ארכיון הקטגוריה: הספר

משה ברלין עיבד ניגון עתיק לזכר הנספים באסון מירון 1911

"אני מתכוון להשמיע את הניגון כמנהג קבוע בהתוועדות של ל"ג בעומר, ליד הציון של רבי יוחנן הסנדלר" * העיבוד נעשה על  פי ניגון שהושר בישיבת חברון לפני טבח 1929* ברלין [מוסא] הושפע מסיפור המפולת 1911 ב"בריחה מצפת"

 

כשהחלה מכונת הדפוס הדיגיטלית לפלוט את כרכי ספרי "בריחה מצפת" ידעתי כי אחד הראשונים להם אשלח את הספר יהיה ידידי משה (מוסא) ברלין.

מוסא קיבל לידיו את הספר ערב פסח. הוא סיפר לי כי הספר כל כך משך את לבו עד שהתכוון "לגמוע אותו בנשימה אחת", למרות עמל החג המתקרב. הוא אף ביקש לעשות "סיום" לספר,  דבר שהיה משחרר אותו מן הצום של ערב פסח (תענית בכורות) בהיותו  בן בכור להוריו. אך הדבר לא נסתייע בידו. לאחר שקרא את הספר אמר לי:

מודעת בריחה מצפת, דף מכירה

להמשיך לקרוא

ל"ג בעומר 1911 – האסון שזעזע את ארץ ישראל

פרק מן הספר "בריחה מצפת"

שנים אני הולך בעקבות סבי שנספה באסון במירון לפני 106 שנים * ראיינתי עשרות בני משפחה וחוקרים של התקופה * נברתי בספרי זיכרונות ובספרי מחקר וגיליתי רק חלק מתמונת פסיפס ענקית * ולפתע נתגלתה נינה בלתי ידועה מקנדה, שהביאה עמה יומן של סבתה, המתאר את כל התקופה והתמונה הושלמה * ובעקבות הגילוי – איחוד עם בני משפחה של דודי, שירד מהארץ לפני 103 שנים * סיפור משפחה מארץ ישראל וסיפור של גילוי זהות שראשיתו בשנת 1820 בצפת * טיוטת פרק מן הספר "בריחה מצפת"

בראשית יולי 2011, פתחתי עם בוקר את המחשב, והמייל הראשון שריצד על המסך הכה בי כמכת ברק.

אישה אלמונית כתבה כי קראה באינטרנט מאמר שכתבתי לפני כתריסר שנים על סבי, משה רוזנטל, שנספה באסון שארע בל"ג בעומר 1911 במירון. הכותבת, שידעה כי היא נינה של משה רוזנטל, ביקשה לדעת כיצד אנחנו קרובי משפחה. היא הוסיפה כי יש בידה ספר זיכרונות, כתוב כיומן בכתב יד, שכתבה סבתה, יוכבד סגל ז"ל.

כמעט נפלתי מכיסאי מהפתעה ומהתרגשות. יוכבד סגל הייתה אחותה הצעירה של אמי ודודה אהובה מאד. לא ידעתי שהייתה לה נכדה בקנדה – פרופסור למתמטיקה, לאה אדלשטיין-קשת.

 זו הייתה רק הראשונה בסדרה של התרגשויות. נכדת דודתי ה"חדשה" סיפרה כלאחר יד כי עלתה על קבר סבי בצפת במהלך ביקור בן שבועיים בארץ. קבר שנעלם לפני כ-90 שנה ואני חיפשתי ללא הצלחה בעשרים השנים האחרונות.

בתוך זמן קצר שלחה לי לאה קשת את היומן אותו קראתי בנשימה אחת (היומן מחזיק כמאה עמודים בכתב יד ברור] .

כבר בקריאה הראשונה נתברר לי כי היומן הוא אוצר בלום של מידע על המשפחה ועל התקופה. כמה ימים לאחר מכן עליתי על קבר סבי עם רעייתי ועם בתי, להגיד שלום וגם פרק תהלים לסב שלא זכיתי להכירו.

עליה לקבר לאחר מאה שנים

תחקיר במבוי סתום

לפני שנים רבות החלטתי לכתוב ספר על משפחתי שבמרכזו דמותו של סבי. על הנסיבות שהביאו אותי להחלטה זו כתבתי במאמר שהביא את לאה קשת להתקשר אליי.
במהלך השנים ראיינתי והקלטתי בשיטתיות את בני משפחתי לכל ענפיה ודורותיה בכל הזדמנות – בימי שמחה ובימי אבל. נברתי בארכיונים, בספרי זיכרונות ובספרי מחקר. ראיינתי עשרות בני משפחה וחוקרים.

לעומת שפע החומר שאספתי על משפחת אבי [ משפחת טויסטר, המונה אלפי דודנים מדרגה שניה שלישית רביעית וחמישית] לא הותיר הסבא משה רוזנטל איש. לא אחים ואחיות, לא דודנים, לא קרובים רחוקים. מאומה. כל שידעתי עליו היה רק מסיפורי אמא.

ידעתי שהמשפחה הגיעה מאי שם, בספינת מפרש שאיתרתי את זמנה בסוף המאה ה-18. לפי סיפורי המשפחה בדרך לארץ פסקה הרוח והספינה עגנה בסמוך לאי. נוסעיה ירדו להמתין עד שתתחדש הרוח. כשחזרו לאוניה בחיפזון עם התחדש הרוח נתברר כי שכחו את אחד הילדים על האי.

החומר שליקטתי בעמל רב משך שנים היה עד לאותו מייל כמו פסיפס ענק שחסרים בו חלקים מרכזיים.

 

מי היה סבי

דמותו של הסב חקוקה בתודעתי מאז עמדתי על דעתי ואינה נותנת לי מנוח. אפשר לומר שינקתי את סיפור חייו ומותו עם חלב אמי.

הוא נולד בצפת בשנת 1858. נשא את סבתי אסתר בהיותו בן 18, למד חמש שנים בישיבה ואז החליט לעשות מעשה ולחולל מהפך בחייו, חיי בן הישוב הישן של צפת.

  סבי היה – כפי שכותב דוד תדהר באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו – "בין תלמידי הישיבה בצפת שהובאו לאדמת ראש פינה לסקל את האבנים ולהכשיר את הקרקע".

בראש פינה החל בחיים חדשים, שונים בתכלית מן החיים בצפת בה נולד ובה נולדו הוריו ואבות אבותיו. הוא הביא לעולם שני בנים וארבע בנות: ישראל, שמואל, רבקה, פנינה , שושנה, יוכבד.

אמי, שושנה, היא החמישית בילדיו ונולדה 14 או 15 שנים לאחר הירידה לראש פינה.

מאמי למדתי כי סבי עבר מהפכה נפשית ואינטלקטואלית במעבר מצפת לראש פינה. למרות העבודה המתישה, הרעב, המחלות, התנכלות השלטון הטורקי וערביי הסביבה הוא הצליח להרחיב את השכלתו בנוסף להשכלה התורנית שרכש בישיבה.

אחד מתלמידיו, עמרם שניידר בנתניה, סיפר לי בילדותי (זה היה ב-1945) כי סבי למד צרפתית, למד מדעים, למד בעיקר עברית על בורייה.

בראש פינה החל בעבודת כפיים מתישה, עבר לתפקיד ניהולי בבית החרושת למשי של הברון ועבד בו כשמונה שנים. לאחר סגירת המפעל ב-1905 היה למורה בראש פינה, במשמר הירדן ובמטולה. ב-1911 נספה באסון במירון והוא בן 53 בלבד, כשהוא מותיר אלמנה וארבע בנות.

