רכובים על חמורים יצאו שבע עשרה משפחות מצפת להקים את הישוב החקלאי הראשון בארץ ישראל * הם היו חלוצים עוד בטרם הומצאה המלה * עקרו סלעים, רעבו ללחם, גוועו בקור ובמחלות* לא רק איתני הטבע הכריעו את הישוב אלא גם קנאי צפת * "החריבו אותנו… כמו האינקוויזיציה" * סבא רבא שלי היה שם

זכתה פתח תקווה ועמדו לה יוצרים מלחינים וזמרים שעיטרו אותה בזר תהילה – "הבלדה של יואל סלומון", שנקלטה בכל אוזן, והושרה בכל בית. בבוקר לח בשנת תרלח – אומרת הבלדה – יצאו מיפו על סוסים חמישה רוכבים, כדי להקים את פתח תקווה. וכשהגיעו הרוכבים אל לב ביצות הסבך, וגילו כי אין ציפורים נראות, החליטו לחזור. ורק יואל סלומון נשאר על הגבעה ובן לילה צמחו לו כנפי ציפור, ולמחרת, כשהבוקר שוב עלה, העמק הארור נמלא ציוץ של ציפורים". הבלדה והאגדה הפכו את פתח תקווה ל"אם המושבות". דוד בן גוריון הכריז כי לולא חלוצי פתח תקווה "לא הייתה מתחילה ההתיישבות בארץ".

זו האגדה, האמת ההיסטורית שונה.

גיא אוני קדמה לפתח תקווה

באותה שנת תרל"ח [1878], כמה חודשים לפני חלוצי פתח תקווה, בבוקר אייר קריר, יצאו רוכבים מצפת אל ג'עוני, כפר ערבי ששכן צפונית מזרחית לצפת, בשיפולים המזרחיים של הר כנען. הם לא רכבו על סוסים אלא על חמורים. לא קומץ רוכבים אלא עם רב – שבע עשרה משפחות גברים נשים וטף, כמאה וחמישים נפש.

תמונה זו של עולי רגל למרון משנת 1920 ממחישה את תנאי השטח שבהם עברו היורדים לגיא אוני

הארץ המובטחת נמצאה במרחק נגיעה מעיר המקובלים. אך לא הייתה דרך סלולה לשם. המתיישבים נאלצו ללכת או לרכב בין משעולים צרים, זרועים אבני נגף, מהמורות וסלעים. גברים צעירים  יכלו לעשות דרך זו בהליכה מהירה של כמה שעות. לשיירה העמוסה בחפצים ובילדים ארך הטיפוס על הר כנען והירידה לגיא אוני כמעט יום שלם. מרחוק נראה המקום כגן עדן. על כתף הר תלול נשקף נוף נהדר של עצי פרי, שדות תבואה ושדות מרעה. לורנס אוליפנט, סופר, מיסטיקן, עיתונאי וחובב ציון, תאר כך את המראה שנגלה לעיניו בהתקרבו לישוב:

"מתוך גיא שנשקף ממנו נוף מרהיב עין. בקעת הירדן וימה של טבריה השתרעו מתחתינו. מימין ומשמאל נשתקפו מי מרום או אגם החולה. השפלה שהשתרעה עדיהם הייתה ארץ פורייה, אשר ציפתה כאילו לפיתוח ולעיבוד". המתיישבים תארו את המקום בלשון פיוטית: "ארץ פוריה אשר תלמיה ירוויון דשן ומעיינות יוצאות בבקעה ובהר… אדמתנו אשר אין כמוה לטוב וליופי בכל ארץ הגליל".

