מאמר מומלץ היטלר היה מרגיש טוב בעצרת או"ם
נתגלגל לידי הספר "ימי הכלניות" של תום שגב, שהופיע לפני כעשר שנים, וכבר כתבתי עליו פעם. תום שגב איננו כוס התה שלי בתחום השקפת העולם הפוליטית. הוא איש שמאל מובהק, למעשה פוסט ציוני, ותאוריו ההיסטוריים מושפעים כמובן מהשקפותיו.
אבל שגב מצליח להחיות את רוחה של תקופת המנדט הבריטי על שלל אישיה וארועיה. למרות שהסופר מתייחס למאבק הציוני כאילו היה משקיף או"ם, רואה בארץ ישראל ארץ ערבית ומלגלג על הצהרת בלפור זהו ספר שראוי לקרוא וללמוד.
נקרא בנשימה עצורה
זהו ספר מרתק הנקרא בנשימה עצורה. הוא מרתק כי מדובר בתקופה מרתקת, בה הצליחה התנועה הציונית להפוך הזיה משיחית למציאות מדינית. הספר מרתק גם
ובעיקר תודות למחבר, עיתונאי וסופר מחונן והיסטוריון מיומן.
שגב מספר לנו לא רק על האירועים הגדולים של התקופה. הוא מתאר וממחיש את הריחות והטעמים, המאכלים, המוסיקה, אפנת הלבוש, אורחות חיים. ובעיקר את היצרים של האנשים העומדים מאחורי האירועים הגדולים.
שגב עושה שימוש במכתבים וביומנים אישיים של אנשי התקופה – מהם ממלאי תפקידים בכירים ומהם סתם פשוטי עם. מכתבים ויומנים אלה שופכים אור על אירועי הדור הזה ומניעי גיבוריו יותר ממסמכים רשמיים.
שני סיפורים מתוך הספר ימחישו את הז'אנר הזה:
אמא שולחת חבילות מוילנה
ביוני 1926הגיע לנמל חיפה צעיר יהודי כבן 18 ושמו יפים גורדין. זה עתה סיים את לימודיו בגימנסיה העברית בוילנה. מוריו דברו על אפשרות שימשיך ללמוד בשוויץ או באיטליה, אך גורדין רצה לארץ ישראל. הוא היה ציוני. הוא כתב להוריו מכתבים, יום יום, לפחות ארבעה עמודים בכל פעם, אותיות זעירות וצפופות, לחסוך נייר ודמי משלוח. הוא חילק אתם חלומות לאומיים וצרות אישיות.
מהסכסוך עם הערבים ועד החורים הראשונים בגרביים. אמא גורדין היתה שולחת חבילות ובהן: שירי יהודה הלוי, בקבוק עם שומן אווז, נקניק, תיבה עם ביסקוויטים אפויים בחמאה, ריבת שזיפים, סוכריות. דודה ברכה שלחה אגסים משומרים: תיבה עגולה קטנה הקפיד גורדין לציין. אמא שלחה גם פרימוס וקומקום וצנצנת דובדבנים, ומחזור תפילות. באוניברסיטה התעמק גורדין, ששינה בינתיים את שמו להלוי, במדעי היהדות והרוח. מורו, יוסף קלוזנר, היה נערץ עליו.
סדר יום של סטודנט
סדר היום של הלוי: קימה בחמש וחצי ותפילה. את ארוחת הבוקר אכל במסעדה: כוס חלב עם עוגות. בשבע היה במשרד, בהדסה. באחת עשרה הפסקה, כוס לבן ופרוסת עוגה. בשתיים ארוחת צהריים במסעדה. אחר כך נסע לאוניברסיטה בהר הצופים. בשבע וחצי חוזר הביתה, אוכל ארוחת ערב, קורא ושוכב לישון. לעתים הלך לתיאטרון. ראה את "הדיבוק" ואת "הגולם" ואת "היהודי הנצחי" שגרם לו לבכות.
משאלה לגרוש הערבים
במכתביו נתן הלוי ביטוי לכאב, לזעם לעלבון ולשנאה שחש כלפי הערבים בעקבות אירועי הכותל המערבי בשנת 1929 .
כניעת המנהיגות היהודית לתביעת הערבים לסלק מרחבת הכותל ארון קודש הביאה את הלוי לכתוב את הדברים הבאים: "עד עכשיו יכולתי להיפגש עם אנגלי או ערבי ולהביט ישר בעיניהם. היינו מתנגדים ראויים איש לרעהו. הוא שנא אותי ואני אותו ושנינו נלחמים. עכשיו לא כך. אודם יכסה לחיי בפוגשי כעת בנוכרי. הרי הוא ראה אותנו בעצם חולשתנו".
הלוי התנחם בנקמת ההיסטוריה והביע אמונה כי ביום מן הימים יגורשו כל הערבים מהארץ.
