האם אנו חיים בדמוקרטיה או במדינת "מטריקס"

פרשת גל הירש כמשל

אתה חושב שאתה חי במשטר דמוקרטי שיש בו כנסת המחוקקת חוקים. ויש בתי משפט המפרשים אותם. ומשטרה האוכפת אותם. מדינה שיש לה צבא המגן עליך ומערכת בריאות הדואגת לבריאותך ומערכת סעד הדואגת לרווחתך. זו אשליה.

אנחנו חיים ב"מדינת מטריקס" בה קבוצו האוליגרכים שואבות את המשאבים מכלל האוכלוסיה. 

גל הירש  [ויקיפדיה]

גל הירש [ויקיפדיה]

לקרוא את ההמשך

קטגוריות: אוליגרכיות | 4 תגובות

שהחיינו. דוד גרוסמן אומר שנתניהו צודק

 קשה להאמין אבל הסופר דוד גרוסמן אומר שנתניהו צודק במאבקו נגד הסכם הגרעין שארצות הברית עומדת לחתום עם איראן.
בראיון לעיתון האיטלקי "רפובליקה" אמר גרוסמן כי נאומו של נתניהו בקונגרס אולי פגע ביחסיה של ישראל עם ארה"ב. אבל במהותו הוא נכון. עוד אמר כי צריך להאזין לנתניהו כשהוא מדבר על נושא הגרעין האיראני ואסור להתעלם מדבריו. "לפעמים בגלל נטייתו למניפולציה אנחנו לא מקשיבים למה שהוא אומר, גם כשהוא אומר את הדברים הנכונים".

בוקר טוב אליהו. הסופר שהכריז שנתניהו עומד בראש "ממשלה חלולה"  מצא איז נימוקלמלא את החלל שלה.
אולי עוד יגיע היום שבו גרוסמן יבין כי צריך להאזין לנתניהו גם כשהוא אומר שאין סיכוי להגיע להסדר עם הפלסטינים.

דוד גרוסמן

דוד גרוסמן

לקרוא את ההמשך

קטגוריות: כללי | 6 תגובות

"הגילוי" הבלשני של פרופ' רחל אליאור

                                                  – מאת יוסף אורן –

המצאה בלשנית מופרכת לפיה קיימות בשפה העברית "שתי לשונות" * שפה של נאורים שוחרי צדק ושלום,  מול שפה  המבקשת להכחיש את הדיכוי והכיבוש * ניסיון כושל להתניע מחדש את ההתנגדות למפעל ההתיישבות  ביהודה ובשומרון

   

הזדמן לי לקרוא  שני חיבורים המתייחסים לחוגים משיחיים הפעילים בשולי החברה הישראלית. המשותף לשני חיבורים אלה הוא שמחבריהם טוענים כי החוגים המשיחיים מסכנים את קיומה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית.
אזהרתה של פרופ' רחל אליאור כלולה במסה בשם "מחיר המשיחיות", שהתפרסמה בשני חלקים בכתב-העת "כיוונים חדשים" (חלק א' בחוברת דצמבר 2014 וחלק ב' בחוברת יולי 2015). אזהרתו של ישי שריד מומחשת בדרך עלילתית ברומאן אפוקליפטי ששמו – "השלישי".
הופעתם של חיבורים אלה בסמיכות זמן יוצרת את הרושם כי החוגים המשיחיים, המכריזים כי שאיפתם להקים את המקדש השלישי, הם האיום המיידי והמסוכן ביותר על המשך קיומה של מדינת ישראל.

לקרוא את ההמשך

קטגוריות: כנענים, לשון, מתנחלים | 16 תגובות

חנה ארנדט כיודנראט אינטלקטואלי

ערוץ 8 בטלוויזיה הקרין סרט תיעודי "חנה ארנדט ביוגרפיה רוחנית", בבימויה של עדה אושפיז . סרט עשוי טוב, המצייר ללא כחל וסרק את דמותה המעוותת של הפילוסופית היהודיה. אין בסרט הרבה חידושים. יש בו כמה הדגשות, המחזקות את העיוות של הגותה. בספרה "אייכמן בירושלים" טענה כזכור שאייכמן כלל לא היה אנטישמי. בסרט מובא נימוק נוסף, ממש נימוק מנצח, "היתה לו מאהבת יהודיה".  החידוש המקומם  ביותר הוא האשמה שהיא מטילה על היודנראט, אותם יהודים שהנאצים ברוב שטניות הפעילו כדי להקל  את מלאכת הרצח. מקוממת לא פחות הוא תאור הציונות כשוביניזם גזעני שאינו שונה מן התאוריות על עליונות הגזע הנאצית. מוזכרת בסרט העובדה שהיתה מאהבת של הפילוסוף הנאצי מרטין היידגר. אך העובדה שנפגשה עמו גם לאחר המלחמה  מרוככת באמירה שלה כי הוא נראה כמו פודל מסכן.

הסרט לא מזכיר כלל את יחסיה של חנה אנדט עם גרשום שלום. אולי בצדק. כי סיפורה של חנה ארנדט איננו סיפורה של השואה, או של הפילסופיה. זהו סיפור על הפתולוגיה היהודית.

אני מביא כאן את המאמר שפרסמתי אודותיה באפריל 2011 תחת הכותרת "הבנאליות של הרוע והרשעות של חנה ארנדט. 

===================================================================

באפריל 2014 יצא לאקרנים הסרט חנה ארנדט

http://www.jer-cin.org.il/website/modules/films/Film.aspx?fid=3782

מי היה באמת אדולף אייכמן? * האם היה רוצח סידרתי צמא דם או ביורוקראט שרצח אנשים מאחורי שולחן הכתיבה * הפילוסופית חנה ארנדט כתבה כי  הוא לא שנא כל כך יהודים (ואף האשימה במידת מה את היהודים בשואה * ארנדט היתה אהובתו של הפילוסוף הנאצי מרטין היידגר ופעלה להפצת כתביו גם אחרי המלחמה * החוקר יעקב לזוביק חשף מסמכים שהוכיחו כי הרוצח לא היה כל כך בנאלי 

אייכמן על ספסל הנאשמים מאחורי מחיצת הזכוכית

לקרוא את ההמשך

קטגוריות: כללי | 5 תגובות

שירת האבל הנורא

כמה מילים על "לישיבה של מטה" של א. צ. גרינברג

אורי צבי גרינברג 1956 ויקישיתוף

אורי צבי גרינברג 1956 ויקישיתוף

                                                            – מאת יונתן שלונסקי –

למדתי ספרות עברית ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים, הגעתי אל יצירתם של לא מעט סופרים, משוררים וחוקרים. לא אל שירתו של אורי צבי גרינברג.
קרובים ללבי שירתם של נתן אלתרמן, לאה גולדברג, אברהם חלפי ודודי אברהם שלונסקי.
היום אני יודע: חבל מאד שלא הכרתי את שירתו של אורי צבי גרינברג.
במהלך כתיבתי את ספרי "אררט" למדתי על קירבתו של אבי דב שלונסקי אל אורי צבי גרינברג. מעדותה של דנה בת דודתי למדתי על הידידות המופלאה, חרף חילוקי הדעות החריפים, של אביה יעקב הורוביץ עם המשורר.
בחודשים האחרונים, מתוך הפגישות שלי עם ידידי זאב גלילי – שבקיאותו בשירת אורי צבי גרינברג מקיפה – שוב עלתה לעיניי ושבה דמותו של משורר "רחובות הנהר", "אנקראון על קוטב העצבון", "אימה גדולה וירח", "ספר הקטרוג והאמונה" ועוד.
קרבתי אל מילות השיר "לישיבה של מטה" של המשורר. בפגישה האחרונה שלנו זרק לפני זאב אתגר: כתוב על התרשמותך, חוויתך, הבנתך את שירתו "בישיבה של מטה".
לא ארחיב על המשורר ורק אומר, כי "בישיבה של מטה" הובא בספר שיריו "רחובות הנהר" (1951). [כרך ה' עמוד 72 בכל כתבי]
קראתי בשירה כמה פעמים, ועלתה בי השאלה: איך אני מסביר לעצמי שירה המתחילה כך –

— אֲשֶׁר גַּם אֵבֶל־אֲסוֹנֵנוּ לֹא אֲסָפָנוּ לְאַחְדֵנוּ
לִישִיבַת־אֵבֶל עַל הָאָרֶץ, כְּיוֹשְבֵי־עֹמֶק־תְּהוֹם־חַיֵּינוּ

ומסתיימת כך –

אִם לֹא יְהִי לְיוֹם טַבַּעַת־קִידוּשִין סָבִיב זַעְמֵנו:
זֶה הַיּוֹם בְּנֹגָה קֶדֶם בּוֹ נִדְרֹךְ עַל בִּמוֹתֵינו —

יכולתי לבטא את החוויה כולה שחוויתי בשלוש המילים שבכותרת המאמר: "שירת האבל הנורא". זה נכון, אבל אולי לא מספיק. זו שירת אבל נורא, ששר אדם אשר משנת 1933 – עם עליית הנאציזם בגרמניה – זעק כי על היהודים לעזוב את אירופה בטרם בוא השואה הנוראה. ועכשיו, בתום המלחמה וגילוי ההרג והזוועה, הוא מתמודד בשירה זו עם אובדן שישה המיליונים מצד אחד, ומצד שני עם חוסר המעש של אלה שעמדו חסרי יכולת ומעש. יגון נורא של הם – ואנחנו, הטבוחים – והחיים.

