מאש המשרפות אל המהפכה הגדולה בחקר התלמוד הבבלי

הלבני ביום הולדתו ה-80 (צילום: זאב גלילי)

דוד הלבני, זוכה פרס ישראל לחקר התלמוד לשנת תשס"ח, ידע על פה את התלמוד בעודו נער * הוא המשיך ללמוד גם במחנה ההשמדה וניצל תודות לסיפורי זימה מהתלמוד שסיפר לקאפו * מחקריו חשפו את קיומה של קבוצה בלתי ידועה ("הסתמאים") שערכה וחתמה את התלמוד * גילוייו פתחו דרכים חדשות לפיענוח קשיים בתלמוד ולהבנתו * השואה לא ערערה את אמונתו ובאושוויץ הוא רואה ארוע מקביל למעמד הר סיני – הסתר פנים

בפתח ספר הזכרונות שלו ("עלה לא נדף" הוצאת הקיבוץ המאוחד) כותב הלבני גירסה מודרנית קורעת לב למדרש עתיק. וזה לשונה:

כוס הדמעות באושוויץ

"כשעלה לשמים קול טריקת הדלת, לאחר שהושלך הילד הראשון למשרפות, לא יכול עוד מיכאל המיטיב במלאכים, לעצור בעצמו ובכעסו פנה אל האלוהים: 'האם תשפוך עתה את חמתך על תינוקות של בית רבן? הן בעבר נקלעו הילדים לטבח והנה עכשיו הם הפכו למשאת נפשם של הטובחים. חוס ורחם על הקטנים אלי.

"האלוהים, זועם על חוצפתו של מיכאל, הרעים עליו בקולו: 'לי התבל וכל יושבי בה. אם אין דרכי לרוחך הנה ואשיב את העולם לתוהו'.
"בשמעו מילים אלו הבין מיכאל כי אין דרך לשנות את רוע הגזירה – אותן מילים ממש הדהדו באוזניו מזמן עשרת הרוגי מלכות, וידע מה אחריתן.

"מיכאל חזר למקומו ופניו עגומות כאפר, אך לא יכול היה להתאפק מלהעיף מבט חבוי אל האלהים וראה דמעה ענקית זולגת על לחיו, דמעה שפניה אל כוס הדמעות , כוס הייסורים האגדית אליה נאספות הדמעות, ועת תעבור על גדותיה – תבוא הגאולה לעולם.

"אבוי, התפלץ מיכאל לראות, הדמעה תחת אשר תכנס לכוס – נשרה אל שפתה, ורובה גלש לקרקע – ואש המשרפות המשיכה לבעור"

תורה בבית המרחץ

דוד הלבני (וייס) נולד לפני שמונים שנה בעיירה קטנה בצ'כוסלובקיה. ילדותו עברה עליו בבית סבו, בעיירה סיגט שבצפון טרנסילבניה שברומניה.

בני המשפחה ישנו על שקי קש, הלחם היה מצרך נדיר בבית והעוני רב. לימים, כאשר הגיע הלבני לגטו הוא לא חש מצוקה לדבריו. החיים בגטו לא היו קשים יותר מהחיים הרגילים בבית בסיגט.

עוד כשלמד ב"חדר" בלט הילד בחריפותו, כשהקשה למלמד קושיות על רש"י, שהמלמד לא יכול היה להשיב עליהן. באחד הימים, כשרחץ עם סבו בבית המרחץ, אמר לתומו כי הוא יכול למנות את כל האבות שהיו מימי אדם הראשון ועד דוד המלך. הסב היה כל כך מופתע שהתיר לילד להשמיע דברים שבקדושה במקום אסור.

עד מהרה נפוצה השמועה על העילוי ואנשים שפגשוהו ברחוב נהגו לשאול אותו: "מי היה הנכד העשרים של אדם הראשון". במרוצת הזמן נתגלה הזיכרון המופלא שלו בעשרות דפי תלמוד. אנשים נהגו לשאול אותו ברחוב שאלות כגון "במה מתחיל הדף הארבעים ושמונה של התלמוד"; "כמה פעמים נזכר רב יוסף במסכת זו וזו"; " מה הוא אומר בפעם הארבעים ואחת". ולעתים היה מישהו נועץ סיכה במילה כלשהי בדף תלמוד ושואל: "מה כתוב בנקודה זו בדפים שמתחת".

200 דפים על פה

בגיל תשע כבר ידע הלבני על פה 200 דפים מן התלמוד עם פרוש רש"י ותוספות. שמו יצא למרחוק ונמצאו בעלי ממון שהרעיפו עליו פרסים. בהיותו בן 14 זכה בפעם הראשונה בחייו למערכת בגדים שתרמו לו סוחרים עשירים. "היתה זו הפעם הראשונה שבה לבשתי בגדים חדשים", מספר הלבני.

