדומה: יש לי הודעה חשובה. מחר תהיה הופעה נוספת.
את המעשה סיפר חתן פרס נובל, ישראל אומן, כדי להמחיש באמצעותו את הטענה ש"סקרים הם שקרים". הסקרים לדעתו חסרי בסיס, יש בהם אפקט של עדר, וייתכן שהם נעשים כמניפולציות. שימוש בסקרים היא כמו רפואת אליל.
הליכה על חבל מעל נהר שוצף
מספר לי פרופסור אומן: " פרופסור קמיל פוקס, ראש המחלקה לסטטיסטיקה של אוניברסיטת תל-אביב, הוא אדם שאני מאד מחבב. הוא סיפר לי כי לאחר בחירות שבהן שעור המצביעים היה 68.9 אחוזים, הוא ערך סקר טלפוני. הוא הציג שתי שאלות: האם הצבעת בבחירות ולמי הצבעת. 90 אחוז מהנשאלים השיבו כי השתתפו בהצבעה".
כלומר: יותר משני שליש מאלה שלא הלכו לקלפי אמרו שהשתתפו בהצבעה. זה הפך כמובן לבלתי רלבנטית את התשובות לשאלה השנייה .
לנשאלים ששיקרו, אומר פרופסור אומן, לא היה נעים, אפילו כלפי עצמם, להגיד: לא הצבעתי. ההצבעה נחשבת חובה או זכות אזרחית שלא יפה לא למלא אותה.
" זה משהו מאד ידוע ומוכר בפסיכולוגיה. אינני ממציא את הגלגל. התופעה הזו פוסלת את כל נושא הסקרים" . הנטייה איננה ישראלית דווקא. בארצות הברית, במרוץ למושל מדינת קונטיקט, היו שלושה מועמדים: האחד קיבל 37 אחוז, השני 33 אחוז, והשלישי 30 אחוז. לפי חוקת קונטיקט נבחר המועמד שקיבל 37 אחוז. אחרי שלושה שבועות עשו סקר, שבו הוצגה השאלה: למי הצבעת – 57 אחוז השיבו כי הצביעו בעד המנצח.
אפשר להבין את הסיבות לכך שאנשים משקרים. אך אין להצדיק את השימוש שעושים בסקרים אלה. "הסקרים", אומר פרופסור אומן, " הם חסרי בסיס. אי אפשר לבדוק אותם וייתכן שהם נעשים כמניפולציות".
פרופסור אומן: "בסקרים פוליטיים יש אפקט של עדר. כשכל הסקרים אומרים שגנץ הוא אלטרנטיבה, [ובעבר שיצביעו בוז'י ולא ביבי] הם אינם משיבים לסוקר מה שהם באמת חושבים, אלא מה שנראה להם כמקובל. לא נעים לך להודות שאתה ימני קיצוני".
.לסקרים גם יש השפעה על התוצאה ועל עצם ההתמודדות. הדבר בולט במיוחד כשיש יותר משני מתמודדים. כך היה כשהתמודדו ברק, נתניהו ואיציק מרדכי (בבחירות האישיות לראשות הממשלה ב-1999). בסקרים שנערכו כמה חודשים לפני הבחירות, היה לכל אחד מהמתמודדים כ-30 אחוז. למרדכי היה קצת פחות. בסקר הבא מרדכי ירד.. ירידתו נמשכה עוד ועוד עד שהגיעה ל-6 אחוזים.
יש דרך לערוך סקרים קצת יותר אמינים, אומר פרופסור אומן, אך היא יקרה מאד. כדי להבין אותה צריך לדעת קצת מתמטיקה. מדובר בסקר שבו אתה אוסף קבוצה אקראית של מספרי תעודות זהות ומאתר כל אחד מהם. ואם אחד נסע לניו יורק והשני נופש באילת אתה צריך למצוא אותם ולהציג להם את השאלות. [וכמובן אתה צריך לקוות שיסכימו להשיב לך – ז.ג.].
בפועל זה לא נעשה כך. והבעיה העיקרית קיימת גם בשיטה המשוכללת: האנשים אינם אומרים אמת.
כל אחד יכול לערוך סקרים ולפרסם תוצאות ולהגיד מה שהוא רוצה. " השתתפתי פעם בוועדה ממלכתית" , מספר פרופסור אומן, " ויושב ראש הוועדה רצה להזמין סקר מחברת סקרים. סקר לא פוליטי של מה אתה מעדיף א' או ב'. מחברת הסקרים אמרו: "תגידו לנו איזה תוצאה אתם רוצים" . והמסקנה: סקרים הם שקרים.