לא במקרה קבעתי כי "בישיבה של מטה" היא שירה. זה לא שיר שנכתב בעט, אלא בהינף-עט. שירה זו נכתבה מעומק החוויה הנוראה. זו מסגרת פואמית. זה פרי השואה הנוראה, אשר אורי צבי גרינברג התמודד עמה ולא סלח לרבים כל-כך שלא הקשיבו לאזהרתו, כי היא בדרך להמית בנו מיליונים.
אני קורא והופך ב"ישיבה של מטה" ומרגיש את ההתרסה של המשורר, ועתה, אחרי רצח ששה המיליונים, שר ובוכה:

חשֶׂך זֶה, הֲכִי הוֹלֶמֶת מִילַת חֹשֶׂך אֶת חֹשְכֵּינו ?
מַכְאוֹב זֶה, הֲכִי מַתְאֶמֶת מִלַּת כְּאֵב לְמַכְאוֹבֵנוּ ?

ואני שואל את עצמי מדוע המשורר מדבר לאורך מרבית שורות השירה ברבים: אסוננו, חיינו, מכאובנו, טמיוננו, קודשינו – באותה סיומת קצבית מודגשת, שכמו מובילה אותנו מן הנורא אל הנורא. ורק לקראת הסוף הוא עובר ללשון יחיד, אבל משאיר את הסיומת …נוּ, …נוּ, …נוּ:

אֲנִי הַגֶבֶר, אַף אִם לֹא עצוּמוֹת עֵינַי, רוֹאֶה מֵתֵינו,
וְאֵין בִּי חִיל, כִּי הֵם מֵתַי; אֲבָל בִּי חִיל מִפְּנֵי חַיֵּינוּ .

וְלוּ בָּאו לַיְלָה אֶל עַרְשִׂי שׁוֹתְתֵי־מַיִם כָּל טְבוּעֵינוּ,
לְהַחֲרִידֵנִי מִתַּרְדֶמֶת וּלְסַפֵּר לִי מְגוֹרֵינוּ –

וְשָׁמַעְתָּי וְשָׁמַעְתי וְלוּ קְרַאוּנִי: בּוֹא אֵלֵינוּ –
וְהָלַכְתִּי וְהָלַכְתִּי, כִּי טוֹב לֵילָם לִי מִיוֹמֵנוּ.

אִם לֹא יְהִי לְיוֹם טַבַּעַת־קִידוּשִין סָבִיב זַעְמֵנו:
זֶה הַיּוֹם בְּנֹגָה קֶדֶם בּוֹ נִדְרֹךְ עַל בִּמוֹתֵינו —

האם המשורר חושש – בראותו את תוצאת השואה – להתמודד לבדו עם המציאות הנוראה?

האם יש קשר אל קינת דוד ? "הַצְּבִי, יִשְׂרָאֵל, עַל-בָּמוֹתֶיךָ, חָלָל: אֵיךְ, נָפְלוּ גִבּוֹרִים …"
יש לי הגדרה מהי יצירה גדולה, והיא: שירה, יצירה מוזיקלית, פיסול, ציור – גדולים בעיניי הם אלה אשר מעלים בי רעיון חדש, מחשבה חדשה. והמפגש עם מעט משירתו של אורי צבי גרינברג – הוא כזה.

***

הגעתי בכתיבה עד הנה – ומשהו עצר אותי. יום, יומיים, שבוע, שבועיים.

מדוע?!

היום אני יודע את התשובה: שורת-שיר ועוד שירת-שיר, סיומת ידועה שכמו-מובילה אל חוויה נוראה. שירת אבל נורא.

אבל לא רק שורות-השיר עצרו בי.

עצרה בי המחשבה על המשורר – אורי צבי גרינברג – על האיש, היושב וכותב לאחר חווית-יגון נוראה. אדם הכותב על שישה מיליון אנשים, יהודים בני עמו, מושמדים בשיטתיות שטנית, כמו הם כולם קרוביו של המשורר. והוא צריך לעמוד לבדו מול המיליונים ולומר אחריהם שירת אשכבה.

איך אוספים כוח לכתיבת שורות אלה? איך עוברים חוויית-כתיבה כזו ונותרים שפויים? איך ממשיכים הלאה בחיי שירה ושיגרה?

אלה חלק מן השאלות, אשר עוררו בי סקרנות לפענח (אפשר ?), ולוא במעט, את האיש ויצירתו, האיש ונפשו.

הייתי מאד רוצה להכיר מקרוב את המשורר הזה, את אורי צבי גרינברג – ולשאול אותו את השאלות האלה, הנוגעות בו ובשירתו.

האם היו לו תשובות?

האם התשובות הן בטווח השגתי, הבנתי – או שהן בישיבה-של-מעלה ?

==================================================================

המשורר שחזה את השואה

http://www.zeevgalili.com/2009/04/2847

נביאותו של אורי צבי

http://www.zeevgalili.com/2007/07/449

במלכות הצלב

http://www.zeevgalili.com/2007/07/451

תוכן ויצירה בשירת אורי צבי

http://www.zeevgalili.com/2007/07/448

אורי צבי על הנופלים במערכות ישראל

http://www.zeevgalili.com/2010/04/8469

אורי צבי: עזה יהודית כמו שוארשה פולנית

http://www.zeevgalili.com/2004/12/10872

תגובות באימייל ובפייסבוק

שלום לך זאב,
השורות שפרסמת מתאימות לכל השנה וביחוד לשלשת שבועות אלו. תודה לך.
יצחק ר. דויטש כרגע בירושלם עה"ק.

 

קטגוריות: אישים היסטוריים, כללי, שואה, שירה | להגיב

נפלאות המתמטיקה של ג'ון פורבס נאש

עם מותו של חתן פרס נובל ג'ון פורבס נאש אנו מפרסמים מחדש מאמר זה 

נתמזל מזלי ובעת לימודיי בתיכון זכיתי במורה למתמטיקה שהוא מן המורים המטביעים חותמם על כל חייך. זה היה אלכסנדר בראלי' שהיה אז להערכתי בשנות החמישים לחייו. הוא עלה מרוסיה, כנראה בסוף שנות העשרים, לאחר שקנה לעצמו מעמד של מלומד בולט בתחום המתמטיקה והפיסיקה. בין היתר חקר שם את מעוף הבומראנג, כלי הנשק המופלא של ילידי אוסטרליה.

אלכסנדר בראלי בתקופה בה למדתי אצלו (באדיבות בנו קדמה בראלי)

אלכסנדר בראלי

תכונתו של הבומראנג שהוא חוזר למשלחו אם לא פגע במטרה. בראלי המשיך במחקר גם כאן בארץ ובאחד הניסויים פגע הבומראנג בסנטרו והותיר בו צלקת עמוקה. הסיפור הזה פורסם בשעתו בירחון "הטכנאי הצעיר" שכנער חובב מדע הייתי מקוראיו המכורים.
בראלי ניסה להתקבל כמרצה בטכניון, אך משרות לא היו אז בשפע ובלית ברירה הפך להיות מורה למתמטיקה, לפיסיקה ולשירטוט בכמה בתי ספר תיכוניים ומקצועיים. שם פגשתי בו והתקופה בה למדתי תורה מפיו לא תשכח ממני.