ראש פינה בראשית המאה וצמודה אליה ג'עוני

ראש פינה בראשית המאה וצמודה אליה ג'עוני

 בנו הבכור, ישראל, ירד שנתיים לפני כן מן הארץ ונעלם. בנו השני, שמואל, מת מקדחת שחור השתן במשמר הירדן, כמה חודשים לפני מות האב.

עם מותו של האב באו לקיצן 29 שנים של חיים שהיו – למרות הקשיים הפיסיים – חיים של אושר וכבוד. חיים בחיק הטבע ופרנסה בעמל כפיים. חיים בעולם תעשייתי למחצה המרוחק אלפי שנות אור מן החיים בצפת, שבניו ובנותיו לא הכירו כלל. כולם נולדו בראש פינה והכירו רק את העולם החדש של אותה תקופה. עולם מושבות הברון.

האסון במירון

לפני 102 שנים, בל"ג בעומר 1911, ארע אסון גדול במירון. מעקה מרפסת עליו הצטופפו מאות חוגגים שצפו בהדלקה המסורתית, התמוטט. עשרות חוגגים נהרגו ונפצעו.

 

 
ב"הפועל הצעיר", שראה אור כחודש וחצי לאחר האסון תואר האסון במילים הבאות:"... הרב עלה על הגג לעשות את ההדלקה על קבר ר' שמעון בר יוחאי... דממת האלוהים שורה על הטבע הנקי והפלאי שמסביב. בשעה זו הדחקות והצפיפות גדולות מאד.

"והנה פתאום נקרע מעל הגג מעקה הברזל הרעוע (גזוזטרא), הלך וסחף אתו אבנים כבדות והמון הנשענים עליו נפלו על ההמון הצפוף העומד למטה. נתגלה חזיון דמים נורא, אבני הבניין ומטילי הברזל כאילו התקשרו יחד להשחית ולחבל בלי חמלה. מספר ההרוגים מגיע לעשרה ומספר הנפצעים והנגועים לשלושים. ה'הילולה' נהפכה ליללה. נהרי דם ונחלי דמעות רחצו את חצר הצדיק".

הסופר ש"י עגנון, שהגיע אותו יום למירון [ברגל מיפו[ וניצל בנס, כתב:
"…ואני שעמדתי שעה קלה ביניהם בזמן שהיו חיים נושא מתים נעשיתי."

בין ההרוגים באסון היה סבי, ר' משה רוזנטל.

המרפסת שהתמוטטה צילום משנת 1885

המרפסת שהתמוטטה צילום משנת 1885

 

כך נודע ליוכבד על האסון

מיומנה של יוכבד אני לומד לראשונה איך קבלה המשפחה את הידיעה על האסון. וכך היא כותבת:

"הגיע ל"ג בעומר ואבא לא חשב בכלל לנסוע למירון כי המצב לא הרשה וגם הבית שגרנו היה רחוק מן המושבה [במועד זה התגוררה המשפחה במטולה. האם, אסתר, שהתה אז בירושלים כדי לטפל בהכנות לנישואי הבת הבכורה, רבקה] כך שלא רצה להשאיר אותנו [ ארבע האחיות] לבד. אך האיכרים פיתו אותו שהם נוסעים בעגלה עד צפת והם ייקחו אותו הלוך וחזור. איכר אחד ידיד שלנו לקח אותנו אליו עד שאבא יחזור.

"הם נסעו [ב]יום ראשון [מתוך כוונה] לחזור ביום רביעי כי [זו היתה] נסיעה של 12 שעות. אנחנו חזרנו הביתה ביום שלישי בצהריים כי הצטרכנו להכין צרכי שבת ולעשות כביסה ומים לא היה.

" היו צריכים לנסוע למרחק ולהביא על חמור ארבעה פחים מים בתוך ארגזים. ביום רביעי בערב חיכינו לאבא. כל האיכרים חזרו ואמרו לנו שיבוא למחרת. הם כבר ידעו כי הוא נפל במירון מן הגג עם עוד עשרה יהודים והוא פצוע בבית חולים, אך אנחנו לא ידענו כלום…

" רק למחרת נודע לאיכרים כי הוא מת. והילדים במושבה שמעו את זה. ואני נסעתי להחזיר את החמור עם הפחים שהלווינו אצל איכר אחד ואחד הילדים רץ ברחוב וצעק אליי: אבא שלך מת ואת נוסעת לך. אני עזבתי את החמור עם הפחים ורצתי הביתה בבכי כי שמעתי שאבא מת. תיכף רצנו כולנו אל האיכרים והם אמרו שזה לא נכון שהוא רק פצוע קל והוא יחזור לשבת.

" רק בערב ביום חמישי באה ידיעה למושבה כי זה נכון שהוא מת והם [האיכרים] פחדו שאנחנו ניפול למעמסה עליהם. אז הם הביאו שתי פרדות וסוס ואנחנו ארזנו כמה חפצים ובחצות לילה יצאנו עם בחור אחד לדרך. נסענו 12 שעות בלי מעט מים …הלב שלנו כבר היה שבור כי איבדנו את ראש המשפחה. את האבא היקר.

"לקחו אותנו לצפת שם היה לאמא משפחה גדולה גם הורים עוד הי[ו] לה. אותנו הובילו לאחות של אבא שגם היא גרה בצפת… היא ישבה שבעה. וגם אנחנו התיישבנו על הארץ עד הדלקת הנרות כי היה יום שישי אחרי צהריים כאשר הגענו. ואז התאספו כמה מבני המשפחה וכולם נדו לנו על שנשארנו בלי אבא וגם אמא טרם חזרה [מירושלים] כי היא לא ידעה על האסון שקרה לנו."

עד כאן תאורה של דודתי , יוכבד סגל, ביומנה.

זו לא הייתה שיבה לצפת אלא הגליה לצפת. ארבע האחיות נזרקו לעיר שלא הכירו. בבת אחת הצטמצם אופק חייהן למעמד הנחות ביותר האפשרי לנערות בגילן – מעמד היתומה בצפת שאין לה גואל.

הגלות הזו השפיעה על משפחתי לאורך מאה שנים. וכשאני מסתכל לאחור על כל המידע שאספתי אני מגלה שבחיפושי אחרי סבי חיפשתי בעצם את זהותי שלי.

עיר אוכלת יושביה

צפת של המאה ה-19 וראשית המאה העשרים לא הייתה "עיר קסומה". זו הייתה עיר אוכלת יושביה.

לאורך המאה ה-19 הכו בעיר שלוש רעידות אדמה איומות, שקצרו קציר דמים של אלפי הרוגים ופצועים. רבים מצאו מותם במגפות ושארית הפליטה נבזזו בהתקפות של ערבים, בדואים ודרוזים.

אחרי הרעש הגדול של 1837 נותרו בעיר החרבה רק 1500 יהודים מתוך 3500 שהיו בה לפני הרעש. עד ראשית המאה העשרים עלו לצפת אלפים רבים, אך רבים נמלטו ממנה. במפקד שנערך ב-1922 נמנו בה רק 3000 יהודים.

לא רק פגעי הטבע והתנכלות השכנים גרמו לקשיי החיים בצפת. זו הייתה עיר שאווירה מורעל – רעל של חרדה קיומית, עוני מנוול, אמונות תפלות וקנאות דתית.

ידועה הממרה היידית (המתחרזת) – היזהר מצפתי ומטברייני כמו מפני אש ומפני מים. (זאלסט זיך היטען פון א טבריאנער און א צפאסער אזוי ווי פון פייער און וואסער).

המודרניזציה שהחלה לחלחל אל ארץ הקודש עם בוא העלייה הראשונה והקמת ישובי הברון רוטשילד, פסחה על צפת.

