אחת המהפכות הגדולות בתולדות התקשורת המודפסת התחוללה בשנת 1936 עם הופעת הירחון המצולם LIFE. זו הייתה הפעם הראשונה שעיתון נבנה לא סביב כותבים ועורכים אלא סביב צלמים ועורכי צילומים.הירחון הביא לביתו של כל אזרח, בכל חלקי תבל, את העולם כפי שהוא נראה מבעד לעדשת המצלמה. מחדרו של נשיא ארצות הברית ועד שלגי הקילמנג'ארו. מן הפלישה לאירופה ועד תמונת הדגל המפורסמת מאיבו ג'ימה. 36 שנים הופיע הירחון, עד לסגירתו בשנת 1972. בעידן הטלוויזיה כבר לא היה צורך בכתב עת מצולם.
המכשיר שאיפשר את מהפכת " לייף" הייתה מצלמת " לייקה" מתוצרת חברת ליץ ( Leitz ) שבגרמניה. עד אז היו מצלמים בתיבה גדולה שעמדה על חצובה. הצלם כיסה את ראשו בכיסוי בד שחור, כיוון את העדשה מתוך התא החשוך שבתוכה ומצלם על לוח זכוכית שעליו חומר רגיש לאור. תהליך הפיתוח וההדפסה של תמונה כזו ארך שעות. המצולם צריך היה לחייך ולעמוד קפוא במקומו, אחרת התמונה הייתה מטושטשת.
מצלמת " לייקה" פותחה עוד באמצע שנות ה- 20 אך רק בראשית שנות השלושים היא שוכללה. היא הפכה למצלמת כיס. הצילומים נקלטו על סרט צילום ברוחב 35 מ" מ והשיגו איכות מעולה בכל תנאי תאורה כמעט. עד מהרה נפוצה המצלמה בכל העולם. במהלך השנים יוצרו כמיליון וחצי מצלמות " לייקה" .
עד כאן סיפור מתולדות הצילום והתקשורת. אך לסיפור הזה יש אספקט יהודי. באחרונה נתגלה שהבעלים של מפעלי לינץ, ארנסט ליץ השני, הוא חסיד אומות העולם. הוא הציל את עובדיו היהודים מציפורני היטלר.
רכבת החרות של "לייקה"
ליץ החל ביוזמה מיד עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933. הוא סייע לעובדיו (וגם לרבים מקרוביהם וידידיהם) לברוח מגרמניה. לינץ ניצל את העובדה שלמפעלו יש סוכנויות בכל חלקי תבל ומינה יהודים לתפקידים (לרוב פיקטיביים) בנציגויות בצרפת, בריטניה, הונג קונג ובעיקר ארצות הברית.. עד מהרה הפכה יוזמתו של ליץ לתנועה המונית שחוקרים כינו אותה " רכבת החרות של לייקה" .
ליץ הגביר את מאמציו לאחר " ליל הבדולח" ב-1938. הפעם המאמץ היה בכיוון ארצות הברית, שם נתקבלו הבאים על ידי נציגיו האמיתיים של ליץ בסוכנויות. הבאים קיבלו דמי מחיה בגובה משכורת לשלושה חודשים ועוד חצי משכורת לשלושת החודשים שלאחר מכן. עד שסידרו להם עבודות של ממש בתעשיית הצילום האמריקנית.
בשיטה זו ניתן היה להמשיך עד פרוץ המלחמה בספטמבר 1939. אך גם לאחריה המשיך ליץ לסייע ליהודים להימלט. היכולת המופלאה של ליץ לעשות זאת נבעה בין היתר מן המעמד שקנה לעצמו בעיני השלטונות הנאציים. הוא היה ספק של ציוד חשוב לצבא הגרמני. מפעליו גם היו מקור הכנסה של דולרים מארצות הברית, כל עוד זו לא הייתה מעורבת במלחמה. המבצע כולו נשמר בסוד ובאחד המקרים נתפס עובד בכיר של החברה ונעצר כחשוד. ליץ הצליח לשחרר אותו תמורת שוחד.
בתו של ליץ, אלסי קוהן ליץ, נעצרה על ידי הגסטאפו לאחר שנתפסה בעת ניסיון לסייע לאישה יהודיה לעבור את הגבול לשוויצריה. היא עונתה קשות במהלך חקירתה אך לבסוף שוחררה.
כך נחשפה הפרשה
כיצד קרה שסיפור מופלא זה לא נתגלה עד היום ולפתע עלה עתה?
מסתבר שזמן מה לאחר המלחמה הוצע הסיפור למכירה ל"רידרס דייג'סט" , שתפוצתו אז הגיעה ל-12 מיליון. אך המשפחה איימה בתביעה ואסרה על פרסום הפרשה כל עוד הקשורים בה בחיים.
רק אחרי שנפטר האחרון מבני משפחת ליץ מאותה תקופה הוסר האיפול. ב-1987 סופר הסיפור בקצרה וראה אור בכתבי עת מקצועיים העוסקים בצילום, אך לא עורר תשומת לב. עשר שנים לאחר מכן פורסמה הפרשה באלמנך " מי הוא מי בעולם הצילום היהודי" .
הסיפור ראה אור בספר "רכבת החרות של ליקה" שחובר על ידי פראנק דאבה סמית, רב יליד קליפורניה החי בלונדון. The Leica Freedom Train,” by Frank Dabba Smith.
פינגבאק: התלבטויותיו של קול צף סידרתי
פינגבאק: יום הזיכרון לשואה ולגבורה | היגיון בשיגעון
פינגבאק: יום זיכרון לשואה ולגבורה | היגיון בשיגעון
פינגבאק: הבנאליות של הרוע והרשעות של חנה ארנדט | היגיון בשיגעון
פינגבאק: חנה ארנדט כיודנראט אינטלקטואלי | היגיון בשיגעון
עדיף לכתוב לייקה, לייץ [הערה של צלם]