מדוע קראו רבני צפת להעלות על המוקד כתב עת ספרותי ומדוע החליטו לנדות את הסופר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ

במהלך מחקר על תולדות משפחתי [שראשיתה בצפת ב-1820] נתקלתי בתעודה מעניינת, השופכת אור על תקופה חשובה וחשוכה בתולדות עיר המקובלים.

התעודה פורסמה ב-27 במרץ 1919 ב"הפועל הצעיר" ביטאון מפלגת "הפועל הצעיר" [אחת המפלגות שבאיחודן הפכו למפא"י ב-1930].

בצד יצירות ספרותיות ומאמרים פובליציסטיים פרסם העיתון גם מידע, המשמש מקור היסטורי חשוב לתקופה שמאז היווסדו ב-1907.

בדברי ההסבר לתעודה נכתב בעיתון כי היא באה בתגובה לספור שפרסם הסופר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ [אז"ר] בקובץ ספרותי "הגליל". שם הסיפור "מחרבנות החלוקה".

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

"הנבלה אשר עשה זקן ממרא"

וזה לשון התעודה [ההדגשות שלי וכן ההסברים בסוגריים מרובעים]:

בהתאסף ראשי עם יחד, כל חכמי ורבני עדת ישראל אשכנזים וספרדים שבעיר קודש צפת, לדון על דבר הנבלה אשר עשה בישראל, אותו זקן ממרא א. ז. רבינוביץ, בהדפיסו עלה נובלת ומנוולת בשם קובץ הגליל ח״א, שבה הוא משליך שיקוצים ושופך קיתון של בוז על רבני וגאוני ישראל שמנוחתם כבוד. על צדיקי. הדור ועל כל עדת צפת הקדושה בלי יוצא מן הכלל, בשקרים וכזבים שלא היו ולא נבראו, ובדברי אפיקורסות שממש תצילינה אוזני השומע; ואחרי שנקראו קטעים מחוברת השיקוצים הזאת נתקבלה החלטה זו:

1. על האיש המפיץ הדיבות הבזויות האלה חל משפט התורה כמבואר בשולחן ערוך יורה דעה סימן של"ד.

2. להחרים את החוברות בכל מקום שהן וכל מי .שיחזיקנה בידו וברשותו, יילכד ברשת זו פרש להם המחבר הנבזה,

3. האספה מביעה את מחאתה הנמרצה ואת רגשי הבוז והכעס כלפי כל אלה שהייתה ידם בעריכת השיקוץ הזה ובהוצאתה לאור. המתקנא לכבוד עבדיו ויראיו יקנא קנאתו בשולחי יד בקדושי ה' .

4. לכתוב למרכז "המזרחי" לועד המקומי לועד הצירים ולמשרד הארצישראלי וכן להמו"לים בסביבות טבריא, שלכל לראש יבערו אחרי החוברת הזאת להעלותה על המוקד ובלי שיתבדר [יופץ] בעולם. אחרי כל זה מאשרים בחתימות ידיהם ביום כג אדר ראשון שבבית הכנסת האר"י זיע"א [= זכותו יגן עלינו אמן].

פה עיר הקודש צפת תיבנה ותיכון.

עד כאן כתב הנידוי.

על מה זעמו רבני צפת

המסמך הזה מחייב פרוש והסברים, הן לגבי תכנו והן לגבי מניעיו.
מהו "זקן ממרא"? מה נאמר באותו סעיף בשולחן ערוך? ועל מה יצא הקצף. מהו כתב העת "הגליל" וממתי רבני צפת הפכו להיות צרכני תרבות של כתב עת ספרותי?. וחשוב מכל: מהו הרקע ההיסטורי של צפת 1919 ושל חמישים השנים שקדמו למועד זה, שהוליד תעודה זו.

חשוב גם לציין בהקשר זה מיהו אלכסנדר זיסקינד רבינוהיץ. הוא לא היה אוייב הישוב הישן, עסקניו, קנאיו ורבניו [כפי שהיה עיתון "הפועל הצעיר"]. 

