מ"רב הלילה רב שירנו" ועד "בשפריר חביון"

 שער הספר

אין נער בישראל, שחונך בתנועת נוער, שאיננו מכיר את השיר "רב הלילה", שכתב יעקב אורלנד.

רב הלילה, רב שירנו

הבוקע לשמיים,

שובי שובי הורתנו,

מחודשת שבעתיים.

שובי שובי ונסוב,

כי דרכנו אין לה סוף,

כי עוד נמשכת השרשרת,

כי ליבנו לב אחד

מעולם ועדי עד,

כי עוד נמשכת השרשרת.

שרו אותו בבית"ר ושרו אותו ב"השומר הצעיר" ושרו אותו בבני עקיבא ובנוער העובד. שרו אותו בארץ ובגולה. במחנות העקורים ובאוניות המעפילים. בקיבוצים ובמושבים ובערים, בחתונות ובבר מצוות. והיינו רוקדים את ההורה הזו עד אור הבוקר. זה השיר שכולנו הרגשנו בנערותנו כי הוא המבטא, הן במילותיו והן במנגינתו [שאמרו כי היא "עממית"] את ארץ ישראל המתחדשת. את העם שקם לתחייה בארץ ישראל, זקוף קומה, "מתנער מרפש הגולה", אם להשתמש במילותיו של ז'בוטינסקי.

לקרוא את ההמשך

קטגוריות: זמר עברי, סופרים, ספרות, ספרות עברית, ספרים | 3 תגובות

מה משליכים ב"תשליך" בראש השנה – מקור המנהג וטעמיו

  מהו מקורה של התכנסות יהודים ליד נהר או ים בראש השנה אחרי הצהרים? מניין צץ המנהג לנער  את כיסי המכנסיים ליד מקור מים? האם ניעור הכיסים הוא בקשת 'סליחה' או עשיית 'תשובה' ? מדוע עדיף מקור מים שחיים בתוכו דגים על דלי, גיגית, או בריכת שחיה הגדושים במים?                                        

                                                              – ד"ר יואל רפל -

מנהג בישראל הוא שביום הראשון של ראש השנה, בשעות אחר הצהרים, נוהגים ללכת אל מקום שיש בו מים (ים, נהר, באר, או מעיין), רצוי שיהיו בו דגים, ואומרים את תפילת התשליך. מה מקור המנהג ומה משמעותו?

למנהג זה אין מקור בהלכה. גדולי הפוסקים של ימי הביניים ובראשם הרמב"ם והרי"ף אינם מזכירים את המנהג.

יהודים מבצעים תשליך בראש השנה. ציור מאת אלכסנדר גרימסקי ויקיפדיה

יהודים מבצעים תשליך בראש השנה. ציור מאת אלכסנדר גרימסקי ויקיפדיה

לקרוא את ההמשך

קטגוריות: חגים, חז"ל | 2 תגובות

משה שמיר – תורתו הלאומית ומשנתו הספרותית

 "מלכות ישראל הייתה הנושא המרכזי בחיי יאיר היא גם היום במרכז חיינו" *  "יאיר צדק בהחלטה להמשיך במלחמה בבריטים שהיו שותפים לשואה" * "את מושג ארץ ישראל השלמה למדתי בהשומר הצעיר" *  "האמונה שבצד הערבי תהיה נכונות להגיע להשלמה הייתה אשליה" * מדינה פלסטינית היא סופה של מדינת ישראל" * "לספרות יש השפעה גדולה  על החיים" 

                                                          – מאת יוסף אורן -

בחודש מאי 2002 קיימתי שיחה מוקלטת בהופעה פומבית עם הסופר משה שמיר, בבית אריאלה בת"א, על ספרו "יאיר" – הרומאן האחרון שפרסם בחייו.
"יאיר" ראה אור בשנת 2001. הופעת רומאן חדש מפרי עטו של סופר ברמתו של משה שמיר הייתה מתקבלת בעבר כאירוע ספרותי חשוב. לא כך היה עם הופעת "יאיר". ברוב מוקדי הכוח של הספרות, במוספי הספרות ובכתבי העת הספרותיים, עדיין שלטו מתנגדיו הרעיוניים של משה שמיר. הם לא סלחו לו על התפנית שביצע בהשקפתו הלאומית אחרי מלחמת ששת-הימים.
מאז נטש את מחנה השמאל הסוציאליסטי, וייסד עם נתן אלתרמן את התנועה למען ארץ ישראל השלמה, שקדו יריביו האידיאולוגיים של משה שמיר להמעיט בערך יצירותיו. את יצירתו החדשה המיתו בשתיקה.
בעלותו לבמת האולם בבית אריאלה, קלט משה שמיר מיד שכשליש ממושבי האולם נותרו ריקים. שמיר התעלם, סקר בחיבה את הקהל שלו והתיישב להשמיע באוזניהם את תורתו הלאומית-חברתית ואת משנתו הספרותית.
עתה, במלאות עשור למותו של שמיר מן הראוי להביא את הדברים שאמר אז.
"יאיר" ספרו האחרון של משה שמיר