בגרות? חבל על הזמן

בראלי לימד כימיה, פיסיקה, מתמטיקה, שירטוט. אך עיקר כוחו היה במתמטיקה. הוא התייחס בזלזול למה שנחשב כמטרת הלימוד בתיכון, דהיינו בחינות הבגרות. חבל על הזמן, אמר לנו. הוא הסביר שמתמטיקה בכלל לא לומדים אלא חושבים. אין טעם לשנן נוסחאות ולחקות פתרונות שאחרים מצאו. כל בני האדם הם בעלי תבונה, אמר. ומתמטיקה היא עניין של תבונה, לא לימוד.

ללמוד מתמטיקה כמשחק. בראלי בציור קרירטורי (באדיבות בנו קדמה בראלי).

הוא התחיל אתנו מבראשית. מן המתמטיקאים היוונים. למשל אוקלידס, אבי הגיאומטריה. קחו סרגל ומחוגה וכל העולם בידכם. ציירו ישר יחיד העובר דרך שתי נקודות. ולישר אין ממדים אלא אורך ולנקודה אין שום מימד אלא מקום. ותוכלו לבנות מעגלים ומשולשים ומרובעים ורבי צלעות ולגלות את חוקיהם.

להמציא את משפט פיתגורס

משפט פיתגורס? אין צורך ללמוד. נמציא אותו מחדש. הבה נסתכל מה קורה עם משולש ישר זווית. נא ציירו ריבועים על כל אחד מצלעותיו. קיבלנו צורה דמויית מכנסיים, שיש בה שלושה ריבועים ומשולש. נא הוכיחו לי שצרוף שטח הריבועים של הצלעות הניצבות זו לזו שוות לשטח הריבוע של היתר של המשולש. תראו כמה זה קל.

קח מחוג וסרגל וכל העולם בידך. אוקלידס.

לשחק במקום ללמוד

בראלי לא לימד אותנו. הוא שיחק איתנו, משחק אינטלקטואלי מסעיר. מה יקרה עם נחתוך חרוט (קונוס) בקו מקביל לבסיס. כן, נקבל מעגל. אך איזה קו נקבל אם נחתוך את החרוט באלכסון? כך נתגלתה האליפסה, שהיתה קו תאורטי שבוחנים את תכונותיו למען התענוג האינטלקטואלי. ורק לאחר הרבה שנים נתברר כי הקו הזה הוא הקו שבו נעים הכוכבים במסילותם (ולא בקו עגול כפי שחשבו היוונים הקדמונים).

kapitolinischer_pythagoras_adjusted

domenico-fetti_archimedes_1620

או קחו למשל את חוק ארכימדס. איך נגלה אם הגוש שבידינו עשוי זהב טהור, או שמישהו הכניס בו סיגים של מתכת זולה יותר? הבה ניכנס לאמבטיה של ארכימדס ונצא בקריאה "אאוריקה" – מצאתי. כן, יש לנו את חוק ארכימדס על משקלו של הגוף המושקע במים והיחס בינו לבין המים שהגוף דחה. ואם מדברים על ארכימדס: תנו לי נקודת משען ואזיז את העולם. וכך למדנו את חוקי המנוף של ארכימדס ולמדנו על הדרך בה ניסה להציל את סירקוז על ידי  מנופים שהרימו אוניית ענק והטילום הימה.

מספרים ראשוניים
ומספר מדומה

בשלב מסויים חרג בראלי לגמרי מתכנית הלימודים לכיוונים חדשניים, שלא היינו מודעים אז לחשיבותם. מה הם המספרים הראשוניים, אלה המתחלקים רק בעצמם וב-1 ? הנה רשימה קטנה: 1,3,5,7,11,13,17,19,23
קל למצוא מספרים אלה עד 100 נניח. אך מה הלאה? איך נמצא אותם? האם יש חוקיות מסויימת שניתן לגלות ולקבוע על פיה אם מספר כלשהו ראשוני או מתחלק?

ואם מדברים במספרים מה דעתכם למצוא את השורש של מספר שלילי? לכאורה אין מספר כזה כי זה אינו יכול להיות לא מספר חיובי ולא מספר שלילי, שכן בשני המקרים מכפלתו בעצמו לא תיתן לנו מינוס ארבע. אז נניח שיש מספר כזה ונכנה אותו i . מה יקרה כשנתחיל לשחק עמו קצת? יקרה הרבה מגלה לנו בראלי. המספר המדומה הזה משמש בסיס לחישובים באלקטרוניקה.

חיים בתוך חצוצרה

ואחרי ששבענו מלגלות את כל חוקי הנדסת המישור שואל אותנו בראלי ומה יקרה אם המישור שלנו איננו מישור אינסופי – כפי שתאר אוקלידס – אלא מישור סופי העוטף כדור? הרי כל החוקים ישתנו. למשל שני קווים הניצבים לקו המשווה של הכדור יוצאים כשהם מקבילים ובניגוד למקבילים שבמישור האוקלידי הם נפגשים בציר. ומה יהיה טיבה של גאומטריה של אנשים החיים על שטח עקום כמו חצוצרה למשל? או בהרבה חללים עקומים אחרים? ובלי שהבחנו מביא אותנו בראלי לתורת היחסות הכללית של איינשטיין, המדברת על עקמומיותו של החלל. וכך הקפיץ אותנו בראלי מיוון הקדומה לגאוני המתמטיקה והפיסיקה של הדורות האחרונים: גאוס, רימן, פואנקרה, פלנק, בוהר, הייזנברג, נורברט וינר, ג'ון פון נוימן ואינשטיין. ויש לי חשד שהמורה החביב שלנו קרא בעיתונות המקצועית גם את המשוואות של נאש שהוא הנושא שלנו. אך קודם אעיר כי אין פלא שהדור שבו היו מורים כאלה הצמיח ארבעה חתני פרס נובל ישראלים בתחום המדעים.

קטע מן המאמר ב"הטכנאי הצעיר" המתאר את מחקר הבומרנג של בר-אלי


"נפלאות התבונה"

אני מספר את זכרון הנעורים על המורה שלי למתמטיקה כדי להמליץ על הספר "נפלאות התבונה – סיפורו של גאון מתמטי". הספר הזה החזיר אותי לאותה חדוות נעורים של אהבת המתמטיקה. הספר  כבר הופיע מזמן, גם באנגלית וגם בתרגום עברי. אך זה טבעם של ספרים טובים: כמו יין טוב  הם משביח עם הזמן.

niflaot1

זהו סיפורו של גאון מתמטי, ג'ון פורבס נאש, שפרץ לעולם המתמטיקה בשנת 1948. בגיל 21 כתב מאמר קצר (בן 27 עמודים בלבד) שזיכה אותו בפרס נובל לכלכלה כמעט יובל שנים לאחר שנכתב. נאש לא הלך בדרכה של אף אסכולה וקשה להצביע על מורה ספציפי שהיה לו. הוא כמעט המציא לבד מחדש את כל המתמטיקה. יודעי דבר אומרים כי העבודה שעליה זכה בפרס נובל היא הפחות חשובה מבין מכלול עבודותיו. עבודה זו עסקה באחד האספקטים של "תורת המשחקים". על בסיס תורה זו פיתח נאש תובנה על יריבות אנושית, עימות רציונאלי ושיתוף פעולה בין שותפים ויריבים.

נאש הראה כי כשמספר גדול של פרטים פועלים באורח רציונאלי, גם בלי כל הסכמה ביניהם, נוצר "שיווי המשקל של נאש", שהוא בעצם ניסוח מעודכן של רעיון "היד הנעלמה" בכלכלה של אדם סמית בן המאה ה-.19 התאוריה שלו הפכה להיות בעלת השפעה אדירה בתחומים רבים ובמיוחד בתחום הכלכלה.

מחלה חשוכת מרפא

בהגיעו לגיל 30 חלה נאש במחלת נפש הנחשבת חשוכת מרפא – סכיזורפניה פרנואידית. הוא החל לשמוע קולות, סבל מהזיות ומחשבות שוא. הוא אושפז כמה וכמה פעמים, קיבל טיפולים של הלם באינסולין ובחשמל – תהליכים הנחשבים כמרפאים כמה מן הסימפטומים של המחלה אך מוחקים כל שריד של גאוניות.

