המסע בעקבות סבתא בארץ ישראל 1911

מה הניע את סבתא שלי לצאת בגיל 48 למסע ארוך ומסוכן ממטולה לירושלים* איך שרדה בדרכים המשובשות בלי פרוטה בכיסה * חודשיים בהם נשרף ביתה, התאלמנה אך הצליחה להשיא את בתה ולא איבדה את אמונתה * פרק נוסף בסיפור משפחה

למחרת חג הפסח שנת תרע"א [18.4.1911] ארזה סבתא כמה מחפציה, רכשה מעט צידה לדרך ויצאה מבית המשפחה במטולה למסע ארוך בארץ ישראל.
היא חזרה מן המסע חודשיים לאחר שיצאה. הבית במטולה לא היה קיים עוד, כי נשרף ערב פסח. היא הגיעה לצפת ביום ה-30 למות סבא, באסון המפולת במירון [17.5.1911].

 

מטולה בראשיתה צילום ליאו קהאן

מטולה בראשיתה צילום ליאו קהאן

לפי הסיפור המשפחתי, בעת פטירתו של סבא, באסון ל"ג בעומר תרע"א [17.5.1911], נמצאה סבתא בירושלים. אך על האסון נודע לה רק בחג השבועות, [3.6.1911]. דהיינו כשבועיים לאחר האסון. נדרשו לה עוד שבועיים כדי להגיע לצפת.

הסיפור הזה מלווה אותי מילדות והותיר הרבה סימני שאלה. למה נסעה לירושלים בגפה? מדוע הגיעה אליה הידיעה על האסון באחור רב כל כך? למה התמהמה לחזור? איך הצליחה לעמוד בתלאות הדרך בארץ שדרכיה משובשות. והיא לא הכירה עולם אחר מלבד משפחתה. השכלתה הסתכמה בקריאה בסידור התפילה, בחומש, בתהלים וב"צאנה וראנה". ידעה קרוא אך לא ידעה לכתוב. נשים רבות בדור של סבתא לא עזבו כל ימי חייהן את המקום בו נולדו וחיו.
מסע בארץ ישראל של שנת 1911 חייב הרבה כסף, מורי דרך יודעי ערבית, מלווים נושאי נשק להתגונן מפני שודדים. היה צורך גם בכושר גופני לעמוד בטלטולים בעגלה, במרכבה, ברכיבה על חמור או פרידה או ללכת ברגל.
בניסיון לפענח את החידות הללו צללתי שוב אל מנהרת הזמן ונלוויתי למסע של סבתי באורח וירטואלי. וזה מה שהעליתי.

צופיה הליכות ביתה

סבתא אסתר בזקנותה

סבתא אסתר בזקנותה

סבתא אסתר לבית רוזנטל הייתה בת 48 בצאתה למסע, גיל לא צעיר לאותה תקופה. זו הייתה הפעם הראשונה שסבתא יצאה מתחומי המשפחה, מאז נישאה לסבי, והיא אז כבת 17.
בשנים שחלפו מאז נישואיה ידעה סבתא ימים של שמחה וימים של עצב, ובעיקר הרבה ימים של עבודה קשה וסבל.
היא עברה עם סבא מצפת לראש פינה עם הקמת המושבה ב-1882. שם ילדה שני בנים וארבע בנות. המשפחה עברה למשמר הירדן כדי להיות בקרבת הבן , שמואל, שהיה חקלאי מצליח. חצי שנה לפני יציאתה למסע נפטר הבן מקדחת שחור השתן והוא אז בן 23.
היא עמדה בגבורה בכל התלאות. טיפלה במסירות בסבא ובילדיה, סייעה בפרנסת המשפחה. דומה כי שיר ההלל החותם את ספר משלי הלם יותר מכל את דמותה.

 דרכי התחבורה בשנת 1911

בארץ ישראל העות'מאנית עד למלחמת העולם היו בסך הכל כ-500 קילומטרים כבישים. אם אפשר לכנות כך את הדרכים הסלולות, שהתאימו רק לתנועת הולכי רגל, בעלי חיים, עגלות וכרכרות . וגם זאת לא בכל ימות השנה.
בארץ ישראל של 1911 בכלל לא היו מכוניות פרטיות. הנציב העליון הראשון, סיר הרברט סמואל אמר פעם כי "ערב המלחמה [העולמית הראשונה] הייתה בארץ ישראל מכונית פרטית אחת ששימשה מקור שעשוע לבני הארץ".