"יאיר" ספרו האחרון של משה שמיר

לקרוא את ההמשך

קטגוריות: ארץ ישראל, מחתרות, ספרות עברית | תגובה אחת

כמה הערות בשבח נתניהו המקיאווליסט והעיוורון של הימין

האם הערבים אוהבים את המוות כמו שאנו אוהבים את החיים? * האם חמאס ניצח עם 300 אלף פליטים ו-2139 הרוגים? *  האם יש הבדל בין פתח של אבו מאזן לבין החמאס ויתר האיסלמיסטים * האם טעה נתניהו בדרך בה הפעיל את צה"ל? * האם היינו צריכים למוטט את החמאס? *זה הזמן לשחוט כמה מיתוסים 

                                                       - מאת ארז תדמור -

"אנחנו אוהבים את המוות ואילו היהודים אוהבים את החיים", מתרברבים מנהיגי החמאס וחוזרים על ההבלים של נסראללה.

ובכן קוראיי היקרים, מדובר בבולשיט. הערבים אוהבים את המוות כמו שאני אוהב שפשפת. הערבים, ברובם, אוהבים להרוג יהודים. לא את עצמם. ישנם לא מעטים מהם המוכנים להתאבד על מנת להרוג 10 או 20 יהודים. חלקם שונאים יהודים יותר ממה שהם אוהבים את עצמם (אם נתעלם לרגע מכך שבחלק גדול מהמקרים מדובר בסוטים מתוסכלים מינית, שחולמים על אורגיות בגן-עדן), אבל מכאן ועד אהבת המוות של עצמם המרחק גדול. השהיד מוכן להרוג את עצמו בשביל לקחת עמו 20 יהודים, אבל אני לא מכיר מקרה אחד שבו 20 מחבלים קשרו את עצמם לחגורת נפץ על מנת להרוג יהודי אחד. הרי אם הערבים היו אוהבים כל כך את המוות, היינו רואים אותם מתאבדים סתם ככה בשביל הכיף, לא רק בשביל להרוג יהודים. היינו רואים את אנשי דאעש עורפים את ראשיהם שלהם. הנינג'ה עם המבטא הלונדוני היה מבקש את ג'יימס פולי לערוף את ראשו שלו ולא את ההיפך.

 

הטבח של ג'יימס פולי

הטבח של ג'יימס פולי

לקרוא את ההמשך

קטגוריות: אישים פוליטיים, מלחמות ישראל, פלסטינים | 8 תגובות

החיים הטובים של כורת הראשים המלכותי בסעודיה

בעקבות מבצע "צוק איתן" הפציע שחר  של אופק מדיני בחיינו * פתאום יש לנו בני ברית נאורים שאתמול רצו להשמידנו והיום הם הגשמת תקוותינו * מבוז'י ועד ציפי, מלפיד ועד זהבה, אנו שומעים דברי שבח ותהילה לממלכה הסעודית המתונה * אולי כדאי לקרוא את הסיפור הבא של התליין הסעודי כדי לדעת עם מי יש לנו עסק

מוחמד סעד אל באשי הוא בעל מקצוע מכובד בסעודיה. הוא כורת הראשים המלכותי.

מוחמד סעד אל באשי

מוחמד סעד אל באשי

לקרוא את ההמשך

קטגוריות: איסלם | 12 תגובות

בימים אלה חובה לזכור את מתישבי גוש קטיף שהיו השכפ"ץ של עוטף עזה

גוש קטיף פינוי

 