בקעת גנוסר מתוך ספרו של אוליפנט "חיפה"

החלום ושברו

שנים חלמו צעירי צפת על העתיד החדש המצפה להם ולילדיהם במקום הזה. שנים חלמו לצאת מן הסמטאות המצחינות. מן העיר המונהגת על ידי פרנסים מושחתים, הכופים על תושביה פיגור ותלות ב"חלוקה". חלמו על בתים בחיק הטבע, שדות שיזרעו בהם בעמל ויקצרו ברינה. ההתארגנות לקראת היוזמה, חסרת התקדים בישוב הישן של ארץ ישראל, החלה בראשית שנות השבעים של המאה ה-19. משפחות צעירות, שהצליחו בעמל כפיים או ביוזמה עסקית להשתחרר מן התלות המנוונת ב"חלוקה", חיפשו דרך להיחלץ מן העיר. הם מצאו תמיכה ומשען באישיות יוצאת דופן, אלעזר רוקח, יליד ירושלים, שבא לצפת ופרסם ספר קטגוריה קטלני על אורח החיים בעיר ["מצב העיר הקדושה צפת ותושביה האשכנזים" – 1880 לערך. פרטים על רוקח ראה בקטע האיש שחזה את חורבנה של צפת ].  

צפת 1882

"איש אשר ידיו דמים מלאו"

וכך כתב אלעזר רוקח בספרו:

"…השמעתם מימכם אשר בעיר בה ישכנו 5560 נפשות מאחינו לא יימצא בית חולים, לא רופא ולא בית מרקחת לא קופה של תמחוי ולא לחם לרעבים… איש כי יחלה צפוי הוא אלי מוות יען כי רופא מומחה אשר בו יבטח לבו כי יסעדהו על ערש דוי אין. עני ואומלל אשר אין לו מקום ללין וקשי יומו יוכיחהו במכאוב או במחלה, אזי אין לו כל תקווה כי אם למות ברחובות קריה…"

בספרו מאשים רוקח את פרנסי העיר בשחיתות ועל אחד הבולטים בהם הוא אומר: … "מעללי איש אשר ידיו דמים מלאו. איש אשר במשרתו יהרוג נקיים. איש אשר כל תועבה קדושה ויקרה בעיניו ובלבד שעל ידה יוכל להשיג תכליתו ומטרתו… לצבור כעפר כסף…"

אלעזר רוקח הוא אישיות שנויה במחלוקת בעיני כמה היסטוריונים, הטוענים כי הגזים בתיאוריו. אך גם אישים אחרים שהיו בצפת באותה תקופה מתארים במלים דומות אותה מציאות. אחד מהם הוא מנחם מנדל אילבום.

אלעזר רוקח

נחשים צפעונים ועטלפים שחורים

בספרו "ארץ הצבי"  כותב אלבוים : "… ראשי ישראל ורבניו בעיר צפת אשר ידיהם דמים מלאו… ואשר הפילו למאות ואלפים למשואות וגם הסופר היה כאחד מהם אשר כנחשים צפעונים מצצו את דמו ואכלו שארו ובשרו בעודו בחיים וגם הקריבוהו עד שערי מות".

ר' דוד שו"ב, שהיה מיוזמי ראש פינה, שהוקמה על חורבות גיא אוני, מכנה את רבני צפת "עטלפים שחורים". הוא מספר על ניסיונו להקים בצפת לשכה של "בני ברית" וספריה כדי " לפתוח רוחם של צעירי הדור שהתגעגעו להשכלה". אך היוזמה נתקלה בקנאי צפת אותם הוא מכנה״עטלפים שחורים" אשררדפו את השותפים ליוזמה הפסיקו לתת להם את תמיכת ה"חלוקה" ו"את באי הסיפריה רדפו בכל מני רדיפות והתנפלו עליהם בקללות ובחרפות…"

מן המציאות הזו ביקשו חלוצי גיא אוני למלט נפשם.

