מוזיאון בית המאירי בצפת, המתעד את קורות הישוב היהודי במאתיים השנים האחרונות, הוא פנינת חמד בעיר המקובלים. זהו מבנה בן כמה מפלסים, שכל אחד מהם מייצג תקופה מתולדות העיר – החל במפלס התחתון, שבו מקווה טהרה מן המאה ה-16, וכלה במפלס העליון, בו שכן בית הספר העברי הראשון, שהוקם לפני כמאה שנים. במפלס זה שקראתי לו "בית החלומות" התגוררנו בצפת בשנתיים האחרונות לחיינו בעיר.

פרוכת משמלת כלה שנרצחה

שנים רבות לאחר שנפרדנו מבית החלומות, שמתי פעמיי אל המוזיאון עם בני משפחתי – ילדים, נכדים, אחיינים ואחייניות. עברנו בין האולמות וצפינו בתמונותיהם של זקני צפת לדורותיהם, באוסף של מקלות הליכה, תשמישי קדושה, כלי מלאכה ואביזרי בית של עיר שעד אמצע המאה העשרים התקיימה ללא חשמל וללא מים זורמים. צפינו באוסף המסמכים המתעד את האסונות הרבים שפקדו את צפת – רעש האדמה, המגפות, הרעב, המלחמות, הפוגרומים ועד למלחמת הקוממיות בה שוחררה העיר.

הגענו לקומה העליונה שהחזירה אותי למחוזות ילדותי. משפחתי התגוררה במבנה זה בשכנות למשפחת גָנוּן הספרדית. בחצר המשותפת, שהיא מרפסת גדולה המשקיפה אל נוף מרהיב של הרי הגליל, היינו משחקים כשההורים מזהירים אותנו שלא להתקרב לפתח בור המים.

התלבטתי אם לאפשר לנכדיי להיכנס לחדר הסמוך בו התגוררו שכנינו בני משפחת גנון. כי בחדר זה הוצגה פרוכת לארון קודש, שנתפרה לזכרה של איילה מזרחי [רזאלה] שנרצחה ערב כלולותיה בפוגרום ביהודי צפת ב-1929. הרוצחים היו שוטרים ערביים שהבריטים הציבו כדי לשמור על היהודים. הרצח התרחש בחצר הסָארָאיָה אליה הובאו יהודי העיר בעקבות הפוגרום שנערך ב-29 באוגוסט 1929.

אמה של איילה הכינה את הפרוכת משמלת המשי התכולה – שמלת הכלולות של רזאלה. הפרוכת נפרסה כקשת גדולה בארון התצוגה. השמלה נחתכה לפסים ארוכים שגולגלו וחוברו בעדינות אומן זה לזה. כמה אהבה, יגון, כאב ודמעות הושקעו בתפירה העדינה. עמדנו מול הפרוכת ורזאלה היפה והענוגה נשקפת מבעד לזכוכית והעלתה דמעות בעינינו.

משפחתנו בזירת הרצח בסאראיה

בזירת הרצח בסָארָאיָה נכחו אבי, אמי סבתי ושלוש אחיותיי (מרים, פנינה, חיה). הן היו אז בנות תשע, שש וחמש. נותרו בידי עדויות בכתב ובהקלטות של אחיותיי על מה שזכרו מאותו ארוע טראומטי. אני מביא כאן שילוב של עדויותיהן כפי שרשמתי והקלטתי.

"זה היה כשבועיים אחרי תשעה באב, ביום חמישי. אנחנו זוכרות היטב את היום כי זה היה תמיד יום עבודה קשה לכולנו. זה היה היום בו הכינו את הבצק לאפיית החלות, אותן היינו מחלקות בבתים ביום שישי לפנות בוקר, לפני שהלכנו לבית הספר.

"ביום רביעי כבר ידענו שעומד לקרות משהו. ערבי שהיה מספק לאבא קמח למאפייה אמר לו: "יא שמיל, השבוע יהיה פה דם שתיזהר". אבא ואמא דיברו כמובן ערבית כמו כל היהודים בצפת. ביום חמישי בבוקר אמא האיצה באבא שיחזור הביתה מוקדם, אך הוא כמעט אחר את המועד.

"אִידבָּח אֶל יָהוּד"

"ביום חמישי, בערך בחמש אחר הצהריים, נשמעו ברחוב הקריאות "אִידבָּח אֶל יָהוּד" ו"דין מוחמד בסיף". אבא כמעט אחר את המועד. הוא סגר את תריסי החנות ורץ בכל כוחו הביתה, כשהפורעים רודפים אחריו. אבא היה חיוור כסיד. הוא מיהר להגיף את הדלתות והחלונות ולחזק אותם בקרשים ובחפצים כבדים. הפורעים ניסו לפרוץ אל החצר ושכנים מלמעלה הצליחו להניס אותם, כששפכו עליהם שמן חם ומים רותחים. השליכו גם חפצים כבדים, מיטות ומכל הבא ליד. אפילו תפוחי אדמה ובצלים. הפורעים השליכו אבן כבדה לחצר והיא פגעה בכיסא ושברה אותו. אחד השכנים שלנו, יצחק ממאן שמו, ביקש למצוא מקלט בביתנו אך הותקף על המדרגות ונפל מתבוסס בדמו.

