מלובונגולו מלך זולו ועד מורה נבוכים

מסע חייו של אדם הוא גם מסלול הספרים שעיצבו את עולמו, מילדות ועד זיקנה * מבט חטוף אל עבר נוסטאלגי וגם לעתיד אינטרנטי מעורפל, לאור היצירה הגדולה ביותר של הרוח האנושית – הספר

התהלכתי השבוע לאורך הדוכנים העמוסים של "שבוע הספר" וחשבתי לעצמי: כמה מן הספרים הללו יש סיכוי שאקרא אי פעם. מכאן עברתי להרהר על כל הספרים שהטביעו את חותמם על חיי ועיצבו את תמונת עולמי.

lovengulu

"ויאמר משה"

הטקסט הראשון שקראתי בילדותי ונשאר טבוע ביזכרוני הוא וַיאמֶר משֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדל הַזֶּה מַדּוּעַ לא יִבְעַר הַסְּנֶה (שמות פרק ג). הייתי אז בן ארבע ולמדתי ב"חדר" בצפת. הבנתי את הנאמר בפסוק. אך הרבי דרש ממני לתרגם את הפסוק ליידיש. בקושי יכולתי לומר "ויאמר משה" בהברה אשכנזית דהיינו "ויויימר מוישה". וגם תרגמתי שתי תיבות אלה: "און משה האָט געזאָגט". אבל איך אומרים ביידיש "אסורה נא"?

זה היה חדר "מתוקן", שרמת הלימוד בו גבוהה. כל ילדי הישוב האשכנזי הישן בצפת דיברו יידיש לכן נזקקו לתרגום הכתוב. בביתנו דברו עברית – גזירה שגזר סבא, ר' משה רוזנטאל, מראשוני המורים לעברית במושבות הבארון ומבוני ראש פינה.
ל"חדר" נשלחתי במצוות סבתי, אסתר רוזנטאל לבית שנקר, שרצתה שלפחות אחד מנכדיה יהיה תלמיד חכם במשמעות המסורתית. כשחזרתי הביתה ממרר בבכי על כשלוני הושיבה אותי על ברכיה ובמשך חצי שנה, עד יום מותה, לימדה אותי יידיש.

שלוש שנים למדת ב"חדר" ועד היום מתנגנים באוזניי הפסוקים העבריים עם תרגומם היידי.

מה זו "מאכלת"

בגיל 7 החליטה אמא להעביר אותי לבית ספר רגיל ובחינות הכניסה נועדו להכריע אם אני מתאים לכיתה ב' או לכיתה ג'. הבוחן נתן לי לקרוא סיפור מאיזו מקראה של כיתה ג', אותה קראתי בשטף. בין היתר הופיעה שם המלה "מאכלת".
שואל אותי הבוחן: מהי "מאכלת".
ואני השבתי לתומי: "סכין".
ומה בין מאכלת לסכין? – שאל.
חשבתי רגע והשבתי: מאכלת משמשת לשחיטה וסכין לחיתוך מזון.
הבוחן תיקן אותי: "מאכלת" באה מן המלה אוכל, כך שדווקא זו משמשת למזון ולא לשחיטה.
בחוצפה של ילד בן 7 השבתי לו: והאם אברהם אבינו התכוון לאכול את יצחק לאחר שעמד לשחוט אותו במאכלת?
הבוחן רגז על תשובתי ואמר לי: על חוצפתך זו אני קובע שאתה מתאים רק לכיתה ב'. בכך נקבע גורלי לשנים רבות.

לאחר שנים עיינתי במילון אבן שושן ושמחתי לגלות שהוא מגדיר מאכלת "סכין לשחיטה".

ספרי הרפתקאות

הלימודים שיעממו אותי להחריד. אך היתה פינת אור – הספריה. הזפר הראשון שקראתי היה "פרח לב הזהב".

הסיפור הקסים אותי מן הרגע שקראתי את השורות הראשונות: "בְּמִשְׁפָּחָה אַחַת, חָיוּ בְּאשֶׁר וּבְאַהֲבָה רַבָּה, אִמָּא וּשְׁלושֶׁת בָּנֶיהָ. יוֹם אֶחָד חָלְתָה הָאֵם בְּמַחֲלָה קָשָׁה. נִסּוּ הָרוֹפְאִים לְרַפֵּא אוֹתָהּ, אַךְ לֹא הִצְלִיחוּ.."