הדרך לירושלים

כך נראה ה"כביש" לירושלים

המכונית הזאת הייתה כנראה ברשותו של אהרון אהרונסון, ראש מחתרת ניל"י ומנהל חוות הניסיונות החקלאית בעתלית.

בעיתון "החרות" יד סיון תרע"ד [8.6.1914] נכתב: "האדון מר אהרונסון מזיכרון יעקב, שבא ממושבה זו ירושלימה בשבוע שעבר באותומוביל שלו, דרך חיפה נצרת מרחביה, ג'נין ושכם בשמונה שעות. נסע בשובו מירושלים לזכרון יעקב דרך שכם ותול כרם במשך של חמש שעות וחצי".
למותר לציין כי סבתא לא יכלה לצאת למסעה במכונית והאגדה המשפחתית מספרת כי עד יומה האחרון לא ראתה מכונית.
היו גם רכבות בארץ ישראל של 1911. הרכבת מיפו לירושלים שנסללה  לכבוד ביקורו של הקיסר פרנץ יוזף [הרכבת נבנתה בין 1860 ל-1869]. והייתה גם רכבת העמק שנחנכה ב-1905. אך שני אמצעי התעבורה המודרניים הללו לא הגיעו למטולה אלא כשמועה רחוקה.

מה היה מסלול מסעה של סבתא

עד לגילוי יומנה של דודתי יוכבד סגל, לפני כשנתיים וחצי, לא היה לי מושג לא על מסלול המסע ולא על מטרתו.
החידה פוענחה במידה מה תודות ליומן, בו כתבה בין היתר:
"בערב פסח… הייתה לנו [בבית במטולה] שריפה גדולה, כי התקרה הייתה מקנה סוף ואנחנו לכבוד החג [תלינו] מנורה גדולה באמצע התקרה. ועל התקרה מתחת לגג היו הרבה קרשים והכל התלקח ולא היה מים במה לכבות את האש…
"אחרי פסח אמא נסעה לירושלים לדאוג להם דירה לזוג [ הכוונה לנישואים הצפויים של הבת הבכירה של משפחת רוזנטאל, רבקה]

הובלת מים במטוה שנות ה-20 צילום רפרודוקציה לאה קשת מוזיאון מטולה

הובלת מים במטוה שנות ה-20 צילום רפרודוקציה לאה קשת מוזיאון מטולה

הפרט החשוב שמגלה יוכבד הוא שסיבת הנסיעה לירושלים הייתה לדאוג לדיור לבתה הבכירה רבקה, שעמדה להינשא. נסיעה שנעשתה על רקע שריפת הבית במטולה. על המסלול של הנסיעה אינה אומרת דבר אך בהקלטה שנעשתה כעשר שנים לאחר כתיבת היומן היא אומרת "נסעה מחדרה לחיפה ליסוד המעלה ומיסוד המעלה לצפת ומצפת נסעה לירושלים".

זהו מסלול לא מתקבל על הדעת המבוסס על זיכרון של ילדה בת 10 שלא הכירה אז את הארץ.

הביקור אצל אמא בצפת

קרוב לודאי שהיעד הראשון של סבתא הייתה צפת, העיר בה נולדה ובה התגוררו מאות מבני משפחתה וביניהם הוריה, מוטל ופייגע שינקיר.
בשנת 1911 הייתה האם פייגע בת 63 והאב מרדכי [מוטל] בן 71. מוטל ופייגע היו בין המשפחות של אנשי צפת שירדו לגיא אוני בשנת 1878 במטרה להשתחרר מקללת החלוקה ולחיות מעבודת האדמה.
הניסיון הנועז הזה [שקדם בכמה חודשים לבוקר הלח בשנת תרל"ח בו הוקמה פתח תקווה] נסתיים בכישלון חרוץ. מוטל היה לפני הירידה לגיא אוני אמיד למדי, ועסק בייצוא אתרוגים. בעקבות הניסיון הכושל בגיא אוני התרושש, חלה, איבד את שמיעתו ונאלץ להתפרנס כמשגיח כשרות בשכר זעום.

