סיפור קטן על מעשה חסד בירושלים של פעם

                                                    – מאת דן ירדני –
לפני כמה שבועות רכשתי במכירה פומבית מעטפה ובה כמה מסמכים חתומים על ידי הרב צבי פסח פראנק, שכיהן כ-40 שנה, עד מותו בשנת 1960, כאב בית הדין והרב האשכנזי הראשי של ירושלים. למה רכשתי את המעטפה? אני נשוי לנכדתו ומשהו תמוה במסמכים משך את תשומת לבי.

במעטפה נמצא שטר חוב לטובת "קרן החסד" – קרן לגמילות חסדים מיסודו של איש שלא מוכר לי, מיכאל שרגא העריס, מנהלו של בנק קטן בירושלים בשם "בנק מטרופולין".

בשטר שנושא את התאריך כ"ט לחודש תשרי תרצ"ט [24/10/1938 ] מתחייב צבי פסח פראנק, אב בית הדין הרבני בירושלים, לשלם ל-"קרן החסד" סך של 10 לא"י (בערך משכורת חודש של פועל באותם ימים. לא הרבה, אך גם לא מעט) ב-3 תשלומים חודשיים. ערבים לשטר הם שני חברים ותיקים בבית הדין של הרב פראנק, הרב אליהו ראם והרב יהושע צימבליסט.
הרב הראשי האשכנזי שהוא גם אב בית הדין הרבני בירושלים לוקח הלוואה מקרן לגמילות חסדים ונדרשים לו שני ערבים? מכל היבט שהוא, הדבר אינו מתקבל על הדעת.
לשטר מצורף במהדק שהחליד פתק קטן בכתב ידו של הרב צבי פסח פראנק וזו לשונו:

לכבוד חברת גמ"ח "קרן החסד",
נא לתת להמוכ"ז אר(?)ה כהן
10 לא"י שאני חתום על השטר
בכבוד רב
צבי פסח פראנק אב"ד דירושלים

כלומר, אף שאני, הרב צבי פסח פראנק, חתום על השטר, נא לתת את הסך הנקוב בו לאדם שמביא את השטר אליכם.

הרב צבי פסח פראנק [ויקיפדיה]


ניסיתי לשחזר מה אירע כנראה בבית הדין ביום שבו נכתבו השטר והפתק:

מופיעים בבית הדין מלווה ולווה. המלווה תובע בבית הדין חוב שזמן פירעונו הגיע. הלווה, אותו האיש שנקרא אר(?)ה כהן, אומר שאינו יכול לשלם כי אין לו. התובע מתעקש לקבל את כספו כאן ועכשיו. ואז שואל אב בית הדין את הלווה האם יוכל להחזיר את ההלוואה לשיעורין? והלווה עונה שיעשה כמיטב יכולתו, אם כך, מדוע שלא תפנה לאחד ממוסדות גמילות חסד (גמ"ח) בירושלים ותבקש מהם הלוואה? שואל הרב. עונה לו הנתבע, שאף קופת גמ"ח לא תלווה לו, שכן הוא כבר נכשל בהחזרת הלוואות קודמות. הימים ימי פרעות תרפ"ח ו-תרצ"ט בארץ ישראל ורבים מיהודי ירושלים הגיעו לפת לחם. אם כך, אומר אב בית הדין, אנו הדיינים נערוב לך. אני אפנה לגמ"ח, אקח עלי את ההלוואה ואתה תקבל את הסך לשלם לבעל חובך.

שני שטרי פרוזבול

לתסריט המשוער הזה יש המשך מעניין: באותה מעטפה שבה היו השטר והפתק נמצאו גם שני שטרי פרוזבול שקיבל הבנקאי מיכל שרגא העריס שמונה שנים קודם לכן, בחודש אלול שנת תרצ"א (1931), בחתימת הרבנים צבי פסח פראנק, אליהו ראם ויחיאל מיכל הורוויץ. כידוע, בסוף שנת שמיטה מבקשים מוסדות יהודים שעוסקים במתן אשראי אישור מבית הדין שנועד לאפשר להם לגבות חובות של הלוואות שעבר זמן גבייתם ולא נגבו, מבלי שמצוות שמיטת הכספים הנוהגת בסוף שנת השמיטה, תחול עליהם.

תקנה זו שנקראה פרוזבול ונקבעה על ידי הלל הזקן בימי בית שני התחייבה במציאות החברתית שבה הכסף הפך להיות אמצעי התשלום הנוהג, במקום סחר חליפין. מסתבר משני שטרי הפרוזבול, שהשטר עליו חתם הרב פראנק הגיע מעיזבונו של אותו מיכל שרגא העריס, שקבור בבית הקברות בהר הזיתים. עוד נראה שהשטר כלל ללא הגיע לפירעון והבנקאי השתתף אף הוא במעשה החסד יוצא הדופן המתואר לעיל. לדאבוני, לא הצלחתי ליצור קשר עם מי ממשפחת העריס שיוכל לספר עוד פרטים על האירוע הזה.


שנים רבות לאחר מותו של הרב צבי פסח פראנק סיפר עליו בזיכרונותיו שופט בית המשפט העליון וחתן "פרס ישראל" חיים כהן, איש דתי אורתודוקסי שפרש לגמרי מהדת לאחר שואת יהודי אירופה במילים אלה: "אהבתי אותו מאד. הרב פראנק היה אדם חם ומלא רחמים שגילה הבנה גדולה מאד לנפש האנשים שעמדו לפניו ……לא שהיה לו אומץ רב והעזה לעשות רפורמה או לסטות מההלכה. הוא פשוט הזדהה עם סבלם של האנשים. הייתה לו נפש תמימה. הוא היה אחד מל"ו הצדיקים, אם אמנם הם קיימים" .

פורסם בקטגוריה אישים היסטוריים, הלכה | כתיבת תגובה

כך מגדלים רוצחים ברשות הפלסטינית

מי שרוצה לדעת איך מכשירים רוצחים ברשות הפלסטינית אינו צריך לשאול את השב"כ * עיון בספרי הלימוד הפלסטיניים והאזנה לשידורי הרדיו שלהם מספקים את התשובה * את השינאה לישראל יונקים הפלסטינים מילדותם

פניתי בשעתו למכון לחקר התקשורת במזרח התיכון ( MEMRI) והם העמידו לרשותי מחקר מדעי חסר פניות שנערך על ידי חוקר גרמני Goetz Nordbruch מברלין. הוא התמחה בשפה הערבית וכתב תיזה לתואר השני על הכחשת השואה בתקשורת הערבית.


גזענות ושלילת ישראל

מן הדוח הזה, המחזיק כשבעים עמודים, עולים הממצאים הבאים:

* הספרים כוללים סטראוטיפים אנטישמיים והסכסוך הנוכחי עם ישראל מקושר למלחמות והתנגשויות דתיות של העבר. .