 זו הייתה הפעם הראשונה בה קראתי ספר חילוני. הציורים, שעיטרו את הספרון, הלשון הפשוטה והעלילה הקסימו וריתקו אותי. קראתי את הספרון כולו תוך כדי הליכה הביתה ומשך השבת קראתי שוב ושוב, עד שידעתי לחזור ולצטט את כל מילותיו על פה.

מאז לאורך כל ילדותי ונעוריי מילאו הספרים את עולמי. בדרך לא דרך הצלחתי להניח ידי על כמעט כל ספרי הילדים שראו אור בארץ במהלך השנים. קראתי ללא כל סלקציה. בלעתי ברעבתנות ספר אחר ספר. מצאתי שאפשר לנצל גם את זמן הלימודים. המצאתי טכניקות מתוחכמות לכסות במחברות ובספרי לימוד את הספרים שקראתי במהלך השעורים עד שמורה זה או אחר גילה זאת ומשך באוזניי.

קראתי כל מה שהיה בספריות של אותה תקופה. ספרי טרזן של אדגאר רייס ביראוז; שרלוק הולמס של ארתור קונן דויל; רובינזון קרוזו של דניאל דפו; אי המטמון של רוברט לואי סטיבנסון; סידרת פו הדוב של א.א.מילן; הרוזן ממונטה כריסטו של אלכסנדר דיומא; כל ספרי האינדיאנים של קארל מאי; הקוסם מארץ עוץ של פראנק ליימן באום; "הלב" של אדמונד דה אמיצ'יס; פינוקיו של קרלו קולודי; סידרת הקלברי פין של מארק טוויין; שמונה בעקבות אחד של ימימה טשרנוביץ; לובנגולו מלך זולו של נחום גוטמן וכמובן כל כתבי ז'ול ורן שחזו את העתיד בו אנו חיים.

kosem

בסידרה הזו, שאני מכנה "ספרי הרפתקאות", אני מכליל גם ספרים שנחשבים לקלסיקה: הנסיך הקטן של אנטואן דה סן–אכזיפרי; ספרי צ'ארלז דיקנס, ויקטור הוגו, הנריק סנקביץ' (באש ובסער) ובתקופות יותר מאוחרות: מלחמה ושלום של טולסטוי, החטא ועונשו של דוסטייבסקי, תמונת דוריאן גריי של אוסקר ויילד; יותם הקסם ויתר כתבי יאנוש קורצ'אק; ה-35 במאי ויתר כתבי אריך קסטנר, סיפורי שלום עליכם, השיגעון הגדול של אביגדור המאירי, כתבי שייקספיר בעיבודים לילדים ומאוחר יותר בתרגומים הנפלאים של שלונסקי ועוד.

המשותף לכל הספרים הללו היה ההנאה העצומה שגרמה קריאתם. הרווח המיידי היה העשרת הלשון ותחושה של הרחבת דעת וידע עולם.
מה נותר מספרים אלה אצלי ? אני שאלתי עצמי שאלה זו בעיקר כשניסיתי להדביק את ילדיי ונכדיי בקדחת הקריאה. נדמה לי שיהיה נכון לומר שבצד ההנאה והרחבת הדעת מעניקה הקריאה בגיל הילדות את המיומנות הקסומה שבה סימנים חסרי פשר המופיעים על הנייר בוראים עולם ומלואו. תהליך שהוא מותר האדם. היא גם חושפת את האינסוף של הדמיון האנושי.
אני אישית חש כי הסופר שהשפיע עלי יותר מכל בילדותי היה ג'ק לונדון. העולם שהוא מתאר – מ"קול מיער" ועד "פנג הלבן" – הוא עולם של מלחמת קיום והישרדות. העולם האמיתי בו אנו חיים. להערכתי זה השפיע גם על השקפותי הפוליטיות מאז ועד היום.

ספרים ששינו את חיי

כשהגעתי לגיל בר מצווה התעשרה ספרייתי בכמה ספרי איכות. [איפה הימים שבהם ספרים היו המתנה האולטימטיבית לבר מצווה]. גם התחלתי להשתכר משעורים פרטיים ויכולתי לרכוש לעצמי ספרים. בחנויות לספרים משומשים מצאתי אוצרות שבלי גוזמה שינו את חיי. חלק מהם מלווים אותי עד היום הזה..