גנרל ברקר מניע לארץ
בשנת 1946הגיע לארץ הגנרל סר אלווין ברקר. הוא בא לכאן כדי לדכא ביד ברזל את המלחמה שכפו האצ"ל והלח"י על בריטניה. הוא התפרסם באמירה אנטישמית: הכו את היהודים במקום הכואב ביותר – בכיס שלהם.
כשהגיע לארץ היה בן 42, נשוי ואב לבן. הוא היה חייל מקצועי, לחם במלחמת העולם השנייה בפלישה לנורמנדי והיה בין משחררי ברגן בלזן.
ברקר היה קצין מהאסכולה הישנה – כותב שגב. הוא שידר התנשאות קולוניאלית גבה קומה, צנום, כפוף קימעה, בעיניו מבט מתכתי חודר שלא הסגיר כל רגש.
המאהבת הערביה של הגנרל
בארץ-ישראל הכיר את קאתי אנטוניוס, בתו של ד"ר נימר פשה מאלכסנדריה, מומחה ללשון הערבית ובעל עיתון רב יוקרה. קאתי היתה בעלת השכלה מערבית, הסתובבה בין דיפלומטים ובירושלים היתה מארחת צמרת של כל המי ומי. ברקר השתתף כנראה באחת המסיבות ולאחר שהכיר את קאתי התפתחו ביניהם יחסי אהבה, שמצאו ביטויים בעשרות מכתבים. אלה היו בביתה של קאתי אנטוניוס שפוצץ במהלך מלחמת השחרור והמכתבים של הגנרל נפלו בידי היהודים הארורים.
שינאת ברקר ליהודים
באחד המכתבים שכתב במטוס בדרכו לחופשת מולדת אומר ברקר: "אינני איש סנטימנטלי אך רגיש אני לאהבה ולחום, וכשיצאתי הבוקר לדרכי – לא יכולתי לעצור את דמעותי. את תחשבי שזה היה טיפשי". עד שנחת המטוס הספיק לכתוב מכתב נוסף בו הבטיח לאהובתו שהוא עומד לצד ערבים וגם גילה לה סודות מבצעיים, כולל תכניות למלחמה בטרור היהודי.
במכתב שכתב לקאתי בתקופה מאוחרת יותר, לאחר שהוחזר לאנגליה בגלל הצהרותיו האנטישמיות, (וגם בגלל החשש שהמחתרת תחסל אותו- ז.ג.) הוא אומר: "רק לחשוב מה שאנחנו מבזבזים על היהודים האלה בכסף ובחיי אדם. כן, אני מתעב את כולם, בין שהם ציונים ובין שלא. מדוע נרתע מן האמת? אנחנו שונאים אותם… זה גזע מתועב… זה עם מתועב". (כמו במקרה של הלורד מוין נתגלה לאחר שנים שאצ"ל ולח"י צדקו בכך שראו בו בן מוות – ז.ג.)
כמו משקיף או"ם
תום שגב שוזר ביד אמן עשרות סיפורים כמו שני אלה שלמעלה. סיפורים של אישים ערביים, חיילים בריטיים, לוחמים במחתרות. סיפורים המסבירים מהלכים היסטוריים, נותנים להם עומק אנושי והמחשה מתחום הריאלייה שאינך מוצא לרוב בספרי היסטוריה.
הז'אנר הזה יש לו יתרון עצום על פני ספר היסטורי, הצמוד לעובדות היבשות, בכך שהוא מעניין יותר. הוא יכול גם להיות מעמיק יותר. מגרעתו היא בכך שבצורת כתיבה כזו לעולם אינך מקבל תמונה אובייקטיבית שאינה מושפעת מהשקפותיו של הכותב. מבין אלפי הציטטות, הסיפורים האנושיים והמסמכים בוחר המחבר את אלה המשקפים לדעתו את ההיסטוריה כפי שהיתה. ובידי הקורא אין שום כלי לבדוק את אמיתותה ושלמותה של התמונה המצוירת.
בנוסף למגרעת הכללית של הז'אנר יש לספר הזה מגרעת נוספת. אולי מפני שהספר נועד גם לקוראים בשפות זרות הוא אינו נקרא כספר שכתב ישראלי למען ישראלים. תום שגב משחק בספר הזה את משקיף או"ם האובייקטיבי המסתכל על הדרמה הארצישראלית כמשקיף מן הצד שאינו נוגע בעניין.
"המחבל היהודי הראשון שהוצא להורג"
תום שגב – על פי התבטאויותיו הפומביות והטור שלו ב"הארץ" – הוא איש שמאל. אדייק ואומר כי מדובר באיש שמאל-חדש, נוסח מרץ. לא השמאל הציוני של שנות המנדט שנלחם על עבודה עברית, נישול פלחים ערביים ותכנן במלוא הרצינות טרנספר של ערביי ארץ ישראל.