כל מה שידענו על שרון והעדפנו לשכוח

http://www.zeevgalili.com/2014/01/18862

יאיר נווה כאלוף אוי אוי אוי

http://www.zeevgalili.com/2011/02/13627

דן חלוץ רמטכ"ל חורבן גוש קטיף והתבוסה בלבנון

http://www.zeevgalili.com/2010/09/10926

הגיבורים חזרו מן החורבן עייפים אך מרוצים

http://www.zeevgalili.com/2007/08/452

החרפה של גדוד גלבוע

http://www.zeevgalili.com/2007/07/447

אריק שרון שהשחית את המדינה ואת צה"ל

http://www.zeevgalili.com/2006/11/361

רקוויאם לטורניר הכדורסל בנצר חזני

http://www.zeevgalili.com/2006/10/357

כיכר רבין לפני ואחרי חורבן גוש קטיף

http://www.zeevgalili.com/2006/09/8731

 

איך לפעול נגד מדינות מטורפוךת

http://www.zeevgalili.com/2006/09/343

 

חני נחמיאס חומלת על כלבי גוש קטיף

http://www.zeevgalili.com/2005/10/11053

המדליה שהוענקה למחריבי גוש קטיף

http://www.zeevgalili.com/2005/09/252

 

קינות חורבן גוש קטיף

http://www.zeevgalili.com/2005/09/255

 

קטגוריות: כללי | תגובה אחת

שלושת נביאי השקר: עמוס עוז, א.ב. יהושע, דוד גרוסמן

 

עמוס עוז ויקישיתוף

ישראל מלקקת את פצעיה ונמצאת  במלחמה קיומית  *  אך שלושת רבני הבד"ץ החילוני-שמאלני, עמוס עוז, א.ב. יהושע ודוד גרוסמן, כמו נביאי השקר של העבר טחים תפל, חוזים שווא, וקוסמים כזב * ומדוע עמוס עוז מזייף כל כך  * הדברים נכתבו במהלך מלחמת לבנון השניה, שום דבר לא השתנה מאז – עידכון אוגוסט 2014.

בחודש אפריל 2006 התקיימה פגישת מחזור של בוגרי בית הספר תחכמוני בירושלים, מראשית שנות החמישים. את הפגישה יזמו  נכדיו של מייסד ומנהל בית הספר, מרדכי צבי אילן, לרגל מלאות שבעים לאביהם, משה אילן.

 

שער הספר סיפור על אהבה וחושך

משתתפי הכינוס יצאו לסיור  בבית הספר בו עברו עליהם שנות ילדותם בשכונת "מקור ברוך". את הסיור הדריכה מורת דרך צעירה, שהיתה בגיל נכדי המשתתפים בסיור, היא התכוונה לערוך "סיור בעקבות יצירתו של עמוס עוז". שכן, עמוס עוז למד כמה שנים בבית ספר תחכמוני ומקדיש לבית הספר כמה דפים בספרו "סיפור על אהבה וחושך".

על מה שקרה בעקבות זאת סיפר לי קרוב משפחה, ממשתתפי המפגש: "כמעט כל המשתתפים פה אחד, ביקשו מן המדריכה שלא לצטט מן הספר ולא ללכת בעקבותיו. נשמעו שם ביטויים כמו 'הכל זיוף', 'שום דבר ממה שהוא מתאר איננו קרוב למציאות'. 'עמוס עוז ירק לבאר שממנה שתה'.".
רבים הישוו את תאוריו של עוז לתאורי ירושלים של שנות השלושים בספרו של יצחק שלו, "פרשת גבריאל תירוש", שנתן לדעתם ביטוי אמיתי לרחשי הלב של התקופה. או לסיפורי עגנון על ירושלים.

"קלריקל או בולשביק"

ספרו של עמוס עוז, אמר לי בן שיחי,  קומם אותי לא רק בשל תאורי בית-הספר. "אפילו התאור של אבא שלו מזויף".

השיחה הזו חיזקה את דעתי שכל יצירתו של עמוס עוז היא סוג של זיוף. הזיוף בולט  ב"סיפור על אהבה וחושך" המתיימר להיות כאילו אוטוביוגרפי. לאורך כל הספר משעתק עוז מושגים ותובנות  שהתפתחו בו במהלך השנים ומייחס אותם לתקופה המתוארת.

 

המורים והתלמידים של תחכמוני בירושלים תרצח המחזור של עמוס עוז

עמוס עוז מספר למשל על התלבטות הוריו לפני ששלחו אותו לבית הספר. הבחירה היתה בין בית ספר של זרם העובדים לבין בית הספר תחכמוני. האם נטתה לראשון והאב לשני.  את התנגדות האב לבית הספר של זרם העובדים מתאר עוז במילים אלו "הם בן רגע ישטפו את מוחו ויטעינו שם את ראשו בכל מיני קש וגבבה של מארקס וחיש קל יהפכו אותו לבולשביק". האב גם לא התלהב מתחכמוני שם קיימת סכנה שהילד יהפוך חלילה קלריקל קטן. "הבחירה המתסכלת  שבין חשכת ימי הביניים לבין המלכודת הסטליניסטית".  האב העדיף את תחכמוני כי להשקפתו עתידה הדת להעלם מן העולם.