* הפלסטינים מוגדרים בספרי הלימוד כבעלי תכונות פיסיות המבדילות אותם מזולתם  " הגדרה המבוססת על הנחות גזעניות" .

*החינוך הפלסטיני מכוון לפתח תחושת התחייבות לאומה הפלסטינית ולשאיפה להקרבה עצמית.

* ישראל אינה מופיעה על מפות ספרי הלימוד.

* ספרי הלימוד הפלסטינים מתמקדים בעיקר על מה שדרוש לאומה כדי להתמודד עם אויביה. " אין חינוך לבניית אומה על בסיס תהליך השלום" .


ציטוטים מספרי הלימוד

שאלה: " חלק גדול של אדמות פלסטיין נתפסו כדי לבנות מושבות (התנחלויות?). איך אנחנו יכולים להתנגד לכך" .

ציור מפת פלסטיין בלי ציון ישראל ומתחתה השאלות:

" ציין שמות הערים בפלסטיין" .

 

השהידית היא דבר יפה מאד אומרת הילדה

" איזה הוא הישוב הקרוב ביותר למקום מגוריך הנוכחי. איך אפשר להגיע אל הישוב הזה"

" לנשמה האצילית יש שתי מטרות: המוות והשאיפה אליו" .

" צייר מפה של פלסטיין וצייר את גבולותיה" .


" כל ילד פלסטיני שואף למות שהאיד"

על אופיו האמיתי של החינוך הפלסטיני ניתן ללמוד מן הראיון הבא, ששודר בטלוויזיה הפלסטינית. בראיון הופיעו שתי נערות בנות 11, ולאאי ויוסרא. וזהו תוכן הראיון.

מראיין: את דיברת על השהאדה. לדעתך זה דבר יפה?

ולאאי: השהאדה היא דבר יפה מאד מאד. כל בני האדם מייחלים לשהאדה. מה יכול להיות דבר טוב יותר מאשר להגיע לגן עדן?

"השהאדה היא דבר יפה מאד מאד" אומרת הילדה

מראיין : מה עדיף, שלום עם זכויות מלאות לעם הפלסטיני או שהאדה.

ולאאי : אני אקבל את זכותי אחרי שאהיה שהידה. כי אנחנו לא נישאר ילדים לנצח.

המראיין פונה לילדה השנייה, יוסרא, ושואל: את מסכימה עם הדברים האלה?

יוסרא : ברור שהשהאדה היא דבר טוב (מתוק). כי אנחנו לא רוצים את העולם הזה אלא את העולם הבא. מה שיועיל לנו זה לא העולם הזה אלא העולם הבא. ולכן בני הנוער הפלסטינים אינם כמו שאר בני הנוער. יש להם דם חם. ודאי שהם מעדיפים שהאדה. כי הם פלסטינים. הילדים של פלסטין אימצו את הרעיון שזאת שהאדה. ושמוות בשהאדה הוא דבר טוב מאד. כל ילד פלסטיני, בוא נגיד בן 12, אומר: אלוהים הענק לי שהאדה.

אין חדש תחת שמי המזרח התיכון. ההסתה הערבית הנוכחית היא המשך לשיתוף הפעולה שלהם עם הנאצים.

ראה:

סרטים בטלוויזיה הפלסטינית

תגובות במייל

אני בצד הימני של המפה

הערבים, לדעתי, למדו מאיתנו. לאט לאט אבל הצליחו.

טוב למות בעד ארצנו

חרדים מקדשים כל חייהם לעולם הבא

המקבילות להבדיל אלפי הבדלות במאמרך

אז מה נלין

בברכה, ארנון שני

 

 

 

 

.

פורסם בקטגוריה פלסטינים | תגובה אחת

חוזיסטאן, האזור הערבי של איראן, בו התנגשו בבכירי הצבא האיראני

ההתקפה על המצעד של צבא איראן בה חוסלו 29 חיילים, ביניהם מפקדים בכירים, הפנתה את תשומת הלב העולמית לעבר חוזיסטאן, האזור הערבי של איראן.

העיר אחוואז בה בוצע הפיגוע שוכנת בחוזיטאן. חוזיסטטן היא  חבל ארץ בדרום איראן שבו מתגוררים 8 מיליון ערבים המדוכאים עד עפר * מטרנספרים אותם מבתיהם, אוסרים אותם ללא משפט, מענים ומוציאים להורג* זוהי איראן שמנהיגיה קוראים להשמיד את ישראל בנימוק שגרשה את הפלסטינים מאדמתם

ההיטלרים מטהרן מצליחים ביחסי הציבור שלהם, להפוך את שאלת זכות קיומה של ישראל לנושא דיון לגיטימי. לידתה של ישראל בחטא, הם אומרים. בעקבות השואה ("שיש לחקור אם היתה או לא היתה") גרשו היהודים את הערבים מאדמתם והקימו מדינה על חרבותיו של העם הערבי הפלסטיני. תפיסה זו, בעיקרה, רווחת מזה שנים בחוגי השמאל והאליטות האינטלקטואליות במערב, המקבלים תימוכין גם משמאלני ישראל.

הפגנות נגד חמינאי בחוזיסטאן

מהי חוזיסטאן

זהו חבל ארץ בדרום מערב איראן, השוכן לחופי המפרץ הפרסי וגובל עם עיראק ועם כוויית. בחבל ארץ זה, ששטחו כ-63 אלף קילומטרים מרובעים, מרוכזים כ-90 אחוז מאוצרות הנפט והגז של המדינה. בחוזיסטאן יושבים כ-8 מיליון ערבים סונים.

מפת חוזיסטאן

מפת חוזיסטאן

עד 1925 היה האזור, שנקרא אז אל-אהואז, נתון לשלטון בריטי, ונהנה מאוטונומיה. באותה שנה פלשו כוחות איראניים לאזור ושינו את שמו – תחילה לערביסטאן ואחר כך לחוזיסטאן. הם החלו במסע ל"איראניזציה" של האזור תוך הפעלת מעשי דיכוי אכזריים, הנמשכים עד היום.

מדיווחי "אמנסטי" עולה כי אמצעי הדיכוי התרבותי כוללים איסור מוחלט ללמד בבתי הספר בשפה הערבית. ערבים חוזיסטאנים הנותנים לילדיהם שמות ערביים נאסרים ומוחזקים בכלא ללא משפט. פעילים בארגון הפועל להשגת עצמאות או אוטונומיה לחבל נאסרים, עוברים עינויים קשים ומוצאים להורג. בשנים האחרונה הוצאו להורג מאות פעילים נגד המשטר. מספר העצורים מגיע לאלפים רבים. במקרים רבים עוצרים יחד עם החשודים בפעילות נגד המשטר את כל בני משפחתם, כולל נשים וילדים.