"גדולי ההוגים" של ויל דיוראנט

מחברו היה פופולריזטור שחיבר עשרות "ספרי תולדות" – של הפילוסופיה, הרנסאנס, העת העתיקה ומה לא. במושגים של היום זהו ספר לא חשוב ולא מדויק. אך לי פתח הספר הזה את העולם הקסום של הפילוסופיה. דרכו הכרתי את עולם האידאות של אפלטון, את תורת המידות של שפינוזה את הקטגוריות של קאנט.

כתבי ה.ג. וולס

הסופר הבריטי הרברט ג'ורג' וולס הצליח להפוך אותי לכופר בעיקר. תחילה הקסים אותי בספרי מדע בידיוני (הוא היה אחד ממייסדי הסוגה הספרותית הזו. בין ספריו: "הרואה ואינו נראה", "האנשים הראשונים על הירח", "מלחמת העולמות", "מכונת הזמן", ועוד). אך וולס היה גם הוגה דעות, היסטוריון ופופולאריזטור. הוא כתב את "דברי ימי עולם", "מדעי החיים", "העבודה הרכוש והעושר" שתארו בלשון מרתקת את ההיסטוריה האנושית ואת עיקר מדעי התקופה. לפתע נתברר שהכל פשוט. הקשת בענן היא תופעה פיסיקאלית ולא אות שקבע הקדוש ברוך הוא בעקבות המבול. דוד מלך ישראל היה סתם ראש כנופיה. סיפורי התנ"ך לא היו ולא נבראו. נדרשו לי תריסר שנים עד שהבנתי שהעולם הפשטני שתאר ה.ג. וולס רדוד וחסר שחר.

מילון אבן שושן

רכשתי אותו עוד כשהיה במהדורה מצומצמת של שלושה כרכים ואחר כך כשהתרחב ל-7 כרכים. מיומו הראשון היה מילון זה אוצר שלא יסולא בפז של מילים ביטויים צורות לשון, מקורות מכל רבדי הלשון. קדם לו מילון בן יהודה שמעולם לא קנה אחיזה בציבור ובעקבות אבן שושן בא המילון המצויין "רב מילים" של שוויקה המשלים אותו. אך אבן שושן נותר הספר הקנוני הגדול של הלשון העברית.

האנציקלופדיה העברית

הופעת האנציקלופדיה העברית בראשית שנות החמישים הייתה ארוע תרבותי מכונן. בכתיבתה ובעריכתה נטלו חלק מיטב אנשי הרוח של העם היהודי: קלויזנר, ליבוביץ', פראוור, גרשום שלום ואחרים. היא הושלמה רק אחרי עשרות שנים וכיום יש רבים המציעים אותה חינם אין כסף, רק להיפטר ממנה. למרות שאין בה מילה על אינטרנט והערך אטום כבר חסר ערך היא עדיין אוצר בלום של ידע. כדאי וכדאי להחזיק בה למרות גוגל ולמרות הויקיפדיה.

ספר האגדה לביאליק

בגיל מסוים הגעתי למסקנה שהשכלתי מעוותת. מבוססת בעיקר על תרבויות זרות ומנוגבת מכל דבר תורה, אם להשתמש בלשונו של עגנון. ספר האגדה היה למקור מים חיים שקראתי וקראתי בו עד שנתבלה. באחרונה ירדה קרנו והוא אינו נפוץ כבעבר ואולי הגיע הזמן להוציאו במהדורה מחודשת ומתוקנת. זהו עדיין ספר יסוד שחייב להיות בכל בית יהודי.

משנה תורה לרמב"ם.