ערביי ג'עוני מציעים למכירה

ההזדמנות להגשים את החלום נוצרה כשנודע שתושבי הכפר הערבי ג'עוני מוכנים למכור את מחצית כפרם, בתיהם ושדותיהם. הם נזקקו לכסף כדי לשלם לשלטונות הטורקיים מיסים וכופר נפש, לשחרור גברים מהכפר שגויסו לצבא. ההתארגנות לירידה לגיא אוני עברה גלגולים רבים ונטלו בה חלק עשרות ראשי משפחות. במכתב שפרסמו ב"הצפירה" ב-23 ביולי 1878 ["קול מבשר ישוב ארץ הקודש"] תארו את כוונותיהם, תכניתם ותקוותיהם. "שמנו נפשנו בכפינו לעבור כחלוצים לפני אחינו, כל איש אשר נשאו לבו באמת ובתמים להטות שכמו לכל מלאכה ועבודה בשדה ובכרם". במכתבם הם מציינים כי כל אחד מהם נתן "כל הונו וכל אשר נמצא אתו". ובמקום אחר כתבו "כל אחד מאתנו מכר גם שמלתו לעורו". בחזונם ראו ישוב ובו יהיו בנוסף לחקלאות גם "בתי חרושת המעשה לכל מלאכה". המתנחלים שאבו עידוד ממכתב של מונטיפיורי שפורסם שנתיים לפני כן ובו קרא ליישוב ארץ ישראל. הם הביעו תקווה כי יימצא מי שיסייע להם בהלוואה של 2000 פרנק למתיישב, שאותה יחזירו מפרי עמלם. על הקריאה חתמו שלושים ראשי משפחות. אך בירידה ב-1878 השתתפו רק 17 משפחות.. ביניהם היה סבא רבא שלי.

מוטל ה"צבר" הרוכב על סוס

שמו היה מרדכי שיינקיר, אך כולם הכירו אותו בשם מוטל. גבר גבה קומה ויפה תואר שבלט בשונותו מתושבי צפת של תקופתו. הייתה לו סוסה עליה רכב בין הכפרים הערביים חבוש כאפיה אדומה מוצמדת לראש בטבעת שחורה [עאקל]. במגעיו עם הערבים למד לדבר ערבית בתקופה שרוב יהודי צפת האשכנזים דיברו רק יידיש. הוא היה האבא של סבתא שלי, עליה סיפרתי כאן.

הוא נולד בשנת 1840 [או אולי 1843] בתקופה שחוקרת צפת רבקה אמבון מכנה אותה כתקופה בה החלה "תחיה לאחר חורבן". החורבן התחולל בשנת 1837 , שנים ספורות לפני שנולד. זה היה רעש האדמה בו נספו כ-1500 מבין תושבי העיר, שמנתה לפני הרעש כ-3750 נפש. לפי עדויות אחרות מספר הנספים היה גדול יותר. אך התמונה ברורה – עיר שהפכה תל חורבות. כמו בחזון העצמות היבשות, קמה העיר הזו לתחייה בגל של מהגרים שבאו לעיר. כשמוטל הילד היה לגבר בן 20 כבר הוכפל מספר תושבי העיר ועמד על 3000 נפש. ועד למועד בו מתרחש עיקר סיפורנו, סוף שנות ה-70 של המאה, כבר גדל מספר התושבים ליותר מ-5500.

עיר של מהגרים

הגידול המדהים הזה במספר תושבי העיר לא נבע מריבוי טבעי. בצפת לא היה כמעט ריבוי טבעי, אף שהייתה בה אוכלוסייה צעירה. בעיר שבה מכל 10 ילדים נותרו רק שלושה בחיים אחרי גיל 5 אין ריבוי טבעי. כל הגידול באוכלוסייה נבע מזרם בלתי פוסק של עולים, בעיקר ממזרח אירופה, שנהרו אל עיר המקובלים. בניגוד לדעה המקובלת לא היו אלה זקנים שבאו להיקבר בעיר. באו משפחות צעירות עם ילדים. מחקר השוואתי העלה שהתפלגות הגילים בצפת לא הייתה שונה מזו של העיירות במזרח אירופה מהן באו. מוטל היה מה שבימינו מכנים "צבר". הוא נמנה עם מיעוט מבוטל של יהודי "הישוב הישן" בצפת שנולדו בארץ. לפי המפקד שערך מונטיפיורי בשנת 1855 מנה הישוב היהודי בארץ ישראל [בירושלים, צפת, טבריה, וחברון] 8570 נפש. מתוכם רק כמאה היו ילידי הארץ. בצפת היו בשנה זו, מבין הגברים, רק 18 ילידי הארץ. אחד מהם היה הסבא רבא מוטל שיינקיר.

