" חיים של תלמוד תורה בצל המוות"

גירסה מעודכנת של מאמר זה, לאחר שהלבני זכה בפרס ישראל, ראה:   מאש המשרפות

דוד הלבני, מגדולי חוקרי התלמוד בדורנו, ידע על פה את התלמוד בעודו נער * בספרו " עלה לא נידף" הוא מספר איך המשיך ללמוד גם במחנה ההשמדה וכיצד ניצל תודות לסיפורי זימה מהתלמוד שסיפר לקאפו * ועוד שני ספרים שכדאי לרכוש גם אחרי שבוע הספר

אילו היה דוד הלבני אדמו" ר, היו חסידיו מפרסמים את " שבחי דוד" ומספרים את נס הצלתו המופלאה מידי הצורר הנאצי. היו מספרים על חוזק אמונתו וגדולתו בתורה. היו מספרים כיצד הצליח לדחות מיום ליום את שילוחו למשרפות, על ידי כך שסיפר לקאפו סיפורים מן התלמוד, גם סיפורים שהצנעה יפה להם. היו מספרים כיצד גילה דף מן השולחן ערוך, עוטף כריך של קלגס נאצי. כיצד סיכן חייו כדי להשיג את הדף הזה, הספוג כתמי שומן. כיצד קיים שעורי תורה בתוך מחנה המוות, שעורים מתוך התלמוד אותו ידע על פה. היו מספרים על הרבי שהתריס כלפי מעלה, על שתינוקות דבית רבן הנזרקים למשרפות. היו מספרים את המדרש הידוע על הקדוש ברוך הוא שעיניו זולגות דמעות כשהוא רואה בצרתם של ישראל. היו מספרים כיצד הרבי רואה בעיני רוחו את הדמעות הזולגות אל כוס הייסורים האגדית, שכאשר תתמלא תבוא הגאולה לישראל.

אבל דוד הלבני (וייס) איננו אדמו" ר. הוא פרופסור לתלמוד באוניברסיטת קולומביה, מגדולי החוקרים של התלמוד בדורנו. את סיפור חייו כתב הוא עצמו בספר קטן, המחזיק כמאה וחמישים עמודים. כמעט כל מה שהיה נאמר על שבחי האדמו" ר ניתן להיאמר על פרופסור הלבני. אלא שהלבני מספר כי כוס הייסורים האגדית עולה על גדותיה והמשרפות ממשיכות לפעול.

נתקלתי בספרו של הלבני " עלה לא נידף" , כשחיטטתי בערימת ספרים, בדוכן שבוע הספר. זהו ספר ישן (1966) במושגי המולות התזזיתית שלנו1966. היתרון היחיד שיש לדעתי לשבוע הספר, הוא בחשיפת ספרים שנעלמו מן המדפים.

תורה בבית המרחץ

דוד הלבני (וייס) נולד לפני 77 שנים בעיירה קטנה בצ"כוסלובקיה. ילדותו עברה עליו בבית סבו, שהיה תלמיד חכם, בעיירה סיגט שבצפון טרנסילבניה שברומניה.

בני המשפחה ישנו על שקי קש, הלחם היה מצרך נדיר בבית והעוני רב. לימים, כאשר הגיע הלבני לגטו הוא לא חש שום מצוקה לדבריו. החיים בגטו לא היו קשים יותר מהחיים הרגילים בבית בסיגט.

עוד כשלמד ב" חדר" בלט הילד בחריפותו, כשהקשה למלמד קושיות על רש" י, שהמלמד לא יכול היה להשיב עליהן. באחד הימים, כשרחץ עם סבו בבית המרחץ, אמר לתומו כי הוא יכול למנות את כל האבות שהיו מימי אדם הראשון ועד דוד המלך. הסב היה כל כך מופתע שהתיר לילד להשמיע דברים שבקדושה במקום אסור.

עד מהרה נפוצה השמועה על העילוי ואנשים שפגשוהו ברחוב נהגו לשאול אותו: " מי היה הנכד העשרים של אדם הראשון" . במרוצת הזמן נתגלה הזיכרון המופלא שלו בעשרות דפי תלמוד. אנשים נהגו לשאול אותו ברחוב שאלות כגון " במה מתחיל הדף הארבעים ושמונה של התלמוד" ; " כמה פעמים נזכר רב יוסף במסכת זו וזו" ; " מה הוא אומר בפעם הארבעים ואחת" . ולעתים היה מישהו נועץ סיכה במילה כלשהי בדף תלמוד ושואל: " מה כתוב בנקודה זו בדפים שמתחת" .

