הבנאליות של הרוע והרשעות של חנה ארנדט

באפריל 2014 יצא לאקרנים הסרט חנה ארנדט

http://www.jer-cin.org.il/website/modules/films/Film.aspx?fid=3782

מי היה באמת אדולף אייכמן? * האם היה רוצח סידרתי צמא דם או ביורוקראט שרצח אנשים מאחורי שולחן הכתיבה * הפילוסופית חנה ארנדט כתבה כי  הוא לא שנא כל כך יהודים (ואף האשימה במידת מה את היהודים בשואה) * ארנדט היתה אהובתו של הפילוסוף הנאצי מרטין היידגר ופעלה להפצת כתביו גם אחרי המלחמה * החוקר יעקב לזוביק חשף מסמכים שהוכיחו כי הרוצח לא היה כל כך בנאלי * לקח היסטורי ערב יום השואה

אייכמן על ספסל הנאשמים מאחורי מחיצת הזכוכית

בחודש אפריל 1961 נפתח בירושלים משפטו של אדולף אייכמן ומאות עיתונאים מכל חלקי תבל באו לסקר את האירוע. בין הבאים היתה שליחת  ה"ניו יורקר" עתון העילית התרבותית של  ארצות הברית.  הייתה זו חנה ארנדט, יהודיה ילידת גרמניה, פרופסור במחשבה מדינית, שזכתה במוניטין בינלאומי בזכות ספרה מקורות הטוטליטריות".
כבר במהלך המשפט נתנה  חנה ארנדט ביטוי להשקפתה  כי אייכמן איננו מפלצת, אלא פקיד קטן ועלוב, לבלר הממלא את תפקידו  כביורוקרט.

"נרמול השואה"

זמן קצר לאחר תום המשפט פרסמה חנה ארנדט את הספר "אייכמן בירושלים", בו כתבה בין היתר:
אייכמן לא שנא יהודים, לא היה אנטישמי פנאטי… 'אישית' לא היה לו דבר נגד יהודים; להפך, היו לו 'סיבות אישיות' לא לשנוא אותם… אבל אף אחד לא האמין לו. התובע לא האמין לו, כי זה לא היה תפקידו. הסנגור לא שם לבו לעניין, כי הוא, להבדיל מאיכמן, לא התעניין בשאלות מוסר והשופטים לא האמינו לו, כי הם  היו אנשים טובים מדיי, ואולי גם כי הם ראו את האיום על עצם המקצוע שלהם, אם יקבלו שאדם ממוצע, נורמאלי לחלוטין,  לא טיפש, לא מסונוור ולא רפה שכל, פשוט לא יהיה מסוגל להבחין בין טוב לרע…"
בספרה טבעה חנה ארנדט מטבע לשון שהפך להיות מושג: "הבנאליות של הרוע" (או "הבנאליות של הרשע")
כלומר: קיימת אפשרות שאדם "נורמאלי לחלוטין, לא טיפש ולא מסונוור ולא רפה שכל" יבצע פשעים נוראים כביורוקרט.
ספרה של ארנדט עורר שורה של מאמרי ביקורת חריפים. פרופסור גרשום שלום, שהיה ידיד שלה משך שנים כתב לה מכתב בו נאמר בין היתר: "חוששני כי ספרך אינו חופשי מטעויות וסילופים… ספרך נע בין שני קטבים – היהודים והתנהגותם בימי השואה  וכן אחריותו של אדולף אייכמן. .  תיאורך חדל להיות אובייקטיבי וריח של רשעות נודף ממנו…מדוע  איפוא משאיר ספרך בלב הקורא תחושה כה עזה של מרירות וחרפה לא כלפי החיבור גופו אלא כלפי מחברו… אהבת ישראל שאיני מוצא שמץ ממנה אצלך כאלצ משכילים כה רבים שמוצאם מן השמאל הגרמני…תפיסה מסולפת עד כדי סטיה…משפטך מיוסד על מסקנה מופרכת מעיקרה במידה מדהימה… דברייך על אייכמן כמי שנעשה 'ציוני' עלולים היו לבוא רק מפי אדם הרוחש ריגשות איבה לכל דבר הקשור בציונות"

 