מפת ההתיישבות הערבית 1871-1948
את הבדיחה החבוטה הזו צריכים לספר ליוזמי הספר "בחזרה אל מרקס", בעריכת בנימין גונן, שראה אור בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". הספר הופיע לפני כעשרים שנה אך הוא אקטואלי גם היום.
זוהי אסופת מאמרים שהמשותף לכולם הוא געגועים למרקסיזם ולכל מה שהוא מייצג. לא רק געגועים אלא אמונה נחרצת שהתורה המרקסיסטית ליחה לא נס ועוד נכונו לה גדולות.
הוגה הדעות ג'ורדן פיטרסון על המרכסיזם אנגלית]
ציפי לבני [צילום: זאב גלילי]
נכנס היהודי הראשון. הכומר היזה עליו את מי הקודש, אמר מה שאמר והודיעו: מעכשיו אתה נוצרי לכל דבר.
יצא המומר מחדרו של הכומר ופגש בחברו שהמתין באכסדרה. שאל החבר, היהודי עדיין, " נו, איך היה?"
השיב לו המומר: אני עם יהודים לא מדבר.
הבדיחה הזו מזכירה את המהפך שעברה צפי לבני מבת למשפחת לוחמי אצ"ל לשמאלנית שמתעבת כל מה שמייצגת התנועה שאבה היה ממקימיה.
ראה גם בכיר הכליזמרים בישראל
http://www.zeevgalili.com/?p=777
זאב פלדמן מנגן על צימבאל
מאמר זה פורסם לראשונה בטור "היגיון בשיגעון" במקור ראשון בראשית שנת 2003. הוא מתפרסם כאן שוב לרגל יום הזיכרון לשואה לציוןהאובדן הגדול של אחד מענפי התרבות היהודית
בעולם האקדמי מוכר פלדמן כחוקר רב תחומי. מומחה למוסיקה יהודית, אך גם מומחה לאפוס אוזבקי, לשירה טורקית ולעוד ספרויות ומוסיקה של המזרח. הוא מלמד בכמה אוניברסיטאות, בישראל ובעולם. פרסם עשרות ספרים, מאמרים וערכים אנציקלופדיים. שולט בטורקית, אוזבקית, קזאכית וכמובן ביידיש, עברית, רומנית ואנגלית.
פרופסור פלדמן מנגן בצימבאל. להקת הכליזמר שלו "חבריסה" (khevrisa) מופיעה בפסטיבלים בכל חלקי תבל. התקליטורים שלה זכו להצלחה רבה. פלדמן הוא גם רקדן שהתמחה בריקוד של יהודי אשכנז ומדריך ריקוד זה במסגרות רבות.
פלדמן התקשה להשיב על שאלתי. הוא בהחלט איש אקדמיה אך אינו יכול להיות רק חוקר, כי הוא רואה עצמו אמן.
פלדמן הוא מן המובילים של תחיית ה"כליזמר" – הן כמבצע והן כחוקר. וככזה הייתי מכנה אותו ארכיאולוג של תת תרבות יהודית גדולה. כי מה שנחשף במחקריו ובביצועיו של פלדמן הוא, לעניות דעתי, פאן נשכח של ההיסטוריה שלנו.
אנחנו מכירים את ההיסטוריה היהודית כפי שעוצבה על ידי האליטה של תלמידי החכמים בכל דור. מחקריו של פלדמן חושפים את הקוטב האחר של העולם היהודי, הקוטב של ה"כליזמר".
זו היתה קבוצה של אמנים יהודים שיצרו, פיתחו וביצעו מוסיקה אינסטרומנטלית במזרח אירופה משך מאות שנים. כלי הנגינה ששימשו אותם היו: כינור, קלרניט, חצוצרה, טרומבון, טובה, צ'לו, תופים, מצלתיים, צימבאל.
להקת כליזמר 1895
הם לא למדו בקונסרבטוריון, לא קראו תווים, לא הופיעו באולמי קונצרטים. חוקר המוסיקה העממית היהודית, המלחין יהויכין סטוצ'בסקי, מתאר אותם במילים אלה: "הכליזמר היהודי הפשוט שבמזרח אירופה היה נגן מתלהב ומלהיב. מוסיקאי בעל לב ונפש. מוסיקאי כל כולו, בשר ודם ועצמות, שרירים ועצבים… כוח משיכתו של הכליזמר… נובע מן העממיות האמתית והנצחית שבו, מן המוסיקאיות שבו. זה האינסטינקט הקמאי שבא עם דריכות הנפש אל הצליל… כלי הנגינה היה לו לבית קיבול שלתוכו הכניס את כל רגשות לבו ואת כל נפשו, יגונו וששונו" ("הכליזמרים" , מוסד ביאליק תשי"ט). לכליזמר היתה גם שפה מיוחדת בה דיברו ביניהם כך שאנשים זרים לא יבינו. דיברו בעיקר על כסף ונשים, מספרים בני אותה תקופה.