בצפת לא היו מוסדות ציבור. לא היה בה ועד מרכזי, מערכת חינוך, שרותי בריאות, ושרותים מוניציפליים. הייתה בה עוינות לכל צורה של חינוך והשכלה שאינם מסורתיים. בעלי יוזמה היו צריכים להיאבק על הקמת בית ספר, ספריה, גן ילדים. רק העשירים המעטים שהיו בצפת (והיו כאלה) הקנו לילדיהם השכלה באמצעות מורים פרטיים ששכרו. עניים שרצו שילדיהם ילמדו מקצוע שיוכל לפרנסם נאלצו לפנות למוסדות המיסיון. הניסיון הראשון להקים בית ספר עברי מודרני בצפת ביוזמת הברון רוטשילד נדחה בבוז על ידי המסד הרבני האשכנזי. כל 120 התלמידים שהתקבלו למחזור הראשון היו בני העדה הספרדית

הקללה הגדולה ביותר שרבצה על צפת – כמו על כל הישוב הישן בארץ ישראל – הייתה קללת ה"חלוקה". זה השם שניתן לאורח חיים המבוסס על קצבה חודשית מכספים שנאספו בחוץ לארץ. הכספים חולקו על ידי "כוללים". כל "כולל" העניק כספים לחבריו על פי מפתח מוצאם. ה"כולל" קבע כללי התנהגות של חבריו – איך יתלבשו, היכן יתפללו, איך יחנכו את ילדיהם. מי שלא עמד בתנאים הודר מן החלוקה. כספי החלוקה הספיקו אמנם רק לשכירת דירה ולמים, אך הם היו הגבול בין קיום כלשהו לבין חידלון.

 "העטלפים השחורים" והחרם על נשים

על אופייה של העיר ניתן ללמוד מן התגובה לאסון במירון:

"וקנאי צפת התחילו מיד בפעולה וקראו לאספת עם גדולה בבית הכנסת של האר"י הקדוש, כדי למצוא את האשם. בחרם גמור גזרו על הנשים שלא תיסענה יותר בל"ג בעומר למירון, וכן אסור לנשים ולעלמות לצאת לטיול בעיר ואפילו אל השוק לקנות דגים ובשר כדי שלא יבואו במגע עם גברים. אסור לנגן בכלי זמר במירון. ועל כל אלו התקנות תקעו בשופר…"

(הפועל הצעיר א' תמוז תרע"א 1911)

ר' משה דוד שוב, ממייסדי ראש פינה, מספר בספרו "זכרונות לבית דוד" על יוזמתו להביא את המודרניזציה לצפת. הוא יזם הקמת בית ספר עברי וספריה.

וכך הוא כותב על הקמת ספריה ובית ספר::

"… ספריה זו היא שהביאה את שביבי האור הראשונים לעיר צפת והפיצה אותם במבואות האפלים וסייעה רבות לפיתוח רוחם של צעירי הדור שהתגעגעו להשכלה. יסוד ספריה בצפת בעת ההיא הייתה מהפכה שלמה… צריכים היינו להזדיין למלחמה ב"עטלפים השחורים".

בהמשך הוא מספר מה עשו "העטלפים השחורים" בתגובה. הם רדפו את כל השותפים לפרויקט ואיימו עליהם להפסיק לתת להם את חלקם ב"חלוקה" רדפו את באי הספרייה בקללות ובחרפות.

זוהי צפת אותה עזב משה רוזנטל. זו צפת אליה נאלצו אלמנתו וארבע בנותיו לחזור.

אחת המסקנות אליהן הגעתי היא שסבי לא עזב את צפת אלא ברח מן העיר ומעטלפיה השחורים. האסון גרם לכך שבנותיו, ובהן אמי, נאלצו לחזור אחור אל חשכת העטלפים. ואז הבנתי מדוע אסון שארע לפני מאה שנה השפיע כל כך על משפחתי ומעורר בי תחושה כי האסון הזה ארע אך אתמול והוא אסוני הפרטי.

ביומנה מתארת יוכבד את החיים היפים במיוחד במשמר הירדן (לשם עברו מראש פינה):

"קיבלנו דירה יפה. גם המשכורת הייתה די טובה שישים פרנק לחודש [סכום נאה מאד. שכררופא בראש םינה היה כ-100 פרנק]. זה היה אז סכום גדול. אחי שמואל ז"ל היה לו גורן גדול מכל מיני תבואות והוא היה מכניס לביתנו חיטים חומצה ועדשים ואנחנו גידלנו גם כמה עיזים כי שם היה מרעה טוב גם כמה תרנגולות וברווזים. בחצר עשינו גינת ירקות כך שהיה כל טוב בבית. אמא ז"ל הייתה עושה מן החלב כל מיני גבינות וחמאה ושמנת".

הגילוי הנפלא של לאה קשת

רוב המידע שלמעלה – שהוא רק אפס קצהו ממה שנתגלה לי בחודש האחרון – הגיע אלי תודות לפרופסור לאה קשת-אדלשטיין. גילוי הנינה הזו חשוב בעיניי וריגש אותי לא פחות מגילוי סיפור המשפחה שנחשף בעזרתה.

                                                                                        לאה קשת

לאה היא נכדה של דודתי יוכבד, מחברת הזיכרונות ובתה של בת דודתי, תקוה.

תקוה הייתה מדענית נחשבת, שיצאה לקנדה בשנת 1962 עם בעלה ובתה היחידה, לאה, שהייתה אז בת 9.

שנים של ריחוק הביאו גם לניתוק. גילוי היומן הביא אותה ואת בעלה פרופסור יהושוע אדלשטיין לביקור בצפת ולקשר עמי.

איך נתגלה הקבר שנעלם

פרשת גילוי הקבר של סבי וגם של בנו, שמואל, היא צרוף מקרי של נסיבות שזקני צפת היו אומרים כי הוא מסוג הנסים שצפת נשתבחה בהם.

לאה קשת אדלשטיין ובעלה יהושוע [שוקה] באו לצפת וביקרו במוזיאון המאיר. הם שאלו שם איך להגיע לקברו של משה רוזנטל ונאמר להם לשאול בעצתו של אליהו בן טובים, שהתמחה באיתור קברי צדיקים וקברים שנעלמו בצפת.

הם פנו אל בן טובים והוא הוביל אותם אל קברו של משה רוזנטל ולקבר נוסף הסמוך לו של דודי שמואל רוזנטל. השמות ותאריכי הפטירה, לא הותירו מקום לספק כי אלה הקברים האמיתיים.

 

הקבר לפני שיפוצו

אליהו בן טובים עוסק מזה שנים בהתנדבות באיתור קברי קדושים בבית הקברות של צפת. בתקופה זו חשף בעמל רב, תוך שהוא מסיר מפולות עפר וזוחל במערות, עשרות קברי צדיקים. גולת הכותרת של גילוייו היה, בשנת 2009, איתור קברו של המקובל אלעזר אזיכרי, מחבר הפיוט "ידיד נפש", הנאמר בקבלת שבת.

בעבר שרת בן טובים בצבא הקבע כ-29 שנים ולאחר מכן עבר לעבוד במחלקת הלוגיסטיקה של המשטרה ואת חיפוש הקברים הוא עושה בהתנדבות בזמנו הפרטי.