200 דפים על פה

בגיל תשע כבר ידע הלבני על פה 200 דפים מן התלמוד עם פרוש רש" י ותוספות. שמו יצא למרחוק ונמצאו בעלי ממון שהרעיפו עליו פרסים. בהיותו בן 14 זכה בפעם הראשונה בחייו למערכת בגדים שתרמו לו סוחרים עשירים. " היתה זו הפעם הראשונה שבה לבשתי בגדים חדשים" , מספר הלבני.

פעם נבחן על ידי הרב החסידי ר" מנחם מענדל האגער. הרב כה התרשם מן העילוי עד שהכריז שהיה רוצה אותו כחתן לנכדתו ציפורה.

" שנים חלפו" , מספר הלבני, " העולם עלה בלהבות, יהודי האזור גורשו לאושוויץ והניצולים התפזרו בעולם. את ציפורה פגשתי בניו יורק בשנת 1949. שנינו למדנו בברוקלין קולג" ועם סיום הלימודים, בשנת 1953, נישאנו" .

נאמנות לטקסט

סבו של הלבני היה רבו בתורה ונפשותיהם נקשרו. הסב ראה בנכדו את הגשמת שאיפת חייו והוא הקנה לו דרך לימוד השונה ממה שהיה מקובל בישיבות. הלבני: " היה בו ניצוץ של גאוניות וייחוד… סבא ניסה להיות נאמן ככל הניתן למילותיו של הטקסט עצמו. אפשר לכנות זאת דרך לימוד מדעית אובייקטיבית" .

חלפו שנים והלבני הפך לחוקר תלמוד מפורסם בעולם כולו. לצורך מחקרו הוא משתמש בכלים מודרניים: ספריות, צילומים, כתבי יד ודפוסים ראשונים . " כל אלה" , אומר הלבני, " שינו את הלימוד שלי באופן משמעותי. אך עדיין אני הולך בעקבותיו של סבא…"

הנבואה שהתקיימה

דרכיהם של הסב ונכדו נפרדו ב-18 במאי 1944. הצורר מנגלה שלח את הסב לימין, אל המשרפות, ואת הלבני לשמאל אל החיים. כשקפץ מן הרכבת שמע את דודתו אטל אומרת לו: " התורה שעליה יגעת כל כך תגן עליך" . נבואה שהתקיימה.

הלימוד,אומר הלבני,היה לי לדרך חיים מילדותי. הוא המשיך ללמוד גם כשגורשו היהודים אל הגטו. הלימוד הסדיר נפסק ב-10 במרץ 1944 עם פלישת הגרמנים להונגריה. " סגרתי את מסכת התלמוד שאותו למדתי, ולא פתחתי שוב את הספר עד סוף 1945" .

לא פתח ספר אבל לא פסק ללמוד. " ידיעותי בעל פה הספיקו כדי להזין אותי… וכך שגרת חיי לא הופרעה" .

לימודים קבועים

למזלו הועבר הלבני מאושוויץ למחנה עבודה. זה היה מחנה של עבודת פרך שבכל יום יכולת למצוא בו את מותך. אך זה היה מחנה שהיו בו יהודים רבים מהונגריה וגם מפולין, רבים מהם שומרי מצוות ולמדנים.

ידענותו הפנומנאלית של הלבני אפשרה לו לקיים מסגרת לימודית קבועה. למדו מסכת שבת,כי רוב הלומדים הכירו אותה ו" כאשר לא זכרתי מלה אחת או שתיים תמיד היו רבנים אחרים שיכלו להשלים את החסר" .

הקאפו שהציל

במחנה זה היה קאפו ששמו היה וייס כשמו הקודם של הלבני. וייס זה התרשם מן העובדה שהלבני מלמד תורה ונתן לו זכויות מיוחדות. " קאפו אחר בשם לפקוביץ, שסיפר לי שהיה לפני כן חסיד גור, עקץ אותי תמיד בגלל הקטעים הארוטיים בתלמוד ורצה שאצטט אותם בפניו, אבל פעם הוא גם הציל אותי מסלקציה, שמשמעותה הייתה קרוב לוודאי מוות" .

דוגמא לדיון בחוגי הלימוד של הלבני: מה היה קורה אילו היה אליעזר עבד אברהם, שנשלח על ידי אדונו למצוא אישה ליצחק, היה מת בדרכו חזרה. זאת, בלי שהיה מספיק להודיע במי בחר. אם שליחותו הייתה רק לצורך מציאת אישה הרי הכל היה מסתדר. אך אילו היה אליעזר שליח לקידושין והיה מת בדרכו חזרה לא יכול היה יצחק לשאת אף אישה אחרת, מחשש שאותה אישה היא קרובה של המאורסת לו בידי השליח.

" לא היה לנו כל טקסט" , מספר הלבני, " שום דבר שיכולנו להתבונן בו. היינו תלויים בזכרון."