" היתה לנו חצר משותפת עם עוד כמה משפחות והתכנסנו יחד לתוך מרתף, רועדים וממתינים. שמענו את קריאות הרצח, שמענו את קולות האנשים שנטבחו. גם פה ושם שמענו ירייה בודדת. ירד הלילה והיתה דממה. מרחוק שמענו גניחות של פצועים וקריאות לעזרה.

"מאוחר בלילה שמענו קולות של אנשים שמקישים על הדלת של החצר. הקולות אמרו שאוספים את כל יהודי צפת לסארָאיָה כדי להגן עליהם. הלכנו ברגל כשאנחנו יחפות. אמא אמרה משהו שהבצק במאפיה בטח כבר תפח והתקלקל. יצאנו מהבית בלי לקחת אתנו דבר. בדרך עברנו ליד בית המופתי ומשם ירו עלינו אבל לא פגעו באיש. זו הייתה תהלוכה משפילה של אנשים שלא יודעים להגן על עצמם. הגענו למקום ריכוז מול בית ספר אליאנס שליד גן העיר ומשם עלינו לסָארָאיָה.

שוטרים ערבים יורים ביהודים

"בחצר הסָארָאיָה , ליד אורוות הסוסים, התקבצו כל תושבי העיר, קבוצות קבוצות, משפחות משפחות. הגענו למקום עייפות וזבות דם מפציעות זכוכיות שדרכנו עליהן בדרך. למרות שזה היה חודש אב היה קר. לא היו לנו מים ולא מזון. ישבנו על מחצלות ופשוט חיכינו, רעבות וצמאות. אבא ישן ואמא וסבתא הושיבו אותנו ביניהן.

"לפנות בוקר, כשעוד היה חשוך, נשמעו יריות ואחריהן זעקות נפגעים וקריאות לעזרה. סבתא ואמא כיסו אותנו בגופותיהן וצעקו "שמע ישראל". היורים היו שוטרים ערבים מעבר הירדן. הבריטים הציבו אותם כאילו כדי לשמור עלינו. היו להם חגורות אדומות רחבות וכובעים עם שפיצים. אנחנו לא נפגענו אך מפה לאוזן עברה השמועה כי יש הרוגים ופצועים.

ביום שישי כבר הגיעו מכוניות מהקיבוצים עם אוכל ומים אבל אנחנו התביישנו לבקש, למרות שהיינו רעבות. מגיל צעיר לימדו אותנו הורינו שאנחנו לא חיים על חלוקה וחיים רק מעבודתנו.

 לאחר כמה ימים חזרנו, כל איש לביתו. אבל לא מצאנו כמעט כלום. החנות והמאפיה היו שרופות. גם המחסנים שהיו בהן. הבית נבזז. מכל עבר היו קולות בכי ואבל והלוויות.

התקופה שלאחר מכן זכורה לנו דווקא כתקופה רגועה ומאושרת. לא היו חובות של עבודה כי העסקים נהרסו. לא היו חובות של לימודים. בני המשפחה התקרבו זה לזה. כל אחד דיבר בשקט וברכות כמו שמדברים ביום כיפור.

"תחושה שעולממו חרב"

אבל הייתה לנו תחושה שעולמנו חרב. אף אחת מאתנו לא הייתה במאורעות 1921 וכל מה שידענו על הערבים הוא שחיים אתם בהרמוניה ובשיתוף פעולה. הם קונים אצלנו ואנחנו קונים אצלם. תמיד הייתה בביתנו עוזרת ערביה ואפילו אומנת, שטיפלה באח הקטן שלנו, זאבי. כשהיינו קטנות. ביקרנו בבתיהם והם ביקרו בבתינו. במוצאי כל פסח היו מביאים לנו טסי נחושת ענקיים מלאי כל טוב: פיתות טריות, כדורי לַבָּנֶה צפים בשמן זית, רחת לוֹקוּם, פיסטוק חלבי, שקדים קלופים, משקה תָמָרִינדִי. מכל זה לא נשאר כלום.

אחות אמי, יוכבד, ביומנה מתארת במילים דומות את אירועי הפוגרום. גורלה המר רדף אחריה גם בארוע זה. וכך היא כותבת על מה שארע בסָארָאיָה:

"הכניסו אותנו לחצר מלוכלך שכל היום עמדו סוסים שם וכך שכבנו על הארץ כל הלילה אלפים אנשים ואחד לא ידע מהשני. כי קשה היה למצוא בחושך את המשפחה. אני ואבא ושני הילדים שכבנו על שמיכה התכסינו [בשמיכה שנייה] וכך עבר הלילה.

"בבוקר קמו הילדים. לא מבקשים אוכל רק טיפה מים. השפתיים יבשות ואין להשיג טיפת מים. השוטרים הערבים סגרו את כל הברזים. רק לסוסים מילאו מים. אבא מצא קופסא ריקה של סרדינים מלאה חלודה. שפשפנו אותה ואבא נגש למלאות מעט מים אצל הסוסים. שוטר ערבי נתן לו מכה בשוט על היד והקופסא נפלה ונשפכו המים.

האומנת הערביה שלי שהצילה

"הילדים סבלו נורא ואנחנו יחד אתם. רק בערב מצאנו את המשפחה בתוך כל ההמולה שהיתה. אחותי שושנה, ואמי וגיסי והילדים שלהם. היתה להם ערביה שעבדה אצלם הרבה שנים והילדים גדלו בחיקה. ערביה שהיתה משגיחה על הילדים. [הכוונה לחָאדגֶ'ה, ערביה שהיתה אומנת שלי לאחר מות סבתא וקודם לכן טיפלה באחיותיי] הערביה הזו באה בהחביאה תחת הסדין שהתעטפה בו כד מים, פיתות ותאנים וזאת היתה סעודה לילדים. והלכו לישון ביחד כולנו. [כך] שלא נאבד אחד את השני.