שאלתי את בן טובים איך הגיע לקבר סבי שלא חיפש כלל. הוא סיפר לי כי מפקדו בצבא, ששמו רוזנטל, ביקשו לאתר את קברי משפחתו בצפת. בן טובים איתר חלקה גדולה ובה קברים רבים של אנשים ששם משפחתם רוזנטל. לא ברור כלל אם אלה קרובי משפחה שלנו. אך בין הקברים נמצאו קבריהם של משה רוזנטל ובנו שמואל. כשנפגש, באורח מקרי, עם בני הזוג קשת אדלשטיין הוא נזכר כי קרא על סבי במאמר שפרסמתי ב"מקור ראשון" וגם נמצא באינטרנט. אזכור זה הוא שהפגיש ביני לבין לאה קשת.

בני הזוג קשת שניהם עוסקים בענפים שונים של המתמטיקה עם זיקה חזקה לסטטיסטיקה.  הם אמרו לבן טובים כי ההסתברות למה שארע סביב גילוי הקבר היא כל כך זניחה סטטיסטית שקשה להאמין כי התרחשה. על כך השיב להם כי על צדיקים לא חלה הסטטיסטיקה. בכך הלך בעקבות חז"ל  שאמרו כי גם האיצטגנינונות (הורוסקופים) אינה חלה על ישראל.

  חידת הדוד שנעלם

היומן של יוכבד חשף הרבה חידות הנוגעות להיסטוריה המשפחתית שלנו. אך נותרה חידה שיוכבד לא יכלה לפתור – חידת האח שנעלם – ישראל.

לאה נחלצה לאיתור חידה, המעיקה על המשפחה מאז 102 שנים.

האח הבכור במשפחת רוזנטל ירד מהארץ בשנת 1909 והוא אז בן 26 בלבד. ירידתו הייתה קשורה באיזו טרגדיה משפחתית. לפי סיפורי המשפחה הוא הסתכסך עם אשתו, אולי על רקע מחלת האפילפסיה שבה לקה בנם. אולי על רקע חילוקי דעות לגבי אורח חיים דתי.

בסיפורי המשפחה נשארה הפרשה סתומה. סופר כי הילד הסתובב כחסר בית והופקר על ידי אמו ומת באיזה ואדי. הקשר עם האח שהגיע לארצות הברית היה רופף והתבטא בכך ששלח מדי פעם 5 דולר לאמו סבתי אסתר רוזנטל]. עד שנדם לבו לפתע בשנת 1932.

 

                                                     הדוד ישראל רוזנטל שנעלם בשנת 1909  ונמצא היום

זמן רב הוסתר דבר מותו של האח מידיעת אמו (סבתי). אמי הצליחה ליצור קשר עם אלמנתו של האח משך שנים לא מעטות ובשנים אלה המשיכה להסתיר את דבר מותו מאמה על ידי כך ששלחה לארצות הברית דולרים לאלמנה כדי שזו תשלח אותם חזרה לאם כאילו בשם בנה החי.

בשלב מסוים נותק הקשר ולא חודש אלא בשנת 1911, תודות לתושייתה של נכדת דודתי.

איחוד משפחתי לאחר 102 שנים

לאה קשת הצליחה לאתר באמצעות רשימת הבאים לארצות הברית דרך אליס איילנד את מועד בואו של הדוד ישראל רוזנטל. שם ציפתה הפתעה ראשונה: הוא לא בא מפלסטינה אלא מפריס שם נשארה כנראה אשתו הראשונה. בהצלבה בין מסמכים שונים הועלתה האפשרות שהוא חזר לארץ התגרש כאן ונשא אישה מצפת, חוה שמה, שהצטרפה אליו בארצות הברית. העובדות הללו לא היו ידועות במשפחה ונחשפו רק עתה תודות למסמכים האמריקניים.

על פי מפקדי האוכלוסין שנערכו בארצות הברית ב-1920 וב-1930 מצאה לאה קשת כי לישראל נולדו 6 ילדים שניים מתו בינקותם והיתר גדלו וחלקם הקימו משפחות והביאו צאצאים.

לאה קשת לא ידעה לאות. שיגרה מסרים לכל פינה חיפשה באתרים גנאולוגיים ויום אחד קבלתי מסר: "אאוריקה מצאתי". אחת מצאצאיו של הדוד ישראל, שרון שמה, הגיבה לפניה.

לא חלפו אלא ימים מעטים ובני הזוג קשת אדלשטיין עשו את הדרך במכונית מונקובר שבקנדה לניו ג'רסי. הם פגשו שם כמה מבני המשפחה, ביניהם איזידור (יצחק). הוא הבן האחרון שנותר בחיים לדודי, דהיינו הוא ממש בן דוד ישיר שלי בדרגה ראשונה. כך התאחדה מחדש משפחה יהודית מארץ ישראל לאחר פרידה של 102 שנים. 

גרסה ראשונה – 20 ביולי 2011

גרסה שניה – ל"ג בעומר 28.4.13

גרסה 3 ל"ג בעומר 14.5.17

 

שלשלת הדורות –סאמבור, צפת , גיא אוני

מאז נכתבה הגרסה הראשונה של פרק זה [שהיא טיוטה של פרק מספרי] נחשפה שלשלת הדורות של המשפחה עד לשנת 1819.

בשנה זו עלתה לארץ משפחת שיינקיר מסאמבור שבגליציה. אבי השושלת, שמואל, מוזכר בספרו של ל.א. פרנקל "ירושלימה" . [פרנקל נשלח בשנת 1856 על ידי הנדבנית עליזה הרץ מווינה, כדי להקים כאן את בית הספר המודרני הראשון בירושלים – בית ספר למל].

לודוויג אוגוסט פרנקל

לודוויג אוגוסט פרנקל

בעמוד 380 במהדורה העברית של ספרו מתאר פרנקל ביקור בצפת, בביתו של אדם ששמו שמואל מסאמבור, מוכר יין ובעל מלון. פרנקל מתאר אדם נעים הליכות שארח אותו במלון, שבלט בניקיונו על רקע צפת המלוכלכת, והגיש לו ארוחה טעימה.

מי היה אותו שמואל?
במסורת המשפחתית [וגם ביומנה של דודתי יוכבד] נותרו חלקיקי עובדות מעורפלות על אותה תקופה. בדיקה ברשימות מונטיפיורי העלה כי שמואל עלה לארץ עם הוריו בשנת 1819 או 1820 בגיל 15 או 16. בשנת 1849 כבר היה שמואל נשוי לאשה ששמה שרה ולהם ארבעה ילדים – אברהם, מרדכי [מאטיל], ביילה ורייזל.

בשנת 1875 היה מרדכי בן 32 נשוי לאשה ששמה פייגא ולהם שלושה ילדים שאחת מהם אסתר, היא סבתי.

בשנת 1878 [תרל"ח] ירד מרדכי [שהיה ידוע יותר בשם מוטל] לגיא אוני בקבוצה של 17 משפחות שהקימו את הישוב החקלאי הראשון של בני הישוב הישן [זמן קצר לפני הקמת פתח תקווה].

הניסיון הזה הסתיים באסון והישוב חרב עד שבאו עולים מרומניה והקימו את ראש פינה. אך על כך יסופר בפרקים הבאים.
[ותודה לחוקרת צפת ד"ר רבקה אמבון, על עזרתה בפענוח שושלת משפחתי].

 

===============================================================

קישורים

טויסטר – סיפורה של משפחה צפתית

 http://www.zeevgalili.com/2011/08/15824

 למה החרימו רבני צפת את אז"ר

 http://www.zeevgalili.com/2012/07/16951

 דפוס הגליל

http://www.zeevgalili.com/2012/07/16997

 כלה אלמנה בעיר לא קסומה

 http://www.zeevgalili.com/2012/12/17446

 צפת במאה ה-19 תחיה לאחר חורבן [ מאת רבקה אמבון]

http://www.zeevgalili.com/2011/11/16086

 שתי כלות שנרצחו בצפת

http://www.zeevgalili.com/2004/08/310

סבי שהיה מבוני ראש פינה

http://www.zeevgalili.com/2009/05/2836

תגובות

 

סיפור מרתק, כאילו נלקח מעולם הדמיון.
כה לחי. אשריך.