ערבים מפדינים נגד השלטון האיראני בחוזיסטאן

ערבים מפגינים נגד השלטון האיראני בחוזיסטאן

טרנספר שיטתי

השלטון האיראני נוקט כלפי האוכלוסיה הערבית של חוזיסטאן טרנספר שיטתי. בשנים האחרונות גורשו כמה מיליוני ערבים מן האזור ובמקומם התיישבו כמיליון וחצי איראנים. התושבים מגורשים מבתיהם ללא הודעה מוקדמת והופכים לפליטים, שרק תודות לסיוע מן האו"ם יש להם איזו קורת גג עלובה ומשהו לאכול.

מצבם הכלכלי של ערביי חוזיסטאן חמור. קיימת אפליה ברורה במתן משרות לערבים חוזיסטאנים ורבים המובטלים בתוכם. מערכת החינוך ירודה ורבים אנאלפאביתים. המצב הכלכלי גורם לכך שכ-80 אחוז מילדי חוזיסטאן הערבים סובלים מתת תזונה. שליח או"ם שביקר באזור דיווח על מצב סניטציה חמור – ביוב פתוח, העדר מים זורמים בבתים וללא חיבור לחשמל.

בתי פליטים בחוזיסטאן נבנו בעזרת אום

בתי פליטים בחוזיסטאן נבנו בעזרת אום

והעולם שותק

איך קורה שכל העובדות הללו אינן תופסות כותרות בעיתוני העולם? מדוע לא ראינו ב-cnn כתבה על דיכוי ערביי חוזיסטאן?

קשה להסביר זאת בכך שהאזור סגור לביקורי זרים. כל העובדות ידועות. כלי התקשורת הערביים מדווחים על הנעשה שם בהרחבה. הם מדווחים על הפגנות סוערות, על מעשי חבלה של מחתרת חוזיסטאנית, כולל ניסיון לרצוח את אחמדינג'אד.

ארגוני המתנגדים גם פנו לאו"ם לא פעם בקובלנה על הפרת זכויות האדם. אבל חוץ ממעט סיוע הומניטארי לפליטים לא קרה כלום.

ההתקפה על השגרירות בלונדון

פעם אחת פרצו החוזיסטאנים לתודעה העולמית באמצעות טרור. ב-30 באפריל 1980 השתלטו שישה אנשים חמושים על בנין שגרירות איראן שבמרכז לונדון, והחזיקו ב-26 בני ערובה. הם הכריזו כי הם נמנים עם "התנועה הדמוקרטית המהפכנית של ערביסטאן" ותבעו שחרור חבריהם העצורים באיראן ומתן אוטונומיה לחבל חוזיסטאן.

שישה ימים נמשך המשא והמתן עם החוזיסטאנים. בפרק זמן זה עשו היחידות המיוחדות הבריטיות (SAS) הכנות לחדור לבניין. הפריצה נסתיימה בהצלחה. חמישה מששת החוזיסטאנים נהרגו ורק בן ערובה אחד נהרג.

פריצה לשגרירות בלונדון

פריצת הכוחות הבריטיים לשגרירות האירנית בלונדון

הפרשה נסתיימה בקול דממה דקה. לאחר שנתברר כי החוזיסטאנים נעזרו ונתמכו על ידי סאדאם חוסיין, היתה סיבה טובה לשכוח את הפרשה ולהשכיח את הבעיה החוזיסטאנית בכללותה. [ראה קישור למטה לסרט "שישה ימים בהפקת "נטפליקס"]

למה העולם שותק

כמה מאות אלפי פליטים פלסטינים שברחו או גורשו ב-1948 מעסיקים את העולם כולו זה 60 שנה. הבעיה הפלסטינית היא כביכול "לב הבעיה של המזרח התיכון". כי מאחורי הפלסטינים המסכנים עמדה מעצמת נפט כסעודיה, בת בריתה של ארצות הברית, שגם מימנה את הטרור העולמי. מאחורי הפלסטינים עמדו מדינות ערב שעשו בפלסטינים שימוש לקידום האינטרסים שלהן. לאיש בעולם לא אכפת מה קורה לחוזיסטאנים.
השאלה היא איפה היה כל השנים משרד החוץ של ישראל. איפה מערכת המחקר שלו. היכן ההסברה המהוללת. האם אי אפשר היה לרתום את הפרשה החוזיסטאנית ולהפוך אותה לנושא המרכזי של הבעיה העיראנית?

כותרת עתון על שהשגרירות

כותרת "דיילי מייל"ן על הפעולה נגד השתלטות החזויסטנים על השגרירות

"נכשל ניסיון התנקשות באחמדינג'אד"

– מאת כתבי סוכנויות הידיעות –
ארבעה בני אדם נהרגו ו-40 נפצעו בשני פיצוצים שאירעו אתמול (24.11.06) בעיר אהווז שבדרום אירן, כך מדווחת התקשורת האירנית. ערוץ "אל-מנאר" הלבנוני, המופעל ע"י אירגון החיזבאללה, דיווח כי הפיצוצים נועדו למעשה להתנקש בחייו של נשיא אירן, מחמוד אחמדינג'אד, שהיה אמור לבקר בעיר ביום ג' אך נאלץ לבטל את ביקורו.

"הביקור בוטל בגלל תוכנית ההתנקשות"

הפיצוצים אירעו בבנק ובמבנה ממשלתי בעיר הדרום-אירנית, בה אמור היה לבקר היום נשיא אירן. בתקשורת האירנית דווח כי נשיא אירן אכן היה אמור לבקר בעיר, אך ביקורו בוטל בלילה שקדם לביקור בשל סופות חול המשתוללות באיזור שהיו מונעות ממנו לטייל ברחובות העיר בחברת התושבים, כפי שהוא נוהג לעשות.

אולם, כאמור, רשת "אל-מנאר" דיווחה כי הפיצוצים היו למעשה ניסיון התנקשות כושל בחייו של הנשיא האירני, אחדמניג'אד, שביטל את ביקורו בעיר בעקבות מידע ביטחוני על הכוונה להתנקש בחייו.

מאבק בין השלטון האירני למיעוט הערבי

העיר אהווז, ומחוז חוזיסטאן בו היא שוכנת, מהווים זירת מאבק בין הרשויות האירניות לבין המיעוט הערבי ברפובליקה האיסלאמית. מאז אפריל, מצוי האזור העשיר בנפט במתיחות רבה לאחר שחמישה בני אדם נהרגו במהלך הפגנות אנטי-ממשלתיות שערך המיעוט הערבי בעקבות שמועות כי הממשלה שוקלת להעביר יותר לא-ערבים למחוז הערבי ברובו במטרה להפחית את ההשפעה הערבית בתוכו.

הרשויות האירניות הפגינו עד כה אפס סובלנות כלפי הפגנות ומחאות ציבוריות במחוז חוזיסטאן, בו נמצאות רוב עתודות הנפט של אירן, יצואנית הנפט השנייה בגודלה בעולם.

בחודש יוני, נהרגו שמונה בני אדם בפיגוע באווהז, ובאוקטובר נהרגו שישה בני אדם בפיגוע נוסף. אירן הטילה את האחריות לפיגועים על קיצונים ערבים המבקשים להתבדל מאירן ועל בריטניה, שלטענת אירן מימנה אותם.