פתאום בעשר התחילו לירות לתוך כל הקהל שהיה בחצר וכבר היו עשרה הרוגים ואנחנו נמלטנו לתוך המרתפים של הסוסים. זרקנו את הלחם עם קופסת ריבה וברחנו כל עוד נפשנו בידינו. והילדים בכו. החבאנו אותם מתחת לסוסים.

ביום ראשון כל אחד הלך לראות את החורבן שלו. לנו לא היה מה לקחת. הדלת נשארה פתוחה כמו שהשארנו אותה. בבית לא היה כלום.

לאחר הפוגרום החליטה יוכבד שאינה יכולה להמשיך לחיות בעיר ועברה עם משפחתה לחדרה.

ב-20 דקות פוגרום עולמנו חרב

הפוגרום ביהודי צפת ארך 20 דקות בלבד ובפרק זמן זה הספיקו הפורעים לרצוח 18 יהודים. הם השתמשו בחרבות, גרזנים, סכינים ואלות. נשק חם כמעט לא היה להם.

3000 תושבי צפת היו אז, ברובם המכריע, בני הישוב הישן והמנטליות שלהם מנעה מהם את היכולת להילחם. היו כמה צעירים מבני העיר שגויסו ל"הגנה" והיו מסוגלים לפעול. היה בצפת מחסן נשק גדול, שכלל יותר משישים רובים עם תחמושת, 50 רימוני יד וכמות של אקדחים. אילו הופעל חלק קטן ממחסן זה היו הפורעים מוכרעים ונסים לכל עבר. אך כמה שנים לפני ה"מאורעות" הועבר המחסן כולו למקומות אחרים. שבוע לפני הפוגרום ניתנה הוראה להחזיר את הנשק או חלקו לעיר. אך בפועל הוחזרו רק שלושה אקדחים ושניים מהם לא פעלו. האחראי על העיר מטעם ה"הגנה" נעדר בעת שפרץ הפוגרום. [על פי ספר תולדות ההגנה].

מפקד משטרת צפת שהעיד במשפט רוצחי יצחק ממאן אמר בין היתר:

העדויות במשפטי הרוצחים

" ערכנו חיפוש אצל היהודים ולא מצאנו אצלם כלום. רק אצל יהודי אחד נמצא אקדח, אולם לא השתמשו בו. אני יודע בברור כי אצל היהודים בצפת לא נמצאו סכין, לא פצצה ולא שום נשק אחר כגון מקלות או אלות. ואצל הצעירים המוסלמים מצאתי עשרות פגיונות וסכינים" .

אחד מיהודי צפת שהעיד במשפט אמר:

" כשהייתי בבית הכנסת שמעתי צעקות. רצתי החוצה וראיתי שמונה ערבים מתנפלים על יצחק ממאן. הייתי במרחק 20 מטר מהם. בידי אחד המתנפלים הייתה חרב ובידיהם של השאר סכינים. אני מכיר את כל המתנפלים בשמותיהם, אני מכיר את הוריהם ואת זקניהם, הנה שניים מהם כאן. ממאן קרא לאחד המתנפלים: "אחמד תרחם"… [הציטוטים מתוך הספר "משפטי צפת" שבו רוכזו התאורים של המשפטים בעיתוני התקופה]

השבר העמוק שגרם הפוגרום הזה נבע בין היתר מן העובדה שהנרצחים הכירו את הרוצחים מימים ימימה. זהו הרקע לטראומה שאחותי מרים נתנה לו ביטוי קולע: "עולמנו חרב".

ראיון עם קובי ברקאי על "בריחה מצפת"

"בריחה מצפת" שער אחורי

אסונות אינספור פקדו את צפת בתקופת היישוב הישן – רעידות אדמה, מגפות ורעב. אך אסונה הגדול היה השתלטות הקנאים, שכפו עליה בערות ועוני והשליטו בה פחד. שמנעו כל ניסיון להביא לעיר רופא או מורה או אפילו להקים בה ספריה.
ספר זה מגולל את סיפור התקופה, דרך סיפור משפחתו של המחבר שהגיעה מגליציה לצפת בשנת 1820. הוא פרי של מחקר רב שנים שכלל עיון בארכיונים ובעיתוני התקופה ואיסוף עדויות מפי זקני המשפחה וזקני צפת האחרונים שעוד חיים עמנו. רבים מהסיפורים בספר מקורם ביומן שכתבה דודתו של המחבר, שנתגלה בקנדה וחזר לארץ.
כל אחד מהפרקים מספר סיפור העומד בפני עצמו. סיפור רעידת האדמה האיומה של 1837 בצד מתכון לקִישׁקֶע. סיפור על שואת מלחמת העולם הראשונה, ובצידו סיפור גבורתה של סבתא שיצאה לבדה למסע ארוך, בלי לדעת שבעלה נספה באסון במירון. סיפור על יחסים מיוחדים בין ספרדים לאשכנזים, חרף הגזענות הבלתי נתפסת של התקופה. סיפור על רופאי אליל המרפאים דלקת עיניים בצואה, וגם על רופאים אמיתיים שהקריבו נפשם. סיפור על בערות ודקדנציה בצד סיפור מחתרת המשכילים שפרצה אל המודרנה ואל הנאורות.
תוכלו לקרוא בספר גם על תנור הפטנט של צפת ועל הסִטְרָא אַחְרָא שהגיע לעיר; על חידת המערה של מרן ר' יוסף קארו ועל ביקור הסופר גוסטב פלובר; על זורבה נהג המונית ועל דוכה הקברן שהאריך ימים עד 112 ובגיל 105 צמחו לו מחדש כל השיניים. מכל אלה תקבלו את ניחוחה של העיר, את שמחותיה ויגונותיה.
זאב גלילי היה עורך בכיר, ראש כתבים וממלא מקום עורך "ידיעות אחרונות". ממקימי "מקור ראשון" ובעל הטור "היגיון בשיגעון" שהפך לאתר. כתב עשרות ספרים, ביניהם סיפורי התנ"ך ב-15 כרכים ו"חגי ישראל".