 

מטאטאי רחובות ערביים בצפת

מטאטאי רחובות ערביים בצפת

הדרך ממטולה לצפת

ביומנה של יוכבד יש תאור מפורט של הדרך הזו: שעשתה יחד עם שלוש אחיותיה, לאחר שנודע על מות האב.:
" שמעתי שאבא מת. תיכף רצנו כולנו אל האיכרים [במטולה]… והם פחדו שאנחנו ניפול למעמסה עליהם. אז הם הביאו שתי פרדות וסוס ואנחנו ארזנו כמה חפצים ובחצות הלילה יצאנו עם בחור אחד לדרך. נסענו 12 שעות בלי מעט מים אפילו. הלב שלנו כבר היה שבור כי איבדנו את ראש המשפחה. את האבא היקר. לקחו אותנו לצפת שם הייתה לאמא משפחה גדולה גם הורים עוד היו לה… אמא טרם חזרה כי היא לא ידעה על האסון שקרה לנו…".

הקלטה שנעשתה ב-1983 , שמונה שנים לאחר כתיבת היומן, תארה יוכבד כך את הנסיעה לצפת: "באו שני ערבים עם פרדות והושיבו אותנו על שתי הפרדות. קשרו אותנו עם חבלים לפרדות ונסענו כל הלילה עד למחרת בצהריים". הסוס שימש כנראה את אחד האיכרים שליווה את הילדות בדרך. ]

אם סבתא נסעה באותו מסלול ובאותה דרך נדרשו לה איפוא לפחות 12 שעות כדי להגיע להוריה בצפת. יש להניח שלא שהתה בעיר זמן רב ושמה פעמיה לירושלים.

אכספרס מירון – יפו ביומיים

בעקבות פרסום המאמר הראשון שלי על האסון במירון קיבלתי שורה של תגובות שאחת מהן נשמעה לי כאגדה. 

הקוראת ג.א. כתבה לי את הדברים הבאים:

"גם סבא שלי התכוון להגיע להדלקה במירון אך הוא ניצל בנס. כשטיפס במעלה הדרך למירון נקע את רגלו ונאלץ לחזור לביתו ביפו. כששמע על האסון לא הייתה לו כל דרך להעביר למשפחתו את הידיעה על הצלתו. הוא חיפש את הדרך המהירה ביותר להגיע הביתה והצליח להגיע במהירות שיא – בפחות מיומיים. הוא רכב על חמור לטבריה וכאן עלה על ספינה שהוליכה אותו לצמח. בצמח עלה על רכבת העמק שהובילה אותו לחיפה. וכאן עלה על ספינה שהובילה אותו ליפו".
המכתב נראה לי כעוד אגדה מסוג האגדות שנפוצו אז על אנשים שניצלו בנס מן האסון. היו שסיפרו כי סבא שלהם נתגלה בחלום והזהיר אותם מפני ההליכה למירון. היו שסיפרו כי רגע לפני האסון נראתה להם דמותו של אליהו הנביא, שקרא להם להתרחק ממקום הסכנה. גם הסופר ש"י עגנון, שנכח במירון בעת האסון, סיפר כי ניצל בדרך נס.
אך הסיפור של אותו סבא שהגיע ביומיים ליפו לא היה בדוי. אכן המסלול צפת טבריה על חמור ומשם לצמח בספינה וברכבת לחיפה – היה מסלול אמיתי.
בטבריה היו ספינות דייג רבות וגם ספינת מנוע שהסיעה בקביעות נוסעים לצמח הסמוכה. זו הייתה ספינה מתוצרת גרמניה ושמה "נורדאו".

