בצפת פיתחו אמצעים להילחם באנשים בעלי עין רעה * הטלת מסמרים, חיזוי בעופרת ועוד אמצעים בדוקים * חלק מפרק מספרי "בריחה מצפת"

בילדותי הוקסמתי מסיפורים על יורדי ים שהטילו לים בקבוקים עם מכתבים הקוראים לעזרה, ואלה הגיעו ליעדם ומילאו שליחותם.

מאז התחלתי לעסוק באיסוף החומר על צפת במאה ה-19 פרסמתי באתר שלי ["היגיון בשיגעון" www.zeevgalili.com] סיפורים רבים שהעליתי ממחקריי ומנבכי זיכרוני. בלא כוונת מכוון הפכו מאמרים אלה לבקבוקים שהוטלו לים האינטרנט.
כל פוסט הביא עמו שורה של תגובות ובכל אחד מהם רסיס של מידע. חלק מהם הביאו לפריצת דרך במחקר. התגובה המרגשת ביותר לאחד הבקבוקים שהטלתי היה זה של שכננו מילדות, יעקב סרור Yaacov Tzror, כיום רופא טבעוני, החי בדרום אפריקה.

בתגובה לאחד הפוסטים שלי כתב לי:
"אני יודע מי אתה. קראנו לך זאביק. היית ילד ג'ינג'י קטן ושובב מאד. אני זוכר את אביך שמיל [שמואל] ואת אמך רייזל [שושנה] ואת אחיותיך. לאבי הייתה חנות ירקות בדיוק מול חנות המכולת של אבא שלך [ברחוב הנקרא היום בית יוסף]. הוריי היו בכור ומלכה סרור. האמהות שלנו היו חברות טובות. אני זוכר עד היום את עוגת הלֵייקֶך שהיינו אוכלים בחנות של אבא שלך. האם אתה זוכר את הבננה שאמא שלי נתנה לך?
"מחכה בקוצר רוח לרגע בו אחבק אותך כבן משפחה שאבד ונמצא. אני מגיע לארץ ויהיה לי הרבה מה לספר לך על משפחתך ועל משפחותינו".

כמה ימים לאחר המייל הזה הגיע יעקב סרור לתל אביב. התחבקנו חיבוק אמיץ ולא פסקנו מלדבר כמעט עשר שעות, בשתי פגישות מרגשות.
אכן זכרתי את הבננה ההיא.

חנות הפירות של בכור סרור

חנותו של בכור היתה כלפי חוץ צנועה למראה. אך במעמקיה היו אוצרות שלא יסולאו בפז.
בנוסף לירקות הרגילים, שהגיעו לכל החנויות בצפת מכפרי הסביבה, [עגבניות, מלפפונים, חצילים, תפוחי אדמה, קישואים, חסות, צנון, זעתר ויתר עשבי תיבול] היו בחנותו של סרור פירות מבקעת הלבנון.
מדי יום הייתה מגיעה לצפת משאית עמוסה סחורה טרייה. המשאית לא יכלה להיכנס לסמטאות העיר וחנתה ברחוב המרכזי – רחוב המלונות, המשטרה ובית החולים [כיום רחוב ירושלים]. משם הגיעה הסחורה לרחוב בית יוסף על גבי חמורים של ערבים.
על הפירות שבחנות של אביו סיפר לי יעקב סרור בלשון ציורית:
"לפירות האלה היה ריח ומראה של גן עדן. היה שם משמש מזן שנקרא "לוזי", שהיו אוכלים גם את גרעינו המתוק. היו שזיפים שאתם האשכנזים הכנתם מהם ריבת פּוֹבֵדל, שאנחנו אהבנו מאד. עד היום אני מרגיש את הטעם של הריבה. היו ענבים ותאנים ואפרסקים. כולם ענקיים, כולם נקיים מתולעים. כשהיינו אוכלים אותם היה עסיסם ניגר מסנטרנו והיינו מלקקים כל טיפה. היו גם תפוחי עץ ואגסים שהגיעו מארצות הברית בתוך חביות".
ירקות היו בצפת בשפע והיו זולים.הפירות המיובאים ממרחקים היו יקרים. הוריי רכשו מכל טוב, אך לרכישת פירות יקרים לא תמיד השיגה ידם.
באותם ימים נהג יעקב סרור להגניב לי מדי פעם אגס עסיסי ממעמקי החנות של אביו. אני הבאתי לו רוֹגָלֶה או פרוסת לֵייקֶך מחנותו של אבא.
באחד הימים קראה לי מלכה, אמו של יעקב, והציעה לי בננה. זה היה פרי נדיר מאד בצפת, וזו הפעם הראשונה שבכלל ראיתי פרי זה. היא קילפה את הפרי בידיה העדינות והגישה לי אותו הישר לפי. טעמה לא פג עד היום.