השמאל הישראלי החדש, כמו גם ההיסטוריונים החדשים, אינו מקבל למעשה את העמדה הציונית בדבר זכותנו על הארץ. הוא משוכנע שגרמנו עוול ואי צדק לערבים ועלינו לכפר על כך.
השקפותיו של שגב באות לביטוי בראש ובראשונה במינוח שבו הוא משתמש. למשל: בבית הקברות שבשיפולי הר ציון, כך הוא כותב, קבורים בריטים שהם קרבנות הטרור הערבי לצד בריטים שהם קרבנות "הטרור היהודי". הציונים באו ל"ארץ ערבית". הנחת היסוד היא האמירה המפורסמת של ארתור קסטלר כי בהצהרת בלפור בה הבטיחה אומה אחת לאומה שנייה את ארצו של עם שלישי.
את הרוג המלכות הראשון, הבית"רי שלמה בן-יוסף, שנידון למוות ונתלה על תקיפת אוטובוס ערבי, מכנה שגב "המחבלי היהודי הראשון שהוצא להורג"
המיתוס של הקשר לארץ
את התזכיר שכתב הרברט סמואל היהודי, שהיה הנציב הבריטי הראשון בארץ ישראל מגדיר שגב "כולו מיתוס ונבואה".
ומה המיתוס של סמואל? "הקשר בין היהודים לבין ארץ ישראל עתיק יומין הוא כדברי ימי עולם. אלף שמונה מאות שנה הם חיים בערגה לשוב אליה… בעודם חיים בארץ ישראל הוציאו מתוכם היהודים הרבה אישים דגולים – מדינאים ונביאים שופטים וחיילים".
ניסוחים אלה, המזכירים את מגילת העצמאות שחיבר בן גוריון שלושים שנה מאוחר יותר, הם בעיני שגב "מיתוס".
"גאולת קרקע מושג דתי"
שגב ממש נוזף בלורד בלפור על שבהצהרתו המפורסמת לא הזכיר את הערבים "כמו לא היתה זו ארץ ערבית". שגב נשמע גם כמי שנוזף בדרישות ל"מפת החלום הציוני" שהוגשו לועידת השלום בפריס ואשר כללה את דרום לבנון, רמת הגולן ועבר הירדן המזרחי.
את הביטוי "גאולת הקרקע" מכנה שגב מונח "כמו דתי", אשר בדומה למונחים, "חלוציות" , "ישוב" "עליה" ו"ירידה" היה "עמוס מטען כבד של רגש ואידיאולוגיה". את יהושוע חנקין, גואל האדמות הגדול מכנה שגב "גואל" במרכאות. ואילו הערבים שמכרו קרקעות היו לפי הגדרתו "בוגדים במחשך".
כששגב מבקש להגיד משהו על הכותל הוא מביא ציטטה מפי מרג'ורי בנטוויטש, אחותו של התובע הכללי נורמן בנטוויטש: "לראות איש המשליך עצמו על האבנים ומנשק אותן האין זה מקומם? כמו פולחן לאליל, כאילו לאבן יש אוזניים לשמוע. הכי טוב היה אילו הרסו אותו עד היסוד".
"המרד הערבי והטרור היהודי"
כל הסיפורים ששגב חורז בכשרון רב כל כך לא נועדו אלא לשמש פרפראות לסיפור העיקרי: כיצד הפך החלום הציוני מיעוט של פחות ממאה אלף יהודים בעת הכיבוש
הבריטי ב- 1917לכוח כלכלי, תרבותי וצבאי בן 600 אלף נפש שהיה הגרעין להקמת מדינת ישראל.ובכך עושה שגב שרות גדול לרעיון הציוני ומכאן גם חשיבות הספר.
שגב כאילו עומד מן הצד ואינו מבין מה הניע את בריטים לפעול להקמת "הבית הלאומי" של היהודים, דבר שהיה לדעתו בניגוד לאינטרסים שלהם. הוא מייחס לויצמן תחכום, עורמה, חכמה ויכולת שלא מן העולם הזה. ויצמן הוא האיש שהופיע בפני ראשי הממשל הבריטי כשהוא מייצג כאילו מעצמה עולמית – את העם היהודי. כל מה שעמד מאחוריו היה משרד של כמה חדרים אפלים בלונדון. אותו ויצמן מופיע בלשכתו של לויד ג'ורג' – האיש שפיקד על צבא של מיליונים במלחמה בה נספו מאות אלפי בריטים – במוצאי המלחמה, והוא מוצא את לויד ג'ורג' קורא בספר תהילים.
שוב ושוב מדגיש שגב ששום אינטרס בריטי לא עמד מאחורי הצהרת בלפור. ורק הצלחתו של ויצמן, לאמת כאילו את הפרוטוקולים של זקני ציון, מסבירה את הצהרת בלפור ואת תרומת הבריטים להקמת הבית הלאומי היהודי.