אריק ברהום

 

 תגובות [שנשלחו לגירסה הראשונה של הפרק]

להוציא לאור את היומן

זאב ידידי,
אני מודה לך ששלחת אלי את הסיפור המדהים של קורות משפחתך.
בעיקר אני מתלהב מן העובדה שיש בידך יומן בכתב יד, מקור אותנטי המתעד את המציאות המשפחתית והסביבתית בתקופת ראשית היישוב. צפת, משמר הירדן, ראש פינה – יש אמנם לא מעט עדויות וספרים אך כל עדות נוספת כזו המתגלית כעבור למעלה ממאה שנה היא ממש מחייה נפשות ומרגשת לב.
אני מקנא בך שזכית לכך, ומקווה שתעולל מתוך החומרים האלה עוד ועוד פרטים ותכתוב עליהם. ואולי תוציא את היומן בחוברת?
 
שימחתני, זאב , בזה הערב
 
 
אליהו הכהן

==============================================================
מידע חדש על המשםחה

תמיד מרתק לקרוא את הטורים שלך.
על אחת כמה וכמה כשהטור חושף מידע מקיף ומחדש על המשפחה

עמית שטרן (הנכד של מרים והבן של צביקה)

============================================================== 

מצב הקברים במירון

סיפור מדהים. אני יודע  שכמה מהרוגי מירון קבורים בבית העלמין הקטנטן שליד הציון של רבי שמעון בר יוחאי. לפני כשנה נתבקשתי לסייע בניקוי בית העלמין הזה , שכל "שומר סביבה" זורק לאזור הזה לכלוך , אולי בלי ידיעה שיש שם קברים. ביטאון העדה החרדית., "העדה",במוסף שלו "דורות",  הקדיש באייר האחרון, כמה עמודים על האסון במירון במלאת 100 שנה. אתה פשוט נהדר.

שאול שיף
הערה:

אבל הבטאון הזה חוזר על מה שאמרו חכמי צפת שהאשימו את הנשים באסון.
ז.ג.

 ==============================================================
אין לי מילים כדי לתאר לך את ההתרגשות בקוראי את המאמר. אמץ ויישר כוחך להמשיך במלאכתך…אני נהנית מפירות עמלך – המון תודה!

ורד

 ================================================================

אוסף סיפורי ארץ ישראל

הסיפור מדהים. אני חוקר ואוסף סיפורי ארץ ישראל מזה שנים וסיפור משפחתך הוא בשבילי מתנה.
כתבת כבדרך אגב שמשפחת אביך היא משפחת טויסטר. בימי ראשית הטלוויזיה הישראלית היה לי איש צוות, תאורן בשם אליעזר טויסטר.איש מופלא שמאד אהבתי. הוא נפטר כבר לפני שנים אבל היה בקשר איתי גם לאחר שעזבתי את הטלוויזיה. אם אני לא טועה הוא סיפר תמיד ששורשיו בצפת.

 

עמנואל דודאי

==============================================================

כמו מהרומן גיא אוני

זה מ צ מ ר ר. פשוט כך.
איזה סיפור- אישי- לאומי- אישי. חלקים מתוכו נשמעים כאילו נלקחו מהרומן גיא אוני.
ובין השורות מבצבצת חריצות בלתי נלאית של זאב גלילי ושל לאה קשת. אי אפשר בלי המחפשים והזוכרים המסורים הללו.
 
מרגש מרגש.

תמר

תגובה שנכתבה בספטמבר 2012 

מסתבר שקלעת למטרה בלי שידעתי. אכן אבי סבתי ירד לגיא אוני ועל כך אספר בהמשך.

ז.ג.

==============================================================

בעל ניסיון מגיב

זאב.
רק עכשיו קראתי את סיפורך על סבא רוזנטל. כמי שכתב בעצמו את סיפור משפחתו ויודע כמה קשה לקשור קצוות כאלה, אני יכול לומר לך שקראתי בנשימה עצורה ובסקרנות רבה את מה שכתבת. מזלך שהגיע לידיך היומן הישן. לא הרבה משפחות יכולות להתברך במקור מידע חשוב כזה. ובנוסף לכל, כדרכך בקודש, כתבת בשטף ובשפה קלה והעלית תמונות מהעבר כמו הן חיות היום.
ברכותיי על הישגך זה.
בני

משפחת רוזנטל סיפור של 100 שנים בצילומים

  

צפת 1895

 

מטוויית המשי בראש פינה בה עבד סבי כמנהל

 

הפתיחה של זכרונות דודתי יוכבד סגל

ראש פינה 1913

יוכבד סגל

אליהו בן טובים הצדיק שתודות למאמציו חסרי הלאות נתגלה הקבר

 

איחוד משפחתי לאחר 103 שנים. במרכז לאה קשת ולימינה יצחק רוזנטל ומסביב בני המשפחה

איחוד משפחתי לאחר 103 שנים. במרכז לאה קשת ולימינה יצחק רוזנטל ומסביב בני המשפחה

בריחה מצפת: ראשית דבר

שבעה דורות ו-123 שנים בדיוק עברו מאז הגיעו אבותיי לצפת ועד שברחנו ממנה, משפחתי ואני, על-מנת שלא לשוב.

הייתי אז בן 8 שנים. שבעים שנים מאוחר יותר, אני עדיין חוזר לצפת כמעט בכל יום, במחשבה ובמעשה. הבריחה מצפת הייתה הכרח חומרי ורוחני, אבל האמת הפשוטה היא שאי אפשר לברוח מצפת באמת.

צפת היא הבסיס, הבית, נקודת הייחוס. המקום שבורחים אליו ובורחים ממנו. עיר אהובה-שנואה, קדושה וארורה, מפתה ואכזרית.

בזכרונות הילדות שלי היא נצבעה בצבעים יפים ונעטפה בריחות ובטעמים של בישולי אמא. במציאות, חרף יופיה וקסמה, זו הייתה עיר אוכלת יושביה.

אסונה האמיתי של צפת

לאורך המאה ה-19 והחצי הראשון של המאה ה-20, נספו בה אלפים רבים באסונות ורעידות אדמה, במגפות וברעב. שיאה של התקופה בארבע שנות מלחמת העולם הראשונה במהלכן מתו שני-שלישים מיהודי צפת, בלי שנורתה בעיר ירייה אחת.

אך אסונה הגדול באמת של צפת בימי היישוב הישן, הייתה חשכת הבערות והעוני שכפו עליה גבאי העיר וקנאיה (שדוד שו"ב, ממייסדי ראש פינה, כינה "העטלפים השחורים"). הם שלטו בכספי "החלוקה" ובאמצעותם בתושבי העיר, ובעת הצורך נעזרו באמצעים שמזכירים פשע מאורגן – לרבות מקרה מתועד אחד לפחות של ניסיון לרצח.

בניסיונם לשמר את הסדר הקיים, הם גם מנעו כל ניסיון להקים בצפת מוסדות חינוך והכשרה מקצועית, או אפילו ספריה. אסרו להביא לצפת רופא, להקים בית חולים או מרפאה. כך טיפחו בעיר קהילה בורה ומנוונת, ענייה ומפוחדת, עם תוחלת חיים קצרה במיוחד מפאת שיעור בלתי נתפס של תמותת ילדים.