דף משולחן ערוך

באחד הימים סוף סוף נמצא טקסט. הוא פגש אחד השומרים האוכל כריך שנעטף " בדף משולחן ערוך אורח חיים… בראותי נייר עטיפה זה נפלתי באופן אינסטינקטיבי לרגלי השומר בלי שהבנתי אפילו מדוע. האותיות עצמן דחפו אותי לכך. כשדמעות בעיניי התחננתי בפניו שייתן ל את ה"בלעטל" (דף ביידיש), את הדף. בתחילה הגרמני לא הבין מה קורה. הוא הניח מיד את ידו על אקדחו… הסברתי לו שהיה זה דף מספר שאותו למדתי בבית. בבקשה, התייפחתי, תן לי אותו בתור מזכרת. הוא נתן לי את הדף… " .

הדף הזה הפך מקור השראה ולימוד ליושבי המחנה. " הייתה לנו כעת לא תורה שבעל פה בלבד אלא גם תורה שבכתב. הבלעטל הפך לסמל מוחשי לקשר בין המחנה ובין מעשיהם של יהודים במהלך ההיסטוריה…" .

הדף נמסר למשמורת בידי יהודי בשם פינקלשטיין שלקח על עצמו את הסיכון שהיה כרוך בכך (עונש מוות על הברחה). היה מביא את הדף לכל שעור.

הוא נשא את הדף על גופו עד אשר התמוטט יום אחד נלקח למשרפות ואותיות הדף פרחו עם נשמתו.

אין הסבר לשואה

השואה לא ערערה את אמונתו של הלבני והוא ממשיך עד היום לשמור על קלה כחמורה. הוא לא מחפש (ואף דוחה בתעוב) הסברים תיאולוגיים לשואה – בין המצדיקים את האל ובין המאשימים את חטאי היהודים.

סיפור חייו של הלבני לאחר השואה גם הוא דרמה גדולה במרכזה תלמוד תורה. הוא התגלגל לבית יתומים בארצות הברית כשמלבד הידע התורני הפנומנאלי שלו לא היה בידו כלום. הוא שאף להמשיך בחיים של תורה, אך שאף גם להרחיב אופקיו בלימודי חול, כשאינו יודע אף שפה מודרנית – רק הונגרית משובשת שלמד ממילון, יידיש ברמה של שיחה משפחתית וכמובן את שפת המקורות היהודיים.

הברירה שעמדה בפניו הייתה בין ישיבה של הרבי מסאטמר אותו הכיר מילדותו לבין הליכה לאקדמיה. הוא בחר באקדמיה בהשפעת פרופסור שאול ליברמן, גדול חוקרי התלמוד בדורנו. שלושים שנה חקר ולימד בבית המדרש הקונסרבטיבי לרבנים כשהוא עצמו שומר על אורח חיים אורתודוקסי. במהלך שנים אלה חולל מהפך בחקר התלמוד, אך זהו נושא למאמר אחר.


=========קטע חדש ============

אלטרנטיבה יהודית לציונות

ספר שני שמצאתי בחיטוטי שבוע הספר הוא " איש ההשקפה" , ספרו של אבישי בן חיים, על האידיאולוגיה החרדית על פי הרב שך. זהו ספר קטן, מעט המחזיק את המרובה, המנסח בצורה תמציתית, מדויקת ומתועדת את תפיסת העולם של הרב שך.

הרב שך (מייסד ש" ס ודגל התורה) הוא הרביעי בשושלת גדולי תורה שגיבשו את התפיסה האורתודוקסית מראשית המאה ה-19. התפיסה הזו, בעצם התנועה הזו, באה כתגובה על החילון, ההשכלה, הרפורמה והציונות. אבי האורתודוקסיה הוא ה" חת" ם סופר" (1762-1839) שעמד מול הרפורמה וההשכלה בסיסמה " חדש אסור מן התורה" . אחריו בא ה" חפץ חיים" (1838-1933) שלחם בציונות. השלישי הוא ה" חזון איש" (1878-1953) שהתמודד עם מדינת ישראל (" העגלה הריקה" ) בשנים הראשונות לקיומה והקדיש עצמו לשיקום היהדות החרדית לאחר השואה. הרב אלעזר מנחם שך פעל מול ה" ישראליות" , תוך שהוא משמר את החברה החרדית בתוככי המדינה.

חשיבותו של הספר איננה בסיפור חייו של הרב שך וגם לא בניסוח התיאולוגיה שלו, הדומה מאד לזו של הרב יואל טייטלבוים (הרבי מסאטמר). חשיבותו בתיאור התמודדותו של הרב שך עם זרמי המחשבה המודרניים ובראשם הציונות.

