כלה, אלמנה, בעיר לא קסומה

 

בשנת 1975 , במסיבת קוקטייל בוושינגטון, גילתה אורה אחימאיר, אז בת 34, את סוד חייה של אמה *  צעירה בת למשפחה חרדית בצפת, שהתאהבה בחלוץ חילוני, אילצה את הוריה להסכים לנישואיה עמו והתאלמנה שלושה ימים לאחר החתונה * סיפור המעקב אחר הארועים הוליד פנינה ספרותית ותעודית * סיפור המצטלב בסיפור משפחתי

שער הספר

ב-7 בספטמבר 1938 התקיימה בבית משפחת קירשנבוים בצפת חתונה מפוארת ברוב עם. הכלה, חיה קירשנבוים, מן היפות בבנות צפת, עמדה תחת החופה ולידה בחיר לבה, דוד גלעדי, חלוץ מהונגריה, ששרת בצפת כשוטר במשטרת המנדט.

הימים ימי דמים. לא חלף יום בלי שנזרקו פצצות ונורו יריות ברחובות צפת. למרות זאת זרמה אל בית הקירשנבוימים שמנה וסלתה של העיר וכמובן הדודים והדודנים הרבים לדורותיהם.

אבי המשפחה, משה יהודא, נמנה עם אמידי העיר ונכבדיה. סוחר יין שגם היה מצוי בהוויות אביי ורבא. האם, בובה, צדקת, אשת חיל, צופה הליכות ביתה ומגדלת ביד רמה את עשרת ילדיה. ומעל לכל היא בעלת ייחוס אבות. נכדתו של הצדיק ר' משה תר"ג, ומאחוריה שושלת של צדיקים, רבנים ואנשי מופת.

תמונה של אושר ונחת, על רקע שקיעת השמש מעל ההרים.

מורדת שהפכה פסולת חיתון

מאחורי התמונה האידילית הזו הסתתרה מציאות אפלה.

אבי הכלה, משה יהודא, היה אמיד עד למלחמת העולם הראשונה שבה הוציא את כל הונו על נסיעה לוינה, לצורך טיפולים רפואיים, שם גם נולדה חיה קירשנבוים. מה שהצליחה המשפחה לצבור בתקופה שלאחר המלחמה עלה בעשן הפוגרום של 1929. ומאז, לא פסקו ימי דמים וחרם ערבי ומצור, שרוששו את סוחרי צפת.

השידוך שמצאה בתם לא היה לרוחם של הורי הכלה . ההורים יעדו לבתם שידוך הגון עם תלמיד חכם ירושלמי, אשכנזי. שומר תורה ומצוות. או למצער בן של גבירים.

לחיה קירשנבוים היו שאיפות אחרות. לימודיה ב"אליאנס" הוציאו אותה ל"תרבות רעה". בבית הספר נחשפה לעולם המודרני, למדה צרפתית ואנגלית, קראה ספרים: ז׳ול ורן, גי דה מופסאן, קרונין, דיקנס. היא הכירה צעירים וצעירות השונים בתכלית מסביבתה המשפחתית ומן השידוכים שיעדו לה. היא חלמה על חתן איש העולם הגדול, שייקח אותה לפריז או לאמריקה, ילביש אותה שמלות הדורות וגרבי משי וינעיל אותה נעליים כאלה שראתה בז'ורנאלים.

חיה קירשנבוים [מימין] בשער בית ספר אליאנס

ירח דבש של שלושה ימים

אביר החלומות התגשם בדמותו של דוד גלעדי. צעיר יפה תואר, שעלה כחלוץ מהונגריה, שם למד בישיבה. כאן הפך רחמנא לצלן לציוני, למד במוסד להכשרת מורים של המזרחי הפסול מדאורייתא. ולא עוד אלא שלפני גיוסו למשטרה עבר אימוני נשק בקיבוץ אפיקים, מקום בו אוכלים נבלות וטרפות. הוריה של חיה פסלו אותו על הסף. חיה החליטה ליצור עובדה ולאלץ את הוריה להסכים להשיאה לבחיר לבה.

