"צפת נותרה בנפשי כעיר פלאות למרות כל הרעות המיוחסות לעיר"

מוזאיקה ספרותית, שאבניה מתגלגלות כמפולת מירון

                                                   – מאת איתמר יעוז-קסט –

 נסעתי כאחוז כישוף, בעודי יושב בכיסא שבאוטובוס וספר פתוח על ברכיי. ספרו של הסופר אהרון קבק – ״שלמה מולכו״. מעת לעת הבטתי אל הנוף הגלילי תוך חוסר-מנוחה. עיר אגדית ריחפה מול עיניי הדמיוניות: צפת נסוכת-המסתורין. הייתה זאת נסיעתי הראשונה לעיר המקובלים – לפני כשישים וחמש שנה.

בתודעתי חיה עיר זו כהשתקפות של איזו מציאות אחרת. ספק ארצית וספק שמימית. כעין תחליף לירושלים-של-מעלה. ואכן, פעמים רבות ביקרתי מאז ב״כתר הגליל״. ראיתי גם את ארציותה, ובכל זאת נותרה צפת חרותה בנפשי כעיר-פלאות – כבתיאוריו של הסופר קבק.

"נסוכת מיסתורין, השתקפות של מציאות אחרת"

 

 

 

 

 

אמנם שמעתי מדי פעם סיפורי-ילדות מפי גיסי – העיתונאי זאב גלילי, שהינו דור שביעי בצפת – תיאורים שהחיו לעיניי מציאות חונקת ומדכאה. אך צפת נותרה ללא שינוי בשבילי. עד שבא לידי, בימים אלה ספרו של גלילי, כשהוא מגלה לפניי עולם שונה בתכלית. ברצוני להדגיש מן ההתחלה כי צפת לאחר קריאת הספר הוסיפה לשמור על הילתה! ואולי מנקודה זו צומחת אהבתי לספר. הרי לא רציתי לאבד את הקסם האגדי של העיר – אך קיננה בי כל העת סקרנות ביחס ל״ראלייה״ שלה.ואמנם ספרו של זאב גלילי הוא ספר ראליסטי. אך בזכות האירועים ההיסטוריים הייחודיים והאגדות שנספגו בה – נוסח הספר, מניה וביה, זוכה לתאורה מיוחדת. לעתים קרובות – כמעט סוריאליסטית (שלא במכוון).

וידוי מזווית של ילד

הספר מתחיל לפני כמאתיים שנה. כלומר, דורות לאחר תקופת המקובלים הקלאסיים של העיר, הגם כי דמויותיהם מגיחות מדי פעם ובמפתיע מתוך האירועים, מתוך החפצים ומתוך האנשים עצמם.
״בריחה מצפת״ הוא קודם כל סיפור של משפחה. כתוב כמוזאיקה ספרותית, שאבניה מתגלגלות כמו במפולת אסוציאטיבית. אולי – כמו אותה מפולת של המרפסת במירון אשר הריסותיה הביאו למות הסב בהילולת ל"ג בעומר במירון וגרמו לשינוי משמעותי בקורות החיים של השושלת כולה. עקב חקירותיו של המחבר התפוגגה תעלומת מותו של הסב – אך זיקת הסופר לצפת התחזקה שבעתיים.
נכון עשה המחבר, כשצירף הערות-מבוא ״איך לקרוא את הספר״, בכותבו: ״את הספר הזה אפשר לקרוא מתחילתו ועד סופו ברצף, וגם בכל סדר אחר״. הלא אבני-מוזאיקה הן האסופות פה למקשה אחת, הניתנת להרחבה; ובאבנים – דמויות המכפילות את עצמן. ראשיתן – במאה השמונה-עשרה, מצד האם. סופן- עד ימינו. הכתיבה עצמה וידויית. בעיקר – מזווית ראייתו של ילד. ואמנם, אחד הפרקים היפים בספר נקרא ״ילד רחוב משוטט בסמטאות צפת״. פרק שבו מצליח גלילי לצייר תמונת ילד קטן על רקע מצוקות והרס – ובכל זאת, קורן מתוכו איזה אושר, ותוך כדי שיטוטיו מנתרות תמונות צפת מגוונות לעיניי הקורא.

האסון במירון כאירוע מכונן

מה ששימש בסיס וסייע למחבר להעלות התרחשויות רחוקות מתהום הנשייה הוא יומן שהגיע לידיו מקנדה  ונכתב על-ידי דודתו יוכבד, אחות אמו. היומן משתרע על-פני עשרות שנים, ומשקף את עולמה של ילדה ונערה בצפת ובסביבתה בתחילת המאה העשרים, תוך כדי אזכור דמויות מכבר. שילוב שני הסגנונות העבריים: של זאב גלילי ושל הדודה יוכבד ביומנה – מתקבל אותנטי ותורם לקריאה.
למרות שמרכז הספר הוא – צפת, ובאופן חד-משמעי, הקורא מתוודע התוודעות אינטימית אל הישובים הסמוכים, תוך למידת היסטוריה דרך הפרטים הקטנים. כך מירון, ראש פינה, גיא אוני, פקיעין, משמר הירדן, מטולה. ובכל זאת, האירוע המכונן בשורת האירועים היא אותה מפולת רבת- קרבנות שבמירון, שבה נקטף הסב. אירוע שאין קושי למצוא את עקבותיו בתולדות העיתונות הארץ-ישראלית של המאה התשע-עשרה.