 

הספינה "נורדאו שהסיעה נוסעים בקו צמח טבריה

הספינה "נורדאו" שהסיעה נוסעים בקו צמח טבריה

זוהי סירת מנוע הקרויה על שמו של מקס נורדאו, ששימשה כאמצעי תחבורה בין טבריה לצמח עד לסלילת כביש טבריה-צמח בשנת 1921. אריחי קרמיקה מעוטרים מתוצרת "בצלאל" בבית הספר אחד העם בתל אביב-יפו. צילום: ויקי שיתוף יוצר  Talmoryair

רכבת העמק – מצמח לחיפה

צמח היא עיירה קטנה, השוכנת במרחק של כ-13 קילומטר מדרום לטבריה. בתקופת המשנה והתלמוד היא הייתה עיירה יהודית. בתחילת המאה ה-19 התיישבו בה מהגרים ערבים שבאו לכאן ממרוקו וממצרים וקראו לה "סמח". יהודים הוסיפו להתגורר בה כל השנים. בשנת 1921 היו בצמח עשר משפחות יהודיות.

יהודים בצמח 1910 [צילו ספריית הקונגרס]

יהודים בצמח 1910 [צילו ספריית הקונגרס]


צמח הפכה להיות מרכז אסטרטגי חשוב כשהוקמה בה תחנה של מסילת הברזל החיג'אזית שסללו הטורקים בין השנים 1900 ו-1908. מטרת המסילה הייתה להסיע עולי רגל מוסלמים מדמשק למכה ומדינה
רכבת העמק הייתה שלוחה של הרכבת החיג'אזית ובנייתה הושלמה ב-1905. הקו הזה גרם לתאוצה גדולה בהתפתחות האזור. חברת התיירות הגדולה "תומאס קוק ובנו" הציעה לתיירים חבילות סיור בארץ הקודש, שכללו נסיעה ברכבת מחיפה לצמח ומצמח לטבריה בספינה "נורדאו".
אך גיבור סיפורנו נעזר ברכבת העמק בכיוון ההפוך. למרות הסיפורים על איטיותה של הרכבת [גם בגלל התחנות הרבות בדרך בהן עצרה – ראה מפה] אפשר היה להגיע לחיפה בכמה שעות. בחיפה היו תמיד ספינות שהסיעו ליפו ומי שרצה להמשיך לירושלים יכול היה לעשות זאת ברכבת [4 שעות] בדיליג'אנס בעגלה או על חמור [8 עד 12 שעות].
סבתא לא עשתה את המסלול בדרך הזו. קרוב לודאי שלא ידעה על אפשרות כזו ובוודאי לא היו לה אמצעים למימונו.

תחנת הרכבת בחיפה 1898 [צילום אמריקן קולוני].

תחנת הרכבת בחיפה  [צילום אמריקן קולוני].

מסלול רכבת העמק ויקישיתוף יוצר דובב

מסלול רכבת העמק [ויקיפדיה]

 