פעם נבחן על ידי הרב החסידי ר' מנחם מענדל האגער. הרב כה התרשם מן העילוי עד שהכריז שהיה רוצה אותו כחתן לנכדתו, ציפורה.

"שנים חלפו", מספר הלבני, "העולם עלה בלהבות, יהודי האזור גורשו לאושוויץ והניצולים התפזרו בעולם. את ציפורה פגשתי בניו יורק בשנת 1949. שנינו למדנו בברוקלין קולג' ועם סיום הלימודים, בשנת 1953, נישאנו".

נאמנות לטקסט

סבו של הלבני היה רבו בתורה ונפשותיהם נקשרו. הסב ראה בנכדו את הגשמת שאיפת חייו והוא הקנה לו דרך לימוד השונה ממה שהיה מקובל בישיבות. הלבני: "היה בו ניצוץ של גאוניות וייחוד… סבא ניסה להיות נאמן ככל הניתן למילותיו של הטקסט עצמו. אפשר לכנות זאת דרך לימוד מדעית אובייקטיבית".

חלפו שנים והלבני הפך לחוקר תלמוד מפורסם בעולם כולו. לצורך מחקרו הוא משתמש בכלים מודרניים: ספריות, צילומים, כתבי יד ודפוסים ראשונים . "כל אלה", אומר הלבני, "שינו את הלימוד שלי באופן משמעותי. אך עדיין אני הולך בעקבותיו של סבא…"

הנבואה שהתקיימה

דרכיהם של הסב ונכדו נפרדו ב-18 במאי 1944. הצורר מנגלה שלח את הסב לימין, אל המשרפות, ואת הלבני לשמאל אל החיים. כשקפץ מן הרכבת שמע את דודתו אטל אומרת לו: "התורה שעליה יגעת כל כך תגן עליך". נבואה שהתקיימה.

הלימוד,אומר הלבני,היה לי לדרך חיים מילדותי. הוא המשיך ללמוד גם כשגורשו היהודים אל הגטו. הלימוד הסדיר נפסק ב-10 במרץ 1944 עם פלישת הגרמנים להונגריה. "סגרתי את מסכת התלמוד שאותו למדתי, ולא פתחתי שוב את הספר עד סוף 1945".

לא פתח ספר אבל לא פסק ללמוד. "ידיעותי בעל פה הספיקו כדי להזין אותי… וכך שגרת חיי לא הופרעה".

לימודים קבועים

למזלו הועבר הלבני מאושוויץ למחנה עבודה. זה היה מחנה של עבודת פרך שבכל יום יכולת למצוא בו את מותך. אך זה היה מחנה שהיו בו יהודים רבים מהונגריה וגם מפולין, רבים מהם שומרי מצוות ולמדנים.

ידענותו הפנומנאלית של הלבני אפשרה לו לקיים מסגרת לימודית קבועה. למדו מסכת שבת, כי רוב הלומדים הכירו אותה ו"כאשר לא זכרתי מלה אחת או שתיים תמיד היו רבנים אחרים שיכלו להשלים את החסר".

הקאפו שהציל

במחנה זה היה קאפו ששמו היה וייס כשמו הקודם של הלבני. וייס זה התרשם מן העובדה שהלבני מלמד תורה ונתן לו זכויות מיוחדות. " קאפו אחר בשם לפקוביץ, שסיפר לי שהיה לפני כן חסיד גור, עקץ אותי תמיד בגלל הקטעים הארוטיים בתלמוד ורצה שאצטט אותם בפניו, אבל פעם הוא גם הציל אותי מסלקציה, שמשמעותה הייתה קרוב לוודאי מוות".

דוגמא לדיון בחוגי הלימוד של הלבני: מה היה קורה אילו היה אליעזר עבד אברהם, שנשלח על ידי אדונו למצוא אישה ליצחק, היה מת בדרכו חזרה. זאת, בלי שהיה מספיק להודיע במי בחר. אם שליחותו הייתה רק לצורך מציאת אישה הרי הכל היה מסתדר. אך אילו היה אליעזר שליח לקידושין והיה מת בדרכו חזרה לא יכול היה יצחק לשאת אף אישה אחרת, מחשש שאותה אישה היא קרובה של המאורסת לו בידי השליח.

"לא היה לנו כל טקסט", מספר הלבני, "שום דבר שיכולנו להתבונן בו. היינו תלויים בזכרון."