באחד הימים הלכו היא ודוד שלובי זרוע ["אנגאז'ה" בלשון אותם ימים] ברחוב הראשי של צפת. זה הספיק כדי להפוך את הבת ל"פסולת חיתון" לכל תלמיד ישיבה הגון, ואילץ את ההורים לחתן על כורחם את זוג הנאהבים.

לאחר החתונה הסתגרו בני הזוג בחדרם שלושה ימים, בהם לא פתחו את דלת חדרם. לא כדי להוציא את הסדין המעיד על תומתה של הכלה וגם לא כדי להכניס לחדרם את הקפה והמאפים שהונחו ליד דלת החדר. ביום הרביעי יצא דוד לתחנת המשטרה ובדרך נורה בידי מרצח ערבי ונפצע פצעי מוות.

זהו הרקע העובדתי לספר "כלה" שכתבה אורה אחימאיר, בתה של גיבורת הספר.

חזרה אל ימי ילדותי

קראתי את הספר "כלה" בנשימה אחת, יום ולילה ללא שינה.
הוא החזיר אותי אל הסמטאות האפלות בהן צעדתי ובידי פנס רוח ["לאמטערן"] בדרכי מן ה"חדר" לבית הוריי. אל הריחות הנפלאים של התבשילים והמאפים, בצד צחנת הפגרים הנודפת מן החורבות. אל היופי הפנימי והחום האנושי של תושבי העיר, בצד רשעותם של "העורבים השחורים", העקרבים והנחשים, שהרעילו את צפת במאה השנים שקדמו לאירועים המתוארים בספר.

צפת 1937 – הסימטה בה פסעתי לבית ילדותי

כל התיאורים בספר נראים לי מוכרים,כאילו נכחתי בהם. חיה קירשנבוים נולדה בשנה בה נולדה אחותי הבכירה, מרים. למרות השוני הרב ברקע של שתי המשפחות, הדמויות הן כמעט אותן דמויות. קרוב לודאי שחלק מן המשתתפים בחתונתה של גיבורת "כלה" השתתפו בחתונתה של אחותי. אותם מאכלים, אותה פסאדה של אושר שמאחוריה מסתתר חור שחור.

כמו חיה קירשנבוים, גם אחותי למדה ב"אליאנס". כמוה היא חשה מחנק בצפת, שפרנסיה גזרו עליה בערות, עוני ופיגור שהכו בתושבי העיר בעוצמה לא פחותה מעוצמת איתני הטבע – רעידות האדמה והמגפות.

ספרה של אורה אחימאיר עשוי היה להיות ספר תיעודי, שהעובדות המובאות בו עולות על כל דמיון של סופר. אך הסופרת בחרה לכתוב רומן, הנשזר על חוט דק שבין העובדות הקשות של המציאות לבין היצירה הספרותית.

התוצאה שהתקבלה היא פנינה ספרותית. האמת האמנותית הפנימית חזקה מכל תיאור תיעודי.

הופעת "העורבים השחורים"

משך שלוש שנים לאחר האסון הייתה חיה שרויה כאילו בתרדמת. אחרת אין להבין איך לא איבדה את שפיותה בשנים אלה.

לפני נישואיה נחשבה חיה קירשנבוים ל"פסולת חיתון". לאחר התאלמנותה הפכה בעיני שדכני צפת ל"סחורה פגומה", שאסונה נתפס כעונש אלוהי על מרדנותה.

בשלוש שנים אלה ניחתו עליה שלוש מהלומות, מעשי ידי אדם.

כשבעלה פרפר בין החיים ובין המוות, בבית החולים האנגלי בצפת, החלו ההורים לפעול כדי להצילה ממעמד של "שומרת יבם". למנוע מצב שעם מות בעלה הגוסס תהיה תלויה בחליצה מידי אחי הבעל, שנמצא מעבר להרי החושך בהונגריה.

