קרב הגבורה ביבנאל שכמעט נשכח

ראה: חיים ויצמן הודה הסגרנו הלוחמים

http://www.zeevgalili.com/?p=440

ההגנה הסגירה את הלוחמים

menachem-lunz1

בחייהם ובמותם.מנחם לונץ (למעלה) ושבתי רוקר( למטה)

shabtaay-druker

מקום קבורתו

מקום קבורתו לא ידוע ?
ידוע הוא אף ידוע , לכולנו-
מקום קבורתו בלב אמו !
אביו , אחיותיו ואחיו …

גם בלב שכניו שראוהו גדל,
ילדיהם עמו שחקו בכדור –
אולי גם נערה בו נתנה עיניה ,
כי היה כה תמיר , כה יפה…

אהבת כל העם אוצרת זיכרו ,
הדורות הבאים לכמותו יסגודו –
ילמדו איך היו, נאמנים לביתם,
ונתנו מיטבם וטובם לעם !

הם כולם היו טובים ויפים ,
היו גם שמחים , אוהבי – חיים …
לא הגיעו לשם, לאן שרצו,
לא הספיקו, והם במרומים

נכתב ב – 3.8.14
ע״י לאה אקסר-לונץ

נלחמו עד הכדור האחרון ואחד מהם שמר כדור לעצמו * הקרב הותיר הרבה תעלומות ובראשן מי מבין השכנים הלשין * ומדוע לא הפך הנוער הכתום את יבנאל לאתר עליה לרגל

שישים ושלוש שנים חלפו מאז התנהל קרב הגבורה ביבנאל, בו נפלו שני לוחמי לח"י – מנחם לונץ ושבתי דרוקר. עשרות השנים לא הכהו את כאבה של לאה אקסר לבית לונץ, אחותו בת ה-82 של מנחם.

"הכאב", היא אומרת, "הוא הרגש החזק ביותר שיכול אדם לחוש. הכאב מוציא ממך את התמצית, סוחט אותך עד הסוף."

לאה אקסר, החלטית ונמרצת, בעלת חוש הומור, ומפיקה הרבה חום וטוב לב. עובדת כמזכירה רפואית ומשקיעה הרבה נשמה במטופלים. מאז הרצח – כך היא מכנה את קרב הגבורה של אחיה וחברו – היא מתייסרת על שלא היתה שם.  בטוחה שהיתה מצליחה להגן עליו בגופה. לא סלחה מעולם לבני יבנאל, שבתוכם חיה המשפחה עשרות שנים, על שלא הקימו שרשרת אנושית סביב הבית, שעשויה היתה למנוע את הרצח.

lea-akser

"לא אשכח עד יומי האחרון". האחות, לאה אקסר.(צילום: זאב גלילי)


" הייתי ילדונת בת 19, תלמידה בבית ספר לאחיות שליד בית החולים בילינסון ("מוסד של האוייב" היא מדגישה. "כך הרגשתי כשלבשתי שחורים לאחר רצח אחי"). מישהו הודיע על הרצח לבעלה של דודתי, הסופרת ברכה חבס. נדחסנו לתוך מונית ונסענו כל הלילה. כשהגענו ליבנאל כבר היו הגופות בטבריה. מה שלא אשכח עד יומי האחרון זו זעקת השבר מפי אמא: 'מנחם'. זעקה שנשמעה מתחילת הרחוב הראשי של יבנאל ועד סופו והידהדה בעמק. מנחם נקבר בחלקת הקברים של המשפחה ביבנאל. על קברו ניצבת מצבה פשוטה אותה בחרה אמא. נכתב עליה: "פ"נ מנחם בן דב לונץ בן נאמן לעם קשה העורף נולד ביבנאל ב' תשרי תרפ"ו נפל חלל בידי בני עוולה יב ניסן תש"ד תנצב"ה".

עדות על ארועי זירת הדמים

עוזי (עזריאל) לבנת, הוא איש לח"י האחרון שראה את מנחם לונץ ושבתי דרוקר, הכירם מקרוב וגבה עדות בזמן אמת על מה שקרה שם.

מספר לבנת:

 

עוזי לבנת (צילום: זאב גלילי)

"היינו ארבעה חברים – מנחם לונץ, שבתי דרוקר, דוד הולינסקי ואנוכי. למדנו יחד בבית הספר הדתי "נצח ישראל" בחיפה. אני ושבתי דרוקר הלכנו יחד לבית"ר ואחר כך לאצ"ל. כשחל הפילוג הצטרפנו לאברהם שטרן (יאיר). הולינסקי התגייס ללח"י מאוחר יותר והוא גייס את מנחם.