דף משולחן ערוך

באחד הימים סוף סוף נמצא טקסט. הוא פגש אחד השומרים האוכל כריך שנעטף "בדף משולחן ערוך אורח חיים… בראותי נייר עטיפה זה נפלתי באופן אינסטינקטיבי לרגלי השומר בלי שהבנתי אפילו מדוע. האותיות עצמן דחפו אותי לכך. כשדמעות בעיניי התחננתי בפניו שייתן ל את ה'בלעטל' (דף ביידיש), את הדף. בתחילה הגרמני לא הבין מה קורה. הוא הניח מיד את ידו על אקדחו… הסברתי לו שהיה זה דף מספר שאותו למדתי בבית. בבקשה, התייפחתי, תן לי אותו בתור מזכרת. הוא נתן לי את הדף… ".

הדף הזה הפך מקור השראה ולימוד ליושבי המחנה. "הייתה לנו כעת לא תורה שבעל פה בלבד אלא גם תורה שבכתב. הבלעטל הפך לסמל מוחשי לקשר בין המחנה ובין מעשיהם של יהודים במהלך ההיסטוריה…".
הדף נמסר למשמורת בידי יהודי בשם פינקלשטיין שלקח על עצמו את הסיכון שהיה כרוך בכך (עונש מוות על הברחה). היה מביא את הדף לכל שעור.

הוא נשא את הדף על גופו עד אשר התמוטט יום אחד נלקח למשרפות ואותיות הדף פרחו עם נשמתו.

בין סאטמר לליברמן

סיפור חייו של הלבני לאחר השואה גם הוא דרמה גדולה במרכזה תלמוד תורה. הוא התגלגל לבית יתומים בארצות הברית כשמלבד הידע התורני הפנומנאלי שלו לא היה בידו כלום. הוא שאף להמשיך בחיים של תורה, אך שאף גם להרחיב אופקיו בלימודי חול, כשאינו יודע אף שפה מודרנית – רק הונגרית משובשת שלמד ממילון, יידיש ברמה של שיחה משפחתית וכמובן את שפת המקורות היהודיים.

הברירה שעמדה בפניו הייתה בין ישיבה של הרבי מסאטמר אותו הכיר מילדותו לבין הליכה לאקדמיה. הוא בחר באקדמיה בהשפעת פרופסור שאול ליברמן, גדול חוקרי התלמוד בדור הקודם. שלושים שנה חקר ולימד בבית המדרש הקונסרבטיבי לרבנים כשהוא עצמו שומר על אורח חיים אורתודוקסי. במהלך שנים אלה חולל מהפך בחקר התלמוד. השג שפתח צוהר להבנה מחודשת של חלקים סתומים רבים שבספר היסוד של התרבות היהודית.

גילוי "הסתמאים"

על מנת להבין את משמעות המהפכה שחולל פרופסור הלבני בחקר התלמוד אביא כאן דברים שאמרו פרופ' אברהם גרוסמן ופרופ' צבי אריה שטיינפלד בערב הוקרה לפרופסור הלבני בהגיעו לגבורות, שהתקיים במכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית (ביוזמתם של הרב יצחק ריינר ופרופסור משה סאמט)

וזו תמצית דבריהם:

התפיסה המקובלת בכל הדורות, וגם בין החוקרים בזמננו,
היא שהתלמוד נערך ונחתם על ידי רב אשי ורבינא בסוף המאה החמישית לספירה. בדומה למשנה שנחתמה על ידי רבי יהודה הנשיא בראשית המאה השלישית.

לפי תפיסה זו חתימת הבבלי כללה לא רק את המשא והמתן ("שקלא וטריא") בין האמוראים עצמם, אלא גם את האמירות הסתמיות, שאינן מיוחסות לאומריהם, ודנות בתורתם של התנאים והאמוראים. אמירות אלה מהוות את רובו של התלמוד הבבלי. ולאלה נוספו התוספות הקלות מאוחר יותר על ידי הסבוראים.
החלוקה המקובלת של חטיבות התורה שבעל פה היתה איפוא: תנאים, אמוראים, סבוראים, ואחריהם הפרשנים: ראשונים ואחרונים.
כאן בא הלבני וגילה שבשרשרת הדורות מצויה חוליה נוספת שנעלמה מעינינו. בין האמוראים והסבוראים מצויה חוליית הסתמאים והם שקבעו את צורתו ואת אופיו של התלמוד הבבלי המצוי בידינו. משמעות גילוי זה היא מהפכנית.