אז"ר נולד בלאדי, עירו של מייסד חב"ד שניאור זלמן מלאדי. קיבל חינוך תלמודי יסודי, הקפיד על קלה וחמורה. נמשך לתנועת חיבת ציון ונשלח לקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897.  הוא עלה לארץ במסגרת העליה השניה בשנת 1906 והתפרנס כספרן בספריית "שער ציון" וכמורה ביפו.  הוא נתוודע לספרות ההשכלה בגיל צעיר, פרסם מיצירותיו בעיתונות התקופה. בזכות סיפוריו שעסקו במצוקת היהודים הוכתר כ"חלוץ הספרות הסוציאליסטית העברית". היה מקורב לביאליק עגנון וברנר שהיוצ צעירים ממנו והיו שכינוהו "זקן הסופרים העבריים". הוא עמד בקשר הדוק עם הרב  אברהם יצחק הכוהן קוק שכיהן כרבה של יפו והמושבות. הוא היה בן בית בביתו של הרב ומשך עמו ל"סעודה שלישית" גם את חבריו הסופרים החילוניים

שואת מלחמת העולם הראשונה

מלחמת העולם הראשונה פגעה קשות בכל הישוב היהודי בארץ ישראל. השלטון הטורקי המתפורר גרש את יהודי תל אביב ויפו, החרים רכוש. את הארץ פקדו בזה אחר זה מכות קשות: רעב, מגפות, ארבה.

את המכה הקשה ביותר ספגה צפת. לפי המחקר [1] נאמדה אוכלוסיית צפת, ספרדים ואשכנזים, ערב המלחמה בכ-7000 נפש. לפי רישום הנפטרים בחברא קדישא מתו במהלך המלחמה 3527 נפשות. מספר הנפטרים בקרב העדה הספרדית אינו ידוע במדויק, הואיל ולא נהגו לרשום את הנפטרים. אך יש להניח ששיעור הנספים מקרב העדה הספרדית לא היה נמוך מזה של האשכנזים.

במפקד שערכה ההסתדרות הציונית בשנת 1918 [2] היו בצפת בתום המלחמה 2685 יהודים בלבד. כלומר: מספר תושבי צפת היהודים פחת במהלך המלחמה ב-4315.

אם נפחית ממספר זה את המגוייסים שלא חזרו ואת המעטים שהצליחו להימלט מן העיר [נתינים בריטיים, לדוגמא, הוסעו לביירות והועברו לקפריסין שם חיו על חשבון הוד מלכותו עד סוף המלחמה], נגיע למסקנה שכשני שליש מיהודי צפת הושמדו בארבע שנות המלחמה, בהן לא נורתה בעיר אפילו יריה אחת.
הם מתו ברעב ובמגפות.

חלק ממה שעבר על צפת תאר אז"ר בזכרונותיו, שהפרק על צפת פורסם בכתב העת "הגליל".

וכך כותב אז"ר בזיכרונותיו:

יתומים מתחננים לפת לחם

"מהמהגרים [הכוונה למגורשים מתל-אביב] נשלחו אז רבים לצפת,, כי שם האוויר נעים וגם היו בה דירות רבות ריקות, ונשכרו בזול. בזמן המלחמה פסקה החלוקה, שהיא הייתה לצפתים כמעט מקור פרנסתם היחידי. הזול היה גדול שם [לפני המלחמה] ובכסף החלוקה אפשר היה להתפרנס ולאכול גם בשר ודגים. והצפתים ישבו שלווים ושקטים ולא דאגו למצוא מקורות כלכלה מקומיים… ומי פתי ילך ויטריח את עצמו לעבוד עבודה שיש בה משום זיעת אפים ולכלוך כפים?

"אבל בזמן המלחמה נפסקה פתאום החלוקה ותחתיה באו הרעב וטיפוס הנהרות שעשה שמות בעיר.