צפת לאחר רעידת האדמה

צפת לאחר רעידת האדמה של 1837, צילום של תחריט עץ. מקור: הספריה הציבורית ניו-יורק.

בית המאירי צפת

אביזרים וכלי בית במוזיאון בית המאירי לתולדות צפת.

סיפורה האמיתי של צפת בתקופה זו הוא סיפור המלחמה הנואשת של המעטים, שניסו להכניס מעט אור לעיר החשוכה. בסיפור זה שזור גם סיפורם של בני משפחתי, שהיו שותפים לניסיונות החוזרים לברוח מהחשכה אל מחוזות האור של ההשכלה והיצירה – גיא אוני, ראש פינה, משמר הירדן, מטולה – אך מצאו את עצמם חוזרים לצפת שוב ושוב.

צפת של דמעות, צפת של חיוך וצחוק

ומצד שני, זהו גם סיפורם של אנשים נפלאים, שהצליחו לשרוד ולקום לתחייה, באומץ ובתושייה, בכל פעם מחדש. סיפור של גברים, נשים וילדים שיצאו להקים ולבנות, מתוך מסירות נפש ואהבת אדם ומתוך אמונה בקב"ה. סיפור על אנשים שסרבו למתנת בשר ודם אך עשו מעשי חסד, שחיו חיי מעשה אך לא השתעבדו לחומר. סיפור עם הרבה דמעות וגם לא מעט חיוכים וצחוק. להמשיך לקרוא

בריחה מצפת, שער

ספרי החדש: "בריחה מצפת"

"בכל פרק שכתבת הנחת לבנה נוספת לבניין קורותיו של היישוב היהודי בארץ בדרך לקוממיות [אליהו הכהן]

בימים אלה ראה אור ספרי החדש "בריחה מצפת", המספר את קורות העיר בתקופת הישוב הישן.

בריחה מצפת, השער האחורי

"בריחה מצפת", השער האחורי. הקליקו להגדלה

זהו ספר שהשקעתי לא מעט שנים בכתיבתו ובמחקר שקדם לו, וזוהי המהדורה הראשונה שלו אך לדעתי לא האחרונה.

הקוראים הוותיקים של הבלוג כבר מכירים חלק מהנושאים וזכו פה ושם ל"טעימות" מהתכנים. עבור מי שסקרן, צירפתי כאן משמאל את תמונת השער האחורי של הספר. שתני קליקים על התמונה וניתן יהיה לקרוא את הכתוב בשער האחורי..

הקליקו כאן לרכישת הספר "בריחה מצפת"

ראה גם:

ראיון עם זאב גלילי קובי ברקאי רשת ב'

ביקורת על הספר – איתמר יעוז קסט

ביקורת על הספר – יונתן שלונסקי

שדים רוחות ועין הרע בצפת – פרק מן הספר

מודעת בריחה מצפת, דף מכירה

 

תגובות לספר "בריחה מצפת"

ירון לונדון

"ביד סופר מיומן החיית דמויות הפועלות בשוליה של ההיסטוריה הגדולה שעליה מרבים לכתוב ואילו עליהן – ממעטים. הפועלים הצנועים האלה בנו את מולדתנו ואתה העמדת להם מצבה ספרותית נאה מאד".

אליהו הכהן

"בכל פרק שכתבת הנחת לבנה נוספת לבניין קורותיו של היישוב היהודי בארץ בדרך לקוממיות. הזיכרונות, היומנים, המכתבים והעדויות המשפחתיות, כל אלה הם חומרים תיעודיים ממדרגה ראשונה, לא רק לשושלת המשפחתית שלך, אלא גם לחוקרי אורחות החיים בארץ בתקופת היישוב."

פרופסור משה נגבי

"תודה רבה על קורת הרוח שגרמה לי הקריאה בספרך המצויין. למרות שאני חובב מובהק של תולדות היישוב, ומרבה לקרוא בתחום הזה, אני מודה שהעשרת אותי במידע רב שלא הכרתי. הספר הוא הרבה יותר מסיפור קורותיה של משפחה אחת והוא נותן תמונה מרתקת על היישוב הישן והתמורות שחלו בו. וכמובן תיאורי הקנאות הדתית ונזקיה, אקטואליים להחריד".

פרופסור מור אלטשולר

"קראתי בנשימה עצורה. נהדר! וכמובן, מלא עצב. לא רק  חייהם הקשים בארץ ישראל אלא אף הפנאטיות, תאוות הבצע, ואטימות המוח והלב המאפיינים את העסקנים והגבאים".

מאיר עוזיאל

"'בריחה מצפת' השאיר עלי רושם גדול והעשיר אותי מאוד. סיפור הקהילה בצפת, הקשיים, הקנאות הבלתי אנושית, ולמרות הכל המשך החיים של יהודי צפת וצאצאיהם. כל זה תואר בספרך במיומנות איסוף ובכישרון ובסגנון הכתיבה הייחודי שלך, סגנון שאני כבר יכול לזהות על פי מבנה הפסקאות, הקצב, והיכולת המופלאה שפיתחת להעביר נושאים מורכבים בצורה בה כל פרט מובן לקורא".

ד"ר יואל רפל

"זהו ספר מקורי ותוכנו כולל חידושים רבים. מקוריותו היא בדרך הצגת ההיסטוריה של צפת במאתיים השנים האחרונות. מקריאת הספר עולה כיצד התחקיר סביב תולדות המשפחה הפגיש את הכותב עם מסמכים ומידע שלא היו ידועים. נהניתי מאד לקרוא את הספר ולקורא מובטחת הנאה גדולה הן מהתוכן והן מסגנון הכתיבה."

המשורר איתמר יעוז-קסט

"אתה חושב כביכול על סאגה משפחתית, חמה, אך מסתוריה, עניותה ודיכאונה של העיר שולטים בכל הספר ביד-ברזל. עקב כל הרעות המיוחסות לעיר (כולל מנהיגיה הנבערים והמרושעים שבעבר), אפשר היה להגיד על צפת שבספר – תוך שימוש במונח הספרותי הידוע, שהעיר הינה ״אנטי-גיבור״ של היצירה; ואף-על-פי-כן מתרחשת איזו מטפורה מפליאה: צפת מוסיפה לזהור גם מעבר לעוניה ומרודיה – הודות ליכולתו של המספר".

יונתן שלונסקי

קראתי בחיי הלא קצרים לא מעט ספרים של סופרים חשובים. קראתי על שלום ומלחמה, עלובים וחיים, תמול ושלשום, ימים וצקלג, שלושה ימים וילד; וגם על ציון השואלת לשלום אסיריה. אני לא בטוח שנפגשתי תיאור ברגישות ואהבה כמו של זאב בכתיבה על הסבתא.

 בלה אלמוג

ברקמת זהב ותכלת, אך גם בחוטי ברזל משוחים בזפת  ובנוצות , הצלחת לכתוב את ספרך המרגש  "הבריחה מצפת". בעיני זו "שיבה לצפת",  למקורותיך שלך, אך גם למקורות ההתיישבות היהודית בגליל, ששזורים בה, כמו שאמרתי, תכלת וזהב וזפת ונוצות, בורות והשכלה, ויתור ועקשנות , והכוח לעמוד ולשרוד טירוף ושיגעון, בעיר המקובלים. לא זכור לי מפגש כזה בכתובים, שממנו ממש יעלה באפי שלי ניחוח אמיתי של ריחות  ממטבחה של סבתי שלי, זכרונות על חיקה החם והמנחם.