 

תגובות והמלצות

נשיא המדינה ראובן [רובי] ריבלין:

 "התרשמתי  שכתבת ספר מפורט ומדויק פרי מחקר ארוך ממוסמך ומתועד מתוך עושר רוחני שרק אתה יודע לעשות.  זהו ספר חשוב לכל אוהבי הארץ הזו וההיסטוריה שלה"

 ירון לונדון

"ביד סופר מיומן החיית דמויות הפועלות בשוליה של ההיסטוריה הגדולה – הפועלים הצנועים האלה בנו את מולדתנו ואתה העמדת להם מצבה ספרותית נאה מאד".

אליהו הכהן

"בכל פרק שכתבת הנחת לבנה נוספת לבניין קורותיו של היישוב היהודי בארץ בדרך לקוממיות. הזיכרונות, היומנים, המכתבים והעדויות המשפחתיות חומרים תיעודיים ממדרגה ראשונה, לחוקרי אורחות החיים בארץ בתקופת היישוב."

פרופסור משה נגבי ז"ל

" העשרת אותי במידע רב שלא הכרתי. הספר הוא הרבה יותר מסיפור קורותיה של משפחה אחת והוא נותן תמונה מרתקת על היישוב הישן והתמורות שחלו בו. וכמובן תיאורי הקנאות הדתית ונזקיה, אקטואליים להחריד".

פרופסור מור אלטשולר

"קראתי בנשימה עצורה. נהדר! וכמובן, מלא עצב. לא רק  חייהם הקשים בארץ ישראל אלא אף הפנאטיות, תאוות הבצע, ואטימות המוח והלב המאפיינים את העסקנים והגבאים".

מאיר עוזיאל

"בריחה מצפת' השאיר עלי רושם גדול והעשיר אותי מאוד. סיפור הקהילה בצפת, הקשיים, הקנאות הבלתי אנושית, תואר בספרך במיומנות איסוף ובכישרון ובסגנון הכתיבה הייחודי שלך, והיכולת" המופלאה להעביר נושאים מורכבים בצורה בה כל פרט מובן לקורא".

ד"ר יואל רפל

"זהו ספר מקורי ותוכנו כולל חידושים רבים. התחקיר סביב תולדות המשפחה הפגיש את הכותב עם מסמכים ומידע שלא היו ידועים. לקורא מובטחת הנאה גדולה הן מהתוכן והן מסגנון הכתיבה."

 בלה אלמוג

"ברקמת זהב ותכלת, אך גם בחוטי ברזל משוחים בזפת  ובנוצות הצלחת לכתוב את ספרך המרגש  "הבריחה מצפת". לא זכור לי מפגש כזה בכתובים, שממנו ממש יעלה באפי שלי ניחוח אמיתי של ריחות  ממטבחה של סבתי שלי, זיכרונות על חיקה החם והמנחם.

יונתן שלונסקי

קראתי בחיי הלא קצרים לא מעט ספרים של סופרים חשובים. קראתי על שלום ומלחמה, עלובים וחיים, תמול ושלשום, ימים וצקלג, שלושה ימים וילד; וגם על ציון השואלת לשלום אסיריה. אני לא בטוח שפגשתי תיאור ברגישות ואהבה כמו של זאב בכתיבה על הסבתא.

תמר קדרי, ראש החוג ללימודי מדרש במכון שכטר בירושלים

אני לומדת הרבה דברים שלא ידעתי. בעיקר על הקשיים והמצוקות הרבות של המתיישבים הראשונים ושל תושבי צפת וסביבותיה. צורת הכתיבה המיוחדת מראה כי כתיבתו של הספר היתה תוצאה של עבודת בילוש ממש. זהו פסיפס מרהיב המתגלה חלק אחר חלק, עד שהוא מרכיב את התמונה המלאה.

נתן רועי

צפת של זאב גלילי היא עיר שונה מהמוצגת בדרך כלל.  קדושתה של המאה השש עשרה, שהצמיחה את האר"י הקדוש, את ר' חיים ויטל, ואת תורת הסוד היהודית ששינתה את פניה של היהדות מן הקצה אל הקצה, לא מבשרת את עוונותיהם של תושביה החרדיים, בסוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים, שאסרו מלחמה קשה ורעה על אנשים שרצו ללמוד, שהסתייעו ברופא, ולא היו מוכנים להיות חלק מאפלת ימי הביניים שאותם חרדים ניסו לכסות באמצעותה על הקידמה.