לדעתו של הלבני, התלמוד הבבלי נחתם בשתי חתימות. חתימת תלמודם של האמוראים שנעשתה באמצע המאה השישית. וחתימת תלמודם של הסתמאים שנעשתה באמצע המאה השמינית. כלומר: התלמוד שבידינו מורכב משתי חטיבות המעורבות זו בזו. יתר על כן: החטיבה האמוראית הגיעה לידינו לא במישרין על ידי האמוראים אלא באמצעות הסתמאים, שהתבססו על מסורות שבעל פה שהגיעו לידיהם שנים רבות לאחר שנאמרו.

ולא רק שהסתמאים והאמוראים חיו בתקופות שונות, אף תוררתם היתה שונה. תורת האמוראים היא פסיקתית, כמו המשנה. הם מסרו לדורות רק את ההלכות הפסוקות ללא הנימוקים שהביאו אותם לפסוק כך.
לעומת זאת תורתם של הסתמאים היא בעיקרה שקלא וטריא. הם אמורים היו לשחזר את הטעמים והנימוקים של הלכות ושל המקורות התנאיים והאמוראים שלפניהם. ומכיוון שתקופת האמוראים כבר נחתמה, הסתמאים לא יכלו להוסיף את דבריהם לתלמודם של האמוראים. כדי שלא יטעו ויחשבו שאף תורתם היא משל האמוראים העדיפו לומר את דבריהם בסתם ולא נקובי שם. מסתבר שהדחוקים בפרושי הסתמאים מקורם בכך שהמקורות האמוראיים לא הגיעו לידיהם בצורתם השלמה והמקורית.

כל מי שלמד אי פעם דף גמרא יכול להבין את המהפכניות שבגילוי זה, לא רק להתהוות התלמוד, אלא להבנת כל עמוד שבו.

אין הסבר לשואה

השואה לא ערערה את אמונתו של הלבני והוא ממשיך עד היום לשמור על קלה כחמורה. הוא לא מחפש (ואף דוחה בתוקף) הסברים תיאולוגיים לשואה – בין המצדיקים את האל ובין המאשימים את חטאי היהודים. הוא כתב ספר בנושא זה (עדיין רק באנגלית) בו הוא אומר כי היו לעם ישראל שתי התגלויות של הקב"ה – אחת בגלוי פנים במעמד הר סיני והשניה בהסתר פנים באושוויץ.

כמה מילים אישיות

שמעתי על פרופסור הלבני לפני שנים רבות, מתוך קריאת מאמרים בנושאים תלמודיים. אך לא הייתי מודע לא לאישיותו ולא לשיטתו (חלק מספריו הופיעו בארצות הברית והסםרים שראו אור בארץ בהוצאת מאגנס אזלו). לפני כמה שנים
נתקלתי במקרה בספרו של הלבני "עלה לא נדף", כשחיטטתי בערימת ספרים מוזלים, בדוכן שבוע הספר. קריאת הספר גרמה לכך שנפשי נקשרה בנפשו של האיש שלא ראיתי עד אז מימי. סיפרתי על הספר בפרוט רב על פני שני עמודין בטור "היגיון בשיגעון" בעיתון "מקור ראשון".

אשתקד הלכתי לאזכרה השנתית הנערכת על קברו של המשורר הלאומי בבית העלמין ברחוב טרומפלדור בתל אביב. הפעם הוזמנו כל חתני פרס ביאליק לשאת דברים וביניהם פרופסור הלבני. הוא נשא דברים מקסימים בשאלה מדוע מקדים ביאליק את אביי לרבא ב"המתמיד" בעוד שבתלמוד לרוב מזכירים את רבא קודם. הקלטתי את דבריו וגם צילמתי ופרסמתי את הדברים. לאחר כמה ימים קיבלתי להפתעתי טלפון מפרופסור הלבני. הוא ביקש שאשלח לו את התמונה שצילמתי ובשיחתנו הבנתי שמישהו שלח לו לארצות הברית את מאמרי הראשון עליו. נצלתי את ההזדמנות ובקשתי לראיין אותו לרגל הופעת ספרו על השואה וגם על שיטתו ביקשתי לשמוע דברים מפיו.

הוא השיב: לפני שאתה מראיין אותי ראוי שתשמע כמה שעורים שלי. הוא הזמין אותי לחוג של פרופסורים המתקיים פעם בשבוע בירושלים ומאז אני שומע תורה מפיו.

על חווית לימוד תורה מפי אדם שאין פינה בתורה הנסתרת מידיעתו מן הראוי להקדיש מאמר מיוחד ואעשה זאת ברצות ה' בבוא העת.

ראה "המתמיד מוולוז'ין והמתמיד מאושוויץ"

פורסם בקטגוריה שואה, תלמוד, עם התגים , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.