האם נוסח כזה אמור לתאר את תפיסת עולמו והבנתו של ילד בן שבע?  האם זה עמוס עוז ההולך ללמוד בכיתה ג'? או שמדבר כאן  עמוס עוז השמאלן הקשיש, הממתין לפרס נובל ומתבשם בינתיים בפרס שגרמניה העניקה לו?

תאור זה מזכיר לי את החידה שקראנו בילדותנו (נדמה לי בספר "אחודה נא" של אברהם אבן שושן מאותה תקופה): כיצד נדע שמטבע  עליו חרוט "הוטבע 100 שנים לפני החורבן" הוא מזוייף.

"למודי סטירות לחי"

את החיים בבית הספר מתאר  עוז כסיוט מתמשך. התלמידים הם "נערי עוני… למודי סטירות הלחי  של בעלי מלאכה ושל פועלים וסוחרים זעירים בנים למשפחות שגידלו שמונה ועשרה ילדים. אחדים מהם רעבים תמיד  לפרוסת הלחם שלי. אחדים מהם מגולחי ראש  וכולנו לובשי ברטים שחורים מלוכסנים".

עמוס עוז מתאר בסלידה את צורת הלימוד  ואת המורים שדרך לימודם "היו פשוט פותחים בהכתבה  ארוכה ושוממת". ובבית היה צריך רחמנא לצלן ללמוד על פה  שירים שלמים ופתגמי חז"ל. עד היום הוא  מעיד על עצמו ניתן להעירו באמצע הלילה והוא יצטט את תשובת הנביא לרבשקה.  חבל ששום דבר מכל הציטוטים הללו לא ניכר בכתיבתו של עוז. אולי מפני שאת עיקר חינוכו לא קיבל בתחכמוני אלא בקבוצת חולדה.

לפי תאורו של עוז היו צריכים לצאת מבית הספר הזה בוגרים קלריקלים של חשכת ימי הביניים. בפועל  מכל מחזור  צמחו כמה ממיטב אנשי הרוח והמדע של ישראל (אחד הבולטים בהם: פרופסור יוסף דן).

מתחנף לגרמנים

 

שער הספר על מדרגות הר געש

 

נדרשתי לספר על תאורי בית הספר "תחכמוני" אצל עוז, בעקבות הופעת ספרו "על מדרגות הר געש", שראה אור זמן קצר לפני מלחמת לבנון השניה. על פי שמו ניתן היה לצפות כי הספר מבשר אולי התפכחות של הסופר  נוכח הר הגעש שאנחנו יושבים לפתחו. אך שלוש המסות שבספר אינן אלא  חיבוטי נפש מזויפים  כלפי גרמניה, תוך  רמיזה לגבי אי צדקתנו שלנו כלפי הפלשתינאים והאפשרות שגם אנחנו יכולים להיות כמו הגרמנים.

מה שעמוס עוז
לא ראה בירושלים

זמן קצר לאחר שפרסמתי את הדברים שלמעלה על עמוס עוז ועל ספרו "על אהבה וחושך" קיבלתי מכתב מהקורא חיים אביעד ז"ל, שחיזק את העדות שהבאתי. וכך כתב:

 

חיים אביעד

"בהיותי נער, גרנו באותו רחוב ( רחוב עמוס). הכרתי אז, ואני זוכר היום, את כל הנפשות המופיעות בספרו של עוז.

"בספרו כותב עמוס עוז: כל סיפור שכתבתי הוא אוטוביוגרפי. שום סיפור אינו וידוי.  ומה באשר לאמת?

"כך למשל בפרק ב, בעמוד 19, כותב עמוס עוז: 'רוב השכנים שלנו היו פקידים קטנים, סוחרים קמעונאים, קופאים בבנק או בקולנוע, מורים ומורים פרטיים, רופאי שיניים. הם לא היו אנשים דתיים, לבית-הכנסת הלכו רק ביום כיפור ולפעמים הלכו גם להקפות של שמחת תורה, אבל נרות בליל שבת בכל זאת הדליקו, כדי לשמור על איזה ריח יהדותי ואולי גם ליתר בטחון, שיהיה, על כל צרה שלא תבוא'.