השפעת המרד הערבי
מה הביא את הבריטים לעזוב את הארץ?
הספר מעלה שתי תזות היסטוריות עיקריות, שתיהן שגויות לעניות דעתי. התיזה הראשונה היא השפעת ה"מאורעות" ששגב מכנה אותם"המרד הערבי" – המהומות שהחלו ב- 1929 ונמשכו לסרוגין עשר שנים, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה – עד עזיבת הבריטים את הארץ.
המרד הזה, לדעת שגב, ולא מאבק הישוב ומלחמת המחתרות הביא את הבריטים למסקנה שאין להם מה לעשות כאן, שהארץ הזו נמאסה עליהם ולא נותנת להם שום יתרון אסטרטגי.
במהומות שחוללו הערבים בתקופה זו נהרגו כארבע מאות יהודים, 150בריטים ואלפי ערבים. המספר המדויק של הערבים שנהרגו אינו ידוע, כי רובם לא נהרגו בידי בריטים או יהודים אלא בידי אחיהם.
שגב מתעלם ממחקרים שפורסמו באחרונה ואשר מצביעים על כך שהמהומות שהוא קורא להן "מרד" נבעו בעיקר ממלחמה פנימית בין הערבים לבין עצמם. כי ל"מרד" הזה לא היתה מנהיגות בעלת יוזמה שהציבה לעצמה מטרות מוגדרות. זו היתה התפרצות זעם ושינאה כמו ספונטנית של ההמון הערבי שראה עצמו מאוים, ובצדק, על ידי העלייה וההתבססות של הישוב היהודי.
אמצעי הדיכוי הבריטיים
הבריטים דיכאו את האינתיפאדה הזו ביד ברזל, בלי בג"ץ ובלי "בצלם". הם הרסו מאות בתים בקסבה של יפו (יש אומרים 800 ויש אומרים 300 ) וכך נוצר מה שהיה פעם "השטח הגדול". דיירי הבתים האלה נדרשו בכרוזים שהוטלו ממטוסים לעזוב את בתיהם בתוך 24שעות ולא קיבלו כל פיצוי.
הבריטים הנהיגו שיטות חקירה ברוטליות מלוות בהשפלות, במכות ובעינויים.
מתחילת 1938עד 1939נדונו למוות יותר ממאה ערבים ושלושים מהם הוצאו להורג.
במאי 1939הוציאו הבריטים את כל תושבי הכפר חלחול שליד חברון, החזיקו אותם בשתי מכלאות, האחת לגברים והשנייה לנשים. הם הוחזקו תחת כיפת השמיים ללא
מזון וללא מים ורבים מתו מצמא. פעולות דומות בוצעו גם בכפרים אחרים. הצבא הבריטי חדר לכפרים וישב בהם חודשים ארוכים. כפרים רבים התרוקנו מתושביהם. הם הנהיגו ענישה קולקטיבית – הטילו קנסות על כל תושבי כפר בשל מעשה שנעשה בתחומם. הרסו במהלך התקופה הזו, לפי אחת ההערכות, כאלפיים בתים.
הבריטים לא נרתעו גם משימוש בערבים כמגן חי. הם הכריחו אזרחים ערבים לנסוע בראש השיירות שלהם והיו מושיבים אותם בקרוניות בראש רכבות כדי למנוע מן
המחבלים למקש את המסילות. הם גם לא נרתעו מלהפציץ כפרים ערביים ביהודה ושומרון מן האוויר. היו אף שהציעו שעל כל הרוג כתוצאה מן הטרור הערבי יוסיפו השלטונות מאה רשיונות עליה.
וינגייט מחסל ערבים
במלחמה ב"מרד" הערבי סייעו היהודים לבריטים בין בשיתוף פעולה ובין ביוזמה עצמית. "הידיד הידוע", אורד וינגייט, אנגלי שהיה בעל אמונה קנאית בציונות, הפעיל שיטות של טרור נגד טרור. וינגייט היה חודר לכפרים ערביים עם חייליו האנגלים (בפעולות כאלה נמנע בדרך כלל מלשתף יהודים) מעניש אותם במכות ובשוטים וגם ירה בהם למוות. באחת הפעולות השתתף יגאל אלון, לימים מפקד הפלמ"ח. זה היה בכפר חיטין, פעולת תגמול על טבח שביצעו הערבים בטבריה. וינגייט אסף את כל הגברים שבכפר, נאם בפניהם נאום בו אמר: "הרגתם נשים וילדים וזקנים בשנתם. לא ריחמתם עליהם. אתם פחדנים ומוגי לב. כדי שתכפרו על מעשיכם אני דן אתכם למוות". לפי פקודתו ירו החיילים בעשרה ערבים והרגום.