רבני צפת רקחו פתרון הלכתי מזוויע. להביא את הגוסס לחתום על גט גירושין, כך שתהיה מותרת לכל. הרבנים שביקשו לארגן את הטקס הזה נראו לחיה כעורבים שחורים העטים על בעלה הגוסס. בדמיונה חשבה כי בחלומותיו הוא רואה אכן עורבים שחורים כאלה. היא סירבה להסכים לכך שבעלה ייפרד מן העולם בגט שתקבל ממנו.

האלמנה הצעירה נאלצה לנסוע להונגריה, שם קיבלה חליצה מאחי בעלה והוא נער קטן. והימים ימי ערב מלחמת העולם השנייה. הכלה והוריה נמלטים מגיא ההריגה באירופה ומגיעים ארצה באוניית מעפילים ואך כפסע היה בינם לבין גרוש.

שלוש שנים לאחר אלמנותה, עברה בשנת 1941 לירושלים. כאן מצאה גבר שלא מצא פגם באלמנותה ואהב אותה אהבה עזה. אך לפני הנישואין נאלצו השניים לעבור טקס מזוויע נוסף – "תיקון אלמנה". בדירת מרתף במאה שערים, בנוכחות מנין גברים מזוקנים, נר דולק וטקסט שמכוחו מסלקים מגוף האישה את רוח בעלה המת.

אחרי הטקס נישאה לאיש שעד מותה, לאחר 17 שנות נישואין, ציפה שתאהב אותו ולא זכה. במותה, והיא בת 34., הותירה שלושה ילדים שאורה אחימאיר היא הבכורה.

הסיפור המצמרר הזה היה נשכח ונקבר יחד עם גיבוריו, לולא מפגש שהתקיים בוושינגטון בשנת 1975 בין הסופרת לבין אלמונית, שהיא מכנה אותה "הגברת הכהה".

הסוד שנחשף לאחר 37 שנים

משך כל השנים לא ספרה האם לילדיה את סודה. למעשה לא ספרה כלום. הבעל והאב שיתף עמה פעולה בהשתקה ואף הרחיק את ילדיו מכל קשר עם צפת ["צפוס" בלשונו], אותה תעב.

רק בשנת 1975, כשהסופרת הייתה בת שלושים וארבע, נגלה לה הסוד. במסיבת קוקטייל בוושינגטון נגשה אליה אישה, אותה היא מכנה "האשה הכהה", ואמרה לה כבדרך אגב שהכירה את אמה והיא זוכרת את הטרגדיה של רצח בעלה הראשון. אמרה ונעלמה.

חלפו עוד שלושים שנה עד שאורה אחימאיר אזרה כוח ויצאה למסע החיפושים המפרך בעקבות סוד חייה ומותה של אמה.

אורה אחימאיר [צילום תומר אחימאיר]

דרכינו נצטלבו במקרה. חברי חיים באר, היודע שאני עוסק מזה שנים בחקר ובכתיבת ספר תולדות משפחתי הצפתית, סיפר לי על הספר שכותבת אורה אחימאיר. התקשרתי אליה וכשאמרתי לה את שם משפחתי {טויסטר} שאלה מייד מה הקשר שלי למרים טויסטר, אחותי. נתברר שמהלך חקירתה היסודית והמדוקדקת, הגיעה גם לרשימת עובדי בית החולים האנגלי בו אושפז דוד גלעדי, ובו עבדה אחותי כאחות רחמניה.

אינני מבקר ספרות. אך נראה לי שאוכל לתרום משהו לקוראי הספר, אם אספר מה שידוע לי על צפת. משנות ילדותי, מסיפורי משפחתי וממחקריי על משפחתי, שראשוניה הגיעו לצפת ב-1820. כל הדברים שחיה קירשנבוים לא סיפרה לילדיה.

קהילה במציאות פוסט טראומטית

ילדותה של גיבורת הספר עברה עליה בשנות העשרים ובגרותה עד לנישואיה בשנות ה-30 של המאה הקודמת. זו הייתה תקופה שבה קהילה שלמה הייתה נתונה במצב פוסט טראומטי ובחרדה קיומית יומיומית.