"כל מי שקורא קטע זה ומצוי במקצת בשכונות הצפוניות של ירושלים באותם ימים משתומם. האם זה כל מה שראה הסופר המהולל?

"עמוס עוז כתב מה שראו עיניו, אך ניתן ללמוד על  האיש ויצירתו ממה שלא ראה. ומה לא ראה?

הרב דוד הכהן (הנזיר) תלמידו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק

"ממש מול ביתו של עוז גר הרב הצדיק והקדוש הרב דוד כהן, 'הנזיר' הנערץ, תלמידו ויד ימינו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק. בית ליד בית 'הנזיר', גר פרופ' חיים ארנסט ורטהיימר, דיקן הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, שהקדים שלום לכל אדם.

תקצר היריעה מלמנות את כל האישים המופלאים שגרו באזור:  הרב הגאון ר' צבי פסח פרנק, רבה הראשי של ירושלים; הרב הגאון האדיר, הרב שלמה יוסף זווין, עורך האנציקלופדיה התלמודית; הרב צבי יהודה קוק, ראש ישיבת מרכז הרב; הרב משה ליב שחור, תלמיד חכם עצום ואדם צנוע בתכלית הצניעות, שהתפרנס מעבודתו בבית המסחר לתרופות שמשפחתו היתה מבעליה; משפחתו של הרופא פרופ' לנדוי, אביו של מי שהיה לימים שופט בית המשפט העליון משה לנדוי; הוריו של מנחם אלון, לעתיד שופט בית המשפט העליון ואביהם של הרבנים מוטי ובני אלון. ועוד גדולי עולם רבים, נקיי הדעת  שזכרם נצור בלבי.

"אם לסכם: חרותו של המספר, עמוס עוז, מרחיקה מאד להגיע לאן שהוא רוצה להגיע, ומתאיינת לחלוטין אל מול מה שהוא סולד מלהגיע אליו".

קריאה לכניעה

מקובל לחשוב שמשוררים וסופרים נחנו ביכולת נבואית, לראות דברים הנסתרים מעיניהם של הבריות. אם  הנחה זו נכונה היא אינה חלה על עמוס עוז וגם לא על שני חבריו הנמנים עם השילוש הקדוש של הבד"ץ השמאלני -   א.ב. יהושע ודוד גרוסמן.

בעיצומה של המלחמה פרסמו השלושה בעמוד הראשון של "הארץ" מודעה, בה הודו אמנם בצדקת המלחמה, אך קראו להסכים ל"הפסקת אש", שבאותן נסיבות פרושה היה כניעה  טוטאלית לחיזבאללה. (כך גם עשו במהלך מלחמת "עופרת יצוקה").

זקנותם של השלושה אינה מביישת את צעירותם. כל יצירתם, מראשיתה ועד היום, היא ערעור מתמשך על צדקת המפעל הציוני, טיפוח האשליה ש"צריך לדבר" ולוותר על שטחים ונגיע לשלום. את הביטוי החריף ביותר לעמדה זו נתן דוד גרוסמן בנאום שנשא בהפגנה בכיכר רבין. אנו זהירים בביקורת על אבות שכולים,  אך צריך גם להיות פה לאבות השכולים של העתיד. "ארבע אמהות" שהמיטו עלינו  את הבריחה המבוהלת מלבנון,  גרמו בעקיפין לעוד הרבה אמהות שכולות.

א.ב. יהושע  כבר הקדים את חבריו ב"מול היערות"  וביצירות אחרות שפרסם עוד לפני מלחמת ששת הימים ובהן חשף את מחשבותיו על העוול שגרמה הציונות לערבים. דוד גרוסמן ב"הזמן הצהוב" נתן לגיטמיציה לכל האינתיפאדות שהיו ויהיו.

מי חזה את השואה

יש משורר אחד בלבד בדורנו  שכאשר ישבנו על סף הר געש  הוא צפה אותו והזהיר מפניו, זהו אורי צבי גרינברג.
בשירו "באי במחתרת"  מתאר אורי צבי חזיון אימים  של שני יהודים אחרונים ששרדו בעולם והם חיים מתחת לאדמה, מתחת לקברים כחפרפרות.

"והנה בא הפליט  ופניו מפכים ובם עין אחת איומה
ובם פה מפולש כמו בתק מחרב
וזה מספר: טבח דליקה רק אני אניות גלמודה
ואתה יהודי עוד אחד יהודי בתבל?
ואני לא ידעתי כי יש עוד אחד יהודי
אני פה והם שם: הרוגי ושרופי ונתחי
בנעלי כה עברתי הדם, בגופי בגפי את האש".