 

דיוקנה של חנה ארנדט על בול גרמני שהונפק ב-1988 ויקישיתוף

 לא תהיה זו גוזמה לומר כי המושג הזה, "הבנאליות של הרוע", תרם תרומה גדולה למגמה הפוסטמודרנית של טשטוש בין טוב לרע, בין צדיקות לרשעות. במושג הזה תרמה חנה ארנדט  תרומה להשכחת השואה. ליתר דיוק: ל"נרמול" השואה.  כי אם איכמן הוא סתם ביורוקרט קטן ונורמאלי שמילא את חובתו,  הרי כולנו אייכמנים בפוטנציה. ומכאן קצרה הדרך להאשמת ישראל במעשים נאציים.

אבל ספר  המוכיח בכלים מדעיים משכנעים כי האמירה של חנה ארנדט הייתה חסרת שחר, בראש ובראשונה מבחינה עובדתית.  זהו ספרו  של יעקב לזוביק, "הביורוקרטיה של היטלר – משטרת הביטחון הנאצית והבנאליות של הרשע", שראה אור בהוצאת מאגנס.

"שום דבר בנאלי"

לזוביק חקר ביסודיות מעוררת השתאות את משטרת הביטחון הנאצית, שאייכמן לא היה בורג קטן בה. "התברר לי", כותב  לוזביק,  "כי מדובר בקבוצת אנשים שיש להם מודעות גבוהה למעשיהם, בעלי מוטיבציה אידיאולוגית גבוהה, בעלי יוזמה ותושייה שתרמו מעל ומעבר למה שהיה נחוץ… הם שנאו יהודים  וחשבו שבאמצעות סילוקם ייטב לגרמניה… אמנם רובם ישבו מאחורי שולחנות ולא מאחורי מכונות ירייה, אך מפעם לפעם נקראו כמה מהם להתייצב מול יהודים אמתיים בשר ודם ולהכריע את גורלם: הם עשו זאת בלי להניד עפעף ובצורה  אכזרית… לא היה שום דבר בנאלי באייכמן ובמרעיו".

איך לקרוא מסמכים נאציים

קריאה בספרו של לזוביק מחזירה את האמון במתודה המדעית של המחקר ההיסטורי. לא אוסף של עובדות וציטטות חסרות משמעות, אלא  צלילה עמוקה אל העובדות וניתוחן בעבודת פרך, עד להסקת המסקנות המתבקשות.
דוגמא אחת תמחיש.  בפרק השני "מסמכים במערכות ביורוקרטיות" מתאר לזוביק כיצד למד ביסודיות את המערכת הביורוקרטית הגרמנית ובמיוחד את זו של הגוף שאייכמן עמד בראשו.  לזוביק מנתח ומפענח את הסימונים שעל כל מסמך ממנו יכול היה ללמוד לא רק את העובדות הגלויות – נושא המסמך ומי חתום עליו. לעתים החותם איננו כותב המכתב. לעתים צריך לבחון באיזו צבע החתימה ומי חתומה ככתבנית  ומהו סיווג המכתב.
כך לומד לוזביק לדעת כי  אייכמן לא היה פקיד זוטר שטיפס והגיע לדרגת סגן אלוף. הוא לא היה רק  המומחה שעמד בראש צוות קטן  אלא גם ראש משרד בעל עשרות פקידים מאורגנים בצוותי משנה  ותחומי התמחות.  מצבע החתימה של אייכמן, כתום, מסיק לזוביק כי אייכמן היה בעל סמכות של מפקד חטיבה ולא מפקד מחלקה.