תמר קדרי, ראש החוג ללימודי מדרש במכון שכטר בירושלים

אני לומדת הרבה דברים שלא ידעתי. בעיקר על הקשיים והמצוקות הרבות של המתיישבים הראשונים ושל תושבי צפת וסביבותיה. צורת הכתיבה המיוחדת מראה כי כתיבתו של הספר היתה תוצאה של עבודת בילוש ממש. זהו פסיפס מרהיב המתגלה חלק אחר חלק, עד שהוא מרכיב את התמונה המלאה.

נתן רועי

צפת של זאב גלילי היא עיר שונה מהמוצגת בדרך כלל.  קדושתה של המאה השש עשרה, שהצמיחה את האר"י הקדוש, את ר' חיים ויטל, ואת תורת הסוד היהודית ששינתה את פניה של היהדות מן הקצה אל הקצה, לא מבשרת את עוונותיהם של תושביה החרדיים, בסוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים, שאסרו מלחמה קשה ורעה על אנשים שרצו ללמוד, שהסתייעו ברופא, ולא היו מוכנים להיות חלק מאפלת ימי הביניים שאותם חרדים ניסו לכסות באמצעותה על הקידמה.

צור ארליך (מקור ראשון)

"הספר בנוי פרקים עצמאיים קצרים המדלגים בין נושאים, בין זמנים, דורות ומשפחות – וכך מתערבבת ההתוודעות להיסטוריה הקודרת בסיפורי משפחה מלבבים, זיכרונות ילדות מאירים, ותיאורים חיים של דמויות, מנהגים ומתכוני בישול".

מנחם רהט (לשעבר כתב מעריב בצפת)

"אודה ולא אבוש, כי עם כל היכרותי את תולדות צפת, שאותה רכשתי במרוצת 25 שנות שבתי בה, לא הכרתי את הסיפור הצפתי מאותה נקודת מבט ייחודית שלך. הכרתי את צפת ברוח סיפורי האגדה של ישעיהו עשני 'בוא עימי לצפת' וברוח סיפוריו של בר יוסף 'עיר קסומה' וגם סיפוריו של יחזקאל המאירי. אף אחד מהם, כמדומני, לא היה עז ביטוי, חד משמעי וחריף, כסיפורך. זוהי צפת שלא הכרתי".

מוסה ברלין (גדול הכליזמרים בישראל)

"לאחר שהכרתי את סבך ז"ל , עלה בדעתי להקדיש לו ניגון מיוחד כמייצג את הנספים במפולת של מירון.  אני מתכוון להכניס זאת כמנהג קבוע בהתוועדות של ל"ג בעומר ליד הציון של רבי יוחנן הסנדלר. שם מזכירים הרבה אישים הקשורים למירון, קושרים להם סיפורים וניגונים (כך גם עוברת המסורת). בעקבות ספרך נראה לי כחוב של כבוד להזכיר גם אותם, דבר שלא נעשה מעולם".

 ד"ר אריה קיזל [ראש המחלקה להדרכת מורים המחלקה לחינוך אוניברסיטת חיפה]

מעניין מאד מכל בחינה שהיא. הכתיבה הזורמת (ולעתים הסוחפת) הצליחה להכניס אותי לנבכי הסיפור המשפחתי שהוא גם סיפור של דור ושל תקופה. כל הכבוד על הפרויקט המקיף והמעניין.

עצמונה וקסמן [בת למשפחת פרל מצפת]

קראתי את ספרך בנשימה עצורה. כמוך גם נפשי קשורה לצפת ויכולתי להרגיש את הקשר המיסטי והיחס האמביבלנטי שלך לעיר, משהו שרק בן צפת יכול להתחבר אליו. התחברתי בתימהון  לחוויות המיסטיות שעברת במהלך הכתיבה  והחקירה וצרופי המקרים שהתרחשו בדרך, גם לי זה קרה במהלך חקירתי את שורשי משפחתי,..

 

 

 

 

 

 

שבת שירה וזכרונות הילדות מצפת המושלגת

הרובע הספרדי בו גרנו בצפת 1895 שנתיים לפני הולדת אבי

 ערב שבת שירה היתה אמא מבשלת סיר מיוחד ובו קאשע לצפורים. קאשע ביידיש היא דייסת גריסים. אמא היתה מכניסה לסיר מכל הבא ליד –  עדשים, בורגול, אורז וגם שאריות מזון ודורה. דורה (מתחרז עם מדורה אך במלעיל)   היתה מין דגן ששימש בעיקר להאבסת עופות ובהמות. בשנות מלחמת העולם הראשונה, בגלל הרעב ששרר בארץ נאלצו להכין ממנו לחם, שגרם לכאבי בטן.

להמשיך לקרוא

איך השפיעה השפה הערבית על היידיש ועל העברית

יהודי הישוב הישן שיידיש היתה שפת אימם הקדימו את דור הפלמ"ח וראשית המדינה בקליטת מילים ערביות * המילים חדרו ליידיש וממנה לעברית. בין המילים: "באסה" , "סבאבה", "עלא כיף כיפאק", זיפת, דוגרי, יאללה, חביבי, יא בה יי, אודרוב, תפדאל, נאחס, מבסוט, ניג'ס, ועוד.

 בילדותי דיברו הורי עם ילדיהם עברית. בינם לבין עצמם דיברו או יידיש או ערבית, או שילוב מצחיק של שתי השפות. התוצאה היתה שקלטנו את כל שלוש השפות.

זהו מכשיר להעלאת דליים שנפלו לבור. צילום: זאב גלילי)

זוהי גאנג'ה מילה ביידיש צפתית שלא תמצאו בשום מילון. זה מכשיר להעלאת דליים שנפלו לבור. צילום: זאב גלילי מוצג במוזיאון המאירי

כשבאתי ללמוד יידיש מודרנית גיליתי שבני שיחי וגם מוריי לא מבינים מילים רבות השגורות בפי מילדותי. מילים שגם אינן מצויות במילונים, המשקפים את היידיש המזרח אירופית. מי שדיבר יידיש בוילנה או בווארשה לא יכול לדעת מה זה גאנג'ה. הגאנג'ה (ובגירסה אחרת ג'נגס) הוא מכשיר שימושי מאד בצפת: דולה דליים שנפלו לבור המים . זהו חישוק ברזל כבד אליו מחוברים קרסים ממנו משתלשל חבל ארוך. יהודי מווארשה לא יידע גם את פרוש המלה מגארה, שמשמעותה מערה או מרתף שרבות כמותן מצויות בצפת.

ערבית שחדרה ליידיש

הגיע לידיי בימים אלה גיליון מספר 3 של "דווקא", כתב עת המוקדש ליידיש ולתרבותה. ובגיליון זה דיווח מרתק על השפעת הערבית על היידיש הארצישראלית.

היידיש היא שפה  בזכות עצמה אך היא קלטה תמיד מן השפות שבסביבתה. חתן פרס נובל הסופר היידי יצחק בשביס זינגר אמר (בנאומו אחרי קבלת פרס נובל) כי "היידיש היא שפה קומוניסטית. דהיינו שלי שלי ושלך גם כן שלי". היידיש קלטה מן הגרמנית, העברית, השפות הסלאביות, וכאן בארץ קלטה גם מן הערבית.