קשה היתה פרנסתם של הכליזמר. כי הרי לא כל יום פורים וגם חנוכה זה רק שמונה ימים בשנה, ולא כל יום מתקיימת חתונה או סעודת מצווה. ואלה היו הזמנים והאירועים שאליהם היו מזמינים את הכליזמרים. בכל יתר הימים היו הכליזמרים מובטלים מאונס. שלא לדבר על ימים שבהם הס מלשמוע קול נגינה כמו בימי הספירה. פתגם עתיק של הכליזמר: כשהם סופרים את ימי העומר אנחנו סופרים את פגרינו.
ההכנסה של הכליזמרים לא היתה קבועה וגם כשהוזמנו לא שילמו להם ביד רחבה, או לא שילמו בכלל. רק עשירים מופלגים, "בעלי בתים", היו משלמים לכליזמר מראש על עבודתו בחתונה. סתם יהודים לא שילמו מראש והכליזמר היו אף צריכים לעתים לשלם על הזכות לנגן. הכנסתם באה מן הקהל ששילם תמורת ניגוני הריקודים.
רוב הכליזמרים לא יכלו אפוא להתפרנס מאמנותם. רק הנגנים הראשיים, הווירטואוזים, היו מתפרנסים איכשהו ממקצועם. הם היו מקבלים מחצית מהכנסות הלהקה, תודות לכוח המשיכה שלהם. כל היתר נאלצו לחפש רוב ימות השנה מקורות פרנסה אחרים. מזל שהיו גויים, בתוכם ישבו היהודים, שאהבו לשמוע מוסיקה יהודית בשמחותיהם ורוזנים בטרקליניהם. אלה מילאו את החסר בפרנסתם של הכליזמרים. (ועדות לכך תיאורו של צ'כוב ב"גן הדובדבנים")
בחברה היהודית, שבה עמדו בראש הפירמידה התלמיד חכם, הרב, הפרנס והגביר נמצא הכליזמר בתחתית הסולם החברתי.
נמיכות מעמדם נבע מסולם הערכים בחברה היהודית. בסולם זה ניתן מקום בכורה ללמדנות. מנגינות שעשוע, שלא לדבר על בדחנות וליצנות, נחשבו למגונים. נראה שגם משהו באופיים הבוהמי של הכליזמרים גרם ליחס החברה אליהם. ראו בהם אנשים המזלזלים בתורה ומצוות, אנשים החורגים מן המקובל, עמי ארצות וכו'. יהויכין סטוצ'בסקי הכיר כליזמרים מקרוב והוא מתאר כך את הכליזמר: "עליז ושמח ולעולם אין טיפה של מרירות חסרה בעליצותו; קל דעת וקשור בעבותות האהבה והמסירות למשפחתו; מתגנדר ונטול גאווה; חריף ולגלגני…; עובר עבירה בסתר ודבוק בכמה ממידותיהם המגונות של הולכי דרכים – שטוף בקלפים, טרזן במידת מה – ובעל לב חם ונפש רגישה".
בתוך אווירה זו של דוחק כלכלי ומצוקה חברתית יצרו הכליזמר תרבות מופלאה. הם יצרו את המוסיקה היהודית. פניניה של תרבות זו נחשפים על ידי פרופסור פלדמן.
החתונה היתה אירוע מרכזי שעיצב את החברה היהודית. את הקידושין ערך הרב ואת דיני דרך גבר באשה קבעה ההלכה. אך את חגיגת החתונה עיצבו הכליזמר.
רוב החתונות התקיימו בקיץ, כי בקיץ זול יותר להתחתן. אין צורך באולם ובחימום. רק עשירים מופלגים חיתנו את בנותיהם בחורף.
גם הניגונים של הכליזמר היו שונים בקיץ ובחורף. כי לכלה עניה היו מנגינות אחרות מאשר לכלה עשירה. והיו גם ניגונים מיוחדים לכלה בינונית, שאינה עשירה ואינה עניה.
יום החתונה נפתח במנגינה שהיה משוך עליה חוט של עצבות. הנגנים היו יוצאים בבוקר נגנו מה שנקרא "מנגינת רחוב" וכל העיירה יצאה לשמוע אותם.