ראה:

ניתן לצפןת בהשתלטות המחתרת החוזיסטנית  על השגרירות האיראנית בלונדון בסרט "שישה ימים" של נטפליקס

https://www.netflix.com/watch/80178280?tctx=0%2C0%2C%2C%2C

פורסם בקטגוריה איסלם, אירן | כתיבת תגובה

כך יצליחו להביס את ישראל "לסגת מחפירות חייה"

משורר ארץ ישראל נתן אלתרמן הופך משנה לשנה יותר ויותר אקטואלי. המשורר שהכריז כי "אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו". המשורר שהיה הרוח החיה בהקמת " התנועה למען ארץ ישראל השלמה" ואמר: "מי שיחזיר את חלקי הארץ הללו יצטרך לפני כן לכתוב תנ"ך אחר" . עד סוף ימיו טען כי אין ולא הייתה אומה פלסטינית. ברגע שהכרנו באומה נפרדת כזו איבדנו את הבסיס לצדקת הציונות והענקנו לגיטימציה לטרור.

קטונתי מלהביע דעה על שירתו הלירית של אלתרמן. אציין רק שיש הרואים בו את גדול המשוררים מאז ביאליק ואורי צבי. באומרי שאלתרמן נעשה אקטואלי יותר כוונתי לשירתו בז'אנר, שהמבקר דן מירון מכנה " תת תקני" . השירים שפרסם משך 22 שנים (1943-1965) ב" טור השביעי" בעיתון " דבר" .

נתן אלתרמן

על מידת הרצינות בה התייחס אלתרמן לחלק זה של יצירתו שמעתי מפי הסופר חיים באר, שעבד באותה תקופה ב" דבר" . אלתרמן נהג להגיע למערכת מבעוד יום עם כתב היד, יושב שעה ארוכה ומשכלל אותו, בודק את ההגהות ומכניס עוד ועוד שינויים, הטיפול בטור שלו היה סיוט לפועלי הדפוס ולעורכים.

במה אלתרמן אקטואלי היום?

ניתן לשירתו לדבר:

כה אמר השטן

" …אז אמר השטן: הנצור הזה

איך אוכל לו.

איתו האומץ וכשרון המעשה

וכלי מלחמה ותושיה עצה לו.

ואמר: לא אטול את כוחו

ולא רסן אשים ומתג

ולא מורך אביא בתוכו

ולא ידיו ארפה כמקדם,

רק זאת אעשה: אכהה מוחו

ושכח שאיתו הצדק.

כה דיבר השטן וכמו

חוורו שמים מאימה

בראותם את השטן בקומו

לבצע המזימה" .

(שיר זה לא פורסם בחיי המשורר. מצאה אותו בתו, תרצה אתר בעזבונו).

השלום כחומר נפץ

" …הדנים על שלום ברב-חפץ

חייבים לשנן וללמוד

כי שלום הוא אחד מחומרי הנפץ

היכולים להחריב עולמות.

ולכן הקמת השלום יש בה פחד

כי ארגז דינמיט הוא, ומי יחזיקנו?

ואמנם העמים מקימים אותו יחד –

ומיד מתחילים לתרחק ממנו

… כדי שאותו השלום בקומו

לא יבשיל מלחמה חדשה בשקט,

יש הכרח שיהיה השלום בעצמו

מלחמה בלתי פוסקת

מלחמה נגד כל השלמה ומורך,

נגד כל עיוות-דין של יהיר ועם,

ואפילו שמירת השלום, לעת צורך

משומרי השלום בעצמם"

נצחון המסלפים

בשירו " תחרות לניסיון" מתאר אלתרמן תחרות בין ארבע חרויות: חופש הדיבור, חופש הדת, חופש ממחסור וחופש מפחד. כשנעמדו המתחרים על קו הזינוק הצטרף לתחרות " חופש הסילוף" .

צחקו הצופים. מה כוחו של חופש הסילוף מול כוחן של יתר החרויות קלות הרגליים. אך הנה זינקו החמישה ואז

" רחבו העיניים

אילמה כל לשון

הסילוף הפיסח

מגיע ראשון"

" ובמרכז הזירה התייצב הסילוף

ויקרא: לי הכתר, אני האלוף"

אלתרמן מסביר את הסיבות לנצחון הסילוף.

" הנותנים לו לגשת לשדה התחרות

מנחילים למפרע תבוסה לחרות" .

דברים דומים אמר מפקד חיל האוויר לשעבר בני פלד

פורסם בקטגוריה ארץ ישראל, שירה | 2 תגובות

פוסט זה נמחק 

פורסם בקטגוריה הלכה, חרדים, יהדות | כתיבת תגובה

אורי אבנרי 1923 – 1918

האוטוביוגרפיה של אורי אבנרי מרתקת * בגיל 90 אבנרי היה עדיין אשף הניסוח * אך אבנרי אינו מקיים בספרו מה שהטיף לתלמידיו – דיוק בפרטים * הספר רצוף שגיאות קטנות וגדולות, טעויות, הטעיות ובדיות * הוא "הרג" את אביו של אורי דן שהאריך ימים * ייחס לעצמו ראיונות שלא ערך ובילבל בין פרשיות * בספר נחשף אבנרי הנרקיסיסט שאוהב את עצמו וכל העובדים לצידו שקופים * "מעולם לא חשתי מצידו כל רגש כלפיי" * "אנוכי, יהיר, שתלטן וחסר כל אמפתיה לזולת" * סיפורו של העיתונאי שעבד לצד אבנרי 24 שנים

                                                     – מאת אלי תבור –

בראיון שהעניק לדליה קרפל ב"הארץ", לרגל צאת הכרך הראשון של האוטוביוגרפיה שלו, "אופטימי", נשאל אורי אבנרי בן ה-90 מדוע התיישב לכתוב אוטוביוגרפיה?"
"אולי זה חוש של סדר, אולי הרצון שלי להשאיר את הדברים מסודרים, שאם איזה דוקטורנט ירצה לחקור את חיי אורי אבנרי בעוד מאה שנה, שתהיה לרשותו העדות שלי על חיי", השיב אבנרי.
אז זהו: הסדר והדיוק הם הדברים האחרונים המצויים ב"אופטימי".