 

אייכמן ב1942 כשעמד בראש מפעל הרצח של "הפתרון הסופי"

לזוביק איננו מפענח את החידה שחוקרים רבים התחבטו בה: מי בדיוק החליט על "הפתרון הסופי". כי הרי הנאצים עשו הכל כדי לטשטש זאת.
אבל לזוביק מוכיח בצורה משכנעת כי  אם אכן היוזמה לרצח היהודים באה מן הדרגים הבכירים  "היא התאימה להלך רוחם של הדרגים  הזוטרים יותר. דרגים זוטרים  במערכת העלו רעיונות של השמדה בהיקף נרחב והעבירו אותם הלאה לעיון. מרגע שהגיעו הרעיונות לאייכמן, הם הגיעו גם למעלה. מקבלי ההחלטות הבכירים ידעו שהנכונות בשטח קיימת ושאפשר להתקדם לקראת "הפתרון הסופי".
עוד מוכיח לזוביק כי אייכמן  היה שותף להטעיה ולטשטוש כוונות ההשמדה עוד בשלבים המוקדמים של התגבשות התכנית השטנית. עד לשלב מסוים היה אייכמן אחראי לגרוש יהודים, כולל התוכנית ליישב את יהודי אירופה במדגסקר. משהשתנתה תוכנית הגרוש לתוכנית השמדה  אייכמן "הטעה את אנשי המנגנונים האחרים לחשוב שמדובר בתוכנית מדגסקר או בחלופה דומה".

 

 

שער הספר הביורוקרטיה של היטלר

 אשמת הגרמנים כולם

אם ספרה של חנה ארנדט מוביל  למסקנה שבעצם איש אינו אשם פרט להיטלר, הנה ממחקרו של לזוביק מצטיירת תמונה הפוכה. נוכח ההקף העצום של מספר האנשים שעסקו ברצח המתועש, בהתלהבות, מצטיירת  אשמת העם הגרמני כולו. זוהי התיזה של  יונה דניאל גולדהגן  שספרו "תליינים מרצון בשרות היטלר: גרמנים רגילים והשואה", שעורר עניין עצום בעולם.
לזוביק אינו מקבל את המסקנה הזו. ההבחנה בין  האנשים  הטובים לבין האנשים  הרעים ניתנת לדעתו  להמשלה לאנשים המעפילים לראש הר.  הזדון נמצא  גבוה בפסגה. רוב בני האדם מצויים רוב ימיהם למטה. כל אחד יכול לטפס על גבעה קטנה של רוע. זה עניין שבשגרה. לא כל אחד יכול לטפס הרים ורק מתי מעט יכולים לטפס מעבר לכמה אלפי מטרים. רוב האנושות לעולם לא תוכל לטפס אל מעבר לגובה מסוים. ומי שמסוגל יצליח בכך רק לאחר הכשרה מתאימה  ובציוד מתאים. אי אפשר להגיע לשם בהיסח הדעת אלא רק בכוונה תחילה.

האלפיניסטים של הרוע

הנמשל הוא אייכמן וחבריו. הם לא הגיעו לרצח היהודים בהיסח הדעת. לא בציות עיוור לפקודות ולא בעבודה של ברגים קטנים. הם עבדו קשה, השקיעו מחשבה מאמץ יוזמה ומרץ והרבה מאמצים שנמשכו שנים. הם היו האלפיניסטים של הרוע.

 

אהובתו של הפילוסוף הנאצי היידגר

חנה ארנדט ראתה בפילוסוף הנאצי מרטין היידגר את אהוב לבה, ולא התנערה ממנו אף לאחר שנתבררו מוראות המלחמה. היא ביקשה ממנו להתנצל על מעשיו, אך כשסירב, לא ניתקה את יחסיה ההדוקים עמו. היא פרסמה את כתביו בארצות הברית וטרחה להפיץ את בשורתו בכל דרך אפשרית (לאחרונה התברר כי בבית ההוצאה הגרמני שבו פורסמו חיבוריה של ארנדט בגרמניה אחרי המלחמה, האיש שטיפל בכתביה ובפרסומם ועמד עמה בקשר הדוק, הנס רוסנר, היה קצין בס"ס, שפעל בתקופת המלחמה במשרדיהם של הימלר ואייכמן – ראה "דר שפיגל", 6 במאי 2002, עמ' 65-64. ארנדט לא ידעה על כך כנראה, אך מתברר שגם לא ניסתה לשאול ולברר מי האיש. בעל המאמר בעיתון הגרמני הכתיר את הידיעה בכותרת הקשה: "קריירה שנייה").

ראה מאמר ב"הארץ"

http://www.haaretz.co.il/misc/1.822619

 

אגב: התרגום העברי המקובל למונח שטבעה חנה ארנדט הוא "הבנאליות של הרשע". אך אני העדפתי את תרגומו של גרשום שלום "הבנאליות של הרוע".