צור ארליך (מקור ראשון)

"הספר בנוי פרקים עצמאיים קצרים המדלגים בין נושאים, בין זמנים, דורות ומשפחות – וכך מתערבבת ההתוודעות להיסטוריה הקודרת בסיפורי משפחה מלבבים, זיכרונות ילדות מאירים, ותיאורים חיים של דמויות, מנהגים ומתכוני בישול".

מנחם רהט (לשעבר כתב מעריב בצפת)

"אודה ולא אבוש, כי עם כל היכרותי את תולדות צפת, שאותה רכשתי במרוצת 25 שנות שבתי בה, לא הכרתי את הסיפור הצפתי מאותה נקודת מבט ייחודית שלך. הכרתי את צפת ברוח סיפורי האגדה של ישעיהו עשני 'בוא עימי לצפת' וברוח סיפוריו של בר יוסף 'עיר קסומה' וגם סיפוריו של יחזקאל המאירי. אף אחד מהם, כמדומני, לא היה עז ביטוי, חד משמעי וחריף, כסיפורך. זוהי צפת שלא הכרתי". 

מוסה ברלין (גדול הכליזמרים בישראל)

"לאחר שהכרתי את סבך ז"ל , עלה בדעתי להקדיש לו ניגון מיוחד כמייצג את הנספים במפולת של מירון.  אני מתכוון להכניס זאת כמנהג קבוע בהתוועדות של ל"ג בעומר ליד הציון של רבי יוחנן הסנדלר. שם מזכירים הרבה אישים הקשורים למירון, קושרים להם סיפורים וניגונים (כך גם עוברת המסורת). בעקבות ספרך נראה לי כחוב של כבוד להזכיר גם אותם, דבר שלא נעשה מעולם".

עצמונה וקסמן [בת לאחת המשפחות הותיקות בצפת]

קראתי את ספרך בנשימה עצורה. כמוך גם נפשי קשורה לצפת ויכולתי להרגיש את הקשר המיסטי והיחס האמביוולנטי שלך לעיר, משהו שרק בן צפת יכול להתחבר אליו. התחברתי בתימהון  לחוויות המיסטיות שעברת במהלך הכתיבה  והחקירה וצירופי המקרים שהתרחשו בדרך, גם לי זה קרה במהלך חקירתי את שורשי משפחתי

מאמרים, ביקורות, פרקים

מסע בעקבות סבתא בארץ ישראל 1911

http://www.zeevgalili.com/2014/02/18998

מסע במנהרת הזמן למחוזות הילדות שלי

http://www.zeevgalili.com/2014/01/18897

סוד חייו ומותו של סבי

http://www.zeevgalili.com/2011/07/15514

טויסטר סיפורה של משפחה צפתית

http://www.zeevgalili.com/2011/08/15824

זיקני צפת אינם זוכרים סופת שלגים כזו

http://www.zeevgalili.com/2013/12/18805

למה החרימו רבני צפת את אז"ר

http://www.zeevgalili.com/2012/07/16951

כלה אלמנה בעיר לא קסומה

http://www.zeevgalili.com/2012/12/17446

שתי כלות שנרצחו בצפת

http://www.zeevgalili.com/2004/08/310

דפוס הגליל

http://www.zeevgalili.com/2012/07/16997

שורשים האם אתה שייך למשפחת זאב טויסטר

http://www.zeevgalili.com/2011/07/15620

זיכרונות הילדות שלי והתיאבון של אסד

http://www.zeevgalili.com/2010/02/8244

 שבת שירה  והקאשע שחילקנו לציפורים

http://www.zeevgalili.com/2008/01/588

 בבוקר לח בשנת תרלח יצאו הרוכבים לגיא אוני

http://www.zeevgalili.com/2014/03/19152

 פתאום קם אדם בבוקר ומגלה שהוא עם ומתחיל לרצוח

http://www.zeevgalili.com/2012/01/16257

 

 

 

 

 ערב שבת שירה היתה אמא מבשלת סיר מיוחד ובו קאשע לצפורים * קאשע ביידיש היא דייסת גריסים. אמא היתה מכניסה לסיר מכל הבא ליד –  עדשים, בורגול, אורז וגם שאריות מזון ודורה* דורה (מתחרז עם מדורה אך במלעיל)   היתה מין דגן ששימש בעיקר להאבסת עופות ובהמות* בשנות מלחמת העולם הראשונה, בגלל הרעב ששרר בארץ נאלצו להכין ממנו לחם, שגרם לכאבי בטן.

בשבת השכם בבוקר, לפני ההליכה לבית הכנסת, היינו יוצאים אל הכפור. שבתות שירה זכורים לי תמיד כשבתות שבהן היתה צפת מכוסה שלג עמוק. היינו מפזרים את הקאשע שהכינה אמא  בחצר. כשחזרנו מבית הכנסת כבר לא נותר פרור אחד מסיר הקאשע. הציפורים ליקטו הכל.

בבית קידם את פנינו הריח המשכר של ה"חמין" שהכינה סבתא. "חמין" ולא "טשולנט". זה כמעט אותו הדבר, אבל לא בדיוק אותו הדבר. העדפנו לקרוא לזה חמין כדי שגם שכנינו הספרדים יוכלו לאכול ממנו.

הכנת החמין היתה מומחיות מיוחדת של סבתא. היה בבית תנור פחמים בנוי בקיר ומעליו ארובה. באמנות רבה הכינה סבתא את הפחמים בתנור כך שעם כניסת השבת לא יישאר מהם אלא אפר חם. את הסיר ובו החמין הכניסה  לתוך התנור וכיסתה אותו באפר, לפני כניסת השבת.  הכל לפי השולחן ערוך.