שער הספר

שער הספר

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה אישים היסטוריים, אישים פוליטיים, תולדות המדינה, תקשורת | 5 תגובות

ההפגנה נגד חוק הלאום היא טקס הקבורה של מפלגת העבודה

 דוד בן גוריון כתב את מגילת העצמאות והכריז  על הקמת המדינה * הוא הרחיב את גבולות תכנית החלוקה וגרם להרחקת ערבים מגבולותיה *  הנהיג את הממשל הצבאי  וקבע  שמדינת ישראל היא בראש ובראשונה מדינת העם היהודי * הוא ודאי מתהפך בקברו כשהוא רואה את מנהיגי מפלגתו מפגינים נגד חוק הלאום

בן גוריון במודעת בחירות שנות החמישים

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה אישים היסטוריים, אישים פוליטיים, בן גוריון, היסטוריה יהודית, תנועת העבודה | 3 תגובות

האליטות הליברליות נגד הדמוקרטיה

המאבק הפוליטי בזמננו כבר אינו בין ימין ושמאל אלא בין המעמד הנייד לבין המעמד הנייח.* הנייד, האליטה בת זמננו דוברת אנגלית, עוסקת במקצועות שאינם כבולים למקום כלל (תוכנה, היי־טק, פיננסים, ועוד). *  המעמד הנייח קשור לתרבות ולשפה ספציפיות, למרקם חברתי לוקלי. בסיס הסולידריות שלו ומוקד הזדהותו הרגשית הם לאומיים.

                                                     – מאת גדי טאוב  –

את ניסיונה של מערכת המשפט הישראלית להעתיק את מקור סמכותה מן המנגנון הדמוקרטי אל עקרונות מופשטים ובינלאומיים צריך לראות, נדמה לי, בהקשר החורג הן מתחום המשפט והן מגבולות ישראל. מפני שהמשפט, כאן ובמקומות אחרים, הוא רק זירה אחת — אמנם חשובה במיוחד — במלחמת מעמדות רחבה יותר המצויה בשלב מתקדם של התגבשות.

מרין לה־פן טוענת שעיקר המאבק הפוליטי בזמננו כבר אינו בין ימין ושמאל אלא בין "גלובליסטים" לבין "פטריוטים". אבל זוהי הבחנה אידיאולוגית, ובהקשר הזה יש טעם לדבר לא רק על אידיאולוגיה, אלא גם על סוציולוגיה. כלומר, על מעמדות חברתיים. לא אלה הישנים, של הסוציאליזם הקלאסי, אלא מעמדות מסוג חדש, שקו התיחום המתהווה ביניהם נקבע כמדומה על ידי מידת ניידותם. אולי אפשר לדבר, אם כן, על חלוקה בין המעמד הנייד לבין המעמד הנייח.

הראשון, הנייד, מהווה ברובו את האליטה בת זמננו במדינות המערב, ואולי גם מעבר לו. אין כוונתי לומר שמעמד זה בהכרח מתנייד בפועל, אלא רק שאפשרות זו פתוחה בפניו במידה גדולה מבעבר. מדובר באנשים שמנהלים את חייהם המקצועיים, לפחות בחלקם, בשפה האנגלית ושמקצועותיהם קושרים אותם לעמיתיהם בארצות אחרות. חלק מחברי האליטה הזאת עוסקים במקצועות שאינם כבולים למקום כלל (תוכנה, שיווק, מסחר בבורסה או ברשת, אקדמיה, סטארט־אפים, היי־טק, פיננסים, ועוד). אחרים בתוכה מחזיקים במשרות הנטועות במקום, אבל יכולים למצוא ביקוש לכישוריהם גם במקומות אחרים. חשוב עוד יותר, קבוצות ההתייחסות של האנשים האלה הן בינלאומיות, והם חרדים יותר משיפוטם של אחיהם הניידים בחו"ל, שעמם הם נפגשים תכופות בכנסים ובפורומים בינלאומיים, מאשר מדעתם של בני המעמד האחר, הנייח, בארצם.

המעמד השני, הרוב העצום של האזרחים, אחוז בשורשיו. הוא כבול למקום גאוגרפי, לתרבות ולשפה ספציפיות, למרקם חברתי לוקלי. בסיס הסולידריות שלו ומוקד הזדהותו הרגשית הם לאומיים, וכוחו הפוליטי נטוע בהליך הדמוקרטי.

המאבק בין השניים, המתנהל לרוב בשם עקרונות מופשטים ואידאלים נשגבים, הוא למעשה במידה רבה מאבקה של אליטה בינלאומית זו לשחרר את עצמה מתלות בהמוני האזרחים הנייחים ומאחריות להם. הם נראים לה משותקים מחרדה, חסרי תרבות וצרי אופקים, חשוכים ולאומנים. דיוקן קיצוני זה של הנייחים הוא הרקע המשמש להתקפה על זכותם להגדרה עצמית ועל הלגיטימיות של מנגנון הבחירות שבאמצעותו הם מבטאים את עמדותיהם.

את הגבולות בין מעמד הניידים למעמד הנייחים אפשר לראות באופן הבהיר ביותר במאבק על מדיניות ההגירה, שהפך כמעט בכל מקום לאבן בוחן. בלי להגזים ברדוקציה מרקסיסטית, אפשר לומר שהמעמדות המבוססים, שהונם האנושי והפיננסי נייד, נוטים להעדיף גם עבודה ניידת. לפיכך, כצל מלווה לאליטה הניידת יש גם מעין מעמד שלישי של מהגרי עבודה, או פרולטריון נייד.

העבודה הניידת הזאת מתאימה לא רק למערכת הערכים של האליטה, אלא גם למאבקים הפוליטיים ולאינטרסים הכלכליים של חלקה: הגירה מסיבית מורידה את מחיר העבודה ושווקים פתוחים מעבירים משרות לארצות מתפתחות. המעמדות הנייחים הם המשלמים את עיקר מחירה של מדיניות זו בשחיקת שכר, לעתים באבטלה ובקליטה (כושלת בחלקה הגדול) של גלי מהגרים בשכונות העניות ביותר.

המעמד הנייח מרגיש גם שהוא מאבד את השליטה האפקטיבית בגורלו. זאת, משום שעקרון היסוד של הדמוקרטיה, ממשל בהסכמת הנמשלים, הולך ונפרם בידי הליברליזם העל־לאומי של המעמד הנייד, הנשען על הישות האמורפית המכונה "חוק בינלאומי" שאזרחי המדינות השונות נעשים כפופים לו, אבל אינם יכולים להשפיע על תוכנו.

הליברליזם החדש הזה מציג את עצמו כביקורת על הלאומיות ובכך מסווה את העובדה שהוא גם התקפה על הדמוקרטיה. שכן כדי לממש את חזונו ולקדם את האינטרסים שלו צריך המיעוט הנייד להוציא את הכוח הפוליטי מידיו של הרוב הנייח ולנתק את עצמו במידה גוברת ממנו ומשורשיו. מכאן המרכזיות שתופשת לגביו הזירה המשפטית. המשפטנים נהפכו במקומות רבים לסוכנים פעילים של גלובליזציה, ואצלנו אף לחוד החנית של האליטה הניידת. לא רק מפני שהם נוטים לעמדות מתירניות בסוגיית ההגירה, אלא גם מפני שהם חלק חשוב כל כך במאבק הפוליטי המרכזי בישראל: הוצאת הריבונות בפועל מידי הרוב הנייח והעברתה לידי "מומחים" מטעם המיעוט הנייד ברשות השופטת. זליגת הכוח מהרוב הנייח למיעוט הנייד נתמכת בסימביוזה שבין מערכת המשפט ושלוחותיה ברשויות האחרות לבין חלקים גדולים של העיתונות, האקדמיה וארגוני החברה האזרחית — כולם חברים של כבוד באליטה החדשה.