פעולות אלה ואחרות חיסלו לחלוטין את המהומות הקרויות "מרד" והארץ שקטה כמעט עשר שנים – מפרוץ מלחמת העולם ב- 1939ועד עזיבת הבריטים ב-.1948
עד כמה מגוחכת התיזה של המרד הערבי כגורם לעזיבת הבריטים ניתן ללמוד מניתוח שעושה שגב עצמו על מצב ערביי ארץ ישראל ערב הקמת המדינה. ציבור זה היה חסר מנהיגות מרכזית, מפולג בין שכבות חברתיות שונות, משפחות וגם בין ערים וכפרים. רק שלושה מכל 10 נערים ערביים היו בעלי השכלה כלשהי. הרוב היו אנאלפביתים – ללא ציוד, ללא נשק. הם נמחצו על-ידי המדינה היהודית שבדרך, שהצליחה גם לבלום בשלב הבא את צבאות ערב.
מה עשו המחתרות אם "המרד הערבי" הוא שגרש את הבריטים, מה עשה המאבק המדיני של בן-גוריון
ומה עשו האצ"ל והלח"י?
כאן מעלה שגב תזה מופרכת לחלוטין, אפילו על פי העובדות והסיפורים שהוא עצמו מביא.
לתקופה המכרעת במאבק על הקמת המדינה – השנים – 1948-1944מקדיש שגב רק 40 עמודים מתוך 421 עמודי הספר. וגם בעמודים המעטים הללו הוא מתאר ביד האמן
שלו כיצד הפכו ארגוני המחתרת את החיים הטובים שהיו לבריטים בארץ לגיהינום.
כיצד הביאו הבריטים לארץ את אנשי הדיוויזיה המוטסת (ה"כלניות" בפי הישוב, על שמם קרוי הספר). יחד עם יתר הכוחות ששהו בארץ הם מנו "בשיאו של הטרור" מאה אלף חיילים ואנשי בטחון. ואלה הובאו אך ורק כדי לדכא את המחתרות היהודיות. הערבים כבר לא שיחקו במגרש הזה בשנים אלה. אם המחתרת היהודית לא השפיעה על החלטת הבריטים למה הביאו לכאן כוח אדיר כזה? – שגב לא מסביר.
רכבת בריטית שפוצצה על ידי האצ"ל
זה עלה המון כסף למשלם המסים הבריטי, שכמעט לא הוציא פרוטה מכיסו על הקמת הבית הלאומי היהודי עד אז. החזקת מאה אלף חיילים כאן עלתה לבריטניה שלושים מיליון לירות שטרלינג בשנה.
זה גם היה מטרד גדול לבריטים מבית. לא רק שהטרור היהודי הגיע אל תוך בריטניה. הגיעו המוני מכתבים של חיילים ששרתו בארץ ושאלו למה עליהם לשפוך כאן את דמם. היו שאילתות בפרלמנט, וגדול התובעים לעזוב את ארץ ישראל היה לא אחר מאשר וינסטון צ'רצ'יל. והיה לחץ של דעת הקהל העולמית ובראש ובראשונה של דעת הקהל האמריקנית.
השאלה איננה מי גרש את הבריטים. השאלה היא כיצד נוצר התזמון החד פעמי הזה בהיסטוריה היהודית שאפשר את הקמת המדינה. לתזמון הזה חברו יחד מאבק הישוב, המדיניות החכמה של בן גוריון, המצפון של העולם על השואה, לחץ העקורים באירופה ומלחמת המחתרות. ולא במקום האחרון התפרקות האימפריה הבריטית מכל נכסיה בעקבות מלחמת העולם.
כל אלה הביאו לכך שהבריטים עזבו את הארץ ומסרו את ההכרעה לידי האו"ם. מי שהמאיס את החיים על הבריטים והביא אותם לעזוב ברגע נתון היו אצ"ל ולח"י והאיש שידע לנצל את ה"טרור" היהודי לידי מימוש המטרה הציונית להקמת מדינה היה דוד בן גוריון.
אבל שגב מעלה תזה חסרת שחר. כל מלחמת המחתרות לא היתה אלא פיקציה פוליטית ופסיכולוגית שמטרתה היתה מאבק על הנהגת הישוב. זה באמת טעון לא רציני. בגין לא שלט אלא על כמה אלפי אנשים חמושים. השמאל בראשות בן גוריון שלטו ב"הגנה" שהיתה כבר צבא, שלטו בקיבוצים ובמפעלים משקיים עירוניים, שלטו במנגנון הציוני ובתקציביו והטילו את מרותם גם על הישוב העירוני ה"אזרחי", שלא היה "פועלי". לא היתה כל אלטרנטיבה לשלטון על הישוב ועל המדינה שבדרך.