משך שלושים שנה היה נאש נע ונד, צל חי של עצמו. נסע לאירופה וניסה לוותר על אזרחותו האמריקנית ולהיות "אזרח העולם". ניסה להקים ממשלה עולמית, לייצג את תושבי החלל בכדור הארץ ועוד יצירים פראיים של המחלה. כך ארע שבעוד נאש היה בחזקת מת-חי (ורבים מבני הדור הצעיר של המתמטיקאים חשבו כי הלך לעולמו) החל שמו לצוף בעשרות תאוריות בתחומי הכלכלה, הביולוגיה האבולוציונית, במדע המדינה ובעוד תחומים. בין אישפוז לאישפוז, בין התפרצות אחת לשניה, הסתובב נאש באוניברסיטאות שבהן ידע את ימי התהילה שלו, לבוש בלואים, מתנהג באורח מוזר, תולה כרזות משונות, עושה מעשי קונדס ומפחיד מזכירות צעירות.

בשנת 1990 לאחר שלושה עשורים שבהן נחשב לחולה חשוך מרפא, התחולל נס ונאש חזר להיות שפוי ורציונאלי ואף החל לתרום מחדש את תרומתו למתמטיקה.

חתן פרס ישראל אריאל רובינשטיין תרם למתן פרס נובל לנאש

אריאל רובינשטיין

ההמשך ידוע. נאש זכה בפרס נובל בכלכלה כשאחד התורמים להחלטה הוא אריאל רובינשטיין, חתן פרס ישראל, שב-1982 כתב מאמר המשך למאמרו של נאש משנת 1950 והיה בין הממליצים להעניק לו את הפרס.

יצירת מופת עיתונאית

הספר "נפלאות התבונה" הוא יצירת מופת עיתונאית של סילביה נאסאר, בת 55, ילידת גרמניה (בת לאב אוזבקי ואם גרמניה). היא מוסמכת אוניברסיטת ניו יורק בכלכלה ומאז 1983 עבדה בשורה של עיתונים מובילים ולבסוף ככתבת כלכלית של הניו יורק טיימס. כיום היא פרופסור לעיתונות באוניברסיטת קולומביה.

היא ניגשה לכתוב את הספר כשלא נמצאה בשום מקום אף לא פיסת מידע כתובה על האיש. כדי לבנות את הסיפור היא ראיינה כאלף אנשים – החל בבני משפחתו של נאש וחבריו לאקדמיה משך השנים דרך פסיכיאטרים, מומחים לסכיזורפרניה, מומחים לתורת המשחקים, אסטרטגיה, מחשבים לוחמה גרעינית ועוד. עברה על אלפי מכתבים, פרוטוקולים, מסמכים וספרים.

הפרקים על מחלתו של נאש והחלמתו הם לטעמי הפחות חשובים בספר. מעניינים דווקא הפרקים על תקופת פעולתו של "המוח היפהפה" כפי שהיא מכנה את חטיבת הפרקים הזו וכן תקופת התחיה מחדש עד קבלת פרס נובל ואחריו. סילביה נאסר משכילה לתאר בלשון קולחת לא רק את הנושאים המתמטיים המורכבים שבהם עוסק הספר (וזאת בלי להשתמש כמעט בנוסחאות מתמטיות). היא מצליחה לשחזר את דמויותיהם של הגאונים שסבבו את נאש – כיצד נראו, איך התלבשו, איך התבדחו ואיך פעלו. היא מתארת בצבעים חיים את התקופה הרת הגורל שלאחר מלחמת העולם השניה כאשר העולם כולו היה על סף מלחמה גרעינית. היא מתארת בלשון אמן את האקדמיה האמריקנית על עליותיה ומורדותיה. על האנשים היפים והמכוערים שבה. היא גם לא נמנעת מלתאר את האנטישמיות שהיתה נחלת האוניברסיטאות היוקרתיות ביותר למרות התרומה הגדולה של יהודים למוסדות אלה. היא יורדת לפרטי הפרטים של צבע הלבוש, והריהוט בחדר ההסבה, וצבע הבניינים ומראה המדשאות. זהו ספר התורם להבנת התקופה, להבנת אמריקה, להבנת האקדמיה ולהבנת המתמטיקה. בעקבות הספר הופק גם סרט מצויין הנושא אותו שם.

זכה בנובל באחור של 50 שנה. ג'ון פורבס נאש. (ויקישיתוף)

זכה בנובל באחור של 50 שנה. ג'ון פורבס נאש. (ויקישיתוף)

ראה חידת היגיון

קטגוריות: מתמטיקה | תגובה אחת

בין יציאת מצרים להכרזת העצמאות

מאז יום העצמאות הראשון חוברו עשרות "הגדות", המספרות את סיפור הקמת המדינה בנוסח ההגדה של פסח * ההגדות נועדו לבטא את ההכרה שמדובר בשינוי מפליג בגורלה של האומה * להעניק תוכן מסורתי לחג * עד כה לא נתקבעה אף הגדה כטקסט מכונן ויוצר מסורת * ומדוע פסלה הרבנות הצבאית את ההגדה הראשונה * "אחד מי יודע? אחד הוא צה"ל"

                                                 – מאת:יואל רפל –
לקראת יום העצמאות של שנת תשי"ב (1952) הדפיס צה"ל כעשרת אלפים עותקים של ׳הגדת יום העצמאות׳ שכתב הסופר אהרון מגד. חיילי צה"ל היו אמורים לקרוא את ההגדה בארוחת ליל יום העצמאות.
זו הייתה, ככל הנראה, ההגדה ראשונה שחוברה ליום העצמאות. אך היא לא נקראה מעולם בשום מחנה צה"ל. ההגדה נגנזה בלחץ הרבנות הצבאית, שנדהמה לגלות כי בטקסט הדומה לזה של הגדת ליל הסדר  תפס הצבא בכמה מקרים את מקומו של הקב"ה.
כך, למשל, בישרה ההגדה כי "לא על ידי מלאך, ולא על ידי שרף, ולא על ידי שליח הִכינו את האויב ויכולנו לו, כי אם על ידי צבא ההגנה לישראל שרוחו דרוכה וזרועו עזה".
ההגדה פורסמה במלואה בעיתון ׳מעריב׳ ורבים קראו בה, אך יוזמת שילובה בתכני החג נחלה כישלון.

הגדת יום העצמאות לחיילי צהל

הגדת יום העצמאות לחיילי צהל

בין ליל הסדר לחג המנגל
השימוש במושג ׳הגדה׳ ביקש לקשר את ליל הסדר של פסח עם הסעודה החגיגית של ערב יום העצמאות. בשני הארועים – יציאת מצרים והקמת מדינת ישראל – התחולל שינוי מפליג במצבו של עם ישראל כאומה בין העמים.
ניסיון ממלכתי לעצב הגדה לליל יום העצמאות נעשה בתשט"ו (1955) ביוזמתו של שר החינוך בן ציון דינור. החיבור לא נקרא "הגדה" אלא "מקראי חג לסעודת יום העצמאות".
מבנה הגדה זו, שנכתבה על ידי הסופר והמשורר יצחק שלו, הועתק ממבנה ההגדה של סדר פסח. בצד התוכן שנבנה בתבנית סיפורית של מלחמת העצמאות וזיכרון הנופלים, שולבו גם תפריט סעודת החג וטקסט דידקטי שהסביר כיצד לקיים את סעודת החג.

"שחררנו את עצמנו"

שנתיים לאחר מכן בתשי"ז (1957) פרסם הרב מרדכי הכהן, מיקירי ירושלים, "אגדת זה היום ליום העצמאות". בהגדה זו נאמר בין היתר: "מיד עלו נבחרי העם בזה אחר זה וחתמו שמותיהם במגילה. לפי סדר האלף בית חתמו, כדי שלא לחלוק כבוד לחותמים, אלא לכ"ב האותיות של הא-ב." .
לשנת העשרים לעצמאות מדינת ישראל, תשכ"ח (1968) כתב המחנך ד"ר ישראל צבי כנר "הגדה ליום העצמאות" שהעמידה במרכז תוכנה את יום העצמאות למדינת ישראל. בפסח אנו נזכרים כיצד שוחררו אבותינו מבית עבדים, ביום העצמאות אנו נזכרים כיצד שוחררנו אנו עצמנו.
כך, למשל, את הפיוט "אחד מי יודע" שינה הד"ר כנר ל"אחד מי יודע?, אחד אני יודע, אחד הוא צבא הגנה לישראל". את הקטע "והיא שעמדה" שינה ל"והוא שעמד לאבותינו ולנו, שלא פעם אחת בלבד קמו הערבים לכלותינו והקדוש ברוך הוא וצה"ל הצילנו מידם".