חיה קירשנבוים לא סיפרה לבתה את הסיפורים שאני שמעתי מהורי ומאחיותיי מאז עמדתי על דעתי – על רעידת האדמה של 1837, על מלחמת העולם ועל השבר הנורא של פוגרום 1929.

"השעון עמד מלכת"

הפוגרום החל ביום חמישי 29.8.1929 בשעה 5.30 אחר הצהרים. ערבים שפרצו לרובע היהודי רצחו בדקירות סכין ובגרזינים 20 יהודים ופצעו 80.

אחותי, מרים, שהיתה אז בת 9, מתארת את מה שארע בזיכרונותיה:

"באותו יום עמד השעון מלכת. אבא הופיע חיוור ורוטט מהעסק, שלא היה רחוק מהבית. הוא פקד: סגרו את כל החלונות והדלתות. הערבים מתפרעים, שורפים בתי-עסק יהודיים, שוחטים… התקבצנו כולנו, כל השכנים שבשתי החצרות שבבית, לתוך המרתף. ישבנו מקובצים, רועדים ומחכים… הייתה דממה מעיקה… חושך מסביב… דממה… גניחות של פצועים וגוססים, שהיו מוטלים באמצע הרחוב… שמענו דפיקות על שער הבית וקול קורא: 'כל התושבים – לצאת מהבתים ולהתכנס בסראיה…

"פינינו את הבית בלי לקחת אתנו דבר, ובתהלוכה ארוכה הלכנו, כל תושבי העיר היהודים, לעבר ה'סראיה'. עברנו ברובע הערבי ובדרך ירו עלינו. היינו תהלוכה עלובה ומושפלת בלי יכולת להגן על עצמה…
כל היהודים תושבי העיר התקבצו בחצר הסראיה על-יד אורוות הסוסים, קבוצות קבוצות, משפחות-משפחות, יחפים וזבי דם מהזכוכיות של החלונות שהפורעים ניפצו. אבל גם לפה הגיעו שונאי ישראל וירו עלינו. אמרו שהיו אלה חיילים ירדנים… כשאמא חופפת עלינו, בלי מזון, בלי מים. בערבים היה קר. לא היה במה להתכסות… עד שבאה עזרה וחזרנו לעירנו – עיר רפאים".

"בזמן הראשון, עד שהחיים חזרו למסלולם ־ היה הכול מדכא. כל יום היו הלוויות, בכי בכל פינה, בתי-עסק שנבזזו עומדים שרופים – ביניהם גם שלנו… הרומן של חיים יחד עם הערבים נקטע".

קרוב לודאי שחיה קירשנבוים עברה אותה חוויה בדיוק.

בארכיון הציוני מצאתי את רשימת הסוחרים שעסקיהם נשרפו ובה מופיעים כמעט כל סוחרי צפת. ביניהם מופיעים שמותיהם של משה והנדא קירשנבוים ושמות בני משפחתי.

יחסי יהודים ערבים בצפת

חוקרת צפת וירושלים, שושנה הלוי, [ילידת 1906], מתארת בערגה [בספר "מצפת לירושלים"] את הימים בהם חיו ערבים ויהודים באחווה ורעות.

באסרו חג של פסח יצאו יהודים וערבים לרחוב הראשי של צפת, העמידו שולחנות זה ליד זה לאורך הרחוב עד מחוץ לעיר. פרשו שעווניות צבעוניות "ועליהן מטל השמים ומשמני ארץ. סוכריות בשלל מיניהן, רחתלקום בשפע סוגיהם, תפוחי עץ מרוחי סוכר מזוגג בצבע ורוד פוקח עיניים התקועים על מקלות, קדומעס [גרגרי חומוס אפויים] צהובות ולבנות ומסוכרות בצבע אדום או לבן או תכלת, קאמארדין, פוסטוק שמי ופוסטוק מצרי, עוגיות וכעכים ושקדים חבויים במעטה סוכר עבה… ".