"הרבה מבתי המדרש שהיו מלאים אוכלוסין נסגרו. תחת שביפו הזדרזו היהודים בעת צרה והסתדרו לעזור איש לרעהו, בצפת איש לא נקף באצבע.
הרעב ירעב, החולה יחלה והמת ימות ואין מפריע. היתומים עזובים מנקשים בדלתות וקוראים: " הארט שטיקעלע ברויט" [ביידיש: (תנו לי) חתיכת לחם קשה ] ואין מזדעזע… נתרבתה הפריצות באופן מבהיל. הערבים היו באים לבתי יהודים בעלי פאות ושטריימל… [שלוש נקודות במקור]

מגורשי תל אביב בצפת

"מכרו בשר בנותיהם לערבים"

" בצפת ראיתי לא רק התוצאות הרעות של המלחמה, אלא גם התוצאות הרעות של שיטת החלוקה, שפשטה את הרגל. האיכרים שלנו [במושבות ובקיבוצים], העודרים את האדמה, החזיקו מעמד ולא מטו מכל הגלים הזדונים שעברו עליהם. ואלה המסכנים, שכל ישראל דאג בשבילם לעשותם לקבצני עולם, מתו במגפה ומכרו בשר בנותיהם לערבים. [3]

עד כאן זכרונותיו של אז"ר.

מזון סוסים בטעם גן עדן

על הרעב ששרר בצפת במלחמה ניתן ללמוד מעדותו של אחד הצפתים שיצא לקדם את פני הפרשים הבריטים שהגיעו לעיר.
וכך הוא מספר: "…הפרשים עצרו וירדו מהסוסים שהוצבו בשורה זה ליד זה ונעמדו למסדר. אז ניגש אחד החיילים ממוצא הודי לטור הסוסים קשר לצוואר כל סוס שק ובכל אחד הניח ביסקוויטים ענקיים כל אחד כמו בלטה. כשראיתי זאת נתעורר תאבוני והחלטתי לחטוף את הביסקוויטים לפני שהסוסים יתחילו לאכלם. אכלתי אחד וטעמו היה כטעם גן עדן. החלטתי להביא מהם לבני משפחתי הרעבים. בעוד ההודי ממשיך במלאכתו ומפנה את גבו אליי הוצאתי עוד ביסקוויטים כאלה מפיהם של הסוסים והנחתי אותם מתחת לחולצתי, כדי שאנשים רעבים אחרים לא יקחום ממני. כאשר הרגשתי שאיני יכול להחביאם מתחת לחולצתי הפסקתי. וכשהביסקוויטים מוחזקים היטב וחבויים מתחת לחולצתי נכנסתי הביתה וצעקתי: 'האנגלים באו. תראו איזה ביסקוויטים האנגלים נותנים לסוסים שלהם'. [4]

מכרו בגדיהם ולבשו שקים

תאור אחר הממחיש את מצב יהודי צפת במלחמה מצאתי ביומנה של דודתי. יוכבד סגל. עליה סיפרתי כבר כאן. 

וכך היא כותבת:

[בגלל הרעב] "התחילו למכור מהבית… כל מה שהיה: סדינים, מגבות, כותנות מפות. אחר כך היו עוד כמה שקים ריקים… וזה היה אז התלבושת של האנשים העניים. שלא היה להם אפילו כותונת על הגוף. היו עושים שלושה חורים בשק. אחד שהראש יעבור ושניים שיוציאו את הידיים. ואנשים שכבו ברחובות צפת עם בטן נפוחה מרעב. כאשר ראו [האנשים] שהחיילים מוציאים את השקים אצלנו, כולם התחילו לחטוף שקים ולברוח. והחיילים רצו אחריהם עם שוטים להכות אותם. אך הם הצליחו להציל כמה שקים".

"אז התחילו המחלות. טיפוס. וכל יום היו נופלים 20 או 25 אנשים ולא היתה שום רפואה. מי שחלה היו חוטפים אותו לבית החולים הממשלתי שהיה בשביל הצבא ונותנים סם [6] כדי לעצור את המגפה. היו שורפים מה שהיה בבית אצל החולה כרים של נוצות או כותנות ישנות מה שמצאו בבית".

עד כאן דברי דודתי ביומנה.

צפת בראשית המאה העשרים

ונחזור לתקופת הראשית של צפת.

עליה של כיסופי גאולה וחברה עילית

צפת החדשה [שאמורה היתה לחזור לתפארתה מן המאה ה-16] נולדה בשלהי המאה ה-18, עם עליית החסידים תלמידי הבעל שם טוב ובראשית המאה ה-19 עם עליית הפרושים תלמידי הגאון מוילנא.

עליה זו, כותב ישראל חנני, בדוקטורט שלו [5] "תנועת ההשכלה בארץ ישראל" ינקה מכיסופי גאולה מסתוריים ומהתמסרות לחיי קדושה פרישות ולימוד תורה.

