זיכרונות הילדות שלי והתיאבון של אסאד

מאמר זה פרסמתי ב-12 בדצמבר 1997 בדפוס, וטרם הספקתי להציבו במקומו (דהיינו בתאריך המתאים) באתר. לאחר שיקול החלטתי להביא אותו כאן בפני הקוראים כמאמר "חדש" בלי ששיניתי מאומה במאמר המקורי. אסאד האב כבר מבלה עם 72 בתולות וגם אישים אחרים המוזכרים בכתבה כבר הלכו לעולם שכולו טוב. אף על פי כן נראה לי שראוי לפרסם את הדברים כ"חדשים", כדי להיווכח עד כמה צדק ראש הממשלה יצחק שמיר באמרו כי הערבים הם אותם הערבים והים הוא אותו הים. אפשר להוסיף כי היהודים הם אותם היהודים והכינרת היא אותה הכינרת. שוב משלים עצמם היהודים כי אם רק נשב לשולחן הדיונים ורק נוותר עוד קצת והכל יבוא על מקומו בשלום. שלום על ישראל או שלום על מדינת ישראל.
ז.ג.

האקטואלי עובדת במשולב עם הנוסטלגיה. סוריה כבר אינה סוריה אבל אכן הערבים הם אותם ערבים והים הוא אותו ים. מאמר זה הוא מן החמרים המופיעים בספרי "בריחה מצפת" שראה אור בימים אלה.[מאי 2017]

 

ביקעת הירמוך בו שוכנת חמת גדר ברקע הרי הגלעד - ויקיפדיה kiliweb

ביקעת הירמוך בו שוכנת חמת גדר ברקע הרי הגלעד – ויקיפדיה kiliweb

אחד מזיכרונות הילדות המוקדמים ביותר שלי קשור למקום הנופש אליו היו הורי לוקחים אותי מדי שנה. למרות שהייתי אז ילד קטן, בן 5 או 6, אני זוכר היטב את המקום – בקעה הנשפכת כאילו מן ההרים המקיפים אותה, פלגי מים, אבני בזלת שחורות ענקיות, מעיינות מי גופרית שריחם החריף צורב את הנחיריים, המון עצים,צמחיית קוצים עבותה. הרחק במעלה ההר היה גשר, עליו עברה רכבת נושמת ונושפת. ממרחק נשמע רעש שוצף של מפלי מיםן.

 

מי מרפא

הוריי באו למקום הנופש הזה בעיקר כדי לרחוץ במרחצאות הגופרית ששמם יצא למרחוק כמקום מרפא לכל התחלואים. אותנו הילדים, לא עניינו המרחצאות שריחם היה דוחה ומימיהם חמים עד כדי גרימת כוויה. בדרך כלל היינו מסתפקים בישיבה בשולי הבריכה וטובלים לא טובלים את רגלינו במים.

פעם הטיל אותי אחד המתרחצים דרך לצון לתוך הבריכה ויצאתי ממנה שלוק וחסר נשימה. בכל הזדמנות נהגנו להסתלק מחדרי המלון בו שהו ההורים ויצאנו לשוטט בסביבה. היה הרבה מה לראות: אמפיתיאטרון הרוס, אבנים שחורות דמויות כיסא שאחד מהם נקרא "כיסא שלמה המלך". הייתה גם אבן פלאית שכאשר הקשנו עליה בנעלינו השמיעה קול של פעמון.

היינו מתבוננים ברכבת מרחוק אך להתקרב אליה היה אסור.

זוהי ארץ ישראל

ארץ הקסמים של ילדותי אינה מעבר להרי החושך. זוהי ארץ ישראל וזה המקום שנקרא בפינו "אל חמה". הורי היו דלי אמצעים וידם לא השיגה לצאת לנופש במקום כזה. הם יכלו להרשות לעצמם את הבילוי היקר כי אחד המלונות שבאזור היה בבעלות (או בחכירה) של אחותי ובעלה שהיה קבלן צעיר ויזם בעל תושייה.

חאםז אסד (ויקיפדיה

חאםז אסד (ויקיפדיה

אני מספר את הזיכרון הבלתי חשוב הזה מילדותי המוקדמת, הואיל ושמה של אל חמה על ה שוב לכותרות, כעקבות הגילויים המדהימים של זאב שיף בהארץ, על המשא והמתן שניהלה ישראל עם סוריה בתקופת רבין.