הגדות רבות ליום העצמאות נערכו והודפסו על ידי קיבוצים החל מהשנה הראשונה לעצמאות המדינה, היסוד להגדות (ומקראות) אלו היה הצורך לצקת תוכן של ממש לחג הצעיר שאין לו מקורות קדומים. סעודת החג בקיבוצים שדמתה לליל הסדר של פסח שבו התכנסו כל חברי הקיבוץ וילדיו לסעודה חגיגית משותפת, הביאה לדמיון במבנה של הגדת ליל הסדר של פסח והגדת יום העצמאות.

בשישים ושבע שנות המדינה נערכו והודפסו עשרות הגדות שונות לליל יום העצמאות. ראוי להזכיר את שתי המהדורות הגדולות של "הגדת יום העצמאות לחיילי צה"ל" שערך החתום מעלה ופרסמה מפקדת קצין חינוך ראשי בשנים תשס"ב (2002 ), תשס"ד (2004),

הגדה זו נבנתה סביב שני סמלי היסוד של התקומה הלאומית – מגילת העצמאות וסמל המדינה, המנורה. תוכן ההגדה נועד להעניק ידע בתולדות המפעל הציוני, צה"ל, המאבק לביסוס חברה דמוקרטית והתקווה לשלום.

אם נרצה אין זו אגדה

אם נרצה אין זו אגדה

איך הופכים את היום לחג

במאמר שכתב פרופ׳ אסא כשר על ׳הגדות יום העצמאות׳ ביקש להבליט את הקשר בין ההגדה של פסח לזו של יום העצמאות. וכך כתב:
"לטעמי, יש רק דרך אחת לעצב את יום העצמאות כחג של ממש, המשתלב באופן טבעי בתוך ההיסטוריה של העם היהודי, כעם ה׳עומד ברשות עצמו׳, בכל ממד חשוב של קיומו. זוהי דרך הטקס והטקסט שיהיו בעלי זיקה מובהקת להגדה של פסח, המוכרת מליל הסדר. שלושה יתרונות ניתן למנות ברעיון של יצירת ׳הגדת יום העצמאות׳, במתכונת שיש בה דמיון מובהק לזו של ההגדה של פסח.

ראשית, למרות שכל נוסח כזה של הגדה ליום העצמאות יכלול, מטבע הדברים, חידושים משמעותיים בחלקים מרכזיים של תוכנו, הוא יהיה מיד עם כינונו גם בעל שורשים היסטוריים עמוקים בשל הדמיון המובהק להגדה של פסח.
הגדה ליום העצמאות תהיה טקסט חדש בעל שורשים עתיקים ולא יהיה בכך פרדוקס כלשהו, אלא דווקא הישג תרבותי מיוחד.
שנית, מרכיב טבעי של הדמיון בין ההגדה של פסח לבין הגדה סבירה ליום העצמאות יהיה בהקשר השימוש בטקסט. כשם שההגדה של פסח היא טקסט המכונן טקס, כך הגדה דומה ליום העצמאות תוכל להיות טקסט המיועד לטקס. אם במתכונת של ליל הסדר ואם במתכונת אחרת, במוצאי יום העצמאות, לדוגמה.
שלישית, מרכיב טבעי של השוני בין ההגדה של פסח לבין הגדה סבירה ליום העצמאות יהיה בתכונות מרכזיות של הטקסט. בעוד ההגדה המסורתית של פסח מאירה פנים לחידושים, אולם רק אם הם פירושים של עצמה או דרשות הנאמרות בשוליה, הרי הגדה מוצלחת ליום העצמאות תוכל להאיר פנים לחידושים, אפילו מדי שנה בשנה, ובלבד שיבואו בנוסף לדברים הנאמרים בה שוב ושוב, מדי שנה בשנה, כראוי לטקסט שנועד לחיות בתוך מסורת".
עד כאן דברי פרופסור אסא כשר.
הגדה ליום העצמאות היא צורך מתבקש. הגדה זו עשויה ליצוק תוכן של ממש ליום החג הלאומי עד שכל חוגג בעתיד הקרוב והרחוק יחוש כאילו הוא עצמו היה בהולדת מדינת ישראל.

הגדה לחג העצמאות

הגדה לחג העצמאות

ראה
הלכות יום העצמאות
http://www.zeevgalili.com/2011/05/14937

קטגוריות: חגים | להגיב

קרב הגבורה ביבנאל שלא נשכח

ראה: חיים ויצמן הודה: הסגרנו את הלוחמים

http://www.zeevgalili.com/?p=440

ההגנה הסגירה את הלוחמים

ערב פסח תש"ד התחולל קרב בין שני לוחמי לח"י לבין מאות חיילים ושוטרים בריטיים * השניים נלחמו עד הכדור האחרון ואחד מהם שמר כדור לעצמו * הקרב הותיר הרבה תעלומות ובראשן מי מבין השכנים הלשין * רבים שכחו אך האחות של אחד הגיבורים נוצרת את הזיכרון ומזכירה

menachem-lunz1

בחייהם ובמותם.מנחם לונץ (למעלה) ושבתי רוקר( למטה)

shabtaay-druker

שבעים ואחת  שנים חלפו מאז התנהל קרב הגבורה ביבנאל, בו נפלו שני לוחמי לח"י – מנחם לונץ ושבתי דרוקר. עשרות השנים לא הכהו את כאבה של לאה אקסר לבית לונץ, אחותו  של מנחם.

"הכאב", היא אומרת, "הוא הרגש החזק ביותר שיכול אדם לחוש. הכאב מוציא ממך את התמצית, סוחט אותך עד הסוף."

ערב יום הזיכרון תשע"ה כתבה:

במעלות קדושים ואהובים 

כשנעלה לקברך, יקירנו –
כשנעלה את זיכרך בגעגוע –
כשעליך נדבר, נשוחח, 
נמנה מעלותיך, נספר מעלליך –
לא יחיד אתה בליבנו הדווה ,
לא אחד בלבד באנו לפקוד, לזכור –
ראו מסביב, צפופים כמעט זהים,
רבים , רבים מאוד, אין לספור… 
אל כולכם צעירים שלנו , עלינו –
לפקוד ולאמר : חסרים אתם לנו-
כה הרבה , גדוד, שבט , וכולם שלנו –
כולם אינם, לא חזרו לביתם- ביתנו…
הם כולם אי-שם, באחד הרקיעים ,
אולי כולם ביחד ואולי אותנו זוכרים ,
ורוצים לחזור , ואינם יכולים –
ואולי שם להם טוב , כי הם טובים …
שם , זה בעולם הנשמות הטובות…
במקום בו השקט שולט, הרוגע מולך – 
אין צווחה ואין פרץ , הכל בקול דממה ,
אין אני ואין אתה, יש רק אנחנו …
 

לאה אקסר, החלטית ונמרצת, קורנת הרבה הרבה חום וטוב לב. עובדת כמזכירה רפואית ומשקיעה הרבה נשמה במטופלים. מאז הרצח – כך היא מכנה את קרב הגבורה של אחיה וחברו – היא מתייסרת על שלא היתה שם.  בטוחה שהיתה מצליחה להגן עליו בגופה. לא סלחה מעולם לבני יבנאל, שבתוכם חיה המשפחה עשרות שנים, על שלא הקימו שרשרת אנושית סביב הבית, שעשויה היתה למנוע את הרצח.

lea-akser

"לא אשכח עד יומי האחרון". האחות, לאה אקסר.(צילום: זאב גלילי)


" הייתי ילדונת בת 19, תלמידה בבית ספר לאחיות שליד בית החולים בילינסון ("מוסד של האוייב" היא מדגישה. "כך הרגשתי כשלבשתי שחורים לאחר רצח אחי"). מישהו הודיע על הרצח לבעלה של דודתי, הסופרת ברכה חבס. נדחסנו לתוך מונית ונסענו כל הלילה. כשהגענו ליבנאל כבר היו הגופות בטבריה. מה שלא אשכח עד יומי האחרון זו זעקת השבר מפי אמא: 'מנחם'. זעקה שנשמעה מתחילת הרחוב הראשי של יבנאל ועד סופו והידהדה בעמק. מנחם נקבר בחלקת הקברים של המשפחה ביבנאל. על קברו ניצבת מצבה פשוטה אותה בחרה אמא. נכתב עליה: "פ"נ מנחם בן דב לונץ בן נאמן לעם קשה העורף נולד ביבנאל ב' תשרי תרפ"ו נפל חלל בידי בני עוולה יב ניסן תש"ד תנצב"ה".