שרידי מבנים מן התקופה בה היתה רכבת העמק בפעילות צילום: שוקה קשת

שרידי מבנים מן התקופה בה היתה רכבת העמק בפעילות צילום: שוקה קשת

מירושלים לצפת בשבוע

לא מצאתי מידע מדויק על המסלול שעשתה סבתא ממטולה לירושלים ובחזרה לצפת.
אך קיים מסמך אותנטי, המתאר מסע של קבוצת יהודים מירושלים למירון באותה תקופה. מתיאור זה ניתן ללמוד על תלאות הדרך.
התיאור כלול בספר "שלושה עולמות", שחיבר הרב חיים אליהו יוסף המבורגר [1868-1951]. אביו היה בעל בנק וניהל את שרות הדואר האוסטרי והרוסי ומחבר הספר עבד בשניהם.
בשנת 1895 התארגנה קבוצה של יהודים מירושלים למסע לצפת. למסע הזה הייתה מטרה כפולה – עלייה לקבר ר' שמעון בר יוחאי בל"ג בעומר במירון וכן העברת סכום כסף גדול [ מאה נפוליון זהב] ליהודי צפת.
המחבר מספר כי הקבוצה החליטה לצאת לדרך לא על גבי חמורים ופרדות, כפשוטי העם, כי אם בעגלה רתומה לשלושה סוסים. הם מצאו בעל עגלה שהסכים לקחת את העולים למירון על עגלתו ולנסוע רק בימים ולא בלילות מחמת הסכנה.
הם הכינו צידה לדרך שכללה דגים מטוגנים, בשר צלוי, לחם, כעכים, יין, יין שרף, סוכר, לימונים וסודה, והרבה סיגריות. וגם מזוודות עם בגדים להחלפה.
בקבוצה היו שישה אנשים. הם יצאו מירושלים ביום ראשון בבוקר בעגלה רתומה לשלושה סוסים. לעת ערב הגיעו ליפו. למחרת נסעו לפתח תקווה ומשם ביקשו להגיע לחדרה.
העגלון טעה בדרך והגיע לכפר הערבי סידנא עלי [כפר ערבי באזור הרצליה]. הם לנו בכפר ולמחרת בבוקר יצאו לדרכם עם מורה דרך ערבי שנתברר כי אינו מכיר את הדרך. פעמיים נאלצו לחצות נחלים ברגליהם, שקועים עד צוואר. לאחר לינת לילה בחדרה יצאו לזיכרון יעקב והמשיכו לחיפה. מחיפה נסעו לנצרת ולאחר לינת לילה יצאו בבוקר יום השישי לעיר הקודש טבריה.
בשלב זה כבר היה ברור שלא יצליחו להגיע להדלקה במירון. ל"ג בעומר חל אותה שנה ביום ראשון ואת ההדלקה עשו ביום חמישי.

ביום ראשון בבוקר יצאו לצפת. מכאן לא ניתן היה להגיע לצפת בעגלה אלא רק ברכיבה על חמורים. העגלה נשארה בטבריה והמתינה להם עד שובם מצפת. כדי לקצר מעט את הדרך ואת המאמץ הכרוך ברכיבה על חמורים, נסעו בסירה בכינרת בכיוון צפון. כאן המתינו להם החמורים והם רכבו עליהם עליהם לראש פינה. לאחר מנוחה קצרה שמו פעמיהם בכיוון צפת.
וכך מתאר המבורגר את העליה לצפת: : ״והפעם הייתה הנסיעה יותר קשה בסכנת נפשות ממש, החמורים הלכו במסילות צרות שכולם סלעים וצוקים, החמורים התחלקו במהלכיהם ולמראה העמקים העמוקים ופחד נפילה נבהלנו מאוד ורכבנו בעיניים סגורות שלא נראה במצבנו… ויתבלבל הראש. במקומות רבים מסוכנים הוכרחנו לילך רגלי, עלינו וירדנו שבעה הרי אבן עד שהגענו לצפת עייפים ויגעים מאוד".

העליה מצפת למירון

שיירת עולים מצפת למירון

האם זה היה המסלול שעשתה סבתא מירושלים לצפת?
קרוב לודאי שלא בדיוק. תלאות הדרך שמתאר המבורגר הן נסיעת תפנוקים, שמומנה על ידי בנו של בעל בנק. אבל מתיאור זה אפשר לנחש מה עברה סבתא במסעה. כך למשל מתאר הנוסע ר' רחמים יוסף אופטלקה שליווה את אמו בקיץ 1876 מירושלים למירון בשנת 1876 בשיירה על חמורים. מסע זה ארך 26 ימים.

סבתא יכלה אולי להגיע ליפו ומשם לירושלים וחזרה ברכבת. אבל ספק אם יכלה לשלם את מחיר הנסיעה ברכבת ואפילו בדיליז'אנס. לפי דיווחו של הקונסול הבריטי ג'ון דיקסון משנת 1892 היה מחיר הנסיעה ברכבת יפו-ירושלים 15 פרנק במחלקה ראשונה ן-5 פרנקים במחלקה שניה. מחלקה שלישית לא היתה. הנסיעה ארכה לדבריו כארבע שעות.

מחיר הנסיעה בדיליג'אנס מאז החלה הרכבת בפעולתה היה פרנק וחצי . ניתן היה להגיע מיפו לירושלים בדיליג'אנס ללא לינה ב-14 שעות ובדרך חזרה ב-12 שעות. בדרך היתה מנוחה קצרה בשביל הסוסים. 