השיר פורסם בפתח "רחובות הנהר",  שהוא ספר הקינה הגדולה על השואה שראה אור בשנת 1951.  השיר נראה כחלק משירי הקינה על השואה אבל הוא נכתב בשנת 1931, שמונה שנים לפני פרוץ המלחמה. אורי צבי הראה אז את השיר לביאליק שהזדעזע למקרא השיר ואמר כי יש בו מן הטירוף. למרות זאת הוא פירסם אותו ב"מאזניים" שבעריכתו.

השלום כמצב זמני

וקרוב יותר לזמננו כתב אורי צבי שיר שניבא את המצב בו אנו מצויים היום.

בסידרת השירים "שירה לקראת פסח גאולים" (שפורסמה אחרי מלחמת ששת הימים) מתאר אורי צבי את חדוות השלום:
"יבורך השלום המרנן ששרשיו כשורשי אלונים".

בד בבד מזהיר המשורר שכל שלום הוא מצב ביניים זמני בין מלחמה למלחמה. כי "בחוקת הקיום ללאומים
אצל כל הלאומים הבריאים
כתוב כך: מדי פעם יוצאים לשדה קרב…"

ובין מלחמה למלחמה קורא המשורר להתכונן.
"אך בעת שלום-זה משכללים הלאומים הנבונים
כלי זינם חרשתם ומלאכתם הטובים
… מכינים מלומדי המלוכה בחשבון ובשיקול מדויק
לבלתי יחסר מה שאין עוד להשיג אל יד
ביום קרב…
אוי ואבוי אם יחסר קטן ברגים למכונה הגדולה
אף מסמר בכל גודל אף סיכה אף אמת בגד בד
אף פקק כלשהו לבקבוק שבו ליטר בנזין

אף בדל פח אף חוט תיל  אף שק טוב ומשיחה לקישור…"

אורי צבי היה אמנם רק טוראי (מצטיין) במלחמת העולם הראשונה, אך לפי הגדרת  המבקר דן מירון "לפנינו… שירה בעלת נימה ותוקף נבואיים".

המתנבאים על השלום


"בתוך העיר יש קשר נביאי השקר, המתנבאים על השלום…  כמו הארי השואג בקול להטיל אימה ואחרי זה  טורף טרף, כן המה מבהילי האנשים בקולם ודבריהם ובזה הם מסיתים וטורפים אותה מן העולם… אוכלים הנפשות ולוקחים מהם החוזק והיקר ומרבים האלמנות…"
(מצודת דוד, יחזקאל  פרק כב פסוק כה )

ראה גם:

איך גילה ס. יזהר שחיילי צה"ל מתנהגים כנאצים

עמוס עוז והכלב היהודי של היינה
הנבואה השחורה של השואה

תגובות במייל ובפייסבוק

המלחמה הנוכחית החזירה אותי כחצי יובל שנים לאחור לימי האינתפיאדה הראשונה. באותם הימים הייתי בשלהי שירות החובה שלי ושירֵתי אז בגזרת חטמ"ר יהודהשחלשה באותה תקופה על כל השטח מירושלים ועד באר שבע. עוד לא היה אז ערוץ 2 וגם לא תחנות רדיו אזוריות. גם "מקור ראשון" שלדאבוני אינך כותב בו יותר עודלא נולד.  התקשורת הישראלית על שלל ערוציה דאז הייתה, כמעט כמו היום, הקול היחידי של התשקורת.  ובאותם הימים עמד עו"ד אליקים העצני בראש תנועה שחרתהעל סטיקריה את הביטוי "העם נגד תקשורת עוינת" ואם אני עוד זוכר נכונה סמל של נחש הופיע אף הוא על גבי הסטיקר.

האמנים כהיום גם אז צעקו חמס (על הישראלים מימין) וביטאו זאת מעל כל מיקרופון נישא ומול כל מצלמה פועלת. הבולטת שבהן הייתה חוה אלברשטיין. ושירתה השפיעה על חבר כנסת לשעבר מהליכוד, עורך דין עקיבא נוף..  לחבר שיר כנגד שתוכנו מתאים גםלימינו אנו, חרף עשרים ומשהו השנים שחלפו מאז.