חתונה יהודית בגליציה
לאחר מכן באה מוסיקה מיוחדת לרגל הושבת הכלה על הכסא המיוחד בו היא ממתינה לחופתה, מוקפת נשות המשפחה ("כלה באזעצעניש
ואחר כך מנגינת הבכי של הכלה. זו מוסיקה הזורמת בלי קצב. הבדחן שר במינור בקצב של הסליחות והכינור עונה לו בסולם אחר . מעין דיאלוג בין הבדחן לבין הכינור הראשון.
"על מעמד זה כתבה אלזה לסקר שילר: "מתחת לעיני אגם מים ונגזר עלי להדמיעו כולו.
ואחר כך באה מנגינה מיוחדת למחותנים ולבסוף "מארש החופה", מנגינת לכת קצבית יהודית. לצלילי המארש הזה מובילים את החתן ואת הכלה לחופתם. מכאן עוברת המלוכה לרב המשיא אותם והתזמורת משתתקת.
עם שבירת הכוס פורצת התזמורת בנגינת "מזל טוב" והכליזמר מלווים את החתן והכלה ואת כל החוגגים אל שולחנות הסעודה. מוסיקה מיוחדת היתה לזמן הארוחה ולאחריה. מוסיקה לריקודים, שמבחינת הכליזמר היתה החשובה ביותר, כי ממנה באה הכנסתם.
כל היוצא למחול קונה לעצמו ריקוד ומשלם בעדו. ראש הלהקה מכוון את הריקודים כך שההכנסות תהיינה גדולות ככל האפשר. אם צדה עינו בעל בית עשיר, המוכן לשלם ביד רחבה, הוא מושך אותו ומציע לו מנגינה מיוחדת שתמורתה גבוהה.
הריקוד ה"יקר" ביותר מבחינת מחירו בעיני הכליזמרים היה ריקוד הנקרא "שר" שהיה חביב במיוחד על יהודי אוקראינה.
הסגנון של "שר" מאד חופשי ומאוד אקסטטי. זו היתה האפשרות הכי קלה לריקוד נשים עם גברים. "שר" מתחילים במעגל ואחר כך גבר מזמין אשה והם רוקדים בכמה צורות ואחר כך כל אחד רוקד סולו.
רקדו אותו ארבעה זוגות שהצטרפו יחד לצורה של מספריים (ומכאן שמו – "שר" פרושו ביידיש מספריים). שניים שניים אחזו איש ביד רעהו או ביד רעותו, זוג מול זוג באלכסון, סביב עצמם, זוגות זוגות לסירוגין וכשהזוגות נפגשים באמצע הדרך קדו קידת ברכה ידידותית.
ריקוד המחותנים
היו גם ריקודי נשים והיה ריקוד ה"ברוגז" ("ברויגז טאנץ") של אם החתן עם אם הכלה. ריקוד שנועד לאפשר למחותנות לפרק את זעמן זו על זו.
היו עוד ריקודים רבים שחלקם נשכח ואיש אינו יודע את תנועתם: ריקוד המטאטא, ריקוד המטפחת, ריקוד הקבצנים, ריקוד המצווה, ריקוד המשרתים ועוד.
הכליזמרים לא שרו. הם אפילו בזו לזמרים. הם נהגו לומר: "לשיר כל אחד יודע. לנגן רק אנחנו יכולים". אבל הבדחן נספח לעתים ללהקת כליזמר. הוא היה מעין סטנדאפיסט שידע להצחיק אבל ידע גם לשיר ולהביא אנשים ובמיוחד את הכלה לידי בכי.
לאחר החתונה המשיכו הכליזמר לנגן. היה להם ניגון מיוחד בשביל המלצרים והמשרתים ולבסוף ניגון שהוא מעין "לילה טוב" שסימן למוזמנים שהחתונה הסתיימה.
זו חתונה שהתקיימה בבית הקברות, שגם בה מילאו הכליזמר תפקיד חשוב.
מדובר בנישואי יתומה. הטקס התקיים בבית הקברות, כאילו כדי להזמין את רוח האב להשתתף בשמחה.
פלדמן סיפר מפי המורה שלו כי במלחמת העולם הראשונה קיימו חופה של יתומה בבית הקברות במטרה להפסיק מגיפה, והחופה מומנה על ידי הקהילה.