"זו היתה התקופה הקשה ביותר של הארגון – ימים אדומים ולילות שחורים של יאוש. הימים שבין רצח יאיר (17.2.42) ובריחת עשרות לוחמים מן הכלא כשנתיים לאחר מכן. המחתרת מנתה לוחמים בודדים, מפוזרים, נרדפים על ידי הבריטים שירו למוות בכל לוחם שנתפס והפקירו פצועים לדמם למוות. את הגחלת שמר בחור צעיר, יהושע כהן, שהסתתר בפרדסים.

"היה צורך חיוני במקומות מסתור לבורחים ולפצועים. המשק של משפחת לונץ נראה כמקום אידאלי. מנחם הספיק לקלוט כמה מן הבורחים והפצועים. בדיעבד נתברר כי זו היתה טעות. בישוב קטן, בו כולם מכירים את כולם, עוררו אורחיו של מנחם לונץ חשדות.

"שבתי דרוקר נפצע בקרב יריות עם המשטרה בשעה שניסה לחלץ לוחם אחר שנפצע קשה. דרוקר היה זקוק בדחיפות לטיפול ולמקום מקלט. הוא הועבר ליבנאל ומנחם טיפל בו במסירות רבה.

"בלילה שקדם לארוע הדמים קיימנו מעין מסיבת חברים קטנה בביתו של מנחם ביבנאל. לפנות בוקר עזבנו את הבית וטיפסנו במעלה ההר לחפש מכונית שתסיע אותנו לחיפה. בהיותנו במעלה ההר הבחנו בעשרות כלי רכב צבאיים ובהם מאות חיילים ושוטרים נעים לעבר יבנאל. הבנו שחברינו נלכדו.

"זמן קצר לאחר הרצח הגיעו אלי לחיפה שני צעירים וצעירה מיבנאל. הם ביקשו להצטרף ללח"י. תחקרתי אותם וזה סיפור המעשה לפי עדותם של השניים (עם השלמות הלקוחות מעדות כתובה שמסר הולינסקי לפני מותו):
בעת שהגיעו הבריטים נמצא מנחם בשדה. בא אליו המוכתר, יחד עם כמה מנכבדי יבנאל. אמרו לו: תוציא את הפצוע שאצלך. מנחם השיב להם כי אין אצלו איש. הבריטים אמרו כי יש לערוך חיפוש. ערכו חיפוש בבית ולא מצאו איש. אז שאלו מה יש בחדרון קטן שהיה צמוד לבית והיה בנוי מקירות דקים של רשת וטיט. לונץ השיב: מחזיקים שם חציר. הבריטי לא הסתפק בתשובה שלף אקדח ואמר למנחם: תפתח את המקום. החדר היה נעול במנעול גדול מבחוץ וגם מבפנים. מנחם נקש על הדלת את הנקישה המוסכמת. דרוקר הבין את המתרחש וסרב לפתוח. הוא לא רצה שחברו יפול חלל עמו. אך לונץ התעקש, פתח את המנעול מבחוץ הדף את הקצין הבריטי ופרץ פנימה. השניים נעלו עצמם מבפנים. התחיל הקרב.
בידי השניים היו אקדחים שאחד מהם כנראה לא היה תקין וכמה רימונים פרימיטיביים מתוצרת בית, שהושלכו החוצה אך לא התפוצצו. הבריטים הציבו מול החדר שקירותיו דקים וחדירים שני מקלעי ברן וריססו אותו עד שהיה ככברה. גם לאחר שהאש מבפנים השתתקה המשיכו לירות שעה ארוכה. רק אז פתחו את הדלת ומצאו את שתי הגופות. הם רמסו אותם ברגליהם והשליכו אותם למכונית. למחרת היום נמסרו הגופות לחברה קדישא. אלה מסרו בתחקיר שלונץ נהרג כנראה ראשון מאש הבריטים. דרוקר נמצא כשאקדח בידו וחור נפער בפיו, דבר המעיד כי שמר כדור אחד לעצמו על מנת שלא יפול חי בידי הבריטים.

מנחם לונץ נקבר בבית העלמין של יבנאל. הלוויה של דרוקר התקיימה בטבריה והשתתפו בה מתי מעט. כשנודע לסוחרי העיר על הלוויה מיהרו לסגור את חנויותיהם לאות אבל.

