ENGLISH VERSION SEE:

http://www.zeevgalili.com/english/?p=171#more-171

עשרות שנים הסתירו  ממנה הוריה את יהדותם. הלן פרמונט.

לפני כמה שנים השתתפתי בשמחה משפחתית. אחד מבני השפחה אמר קדיש יתום אף שלא היה לו,ככל הידוע לי,  חיוב להגיד קדיש. בתום התפילה שאלתי אותו לפשר הדבר. תשובתו היתה מפתיעה: "אני אומר קדיש על יהודי מומר, שנפטר לפני זמן מה וכנראה לא זכה לבוא לקבר ישראל".

וכאן גולל בפני קרוב משפחתי סיפור, המקפל בתוכו את הגורל היהודי בדורנו.

נולד בעיירה של עגנון

"האיש עליו אני אומר קדיש נולד בראשית המאה בבוצ'אצ', העיירה הגליצאית בה נולד הסופר ש"י עגנון. הוא למד רפואה ובפרוץ מלחמת העולם השניה עבד כרופא בלבוב, שהיתה כבושה בידי הרוסים. הוא תיכנן לשאת לאשה סטודנטית באוניברסיטה והשניים כבר היו מאורסים. אך תכניותיהם שובשו עקב המלחמה. הרופא נשלח על ידי השלטון הקומוניסטי לטרנוב ומאוחר יותר הוגלה לסיביר בגלל אישום כלשהו. הוא הצליח לשרוד את עינויי הגולג הסובייטי תודות להיותו רופא. ארוסתו אף היא הצליחה לשרוד. אחותה, שנישאה לפני המלחמה לרוזן איטלקי ועברה לאיטליה, סייעה לה להימלט לאיטליה כשהיא מחופשת לחייל איטלקי".

כל המשפחה נספתה

"בתום המלחמה חזר הרופא לעיירת מולדתו כדי לברר מה עלה בגורל משפחתו וארוסתו. כאן נודע לו כי כל בני משפחתו מצאו את מותם בתקופת הכיבוש הנאצי. אך מפי המורה שלו לכינור מימי ילדותו שמע על הצלתה של ארוסתו ואף היתה בידיה כתובתה האיטלקית.

"הרופא שיגר מברק לארוסתו ברומא והודיע לה על כוונתו לבוא לאיטליה ולשוב ולהתאחד עמה. וכך אכן עשה. באיטליה נתברר לו כי ארוסתו, בהשפעת אחותה, המירה את דתה. היא הסכימה להינשא לו רק אם ימיר את דתו והשניים יינשאו בנישואים קתוליים.

הגירה לארצות הברית

" לאחר כמה שנים היגרו בני הזוג לארצות הברית, בעזרת הכנסיה, שהסדירה להם אשרת מהגרים.
הרופא ואשתו החליטו להישאר נוצרים קתולים ולהסתיר את מוצאם היהודי מסביבתם וגם משתי הבנות שנולדו להם בראשית שנות החמישים. הם הצליחו בכך תקופה ממושכת למדי, אף שבארצות הברית נמצאו בני דודים שלהם, שמדי פעם הזמינו אותם לשמחות משפחתיות.
"בת אחת למדה משפטים והיתה לעורכת דין. הבת השניה הפכה לפסיכיאטרית. משך השנים התחבטו הבנות לגבי מוצא הוריהם. יותר מדי סיפורים שסיפרו ההורים לא התקבלו על הדעת. בתעודות ישנות של ההורים מצאו את שמות הסבים והסבתות משני הצדדים, שנשאו שמות בעלי צליל יהודי. אך הרופא ואשתו מילאו פיהם מים וסרבו לספר לבנותיהן את האמת.