יש להניח שסבתא בחרה במסלול הזול ביותר. במשמר הירדן השתכר סבא 60 פרנק  לחודש  כמורה ואילו במטולה נותר כמעט ללא עבודה.  האיכרים לא יכלו לשלם בגלל הבצורת והקרה. הם שילמו בחיטה באיכות ירודה שצריך היה לנסוע למארג' עיון כדי לטחון אותה.

מה הריץ את סבתא

אי אפשר להבין את הכוח שהניע את סבתא למסע המתיש והמסוכן בלי לדעת מה קרה בשנה שקדמה למסע.
באותה שנה נדמה היה שהמשפחה הגיעה אל המנוחה ואל הנחלה. עם סגירת מפעל המשי בראש פינה [1905] בו עבד סבא כמנהל, הוא החל ללמד עברית בבית הספר המעולה וילקומיץ. ב-1907 חיפשו במשמר הירדן מורה והמשפחה עברה לשם. שלוש השנים עד 1910 היו שנים של אושר ורווחה.
סבא השתכר 60 פרנק לחודש [כשני שלישים משכר מנהל במטוויה]. למשפחה היתה דירה גדולה, משק עזר קטן –  עיזים, תרנגולות וגינת ירק. סבתא הכינה מחלב העיזים גבינות וחמאה. ובמושב התגורר הבן, שמואל, שהיה חקלאי מצליח וסיפק למשפחה מיבוליו – חיטים, עדשים וחימצה.
ערב פסח של אותה שנה הוזמן לבית המשפחה בחור ישיבה צעיר שסבא הביא מירושלים, חונא הייזלר. הוא נחשב לעילוי בלימודיו אך גם למד את מקצוע הדפוס, כדי לפרנס את המשפחה שיקים. במהלך החג נוצר קליק בין הבחור הצעיר לבין הבת הבכירה רבקה, שכבר הגיעה מזמן לפירקה [הייתה אז בת 19]. התקיים טקס אירוסין כדת ונקבע מועד לחתונה לשנה הבאה בסביבות חג השבועות. הטקס היה חגיגי ובו במקום התקיימו בדירה המרווחת עוד טקסי ארוסין של כמה זוגות.

אז ניחתה מהלומה נוראה על המשפחה. הבן, שמואל, מת מקדחת שחור השתן וסבא איבד את משרתו [אחרי שסרב להיענות לדרישת האיכרים לשמש גם כשוחט, בנוסף לתפקידו כמורה]. המשפחה עברה למטולה והתגוררה שם בבית אחותה של סבתא.
על מה שקרה שם מספרת יוכבד ביומנה:
"..במטולה הלך הכל לאיבוד. העיזים מתו מהקור, לתרנגולים לא היה מקום ושחטנו אותם. לדודה הייתה פרה וחמור, את זה היו מכניסים בלילה למטבח. הדודה נשארה בלי פרוטה וגם אנחנו לא הבאנו רכוש ממשמר הירדן, כך שהיא מכרה את הפרה ואת החמור כדי לפרנס את שלושת הילדים שלה. התחיל החורף הקשה של שלג ורוחות סערה וכפור והייתה שנת בצורת. כך שגם לאיכרים לא היה מה לאכול. כל המושבה מנתה אז כעשרים משפחות וכולם היו בחוסר כל… "
ושנה לאחר הפסח המאושר במשמר הירדן ניחתה על המשפחה השריפה במטולה.
כאן, בסוף המסע המדומיין שערכתי עם סבתא הבנתי מה הריץ אותה. נוכח הידרדרות המשפחה היא אזרה את שארית כוחותיה ויצאה למסע כדי להציל את השידוך. אולי ליבה ניבא לה את האסון המתקרב במירון. היא יצאה למסע וחזרה בדיוק במועד שנקבע לחתונה.