התאוריה שהועלתה באחרונה כאילו בן גוריון הכריז על הקמת המדינה מחשש שבגין יעשה זאת היא חסרת שחר באותה מידה.
ספר חובה
לספר הזה יש לקח אופטימי ולקח פסימי.
הלקח האופטימי הוא שאם עברנו את גנרל ברקר נעבור גם את פרעה המודרני. פשוט קשה להבין כיצד הצליחה התנועה הציונית להקים בסיס לא רק למדינה אלא לעם. כיצד החייתה את השפה העברית, בנתה מערכות חינוך, הקימה משק בעל עוצמה. בא לבכות למחשבה מה היו פני הדברים אילו הצלחנו להקים את המדינה כמה שנים קודם ופותחים את שערי הארץ ליהודי אירופה.
הלקח הפסימי הוא לגבי עמדת הערבים. מי שקורא את הספר חוזר ולומד שבעצם מאומה לא השתנה אצלם בתחום האיבה למפעל הציוני ולעם היהודי. אותם נימוקים שאנו שומעים מאבו עמר ומאבו עלא השמיעו אנשי המופתי והחוסיינים והנאשאשיבים לפני שנות דור. היום הם רק מתוחכמים יותר. למען האמת הם למדו את הטכניקות של התנועה הציונית. אבל מי שאוזנו כרויה לעבר ולהווה יכול להבין שהם לא ויתרו ולא יוותרו מאומה. לא על בתיהם ביפו וברמלה ובעכו ובירושלים. לא על האחיזה בהר הבית ובחברון ובהרי יהודה ושומרון. לא על השאיפה לזרוק את היהודים לים.
מסקנה פסימית נוספת היא עמדתו של תום שגב. שגב הוא אדם משכיל, נעים הליכות, מוכשר הן כחוקר, הן כהיסטוריון והן כעיתונאי. אבל העמדות שלו מייצגות קבוצה של יהודים שבעצם לא התחברו לרעיון הציוני ובכך התנתקו מן הציונות ומן היהדות גם יחד. קריאת ספר זה חשובה גם כדי להבין את הדור הזה ולדעת להתמודד עמו.
ראה אוצר הצילומים של ארץ ישראל הריקה
המפה הגדולה של הארץ הריקה
http://www.zeevgalili.com/?p=325
–
קראתי והחכמתי,
מי יתן ויהיו יותר בלוגים בנושא ארץ ישראל
וההיסטוריה היהודית.
עצם הידיעה נותנת את ההבנה, ובבלוג זה נהניתי לקרוא, היות והידיעות הובאו באופן
אוביקטיבי למרות האילוצים השונים.
אם בבתי הספר היו התלמידים קוראים בבלוג זה , שעה אחת בשבוע,
הייתה מערכת החינוך זוכה לגדל דור מעט יותר חכם.
בברכת חזק ואמץ .
אתה כותב: "שגב מתעלם ממחקרים שפורסמו באחרונה ואשר מצביעים על כך שהמהומות שהוא קורא להן "מרד" נבעו בעיקר ממלחמה פנימית בין הערבים לבין עצמם." מתי פורסמו אותם מחקרים? ספרו של שגב יצא לאור בשנת 1999, כך שאם פורסמו לאחר שנת 1998 הרי ששגב לא התעלם מהם אלא לא היתה לו דרך לדעת אודותיהם (פרט לחיזוי העתיד…)
כן ידוע גם כי תרגומיו לאנגלית ציטוטי בן גוריון עוותו במזיד.. עלמנת להצדיק את הקו ה"פוליטי" שלו כהסטוריון מתוך ידיעה ברורה כי אין בידי הקוראים דוברי אנגלית גישה לכתבי בו גוריון שהרי הם בעברית ולא יוכלו לבדור את אמיתות הציטוט.
מתוך הספר "ההסטוריונים החדשים"
המרד הערבי כמו גם מאורעות 1929 ו-1921 וגם המאבק הנוכחי של פתח וחמאס-נובעים מהתעוררות התנועה הלאומית הפלשתינאית- שהחלה בעקבות עלייתם של היהודים לארץ.
מה זה שייך לסכסוכים הפנימיים.?
שהם תוצאה לגיטימית בכל גוף פוליטי.
הבריטים עזבו את כל המזרח התיכון..ולא בגלל היהודים.!
תמיד ישנם כמה סיבות לפעולה ברמה מדינית .דפלומטית ועוד ..
כך שגם בגלל היהודים והלובי היהודי החזק בארה"ב
אבל הסיבה להקדים ולצאת במהירות נבעה מהרצון לתפוס את הישוב העברי לא מוכן
ולתת לערבים באיזור להשתלט על העניינים.
דבר אשר לא צלח לבריטים, כידוע
לכל המערערים על מסקנות המאמר. תשובה מפורטת תהיה ארוכה ומסובכת. קראו את ספרו המצויין של יואב גלבר,"קוממיות ונאכבה". גלבר הוא היסטוריון לא "חדש" אלא ציוני שמבסס כל טענה על עובדות מוצקות ומוכחות.