הבת פונה ל"יד ושם"

"לפני כמה שנים החליטה אחת הבנות, עורכת הדין הלן פרמונט, לעשות מעשה כדי לחשוף את הסוד שההורים מסתירים מהן. היא פנתה ל'יד ושם' ומסרה את שמות הסבים והסבתות משני הצדדים שהיו ידועים לה. כאן נמצאו רישומי עדויות והסוד שהיה כמוס עשרות שנים נחשף.
"הלן פרמונט החליטה לכתוב ספר על הפרשה והוא ראה אור לפני כשנתיים. הספר, "לאחר שתיקה ארוכה" (AFTER LONG SILENCE BY HELEN FREMONT) עורר עניין רב, הודפס במהדורה בכריכה קשה ובמהדורה נוספת בכריכה קלה. (על תפוצת הספר ניתן ללמוד מכך שהוא הגיע לישראל ונמכר בסניפי סטימצקי). בתוך המשפחה עורר הספר סערה וקרע. מה עוד שהפרסום נתן לגיטימציה לקשר בין האחיות לבין בני הדודים היהודיים שלהן.

ביקשה להגיד "קדיש"

"לפני כשבועיים" – סיפר לי קרוב המשפחה שלי – "התקשרה אלי הלן פרמונט והודיעה לי כי אביה הלך לעולמו. היא בקשה שאעשה משהו כדי לציין את זכרו על פי המסורת היהודית. לאחר שבדקתי כי אין לכך מניעה הלכתית ו'אף על פי שחטא ישראל הוא' הבטחתי לה לומר קדיש על האב, משך שנה, בכל פעם שאתפלל במניין. וכך אני עושה".

אחרי הפרסום פנו אלי קוראים רבים בשאלה: מי הוא אותו קרוב משפחה ומה הקשר שלו לפרשה המדהימה הזו. לא גיליתי אז את שמו כי האיש ראה עצמו מחויב לצינעת הפרט של גיבורי הפרשה. שכנעתי אותו לחשוף עצמו בנימוק שהלן פרמונט עצמה, מחברת הספר AFTER LONG SILENCE מזכירה אותו. ובכן מדובר ברב יוסף שכטר, שהלן פרמונט אומרת עליו בספרה: "בלעדיך הייתי נתונה עדיין באפלה אודות המורשת שלי".

ארכיון "יד ושם"

הרב שכטר, יליד אוסטריה, נמלט לארצות הברית בשנת 1941. הוא קיבל סמיכה לרבנות במדרשה לתורה בשיקאגו. עלה עם משפחתו לארץ ב-1972 וכיום הוא אחראי ב"יד ושם" על קבלת מבקרים ב"היכל השמות". בתפקיד זה הוא מסייע לאנשים לאתר את קרוביהם שניספו בשואה וכן גובה עדויות.

הרב יוסף שכטר רושם עדויות  ב"יד ושם" (באדיבות יוסף שכטר)

ב"יד ושם" יש ארכיון גדול הכולל מיליוני מסמכים. חלקם מקוריים הנוגעים לגורלם של הניספים בשואה שערכם ההיסטורי רב. חלק אחר כולל רישומים ("דפי עד"), המבוססים על עדויותיהם של אנשים שהגיע אליהם מידע כלשהו על הניספים. עדויות אלה לקויות בחסר, הואיל ומעט מאד עדי ראיה נותרו בחיים. רוב העדויות הן עדויות שמיעה. אך פעמים רבות יש בהן כדי לסייע באיתור. וכך קרה עם סיפורה של הלן פרמונט.

משתמשות בשמות בדויים

מספר הרב שכטר: "לפני כשבע שנים קיבלתי מכתב מאחותה של הלן פרמונט (בספר היא מכונה לארה. זהו שם בדוי. למרות החשיפה הגדולה הלן פרמונט לא מגלה בספר את השמות האמיתיים של הוריה ואחותה ומכנה אותם בשמות בדויים). במכתב הראשון מסרה הכותבת את שמות סבה וסבתה מצד האם ואת שם הסבתא מצד האב. (הסב, אבי האב, התגרש מאשתו לפני המלחמה ונעלם).

"מצאתי ששני אנשים כתבו עדויות בנפרד על הסבא והסבתא מצד האמא והם אכן יהודים. תרגמתי לאנגלית את הכתוב בעדויות ושלחתי. מאוחר יותר קבלתי מכתב גם מן האחות השניה, הלן פרמונט, מחברת הספר. חליפת המכתבים הזו נעשתה בתדירות של אחת לחודש חודשיים ובסך הכל החלפנו כמה עשרות מכתבים.