הנשיא אסאד לא הסתפק בנסיגה ישראלית מרמת הגולן. הוא תבע גם את אזור אל חמה, שהיה חלק מארץ ישראל המנדטורית, נכבש על ידי הסורים במלחמת השחרור ב-1948 וחזר לידי ישראל במלחמת ששת הימים.

(בקעת אלחמה – עד אדמות שער הגולן – הייתה בשליטה סורית בתום מלחמת הקוממיות. לפיכך, נכללה בהסכמי שביתת-הנשק בתחום ישראל כשטח מפורז.   הריבונות הישראלית נשמרה באמצעות סיורי משטרה. בחמישה באפריל 1951 תקפו הסורים סיור משטרה באזור, ושבעה שוטרים נהרגו. בתגובה תקף חיל האוויר את המוצבים הסוריים, והשליטה באזור עברה לידי הסורים עד ליום האחרון למלחמת ששת הימים).

"חשיבות סמלית"

הרמתי טלפון לידידי איתן הבר, שהיה עוזרו של רבין, ושאלתי אותו במה נימקו הסורים את תביעתם על שטח שללא ספק היה חלק מארץ ישראל המנדטורית. איתן הבר לא השתתף בכל השיחות ולא היו לפניו מסמכים. הוא זכר עם זאת כי הטענה הסורית היא שמדובר בשטח שלא דרכה בו מעולם כף רגל ישראלית.

"איך אתה יכול להגיד כך" – שאגתי על הבר כאילו היה הנציג הסורי בשיחות. "בילדותי ביליתי במקום הזה שבהחלט היה ארץ ישראל. להוריי לא היו דרכונים ומעולם לא עזבו את הארץ. המקום בו נפשנו היה בבעלות אחותי וגיסי".

כמה ימים לאחר אותה שיחה התפרסם מאמר נוסף של זאב שיף בו נאמר בין היתר: " ההערכה היא כי אסאד ייחס לאזור זה חשיבות סמלית כנראה משום שמדובר בעיירה ערבית (אף שהייתה שם פעילות יהודית לפני מלחמת העצמאות כולל מלון בבעלות שני יהודים)". – ההדגשה היא שלי – ז.ג.

אני חייב להבהיר שאינני תובע את זכותנו המשפחתית על חמת גדר. זה שמה העברי של אל חמה. לא בזכות המלון של אחותי המקום הזה שייך לנו. הוא חלק מארץ ישראל כשם שהגולן והגלעד והחורן הם חלק מארץ ישראל.

ישובים פורחים בתקופת המשנה

בתקופת המשנה והתלמוד היו בה שני ישובים יהודיים פורחים שהתפרנסו כנראה סביב מעיינות המרפא שבתחומם.
היתה שם עיר גדולה על ההר למעלה שנקראה גדר ועיר קטנה ששכנה למטה ושמה חמתא. חכמי הגליל באו למרחצאות וכאן פגשו בזקני הדרום ובין הבאים היה גם עורך המשנה רבי יהודה הנשיא.
עד היום מצויים באזור שרידי בית כנסת וכן תיאטרון רומאי קטן בו נשארו טורי ספסלים עשויים אבני בזלת.

הפסיפס בבית הכנסת בחמת גדר צילם savtadotty

הפסיפס בבית הכנסת בחמת גדר צילם savtadotty

בית הכנסת הנמצא במרומי תל קטן נחשף לראשונה בשנת 1932 על ידי הארכיאולוג אליעזר ליפא סוקניק אביו של הרמטכ"ל השני של צה"ל ייגאל ידין. ברצפתו של בית הכנסת נמצא פסיפס ובו כתובת המציינת בני משפחה "אשר נתנו פה חמישה דינרי זהב. מלך העולם ייתן ברכתו במעשיהם אמן, אמן סלה".

וכל הרוצה לדעת עוד על חמת גדר ילך ויקרא באנציקלופדיה אריאל שחיבר ד"ר זאב וילנאי.

 

פורסם בקטגוריה אישים פוליטיים, ארץ ישראל, סוריה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

2 תגובות בנושא זיכרונות הילדות שלי והתיאבון של אסאד

  1. פינגבאק: כל הקישורים לכל המאמרים על בלוף הנכבה | היגיון בשיגעון

  2. פינגבאק: כל מה שרצית לדעת על הנכבה – כל הקישורים לכל המאמרים | היגיון בשיגעון

השאר תגובה