גם מסיפורי משפחתי אני יודע על תקופות של יחסי אחווה ורעות. ידיד ערבי הציל את אבי ממוות בטוח בפרעות 1929 כשהזהיר אותו מפני הפורעים המתקרבים לחנותו. בשבתות כשהייתי מטייל עם אבי לכנען והיינו חוזרים דרך הרובע הערבי היו ערבים שסחרו עם אבי מקדמים אותנו בברכות שלום והרעיפו עלינו פיצוחים וממתקים. במוצאי פסח אני זוכר שיירות ארוכות של ערבים הצועדים מן הרובע הערבי כשהם נושאים על ראשיהם טסים ענקיים ועליהם פיתות חמות, כדורי לבנה חמוצים טבולים בשמן זית, חסות טריות, תמרים מטוגנים ממולאים בשקדים ועוד ועוד. תמיד הייתה בביתנו עוזרת ערבייה ואחת מהן, חאדז'ה שמה, אף הייתה אומנת שלי שנטלה אותי מדי פעם לכפרה.

אבל אמא תמיד הזהירה אותנו כי זו אחווה רק למראית עין. כי יחסי הידידות עלולים להפוך בן לילה לרצחנות. שוב ושוב שמעתי מבני ממשפחתי כיצד צפו ממרפסת הבית, בפוגרום 1929, ביצחק ממאן הנמלט ומתחנן על נפשו כשהוא קורא בשמותיהם של רוצחיו.

בקובץ "משפטי צפת" מצאתי תאור של משפט הרוצחים. אחד העדים, פינקלשטיין שמו, בן 70, אמר לשופטים: "אני מכיר את הרוצחים, את הוריהם ואת זקניהם".

התקופות בהן פרחו יחסי אחווה וסימביוזה בין הקהילה היהודית לערביי העיר וסביבותיה יצרה אשליה שזה היה המצב מימים ימימה. אפילו השופט העליון, בן צפת, צבי ברנזון [יליד 1907] נתפס לאשליה הזו. בזיכרונותיו הוא כותב כי היהודים והערבים בצפת חיו באחווה משך דורות רבים עד שבאו "המסיתים".

זו אגדה. יחסי אחווה סימביוטיים התקיימו כל עוד היה שלטון שמנע פרעות. השלטון העותמני, על אף שחיתותו, נהג יד קשה בערבים שהתפרעו והיה תולה פורעים בשווקים. אך בכל פעם שהתרופף מעט השלטון, לאחר כל רעידת אדמה, פשטו בוזזים ערבים ורוצחים על הישוב היהודי הדל.

משמאל בית ילדותי

שואת מלחמת העולם הראשונה

חיה קירשנבוים נולדה אחרי מלחמת העולם, אך המלחמה השפיעה קשות על חייה ועל חיי משפחתה. המשפחה הייתה כנראה אמידה מאד לפני המלחמה ולכן שרדה. אבי המשפחה יכול היה לשאת בהוצאות נסיעת המשפחה לוינה, שם נולדה גיבורת הספר. לא רק מימנו את הוצאות הנסיעה אלא גם השאירו כאן אוצר שיעזור לשיקומם כשיחזרו. לבסוף נתברר כי לא נותר ממנו דבר. התרוששות זו [ והחורבן של פוגרום 1929] יש בהם כדי להסביר את תיאור החיים בבית המשפחה, בה נאבקו עשרה ילדים על כל חפץ ועל כל פרוסת לחם.

למען ההשוואה. סבי, שאני קרוי על שמו, היה סוחר אמיד. במהלך המלחמה הוא מימן את נסיעת בתו, יוכבד, לארגנטינה לשם ברח בעלה, מחופש בבגדי אישה, כדי להימלט מגיוס לצבא הטורקי. הבעל השאיר כאן את אשתו ואת שלושת ילדיהם וחי שם עם אישה אחרת. למימון הנסיעה נאלץ סבי למכור את כל כלי הבית. לאחר מותו במגפה לא נותר לאבי מאומה. המשפחה שרדה, כי רק העניים מתו ברעב. המגפה לא הבחינה בין עני לעשיר.