המושגים "פרולטריון ובורגנות" או "ימין ושמאל" אינם יכולים לבאר תופעות אלה. אמנם ההתקוממות של המעמד הנייח כנגד החלשתה של מדינת הלאום נוטה ללבוש מדי ימין, אבל לא תמיד, ולא בהכרח. הפופוליזם האנטי־אירופי באיטליה משלב ימין בשמאל; הברקזיט אינו באופן מובהק זה או זה; אל מול דונלד טראמפ (שבעצמו מערב תפישות ימניות עם קורטוב של פופוליזם שמאלי) קם פופוליסט הרואה בעצמו סוציאליסט בדמות ברני סנדרס.

פירוש הדבר הוא שאין צורך להשאיר מאבק חשוב זה רק בידי הימין, לא כל שכן להסגירו לידי הימין הקיצוני. השמאל והמרכז הוותיקים צריכים לקחת בו חלק. לצורך כך עליהם להפסיק לפחד מן הדמגוגיה של האליטה החדשה, המכנה כל לאומיות בשם "פשיזם" וכל מגבלה על ההגירה "גזענות", ולצאת בלי היסוס להגנת הדמוקרטיות הלאומיות.

הסכנה היא ממשית. בחסות הסיסמה "דמוקרטיה אינה שלטון הרוב" (ולכאורה גם בשמם של מיעוטים) מבקש הליברליזם החדש לחתור תחת זכות ההגדרה העצמית של הרוב וזכותו להחזיק בריבונות על גורלו. לכן יש לרסן את האליטה הזאת באמצעות המוסדות הנבחרים ולהחזירה לגודלה הטבעי. שהרי לא ייתכן למסור את ניהול הדמוקרטיות הלאומיות לידי מיעוט, שמרבה כל כך להטיל ספק בעצם ההצדקה לקיומן ושבמקרים רבים מינה את עצמו למפרקן.

מאמר זה פורסם לפני שבוע ב"הארץ" ומתפרסם כאן באדיבותו של המחבר

ד"ר גדי טאוב הוא עיתונאי, פובליציסט, תסריטאי וסופר ישראלי; ד"ר להיסטוריה של ארצות הברית, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית בירושלים, במגמה לתקשורת ומדיניות ציבורית, במסלול האקדמי של המכללה למנהל בראשון-לציון ובמרכז הבינתחומי הרצליה. מהמבקרים הבולטים של הפוסטמודרניזם בישראל. [ויקיפדיה]

גדי טאוב [צילום זאב גלילי]

ראה גם

איך הפכו פעילי זכויות אדם לשוללי הציונות

הפוסטמודרניזם כמחולל האנטישמיות החדשה

פורסם בקטגוריה אוליגרכיות, אליטות, דמוקרטיה, פוסטמודרניזם | כתיבת תגובה

הנה למה צריך את חוק הלאום

מחשבותיהם  וכוונותיהם  של ערביי ישראל באים לביטוי ב"חוקה" שפרסם ארגון " עדאלה" * החוקה קוראת לביטול חוק השבות  והחזרת כל הפליטים * מתן אזרחות לכל פלסטיני שירצה בכך * זכות וטו לערבים לבטל כל חוק של הכנסת *  "אנחנו מתייחסים לעצמנו כאזרחים המארחים כאן" – אמר ראש הארגון

האם זה יהיה דגל המדינה?

לפני כמה שנים נשא פרופסור דן שיפטן הרצאה בכנס הרצליה ואמר בין היתר את הדברים הבאים:
"הפלסטינים בישראל כמו הערבים באזור, משוכנעים כי אין מקום ואיך לגיטימיות לקיומה של מדינת לאום יהודית בליבו של המרחב הערבי . בעיניהם, התנועה הלאומית היהודית, שהפכה את הפלסטינים בארצם מרוב למיעוט, גזלה את מולדתם. הפלסטינים בישראל מכירים בעצמתה של ישראל אך רואים בכך, כמו אחיהם באזור, מציאות חולפת שאינה מתיישבת עם סדר העולם התקין. הם יודעים מניסיונם רב השנים שהם יכולים להרשות לעצמם לפסול את מדינת הלאום היהודית מעיקרה, ולהזדהות עם אויביה, כיוון שהרוב היהודי מוגבל עד מאד, ביכולתו, בשל המשטר הדמוקרטי, והתדמית העצמית כחברה פתוחה… לערבי בישראל יש גם מוטיבציה וגם אפשרות לדבוק בתפיסה של שלילת אותו רכיב שהוא סיבת הקיום של ישראל". 

מרואן דווירי

נהנה מכל מנעמי ישראל

מי שמבקש אישוש לדבריו של פרופסור שיפטן יכול היה לשמוע אותם הישר מפי הסוס, פרופסור מרואן דווירי.
פרופסור דווירי נהנה מכל מנעמיה של הדמוקרטיה הישראלית. הוא מומחה בכיר בפסיכולוגיה קלינית, מלמד במכללת תל חי ובאוניברסיטת חיפה. ממלא שורה של תפקידים, בין היתר בפרויקט לאבחון ילדים מחוננים של משרד החינוך.
כל אלה אינם מפריעים לפרופסור דווירי לכהן כיושב ראש ארגון "עדאלה" ולהיות ממייסדי ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל.

לפני כמה שנים הוא הוזמן לאולפן "לונדון וקירשנבוים" כדי להסביר את המסמך שהוציא הארגון שהוא עומד בראשו – "החוקה הדמוקרטית" .

לבטל את חוק השבות

בראיון אמר דווירי בין היתר:
"אנחנו מתייחסים לעצמנו כאזרחים המארחים, אנחנו ה-HOST [מארחים] כאן, ואנחנו רוצים… לממש את האזרחות שלנו במלואה…"
לשאלת מוטי קירשנבוים אם הכוונה לבטל את חוק השבות השיב דווירי: " כן. אין מדינה בעולם שיש לה חוק כזה. מדינת ישראל היא המדינה היחידה שמבססת חוק על בסיס אפליה לאומית. אנחנו מציבים בפני הציבור היהודי אתגר דמוקרטי להתמודד אתו. זה לא נשק ולא מאבק מזוין אלא מאבק דמוקרטי" .