קישורים

הכומר המומר שהציל יהודים יותר משינדלר

http://www.zeevgalili.com/?p=330

היטלר הסתיר את השואה כי חשש מהיהודים

http://www.zeevgalili.com/?p=7531

אורי צבי גרינברג המשורר שחזה את השואה

http://www.zeevgalili.com/?p=2847

המנון התקווה התקדש בברגן בלזן

http://www.zeevgalili.com/?p=688

הרב שעמד בראש ישיבה גדולה בגרמניה הנאצית

http://www.zeevgalili.com/?p=1666

הרב שאמר קדיש על יהודי מומר

http://www.zeevgalili.com/?p=1556

הקונסול האמריקני שהציל יהודים בניגוד להוראת רוזוולט

http://www.zeevgalili.com/?p=1501

דוד הלבני מאש המשרפות לפסגת חקר התלמוד

http://www.zeevgalili.com/?p=605

הערבים יותר נאצים מהנאצים

http://www.zeevgalili.com/?p=590

במלכות הצלב הנבואה השחורה של אורי צבי גרינברג

http://www.zeevgalili.com/?p=451

קשר השתיקה סביב מלך בולגריה שהציל יהודים

http://www.zeevgalili.com/?p=414

כך ניצל הרב ליכטנשטיין מן התופת

http://www.zeevgalili.com/?p=333

ה-CIA העלים מידע על אייכמן

http://www.zeevgalili.com/?p=233

מצלמת "לייקה" שהצילה אלפי יהודים מן התופת הנאצית

http://www.zeevgalili.com/?p=8516

חיים של תלמוד תורה בצל המוות

http://www.zeevgalili.com/?p=238

העיתונות הבריטית העלימה את השואה

http://www.zeevgalili.com/?p=7372

המצבות של פצצת הזמן היהודית

http://www.zeevgalili.com/?p=268

הכומר המומר שהציל מיליוני יהודים

http://www.zeevgalili.com/?p=330

דודו של הגנראל הנאצי פון מנשטיין שהתגייר

http://www.zeevgalili.com/?p=1765

 

 


כך תרשם כמנוי חינם להיגיון בשיגעון http://www.zeevgalili.com/2013/04/18091
פורסם בקטגוריה גרמניה, נאציזם, סופרים, ספרות, ספרים, סרטים, פוסטמודרניזם, פילוסופיה, שואה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

15 תגובות בנושא הבנאליות של הרוע והרשעות של חנה ארנדט

  1. מאת גד שליו‏:

    מכלול אירועים רצוף ובעל "זרימה בכוון אחד" – אירוע המערב אין ספור מחליטים, הוגים מבצעים ומאשרים ופרוס על מרחב גיאוגרפי עצום. מי שינסה להוכיח כי מדובר, בסך הכל, על סוג של תקלה היסטורית – פגישה אקראית בין אחד היטלר ובין עם מאוד צייתן, יעיל וחזק – צפוי להיסחף אל מערבולת מחשבתית ללא מוצא. בסופו של דבר תפישת העולם של האולטרא ליבראליים מניחה כי מכלול שלם ועצום כזה של רוע לא ממש יכול להתקיים בחלל, מאחר ומחוייב המציאות שיקומו אי אילו אנשים מצפוניים (ויותר מקומץ) וכן אנשים הגיוניים, ויעצרו את ההתרחשות. זו בעצם תפיסת העולם לא רק של האולטרא ליבראליים מן האקדמיה, אלא של רבים שמסרבים להאמין שיתכן שקרה מה שקרה. זו אולי הסיבה למימדי פולחן תופעת נסיון ההתנקשות בהיטלר ב 1944 – פולחן אשר לפעמים יוצר אשליה כאילו מדובר על התקוממות רבתי של מילוני גרמנים מצפוניים, ולא חבורת קצינים מפוכחים וקובץ הומאניסטיים אמיתיים.