בשבת בצהריים כבר היה החמין מוכן ובתוכו מעדן מלכים. בין השעועית וגריסי הפנינה המבעבעים, בינות לשברי העצם וה"קישקע"  היה מעדן בתוך מעדן. שקית ובה  אורז ועדשים שהתבשלו בתוך העיסה.
כשחולקו המנות המהבילות כולם רצו מן המעדן שבתוך שקית הבד. ואנחנו הילדים לקחנו את חלקנו מן הצלחת ויצאנו החוצה לתת אותו לציפורים.

שנים רבות לא ידעתי את פשר המנהג הזה של מתן מזון לציפורים בשבת שירה. למדתי על כך רק באחרונה, מתוך ספרו של ב. יאושזון "מאוצרנו הישן".

וכך הוא מספר משמו של ר' מאיר מפרמישלאן: במדרש מסופר שדתן ואבירן פיזרו בליל שבת את מנות המן שלהם בחוץ, כדי להוכיח למחרת היום לבריות שמשה רבנו שיקר להם באומרו שהמן אינו יורד בשבתות. אבל בבוקר, כשקראו לשכניהם לבוא וללקט את המן,  לא מצאו דבר, כי הציפורים אכלוהו בשעות הלילה. ולאות תודה על כך מכבדים אנחנו את הציפורים בשבת שירה במזון, ובמיוחד  בגרגרי דגן, שהמראה שלהם כמראה המן.

עיתונאים של פעם

ב. יאושזון הוא שם העט  של משה  יוסטמן  שהיה אחד הסופרים והעיתונאים הפופולאריים ביותר בווארשה שלפני השואה.

מספר קוראיו הגיע לרבבות והוא  הצטיין בסיגנון בהיר, בלשון שנונה וביכולת פולמוס  מרשימה. על כשרונו וסגולותיו ניתן ללמוד מן העובדה שהסופר י.ל. פרץ כינה אותו "שלום עליכם של הפיליטון".

יאושזון היה לא רק עיתונאי שנון, אלא גם איש אשכולות משכיל ובן תורה. בכתיבתו נגע בנושאים רבים ומגוונים הקשורים בענייני העולם ובבעיות העם היהודי. בשנת תר"ץ 1930 הנהיג יאושזון בעיתון הורשאי "היינט" פינה לתורה בגיליונות ערב שבת ומועדים בשם "פון אונזער אלטן אוצר" (ביידיש: "מאוצרנו הישן"). זה  היה חידוש גדול בעיתונות היהודית של אותה תקופה. דבריו עוררו הד רב לא רק בקרב הציבור הכללי הגדול של קוראי עיתונים אלא גם בקרב העולם הלמדני שהיה מסוייג מן העיתונות שהייתה חילונית באופיה.

כתיבתו, שהיתה כאילו דרשנות על פרשת השבוע, היתה למעשה מכשיר להבעת עמדותיו בענייני היום. היא  הצטיינה בידע עצום במקורות שאפשר לו  לבחור בטעם רב את החומר  ולסגנן את סיפוריו בדרך מושכת לב. כבר בפולין עמדו על הערך של יצירתו זו  שהיא מעבר לתחומי העיתונות. בשנים תרצב-תרצט (1932- 1939)  הופיעו בפולין קבצים מתוך "אוצרנו הישן" בשמונה כרכים.

ב. יאושזון נולד בווארשה בשנת 1889 הוא כתב בעיקר בשני עיתונים יהודיים מרכזיים של התקופה  "מאמענט: ו"היינט" הוא נפטר בתל-איב בשנת 1942.

 

(הערה: מאמר זה פורסם בגירסה אחרת ב"מקור ראשון" המודפס בשנת 2000 )

תגובות חדשות במייל

זאב שלום,

תודה רבה יל הזכרת ילדותן ומעדן השבת, שהיה מקובל גם בבית הורי .עוררת בי געגועים.

בהיותי תל אביבי לא היו לנו בביתנו תנור פחמים,אך בימי שישי הייתי נושא את הסיר למאפיה השכונתית הקטנה – ומשם הייתי אוסף אותו לקראת צהריים של שבת.

תודה שהזכרת לי מעדן ילדות, ריחו ילדות – ואת משפחתי שהייתה מסתערת על החמין.

שאלה:

האם יוסטמן שהזכרת ברשימתך, לא היה אביו או סבו של העיתונאי יהושע יוסטמן שהיה איש מערכת מעריב?

תשובה:

אכן התרגום העברי נעשה  בידי בנו של יאושזון. ה. יוסטוס שעבד ב"מעריב". התרגום מצטיין בנאמנות רבה למקור  היידי ולסגנונו, אך תוך התאמה לרוח הלשון העברית המתחדשת ותוך הקפדה על הנוסח המדויק של המקורות העבריים מהם שאב יאושזון.

 

בצפת פיתחו אמצעים להילחם באנשים בעלי עין רעה * הטלת מסמרים, חיזוי בעופרת ועוד אמצעים בדוקים * חלק מפרק מספרי "בריחה מצפת"

בילדותי הוקסמתי מסיפורים על יורדי ים שהטילו לים בקבוקים עם מכתבים הקוראים לעזרה, ואלה הגיעו ליעדם ומילאו שליחותם.