מעסקי יין לסחר אתרוגים

הוריו של מוטל היו שמואל ושרה. שמואל בא לארץ בשנת 1820 לערך עם הוריו מסאמבור שבגליציה. הוא היה אז בן 16. לימים הוא נשא לאשה את שרה, בת למשפחה של יצרני יין שהייתה צעירה ממנו ב-12 שנים לערך. מאביו ירש מוטל את היזמות העסקית ומאמו את היופי והחן. מוטל עבר מעסקי היין והמלונאות של הוריו לעסקי האתרוגים, שיש בהם פוטנציאל לרווח גדול אך גם סיכון לא קטן. בשנות השבעים של המאה ה-19 יוצאו לגולה כחמישים שישים אלף אתרוגים דרך נמל יפו וכמות כזו יוצאה דרך נמל בירות. מקור האתרוגים שנסחרו מצפת היה בפרדסים שגדלו בסביבות העיר, בוואדי לעמון, ובעיקר בפרדסים בכפר חיטין שליד טבריה. רובם עובדו בידי ערבים. המסחר באתרוגים היה מסובך. מיון, אריזה, כשרות, דרכים משובשות. לא פעם ירד לטמיון מאמץ של שנה שלמה במשלוח אתרוגים שנרקב בדרך, או שהגיע ללקוחות לאחר חג הסוכות. למרות קשיים אלה הצליחו מוטל ורעייתו פייגע להתבסס כלכלית. בשנת 1878, השנה בה ירדו לגיא אוני, היו מוטל ופייגע [ציפורה] בשיא פריחתם. זה עתה השיאו את בתם אסתר [סבתי] למשה רוזנטאל, תלמיד חכם שהתחייב גם לעמול לפרנסתו אחרי לימודיו בישיבה. מוטל היה אז כבן 40 ופייגע כבת 30. את ילדיהם הצעירים רייזל ושמואל החליטו לקחת עמם וקיוו כי הבת אסתר ובעלה יצטרפו אליהם.

מתקווה ליאוש

רכישת מחצית הכפר ושדותיו לא הספיקה כדי להקים ישוב הנושא את עצמו. החלוצים נזקקו לעזרה במימון לרכישת בהמות, זרעים, מחרשות ואמצעי מחיה, עד שיעלו היבולים הראשונים. למזלם הרע זו הייתה גם שנת בצורת והעזרה בוששה לבוא. וכגודל התקווה והחלום כך גם היה מפח הנפש והיאוש. בתום השנה הראשונה להתיישבותם פרסמו קריאה נואשת לעזרה. וכך כתבו בקריאה.

מגורים עם נחשים ועקרבים

"… מקום מושבינו. בבית קטן מד' עד ד' אמות יושבים עשרים נפש אדם, עם כלי בית, בבית איכר אשר אין בו לא חלון ולא דלת כי אם חור. הקירות עשויים מכבול ועבטיט מצרורות אבן אשר בין בקיעיהם שוכבים נחשים ועקרבים, אשר לא פעם ושתיים כרכה אותנו הסכנה כי נשכנו הנחש ועקצנו העקרב. ומי מהעשרים נפש, אשר הצלחתו עמדה לו לקנות גם שור לחרישה, לקח גם שור וחמור לשכן קרוב בביתו. ימי החרישה והזריעה באו ובידינו אין מאום. מאין נקח שוורים לחרישה ותבואה לזריעה?… החורף בא במשכנותינו. מעט הגשם אשר ירד ארצה בא אל בתינו ונשכב אחד על אחד בגורל. מי יניח שעה למטה ראשו ורובו במים ומי יזכה לשכב למעלה. בבוקר השכם ונפשנו יבשה אין כל אף לא לחם דוחן [=דורה] להשיב נפש ואין גחלת לחמם את גוויותינו וגוויות בנינו ועוללינו הנקפים מני קרה [=קופאים בקור]. על ההרים דלקנו ללקוט גללי סוסים וגללי בקר לחמם בהם מעט את נשמתינו… ונבער אותם. בא העשן ויעוור עינינו. גם שם מחנק לצווארינו. והרעב מעיק אכפו קולות נשמות מתינוקות שלא חטאו יצאו והשתפכו אל חיקינו מבקשים פת לחם יבשה". "ועתה נבוכים אנו מפחד ההווה והעתיד, אחרי אשר שנת תרל"ט [=1879] הייתה שנת רעב. שנה אשר בה שרר הדבר ויכה… את הבהמות אשר קנינו לחרישה ואין לנו עתה אפילו בלויי סחבות למכרם. ומה נעשה? ועל כל אלה גדל אסוננו כי אין לנו איש אשר יודיע צערנו ברבים ומכל עבר ופינה רבו השוטמים הרודפים אותנו בעבור חפצנו בעבודה ומלאכה".