אי אפשר לתאר את תוצאות מלחמת העולם הראשונה לגבי צפת אלא במלה שואה.

ערב המלחמה מנתה הקהילה כ-7000 נפש. במפקד שערכה ההסתדרות הציונית בתום המלחמה היו בצפת 2685 יהודים בלבד. הרוב מתו במגפות וברעב היתר גויסו לצבא ולא חזרו. מעטים הצליחו להימלט.

קיללת החלוקה

הסופר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ [אז"ר], שהגיע לצפת בזמן המלחמה עם מגורשי תל-אביב, כתב במאמר שפרסם בכתב העת הספרותי "הגליל": "…בזמן המלחמה נפסקה פתאום ה'חלוקה' ותחתיה באו הרעב וטיפוס הבהרות שעשה שמות בעיר… הרעב ירעב, החולה יחלה והמת ימות ואין מפריע. היתומים עזובים, מנקשים בדלתות וקוראים: " הארט שטיקעלע ברויט" [ביידיש: (תנו לי) חתיכת לחם קשה ] ואין מזדעזע… בצפת ראיתי … התוצאות הרעות של שיטת החלוקה… קבצני עולם מתו במגפה ומכרו בשר בנותיהם לערבים…".

"הפועל הצעיר" תאר כך את המצב: "… שלדי אדם המוטלים באפס כוח על גזוזטרות חורבותיהם וקוראים אל העוברים ושבים 'רחמנות'… כי תפגוש כיום בערביה עטויית טלית שציציותיה נגררות אחריה וידעת כי אלמנה יהודית מרודה אשר עייפה לשמוע זעקת ששת יתומיה הצועקים ללחם הוציאה את טלית בעלה המנוח שגווע בבית המוות המקומי" [והכותב מסביר: כך קראו לבית החולים בצפת].

שיך ערבי חולם על בר יוחאי

סיפור שאיננו מאגדות צפת. באחד הימים נפוצה שמועה כי שיך ערבי סיפר שר' שמעון בר יוחאי נתגלה לו בחלום וניבא כי צפויה רעידת אדמה. השמועה הגיעה עד לראש פינה. באותו לילה יצאו כל תושבי צפת, יהודים וערבים, מבתיהם ולאחר כמה שעות, כשהם קפואים ורועדים מקור, חזרו לבתיהם. בראש פינה נשארו התושבים בחוץ כל הלילה.

זר לא יבין זאת. אבל רעש האדמה בשנת 1837, שבו נספו מחצית מתושבי העיר, חי בתודעת הצפתים מאה שנים לאחר שהתרחש. אין משפחה שלא סופר בו איזה סיפור אימים או סיפור נס מאותו רעש. במשפחתי סיפרו על איזו סבתא רבא רבא שישבה בחצר ולידה בנה בן השלוש ותינוקהה נמצא בתוך הבית. כשהחלה האדמה לרעוד שקלה את מי מבין הילדים תציל. החליטה להציל את הילד בן השלוש ולהפקיר את התינוק. היא תפסה את הילד בידיה ורצה לרחוב. רק אז גילתה כי בטעות נטלה כד מים והילד נשאר מאחוריה. כד המים סייע להצלת בעלה שהוצא מבין הריסות אחד הבתים. הילד שביקשה להציל נהרג ואילו התינוק שהפקירה ניצל בזכות גג שנפל על עריסתו והצילו מן המפולת.

עיר אוכלת יושביה

נזקה של רעידת האדמה של 1837 לא הצטמצם באובדן חיי אדם. כי באסון זה נכחדה למעשה העילית החסידית שהגיעה לצפת בראשית המאה ה-18. על העיר השתלטו רבנים וראשי כוללים שלידיהם הגיעו הכספים שנאספו בגולה.

שיטת ה"חלוקה", שנועדה במקורה לאפשר לקומץ תלמידי חכמים לעסוק בלימוד ובהמתנה לגאולה , הפכה לשיטת קיום לאוכלוסיה גדולה.