פלדמן נולד בניו יורק בשנת 1949. באותה תקופה היה עדיין בניו יורק הריכוז הגדול ביותר של כליזמר, שהיגרו לארה"ב ממזרח אירופה בראשית המאה. הם נהגו להופיע בהתכנסויות של יהודים שהתארגנו על פי אזורי המוצא שלהם ("לאנדסמאנשאפט")
אביו של פלדמן, שהיגר לארה"ב מבסרביה ב-1922 לקח את בנו להופעות. אך עוד בטרם הגיע לבר מצווה גרמה המציאות האמריקנית להתפוררות המסגרות הללו. הכליזמרים הוותיקים, שהביאו עמם את המסורת המפוארת של מזרח אירופה, הלכו כל אחד לדרכו. לפלדמן הצעיר לא היתה עוד הזדמנות לשמוע אותם. חלק מן הכליזמר הוותיקים פרשו. אחרים השתלבו במציאות האמריקנית, נסחפו בג'אז לפרנסתם הושפעו מן הג'אז והשפיעו עליו. יצרו איזה סגנון כליזמר אמריקני שהיה רחוק מן המקור.
בתקופת ההתבגרות שלו התעניין פלדמן בסוגים אחרים של מוסיקה. הוא אהב לשמוע את מנגינות התפילה בבית הכנסת ספרדי, אליו נהג ללכת בשכונת מגוריו, יחד עם חברים שלמדו עמו ב"תלמוד תורה". מאוחר יותר התעניין במוסיקה של המזרח התיכון והבלקנים, אליה התוודע באמצעות מוסיקאים צעירים – יוונים, טורקים וארמנים.
"המפגש המחודש שלי עם מוסיקת הכליזמר נעשה באמצעות מוסיקאים יוונים קשישים, בני שבעים שמונים, שהגיעו לארצות הברית בערך בתקופה שבה הגיע אבי לארצות הברית. מסתבר שהמוסיקאים היוונים והטורקים למדו את מוסיקת הכליזמרים בבוקרשט, איסטנבול, אודיסה, קרים ועוד. הם הביאו עמם מסורת זו לארצות הברית. אחד הקלרניסטים היוונים המפורסמים של אותה תקופה, קונסטה גדיניס, שנולד במקדוניה, הקליט עם בואו לארה"ב תקליט שבין היצירות שם היה גם "חוסידל" אחד.
"כנר יווני מבוגר, ניקיטה שובאנידיס שמו, לימד אותי מוסיקה טורקית אותה אהבתי בהשראת בית הכנסת הספרדי בו התפללתי. אבל הוא הכיר גם את המוסיקה של החזנים האשכנזים והכיר את מוסיקת הכליזמר. ממנו שמעתי לראשונה על נפתלי ברנדוויין, שהוא מגדולי הקלרניסטים היהודיים מגליציה. הוא ניגן לי גם כמה ניגונים יהודיים שזכר. (ואם אתה שואל אותי איך מזהים מוסיקה יהודית אשיב לך שמסובך להסביר את זה לא פחות מאשר להסביר פיסיקה גרעינית. אבל כמו שיש מוסיקה הונגרית ורומנית וטורקית יש מוסיקה יהודית. מוסיקה בת מאות שנים, השונה מכל מוסיקה אחרת).
מן התוף אל הצימבל
המפגש עם מוסיקת הכליזמר באמצעות המוסיקאים היוונים עדיין לא הדליק בפלדמן את הניצוץ הכליזמרי. הוא למד בגימנסיה לציור ולמוסיקה קלאסית וראה את עתידו כצייר. כתחביב למד לתופף, אצל מורה שהגיעה מישראל. למד גם ריקוד ואת הצרכים המוסיקליים שלו סיפק מועדון ארמני, בו רקדו עד 4 לפנות בוקר. הוא נתקל פה ושם בגרסה האמריקנית של מוסיקת הכליזמר, אך זו לא מצאה חן בעיניו. "חשתי שהיוונים והארמנים קרובים יותר למוסיקה היהודית" – אמר.
"בגיל 18 ביקרתי באיסטנבול ובבלקנים. קיץ אחד גרתי עם הצוענים במקדוניה. למדתי את השפה הטורקית. הכרתי את המוסיקה הפרסית שהם מנגנים בסנטור, שהוא כלי דומה לצימבל. חבר פרסי נתן לי את הסנטור שלו. מאוחר יותר רכשתי צימבל. אז עוד לא הייתי מודע לכך שהצימבל הוא אחד מכלי הנגינה המובהקים של הכליזמר".
"בסוף שנות השישים, אינטלקטואלים יהודים צעירים, גם חובבי מוסיקה אתנית ופולקלור, לא גילו עניין בכליזמר. אפילו המונח הזה לא היה מוכר. מוסיקת פולקלור נחשבה לפרימיטיבית והתייחסו אליה רק אם זו שימשה מקור לשירי מחאה של תנועות למיניהן.
"רק בגיל 22 התחלתי להיכנס לעולם הכליזמר בעקבות מפגש עם חברי אנדי סטטמן, שניגן אז במנדולינה. הוא לא גמר אפילו גימנסיה אך היה מוסיקאי מלידה. ותקופת מה ניגנו דואטים של מנדולינה וסנטור פרסי שהיה לי. ניגנו רפרטואר שכלל ניגוני ריקוד ארמניים יווניים ומקדוניים.