מאז התחלתי לעסוק באיסוף החומר על צפת במאה ה-19 פרסמתי באתר שלי ["היגיון בשיגעון" www.zeevgalili.com] סיפורים רבים שהעליתי ממחקריי ומנבכי זיכרוני. בלא כוונת מכוון הפכו מאמרים אלה לבקבוקים שהוטלו לים האינטרנט.
כל פוסט הביא עמו שורה של תגובות ובכל אחד מהם רסיס של מידע. חלק מהם הביאו לפריצת דרך במחקר. התגובה המרגשת ביותר לאחד הבקבוקים שהטלתי היה זה של שכננו מילדות, יעקב סרור Yaacov Tzror, כיום רופא טבעוני, החי בדרום אפריקה.

בתגובה לאחד הפוסטים שלי כתב לי:
"אני יודע מי אתה. קראנו לך זאביק. היית ילד ג'ינג'י קטן ושובב מאד. אני זוכר את אביך שמיל [שמואל] ואת אמך רייזל [שושנה] ואת אחיותיך. לאבי הייתה חנות ירקות בדיוק מול חנות המכולת של אבא שלך [ברחוב הנקרא היום בית יוסף]. הוריי היו בכור ומלכה סרור. האמהות שלנו היו חברות טובות. אני זוכר עד היום את עוגת הלֵייקֶך שהיינו אוכלים בחנות של אבא שלך. האם אתה זוכר את הבננה שאמא שלי נתנה לך?
"מחכה בקוצר רוח לרגע בו אחבק אותך כבן משפחה שאבד ונמצא. אני מגיע לארץ ויהיה לי הרבה מה לספר לך על משפחתך ועל משפחותינו".

כמה ימים לאחר המייל הזה הגיע יעקב סרור לתל אביב. התחבקנו חיבוק אמיץ ולא פסקנו מלדבר כמעט עשר שעות, בשתי פגישות מרגשות.
אכן זכרתי את הבננה ההיא.

להמשיך לקרוא ←

"אני מתכוון להשמיע את הניגון כמנהג קבוע בהתוועדות של ל"ג בעומר, ליד הציון של רבי יוחנן הסנדלר" * העיבוד נעשה על  פי ניגון שהושר בישיבת חברון לפני טבח 1929* ברלין [מוסא] הושפע מסיפור המפולת 1911 ב"בריחה מצפת"

 

כשהחלה מכונת הדפוס הדיגיטלית לפלוט את כרכי ספרי "בריחה מצפת" ידעתי כי אחד הראשונים להם אשלח את הספר יהיה ידידי משה (מוסא) ברלין.

מוסא קיבל לידיו את הספר ערב פסח. הוא סיפר לי כי הספר כל כך משך את לבו עד שהתכוון "לגמוע אותו בנשימה אחת", למרות עמל החג המתקרב. הוא אף ביקש לעשות "סיום" לספר,  דבר שהיה משחרר אותו מן הצום של ערב פסח (תענית בכורות) בהיותו  בן בכור להוריו. אך הדבר לא נסתייע בידו. לאחר שקרא את הספר אמר לי:

להמשיך לקרוא ←

שבעה דורות ו-123 שנים בדיוק עברו מאז הגיעו אבותיי לצפת ועד שברחנו ממנה, משפחתי ואני, על-מנת שלא לשוב.

הייתי אז בן 8 שנים. שבעים שנים מאוחר יותר, אני עדיין חוזר לצפת כמעט בכל יום, במחשבה ובמעשה. הבריחה מצפת הייתה הכרח חומרי ורוחני, אבל האמת הפשוטה היא שאי אפשר לברוח מצפת באמת.

צפת היא הבסיס, הבית, נקודת הייחוס. המקום שבורחים אליו ובורחים ממנו. עיר אהובה-שנואה, קדושה וארורה, מפתה ואכזרית.

בזכרונות הילדות שלי היא נצבעה בצבעים יפים ונעטפה בריחות ובטעמים של בישולי אמא. במציאות, חרף יופיה וקסמה, זו הייתה עיר אוכלת יושביה.

אסונה האמיתי של צפת

לאורך המאה ה-19 והחצי הראשון של המאה ה-20, נספו בה אלפים רבים באסונות ורעידות אדמה, במגפות וברעב. שיאה של התקופה בארבע שנות מלחמת העולם הראשונה במהלכן מתו שני-שלישים מיהודי צפת, בלי שנורתה בעיר ירייה אחת.

אך אסונה הגדול באמת של צפת בימי היישוב הישן, הייתה חשכת הבערות והעוני שכפו עליה גבאי העיר וקנאיה (שדוד שו"ב, ממייסדי ראש פינה, כינה "העטלפים השחורים"). הם שלטו בכספי "החלוקה" ובאמצעותם בתושבי העיר, ובעת הצורך נעזרו באמצעים שמזכירים פשע מאורגן – לרבות מקרה מתועד אחד לפחות של ניסיון לרצח.

בניסיונם לשמר את הסדר הקיים, הם גם מנעו כל ניסיון להקים בצפת מוסדות חינוך והכשרה מקצועית, או אפילו ספריה. אסרו להביא לצפת רופא, להקים בית חולים או מרפאה. כך טיפחו בעיר קהילה בורה ומנוונת, ענייה ומפוחדת, עם תוחלת חיים קצרה במיוחד מפאת שיעור בלתי נתפס של תמותת ילדים.