הכוונה היתה להקים כאן חברה עילית מצומצמת, שתקדיש עצמה ללימוד ופרנסתה תהיה מוטלת על יהודי הגולה.

בניגוד למה שנוטים לחשוב לא הביאו עמם ראשוני  העולים את חשכת הבערות של האורתודוקסיה. העולים מבין תלמידי הגאון הביאו עמם, לדעת החוקר, את היסוד לתנועת ההשכלה בארץ ישראל ואת מסורת רבם ביחס ללימוד תנ"ך, דקדוק, לשון עברית ויחס חיובי למדעים הכלליים. על פי עדות של תלמידיו והספרים שנכתבו מפיו, הגר"א היה בעל ידע במתמטיקה, הנדסה, ביולוגיה, אסטרונומיה, גאוגרפיה, בלשנות ומוזיקה. ד"ר חנני מביא הוכחות לכך שגם עולי הולנד וגרמניה שהגיעו בשנות ה-40 הביאו עמם בקיאות בהוויות העולם ובקיאות בלשונות זרות וכאלה היו אפילו ראשוני התלמידים של החתם סופר שהגיעו לארץ.

ועליה של פשוטי עם

לא חלפו שנים רבות ולעילית הקטנה של תלמידי חכמים נוספו עולים רבים, פשוטי עם,  מעיירות מזרח אירופה וגם מארצות המאגרב. אוכלוסיית צפת גדלה מ-300 נפש ב-1800 ל-2000 נפש ב-1820 ו-3500 נפש ב-1836.

בניגוד לאגדה לא באו לצפת על מנת להיקבר בה. באו משפחות עם נשים וילדים, צעירים וזקנים. התפלגות הגילים של אוכלוסיית צפת לא הייתה שונה מהתפלגות הגילים של העיירות מהן באו היהודים.

הבאים היו חתך אופייני של העיירות שמהם באו. היו פליטי פוגרומים, היו שברחו מגיוס לצבא, היו אנשים שחיפשו את עתידם במקום אחר, מהם קשישים בעלי אמצעים שראו בצפת מקום לבלות את הפנסיה שלהם, מהם עניים מרודים שציפו למצוא כאן עתיד טוב יותר, מהם אנשים שחיפשו את עתידם במקום אחר. כאלה היו בני משפחת שיינקיר שבאו עם בנם בן ה-15 ב-1820 מסאמבור שבגליציה והמשיכו כאן במלאכה בה עסקו בגולה, ייצור יין. סבה של סבתי, שמואל שינקיר, נשא לאשה את שרה, ילידת 1820 ,  שהאריכה ימים ואפילו שרדה את מלחמת העולם הראשונה. דודתי יוכבד סגל, הכירה אותה ומתארת אותה במלים חמות ביומנה.

ברור שאוכלוסיה בסדר גודל כזה אינה יכולה להיות קבוצת איכות של למדנים החיים מקבצנות הקרויה "חלוקה".

ים של דיו נשפך במאות מחקרים שניסו להסביר כיצד יהודים, שבאו לכאן מעיירות שבהן התפרנסו מיגיע כפיהם נעשו לחברת קבצנים, שהפכה את הבטלה והתלות ב"חלוקה" לאידאולוגיה קיומית. קטונתי מלהבין ולהסביר  את התופעה [שאני גאה בכך שמשפחתי על שני ענפיה לא היו שותפים לה].  אסתפק אפוא רק בתאור תוצאותיה.

הרעש הגדול וההתאוששות

נקודת השבר הגדולה של צפת הוא הרעש הגדול של 1837 בו נספו כ-2000 מתוך 3500 תושבי העיר.
מבחינה דמוגרפית התאוששה העיר במהירות יחסית. עולים המשיכו לזרום אליה  מכל רחבי העולם. ב-1855 מנתה העיר 2012 יהודים וב-1880 הגיע מספר תושביה ל-5560 – כרבע מכלל היהודים בכל ארץ ישראל באותה תקופה.