"סטטמן היה בן למשפחה מסורתית, בה רקדו ריקודים יהודיים בחתונות. בברוקלין ובקווינס אפשר היה למצוא באותה תקופה הקלטות ישנות של כליזמר. סטטמן היה משיג את ההקלטות למד מהן ולימד אותי "חוסידל" ו"פריילך". פעם מצא הקלטה ישנה של כינור וצימבל והיתה לזה השפעה עצומה עלינו. פעם ראשונה ששמענו הקלטה מלפני השואה. אחרי זה למדנו כמה ריקודים מהקלטות. ניגנו בשביל קהל יווני והם יצאו מהכלים כי הם אהבו מוסיקה יהודית.
"לאחר שנה של נגינה משותפת הגיע סטטמן למסקנה שעלינו ללמוד מוסיקה יהודית באורח שיטתי. סטטמן שאל אותי אם אני מכיר מישהו שיוכל ללמוד ממנו מוסיקת כליזמר בצורה מסודרת.
"אישית לא הכרתי מישהו כזה אך זכרתי את השם של אחד מגדולי הכליזמר שהגיעו לאמריקה וחי עדיין באותה תקופה. זה היה דייב טאראס (דוד טראסצ'וק) קלרניטן שהיגר לאמריקה ב-1921. הוא היה מפורסם באירופה לפני שהיגר לארה"ב ועשה חייל גם באמריקה בתקופה שהכליזמר הישן עדיין היה פופולרי. סטטמן חיפש את שמו בספר הטלפונים של איגודי הנגנים התקשר עמו וטאראס, אף שהיה כבר זקן קיבל אותו. שנתיים למד אנדי אצל טאראס ואני בינתיים שוטטתי בעולם בעניניי האחרים. רק אחרי שאנדי השלים את חוק לימודיו הלכתי אף אני ללמוד אצלו".
נפלאות הן דרכי התרבות המוסיקלית היהודית. טאראס שכבר היה כמעט דמות נשכחת, ובשנות השבעים המאוחרות שלו, נדלק מחדש בהתלהבות נוכח שני תלמידיו הצעירים. בדצמבר 1978 הופיע טאראס בקונצרט משותף עם שני תלמידיו. הקהל יצא מכליו מרוב התלהבות, סילק את הכיסאות שבאולם ויצא במחולות סוערים.
"אפשר לומר" , אומר פלדמן, "שמה שקוראים תחיית הכליזמר החלה באותו קונצרט".
יצחק שכטר מתל-אביב (יליד טשין, שעל גבול פולניה צ'כיה) מספר לי: "עד מלחמת העולם השניה אסור היה בקראקוב שבפולניה לקיים קידושין ביום שישי. האגדה סיפרה כי רבה של העיר, רבי משה איסרלש (רמ"א), גזר את האיסור בעקבות טקס נישואין שהתקיים ביום שישי לא הרחק מבית הכנסת. הכליזמר השמיעו את נגינותיהם והשבת הלכה והתקרבה. הרמ"א שלח שליחים וביקש לסיים את הטקס, לבל יחללו את השבת. המחותנים התעלמו מדרישת הרב ואז פערה האדמה את פיה ובלעה את החוגגים. מאז לא התקיימו חתונות בקראקוב בימי שישי. מי שרצה לקיים את הטקס ביום זה נהג לעבור את הנהר ולעשות זאת בעיר הסמוכה".
בדקתי בכתובים ומצאתי שיש גרעין היסטורי לאגדה הזו, אך בהפוך על הפוך. באחת מתשובותיו מצטדק הרמ"א על שסידר חופה וקידושין בליל שבת. הא נימק את המעשה בכך שהיה מדובר בכלה יתומה והיה חשש שיבוטל הזיווג.
חכמי הדור לא הסכימו עם ההיתר שנתן הרמ"א לקיים קידושין בשבת והתקינו שאין לסדר חופות כלל ביום שישי, ואם הדבר נחוץ מאד היו מסדרים את החופה מחוץ לעיר.
ה klezmer -באינטרנט
על מידת הפופולריות של הכליזמר ניתן ללמוד מכמות החומר הנמצאת באינטרנט. חיפוש בסיסי ביותר באמצעות מנוע החיפוש גוגל, על פי המונח שבכותרת קטע זה מניבה לא פחות מ-157 אלף דפים (נכון למועד כתיבת המאמר)
אפשר למצוא כאן אתרים המוקדשים לכוכבי כליזמר, להקות בעבר ובהווה, ארגונים המטפחים את הכליזמר ועוד.