השיר מוכר כ"לי יש רק אחת", אבל שמו השני הוא "הורה התאבדות". השיר הושמע בערוצים הממלכתיים רק פעם אחת. כנגדם ערוץ 7 הזכור לטוב (ואישית, חסר לי מאד היום) השמיע אותו פעמים רבות עד שהושתק קולה של התחנה ע"י אבירי חופש הביטוי והדיבור.

ב"שירונט" מופיע השיר בגרסה עדכנית המעקרת חלק מהתוכן והעוקץ של השיר המקורי ולא הצלחתי לקבל מענה מי האחראי לכך.

לעומתם, הועלה לאחרונה בyoutube השיר המקורי.  אציין שפרסמתי את השיר גם בגרסתו המקורית וגם בגרסתו החדשה בקבוצות שונות בפייסבוק בהן אני חבר והוא זכה לתגובות אוהדות.

להלן מילות השיר המקורי עם קישור להאזנה לשיר.

חיים וינברגר

לי יש רק אחת / עקיבא נוף

(הגרסה המקורית)

 

 

ופיתה הנחש את חווה,

וחווה לאדם כך תעוץ,

ומאז להט חרב בגן,

ואנחנו גורשנו לחוץ.

 

להם יש עשרים ושתי מדינות

ולי יש אחת — הם רוצים גם את זאת.

והכל כה צודק, והכל כה פשוט

שבאים הם עכשיו ודורשים עצמאות

לא ממלך ירדן, לא בארץ סעוד

אלא רק בלטרון, שבדרך ללוד.

 

ופיתה הנחש את חווה….

 

על חורבות תל אביב הם רוצים מדינה:

חילונית, דמוקרטית, חופשית, מתונה.

חילונית כמו חמאס וחופשית כמו ריאד,

דמוקרטית כמו עץ התלייה בבגדד,

שוויונית כמו ביירות, אש באש לאזן,

גם שפויה כמו בלוב, ומתונה כגרזן.

 

כך גרזן וחמס הם סמלי הקדמה

על כל זמר עברי ומעל כל בימה,

ואותי, ההופך הר טרשים לישוב –

לי קוראים הם "כובש", לי קוראים הם לשוב,

להחזיר למדבר, לשורפים, לקידר –

שתותח אל ביתי שם יציבו מחר.

 

ופיתה הנחש את חווה…

 

זה נכון שהייתי גם כבש, גם גדי,

גם יונה כמו ענן ארובות הִישַמְדִי,

השתניתי, אומרים הם, כי אין מלבדי

אף חיה על הארץ ואף בהמה,

שללוע הזאב היא דוחקת עצמה –

בגרונו היא עוד שרה: "לא עוד מלחמה."

 

כן, תזמורת היתה כבר בשביל אל הכבשן:

אבל שם בלי בררה; שם היינו עשן.

מה עכשיו? לצלילי רשף, קול מלטף,

מוליכים אותי שוב אל שיני הטורף:

לא רוצה על קברי שום זרי נוריות:

רק רוצה כאן לחיות, רק רוצה כאן לחיות.

 

ופיתה הנחש את חווה….

 

כה טהור יהיה העולם

שאנחנו — קדימה! — לים.

 

 

 

קישור להשמעה: https://www.youtube.com/watch?v

 

 

על העיוורון של סאמאראגו ועמוס עוז

קטגוריות: ספרות, ספרות עברית, ספרים | 4 תגובות

הישראלים שחתמו על עלילת הדם של ה-LANCET

 עידכון אחרון: 29 ביולי 2014   13.30;  30 ביולי  12.30

עם חידוש הירי הבוקר על עוטף עזה הגיע הזמן להחליט: התנתקות. אין שום היגיון שצה"ל יגן על קומץ ישובים שהחליטו לחיות דווקא ליד הרצועה. להתנתק. זה הצליח בגוש קטיף. אין שום סיבה שזה לא יצליח בעוטף.[ 8.8.14 - 8.30]

כתב העת המדעי LANCET , הנחשב לכתב העת המוביל בעולם בנושאי מחקר רפואי, פרסם בימים אלה מאמר מתועב, המצטרף לשורה הארוכה של עלילות הדם שפורסמו מאז ומעולם על יהודים ועל מדינת ישראל.

על המאמר חתומים 24 רופאים מאיטליה, בריטניה ומדינות אחרות. המאמר הכאילו מדעי נכתב בניגוד לכל כללי הכתיבה המדעית שכתב העת הבריטי משתבח בהם. הוא כולל כאילו עובדות מחרידות על  תוצאות הפעילות הישראלית בעזה בלי להביא מראי מקום והוכחות.