זאב גלילי
פינגבאק: מותו של "אייק" מפקד אכסודוס | היגיון בשיגעון
פינגבאק: תש"ח של יורם קניוק – 1948 של בני מוריס | היגיון בשיגעון
דוד וייס למנחם בגין : "הקרבתי את עיני…אבל בשבילך זה היה שווה…"
בגין לדוד ויס: "גיבור האומה"
http://picasaweb.google.com/weisshanan/MenachemBegin#5138905416884731506
http://www.wsoft.co.il/father.asp
גם אבי ואימי ניצולי שואה. אבי ואחותו שרדו מתוך משפחה בת 10 נפשות…
משפחה שכולה, יתום צה"ל
חצות הלילה שבין ה-14 וה-15 לחודש מאי 1948
נקבע כסיום המנדט הבריטי על פלשתינה עוד בשנת 1922.
הנוכחות הבריטית בארץ החלה ב- 1917 והמנדט שניתן על ידי
חבר הלאומים(האו"מ בגלגולו הראשון),ניתן ל- 30 שנה.
מאידך, כהרגליו הישנים והטובים של עם ישראל
ראוי להמשיך ולהתעלם מעובדות (זה עוזר במיוחד כשמתעלמים
מהגודל היחסי של המחתרות לעומת למעלה ממאה אלף חיילי הוד מלכותו).
לידיעת המתעניינים ברצינות.
תאריך זה (15 מאי) נקבע כסיום האחריות של האדמיניסטרציה הבריטית,
אולם, סיום הפינוי מהארץ בפועל, היה בסביבות יולי 48.
אדוני, אתה הופך את היוצרות
תום שגב צודק בגישתו הפוסט מודרניסטית. ללא היהדות, כלומר, ללא התורה, אין לנו פה לא זכות ולא סיבת קיום לאורך זמן.
הציונות היא כבר מזמן פסה מבחינת הדור שלי (בני השלושים-ארבעים). אנשים לא מבינים למה הם צריכים לגור פה.
זה כי הם לא למדו תורה.
מפתיע אותי מדוע אתה משתומם נוכח "תחיית" השפה העברית, משל היא הייתה מתה. היא הייתה חיה תמיד אצל היהודים הדתיים והם מעולם לא נטשוה. מה שבאמת מפליא ומעורר השתאות היא העובדה שהשפה שלנו זהה לשפה המקראית – כשאני קוראת תנ"ך אני מבינה כל מילה!!
אפילו את הרוסית של לפני 100 שנה, שפת אימי, אני בקושי מצליחה לפענח….
השפה העברית לא מתה אבל הדיבור העברי לא היה קיים בפועל אפילו בתקופת בית שני. אם את מבינה כל פסוק בתנ,ך את שייכת למיעוט קטן.
ראי
http://www.zeevgalili.com/2011/02/13889
ז.ג.
הספר של שגב לוקה בחובבנות מחרידה, שלא לומר הטיה מכוונת.
לאחר שבחנתי אישית חלק מהמקורות הארכיוניים, עליהם מסתמך שגב בספר, אני יכול לקבוע שישנם לא מעט מקרים בהם שגב שוגה בהבנת המסמכים, מייחס את הכתוב בהם לתאריכים אחרים (ובכך מבלבל בין הדמויות האחראיות למעשים מסוימים) ומוציא את הכתוב בהם מהקשרו, כך שיתאים לתפיסת עולמו.
בספר מצדיק שגב את מה שנאמר עליו: הוא לא היסטוריון, אלא עיתונאי עם PhD בהיסטוריה…
אני לא מבין איך אפשר לקרוא ספר של אדם כזה , תום שגב, ולא להתפוצץ מזעם.
הכתיבה השמאלנית האידאולוגית נטולת כל הגיון, הם מקפצים בין אירועים, עוברים בגישה של "כתבתי תיזה, עכשיו אני צריך לחפש רק את מה שמצדיק אותה ואת השאר לדכא או להתעלם".
זה לא קריא עבורי.
תגובה
צר לי שאינך יכול להתגבר על יצרך. אני חולק כמןך על עמדותיו האידאולוגיות של תום שגב. אך שגב סופר מצויין, ואם אתה יודע לברור את המוץ מן הבר ולהבחין בין עיקר ותפל אתה יכול ללמוד הרבה מספר זה. לכן אני ממליץ עליו.
