סיפור המבוסס על אחד ממדרשי החורבן פורסם ב-1948 בעיתון " ההד" של הציונות הדתית כקינה על נפילת הל"ה * הסיפור הועתק לביטאון "הנוער העובד" בלי ציון המקור * אכן היו נערי גבעות גם בתש"ח
בשבוע שעבר פרסמתי כאן סיפור שהכתרתי בכותרת " נוער הגבעות 1948" . הסיפור, המתאר בלשון תנ"כית את זיקתנו לחברון ולארץ ישראל, פורסם ב"במעלה" , בטאון "הנוער העובד" . הבאתי סיפור זה להוכחת טענתי על זיקתו של מה שהיה פעם השמאל הציוני לארץ ישראל.
יעל אריאלי
הסיפור הזה נראה מוכר לקוראת יעל אריאלי, אם לארבעה ילדים מדולב. אריאלי היא דוקטורנטית במחלקה לספרות עברית באוניברסיטה בר אילן. נושא הדוקטורט שלה הוא "ייצוגים ספרותיים של חברון בספרות העברית" .
במהלך עבודתה גילתה אריאלי את הסיפור " זעקת האבות", שהתפרסם בכתב העת "ההד" בראשית שנת 1947, בסמוך לנפילת הל"ה. [" ההד" הוא כתב עת של הציונות הדתית שראה אור בירושלים בשנים תר"פ – תשי"ג].
הסיפור מתאר בלשון מקראית את המתרחש במערת המכפלה, לאחר נפילת הל"ה בדרך לגוש עציון, כשזעקת הנרצחים מגיעה לשערי מערת המכפלה. גרעין הסיפור לקוח ממדרש איכה רבה (פתיחתא כד). נאמר שם שכאשר ראה הקב"ה בחורבן הבית ובגלות העם היה בוכה ומקונן על האסון הגדול. הוא ביקש מירמיהו, נביא החורבן, שילך ויקרא לאברהם ליצחק ליעקב ולמשה מקבריהם כיוון ’שהם יודעים לבכות’. המדרש מביא את דברי האבות המבקשים ללמד זכות על עם ישראל אולם אף אחד מהם לא מצליח לשנות את הגזירה.
רחל אמנו, קפצה ואמרה לפני הקב"ה: כשם שאני מחלתי לאחותי, כך אני מבקשת שיהא הקב"ה רחמן ולא יהיה קנאי לעבודה הזרה שחטאו בה ישראל. והמדרש מסיים: " מייד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ואמר בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן" .
על הגרעין הזה בנה מחבר הסיפור ד. כהן ב"ההד" את הקינה על נפילת הל"ה, כשהוא נאמן למקור במדרש רבא ומשלב את סיפור לחימת הגבורה של הבחורים שנפלו בדרכם להצלת הגוש.
נראה שעורכי "במעלה" , החליט שקינה זו ראויה לפרסום בביטאון "הנוער העובד" . אך הוא טרח להתאים אותו לרוח קוראיו. הוא השמיט מן הסיפור משפטים בעלי אופי דתי. כמו למשל בתיאור אנשי גוש עציון כ"אנשי עבודה ושלום הולכים בדרך אלוהים ושומרים את תורתו ומצוותיו" . העורך ב"במעלה" גם קיצר חלק מן הסיפור המקורי המתאר את זעקת האמהות ובראשן רחל אמנו.
אך בסך הכל שמר הסיפור המקוצר על רוח המקור והעתיק ממנו חלקים שלמים מילה במילה. אכן היו נערי גבעות ב-1948.
כך נפלו הל"ה בדרך לגוש הנצור
ב-15 בינואר 1948 יצאה מחלקה ובה 35 לוחמים לכיוון גוש עציון. בראש המחלקה עמד דני מס ורוב הלוחמים היו סטודנטים של האוניברסיטה העברית.
מטרת המחלקה הייתה לתגבר את גוש עציון הנצור, שעמד בהתקפות בלתי פוסקות של אלפי ערבים מן הכפרים הסמוכים.
בגלל השעה המאוחרת בה יצאה המחלקה לדרכה היא נתגלתה לאור היום. לפי אחת הגרסות פגשו אנשי המחלקה ברועה ערבי ובמקום להרגו או לקחתו בשבי שחררו אותו והוא הזעיק את אנשי הכפרים שבסביבה.
הקרב בין הלוחמים היהודים לבין המוני הערבים שתקפו אותם נמשך שעות רבות עד שאזלה תחמושתם ואז עלו עליהם הערבים והרגום. אחרון הלוחמים השליך רימון יד ונטל אבן כדי להטילה והיא נמצאה בידו על ידי קצין משטרה בריטי שהגיע למקום הקרב. הפורעים הערבים התעללו בגוויות ההרוגים, ניקרו את עיניהם וקטעו את אבריהם. שירו של חיים גורי " הנה מוטלות גופותינו" נכתב בעקבות נפילת הל"ה.
פינגבאק: ראה הנה מוטלות גופותינו | היגיון בשיגעון
פינגבאק: איך היה במלחמת השיחרור | היגיון בשיגעון
פינגבאק: ארץ ציון וירושלים – חורבן ירושלים ובנייתה – באגדה, בפיוט, בשיר ובקינה | היגיון בשיגעון
פינגבאק: על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים | היגיון בשיגעון
פינגבאק: יום ירושלים – קישורים לכל המאמרים | היגיון בשיגעון
פינגבאק: לזכור אחרי שישים ותשע שנים | היגיון בשיגעון
שלום זאב!
התיאור שלך את פרשת הל"ה כמעט הפוך ממה שהיה:
1. הם לא נשלחו באחת בלילה לסייע לגוש אלא להביא פלסמה לפצועים של קרב ג' שבט בגוש עציון.
2. הם לא התגלו אלא טעו בדרך וחזרו.
ג. למחרת הבריטים הובילו את הפצועים באמבולנסים לבית חולים בירושלים ולא היתה הצדקה להליכתם לגוש עציון.
4. הם לא התגלו אלא טעו שוב דרך ונכנסו למחנה אימונים של עבד אל קאדר אל חוסייני בצוריף
5. להלן קישור להרצאה שלי לאחרונה על פרשת הל"ה לפני משפחות שכולות.