על פלדמן אפשר ללמוד בחיפוש גוגל על פי -WALTER ZEV FELDMAN . על המורה של פלדמן ניתן למצוא על פי DAVE TARRAS –
מהו הצימבאל
הצימבל בו מנגן זאב פלדמן הוא כלי מיתר אנכי, בנוי מתיבת תהודה שמתוחים עליה מיתרים, עליהם מקישים בזוג פטישים קטנים. מקור הכלי באסיה המזרחית והוא הגיע לאירופה במאה ה-12
הכלי היה חביב מאד על היהודים באירופה המזרחית ואף התמחו בבנייתו. המשורר הפולני אדם מיצקביץ' הנציח מנגן צימבל יהודי בשם יענקל צימבליסט בפואימה שלו "פאן תדיאוש".
להקת כליזמר ישראלית של מוסא ברלןי (צילום: זאב גלילי)
הישוב הישן בארץ ישראל לא יכול היה לפרנס להקות כליזמר רבות. בכל זאת התקיימו בירושלים, כמו בכל התפוצות, כליזמרים שהיו מוליכים כלה בתופים ובמחולות לטבילה במקווה, משמחים את הכלה בחופתה וגם ניגנו בטקסי הכנסת ספר תורה וסיום לימוד מסכת.
את שמחת הכליזמר בירושלים השבית הרב מאיר אוירבאך, שאסר בראשית המאה העשרים להשמיע קול נגינה בין חומות ירושלים.
םרופסור פלדמן סבור כי האיסור הזה היה בין הגורמים שמנעו התפתחות כליזמר בארץ ישראל במקביל להתפתחותו בעולם.
ראה "בכיר הכליזמרים בארץ ישראל
http://www.zeevgalili.com/?p=777
סטמפניו, גיבור יצירתו המפורסמת של שלום עליכם, איננו דמות דמיונית. הוא היה בן למשפחת כליזמר מדורי דורות. אביו ניגן בבטנון (באס), סבו היה חצוצרן, אבי סבו ניגן בצימבאל וגם סב סבו היה כליזמר.
בראשית המאה ה-19 היה מספר הכליזמר מועט יחסית. אך בשלהי המאה היו ברוסיה כ-3000 כליזמרים מהם למעלה מאלפיים באוקראינה. יחד עם פולין גאליציה וליטא הגיע מספר הכליזמרים
בסוף המאה התשע עשרה הגיע מספרם ל-4000 עד 5000. רוב הכליזמרים היו בני משפחות שאמנות הנגינה עברה בהם מדור לדור.
אחד הכלייזמר המפורסמים, אייזיק פישברג, היה אב ל-13 ילדים ובהגיעו לגיל 99, בניו יורק, הגיע מספר צאצאיו, נכדים ונינים, ל-151. ארבעים מהם רשומים באיגודים מקצועיים של נגנים בארצות הברית.
לאחר העלמות הכליזמר עבר הכישרון המוסיקלי היהודי לאולם הקונצרטים. כמה מצאצאיהם של כליזמרים הגיעו לפסגה העולמית: מישה אלמן, ואיזאק שטרן היו בנים של כליזמר.
"הריקוד האשכנזי כמעט מת", אומר פלדמן, "ואני מנסה להחיות אותו".
איך עושים זאת?
"זה קשה כי במוסיקה יש תיעוד, רישום ותווים, החל מתקופה מסוימת, הקלטות ואנשים שעדיין זוכרים. בתחום הריקוד נשארו מעט מאד אנשים שזוכרים אותו".
"אני נעזר בעובדה שגדלתי במשפחה שעדיין רקדה ריקודים יהודיים. הכרתי מישהו שהתמחה בלימוד ריקוד מאנשים זקנים. רקדנו יחד וזה הזכיר לי מחדש דברים שראיתי בבית אבא. מה שחשוב היה הסגנון. איך להחזיק את הגוף. תנועות אפשר ללמוד. הריקוד היהודי כמו המוסיקה היהודית היא ייחודית.
"אני עדיין לומד. מחפש אנשים שיודעים. מחפש סרטי וידאו עם צילומים ישנים. זו רק ההתחלה.
הייתי ילד כשקמה המדינה ואני זוכר היטב כי מנהיגי המדינה ונבחריה היו ממש מורמים מעם. כך לפחות הרגשנו. הערצנו אותם כמו שילדים מעריצים היום שחקני כדורגל או זמרי רוק.