סיפורה האמיתי של צפת בתקופה זו הוא סיפור המלחמה הנואשת של המעטים, שניסו להכניס מעט אור לעיר החשוכה. בסיפור זה שזור גם סיפורם של בני משפחתי, שהיו שותפים לניסיונות החוזרים לברוח מהחשכה אל מחוזות האור של ההשכלה והיצירה – גיא אוני, ראש פינה, משמר הירדן, מטולה – אך מצאו את עצמם חוזרים לצפת שוב ושוב.

צפת של דמעות, צפת של חיוך וצחוק

ומצד שני, זהו גם סיפורם של אנשים נפלאים, שהצליחו לשרוד ולקום לתחייה, באומץ ובתושייה, בכל פעם מחדש. סיפור של גברים, נשים וילדים שיצאו להקים ולבנות, מתוך מסירות נפש ואהבת אדם ומתוך אמונה בקב"ה. סיפור על אנשים שסרבו למתנת בשר ודם אך עשו מעשי חסד, שחיו חיי מעשה אך לא השתעבדו לחומר. סיפור עם הרבה דמעות וגם לא מעט חיוכים וצחוק. להמשיך לקרוא ←

בכל חורף יוזם איזה כתב מתחיל ראיון עם "זקני צפת", האומרים תמיד שאינם זוכרים סופת שלגים קשה כל כך, אף פעם לא היה קור כזה * שיחה עם אחד מאחרוני "זקני צפת" * מה באמת היה בעבר ואיך שרדו בלי חשמל ובלי צה"ל * עדות מידע אישי

במרוצת השנים הפכו "זקני צפת" למושג מיתולוגי שנכנס למילון: "כינוי לוותיקי הוותיקים ביישוב, הזוכרים גם מה שקרה לפני שנים רבות. "אפילו זקני צפת אינם זוכרים חורף גשום כל כך" [מילון "רב מלים" בערך זקן].

"זקני צפת". תמונה זו המוצבת במוזיאון המאירי צוירה על פי צילום שנועד לאסוף צדקה בחו"ל למען "מושב זקנים".. הזקנים שבתמונה לא היו במושב אלא נאספו ברחובות צפת לצורך הצילום.

השנה לא מצאתי בתקשורת אף ראיון עם אחד מזקני צפת. אולי מפני שאין עוד בצפת "ותיקי ותיקים". כששוחררה צפת במלחמת השחרור היו בעיר פחות מאלפיים יהודים, רבים מהם אכן ותיקי הוותיקים שזכרו אפילו את מכת הארבה במלחמת העולם הראשונה.
מאז, הלכו רבים מהם לעולמם ורבים עזבו את העיר. בצפת של היום, המונה כ-35 אלף נפש, נותרו מתי מעט מאותם "ותיקי ותיקים", הראויים לתואר "זקני צפת".
לרגע עלה בדעתי להציע את זיכרונותיי האישיים, כמי שנמנה לפחות עם המשמרת הצעירה של זקני צפת.
חייתי בצפת עד גיל 8 ויש לי זיכרון טוב. אני דווקא זוכר בבהירות רבה סופה כמו זו שהייתה בשבוע שעבר. אך בטרם אספר את זיכרונותיי חיפשתי אחד מזקני צפת האמיתיים. יגעת מצאת תאמין. מצאתי אחד מוותיקי הוותיקים – משה כהן.

להמשיך לקרוא ←

 במאמר זה כמה מטיוטות פרקי ספרי שפרסמתי במהלך השנים. [ל"ג בעומר תשע"ח]

שנים אני הולך בעקבות סבי שנספה באסון במירון לפני 106 שנים * ראיינתי עשרות בני משפחה וחוקרים של התקופה * נברתי בספרי זיכרונות ובספרי מחקר וגיליתי רק חלק מתמונת פסיפס ענקית * ולפתע נתגלתה נינה בלתי ידועה מקנדה, שהביאה עמה יומן של סבתה, המתאר את כל התקופה והתמונה הושלמה * ובעקבות הגילוי – איחוד עם בני משפחה של דודי, שירד מהארץ לפני 103 שנים * סיפור משפחה מארץ ישראל וסיפור של גילוי זהות שראשיתו בשנת 1820 בצפת * טיוטת פרק מן הספר "בריחה מצפת"

בראשית יולי 2011, פתחתי עם בוקר את המחשב, והמייל הראשון שריצד על המסך הכה בי כמכת ברק.

אישה אלמונית כתבה כי קראה באינטרנט מאמר שכתבתי לפני כתריסר שנים על סבי, משה רוזנטל, שנספה באסון שארע בל"ג בעומר 1911 במירון. הכותבת, שידעה כי היא נינה של משה רוזנטל, ביקשה לדעת כיצד אנחנו קרובי משפחה. היא הוסיפה כי יש בידה ספר זיכרונות, כתוב כיומן בכתב יד, שכתבה סבתה, יוכבד סגל ז"ל.

להמשיך לקרוא ←

 על הספר "הבריחה מצפת" ראה

בריחה מצפת: ראשית דבר

בשנת 1975 , במסיבת קוקטייל בוושינגטון, גילתה אורה אחימאיר, אז בת 34, את סוד חייה של אמה *  צעירה בת למשפחה חרדית בצפת, שהתאהבה בחלוץ חילוני, אילצה את הוריה להסכים לנישואיה עמו והתאלמנה שלושה ימים לאחר החתונה * סיפור המעקב אחר הארועים הוליד פנינה ספרותית ותעודית * סיפור המצטלב בסיפור משפחתי

להמשיך לקרוא ←