בידי הרבנים, מנהלי הכוללים והפרנסים למיניהם. היו אמצעי כפיה יעילים שבהם כפו את רצונם על תושבי העיר. כל מי שסטה מדרך הישר איבד את זכותו לקבל את ה"חלוקה" והוחרם. אם המשיך לסטות הפעילו נגדו אלימות שהחלה בידוי אבנים והטלת צואה. לפחות במקרה אחד יזמו חיסול באמצעות רוצחים שכירים.

כל ניסיון להקים בעיר בית ספר להשכלה כללית או מוסד ללימוד מקצוע נתקל בהתנגדות נמרצת. וכך גם היה היחס להקמת בית חולים ולהבאת רופאים. אלה נדחו הן בשל החשש שיביאו עמם את הכפירה שבהשכלה והן משום שיגזלו את פרנסתם של רופאי האליל שטיפלו בחולי צפת. רופאים שהתרופות שלהם כללו קמעות, אבקת זבובים וגללי בקר לריפוי דלקות עיניים.

כמובן שלא היו שירותים מוניציפאליים כלשהם. צחנה של דורות מילאה את העיר, הביוב זרם ברחובות, ואלה הביאו מגפות.

כזה היה המצב של צפת ערב מלחמת העולם והיה מן הגורמים למותם של כמעט שני שלישים מתושבי העיר.

זו היתה צפת של חיה קירשנבוים.

"כלה" אורה אחימאיר, "עם עובד", 262 עמ'

המאמר הופיע במקביל ב"האומה"

על מקור הטקס "תיקון אלמנה" ראה:http://amhasefer.wordpress.com/2014/09/04/%D7%AA%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%9F-%D7%90%D7%9C%D7%9E%D7%A0%D7%94/

קישורים

 מדוע קראו רבני צפת לשרוף כתב עת ספרותי

http://www.zeevgalili.com/2012/07/16951

 סוד חייו ומותו של סבי

http://www.zeevgalili.com/2011/07/15514

בית סבי כיום

 

כך תרשם כמנוי חינם להיגיון בשיגעון http://www.zeevgalili.com/2013/04/18091

פורסם בקטגוריה ארץ ישראל, היסטוריה יהודית, יהדות, כללי, ספרות עברית, ערבים, צפת. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

15 תגובות בנושא כלה, אלמנה, בעיר לא קסומה

  1. מאת מדמוני אסף‏:

    תודה. עוד תיאור מארץ-ישראל של הימים ההם, ולצערנו הרב ישנם עוד אנשים שחורי בגד ולב, המאמינים בהבלים ורוחות רפאים. הציונות החלוצית/אמונית היא זו שזקפה קומת היהודים. והתוצאה ? פיקחו עיניים ותבינו.

  2. מאת קרן קצב‏:

    זאב היקר,
    קראתי בשקיקה את ההסטוריה שגוללת, וברגע אחד החזרת אותי אחורה…
    דליתי מעט פרטים גם על סבתי (מרים) ושמחתי לגלות מידע חדש, מעודכן ומאומת, אך נראה לי כי רב הנסתר על הגלוי.
    יצרת קווי דמיון בינה לבין חיה קירשנבאום – ולי אין מי שיספר עליהם… מלבדך.
    אני אשמח (למעני ולמען הדורות הבאים) לדעת כל פרט שתוכל לספר על סבתא מרים!
    בברכת יישר כח,
    קרן (הבת של עמוס)

  3. מאת Leah Keshet‏:

    This article makes the history come to life and it is one particularly sad and touching episode in the human cost of the society it describes It is beautifully written.