ההתאוששות הדמוגרפית של צפת נבעה כמעט אך ורק  מן העלייה הגדולה. בלעדיה לא היה כמעט ריבוי טבעי. וזאת בגלל תמותת תינוקות עד גיל 5 בשעור 70 אחוז ונישואי בוסר.

ההתאוששות הדמוגרפית לא כללה תחיה רוחנית. אף יצירה חשובה לא נכתבה בעיר אף מפעל קונסטרוקטיבי לא הוקם בה והיא שקעה בניוון, בדלות ובשחיתות.

 

עיר אוכלת יושביה

בצפת מצאו העולים עיר אוכלת יושביה. מן הרגע שבו נזרקו לכיכר הפחמים [קוילן פלאץ] על ידי הערבים שהביאום על חמורים [מביירות או מחיפה, שם עגנו אוניות העולים] עטו עליהם נציגי הקהילה ותבעו מהם מס. איש לא דאג למצוא להם מקום אכסון או להגיש להם כוס מים.

הם מצאו עצמם בעיר הנשלטת על ידי כנופיה של מנהלי כוללים [שמספרם הגיע בתקופה מסוימת ל-26] שחילקו את הכספים שנאספו בגולה לפי ראות עיניהם, ללא פיקוח. הם מצאו עצמם בעיר של רבנים שהכתיבו להם אורח חיים דתי, שכבר היה רחוק מאורח החיים שהיה בעיירות המתפתחות באירופה.

בידי הרבנים, מנהלי הכוללים והפרנסים למיניהם. היו אמצעי כפיה יעילים שבהם כפו את רצונם על תושבי העיר. כל מי שסטה מדרך הישר איבד את זכותו לקבל את ה"חלוקה" הזעומה. לרבים הספיקה החלוקה בקושי לרכישת מים ולתשלום שכר דירה [ולמעטים אפשרה זלילת בשר, דגים ומעדנים כיד המלך]. ובכל מקרה הייתה הגבול בין להיות או לחדול.

מערך הכפיה התנהל בדרך מאפיונרית. כל מי שסטה מהדרך הוחרם, ואם המשיך לסטות הפעילו נגדו אלימות שהחלה באגרופים, נמשכה  בידוי אבנים ובהטלת צואה. לפחות במקרה אחד יזמו חיסול באמצעות רוצחים שכירים.

כל ניסיון להקים בעיר בית ספר להשכלה כללית או מוסד ללימוד מקצוע נתקל בהתנגדות נמרצת. וכך גם היה היחס להקמת בית חולים ולהבאת רופאים. אלה נדחו הן בשל החשש שיביאו עמם את הכפירה שבהשכלה והן משום שיגזלו את פרנסתם של רופאי האליל שטיפלו בחולי צפת. רופאים שהתרופות שלהם כללו קמעות, אבקת זבובים, גללי בקר לריפוי דלקות עיניים וסגירת ילדה חולת סקרלטינה בחדר ובו סיד רותח [שכמובן נסתיים במוות].

כל ניסיון לפתח מקורות פרנסה יצרניים של האוכלוסייה נתקל בהתנגדות אלימה. כל ניסיון לעניין גורמים חיצוניים לתמיכה במפעלי התיישבות, הכשרה מקצועית ועבודה נחשב למתחרה ב"חלוקה" ואחת דינו.

לא היה לימוד תורה בצפת. פרט לכמה מוסדות בודדים שבהם ממש למדו, רוב המוסדות היו פיקציה של חותמות ששימשו למכתבים שנשלחו לגולה כדי לבקש נדבות. לא רק ישיבות גדולות לא היו. התהלכו בעיר ילדים מזי רעב, שלא נמצא להם מלמד כי הוריהם לא יכלו לעמוד בתשלום למלמד. וגם מושבי זקנים ובתי תמחוי היו רק על ניירות המכתבים שבהם ביקשו נדבות.

גם שמירת מצוות לא הייתה מי יודע מה. היו רבים שפרצו את הגדר [עישון בשבת, מאכלות אסורים] ונענשו. היו רבים שכלפי חוץ נראו כצדיקים גמורים ובסתר עשו מעשי תועבה. היו רבים שמעשי הבטלה העבירו אותם על דעתם.

כמובן שלא היו שירותים מוניציפאליים כלשהם. צחנה של דורות מילאה את העיר, הביוב זרם ברחובות, ואלה הביאו מגפות.