נקודת המוצא של הרב שך היא ששנאת הגויים לעם ישראל היא נתון בסיסי בהיסטוריה העולמית שאיננו ניתן לשינוי. " במשך אלפיים שנה סבל העם מגזירות ושחיטות ומכל האומות לא נמצאה אפילו אומה אחת שעמדה לצד עם ישראל כדי לעזור לו" .

וכבר חז" ל קבעו: " הלכה היא, בידוע שעשיו שונא ליעקב" .

ומנקודת מוצא זו נגזרות תפיסותיו לגבי המדינה, הציונות, והדרך בה צריך ללכת העם היהודי. אי אפשר לסמוך על אף אומה, כולל ארצות הברית, שהיא " משענת קנה רצוץ" . כשכולם שמחו על השלום עם מצרים אמר על סאדאת: " הערל הזה היום מראה לך פנים שוחקות בשביל איזה פוליטיקאי ובקרבו ישים עורמה" .

שום דבר איננו יכול לבטל את שנאת ישראל. בעבר שנאו אותנו כי היינו שונים מן הגויים. כשנהיינו דומים לגויים בעקבות החילון (" באמרם היה נהיה ככל הגויים" ), לא רק שהאנטישמיות לא קטנה אלא אף גדלה.

הפתרון הציוני איננו פתרון לאנטישמיות. הרב שך יוצא מנקודת המוצא התיאולוגית של " שלוש השבועות" , שלפיהן אסר הקדוש ברוך הוא על ישראל לעלות בחומה (עליה מאורגנת לארץ) ולהתגרות בגויים. אך הוא נותן לנקודת המוצא הזו הסבר רציונאלי ומסיק ממנה מסקנות מדיניות.

פתרון ההישרדות היהודי, לפי הרב שך, הוא להוריד את הראש מול גזרות הגויים ולא להתגרות בהם. כך ניצלו היהודים בכל הדורות. העמים שרדפו אותנו נעלמו מבמת ההיסטוריה. " ניצלנו מידיהם וידינו על העליונה כי עם ישראל חי וקיים לנצח" .

ואילו מי שרואה ערך מקודש במדינת ישראל, ורואה מצווה בישוב ארץ ישראל " מסיע אותנו במדרון של התגרות באומות העולם" .

" אלפיים שנה חיינו בגלות… בית הכנסת ובית המדרש החזיקו אותנו הם היו המבצרים… לא לממשלה, לא לצבא ולא לשטחים יש חלק בקיומו של עם ישראל. רק התורה היא המקיימת אותו" .

כמו הרבי מסאטמר מחייב הרב שך את קיום הגלות. לא מטעמים מיסטיים (הרבי מסאטמר מביא נימוק קבלי לגבי שורש נשמתו של כל אדם ומקומו בעולם), אלא מנימוקים מעשיים לגמרי. קיומה של מדינת ישראל אינו בטוח מול מאה מיליון ערבים ועדיף לפזר את העם בין הגויים. הבסיס לקיום היהודי הוא לימוד תורה. אבל בראש המדינה עומדים רשעים המבזים את התורה ועלולים להמיט אסון על עם ישראל.

=========קטע חדש ============

" 1967 והארץ שינתה פניה"

תום שגב הוא היסטוריון חרוץ ויסודי, סופר מבריק ועיתונאי מיומן. הצרוף הזה הופך את מחקריו ההיסטוריים של שגב לספרים מרתקים, הנקראים בנשימה עצורה. כזהו גם ספרו החדש על מלחמת ששת הימים. שגב מספר לנו לא רק על האירועים הגדולים של התקופה. הוא מתאר וממחיש את

הריחות והטעמים, המאכלים, המוסיקה, אפנת הלבוש, אורחות החיים. ובעיקר את היצרים של האנשים העומדים מאחורי האירועים הגדולים. שגב עושה שימוש במכתבים וביומנים אישיים של אנשי התקופה – מהם ממלאי תפקידים בכירים ומהם פשוטי עם.

הבעיה עם שגב, בספר זה כמו בספריו הקודמים, היא תפישת עולמו השמאלנית. תפישה זו מתארת תמונה היסטורית ברוח השקפות המחבר. אף על פי כן אני ממליץ על קריאת הספר .


כך תרשם כמנוי חינם להיגיון בשיגעון http://www.zeevgalili.com/2013/04/18091
פורסם בקטגוריה שואה, תלמוד, עם התגים . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

2 תגובות בנושא " חיים של תלמוד תורה בצל המוות"

  1. פינגבאק: היגיון בשיגעון » Archive » מדוע אין רחוב על שם הסתמאים בשיכון בבלי

  2. פינגבאק: הבנאליות של הרוע והרשעות של חנה ארנדט | היגיון בשיגעון

השאר תגובה