התקרבו ליהדות

"יעצתי להן לנהוג בזהירות עם הוריהן. מנסיוני בפרשיות אחרות ידעתי כי כל חשיפה עלולה להביא לתוצאות טראומטיות. יחס ההורים ליוזמת הבנות היה דו ערכי. מן הצד האחד הם רצו להמשיך ולשמור את סוד עברם. מן הצד השני הם שמרו על קשרים עם בני דודים בארצות הברית, ביקרו בשמחות חתונה ובר מצווה. אך מעולם לא שיתפו את הבנות בשמחות אלה. האם חששה כל העת ומאידך גילתה סקרנות רבה. תודות לפניה ל"יד ושם" נודע לה מה קרה להוריה בשואה.

קרע בעקבות הספר

"שתי האחיות התקרבו אט אט ליהדות, למדו, הלכו לבית הכנסת והאחות הבכירה שולחת את שתי בנותיה לבית ספר יהודי.
"כתיבת הספר גרמה לקרע במשפחה. רק לאחר מות האב, הרופא, הן שבו והתאחדו, ישבו יחד 'שבעה', וביקשו ממני להגיד 'קדיש'".

עד כאן דברי הרב יוסף שכטר.

בתוך משפחה חמה

אחד הפרקים המרגשים ביותר בספר הוא הפרק המסכם, שפורסם במהדורה השניה. הפרק מתאר פגישה משפחתית בבית אחד מבני הדודים הרבים שהלן פרמונט גילתה. הפגישה התקיימה בעקבות פרסום המהדורה הראשונה של הספר. רבים זיהו מייד את קרבתם למשפחה, למרות השמות הבדויים בהם השתמשה המחברת. הציפו אותה בטלפונים ויזמו את הפגישה.
הלן פרמונט מתארת את החמימות הרבה שאפפה אותה בדירה הממוזגת. חמימות של משפחה שלא ידעה על קיומה, חמימות של מאכלים יהודיים . "חשתי עצמי מייד בבית" היא כותבת. למפגש באו כחמישים קרובים מכל חלקי ארצות הברית. כולם דיברו כל הזמן, בעת שפיהם היה פנוי מן הביגל והסלומון המעושן. אחד הנוכחים הביא עמו שני דפי מחשב באורך מטר שמונים שבהם צוייר העץ המשפחתי לדורותיו. היו שהדביקו תמונות ליד השמות והלן פרמונט ניגשה מדי פעם לשירטוט כדי לאתר להיכן שייך כל אחד מן הנוכחים. "מעולם לא תארתי לעצמי שאנשים רבים כל כך יכולים להיות משפחה" , כתבה.

ארגז מסמכים

לאחר כמה שעות הביא מישהו ארגז מלא מסמכים. ביניהם מכתבים שכתבה אמה ב-1939 באנגלית של תלמידת בית ספר, בהם ניסתה נואשות לחלץ עצמה מן התופת המתקרבת. מכתב של האחות שנמצאה ברומא, כתוב ביידיש. מכתב של אחד מבני הדודים לחבר קונגרס בניסיון להשיג אשרת כניסה. מכתבי תודה לבני הדודים על משלוח חבילות מזון אחרי המלחמה. מכתבים נואשים בניסיון למצוא מקום תחת השמש.

"שקלנו אפשרות לעלות לפלשתינה", כותבת האם באחד המכתבים. "אך לא בעלי ולא אני מסוגלים לעמוד במלחמה חדשה, אחרי כל מה שעברנו".

"הורי", אומרת הלן פרמונט, "היו עייפים. הם רצו להתיישב במקום כלשהו, להקים משפחה, לשכוח את העבר. וכך הם עשו".

סיפורה של משפחת פרמונט מוכיח כי אי אפשר לשכוח את העבר ובוודאי שאי אפשר למחוק אותו.

ראה הכומר המומר שהציל אלפי יהודים