  4. מאת רזיאל צונג‏:

    בשנת 1919 עלה סבי באניה רוסלאן והתיישב עם משפחתו בצפת בה שימש כרוקח בבית החולים הדסה יחד עם ד"ר גרשון גרי. בתחילת שנות השלושים עבר לשכונת מונטפיורי וגר מול הסופר בר- יוסף.
    לפני כ- 17 שנה חזר בני בתשובה ועבר לגור בצפת. כיום הוא לומד במכללת צפת מקום בו היה סבי רוקח. הסיפור על הכלה החיה בי המוני סיפורים שסופרו לי עלידי סבי וספורי המציאות העולים למעשה על כל דמיון

  5. מאת מאיר רוזנטל‏:

    מעניין למה דוקא צפת,
    האם האויר , המזג, גורם לילידי צפת לנוסטלגיה, געגוע מיוחד לעבר , להיות שוב בקשר?
    מה המיוחד של צפת בה גרו כל העדות בשכנות, בסבל , בעוני, שותפים גם בשמחות, רבים עברו דרכה ולא נשארו בה , אבל זוכרים לה חסד נעורים?
    ראו אתר בפייסבוק לצץ לאחרונה "צפתינים" המוצף בתמונות וזכרונות.

    תגובה
    כבן דור שמיני ליליד צפת שברחו או ניסו לברוח מן העיר אומר לך כי אפשר לצאת מצפת אך אי אפשר להוציא א ת צפת מעצמך.
    זאב גלילי

  6. פינגבאק: "זקני צפת" אינם זוכרים סופת שלגים כזו | היגיון בשיגעון

  7. פינגבאק: מסע במנהרת הזמן אל מחוזות ילדותי בצפת | היגיון בשיגעון

  8. פינגבאק: סוד חייו ומותו של סבי שנחשף לאחר מאה שנים | היגיון בשיגעון

  9. פינגבאק: חלוצים אלמונים שבנו את ארץ ישראל | היגיון בשיגעון

  10. פינגבאק: תיקון אלמנה | עם הספר

  11. מאת מוזר‏:

    "לפחות במקרה אחד יזמו חיסול באמצעות רוצחים שכירים"

    ו ? – הצליחו ? ומי ומה הרקע ? מה המקור לסיפור ?

    • מאת זאב גלילי‏:

      האיש אותו ניסו לרצוח הקנאים המאפיונרים של צפת הוא אלעזר רוקח [נכדו של ישראל ב"ק מייסד הדפוס]. הם ביקשו להתנקם בו על שהוא חושף את שחיתותם ומנסה להביא לאיר את אור ההשכלה והקידמה. ראה
      http://www.zeevgalili.com/2012/07/16951

  12. מאת רפאל מלכה‏:

    זאב גלילי, בזמנו שלחתי לך את תמונת בית סבך, המופיעה פה, ואתה שאלת אותי מהיכן יש לי אותה. ציינתי כי הורדתי אותה מהבלוג שלך, ולא נחה דעתך משום מה. הנה זו התמונה, שוב. שלחתי לך את התמונה אז, כדי לשאול היכן נמצא הבית של סבך, זה שבתמונה? ומדוע אני שואל? מפני שבתמונה ניכר כי אבני המזוזות של פתח הבית הן מן התקופה הממלוכית, ושאלתי את עצמי האומנם סבך גר במבנה ממלוכי? אם כן, אשמח לדעת את מיקומו המדוייק, האם הוא קיים עדיין?

  13. מאת אורי מאדר‏:

    יש להזכיר כי בנוסף לרעידת האדמה ב1837, הייתה זו תקופת השלטון המצרי של אברהים פשה (בנו של מוחמד עלי ) שכבש את ארץ ישראל וביצע רפורמה אגררית ופיתוח שהיה לצנינים בעני הפלאחים. כתוצאה מכך החל מרד האיכרים שהקורבנות המיידיים שלו היו יהודי צפת העלובים, שנשדדו נאנסו ונרצחו ב1838 ועוד קודם לכן ב1834 במרד הדרוזים מפקיעין (למיטב זכרוני)

    • מאת זאב גלילי‏:

      נכון בהחלט. וכל זה יופיע בהרחבה בספרי "בריחה מצפת" שיראה אור בקרוב.
      זאב גלילי

השאר תגובה