הדרך מספר האגדה למשנה תורה הייתה קצרה. בשלב מסוים הבנתי שביאליק אסף את הקצפת (לא בלי לעבד ולשכתב אותה) אבל צריך להגיע לעיקר. לשון הפז המשנאית של הרמב"ם קנתה את לבי. בהירות הלשון, עוצמת הרוח, תחושת הביטחון והוודאות שהטקסט הזה מקנה מלווים אותי למעשה מאז ועד היום.

rambam

                                                                 שער כתב יד "משנה תורה";

מורה נבוכים ו"ראשית חכמה"

בשלב מסויים של חיי הגעתי למסקנה שיש גבול למה שאדם יכול להשיג בקריאה בלבד ויש ללמוד לימוד מסודר. שנים הייתי סטודנט נצחי נודד מאוניברסיטה לאוניברסיטה. מתלבט מה ללמוד כמו החמור של בורידאן. ולבסוף התמקמתי בפילוסופיה יהודית וכללית.

למדתי בבר-אילן בתקופה בה לא זכתה המחלקה לפילוסופיה למוניטין כמו המתחרות בירושלים ובתל-אביב. אבל זו היתה מחלקה מאוחדת, פילוסופיה יהודית וכללית גם יחד. המרצים היו מעורים בשני העולמות. הם נתנו לי את הכלים להתמודד עם הספרים שלמעלה. בלעדיהם לא הייתי מגיע להבנתם. על שני הספרים שבכותרת אני יכול לומר שיש בהם התמצית של התמצית של העולם היהודי – מן הצד האחד רציונליות מוחלטת ומן הצד האחר אמונה תמימה וחשיבה מיסטית. כל ניסיון לתאר ספרים אלה בקטע בעיתון הוא בעיני חילול הקודש. וכל שאני יכול להגיד הוא ששני הספרים הללו שינו את תודעתי, אורח חיי ויחסי לחיים.

תלמוד שטיינזלץ

בספר "התלמוד לכל" כותב הרב עדין שטיינזלץ: "מבחינות רבות נחשב התלמוד לספר היותר חשוב בתרבות היהודית והריהו בחינת חוט השדרה של יצירתה ושל חיי עם ישראל בכלל… "

שנים רבות היה התלמוד כספר החתום לגבי רוב הציבור שלא גדל במסגרת של לימוד תורני. מפעלו של שטיינזלץ פתח את האוצר הזה בפני רבים.

מפעל התרגום והפרוש של הרב עדין שטיינזלץ (אבן-ישראל) הוא בחזקת חידוש גמור. הטקסט התלמודי סודר מחדש באותיות גדולות מאירות עיניים. הטקסט מפוסק ומנוקד וראשי התיבות מפוענחות. התלמוד כולל פרוש המבאר כל פרט שבתלמוד בהבנת המילים והתוכן, בהסברת דרך המשא והמתן התלמודי. בלוויית תרשימים וטבלות. אף שבאו בעקבותיו מפעלים דומים (ובראשם פרוש שוטנשטיין) שמורה לו זכות הראשונים.

אורי צבי, ביאליק, עגנון

לא הזכרתי עד כה מה שקרוי "ספרות יפה". קראתי בשעתו את כל הספרים שהיו באופנה של "מיקי בר קיקי" וגם "הספיקותי לעיין בהם" – אם להשתמש בלשון הגששים. מא.ב. יהושע עד עמוס עוז מיהושע קנז ועד בנימין תמוז. חלק מהם אהבתי אחרים הותירו אותי אדיש. בעידן של מה שכיניתי "ספרי הרפתקאות" חלק מהספרות הישראלית יכלה לענות על הצורך של ספרות כזו: בנימין תמוז, יורם קניוק, פנחס שדה, חיים באר. אך מרגע שעמדתי על דעתי היהודית הגעתי למסקנה שאין לי כל ענין בספרות שאיננה המשך לתרבות היהודית. מכל היוצרים הישראלים ניתן להכליל בקטגוריה זו את שירי זלדה ואיתמר יעוז קסט, חלק משירי יהודה עמיחי וחלק מיצירת משה שמיר. ואם שכחתי כמה אני מתנצל.

הממשיכים המובהקים של התרבות היהודית הם בעיניי אורי צבי, ביאליק ועגנון. אם לדבר על ספרים שהם הכרח הייתי בוחר ב"רחובות הנהר" של אורי צבי, "מול ארון הספרים" של ביאליק ו"שני תלמידי חכמים היו בעירנו" של עגנון. אבל זו טיפה מים יצירתם שכולה המשך היצירה היהודית ועדיין לא נראים באופק ממשיכיהם.