עדות על ארועי זירת הדמים

עוזי (עזריאל) לבנת, הוא איש לח"י האחרון שראה את מנחם לונץ ושבתי דרוקר, הכירם מקרוב וגבה עדות בזמן אמת על מה שקרה שם.

מספר לבנת:

 

עוזי לבנת (צילום: זאב גלילי)

עוזי לבנת (צילום: זאב גלילי)

"היינו ארבעה חברים – מנחם לונץ, שבתי דרוקר, דוד הולינסקי ואנוכי. למדנו יחד בבית הספר הדתי "נצח ישראל" בחיפה. אני ושבתי דרוקר הלכנו יחד לבית"ר ואחר כך לאצ"ל. כשחל הפילוג הצטרפנו לאברהם שטרן (יאיר). הולינסקי התגייס ללח"י מאוחר יותר והוא גייס את מנחם.

"זו היתה התקופה הקשה ביותר של הארגון – ימים אדומים ולילות שחורים של יאוש. הימים שבין רצח יאיר (17.2.42) ובריחת עשרות לוחמים מן הכלא כשנתיים לאחר מכן. המחתרת מנתה לוחמים בודדים, מפוזרים, נרדפים על ידי הבריטים שירו למוות בכל לוחם שנתפס והפקירו פצועים לדמם למוות. את הגחלת שמר בחור צעיר, יהושע כהן, שהסתתר בפרדסים.

"היה צורך חיוני במקומות מסתור לבורחים ולפצועים. המשק של משפחת לונץ נראה כמקום אידאלי. מנחם הספיק לקלוט כמה מן הבורחים והפצועים. בדיעבד נתברר כי זו היתה טעות. בישוב קטן, בו כולם מכירים את כולם, עוררו אורחיו של מנחם לונץ חשדות.

"שבתי דרוקר נפצע בקרב יריות עם המשטרה בשעה שניסה לחלץ לוחם אחר שנפצע קשה. דרוקר היה זקוק בדחיפות לטיפול ולמקום מקלט. הוא הועבר ליבנאל ומנחם טיפל בו במסירות רבה.

"בלילה שקדם לארוע הדמים קיימנו מעין מסיבת חברים קטנה בביתו של מנחם ביבנאל. לפנות בוקר עזבנו את הבית וטיפסנו במעלה ההר לחפש מכונית שתסיע אותנו לחיפה. בהיותנו במעלה ההר הבחנו בעשרות כלי רכב צבאיים ובהם מאות חיילים ושוטרים נעים לעבר יבנאל. הבנו שחברינו נלכדו.

"זמן קצר לאחר הרצח הגיעו אלי לחיפה שני צעירים וצעירה מיבנאל. הם ביקשו להצטרף ללח"י. תחקרתי אותם וזה סיפור המעשה לפי עדותם של השניים (עם השלמות הלקוחות מעדות כתובה שמסר הולינסקי לפני מותו):
בעת שהגיעו הבריטים נמצא מנחם בשדה. בא אליו המוכתר, יחד עם כמה מנכבדי יבנאל. אמרו לו: תוציא את הפצוע שאצלך. מנחם השיב להם כי אין אצלו איש. הבריטים אמרו כי יש לערוך חיפוש. ערכו חיפוש בבית ולא מצאו איש. אז שאלו מה יש בחדרון קטן שהיה צמוד לבית והיה בנוי מקירות דקים של רשת וטיט. לונץ השיב: מחזיקים שם חציר. הבריטי לא הסתפק בתשובה שלף אקדח ואמר למנחם: תפתח את המקום. החדר היה נעול במנעול גדול מבחוץ וגם מבפנים. מנחם נקש על הדלת את הנקישה המוסכמת. דרוקר הבין את המתרחש וסרב לפתוח. הוא לא רצה שחברו יפול חלל עמו. אך לונץ התעקש, פתח את המנעול מבחוץ הדף את הקצין הבריטי ופרץ פנימה. השניים נעלו עצמם מבפנים. התחיל הקרב.
בידי השניים היו אקדחים שאחד מהם כנראה לא היה תקין וכמה רימונים פרימיטיביים מתוצרת בית, שהושלכו החוצה אך לא התפוצצו. הבריטים הציבו מול החדר שקירותיו דקים וחדירים שני מקלעי ברן וריססו אותו עד שהיה ככברה. גם לאחר שהאש מבפנים השתתקה המשיכו לירות שעה ארוכה. רק אז פתחו את הדלת ומצאו את שתי הגופות. הם רמסו אותם ברגליהם והשליכו אותם למכונית. למחרת היום נמסרו הגופות לחברה קדישא. אלה מסרו בתחקיר שלונץ נהרג כנראה ראשון מאש הבריטים. דרוקר נמצא כשאקדח בידו וחור נפער בפיו, דבר המעיד כי שמר כדור אחד לעצמו על מנת שלא יפול חי בידי הבריטים.

מנחם לונץ נקבר בבית העלמין של יבנאל. הלוויה של דרוקר התקיימה בטבריה והשתתפו בה מתי מעט. כשנודע לסוחרי העיר על הלוויה מיהרו לסגור את חנויותיהם לאות אבל.

משפחת מתנחלים

"אנחנו משפחה של מתנחלים", אומרת לאה אקסר בחיוך. "סבא, יוסף לונץ, עלה עם משפחתו לארץ ישראל מקובנה בשנת 1905. הם באו עם שלושה ילדים – הבכור, דב חנוך, היה אז בן 21 ולימים היה לאבי. סבא וסבתא כבר היו זקנים ותשושים בעלותם ארצה ולא היו מסוגלים לעבודה חקלאית. קיוו שילדיהם יעסקו בכך. הם התיישבו בחיפה ופתחו חנות לצרכי סנדלרות שניהלה אחותו של אבא.
במלאות לאבי 30 הוא נשא לאשה את בת שבע לבית חבס (שאחת מאחיותיה היא הסופרת ברכה חבס), שסיימה אז את סמינר לוינסקי.

לאחר הנישואים החליטו אבא ואמא להתנחל ביבנאל.
יבנאל היתה אז סוף העולם. לטבריה הסמוכה ניתן היה להגיע רק ברכיבה על חמור והיו צריכים ללון בדרך. החיים היו קשים והפרנסה מועטת. אך הדרישות היו צנועות וחיים בצניעות היו עיקרון. אבא עבד בשדה ואנחנו עזרנו לידו. סרב להעסיק משפחות ערביות כדרכם של חקלאי המושבות.

אני ושני אחיי למדנו בבית הספר היסודי ביבנאל שהיה בית ספר נפלא עם מורים מצויינים.

 

בית ספר ביבנאל בראשית המאה הקודמת

בית ספר ביבנאל בראשית המאה הקודמת

אבא היה אדם מאד דתי ויבנאל התאימה לו, כי היה בה רב ושוחט ובית כנסת. הוא ראה בעבודת האדמה יעוד לאומי ודתי. אם לא נעבוד את האדמה, נהג לומר, לא נחיה כאן.

באחד הימים הגיע לביתנו מן הגולה בן אחיו של אבא, בחור בן 17, משה זלמן שמו. אבא בנה לו חדרון קטן הצמוד לביתנו. באמצעים שהיו לו אז יכול היה להרשות לעצמו לבנות חדר שקירותיו עשויים רשת מצופה טיט – זהו החדר שבו מצא אחי מנחם את מותו. משה זלמן גדל אתנו והיה כמו אח בוגר. הוא לא זכה להקים בית בישראל. בשנת 1937 נרצח על ידי ערבים.