עיקרי החוקה של "עדאלה"

• חוק השבות יבוטל.
• ישראל לא תוגדר כמדינה יהודית אלא כמדינה "רב תרבותית" ודו לשונית.
• חברי כנסת ערביים יוכלו לפסול חוקים שיהיו מנוגדים לחוקה הפלסטינית.
• כל מי שיגיע לכאן מסיבות הומניטריות (כלומר פליטים ערבים) יקבל אזרחות.
• תוענק אזרחות לכל צאצא של אזרח המדינה שנולד בישראל או בחו" ל ולכל מי שיינשא לאזרח ישראלי. למעשה לכל מי שטוען כי הוא פלסטיני.
• אזרחים ערביים ישראליים שעזבו את מקומות מגוריהם במלחמת 48 יוכלו לחזור למקום מגוריהם הקודמים ויקבלו פיצויים.
• המדינה תיסוג מ"השטחים הפלסטיניים" לגבולות 1967.
• המדינה תכיר בעוולות ההיסטוריות שגרמה לעם הפלסטיני.
• המדינה תכיר בכל הכפרים הערביים הבלתי מוכרים שהוקמו באורח בלתי חוקי.
• הפלסטינים יוכלו לבחור לעצמם גוף מייצג שימומן על ידי המדינה.

מתן הכשר לרצח עם

פעילות הפלסטינים אזרחי ישראל לערעור המדינה מבפנים נעשית בכמה מישורים – החל בסיוע בפועל לארגוני המחבלים וסיוע לאינתיפאדה, דרך פעילות נוסח ראיד סאלאח ועד הצהרותיהם של חברי הכנסת הערביים. הפעילות של עדאלה היא המסוכנת מכולם כי היא נלחמת במדינה באמצעות הכלים הדמוקרטיים. אני קורא לה "הכשר לרצח המדינה היהודית" על משקל המושג שטבע ההיסטוריון ברנרד כהן בספר (" הכשר לרצח עם" ), המצביע על הפרוטוקולים של זקני ציון, כאחד הגורמים שהכשירו את השואה. דיון טלוויזיוני בחוקה הפלסטינית כמוהו כדיון מלומד בפרוטוקולים או ב" מיין קאמפף" .

כל מתנגדי "חוק הלאום" מציפי לבני ועד יאיר לפיד מוזמנים לכלול את החוק של עדארלה בין חוקי מדינת ישראל.

תגובות שהגיעו במייל

מכובדי

יתכן והיה צריך את חוק הלאום כדי כדי לעורר את הערבים
ולהראות למי מאיתנו שאינו רוצה/רואה, את פרצופם האמיתי.
כאשר קרוב למחצית היהודים כאן מאמין בנצח ישראל ו/או
הכוח/החרב, החוק הוא עוד חוק ופוגע גם בטובים.
אני מתפלא למה לא קמה קבוצה מובילה שמחוקקת כמה
חוקי חירום ומחדדת/מקצינה, לאמור: מי איתנו – יהנה יקבל
זכויות והטבות. מי שאינו איתנו – לא יקבל.
מקווה שלא איחרנו הרכבת.
בברכה, ארנון שני
———————————————————————————————————————–
לזאב גלילי הברכה והשלום.
מאמר נוקב וכל מלה אמת לאמיתה. יישר כוחך. חזק ואמץ !
לצערנו הגענו למצב שה"דמוקרטיה" הפכה לדת, בין אם חלקיה הגיונים או לא – בדיוק כפי שהקומוניזם
היה לדת , שרבים קבלוה ללא כל שיקול הגיוני.
לא אשכח, שלפני זמן לא רב, שוויצריה הדמוקרטית שללה ברוב הקנטונים שלה את זכות הבחירה
מנשים, ואף אחד לא טען, שאינה דמוקרטית .
אין קדושה אלוקית בדמוקרטיה !
בתודה ובתקווה להתעוררות בקרב כל עם ישראל.
מוקירך ורעך,
יצחק רפאל דויטש
עדיין בגלות טורונטו
פורסם בקטגוריה כללי | תגובה אחת

ההאקר הישראלי הראשון היה תלמיד תיכון שהתנקם במורה שלו

הפריצה הפלילית הראשונה למחשב בישראל ארעה בשנת 1986, בתקופה בה כיהנתי כמרכז מערכת ידיעות אחרונות. הפריצה נעשתה על ידי תלמיד מוכשר מנהריה שביקש להיפרע מן המורה שלו. לימים הפך הפורץ הצעיר למומחה מבוקש ללוחמת סייבר.

 

וזה סיפור המעשה. באחד הימים הופיעה בעיתון ידיעה בה נאמר כי מורה מנהריה נעצר בארצות הברית כחשוד בהברחת סמים. על הידיעה היה חתום יעקב אילון – לימים מגיש החדשות בערוץ 10 – שהיה אז כתב העיתון בארצות הברית.

 שלחתי לעפולה את כתבנו בצפון, זוהיר אנדרוס. לאחר שעות מספר טלפן אליי הכתב  בהתרגשות וסיפר כי המורה המוזכר בידיעה איננו עצור בניו יורק. הוא נמצא בביתו וכשהכתב הציג עצמו החטיף לו המורה סטירת לחי.

 בינתיים גם הודיע איילון מניו יורק כי לא הוא שלח את הידיעה. פניתי לאנשי יחידת המחשב של העיתון ולאחר בדיקה אמרו לי כי הידיעה הגיעה בדרך הרגילה מניו יורק, אך ייתכן שהייתה פריצה ומישהו שתל ידיעה.

 

יעקב אילון

כתב "ידיעות אחרונות" בניו יורק יעקב אילון [ ויקישיתוף]

 באותה תקופה העבירו כתבי העיתון ידיעות למערכת באמצעות מסופים קטנים, שחוברו לקווי הטלפון הרגילים. השיטה הייתה פרימיטיבית אך יעילה. איש לא חשב שמישהו יכול לחדור למערכת ולהשתיל ידיעה.

 הלכתי  ליחידה לחקירת פשעים חמורים של המשטרה ששכנה ביפו ביפו והגשתי תלונה. איש שם לא ידע בדיוק איך לטפל בתלונה כזו ומפקד היחידה הציע לבקר במשרדי העיתון על מנת ללמוד את הנושא מקרוב.

 הידיעה יצאה מעפולה

בינתיים גילו אנשי יחידת המחשב של העיתון כי הידיעה המושתלת יצאה מעפולה, עברה דרך המחשב של הטכניון, הגיעה לארצות הברית, ומשם שודרה לארץ כידיעה כשרה של יעקב אילון. מפקד היחידה לחקירת פשעים ואנשיו נראו נבוכים נוכח המידע הזה. הם לא ידעו איך לטפל בענין.

 טלפנתי לבני, רז, שהיה אז נער פריק מחשבים (ולימים הפך למהנדס תוכנה מצליח) ושאלתי מה לדעתו צריך לעשות. הייתה לו השערה הגיונית: משתיל הידיעה הוא כנראה אחד מתלמידי אותו מורה. כל מה שצריך לעשות הוא לברר למי מתלמידיו יש מחשב עם מודם ולחקור אותו. באותה תקופה היו מכשירי מודם נדירים ויקרים ורק נערים מעטים יכלו להרשות לעצמם לרכשם.

 מסרתי למפקד היח"פ, ניצב יורם גונן, את עצתו של בני. היא לא נראתה לו.  תגובתו: " אולי אתה רוצה שנטיל עוצר על עפולה ונעבור מבית לבית?"