מדרווין ועד אינשטיין

ידיעת פיסיקה על פי הרמב"ם היא ממש חובה דתית. כשגיליתי עניין בנפלאות המדע בנעוריי עוד לא הכרתי את הרמב"ם. את רעבוני אז לידע על עולם המדע השבעתי בכתבי עת מצויינים לילדים שהיו באותה תקופה ("אלומות", "מה טוב לדעת", "טכניקה ומדע לנוער", "הטכנאי הצעיר" – שלימים גם תרמתי לו מפרי עטי ועוד). ספרים המסבירים את המדע באורח פופולארי הופיעו כבר בשנות הארבעים ומספרם הלך וגדל במשך השנים. על חוויותי האישיות אני יכול לדבר בעיקר על שני ספרים. ספר על תורת היחסות הכללית של אינשטיין שהפך את תמונת עולמי. פתאום הזמן הוא לא זמן והמרחב איננו מרחב ואתה יכול לטוס במהירות האור ולחזור צעיר במאה שנה ממה שהיית כשיצאת לטיסה. ולידו "מוצא המינים" של דרווין שמרחיב את ספקטרום הקיום של עולמנו במיליארדי שנים.

הספר בעידן האינטרנט

באורח מקרי נמניתי עם ראשוני המשתמשים במחשב למטרות כתיבה בארץ. נשלחתי מטעם "ידיעות אחרונות" להולנד לקראת התקנת מערכת מחשוב לעיתון ושם גילית את הפלא הזה של מסך שבו אתה יכול לכתוב מילה ולמחוק, להעביר משפט ממקום למקום ולהפוך קטע על פניו. כל זאת בלי להוציא את דף הנייר ממכונת הכתיבה ובלי להתחיל להקליד הכל מחדש. היה לי PC כבר בראשית שנות השמונים כשמחשב עם תוכנה עלו כעשרת אלפים דולר.

במרוצת הזמן הפך המחשב ממכונת כתיבה משוכללת למקור בלתי נדלה של מידע. ספרי התקליטור הראשונים היו כישלון. אך אט אט נתברר שלספרים מסויימים המחשב הוא המדיום המתאים. כך מצאתי עצמי מצמצם בהדרגה את ספרייתי. אין טעם להחזיק באנציקלופדיה התלמודית כשהכל נמצא במפעל השו"ת המופלא שפיתח יעקב שוויקה. אין טעם להחזיק בתלמודים, בספרי המדרשים, באוצר השאלות והתשובות בספרי הפילוסופיה, ההגות, החסידות וההלכה – עד הרב קוק והרב עובדיה יוסף, כשהכל נמצא בתקליטורים או ניתן להגיע אליו באמצעות גוגל.

maagar-memuchshav

אף על פי כן  נראה לי שעידן הספר לא חלף ולא יחלוף מן העולם. וזאת אני מנסה להקנות לתלמידיי ולילדיי. האינטרנט הוא ים שאין לו סוף, שניתן לדלות ממנו אוצרות של ידע, אך קל לטבוע בו בים של בערות. ספר טוב שנוטלים ליד וקוראים לאור מנורת שולחן ומסמנים את הטעון סימון וחוזרים אליו כשמבקשים לחזור הוא עדיין הכלי הנפלא ביותר שיצרה רוח אנוש. לכן, כשאני עובר על מדפי הספרים בשבוע הספר ורואה את השפע האדיר של ספרים בכל התחומים: מדע, פילוסופיה, הגות, היסטוריה, עם ישראל, הלכה – אני מתמלא קינאה בדור הזה ששפע כזה עומד לרשותו. אם אדרש מחר ללכת לאי בודד אקח עמי מחשב וערמה של תקליטורים אך בשום אופן לא אפרד מן הספרים שהפכו חלק מעצמיותי.

כך תרשם כמנוי חינם להיגיון בשיגעון http://www.zeevgalili.com/2013/04/18091
פורסם בקטגוריה יידיש, לשון עברית, ספרים, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

2 תגובות בנושא מלובונגולו מלך זולו ועד מורה נבוכים

  1. פינגבאק: דוכן נוסח שוק הספרים של הגששים ב"סטימצקי" | היגיון בשיגעון

  2. פינגבאק: האם "הנסיך הקטן" היה ההיפי הראשון?