למאמר צורף גילוי דעת בו נאמר בין היתר בין היתר:
"ישראל מבצעת מעשי טבח איומים ופשעים נגד האנושות. העולם חייב לנקוט סנקציות מיידיות נגד ישראל, כולל הפסקת כל סחר והסכמי שיתוף פעולה עם אירופה.

"אנו קוראים לעולם לא לשתוק יותר. עזה לכודה במצור והתושבים נהרגים על ידי אחד ממכונות המלחמה הצבאיות המודרניות, הגדולות והמתוחכמות בעולם".
מה שמעניין בפרסום הזה הוא שכתב עת המוקדש כאילו אך ורק למחקר מדעי נרתם למכונת התעמולה החמאסית. ובפרסום המתכסה באיצטלה מדעית פשוט מעליל על ישראל עלילת דם. על כך הגיבו רופאים ישראלים במחאה. 

לעומת המחאה שנשמעה בקול ענות חלושה הצטרפו לעלילה שורה ארוכה של אנשי אקדמיה ישראלים. לחלקם אין שום קשר לרפואה ומחקר מדעי.
עברנו על שתי רשימות של ישראלים החתומים ומצאנו בין החותמים את האישים הבאים:

[הערה: ראה תגובתו של הקורא יואב למטה. מדובר בשתי רשימות שונות].

אודי אדיב חלוץ הבגידה הישראלית. בשנות השבעים יצר אדיב קשר עם סוכן סורי, פלסטיני חבר אש"ף. אדיב נסע לדמשק, שם שיתף את הסורים בידיעותיו הצבאיות ועבר אימוני חבלה. לאחר מכן הוא שב לישראל. על פי התוכנית, היו אמורים חברי החוליה לבצע פעולות חבלה כאשר ישדרו הסורים ברדיו מסרים מוצפנים. הוא נידון למאסר ממושך ולאחר שחרורו למד והצטרף לסגל האוניברסיטה הפתוחה.
על פעילותו ראה http://www.shabak.gov.il/heritage/affairs/Pages/israel-arab-spying-1972.aspx

אודי אדיב בידיעות אחרונות

לקרוא את ההמשך

קטגוריות: אבטואנטישמיות, אנטישמיות, פוסט ציונות, פוסטמודרניזם | 15 תגובות

אנגלי אמיץ על החמאס בעזה וסכנת האיסלם בעולם

https://www.youtube.com/watch?v=5S2mJGMwsOs

גירסה מעודכנת לפוסט משנת 2008

הכינו עצמכם לשואה האמיתית – אומרת כרזה בהפגנת מוסלמים בבריטניה

משרד החוץ החליט לגייס  את אתר  youtube לצרכי  ההסברה של ישראל. 

על יוזמה זו של משרד החוץ אפשר לומר בלשון העם "בוקר טוב אליהו". עכשיו נזכרתם?

לקרוא את ההמשך

קטגוריות: איסלם, הסברה, טרור, שואה | להגיב

איך להילחם במנוולים המסתתרים מאחורי נשים וילדים

חוקי המלחמה, האוסרים על פגיעה במטרות לא צבאיות אינם תופסים עוד במלחמה נגד טרוריסטים המסתתרים מאחורי אוכלוסיה אזרחית * כך קבעה הפרקליטות הצבאית האמריקנית * מתי יגיעו המשפטנים שלנו למסקנה זו?

ידיד ישראלי, פרופסור בעל עבר קרבי בצה"ל, שהתגורר שנים רבות בארצות הברית, אמר לי את הדברים הבאים, זמן מה לפני פרוץ המערכה הנוכחית:  אם מעיירה מכסיקנית היתה עפה רקטה אחת לעבר טקסס, הצבא האמריקני היה מוחק את העיירה הזו מעל  פני האדמה. מה שישראל צריכה לעשות, אמר לי אותו ידיד, הוא להודיע לאו"ם, למועצת הביטחון, לראשי המעצמות שכל רקטה מעזה תיענה מייד באש כבדה על מקור הירי. לא רדיפה אחרי כל טיל, לא הפצצה חירוגית – רק אש. אפשר מתותחים, מטנקים או להטיל רקטות. 

בארצות הברית יבינו גישה כזו ויתמכו בה. כי הם עברו תהליך דומה.

לקרוא את ההמשך

קטגוריות: אסטרטגיה, השמדת עם, טרור | 7 תגובות