    אז איך יוצאים מה"פלונטר" הזה? איך יכול אירופי להתמודד עם העול העצום הזה של גלקסיה שלמה של רוע שבלעה אל קירבה ציבור גדול של אנשים חפים מפשע לחלוטין והשמידה אותם בצורה ברוטאלית כל כך. לא פעם אני תוהה כיצד באמת יכול גרמני להתמודד עם ענן שחור כזה מעל ראשו. אז הנה התשובה: מה עושה ילד שנתפס במעשה עבירה? (ויותר מדי פעמים גם מבוגר…) צועק "אבל כולם עושים ככה!". ואם הגרמנים, או כל איש אקדמיה שאינו מסוגל לקבל את השואה כפשוטה: תוצאה של רשע, רוצים ללכת בדרך כזו, הרי שהפתרון המתבקש הוא מן הצד האחד להעצים אי אילו האשמות כנגד הקולקטיב היהודי, ומן הצד השני לדחוף לקראת הגדרה ברורה של האחראים להגיית וביצוע השואה כ"חבורה מוכרת של מטורפים, מנהלי חשבונות חסרי אישיות ואספסוף סאדיסטי נבער". ככה יוצאים מהעניין לא רע: היהודים לא היו ממש בסדר ("ולא שזה מצדיק רצח עם…") ורצה הגורל שהם התנגשו עם חוליגנים שאורגנו בידי רובוטים יעילים חסרי תבונה ומונהגים בידי קומץ מטורפים מן השוליים. חוליגנים יש בכל משחק כדורגל ופקידים רובוטיים יעילים חסרי מוח כל אחד מאיתנו פגש פה ושם במשרדים ממשלתיים אלה או אחרים. קומץ מטורפים גם יש בכל עולם – מספיק לפתוח את מדורי הפלילים ולקרוא על הרוצח הפסיכופט היומי בעולם. ככה הגרמנים, ובכלל האירופים, יכולים להסיר את העול המעיק הזה של "דת סינג דת הפנד טו זג'וז" ואם מסתדר לרמוז שהחוליגנים, פקידים חסרי מוח וקומץ מנהיגים פסיכופטיים אלא בעצם הישראלים (מה שמשאיר מחוץ לתמונה את שאר יהודי העולם, וזה טוב כי ככה הטוען לא מצטייר כאנטישמי) אז בכלל כולם יצאו מורווחים.

  2. פינגבאק: יום ירושלים – קישורים לכל המאמרים | היגיון בשיגעון

  3. פינגבאק: כך תרשם כמנוי ל"היגיון בשיגעון" | היגיון בשיגעון

  4. מאת לני‏:

    לדיון הנ"ל חוברים הטבע האנושי המבקש ליצור משמעות הגיונית להתרחשויות, גם אם הן התרחשויות קצה. והסגידה התרבותית אקדמית לחשיבה, להיגיון, לרציונליזציה, להגדרה וכד'.
    עצם העובדה שחנה ארנדט, כיהודיה שחוותה את המעבר של החברה הגרמנית הנאורה והמלומדת, לעבר השתתפות הציבור הגרמני בברוטליות הברברית של הנאצים, ובכל זאת התלבטה (בקול, בכתוב) מהו הרוע הזה? מהו המניע? המנוע? ועוד.
    זו הוכחה שהערצה האלילית לאקדמיה יוצרת כשל מחשבתי, היא המייצרת אלים, משתחווה להם ואף סוגדת להם בעת התגלות חדלונם.
    מחפשים בכוח הגיון בשיגעון!

  5. מאת מאור פרץ‏:

    היי

    מסכים בגדול עם הטיעון החשוב כפי שעולה מהמאמר (את הספר לא קראתי)
    הייתי מצפה ליותר דוגמאות במאמר כדי להמחיש את עומק הטיעון ועומק העבודה של הסופר
    הדוגמה של צבע העט איננה טובה לטעמי

    • מאת זאב גלילי‏:

      למאור פרץ. צר לי על שאכזבתי אותך בהקף האינפורמציה. נראה לי שתפקידי לעורר את הקורא לקרוא את הספרים שאני כותב עליהם ולא לחסוך להם את הקריאה. מועדים לשמחה.
      זאב גלילי

  6. מאת נדב היילפר‏:

    לא ברורה לי ההתייחסות לארנדט כאל מרושעת. אני בטוח שלו נשאלה לא הייתה מנקה את אייכמן מאשמתו. אחרי הכל זה הכיוון אליו מוביל ספרה הבנאליות של הרוע, בנקודה מסויימת בחייו יחליט האדם על כיוונו בחיים. לאור החלטה זו פעולותיו ינסו לשרת אותה. החלטה זו משקפת שאלות של רע וטוב. האם מסלול החיים שאדם בחר (אין אני נכנס כעת לשאלות של בחירה חופשית ורצון חופשי) הוא מסלול רע או טוב. שאר הפעולות לאורך המסלול הזה הינן יומיומיות לגמרי (בנאליות) הן אינן משקפות רשעות גדולה כלשהי או מפלצתיות. זו לטעמי הטעות שלנו בשיפוטינו את גרמניה שלפני וגרמניה של אחרי המלחמה. אנו מחפשים מפלצות, יצורים כה רעים שרק הם היו מסוגלים לחולל כזו זוועה. אבל המציאות מראה לנו שרשעות הנאצים הייתה, אחרי הכל, מעשי ידי אדם. לא היו שם שדים או מפלצות או כל הסבר על-טיבעי אחר. זו לטעמי האזהרה החמורה של הבנאליות של הרוע. אנחנו לא עוצרים ושואלים את עצמנו האם פעולותינו היומיומיות הינן רעות או טובות (בהתאם לאמות המידה שאימצנו לנו), לפחות לא עד לנקודה קריטית כלשהי ובה כבר (ככל הנראה) קשה לתקן את הנעשה.

    אותו חיפוש אחר מפלצתיות הוא הגורם לנו להעלים את עינינו ממקרים דומים של רשעות ששבו ונשנו. אנו מחפשים את אותם אנשים נוראיים שיהיו מסוגלים לבצע כאלו מעשים מחרידים. משלא מוצאים אנו אותם (אלא אנשים בלבד) אנחנו מייתרים את הסכנה כלא סבירה. אבל אותה סכנה חוזרת ונשנית שוב ושוב. הבנאליות של הרוע לובשת פנים רבות.

    לבסוף מילה על יחסיה עם היידגר, רבות העבירה עליו ארנדט ביקורת (גם על גישתו הפילוסופית ולא רק על בחירותיו ודרך חייו). גם לאחר המלחמה לא חדלה מלכעוס עליו. אולם בחרה לסלוח לו על בחירותיו (ממרחק הזמן לכעוס על היידגר יהיה כמו לכעוס על אותם יהודים שהצילו את עצמם על חשבון אחרים). כמו כן במשפט ההיסטוריה, והוא החשוב בסופו של דבר, נותרת ארנדט משמעותית הרבה יותר מאשר היידגר.

  7. מאת מאור פרץ‏:

    היי זאב

    לא התכוונתי להשמע כ"כ נוקב
    אני קורא 'מושבע' של מאמריך
    ונהנה מאוד מהאתר

    בוודאי שאינני מחפש סיכומי ספרים
    בסה"כ רציתי לומר שהייתי שמח לדוג' קטנה כדי להמחיש את העניין
    ואגב כך לגרות את הסקרנות לקרוא את הספר

    שיהיה חג שמח
    ותודה אמיתית (!) על הרחבת הדעת
    :)

  8. פינגבאק: יום הזיכרון לשואה ולגבורה | היגיון בשיגעון

  9. מאת מיכאל‏:

    הדמוניזציה של הנאציזם גורמת לחשיבה שרק מפלצות יכלו לחולל את מעשי הנאצים, ולא היא. אני מסכים כי בהינתן תנאים הסטוריים ומציאות מיוחדת גם בני תמותה רגילים -בעיקר ככל שחוט השידרה המוסרי שלהם אינו חזק- עלולים לבצע, לשתף פעולה או להתעלם ממעשים שדגל שחור מתנופף מעליהם.
    מה שמנסה חנה ארנדט לומר לנו הוא שחידק הרשע אפשר שידביק את התמימות.

    • מאת זאב גלילי‏:

      אכן חיידק הרשע דבק גם בחנה ארנדט. אותו חיידק הגורם לחוגים מסויימים בעולם ובארץ לומר שגם ישראל היא מדינה פושעת ובתנאים מסויימיםן גם יהודים יכלו להיות נאצים.
      ז.ג.