זאב גלילי
בקריאת ספרו למדתי לראשונה שהערבים סרבו לחתום על הסכם כל שהוא עם הישוב היהודי. תום שגב כמו בלעם נמצא מברך. ספרו ראוי לקריאה על ידי כל ציוני
ההתעלמות מהפשיזם המוסלמי, מחבירתו של מנהיגם- -המופתי הירושלמי להיטלר, תמיכת הערבים בהיטלר וסיוע ציוני לבריטניה במלחמתה בנאצים, כל אלו לא באים לכדי ביטוי פרופורציונאלי בספר האמור, לרבות הכיבוש הירדני בפיקודם של הבריטים ב-1948, והעברה של נקודות איסטרטגיות בארץ-ישראל לערבים עם עזיבתם. כל העובדות שנוגדות את התזה של שגב מוקטנות או מושלכות הצידה לטובת הגישה האנטי-ציונית הברורה שלו. אל תנסה ליפות אותו, זה לא מוסיף לך הדרת אובייקטיביות. יהודה דרורי כפר סבא
ליהודה דרורי,
קשה לחשוד בי באהדה לעמדותיו של שגב ובהתעלמות מפגמי הספר שמניתי כמיטב יכולתי. עם זאת, התנגדותי להשקפותיו אינה צריכה להשפיע על התייחסות לערכו של הספר כמסמך מרתק המתאר את התקופה. קריאתו בעיניים ביקורתיות אין בה כדי להזיק אלא להפך.
ז.ג.
אני מפנה אתכם לספר של פרופסור יוסף נדבה מי גרש את הבריטים, הספר מבוסס על עבודת מחקר של פרופסור נדבה,המבוסס על עובדות היסטוריות ועל אמת.
מאז שהימין אלה לשילטון , מנסים כל הזמן לשנות את העובדות. מי גירש את הבריטים-נהפך להאדרה של האצ"ל והלח"י בנושא ולא כך הוא.את הבריטים לא גירשו, הם יצאו מכאן כאשר תם המנדט שקיבלו מהאו"מ על הארץ-ויותר מזה- גם אם האצל והלחי לא היו קיימים עם פעולותיהם- הבריטים היו יוצאים בדיוק באותו היום.אלה הן עובדות, וכדאי לשמור עליהן.
בתגובה החביבה הזו יש כמות שיא של אי דיוקים אם לא שטויות ביחס למספר המילים.
המנדט הבריטי, יפוי שהוענק לבריטניה על ידי חבר הלאומים, בין היתר, על מנת לסייע ליישוב היהודים ולהבטיח הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ברוח הצהרת בלפור ועל פי הנאמר בכתב המנדט.
איך יישמו הבריטים את ההחלטה הזו אנו יודעים. קריעת עבר הירדן מארץ ישראל והקמת מדינת בובות בריטית בשם "עבר הירדן".. הטלת גזירות הספר הלבן שצמצמו את העליה, זכויות לקניות קרקע והקמת ישובים.
המנדט הבריטי לא "הסתיים". הבריטים החליטו לסיים את המנדט בשעת חצות שבין ה-14 במאי ל-15 בו, גם לאחר סיומו הרשמי של המנדט המשיכו הבריטים להחזיק במובלעות צבאיות הם גם ניצלו תקופה זו כדי לסייע לערבים לתפוס עמדות מפתח שפינו. הם גם אישרו לעבדאללה מלך ירדן לתקוף את מדינת ישראל הקמה באמצעות צבא הליגיון שמפקדו היה גלאב פחה הבריטי ציודו ומימונו היו בריטיים.
הבריטים פנו לאו"ם כדי לסיים את המנדט לאחר שלא יכלו לעמוד בלחץ דעת הקהל הבריטית נוכח מלחמת המחתרות ודעת הקהל העולמית נוכח חלקם בסגירת שערי הארץ בתקופת השואה.
מעניין למה נזכרתם בתגובתי שניתנה לפני זמן רב?
בכל מיקרה זאב תודה לתגובתך.
שמי נתן .
מדהים
א. היהודים לא אשמים בטרגדיה של הערבים אלא הם אכלו מה שבשלו
ב. הסיבה שהבריטים עפו מכאן היה יותר פוליטי מכח
ג. החכמה של היהודי מציל אותו ובונה אותו
ד. היהודי יכול להיות אהוב ושנוא באותו זמן ולהשפיע ולהתניע מהלכים
ה. החכמה של היהודים החלשים גבר על כח הפיזי של הערבים
וץ האדמו"ר מסאטמר אמר פעם כי היהודים יכולים להלחם גם נגד אמריקה ולנצחם בכח החכמה שבהם
ז הנס הוא שבן גוריון הצליח להביא רבבות יהודים מתבוללים לבוא במסירות נפש להלחם עבור בארץ הקדושה
ח ועוד נס שכל המפלגות התחברו מעל המחלוקת וכך הצליחו אבל הערבים לא הצליחו להתחבר
טץ החכמה היהודית שהצליחה לבנות ולהיבנות לפני קום המדינה כבר היו עם חדש וחזק פלא פלאים