בשנת 1932 נאלצנו לעבור לחיפה בגלל מצב בריאותה הרופף של אמא שסבלה ממחלת כליות. אבא המשיך לעבוד בשדה והיה בא הביתה לחיפה רק בשבתות. האחים שלי, יוסף ומנחם, למדו בבית הספר "נצח ישראל" של המזרחי. אני למדתי בבית ספר דתי לבנות.

ארבע שנים היינו בחיפה ואז חזרנו ליבנאל. אני סיימתי ביבנאל את כיתה ח' אחי יוסף הלך ללמוד חקלאות במקווה ואחי מנחם הלך ללמוד בסמינר בירושלים.

בשנת תש"ד (1944), השנה בה נרצח מנחם, כבר היו הורי במצב בריאות רעוע. במיוחד אבי שסבל ממחלת ריאות. הורי עברו לכפר סבא ב-1943. אני הלכתי ללמוד בבית ספר לאחיות בבילינסון. המשק ביבנה המשיך להיות בבעלותנו ומנחם היה היחיד שבה לשם לעבד אותו. ראה בכך מעין "שנת שרות" לפני האוניברסיטה.

"במכתב שכתב להורים אמר מנחם שיבוא לחוג את הסדר עם כל המשפחה בכפר סבא. במקום להיות עמנו בסדר אנחנו היינו אתו בבית הקברות של יבנאל".

מי הלשין?

בארכיונים הבריטיים נמצא לא מכבר מברק מן ה-11 באפריל 1944, שנשלח מראש המטה הכללי בארץ למשרד המלחמה הבריטי. במברק מתואר בכמה מילים הארוע ביבנאל ב-6 באפריל. התאור נפתח כך: "בעקבות מידע על הימצאות טרוריסטים יהודים, ערכו שוטרים חיפוש בבית במושבה יבנאל בשיתוף עם המוכתר".

 

המברק הבריטי החושף את העובדה שה"מוכתר" של הישוב הסגיר את הלוחמים

מי מסר את המידע? מי הלשין?

בשנת 1987 ערך כתב "ידיעות אחרונות" עמוס נבו, ביוזמתי, תחקיר בנושא. הוא פרסם כתבה שכותרתה "מי הלשין". מפי אחיו של מנחם לונץ, יוסף, שמע עמוס נבו את הדברים הבאים: "דודתי ברכה חבס קראה לי לפני מותה וסיפרה שעברה על הארכיונים של ההגנה ומצאה כי המלשין הוא איש שרות הידיעות של ה"הגנה" (ש"י), שהיה נשוי לבת יבנאל. בשיחה עם עמוס נבו הכחיש האיש נמרצות את ההאשמה. הוא הודה כי ידע שמנחם איש לח"י ואף הזהיר אותו שהסתרת לוחמי המחתרת בביתו מהווה סכנה.

נתן ילין מור

נתן ילין מור

חבר מרכז לח"י נתן ילין מור מספר בספרו על פגישה שיזם עמו מפקד ה"הגנה", אליהו גולומב. מפי גולומב שמע לראשונה על מה שארע ביבנאל וזה אף שיבח את גבורת הלוחמים ואמר: "אם השכלתם להקים בחורים כאלה לא יצלח עליכם שום נשק ושום איש לא יוכל לכם".
לאחר מכן תמה ילין על מניעי הפגישה והסיק שגולומב רצה בפגישה עמו לנקות עצמו מאחריות למעשה ההלשנה.

אליהו גולומב

במהלך עבודתי על כתיבת טור זה נודע לי כי מי שחקר את הפרשה עד תום ואף הגיע למסקנות נחרצות בנושא הוא ידידי יעקב אלעזר.

אלעזר הצטרף לבית"ר בולגריה בגיל 8, עלה לארץ, הצטרף לאצ"ל והשתתף בכמה פעולות נועזות, הצטרף ל"חרות" מראשיתה והתאכזב מבגין בעקבות הנסיגה מסיני. את פרנסתו מצא כמרצה מצליח בטכניון אך את רוב זמנו הקדיש להפגנות יחיד נגד הידרדרות המדינה מן הנסיגה מסיני ועד הפקרת גוש קטיף. היה לו גם ארכיון פרטי, אולי העשיר ביותר הקיים בארץ בנושא תולדות המחתרות. כששמעתי שאלעזר חקר את פרשת יבנאל שמחתי מאד. הייתי משוכנע שהוא ישלים את החוליה החסרה. אך את ההתקשרות עמו השארתי לסוף העבודה. ביום בו עמדתי לצלצל אליו נודע לי כי אלעזר הלך לעולמו כמה ימים לפני כן. חבל על דאבדין.

"על כתף ההר שבעה קברים פה נרצח העלם יפה התואר"

דברים שנשאה לאה אקסר-לונץ באזכרות לאחיה:

"רכס הרים עגלגל, כקימורי גופה של אמא. מחבק ועוטף וסוגר. ומעבר: משבצות בירוק וחום, צהבהב וצהוב. קרני שמש וסביונים ושקט וציוץ ציפורים על עץ הלימון הענק. ובשולי הגינה נשורת עלים. נקפו חלפו השנים. על כתף ההר שבעה קברים. ליד עץ הלימון בית חרב, שאותות כל השנים בו ושלט עצוב וקטן: פה נרצח מנחם העלם יפה התואר. ושורות העלים נערמות ונערמות. ועל קימורי ההר אין כלניות כחולות, ואין כלניות לבנות. אולי רק רקפת מתחת לסלע נותרה ולמרגלותיו מגרשים וצימרים וחממות והכל וכלום".

האח שוחרר מהצבא הבריטי והתגייס ללח"י

"אחי השני, יוסף לונץ (שנפטר לפני כ-8 שנים ממחלה) היה חבר ב'הגנה' והתגייס לצבא הבריטי. בעקבות הרצח של מנחם הוא שוחרר מן הצבא וכשבא לארץ התגייס מייד ללח"י. בינואר 1946 השתתף בהתקפה על בית הסוהר בירשלים לשחרור אסירי המחתרת. הוא נפצע מכדור שריסק את כף ידו וחדר לעצם החזה. נתפס על ידי הבריטים והוחזק בכלא. יוסף התנגד שרופאים בריטיים ינתחו אותו ובעזרת סכין גילוח שהוברח לכלא שלף בעצמו את הכדור מחזהו והעלימו. בהעדר ראיה משפטית לא הועמד לדין והוגלה לארתריאה ולקניה. עם שובו התגייס לצה"ל ולחם בכל מלחמות ישראל. בשנת 1949 נשא לאשה את דובה לבית ברמץ. לבני הזוג נולדו שלושה ילדים. לבכור קראו מנחם על שם דודו מנחם לונץ גיבור יבנה. הוא נפל במלחמת יום הכיפורים והוא בן 23.
"אחרי אובדנים כאלה, האם יכלה אמא שלנו לחיות? " – שואלת לאה אקסר.

"נער טהור ותמים, רוחו משתפכת בנגינת החליל וכולו תום גלילי".

דברים שכתבה הסופרת ברכה חבס, דודתו של מנחם לונץ, לעורך עיתון "על המשמר" כמה ימים לאחר הרצח.

"באתי בזה להפנות את תשומת לבך לכותרת שבעתונכם לידיעה על הרצח ביבנאל. הכותרת שסיפרה על שני 'בריונים'. והנה בדעתי להציג בפניכם אחד משני אלה. את מנחם לונץ ז"ל, שהוא קרוב שלי.

 

ברכה חבס

הסופרת ברכה חבס

"נער טהור ותמים, אציל רוח, רחום ורך, צנוע וטוב לב, עמקן ובעל כשרונות מצויינים, קורא ושונה, חושל בסבל החיים של המשק הגלילי. נולד ביבנאל ולמד בה ועבד בה בשדה ובחצר, בשמירה ובכל עבודה חלוצית. אביו – טהור דרך, פועל ציון דתי, שיקע שלושים שנות חיים ועמל באדמת הגליל וכמוהו גם האם. והבן, לאחר סיימו את לימודיו בסמינר למורים ראה חובה לעצמו, על אף תשוקתו להתגייס לצבא גם הוא, ללכת יחידי וליטול על עצמו את עול המשק העלוב המכלה והוא בן 19 בסך הכל. אידיאליסט בכל מהותו והליכותיו… היה סגפן בהכרה מסתפק במועט שבמועט, על אף הדרישות הרוחניות הגדולות שהיו טבועות בנפשו. רחב לב, מסור למשפחתו, ידיו מצויינות במלאכת מחשבת. רוחו משתפכת בנגינת החליל וכולו תום ועוז גלילי".