 

 

בין אשכנזים לספרדים

יעקב סרור נתגלה כאוצר בלום של סיפורים על צפת הספרדית והאשכנזית. הוא סיפר לי אותם בפגישותינו בארץ ובהתכתבות שוטפת. הוא גם האיר כמה פינות מעורפלות בתולדות משפחתי וקשריה עם פקיעין.
האשכנזים, סיפר יעקב סרור, פחדו מרוח פרצים. הם האמינו כי רוח פרצים גורמת למחלות. הוא זכר את הביטוי היידי לרוח פרצים אַ צוּק. [מילה זו זכורה לי מצפת, אך אינה מופיעה במילוני יידיש]. הוא זוכר גם קריאות ששמע ביידיש מן השכנים האשכנזים. פַרמָך דֶה טִיר פַרמָך דֶה פִינצטֶר [סגור את הדלת, סגור את החלון]. רוב שכנינו האשכנזים, מספר יעקב סרור, ישבו מאחורי דלתות נעולות ותריסים מוגפים. הספרדים ישבו בחוץ או על גזוזטראות.
הספרדים פחדו בעיקר מעין הרע. הם ייחסו את כל הפגעים לעין רעה שנתנו בהם כמה אשכנזים, שנחשבו כבעלי עין הרע. הסימן הבולט ביותר לבעלי עין רעה היו עיניהם הכחולות.

כך מרפאים מעין הרע

הריפוי של חולה, שלקה בגלל עין רעה חייב למצוא את האיש שגרם למחלתו.
"בילדותי", מספר סרור, "חליתי בשפעת מלווה בחום גבוה. היה ברור שהמחלה נגרמה כתוצאה מעין רעה. הבעיה היתה לגלות מי האיש שנתן בי את עינו הרעה. אמי הלכה לשוק וקנתה חצי רוטל עופרת [רוטל היתה יחידת מידה השווה ל-2.8 ק"ג]. העופרת הונחה בסיר והותכה על גבי פרימוס. כשהעופרת היתה נוזלית לגמרי נשאה אמא בעזרת סבתי חנה את הסיר מעל לראשי. השתיים המתינו עד שהעופרת תתקרר ותהפוך מוצקה.
"לפי צורת ההתגבשות של העופרת ניסו לנחש מי הוא בעל העין הרעה. אולי זה ינקל אולי פיני. או אולי יוסל. כולם אשכנזים כמובן. כך עברו על רשימת הידועים כבעלי עין רעה, עד שהגיעו להסכמה מי האיש.
"אז החלה פעולת התיקון. אמא וסבתא נטלו חופן מלח יצאו החוצה וזרקוהו תוך שהן אומרות ביחד בערבית: קח את עינך, ושעינך תצא ממקומה עכשיו.
"אחר כך באו למיטתי ואמרו: יעקב אתה כבר בריא. מחר בבוקר תוכל ללכת לבית הספר. וכך היה. למחרת עבר החום, חשתי בטוב והלכתי לבית הספר."
משיכת אוזן ועשבי מרפא
בצפת היו גם אמצעים פחות דרסטיים נגד עין הרע. משיכת האוזן למעלה. אמצעי זה ננקט על ידי מי שהתעטש באמצע שיחה שדנה בעין הרע. סגולה בדוקה אחרת נגד עין הרע היה צמח רפואי הקרוי רוּטָה.הצמח מדיף ריח חריף ושימש כבשמים להבדלה. הוא גדל בר בסביבות צפת, נחשב לבעל סגולות רפואיות וגם אמצעי נגד שדים ולהסרת עין הרע.
לספרדים בצפת היו הוכחות למכביר על כוחה של עין רעה. פעם עברה פרה ליד ביתו של אברום, שהיה ידוע כנותן עין רעה. הסתכל בפרה וברועה הערבי שהוביל אותה ואמר: יָה-בָּא-יֵי כמה חלב יש בעטינים שלה. כשהגיעה הפרה לרפת של בעליה, ורשאי שמו, החליקה ונהרגה. כל צפת דיברה על זה ולא סלחו לאברום על ההפסד שגרם לורשאי.
"אמא שלי", מספר יעקב סרור, "תמיד הזהירה אותי לא לעבור ליד ביתו של אברום".