  10. מאת ארז‏:

    אתה דוגמא קלאסית למי שלא טרח להתעמק באמת במהות של כתביה ותפיסותיה של ארנדט (אם היית טורח היית מבין שרוב הקביעות שלך הפוכות, אתה אפילו לא בדקת איך ארנדט מגדירה בנאליות) ובמקום עושה בדיוק מה שהיא עצמה תיארה שאנשים שטחיים עושים: שימוש בקלישאות.

    • מאת זאב גלילי‏:

      "שימוש בקלישאות", כמו למשל פרופסור גרשום שלום שגם הוא לא קרא לא הבין ולא שמע מה שאתה שמעת על חנה ארנדט.
      ז.ג.

    • מאת לא להבין את המושג זו גם הבנאליות של הרוע‏:

      לא בדק מה באמת אומר המושג "בנאליות של הרוע", לא בדק את ההיסטוריה של ארנדט מול היידיגר (וכאילו שזה משנה, גדולי ההוגים היו אנשים נאלחים ועדיין אנחנו לומדים אותם וממשיכים את דרכם, גם אלתוסר רצח את אשתו ולאיש לא מפריע ללמוד את כתביו)
      עוד גזען לאומני שנבהל מהאמת בדבריה של ארנדט ומסרב להמשיך את קו המחשבה כי הוא מערער את תפיסותיה הפאשיסטיות של ישראל אז במקום לעשות שינוי כיוון לנסות לעשות רצח אופי להוגה המשמעותית ביותר במאה ה20. הכותב מבצע תהליך חשיבה (או למעשה אי-חשיבה) בדיוק כפי שארנדט מתארת. עצוב ופתטי.

      • מאת זאב גלילי‏:

        הבנאליות של הפוסטיסט
        האלמוני שכינה אותי "גזען לאומני" המגן על "התפיסות הפשיסטיותך של ישראל" לא היה מספיק אמיץ כדי לחשוף את שמו. לפי השם באימייל שלו [רותם, אם זה אכן שמו] הוא אינו שייך לדור הישן של המרכסיסטים שהמירו את סגידתם ללנין סטאלין ומאו בסגידה ליאסר ערפאת, קדאפי, סדאם חוסיין ובן לאדן. הכותב שייך לדור החדש של הפוסטים חסידי הפוסטמודרניזם שהם גרועים ומסוכנים מן הפשיסטים. הוא מזכיר את אלתוסר ממניחי היסוד של הפוסטמודרניזם שבסך הכל רצח את אשתו, ביג דיל. בגלל זה לא נקרא את משנתו המעמיקה. הכותב לא מזכיר את חברו של אלתוסיר מישל פוקו, ששיבח את המהפכה החומייניסטית. פוקו ליווה את חומייני לשדה התעופה בפריז, כשזה יצא במסע הנצחון שלו לאיראן. פוקו שהה באיראן כמה שבועות במהלך המהפכה. בעקבות ביקור זה הוא פירסם בשנים 1978-1979 סידרת מאמרים על עליית חומייני והמהפכה האיראנית. במאמרים אלה הוא מתפעם מן "הממד הרוחני" שמביאים עמם החומייניסטים והשלטון האיסלמי לפוליטיקה והתלהמות מן החוויה הפנימית של ההמונים ברחובות. פוקו כותב שהרוחניות שגילה באירן חסרה כאוויר לנשימה לאירופה ההולכת ונחנקת.
        אם אלתוסיר ופוקו הם אלוהין של הפוסטיסט הקטן שלנו מה כי נלין עליו שלדעתו לא חשוב בכלל שחנה ארנדט היתה אהובתו של הפילוסוף הנאצי מרטין היידגר לפני המלחמה והמשיכה לשמור עמו קשר גם לאחר המלחמה וסייעה לו בפרסום כתביו.
        למי שמבקש להרחיב בנושא זה הנה כמה קישורים
        http://www.zeevgalili.com/2009/07/4900
        http://www.zeevgalili.com/2010/11/11778

השאר תגובה