בתים של ישוב ערבי ליד התבוא מראשית שנות השמונים. הם נראים כמו התאור של בתי המתנחלים בגיא אוני.

מאשימים את פרנסי צפת

קולם של המתיישבים היה כקול קורא במדבר. לא הגיעה עזרה לא מנדיבים בחוץ לארץ לא מן הקהילה בצפת. במצבם הם מאשימים את פרנסי צפת ואומרים:

" [ביקשנו] כי ירחמו עלינו ויחישו לנו עזר אשר על ידו לא נקווה עוד ללחם הצדקות. אבל רצונינו זה ומסירת נפשינו לא מצא ולא הפיקו רצון מאלה המשתררים על הציבור ואשר פחוד יפחדו פן ואולי יהיה להם עבודתינו לפוקה ולמכשול… על כן התאספו יחד ובראשם איש אחד המכנה שמו רפאל דומ"ץ [= דיין ומורה צדק] … שברו מטה לחמינו, מטה לחם ארבעים בעלי בתים מספר שלוש מאות וחמשה וששים נפשות, ולא עוד אלא שכופים אותנו בכל מיני כפיה והכרח על ידי שכיריהם… ובקיצור נאמר כי האינקוויזיציה בספרד לא עשו את אשר יעשו עתה אלה המתיימרים בשם ראשים..." [חבצלת 30 באוקטובר 1879 עמוד 8].

מי שנענה לקריאתם היה אלעזר רוקח, שגם נטל חלק ביוזמה הראשונית של הירידה לגיא אוני. הוא ניסה להשיג להם עזרה בחו"ל ונכשל. רוקח היה שנוא נפשם של פרנסי צפת שרדפוהו, החרימו את כל הבאים עמו במגע וגרמו להתרוששותו. לדברי רוקח שלחו שכירי חרב לרצחו, רדפו אחריו עד ביירות שם פצעוהו.

הסוף המר של משפחת שיינקיר

מוטל וציפורה שיינקיר יצאו לגיא אוני ב-1878 עם שני ילדיהם, שמואל ורייזל. הם חזרו לצפת ב-1880 רק עם הבת רייזל. שמואל מת בגיא אוני. הם היו שבורים ורצוצים, כלכלית, נפשית ובריאותית. בשובם זכו , כמו יתר ניצולי גיא אוני, ליחס עוין מצד קנאי צפת, שהתנגדו להקמת ישוב חקלאי, שעלול היה לשחרר את חלוציו מקללת החלוקה ולהתחרות על מקורות התרומה מחוץ לארץ.למזלם נשאר בבעלותם של מוטל ופייגע הבית בצפת, שרכשו [או קיבלו בירושה] מתקופת עושרם, והיה להם לאן לחזור. אך פרנסה כבר לא הייתה . מוטל איבד את שמיעתו ולא יכול היה להמשיך בעסקי האתרוגים. הוא הסתפק ברווח הזעום מהכנת "קוישקאלאך", נרתיקים מעלי הלולב לאיגוד ארבעת המינים.