המבחן של הסנדלר חיומה

על הפחד שהטילה האמונה בעין הרע אפשר ללמוד מסיפור חייו של איש השרירים, הסנדלר חיומה. הוא היה בחור חסון, גבהו כמטר ותשעים. הסנדלרייה שלו, הסמוכה לכיכר הפחמים, היתה זירה של צעירים שבאו להתמודד בהרמת ידיים בהדרכתו של חיומה. "היינו מתאמנים גם בהרמת כסאות ובהרמת רובה אנגלי ביד אחת" [ אחד הנוטרים, בנימין ראובני שמו, היה בא לחנות עם הרובה שלו]. הסנדלרייה של חיומה היתה גם מעין פרלמנט של צעירי הספרדים.
חיומה היה אוכל ארוחת בוקר שכללה שש ביצים וכיכר לחם. בנוסף למה שאכל בסתר. בגלל כוחו הוא היה כאילו אימת צפת, אך היה פחדן גדול, בעיקר מעין הרע. אם עבר מישהו ליד חנותו ונחשד בהטלת עין הרע היה יוצא מהחנות, זורק אחריו מסמרים ואומר בערבית: קח את עינך עמך. אם פגש מישהו ברחוב החשוד בעין הרע, היה מעביר אצבע על מצחו כדי לנגב זיעה והטיל את זיעתו על החשוד. ואז אומר את הלחש נגד עין הרע.
פעם החליטו כמה מצעירי הפרלמנט להעמיד במבחן את אומץ לבו של חיומה. כל אחד מהחבורה תרם 5 גרוש והצליחו לאסוף כמעט לירה. באו לחיומה ואמרו לו: אם תעשה מה שנבקש ממך תקבל לירה [משכורת של שוטר אז היתה שתי לירות].
ההצעה היתה שייקח פטיש ומסמר גדול של נגרים, ייכנס בליל ירח לבית הקברות ויתקע מסמר באחד הקברים. תחילה אמר חיומה שהוא מוכן לכל משימה תמורת לירה. אך כששמע על ההצעה אמר שאסור לו להיכנס מפאת חשש טומאת מתים.

