– מאת יונתן שלונסקי –

"שיבה לצפת" היא לדעתי  הכותרת הנכונה לספרו של זאב גלילי "בריחה מצפת". זה ספרו של ילד, שמתגעגע לחייו וחיי משפחתו בצפת של תחילת המאה הקודמת. מתגעגע לסבתא אסתר שגידלה אותו. לריחות התבשילים והכנת הבצק לחלה המוגשים על שולחן יום השישי. כן, וגם לחוויית מותה. וגעגועים של ילד רגיש לנופי הגליל. זה סיפורו של ילד, אשר כבר מתגעגע לתקופה המרתקת של כתיבת הספר, נדבך אחרי נדבך.

אני מבקש, קורא וקוראה יקרים, את סליחתכם על שלא אפרט לפרטים את הרקע ההיסטורי של הספר בריחה מצפת. אני משאיר לכם לקרוא בעצמכם וללמוד את היסודיות והדקדקנות של זאב, שכל פרט בספר בדוק מכל זווית אפשרית.
ועוד סיבה לבריחה שלי מהפרטים ההיסטוריים, שיכולים לשמש את כותבי תולדותיה של ארץ ישראל. בשבילי זה ספר בלשי, שנכתב בידי אדם הנהנה לרדוף אחרי הסודות הנעלמים, ועוד יותר – לתפוס אותם על חם …
תגידו ולי, קורא וקוראה יקרים, אתם כבר יצאתם לחפש את הקבר הנעלם של סבא שלכם בבית הקברות העתיק של צפת? ובכן, "גילוי הקבר של סבי וגם של בנו, שמואל, הוא צירוף מקרים שזקני צפת היו אומרים כי הוא מסוג הנסים שצפת נתברכה בהם".

 

 

 

וכן, זאב הולך בספרו עם בני משפחה ופוגש בבית הקברות בצפת אדם המנכש עשבים סביב אחד הקברים. הוא שואל את זאב האם הוא זקוק לעזרה, כי במקרה הוא מנכש סביב קבר של מי אם לא סבא שלו וקבר בנו, החבויים תחת העשב הגבוה. והנה זאב עומד ואומר תהילים על קברותיהם ולצידו בתו ענבר.
לא ייאמן ? קראו בעמודים 25 – 26 בספר ותראו את הצילומים.

פניה של סבתא

ומהסבא – לסבתא. קראתי בחיי הלא קצרים לא מעט ספרים של סופרים חשובים. קראתי על שלום ומלחמה, עלובים וחיים, תמול ושלשום, ימים וצקלג, שלושה ימים וילד; וגם על ציון השואלת לשלום אסיריה. אני לא בטוח שפגשתי תיאור ברגישות ואהבה כמו של זאב בכתיבה על הסבתא.
הנה לשיפוטכם קורא וקוראה יקרים : "פניה של סבתא ליוו אותי מדי בוקר מינקות ועד מותה ואני בן ארבע וחצי. לפני שהייתי פוקח את עיניי בכל בוקר חשתי בריחה של סבתא – – –

תמיד עמד בביתנו הקטן ריח המאכלים שהכינה. בימי שישי היה ריח המאכלים כבד עד כדי סחרחורת."
אתם קיבלת מסבתא שלכם רוֹגָלֶך קינמון וצימוקים מוקדם בבוקר כשהיה עוד חם, וטעמו מלווה אתכם עד היום ?! כל זאת אתם יכולים לקרוא בפרק "פניה של סבתא" (עמודים 28 – 30, כולל צילום של הסבתא).

ועוד לא הבאתי אתכם אל לב הסיפור של זאב על סבתא. הנה אני מחזיר אתכם אל צפת ביום שישי, י"ז שבט תש"א 14 בפברואר 1941 :
הילד מתעורר מוקדם מהרגיל בתחושה שעומד לקרות משהו רע, אסון שמתקרב. … סבתא נוטה למות. שבוע שלם שכבה סבתא בחדרון שלה, ואסרו עליו להתקרב אל מיטתה. ההורים הסתירו ממנו את מצבה, ורק ילד שלמד אתו ב"חדר", שידע יידיש ושמע את סודות ההורים, גילה לו כי סבתא שלו הולכת למות.
סוף-סוף ביום השישי הנורא הזה אבא גילה לילד, כי "אמא (סבתא) לא תזכה לשמוע את ההבדלה במוצאי שבת."
לא אספר כאן את כל סיפור שעותיה האחרונות של הסבתא, כפי שזאב שמע לאחר שנים רבות מפי האדם שהיא אהבה אותו כאילו היה בנה (אתם יכולים לקרוא בעמודים 128–130). אני מוכן רק לספר לכם, כי לדברי האיש "היא שכבה עם ידיים שלובות על החזה. הרימה את ידה ואמרה אחריי מילה במילה : שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד, ואז יצאה נשמתה."
ולא סיפרתי את סיפור הנרות, שכבו אחד אחרי השני, והאמונה שעם דעיכת הלהבה בנר האחרון תמות הסבתא, אבל הוא הזכיר לי את סיפורו של או הנרי "העלה האחרון".
על בחורה השוכבת על ערש דווי מול עץ שעליו נושרים, ומגיעה למסקנה שעם נשירת העלה האחרון היא תמות. שכן שלה, צייר מתוסכל, יוצא בליל סערה ומצייר עלה על קיר סמוך. לאחר הסערה, כשהיא רואה שנשאר עלה, היא מתאוששת, אבל הצייר נפטר מדלקת ריאות.
קורא וקוראה יקרים, רק לי עומדת דמעה בזווית העין ?