משפחת מתנחלים

"אנחנו משפחה של מתנחלים", אומרת לאה אקסר בחיוך. "סבא, יוסף לונץ, עלה עם משפחתו לארץ ישראל מקובנה בשנת 1905. הם באו עם שלושה ילדים – הבכור, דב חנוך, היה אז בן 21 ולימים היה לאבי. סבא וסבתא כבר היו זקנים ותשושים בעלותם ארצה ולא היו מסוגלים לעבודה חקלאית. קיוו שילדיהם יעסקו בכך. הם התיישבו בחיפה ופתחו חנות לצרכי סנדלרות שניהלה אחותו של אבא.
במלאות לאבי 30 הוא נשא לאשה את בת שבע לבית חבס (שאחת מאחיותיה היא הסופרת ברכה חבס), שסיימה אז את סמינר לוינסקי.

לאחר הנישואים החליטו אבא ואמא להתנחל ביבנאל.
יבנאל היתה אז סוף העולם. לטבריה הסמוכה ניתן היה להגיע רק ברכיבה על חמור והיו צריכים ללון בדרך. החיים היו קשים והפרנסה מועטת. אך הדרישות היו צנועות וחיים בצניעות היו עיקרון. אבא עבד בשדה ואנחנו עזרנו לידו. סרב להעסיק משפחות ערביות כדרכם של חקלאי המושבות.

אני ושני אחיי למדנו בבית הספר היסודי ביבנאל שהיה בית ספר נפלא עם מורים מצויינים.

 

בית ספר ביבנאל בראשית המאה הקודמת

אבא היה אדם מאד דתי ויבנאל התאימה לו, כי היה בה רב ושוחט ובית כנסת. הוא ראה בעבודת האדמה יעוד לאומי ודתי. אם לא נעבוד את האדמה, נהג לומר, לא נחיה כאן.

באחד הימים הגיע לביתנו מן הגולה בן אחיו של אבא, בחור בן 17, משה זלמן שמו. אבא בנה לו חדרון קטן הצמוד לביתנו. באמצעים שהיו לו אז יכול היה להרשות לעצמו לבנות חדר שקירותיו עשויים רשת מצופה טיט – זהו החדר שבו מצא אחי מנחם את מותו. משה זלמן גדל אתנו והיה כמו אח בוגר. הוא לא זכה להקים בית בישראל. בשנת 1937 נרצח על ידי ערבים.

בשנת 1932 נאלצנו לעבור לחיפה בגלל מצב בריאותה הרופף של אמא שסבלה ממחלת כליות. אבא המשיך לעבוד בשדה והיה בא הביתה לחיפה רק בשבתות. האחים שלי, יוסף ומנחם, למדו בבית הספר "נצח ישראל" של המזרחי. אני למדתי בבית ספר דתי לבנות.

ארבע שנים היינו בחיפה ואז חזרנו ליבנאל. אני סיימתי ביבנאל את כיתה ח' אחי יוסף הלך ללמוד חקלאות במקווה ואחי מנחם הלך ללמוד בסמינר בירושלים.

בשנת תש"ד (1944), השנה בה נרצח מנחם, כבר היו הורי במצב בריאות רעוע. במיוחד אבי שסבל ממחלת ריאות. הורי עברו לכפר סבא ב-1943. אני הלכתי ללמוד בבית ספר לאחיות בבילינסון. המשק ביבנה המשיך להיות בבעלותנו ומנחם היה היחיד שבה לשם לעבד אותו. ראה בכך מעין "שנת שרות" לפני האוניברסיטה.

"במכתב שכתב להורים אמר מנחם שיבוא לחוג את הסדר עם כל המשפחה בכפר סבא. במקום להיות עמנו בסדר אנחנו היינו אתו בבית הקברות של יבנאל".

מי הלשין?

בארכיונים הבריטיים נמצא לא מכבר מברק מן ה-11 באפריל 1944, שנשלח מראש המטה הכללי בארץ למשרד המלחמה הבריטי. במברק מתואר בכמה מילים הארוע ביבנאל ב-6 באפריל. התאור נפתח כך: "בעקבות מידע על הימצאות טרוריסטים יהודים, ערכו שוטרים חיפוש בבית במושבה יבנאל בשיתוף עם המוכתר".

 

המברק הבריטי החושף את העובדה שה"מוכתר" של הישוב הסגיר את הלוחמים

מי מסר את המידע? מי הלשין?