כזה היה המצב של צפת ערב מלחמת העולם ואת המצב הזה תאר אז"ר בזכרונותיו ובסיפור "מחרבנות החלוקה", הנחשב לאחת מיצירותיו הטובות ביותר. וראוי לציין כאן שכל הדברים הללו אמורים על הישוב האשכנזי בלבד. [הספרדים הפעילו כולל אחד בלבד שאסף כספים אך ורק ללומדי תורה אמיתיים ולתמיכה בנצרכים. רוב הספרדים היו בעלי מלאכה ואנשים שמצאו פרנסתם מיגיע כפיהם].

סיפורו של אז"ר הוא יצירה ספרותית בדיונית, החשודה כבדיה. אם אכן זו הרגיזה את רבני צפת הרי שהייתה סיבה טובה לכך. כי מאחורי היצירה הדמיונית עמדה מציאות, שניתן למצוא אותה בכתובים של בני התקופה.

"זקני צפת" תמונה זו המוצגת במזיאון המאירי בצפת צוירה על פי תמונה שפרנסי העיר שלחו לתפוצות כדי לגייס כספים ל"מושב זקנים". יחזקאל המאירי ז"ל שהיה ידידי סיפר לי כי יוזמי התמונה אספו זקנים ברחוב וצילמו אתם תמורת כמה פרוטות כדי ליצור מצג שווא של מושב זקנים שלא היה.

האיש שחזה את חורבנה של צפת

כחמישים שנה לפני פרוץ מלחמת העולם חזה אלעזר רוקח את כליונה הצפוי של העיר.

רוקח, שהיה נכדו של ישראל בק מייסד הדפוס בצפת [1831] ובירושלים, כתב [בשנת 1871 לערך] את הספר "מצב העיר הקדושה צפת ותושביה האשכנזים".

רוקח נולד בירושלים ועבר לצפת עקב נשואיו עם אשה צפתית, בהיותו בן 13. הוא נמנה עם המיעוט הקטן של בני הישוב הישן שרכשו השכלה רחבה ומתחו ביקורת חריפה על אורח חייו של הישוב הישן.

בתקופת כתיבת הספר היו בצפת כ-5500 תושבים. וכך כתב בספרו בין היתר:

מצב החינוך
"השמעתם מימכם אשר בעיר בה ישכנו 5560 נפשות מאחינו בני ישראל לא יימצא בבית הוקצע [=שנועד] לתורה ולתעודה אשר בה ילמדו בני עניים אשר אין יד אבותיהם משגת לשלם בעדם שכר לימוד תורה?"

מוסדות רפואה וסעד
"בעיר כזאת לא יימצא בית חולים לא רופא ולא בית מרקחת, לא קופה של תמחוי ולא לחם לרעבים… לא יימצא בתוכה לא חברת לינה ולא חברת עוזרי דלים לא חברת ביקור חולים ולא… ולא… ולא… עד אשר גם ה,לא' לא יימצא בתוכה".

סכנת מוות

"איש כי יחלה צפוי הוא אלי מוות יען כי רופא מומחה אשר בו יבטח לבו כי יסעדהו על ערש דוויי אין. עני ואומלל אשר אין לו מקום ללין וקשי יומו יוכיחהו במכאוב או במחלה, אזי אין לו כל תקווה כי אם למות ברחובות קריה ".

אלימות המנהיגות ושחיתותה

"… בעלותו על כסא הדיינות ראה ראשית לו לשכור חבר פוחזים וריקים אשר באגרופיהם יפלסו נתיב לכבודו… וחוזה עשה עם הממונים והמנהלים לרדוף באף כל עני ואביון אשר יעוז להתלונן גם במסתרים על רוע הנהגתם… לאשתו נתן צו לתפוס בכף את הנשים הזקנות אשר יש להן חרצובות ממון בבתי קישוריהן למען ימנוהו לאפוטרופוס על הונן ורכושן. כמו כן פעל על ידי שכיריו על לב כל איש זקן וחולה – באונס וברצון – כי ימסרו לידו את הונם ורכושם את בתיהם וחצרותיהם אשר יניחו על עולמות"

אלעזר רוקח שילם מחיר כבד על הדברים שכתב בספר זה ופרסם בעתוני התקופה. רבני העיר ופרנסיה החרימוהו וגרמו להתרוששותו. שלחו אליו בעלי אגרוף וגם שלחו רוצחים שכירים שרדפו אחריו לראש פינה ולבירות ושם ירו בו ופצעוהו. סופו שמת ערירי חסר כל, נע ונד בערי אירופה ומנהל מלחמה חסרת סיכוי נגד רודפיו, מעל דפי עיתוני התקופה.