  איך הוא נלכד

רק לאחר חודשים רבים נתפס העבריין ונתברר שהשערתו של בני הייתה נכונה. הפורץ היה אחד מתלמידיו של המורה. עכשיו כבר מותר לגלות את שמו יהל  בן דוד.         .

 בעת מעשה לא ידעתי איך נלכד הפורץ והדבר נודע לי באחור של 20 שנה בעקבות פרסום הסיפור שלמעלה. נתברר שבני צדק בניחוש שלו והפורץ היה אכן תלמידו של המורה מצפון הארץ, שהחדיר לעיתון את הידיעה הבדויה והמשמיצה.

 על הדרך בה נתגלה הפורץ סיפר לי הקורא האנק נוסבכר, מומחה לתקשורת נתונים ולאבטחת מידע.

גילה את החדירה למחשב של ידיעות אחרונות. האנק נוסבכר (צילום זאב גלילי)

האנק נוסבכר – צילום זאב גלילי

נוסבכר, תושב גינות שומרון, הוא יליד ניו יורק. עלה לארץ בשנת 1982 ונתקבל כמדען אורח במכון ויצמן.

 מספר נוסבכר: "יום אחד הגיעו אלי חוקרי משטרה וסיפרו לי את סיפור החדירה לידיעות אחרונות. אמרו שיש להם חשוד אחד, מסרו לי את שמו וכן מסרו כי אחותו עובדת במכון ויצמן. אין לי מושג איך הם הגיעו לאותו צעיר (שהיה תלמידו של המורה. אולי הם הגיעו בדרך שהציע בנך למפקד היחידה לחקירת מחשבים). הם חשדו בבחור, אך לא היו להם הוכחות שיאפשרו העמדתו לדין.

" באותה תקופה לא היה עדיין אינטרנט. הרשת שידיעות אחרונות היה מחובר אליה נקראה TELENET. כתב בארצות הברית היה מחייג למספר גישה של הרשת בארצות הברית, מקליד שם משתמש וסיסמה וזו הייתה מאפשרת לו להתחבר למחשב של העיתון. הוא היה מקליד את הידיעה וזו הייתה מגיעה בדרך דומה לזו שבה מגיע היום קובץ דרך האינטרנט.

 " נכנסתי לתוך המחשב של מכון ויצמן ובדקתי אם מישהו משתמש בתא של אחות התלמיד החשוד. התקנתי תוכנה שהייתה כעין מצלמה שהחדרתי לתא שלה. התוכנה קיימה מעקב אחר כל פעולה שנעשתה בתא הזה. אחרי כמה ימים גיליתי שהבחור מתחבר למחשב של מכון ויצמן באמצעות התא של אחותו. כנראה שידע את שם המשתמש והסיסמה של האחות.

  " במהלך המעקב אחר פעילותו של הבחור גיליתי שהוא סורק את הרשת כדי לגלות שמות משתמש וסיסמאות של מנויי הרשת. הוא הצליח לצבור רשימה של מאות משתמשים שניתן להיכנס לתאים שלהם.

 כיצד עשה זאת?

מסתבר שה-TIMENET נתן לכל משתמש סיסמה זמנית שהייתה זהה לשם המשתמש שלו, וביקשה לשנות את הסיסמה. שם המשתמש והסיסמה היו מורכבים מצרוף של אותיות וספרות למשל 123ABC. אם המנוי בחר סיסמה השונה משם המשתמש שלו אי אפשר היה להיכנס לתא שלו בלי לדעת את השם והסיסמה. אך רבים התעצלו לשנות את הסיסמה הראשונית. הבחור בנה תוכנה, שסרקה רבבות צרופים של שם משתמש שבכל אחד מהם ניסה להיכנס לתא באמצעות סיסמה המורכבת משם המשתמש. הוא הפעיל אותה מדי לילה ובבוקר היה הבחור מקבל רשימה של שמות משתמשים, שהיו זהים לסיסמה של אותם משתמשים. לכל אלה יכול היה להיכנס ולעשות בכל תא כבתוך שלו.. כך צבר כמה מאות שמות וביניהם היה באורח מקרי התא של כתב ידיעות אחרונות בניו יורק, יעקב אילון.

 " כאשר החליט להתנקם במורה שלו ניצל הבחור את האפשרות להתחזות ככתב ידיעות אחרונות בניו יורק והעביר את הידיעה המשמיצה. כלומר: הבחור ישב בביתו ושלח ידיעה וזו הגיעה לעיתון כאילו יצאה מניו יורק. לא הייתה אז שום אפשרות טכנית בידיעות אחרונות לגלות מנין הגיעה הידיעה, או לחשוד שהיא מזויפת.

 " במהלך המעקב אחריו גיליתי שהוא משתמש ברשת גם כדי להעביר לחבריו בארצות הברית שאלונים של בחינות בגרות. הוא ניצל את הפרשי הזמן בין ישראל לארצות הברית וכך יכלו חבריו להיבחן בקונסוליה כשהשאלות והתשובות ידועות להם מראש.

" אחרי שאספתי את כל הנתונים מסרתי אותם למשטרה ואלה שימשו בסיס להגשת כתב אישום נגד הבחור" .

עד כאן דברי נוסבכר.

 סופו של הסיפור: השופט פסק לפורץ עבודת שרות. כשהתגייס לצבא נקלט ביחידת מחשבים [כנראה 8200] אך נמצא מי שהעיר שלבחור לא מגיע פרס על מה שעשה והוא הועבר לשרות בלבנון. לאחר שחרורו הקים חברה לאבטחת מידע והיה מי שדאג לכך שלקוחותיו יידעו על עברו. תחילה יצא להודו ולנפאל. אך לימים שכחו לו את חטאי נעוריו והוא הפך מומחה עולמי מבוקש ללוחמת סייבר.

בעקבות פרסום הפרשה באתר זה כתב אלי יהל כי העברתו מבסיס גלילות ללבנון לא היתה עונש בשבילו. הוא שנא את העבודה המשרדית ונהנה לצאת לחיק הטבע.

לימים סיפר יהאל בפרופיל LINKEDIN שלו כי הפרשה פתחה בפניו קריירה.

https://www.linkedin.com/in/yahel/

“In 1984, while still in high-school, Yahel hacked the computers of a leading daily newspaper to publish a blistering critique of one of his teachers. While he got in trouble, this episode also paved the way for his career as an IT security expert.”

פרשת התלמיד ההאקר זכתה לפרסום עולמי כפי שניתן ללמוד מן הכתבה הבאה:

http://www.sfchronicle.com/technology/dotcommentary/article/Helping-dissenters-evade-foreign-eavesdropping-4705332.php?t=a3c9c8151647b0237

 

גן המדע מכון ויצמן ויקישיתוף

גן המדע מכון ויצמן ויקישיתוף

פורסם בקטגוריה מחשבים ואינטרנט | כתיבת תגובה