בשנת 1987 ערך כתב "ידיעות אחרונות" עמוס נבו, ביוזמתי, תחקיר בנושא. הוא פרסם כתבה שכותרתה "מי הלשין". מפי אחיו של מנחם לונץ, יוסף, שמע עמוס נבו את הדברים הבאים: "דודתי ברכה חבס קראה לי לפני מותה וסיפרה שעברה על הארכיונים של ההגנה ומצאה כי המלשין הוא איש שרות הידיעות של ה"הגנה" (ש"י), שהיה נשוי לבת יבנאל. בשיחה עם עמוס נבו הכחיש האיש נמרצות את ההאשמה. הוא הודה כי ידע שמנחם איש לח"י ואף הזהיר אותו שהסתרת לוחמי המחתרת בביתו מהווה סכנה.

נתן ילין מור

נתן ילין מור

חבר מרכז לח"י נתן ילין מור מספר בספרו על פגישה שיזם עמו מפקד ה"הגנה", אליהו גולומב. מפי גולומב שמע לראשונה על מה שארע ביבנאל וזה אף שיבח את גבורת הלוחמים ואמר: "אם השכלתם להקים בחורים כאלה לא יצלח עליכם שום נשק ושום איש לא יוכל לכם".
לאחר מכן תמה ילין על מניעי הפגישה והסיק שגולומב רצה בפגישה עמו לנקות עצמו מאחריות למעשה ההלשנה.

אליהו גולומב

במהלך עבודתי על כתיבת טור זה נודע לי כי מי שחקר את הפרשה עד תום ואף הגיע למסקנות נחרצות בנושא הוא ידידי יעקב אלעזר.

אלעזר הצטרף לבית"ר בולגריה בגיל 8, עלה לארץ, הצטרף לאצ"ל והשתתף בכמה פעולות נועזות, הצטרף ל"חרות" מראשיתה והתאכזב מבגין בעקבות הנסיגה מסיני. את פרנסתו מצא כמרצה מצליח בטכניון אך את רוב זמנו הקדיש להפגנות יחיד נגד הידרדרות המדינה מן הנסיגה מסיני ועד הפקרת גוש קטיף. היה לו גם ארכיון פרטי, אולי העשיר ביותר הקיים בארץ בנושא תולדות המחתרות. כששמעתי שאלעזר חקר את פרשת יבנאל שמחתי מאד. הייתי משוכנע שהוא ישלים את החוליה החסרה. אך את ההתקשרות עמו השארתי לסוף העבודה. ביום בו עמדתי לצלצל אליו נודע לי כי אלעזר הלך לעולמו כמה ימים לפני כן. חבל על דאבדין.

"על כתף ההר שבעה קברים פה נרצח העלם יפה התואר"

דברים שנשאה לאה אקסר-לונץ באזכרות לאחיה:

"רכס הרים עגלגל, כקימורי גופה של אמא. מחבק ועוטף וסוגר. ומעבר: משבצות בירוק וחום, צהבהב וצהוב. קרני שמש וסביונים ושקט וציוץ ציפורים על עץ הלימון הענק. ובשולי הגינה נשורת עלים. נקפו חלפו השנים. על כתף ההר שבעה קברים. ליד עץ הלימון בית חרב, שאותות כל השנים בו ושלט עצוב וקטן: פה נרצח מנחם העלם יפה התואר. ושורות העלים נערמות ונערמות. ועל קימורי ההר אין כלניות כחולות, ואין כלניות לבנות. אולי רק רקפת מתחת לסלע נותרה ולמרגלותיו מגרשים וצימרים וחממות והכל וכלום".

האח שוחרר מהצבא הבריטי והתגייס ללח"י

"אחי השני, יוסף לונץ (שנפטר לפני כ-8 שנים ממחלה) היה חבר ב'הגנה' והתגייס לצבא הבריטי. בעקבות הרצח של מנחם הוא שוחרר מן הצבא וכשבא לארץ התגייס מייד ללח"י. בינואר 1946 השתתף בהתקפה על בית הסוהר בירשלים לשחרור אסירי המחתרת. הוא נפצע מכדור שריסק את כף ידו וחדר לעצם החזה. נתפס על ידי הבריטים והוחזק בכלא. יוסף התנגד שרופאים בריטיים ינתחו אותו ובעזרת סכין גילוח שהוברח לכלא שלף בעצמו את הכדור מחזהו והעלימו. בהעדר ראיה משפטית לא הועמד לדין והוגלה לארתריאה ולקניה. עם שובו התגייס לצה"ל ולחם בכל מלחמות ישראל. בשנת 1949 נשא לאשה את דובה לבית ברמץ. לבני הזוג נולדו שלושה ילדים. לבכור קראו מנחם על שם דודו מנחם לונץ גיבור יבנה. הוא נפל במלחמת יום הכיפורים והוא בן 23.
"אחרי אובדנים כאלה, האם יכלה אמא שלנו לחיות? " – שואלת לאה אקסר.