יערי פולסקין, שחיבר ביוגרפיה על אלעזר רוקח, כתב: "השם אלעזר רוקח, לבי יהמה בו בהערצה בזכרי אותו ותוגה תתקפני בהרהרי בגורלו…"

אלעזר רוקח

הערות ומקורות

כתב העת "הגליל"

קובץ ספרותי זה בעריכת א.ז. רבינוביץ, ראה אור בשנת תרע"ט [1919] בהוצאת "התאחדות מושבות הגליל התחתון". הוא נדפס בדפוס ברזל,פריל, מייברג.

"דפוס הגליל" הוקם בצפת בשנת 1903 ביוזמת זאב מתתיהו פרל [סבו של זאב פרל שעתיד להיות ראש עיריית צפת]. שותפיו לדפוס היו ברוך ברזל ויודיל מייברג. הדפוס העסיק 15 עובדים. זו הייתה אחת היוזמות הנדירות בצפת, שנועדו להוציא את תושבי העיר מניוון ה"חלוקה".

במהלך השנים הודפסו בו כתריסר ספרים. הדפוס המשיך בעבודתו גם במהלך מלחמת העולם הראשונה. בתקופה זו הודפסו כמה קבצים ספרותיים וכן שירים לילדים של אברונין, תרגום של שלום עליכם לעברית ועוד.

קובץ "הגליל" היה המפעל הספרותי הראשון שנדפס ממש עם תום המלחמה. הקובץ נערך על ידי אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ.

שער הקובץ הספרותי "הגליל"

 

מהו זקן ממרא

הכינוי שבו כינו רבני צפת את אז"ר אינו מחמיא לידיעותיהם בהלכה. זקן ממרא נידון בחנק וזה מה שאיחלו אולי רבני צפת לסופר. אך מדובר רק בחכם שנסמך בסנהדרין, חולק על בית דין הגדול של שבעים ואחד, היושב בלשכת הגזית, ומורה לעשות שלא כהוראתם. רק בית דין של 71 יכול להכריז על זקן ממרא,

שולחן ערוך יורה דעה סימן שלד

עוסק בדיני נידוי.
מהו דינו של מנודה? אין יושבין בארבע אמותיו, כלומר סביב לו לכל צד, הן בביתו, הן בבית הכנסת, הן ברשות הרבים, או בסימטא או בשדה הפקר. ואין אוכלין ושותין עמו..

1. שמלץ עזריאל, התמעטות אוכלוסיית ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. בתוך "במצור ובמצוק" ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, בעריכת מרדכי אליאב, 1991.

2. המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית "ספירת יהודי ארץ ישראל" חוברת ב' שומרון והגליל , יפו תרע"ט עמוד 21.

3. בספר זכרונות שפרסם אז"ר בשנת 1935 הוא החליף את "בשר בנותיהם" ב"גוויות בנותיהם".

4. "מצפת לירושלים" ספר שושנה הלוי" עמוד 142.

5. "תנועת ההשכלה בארץ ישראל" עבודת דוקטור בהדרכת פרופסור בן ציון דינור, האוניברסיטה העברית, פורסמה בתשל"ה.

6. במקום אחר היא אומרת כי היו שמועות שאין מרפאים כלל את החולים אלא ממיתים אותם.