המרפסת שהתמטטה

כי ״צפת היא הבסיס, הבית, נקודת הייחוס. המקום שבורחים אליו ובורחים ממנו. עיר אהובה- שנואה, קדושה וארורה, רחמנית ואכזרית״, כותב גלילי בפתיח לספר.
ואכן כך. תחושות אלה שרירות וקיימות לאורך כל הדפים – אלא שמעבר לרגשות הגדולים הבאים לידי ביטוי בטקסט – מפעפעת אהבת אב-ואם גדולה בין השיטין, שאולי היא-היא היסוד לכל הספר כולו.
הפרק ״געגועים שלי לאבא״ הוא מוקד היחסים כלפי ההורים, אך הם פורצים אל השטח כמעט בכל הפרקים. כמובן, הם מורגשים ביותר בעת העדר. האב נעדר מן הבית בשל עבודתו במאפיה ובחנות והאם מצויה בחנות רוב הזמן. אך קיימות בספר היעדרויות גם מסוג אחר – והן ההיעדרויות העיקריות או מה שנקרא בספר "בריחה".
ואכן, לקורא כמוני, שנקשר לבו באהבה לצפת רק לקראת בגרותו המאוחרת – היה מתמיה להיתקל בביטוי "בריחה" ביחס לעזיבת העיר (מה שלבני-צפת, מן-הסתם, דבר רגיל). אף כי העזיבה היא בתוך ארץ-ישראל, ואפילו בתוך הגליל. כך למשל גם מעבר המשפחה לראש-פינה או לפקיעין מכונה אף הוא "בריחה".
כמובן, המעבר העיקרי הוא מן הגליל אל השפלה. מ״כתר הגליל״ אל נתניה העיר. וזאת, בשל המצוקה הכלכלית והרוחנית, שהחיים בעיר מחוללים – ובראש, ה״חלוקה״.

מדוע ״בריחה״?

לתת תשובה, סבורני, צריך מן התחום הפסיכולוגי. על שום מה ילידי צפת רואים את נטישת עירם כבריחה? בסופו של דבר נובע צורך זה, לעניות דעתי, דווקא מדבקותם הנפשית (התת-קרקעית) הספציפית בעיר זו, שהיא שונה מכל דבקות אחרת. כך הדבר לגבי מגוון האוכלוסייה, גם מקץ שנים הרבה; או כפי שגלילי כותב: ״צפת היא הבסיס… שבורחים אליו ובורחים ממנו״. ואכן, הספר נותן חתך רחב למדי של דמויות. אישים מן העדה האשכנזית ואישים מן העדה הספרדית. בה-בעת – כאילו מתיה של צפת מרחפים בחלל האין-סופי, לאורך דורות. ההלך המשוטט לתומו בעיר, קל וחומר הילד שהוא בעצם נקודת-המוקד של ההתרחשויות, נתקל בהם בהיסח-הדעת; כגון בפרק ״חידת המערה של ר׳ יוסף קארו״.
הילד – הוא נקודת-המוקד של הספר… כתבתי. אכן כן. אולם כתיבה אמיתית על צפת מעמידה כנראה בתווך את העיר עצמה, אם מתוך רצון ואם מתוך העדר רצון. תהליך זה התרחש גם בספרו של זאב גלילי: אתה חושב כביכול על סאגה משפחתית, חמה, אך מסתוריה, עניותה ודיכאונה של העיר שולטים בכל הספר ביד-ברזל.
עקב כל הרעות המיוחסות לעיר (כולל מנהיגיה הנבערים והמרושעים שבעבר), אפשר היה להגיד על צפת שבספר – תוך שימוש במונח הספרותי הידוע, שהעיר הינה ״אנטי-גיבור״ של היצירה; ואף-על-פי-כן מתרחשת איזו מטפורה מפליאה: צפת מוסיפה לזהור גם מעבר לעוניה ומרודיה – הודות ליכולתו של המספר.

מיצירות איתמר יעוז קסט

"אני רוצה להיות סכנה לעולם" – תשובה לגינטר גראס

http://www.zeevgalili.com/2012/04/16533

תרגום גרמני של השיר

http://www.zeevgalili.com/2012/04/16599

תשובה למחמוד דרוויש

http://www.zeevgalili.com/2005/06/12708

ראה גם

ראיון עם זאב גלילי קובי ברקאי רשת ב'

ביקורת על הספר – איתמר יעוז קסט

ביקורת על הספר – יונתן שלונסקי

שדים רוחות ועין הרע בצפת – פרק מן הספר

איתמר יעוז קסט הוא משורר, מתרגם ועורך, יליד  הונגריה [1934] ניצול שואה. פרסם עשרות ספרי שירה, פרוזה ועיון. שיריו נלמדים ברוב בתי-הספר התיכוניים, במסגרת תוכנית הלימודים לבחינות הבגרות, הן בנושא השואה והן בנושא אמונה. יצירתו משמשת כחומר למחקר במסגרת התואר השני ודוקטוראט. זכה ביותר מתריסר פרסים ביניהם פרס נשיא המדינה, פרס  ראש הממשלה [פעמיים], פרס לאה גולדברג, פרס אקו"ם ועוד. בשנת 2016 זכה בפרס ברנר לשנת 2016 על ספרו "שירים לרעיה בשער השמיים". נשיא הונגריה העניק לו תואר כבוד על מפעל התרגומים מהונגרית. כיהן כנשיא אגודת הסופרים בשנים 1999 – 2002.

איתמר יעוז קסט

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה הספר, כללי, שירה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

השאר תגובה