שני האחים שנשארו בגיא אוני

על סופה העגום של גיא מספר דוד שו"ב [ שהיה מיוזמי הקמת ראש פינה על חורבות גיא אוני בשנת 1882]. הוא כותב בזיכרונותיו: " … נסעתי לכפר ג'עוני… על האדמה הזו מצאתי שלושה בתים כבתי הפלחים הערבים. בשניים מהם ישבו שתי משפחות של שני אחים עניים שלא עיבדו את אדמתם אלא התפרנסו מן הלקט שליקטו בין הלוקטים הערביים בשדות הפלחים הערביים השכנים כמנהג הארץ ולפעמים נתנו להם הפלחים מברכת גורנם מתוך רחמנות. העניות שררה בשני הבתים ממשלה בלתי מוגבלת…" [גירסה אחרת לסופו של הישוב מוסרת כרמלה איש הורביץ, נינתו של יוסף פרידמן. פרידמן היה אמיד ורכש בכספו חלק מאדמות גיא אוני. לדבריה לא נטשו את הכפר משפחות יוסף פרידמן, אהרון קלר ועוד כמה משפחות].

קמה ראש פינה וגיא אוני נשכחה

קרבנם של חלוצי גיא אוני לא היה לשווא. האדמה שרכשו בכספם, בזיעתם ובדמם, ואותה נאלצו לנטוש, נרכשה שוב על ידי אנשי "העליה הראשונה", עולים מרומניה. העולים שהיו עשירים בהרבה מחלוצי צפת זכו  לאחר זמן גם לתמיכה נדיבה של הברון רוטשילד. על האדמה החרוכה של גיא אוני קם ישוב שהיה לתפארת, פנינת הגליל. אבל חלוצי גיא אוני נשכחו.

ציור של ראש פינה בגלויה מראשית המאה

הנה עדות אחת מרבות לשכחה זו. במאמר שפורסם במעריב [10 בינואר 1950] נאמר: "איש לא בא לעזרתם… הם נתפזרו וחזרו אל העיר ונבלעו בתוך המונה של צפת. זיכרם ניטשטש כליל. איש לא ידע אפילו שמות שבעה עשר הנחשונים הללו".

 לפנינו רשימת שבעה עשר המופלאים, כפי שפורסמה בקול הקורא {"לקרוא לשבויים דרור" "חבצלת" 7 בנובמבר 1879} . ביניהם שמו של סבא רבא מרדכי שיינקיר. תהא רשימה זו גלעד לגבורתם ולקורבנם של ראשוני המתיישבים בארץ ישראל. גלעד לזכרו של סבא רבא שלי, מרדכי ב"ר שמואל שיינקיר.

רשימת החותמים על הקריאה לעזרה – חמישי מימין סבא רבא שלי

==================================================================== אני רואה חובה לציין כי האמור בפרק זה איננו מחקר מדעי אלא סיפור משפחתי שעבר מדור לדור. אני מנסה לפענח את צפונותיו ולאשש את עובדותיו. בסיפור זה באים לידי ביטוי מאוויים, תקוות, כעסים ותסכולים של משפחתי, כפי שאני זוכר וכפי ששמעתי מפי הוריי, אחי ואחיותיי ומפי זקנים. אף שמצאתי סימוכין בכתובים לכל סיפור שאני מביא, המחקר המדעי עשוי להגיע למסקנות שונות. רבקה אמבון, חוקרת חשובה של צפת, סייעה בידי רבות בפענוח סיפור משפחתי. אך נקודת המבט שלה ומסקנותיה שונות משלי, בעיקר לגבי התנהגות הממסד הרבני של צפת ואמינותו של אלעזר רוקח.

ראה מאמרה : המנהיג הנשכח מצפת ר' שמואל הלר

תגובות במייל ובפייסבןק

תודה על הסיפורים המופלאים זו ההסטוריה של האנשים האמיצים שסבלו כל כך ברצון ליישב את הארץ.