"נער טהור ותמים, רוחו משתפכת בנגינת החליל וכולו תום גלילי".

דברים שכתבה הסופרת ברכה חבס, דודתו של מנחם לונץ, לעורך עיתון "על המשמר" כמה ימים לאחר הרצח.

"באתי בזה להפנות את תשומת לבך לכותרת שבעתונכם לידיעה על הרצח ביבנאל. הכותרת שסיפרה על שני 'בריונים'. והנה בדעתי להציג בפניכם אחד משני אלה. את מנחם לונץ ז"ל, שהוא קרוב שלי.

 

ברכה חבס

"נער טהור ותמים, אציל רוח, רחום ורך, צנוע וטוב לב, עמקן ובעל כשרונות מצויינים, קורא ושונה, חושל בסבל החיים של המשק הגלילי. נולד ביבנאל ולמד בה ועבד בה בשדה ובחצר, בשמירה ובכל עבודה חלוצית. אביו – טהור דרך, פועל ציון דתי, שיקע שלושים שנות חיים ועמל באדמת הגליל וכמוהו גם האם. והבן, לאחר סיימו את לימודיו בסמינר למורים ראה חובה לעצמו, על אף תשוקתו להתגייס לצבא גם הוא, ללכת יחידי וליטול על עצמו את עול המשק העלוב המכלה והוא בן 19 בסך הכל. אידיאליסט בכל מהותו והליכותיו… היה סגפן בהכרה מסתפק במועט שבמועט, על אף הדרישות הרוחניות הגדולות שהיו טבועות בנפשו. רחב לב, מסור למשפחתו, ידיו מצויינות במלאכת מחשבת. רוחו משתפכת בנגינת החליל וכולו תום ועוז גלילי".

חיסולו של קונקווסט

"זמן קצר אחרי הקרב ביבנאל", מספר עוזי לבנת, " נפצעתי מיריות בלש בריטי ושכבתי בבית חולים בחיפה. למיטתי הגיע הבלש הידוע לשימצה א.א. קונקווסט, שהיה ראש הבולשת הבריטית באזור חיפה. הוא ידע על קשריי עם שני הבחורים ובא אלי. שלף אל מול עיניי אקדח נגאן פולני ואמר לי: "זה האקדח של שבתי דרוקר , החבר הטוב ביותר שלך".

 

הכרוז של לח"י על חיסול קונקווסט

"לא השבתי לו מאומה ואמרתי בלבי שעוד יבוא יומו. אני נעצרתי והוגליתי לאפריקה אך חבריי למחתרת עשו עמו את החשבון. ב-2 ביוני 1947 הצליחו שני לוחמים – יעקב פנסו ואבנר גרושוב – להתקרב אליו במכונית ולחסל אותו ביריות מתת מקלע.

אנדרטה לגיבורי יבנאל שהוקמה ליד בית משפחת לונץ

אנדרטה לגיבורי יבנאל שהוקמה ליד בית משפחת לונץ


כך תרשם כמנוי חינם להיגיון בשיגעון http://www.zeevgalili.com/2013/04/18091
פורסם בקטגוריה אישים היסטוריים, ארץ ישראל, מחתרות, סזון, ציונות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

4 תגובות בנושא קרב הגבורה ביבנאל שכמעט נשכח

  1. פינגבאק: ויצמן הודה: הסגרנו לוחמי לח”י ביבנאל | היגיון בשיגעון

  2. פינגבאק: טיבוע "סטרומה" ההתנקשות במק מייכל וחיסול הלורד מוין | היגיון בשיגעון

  3. מאת Shapi41‏:

    רק בזכות נחושים ,אמיצים, השומרים על המולדת עם ישראל חי על אדמתו לעד.

  4. פינגבאק: לזכור אחרי שישים ותשע שנים | היגיון בשיגעון