חיסולו של קונקווסט

"זמן קצר אחרי הקרב ביבנאל", מספר עוזי לבנת, " נפצעתי מיריות בלש בריטי ושכבתי בבית חולים בחיפה. למיטתי הגיע הבלש הידוע לשימצה א.א. קונקווסט, שהיה ראש הבולשת הבריטית באזור חיפה. הוא ידע על קשריי עם שני הבחורים ובא אלי. שלף אל מול עיניי אקדח נגאן פולני ואמר לי: "זה האקדח של שבתי דרוקר , החבר הטוב ביותר שלך".

 

הכרוז של לח"י על חיסול קונקווסט

"לא השבתי לו מאומה ואמרתי בלבי שעוד יבוא יומו. אני נעצרתי והוגליתי לאפריקה אך חבריי למחתרת עשו עמו את החשבון. ב-2 ביוני 1947 הצליחו שני לוחמים – יעקב פנסו ואבנר גרושוב – להתקרב אליו במכונית ולחסל אותו ביריות מתת מקלע.

אנדרטה לגיבורי יבנאל שהוקמה ליד בית משפחת לונץ

אנדרטה לגיבורי יבנאל שהוקמה ליד בית משפחת לונץ

[גירסה ראשונה של מאמר זה פורסמה כאן ב-2006]

קטגוריות: מחתרות, מלחמות ישראל | להגיב

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות

החיים בצל החלל שנפער

http://www.zeevgalili.com/2015/03/20253

אורי צבי על הנופלים במערכות ישראל

http://www.zeevgalili.com/?p=8469

 

 

תש"ח של יורם קניוק מול 1948 של בני מוריס

http://www.zeevgalili.com/?p=10005

 

ראה הנה מוטלות גופותינו

http://commercialization/?p=654

קרב הגבורה ביבנאל

http://www.zeevgalili.com/?p=437

 

טיבוע סטרומה וחיסול הלורד מוין

http://www.zeevgalili.com/?p=5618

 

לא קול ענות לא קול תופים

http://www.zeevgalili.com/?p=411

 

כשלח"י תכנן לחסל את שר החץ הבריטי

http://www.zeevgalili.com/?p=9494

זעקת האבות על נפילת הל"ה

http://www.zeevgalili.com/?p=219

דגל ישראל כיצירה של העם היהודי

http://www.zeevgalili.com/?p=3878

 

הרצל לא בא מבית מתבולל והתפלל בנעוריו

http://www.zeevgalili.com/?p=328

 

נער יהודי מניף דגל מול המון מוסלמי

http://www.zeevgalili.com/?p=9025

 

מלחמת השחרור מול מאורעות 36

http://www.zeevgalili.com/?p=67

לשנות את "התקווה" או לאבד את התקווה

http://www.zeevgalili.com/?p=402

 

כך הפלתי את הספיטפייר המצרי

http://www.zeevgalili.com/?p=11600

 

עוד לא אבדה תקוותנו – "התקווה"

http://www.zeevgalili.com/?p=693

 

המעמד בו התקדש ההימנון הלאומי

http://www.zeevgalili.com/?p=688

מפעל חייו של אליהו הכהן

http://www.zeevgalili.com/?p=9186

המפקד

http://www.zeevgalili.com/?p=1222

להניף את דגל ישראל

http://www.zeevgalili.com/?p=1059

צוואת ז'בוטינבקי ברזל מלך וצחוק

http://www.zeevgalili.com/?p=461

מירושלים לקפטקביץ'  לצ'רנוביל וחזרה

http://www.zeevgalili.com/?p=977

לורנס איש ערב של העם היהודי

http://www.zeevgalili.com/?p=442

תמצית קיר הברזל של ז'בוטינסקי

http://www.zeevgalili.com/?p=9895

 

הרצל איננו רק שם של רחוב

http://www.zeevgalili.com/?p=261

 

התאולוגיה הציונית של ואן דר הובן

http://www.zeevgalili.com/?p=313

 

חלוצים אלמונים שבנו את ארץ ישראל

http://www.zeevgalili.com/?p=375

 

ארץ ציון וירושלים

http://www.zeevgalili.com/?p=54

 

ההיסטוריונים החדשים כמכחישי הציונות

,

http://www.zeevgalili.com/?p=35

 

כרזות יום העצמאות כתופעה פתולוגית

http://www.zeevgalili.com/?p=292

 

המנורה סמל המדינה נמצא במסגד בעזה

http://www.zeevgalili.com/?p=5109

כך הפלתי את הספיטפייר המצרי

http://www.zeevgalili.com/?p=11600

המפקד

http://www.zeevgalili.com/?p=1222

 

לורנס איש ערב של העם היהודי

http://www.zeevgalili.com/?p=442

תמצית קיר הברזל של ז'בוטינסקי

http://www.zeevgalili.com/?p=9895

הרצל איננו רק שם של רחוב

http://www.zeevgalili.com/?p=261

התאולוגיה הציונית של ואן דר הובן

http://www.zeevgalili.com/?p=313

חלוצים אלמונים שבנו את ארץ ישראל

http://www.zeevgalili.com/?p=375

ארץ ציון וירושלים

http://www.zeevgalili.com/?p=54

ההיסטוריונים החדשים כמכחישי הציונות

,http://www.zeevgalili.com/?p=35

 

 

 

קטגוריות: חגים, ציונות, תולדות המדינה | להגיב

יום הזיכרון לשואה ולגבורה

אושוויץ בירקנאו Michel Zacharz AKA Grippenn

אושוויץ בירקנאו [צילום Michel Zacharz AKA Grippenn ויקיפדיה]

  הכומר המומר שהציל אלפי יהודים

http://www.zeevgalili.com/?p=330  

היטלר הסתיר את השואה כי חשש מהיהודים

http://www.zeevgalili.com/?p=7531  

אורי צבי גרינברג המשורר שחזה את השואה

http://www.zeevgalili.com/?p=2847

  המנון התקווה התקדש בברגן בלזן

http://www.zeevgalili.com/?p=688  

הרב שעמד בראש ישיבה גדולה בגרמניה הנאצית

http://www.zeevgalili.com/?p=1666  

הרב שאמר קדיש על יהודי מומר

http://www.zeevgalili.com/?p=1556  

הקונסול האמריקני שהציל יהודים בניגוד להוראת רוזוולט

http://www.zeevgalili.com/?p=1501  

דוד הלבני: מאש המשרפות לפסגת חקר התלמוד

http://www.zeevgalili.com/?p=605  

הערבים יותר נאצים מהנאצים

http://www.zeevgalili.com/?p=590

  במלכות הצלב הנבואה השחורה של אורי צבי גרינברג

http://www.zeevgalili.com/?p=451

קשר השתיקה סביב מלך בולגריה שהציל יהודים  

http://www.zeevgalili.com/?p=414

  כך ניצל הרב ליכטנשטיין מן התופת

http://www.zeevgalili.com/?p=333  

סיאיי.איי. העלים מידע על אייכמן

http://www.zeevgalili.com/?p=233

מצלמת "לייקה" שהצילה אלפי יהודים מן התופת הנאצית  

http://www.zeevgalili.com/?p=8516

חיים של תלמוד תורה בצל המוות

http://www.zeevgalili.com/?p=238

העיתונות הבריטית העלימה את השואה

http://www.zeevgalili.com/?p=7372

המצבות של פצצת הזמן היהודית

http://www.zeevgalili.com/?p=268

הכומר המומר שהציל מיליוני יהודים

http://www.zeevgalili.com/?p=330

דודו של הגנראל הנאצי פון מנשטיין שהתגייר

http://www.zeevgalili.com/?p=1765

אני רוצה להיות סכנה לעולם

http://www.zeevgalili.com/2012/04/16533   

הבנאליות של הרוע והרשעות של חנה ארנדט

http://www.zeevgalili.com/2011/04/14827

מבחן הילדים הבוערים כקנה מידה למדיניות ישראל

http://www.zeevgalili.com/2006/09/343

קטגוריות: שואה | תגובה אחת