חתונה בצל שני אסונות

כותבת יוכבד ביומנה:

"התקרב זמן החתונה של אחותי [רבקה] וכולם אמרו שאסור לדחות חתונה בפרט שהחתן והכלה היו שניהם בצפת. אז התאספו כל המשפחה והחליטו שצריכים לסדר לשני היתומים חתונה יפה. כל החברים של אבא באו לעזור. זה היה בדיוק שלושים יום של מות אבא. כולם עזרו לכסות את החצר הגדולה עם שקים כמו אולם, השתדלו שלא יחסר כלום. וערכו חתונה עם תזמורות. הכלה וגם אנחנו הלכנו ביום החופה לבית העלמין להזמין את אבא לחתונה. כך נהגו בצפת. כולנו צמנו אותו יום ולפני החופה כאשר התזמורת התחילה לנגן הכלה התעלפה וכולנו בכינו בלי סוף".

————————————————————————————–

כתיבת מאמר-מחקר זה, שהוא טיוטה לאחד מפרקי ספרי "הבריחה מצפת". התאפשר תודות לעזרת רבים. בראש ובראשונה פרופסור לאה קשת מקנדה שהעבירה לי את יומנה של דודתי יוכבד סגל. תודה מיוחדת לרבקה אמבון, חוקרת צפת, שנתנה בידי מפתחות חשובים לפיענוח ולהבנת התקופה.

זאב גלילי

ראה גם 

סוד חייו ומותו של סבי שנחשף לאחר מאה שנים

————————————————————————————

 תגובות

זאב ידידי,

בכל פרק שאתה כותב על סבתך ועל שרשי משפחתך בארץ, אתה מניח לבנה נוספת לבניין קורותיו של היישוב היהודי בארץ בדרך לקוממיות. הזיכרונות, היומנים, המכתבים והעדויות המשפחתיות,  כל אלה הם חומרים תיעודיים ממדרגה ראשונה לא רק לשושולת המשפחתית שלך, אלא גם לחוקרי אורחות החיים בארץ בתקופת היישוב.

תבוא על הברכה, זאב, על עבודתך זו.
 
מוקירך
אליהו הכהן

————————————

שלום זאב,

קראתי את הקטע המרתק והמטלטל על המסע לירושלים, כמה מעניין ונוגע ללב! קטעי התחקיר שלך על דרכי המסע ב-1911 מעוררים השתאות, כל הכבוד. למדתי הרבה.

 אורה אחימאיר

—————————————————————————————————————————

Dear Zeev,

 I read every word. It is very exciting and fascinating. Also just a beautifully written narrative, and detective work. I love it, and I would love to translate it into English with your .permission, eventually.

Leah Keshet

  זאב'יק יקירי

 בארון הספרים שלי שוכנת כבוד הטרילוגיה של יהושע בר יוסף "עיר קסומה". קראתי וקראתי וקראתי ולא שבעתי. בין השאר הוא מספר על הרעש עתיק היומין בצפת. שאלתי אותו מנין לך פרטים הנשמעים כל כך אוטנטיים. "מפי אמי", השיב לי, "ובסיפורים אלה הייתה מרדימה אותי לעת לילה". גם היא שמעה אותם מדורות קודמים. בארון הספרים שלי אף מצויה האוטוביוגרפיה של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך" (הספר היחיד ממנו נהניתי משפע ספריו). שאלתי אותו מדוע לא נסע לרובנה לתאר את בית המשפחה, הניצב על תלו, עליו הוא כל כך מתרפק? עוז השיב לי: "פחדתי שהמציאות תקלקל את מה שדודה פניה סיפרה לי". ספוריך, זאביק, נמנים עם אלה הרוקמים היסטוריה לאומית, עממית, משפחתית, נשענים על אדני ברזל, בלי חשש שיופרכו. אז מדוע הנך מהסס מלכרוך אותם בכריכה קשה? תאמין לי, זה ז'אנר דרוש, מחנך ומרחיב דעת.

שלמה נקדימון

——————————-

שלמה יקירי,

תודה על מחמאותיך. תודה שהשווית אותי לאשליי רברבי [אילנות גבוהים בלשן חז"ל] כיהושע בר יוסף ועמוס עוז.

קטונתי. איני רואה עצמי חופשי להפליג על כנפי הדמיון  ורואה בעבודתך ההיסטורית המקפידה על אמיתותו של כל תג וכל פרט דוגמא ומופת.

אין הנחתום מעיד על עיסתו. אני יכול רק לקוות שהמאפה יערב.