השדים שבאו להתפלל

בצפת גם פחדו משדים. יעקב סרור מספר על ארוע שהיה עד לו, בילדותו.
זה היה בחודש אלול, בשעת בוקר מוקדמת. הוא יצא עם אביו ואחיו לבית כנסת האר"י הספרדי לומר סליחות הנאמרות בחודש זה.
"אנחנו קמנו בזמן", אומר יעקב, "לא כמו אותו שכן שלנו שהיו לו עשרה ילדים וכדי להעיר את כולם לבוא להגיד סליחות היה דוקר אותם במחט.
"השעה היתה מוקדמת והמתינו לאברהם אדוס, השמש שהחזיק במפתחות בית הכנסת. תוך כדי המתנה לשמש, נשמעו קולות מתוך בית הכנסת הסגור. אחד המתפללים הציץ דרך חור המנעול ולעיניו נתגלה מחזה מוזר. בית הכנסת היה מואר באור הלוקסים, ולאורם נראו מתפללים רבים עטופים בטליתות.
"בינתיים הגיע השמש וגם הוא הציץ דרך חור המנעול. אבל הוא לא נרעש ולא הופתע. הוא סיפר לנוכחים כי כבר נוכח כמה פעמים בתופעה הזו. הוא אמר כי אלה שדים המתגוררים מתחת לאדמה ועולים לבית הכנסת בשעת לילה כדי להתפלל”.
עוד מספר סרור כי בן דודו, המבוגר ממנו בשש שנים, ראה במו עיניו שישה שדים המתחזים לחתולים שעברו בריצה מתחת לרגליו.
סיפור שדים אחר הוא על צפתי, יצרן גבינות בכפר הדרוזי חורפיש. בשבתות היה בא לביתו בצפת וחוזר במוצאי שבת לכפר רכוב על סוסתו. ביקש לקצר את הדרך ועבר דרך בית הקברות. לפתע הבחין בעז המסתובבת בין הקברים. ירד מסוסתו הרים אותה והניחה על צוואר הסוסה. לאחר כמה מאות מטרים חש שהסוסה נושמת בכבדות. מזיעה ומתקשה ללכת. הוא ירד מן הסוסה כדי לבדוק את הסוסה ואז גילה שרגלי העז התארכו ובלמו את תנועת הסוסה. הוא הבין שמדובר בשד. בכל כוחו הרים את העז, השליכה ומיהר להסתלק מן המקום.

גם קצת שחיתות ב"חלוקה"

רוב הספרדים בצפת התפרנסו מיגיע כפם. היו בעלי מלאכה – מסגרים, חייטים, נגרים ופועלי בניין שיצאו לעבודה גם מחוץ לצפת. בעבודתם תרמו תרומה נכבדה לבניית מושבות הברון בגליל.
אך גם בקרב הספרדים – מספר לי יעקב סרור – היתה "חלוקה". אמנם בממדים מצומצמים אך גם בחלוקה זו היתה שחיתות.
את כספי החלוקה אספו כתריסר חכמים שיצאו למגביות בארצות המגרב – מרוקו, אלג'יריה, טוניס ולוב. בדרך כלל חזרו משליחותם אחרי חצי שנה, כשכספי החלוקה באמתחתם. הם חילקו את הכסף שאספו לפי שיקול דעתם ואיש לא העז לחלוק עליהם.
בשנות השלושים האחראי על החלוקה היה חכם פלאטשי, שהיו לו שני בנים אחד גמד והשני נגר. הבן הנגר היה גבר שרירי רב כוח ואלים. כולם פחדו ממנו. באחד הימים בא לפלאטשי גבר ושמו שחרור. הוא היה ידוע באומץ לבו ובעת קבלת החלוקה הביע אי שביעות רצון ממה שניתן לו. בינו לבין הבן האלים של פלאטשי התפתחה תגרה שבסופה נמצא שחרור מת. לא נודע אם מת מהתקף לב או מן המכות שקיבל.
בלי קשר לחלוקה שררה בתוך הקהילה הספרדית סולידריות ולא נתנו לאיש או למשפחה לרעוב. היה הרבה מתן בסתר. בשבתות או בחגים אחרי התפילה חלק מהמתפללים,שהיו עניים, היו נלווים לאחד המתפללים, בעל מקצוע או בעל חנות, שהייתה לו הכנסה. הזמין את כולם לביתו לכוסית ערק. על השולחן חצאי ביצים, צלחת מלפפונים מקולפים וחתוכים לארבע בכוסות מלאות מי מלח, וגם חסה חתוכה לארבע וכמובן קובה עם בשר וקובה עם גרגירי חומוס. יושבים כחצי שעה ולאחר מכן כל אחד הלך לביתו לאכול את החמין.

כל הזכויות לפרק זה מתוך הספר "בריחה מצפת"  שמורות לזאב גלילי ואין להעתיקו אלא ברשות בכתב מן המחבר. אתרי אינטרנט רשאים לצטט קטעים בתנאי שיציינו קישור

 פרק זה פורסם ברשות באתר

http://www.peopleil.org/details.aspx?itemID=30484&searchMode=0&index=1