עוד על דפוס הגליל ראה

http://www.zeevgalili.com/2012/07/16997

ראה:

סוד חייו ומותו של סבי שנחשף לאחר מאה שנים

http://www.zeevgalili.com/2011/07/15514

 זאב טויסטר תולדותיה של משפחה צפתית

http://www.zeevgalili.com/2011/08/15824

 תגובות

לזאב גלילי הברכה והשלום,
תודה למאמרך המרגש.
לפני כ-40 שנה שמש הרב מרדכי לוריא זצ"ל כרב בטורונטו, בקהילה שאבי ז"ל היה מזכירה.
הוא נולד בצפת ב-1904. היו לי הזדמנויות רבות לשמוע ממנו דו"חים על חייו בצפת, על חיי החרפה ,העוני והרעב ששרר שם.
ואכן, זמן קצר לאחר המלחמה, הוריו הגרו להונגריה ורק חזרו בשנות ה-30 במאה שעברה.
בתת-הכרתי, האמנתי שהוא הגזים בתאוריו הנוראים. הודות לך ייצבת את דבריו בליבי.
ועוד עניין, יש בידי ספר (מנחת יעקב), שכתב הרב הראשי של טורונטו בראשית המאה.
ספרו הודפס בצפת ב-1914 . רב זה היה גם מראשי התנועה הציונית וממקימיה בקנדה.
כנראה, זאת היתה הסיבה ,ששלח את ספרו למרחקים להדפסתו.
עוד פעם תודה.
מוקירך המצפה לעוד מעטך הפורה.
יצחק רפאל הכהן דויטש
טורונטו

========

מרתק.

יישר כח

יקי פריד -עפרה

שתי הארות, האחת – ידועה לכול : כפר אז"ר, השוכן בואכה רמת גן, קרוי על שם הסופר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ' – בראשי תיבותיו . השנייה – סבו של זאב פרל, בעבר ראש עיריית צפת – מתתיהו זאב פרל, היה אביו של שמואל פרל (אביו של זאב) . שמואל פרל שימש מפקד האצ"ל בצפת, ושנים רבות ניהל את מלון "גרוסינגר" על הר כנען, שבבעלות קופת חולים מאוחדת . הפנסיון הביתי הזה נהרס, ועל חורבותיו הוקם מלון "כנען ספא" היוקרתי .שמואל פרל חדל לנהל את המלון אך הבעלות נשארה לכשהיתה .

דוד שיף

Eli Vingot
‏28 יולי‏ ב-‏07:43‏

 מענין מאוד, המשפחה שלי מצפת וכדי להמחיש את דבריך אספר שסבתא רבתה שלי ילדה 17 פעמים, רק שתי בנות שרדו. אגב, אשמח לדעת מה שמות הרבנים שבסיפור אולי נמצא קרובי משפחה

אלי וינגוט

פורסם בקטגוריה ארץ ישראל, היסטוריה יהודית, הספר, חרדים, יהדות, צפת. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

10 תגובות בנושא מדוע קראו רבני צפת להעלות על המוקד כתב עת ספרותי ומדוע החליטו לנדות את הסופר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ

  1. מאת ענת‏:

    מעניין מאוד
    תודה

  2. פינגבאק: דפוס "הגליל" – עוד אגדה מאגדות צפת | היגיון בשיגעון

  3. מאת יעקב ליבנה‏:

    קיבלתי (דרך ענבר) את מאמרך והתרגשתי מאד.
    שפכת אור על אפיזודה לא מוכרת .
    הדבר יעזור לי מאד בהדרכות דרך שאני מקיים בצפת מדי פעם,
    מרתק ממש! תודות.
    יעקב

  4. פינגבאק: כלה, אלמנה, בעיר לא קסומה | היגיון בשיגעון

  5. פינגבאק: סוד חייו ומותו של סבי שנחשף לאחר מאה שנים | היגיון בשיגעון

  6. פינגבאק: "זקני צפת" אינם זוכרים סופת שלגים כזו | היגיון בשיגעון

  7. פינגבאק: בבוקר לח בשנת תרלח יצאו הרוכבים לגיא אוני | היגיון בשיגעון

  8. הצד האפל של צפת. די מזעזע לקרוא. לא פלא שלאחר המלחמה הרבה מבניה של צפת עזבו את העיר.
    אני מקווה שהעיר היום עושה ״תיקון״ .

    • מאת זאב גלילי‏:

      רבים עזבו אך רבים יותר מתו ברעב ובמגפות. לפי הרושם שלי מביקור אחרון בצפת איני רואה שם תיקון גדול.

  9. מאת Yaacov Tzlil‏:

    מזעזע. לא ידעתי על הנושא ולא כלום.

השאר תגובה