הכנסת הראשונה שכנה זמנית ב"בית האופרה" על שפת ימה של תל-אביב, במקום בו שוכן היום מגדל האופרה. היינו עומדים שעות ארוכות בפתח הכנסת וממתינים ליציאתם של חברי הכנסת כדי לזכות בחתימת ידם.
משכן הכנסת הזמני ב"בית האופרה" בתל אביב
הייתה אז בורסה של חתימות והיינו עושים החלפות (מלה זו היינו מבטאים במלעיל). מחירה של חתימה היה נקבע לפי כמה פרמטרים. חשיבותו של האיש ונדירות החתימה. החתימה היקרה ביותר ככל הזכור לי הייתה כמובן של דוד בן גוריון ורק בודדים זכו להשיגה. חתימתו של מנחם בגין, ראש האופוזיציה, הייתה פחות נדירה, כי הוא נענה בחביבות לכל דורש. אך גם זו הייתה מבוקשת מאד.
עברתי על רשימת חברי הכנסת הראשונה ואי אפשר שלא להתרשם מן האוסף הנדיר של אנשים איכותיים, רבים מהם צעירים.
בין חברי הכנסת דאז: ד"ר יוחנן בדר, מראשי התנועה הרביזיוניסטית, עורך דין ופובליציסט מזהיר היה אז בן 48; מזכיר מפ"ם יצחק בן אהרון (42) אדם שנוי במחלוקת אך הוגה מעמיק; אריה בן אליעזר, חבר מפקדת אצ"ל, הוגלה לסודאן וארתריאה פעל בתקופת השואה בוועד השחרור בארה"ב שפעל להצלת יהודים (36); יצחק בן צבי, ממייסדי הוועד הלאומי, לימים נשיא המדינה, חוקר ארץ ישראל; המשורר אורי צבי גרינברג (54) גדול המשוררים בדור שלאחר ביאליק; בן ציון דינבורג, לימים די-נור, שר החינוך ומגדולי ההיסטוריונים של עם ישראל; אברהם הרצפלד, ממגיני תל חי ופעיל מרכזי בהתיישבות העובדת (59); ערי ז'בוטינסקי, בנו של זאב, מתמטיקאי והוגה דעות (39); יעקב חזן ומאיר יערי, מייסדי השומר הצעיר, בני 50 ו-52; אליעזר ליבנשטיין ( לימים לבנה) מהוגי הדעות של תנועת העבודה (47) [שהפך ברבות הימים לאידיאולוג הראשי של ההתנחלויות]; הרב יהודה לייב מימון ממייסדי המזרחי (74); יזהר סמולנסקי, היה אז סופר מתחיל [ס. יזהר] ומנהל גימנסיה ברחובות (31); נתן פרידמןל ילין, מראשי לח"י; הלל קוק, מייסד הוועד לשחרור האומה בארצות הברית, אינטלקטואל מבריק (39); זלמן שז"ר, לימים שר החינוך ונשיא המדינה, ממייסדי " החלוץ" . והרשימה של הנבחרים שהם גם בחירים ארוכה.
האם מישהו מחברי הכנסת האחרונה משתווה לגלריה מפוארת זו?
האם אפשר להעלות על הדעת שנערים ונערות ימתינו בפתח הכנסת כדי לקבל חתימה מאופיר אקוניס ? מציפי לבני? בצלאל סמוטריץ'? בוז'י הרצוג? זוהיר בהלול? יאיר לפיד? אורן חזן?
איני יודע אם התחביב הזה של איסוף חתימות של מפורסמים רווח עדיין בימינו.
אך אם הייתה אספנות חתימות של עבריינים הייתה הכנסת לדורותיה מספקת להם שפע של קליינטים
הנה חלק מהרשימה:
אהוד אולמרט [ראש ממשלה שהורשע בקבלת שוחד]
משה קצב [נשיא המדינה שהורשע באונס]
אריה דרעי [ שר הפנים הורשע בקבלת שוחד]
עזר ויצמן [נשיא המדינה, נפטר בחזקת זכאי אך פרקליטות המדינה האשימה אותו בקבלת 300 אלף דולר]
אברהם הירשזון [שר האוצר, הורשע בגניבה וקבלת דברים במרמה]
שלמה בניזרי [שר הבריאות והרווחה הורשע קבלת שוחד]
חיים רמון [שר המשפטים הורשע במעשה מגונה]
אלוף יצחק מרדכי [שר הבטחון הורשע בהטרדה מינית]
גונן שגב [שר האנרגיה והתשתית הורשע בניסיון להבריח סמים ובימים אלה בריגול].
די בשמות אלה כדי להגיד לעצמנו שנתמעטו הדורות וגם נשחתו. ולגבי החגיגות ניתן לומר מה שמחה זו עושה.