זאב גלילי

 ———————————————-

 

מחכים לספר.מחכים לספר. מחכים לספר.

יישר כוחך.

יואל רפל

———————————————————————————–

זאב,

הבא כבר את הסיפור כולו – ונקרא ונלמד ונחווה את התקופה.

מחכה לו בכיליון עיניים.

 יונתן שלונסקי

———————————————

 בטיול השנתי שלנו בכיתה ב' נסענו ברכבת העמק מכפר יהושוע לעפולה.  הייתי אז בקבוצת השרון – אחת משתי הקבוצות שהרכיבו את רמת דוד.  המאמר שלך הזכיר  לי את התקופה.

 ישראל בר-ניר

———————————————————————————————————————–

היי זאב.

קראתי וקראתי וזה היה לי כיין המשומר. כמה קשים היו החיים אז לעומת הפינוקים של היום.

תודה.

בני גבירצמן

רכבת העמק 1929

רכבת העמק 1929

 ———————————————————-

הסיפור עצוב ומרתק. כמה אמיצה היתה צריכה להיות האישה הזאת! שים לב למבט המופנם שלה ולקמיטה ההחלטית של פיה.

אשריך שזכית בסבתא כזאת. את זאת אני אומר כמי שגדל ללא סבא וללא סבתא שהיום אני יודע עד כמה הם "סוג של תיקון" להורים.

אני חושב על עצמי ותוהה, יותר נכון משוכנע, שלא הייתי יכול לעמוד בתלאות חיים שכאלה.

 בברכה,

 דן ירדני

 —————————————————————————————————

מרתק !!!
תודה וכל טוב
משה פלד

———————————————————————————————————-

 

מינה וזאב יקרים,

תודה רבה על החומר המרתק והחשוב שאתה זאב משמר באהבה גדולה.

זהו נכס שראוי לעסוק בו לקוראו ולהפנימו.

 מרים ודוד שוחט

 

פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

10 תגובות בנושא המסע בעקבות סבתא בארץ ישראל 1911

  1. מאת עצמונה‏:

    מרתק. סיפור פרטי ששופך אור על פרק מתולדות הישוב. לא יאומן איזה חיים קשים היו מנת חלקם של בני הדור הזה. ובכל זאת הצליחו להקים משפחות לתפארת.

  2. מאת Lea Steinmetz‏:

    הלב מתרחב למקרא סיפוריך. איפה ישנם עוד אנשים כמו האישה המופלאה הזו ומשפחתה.
    תודה מקרב לב זאב היקר!!!

  3. מאת ישעיהו וינוגרד‏:

    סיפור מרתק. תודה לך ידידי היקר שהעברת אלי אותו. קראתי פעם ואקרא עוד כדי ללמוד את כל הפרטים והחוויות שעברו על סבתך.
    ידידך ישעיהו

  4. מאת שמעון גרובר‏:

    ילדינו ונכדינו צריכים ללמוד ולהכיר את תנאי המחיה הקשים של הישוב היהודי בארץ ישראל העותומאנית, כפי שמתוארים על ידך. ואגב, אם מטולה לא הייתה קיימת, או אז גבולנו הצפוני היה נקבע אי-שם בסביבות ראש פינה.

  5. מאת raanan‏:

    מר גלילי היקר את הרכבת לירושלים יש לזקוף לזכות יוסף נבון ונסיעתה הראשונה ב1892.

  6. מאת אורה אחימאיר‏:

    שלום זאב, רק היום קראתי את הקטע המרתק והמטלטל על המסע לירושלים, כמה מעניין ונוגע ללב! קטעי התחקיר שלך על דרכי המסע ב-1911 מעוררים השתאות, כל הכבוד. למדתי הרבה. אורה אחימאיר

  7. מאת אריק ברהום‏:

    למר גלילי,שלום.
    אכן סיפור מרתק ומאיר עיניים. תודה.
    מראה כיצד נוצרים מיתוסים.
    תבוא על הברכה.
    אריק ברהום

  8. פינגבאק: בבוקר לח בשנת תרלח יצאו הרוכבים לגיא אוני | היגיון בשיגעון

השאר תגובה