הפתעה עברית

ברשותכם אקדיש מספר משפטים לנושא קרוב ללבי: השפה העברית. ובכן, חלקים מעניינים בבריחה מצפת מבוססים על יומניה של יוכבד רויזנטאל (סגל), הבת הצעירה במשפחה, אשר נולדה בראש פינה בשנה הראשונה של המאה ה- 20, וכתבה ביומנה על חיי משפחתו של זאב. אתם אולי חושבים, כי היא כתבה יידיש ? לא ! היא כתבה עברית מודרנית לחלוטין והביעה בצורה רהוטה ומגוונת את רגשותיה ואירועי המשפחה באותה תקופה.
הרבה שנים הייתי בטוח, כי דודי אברהם שלונסקי הוא שהתחיל בכתיבה ודיבור בעברית מלרעית (ספרדית) בשנות ה- 30 כנגד הכתיבה של חיים נחמן ביאליק וחבורתו, אשר כתבו ודיברו בעברית מילעלית. אבל לא. למשל, אמו של זאב דיברה איתו עברית בניגוד לרבים שדיברו וחיו אז ביידיש (וגם בערכית).
החיים בצפת בעוני וניוון. נורא. אלה עולים ומזדקרים בפרקים לא מעטים : חיים מכספי "החלוקה", שבהם שלט קומץ אנשים בני חושך, אשר עשו כל שביכולתם להותיר את האנשים בבורותם האינסופית. בני חושך, שהאלימות הייתה חלק מחייהם, כי זו הדרך היחידה לשלוט באנשים.
שעות וימים אחרי קריאת תיאורים אלה אני מרגיש את התעוב שחשה אמו של זאב כלפי צפת ופרנסיה; ומבין את הסיבה למתן שם הספר : בריחה מצפת
החיים תחת מטריית הטרור של הגבאים והממונים לא עצרו את אמא ללכת בדרכה-שלה. אתם חושבים שהיא נישאה לאבא של זאב בשידוך, כמו כולם ? אתם טועים. הנה , שחור על גבי לבן : "במושגים של צפת אמא בהחלט לא נחשבה שידוך הגון – – – אמא הייתה יתומה חסרת כל. יתומה ענייה. ולמה לשאת יתומה ענייה, שאף קנתה לעצמה שם של תוקפת רבנים ושהביאה לצפת את המושגים של העולם המודרני ? "

וזאת לדעת, נישואי הוריו של זאב היו "מאד לא שגרתיים. שניהם היו בני 22 כשנישאו – גיל מאד מבוגר לנישואין, הן לבחורים והן לבחורות באותה תקופה."   ועוד: אמא ואבא "נפגשו בחשאי בטיולי הלילה הרומנטיים – – – אמא מצאה באבא את הדבר שהיה חסר לה מאז האסון במירון – אהבה. – – – גם אבא מצא באמא מה שהיה חסר לו מילדותו – אם. אמא, שהקרינה עוצמה רבה בכל מעשיה ודיבוריה הייתה בשבילו גם תחליף אב".
אלה הרגשות שלי מקריאתו של ספר, אשר נכתב על בסיס עובדתי –היסטורי מפורט ומדויק לפרטי-פרטים על עיר ואנשיה מתחילת המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה- 20 . ספר הכתוב בידי מבוגר-ילד. ספר שנכתב בידי בלש מיומן. ספר שדייקנותו ופרטיו המרובים לא מכסים את רגישותו של הכותב.

ברשותכם, קורא וקוראה יקרים, אחזור אל הכותרת שנתתי למאמר זה, ואשר אחרי פעמיים קריאה בספר אני עומד בתוקף על דעתי, כי מדובר בשיבה לצפת.

הערות לסיום :

א. בריחה מצפת הוא תעודה היסטורית חיה בת 295 עמודים של ריחות חריפים וטעמים ערבים לחיך, טבולים בנוף של הגליל הצפוני.
ב. אני מצרף כאן דף הסבר שבנספחים לכמה מונחים, אשר יסייעו בידיכם ליהנות גם אתם מניחוחיו של הספר.

 

יונתן שלונסקי הוא בוגר האוניברסיטה העברית בספרות עברית ופילוסופיה. למד תיאטרון בלונדון. תרגם מחזות שהוצגו ב"קאמרי" וב"הבימה" וכתב את "אררט" (ספר העוסק בחייהם וביצירתם של בני משפחת שלונסקי וחבורת האמנים סביבה.) עבד בעריכה בידיעות אחרונות ובמעריב.

 

 

 

 

 

ראה גם

עלספרו של שלונסקי "אררט"

אררט – רומן ועוד משהו