454 מילים ערביות

מחברי המאמר, חנה עמית וישראל ברטל. מדווחים על הספר "יסודות ערביים ביידיש הארצישראלית", מאת מרדכי קוסובר ( שיצא לאור בהוצאת ראובן מס, ירושלים 1966). המחבר מונה 454 מילים ערביות שחדרו ליידיש. אנשי הישוב הישן קלטו מילים אלו עוד בטרם סיגלו את הלשון העברית. מילים רבות הקשורות בעבודת האדמה: ואדי, טוריה, מזבלה, טאבון. מילים ערביות רבות השגורות בעברית המודרנית נקלטו על ידי היידיש בתקופות קדומות. בין המילים: "באסה" , "סבאבה" ו"עלא כיף כיפאק" ו"עלא כיף כיפאק", זיפת, דוגרי, יאללה, חביבי, יא בה יי, אודרוב, תפדאל, נאחס, מבסוט, ניג'ס, פשלה, אהלן וסהאלן, דיר באלק, מברוק, מאפיש, טמבל, דחילאק, בלאדי, אינשאללה, כיף חאלק, חאלס, חמסה, אילחמדאללה, , חמסין, פינג'אן ועוד.

מילון ערבית - יידיש

מילון ערבית – יידיש

בשעתו רווחה הדעה שהמילים הערביות שחדרו לשפה העברית המודרנית משקפים את ההתנערות מן היידיש הגלותית. לא רצו לשמוע "אוי וויי" ו"געוואלד" ו"א מחייה" והעדיפו את "באסה" ו"על א כיפאק".

מסתבר שדווקא יהודים שיידיש היתה שפת אימם הקדימו את דור הפלמ"ח וראשית המדינה בקליטת אותן מילים ערביות.

האם חדרו מילים אלה לעברית המודרנית דרך היידיש או במישרין מן הערבית? לא ברור מן המחקר.

האיכר ממטולה והפועל הערבי

על המציאות הלשונית של שנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת ניתן ללמוד מתוך הסיפור "האיכר ממטולה" שבספר "ילקוט הכזבים" של דן בן אמוץ וחיים חפר.

ביום בהיר אחד, נאמר בסיפור, נכנסו שישה פלמחאים שחזרו מסוריה לגן עצי פרי במטולה. בגן היו איכר יהודי ופועל ערבי.

איש הפלמ"ח פנה לאיכר המטולאי ושאל בעברית:
"תסלח לי בבקשה אולי אפשר לקבל מעט מים?"
האיכר פנה לפועל הערבי שלו ביידיש: "מוחמד וואס זאגט ער". (ביידיש: "מוחמד, מה הוא אומר?").
מחברי המאמר על היידיש והערבית מציינים כי ייתכן שהסיפור הזה איננו  צ'יזבאט.

בן גוריון וז'בוטינסקי ויחסם ליידיש

על יחסו של בן גוריון לעם היהודי אפשר ללמוד מן המכתב שכתב לברוך קורצוויל. במכתב זה אומר בן גוריון בין היתר: "יהדותי מקורה בתולדות העם היהודי ובמקור מחשבתו: אברהם אבינו ומשה רבנו והושע ומיכה וישעיהו וירמיהו והלל ור' עקיבא ור' יהודה הלוי… המושג יהודי אומר לי הכל. הוא מקשר אותי עם כל הדורות שקדמו ועם כל הדורות שיבואו".

שאלה אחרת היא יחסו ליידיש.  בן גוריון עורר בשעתו סערה כשהגיב על עדות פליטים שניצלו מן השואה ואשר נאמרה ביידיש באומרו: "אף על פי שהדברים נאמרו בשפה זרה הצורמת את אוזנינו".

אמירה זו  היא ביטוי למגמת הציונות החילונית למחיקת העבר הגלותי, שהיידיש היתה סימן הכר מרכזי שלה.

זאב ז'בוטינסקי – שלא כבן גוריון וחבריו לעליה השניה,  שגדלו על בירכי היידיש – לא ידע יידיש כשפת אם. בבית הוריו המתבוללים דיברו רוסית. גם ז'בוטינסקי ייחס חשיבות מרכזית להשרשת השפה העברית ונתן לכך ביטוי פיוטי בשיר "הנדר":
"עברית: לשון חיי – בגיל, יגון וזעם
שפת עמל, הרהור, מזמור  – ושפת בני
שלשלת-פז נצחית בין שיר תל-חי ורעם
הפלא של סיני"

אף על פי כן החליט ז'בוטינסקי ללמוד יידיש  בגיל 34  ושלט בה (כמו בשפות רבות אחרות) עד כדי יכולת לנאום בה נאומים חוצבי להבות.  הוא הודה כי אינו אוהב במיוחד את השפה  אבל, כתב, "חשוב יותר מאשר אהבה: יחס של כבוד". והוא הסביר: "יודע אני  שלגבי מיליונים של יהודים, אם גם לא בשבילי, הרי היא לשון האם במובן העמוק ביותר של מלה זו, לשון שצלילה בלבד מרעיד את ליבותיהם, ויודע אני שגם בכך יש מקצת מן הקדושה".

מה זה "לך לעזאזל" לפי פרוש ביאליק

אפילו המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, לא עקר את היידיש מתוכו ביום יום הירבה להתבטא בשפה זו עם ידידיו. ויעיד על כך הסיפור הבא:

באחד הימים הלך ביאליק ברחוב אלנבי עם ידידו י"ח רבניצקי ושותפו למפעל "ספר האגדה", והשניים שוחחו ביניהם, כדרכם, ביידיש.
זו היתה תקופה שבה היתה מלחמת השפות בעיצומה. אחד הלוחמים למען העברית, אהרון נחמני שמו, עקב אחרי השניים וכששמע שהם מדברים יידיש נזף בהם.
תגובת ביאליק לנזיפה היתה: "לך לעזאזל", בעברית כמובן.
אותו צעיר תבע את ביאליק לדין לפני "משפט השלום העברי'. אך את ביאליק אי אפשר לנצח לא ביידיש ובוודאי לא בעברית.

ביאליק שלח את נציגו וצייד אותו במכתב בו קבע כי "לך לעזאזל" בשפה העברית איננה קללה אלא הצעה לטיול להר עזאזל במדבר יהודה.

את הסיפור הזה מביא אבנר הולצמן שהוציא  מהדורה חדשה של שירי ביאליק  עם פרוש.

הולצמן מביא פרוטוקול מלא של המשפט, מיום 28 בינואר 1928, שנמצא בבית ביאליק ומתפרסם ב"דווקא" בפעם הראשונה.

מן הפרוטוקול עולה כי ביאליק השיב בציניות. ובהסבירו את המקום המדויק של הר עזאזל פסק כי זהו מקום "די מכובד לטיול בשביל אותו האיש".

בא כוחו של ביאליק אמר כי זה משפט אווילי אבסורדי פסיחיאטרי  (בכתיב זה – ז.ג.) ואין זה לכבודה של העיר לתבוע לדין אדם כביאליק.

התובע חזר בו מתביעתו ופסק הדין קבע כי עליו לשאת בהוצאות המשפט בסך 180 פרוטות.

שער "דווקא" גיליון 3

 על השפעת היידיש על העברית ראה:

http://www.zeevgalili.com/2011/02/13889

 


בבוקר לח בשנת תרלח יצאו הרוכבים לגיא אוני

רכובים על חמורים יצאו שבע עשרה משפחות מצפת להקים את הישוב החקלאי הראשון בארץ ישראל * הם היו חלוצים עוד בטרם הומצאה המלה * עקרו סלעים, רעבו ללחם, גוועו בקור ובמחלות* לא רק איתני הטבע הכריעו את הישוב אלא גם קנאי צפת * "החריבו אותנו… כמו האינקוויזיציה" * סבא רבא שלי היה שם

זכתה פתח תקווה ועמדו לה יוצרים מלחינים וזמרים שעיטרו אותה בזר תהילה – "הבלדה של יואל סלומון", שנקלטה בכל אוזן, והושרה בכל בית. בבוקר לח בשנת תרלח – אומרת הבלדה – יצאו מיפו על סוסים חמישה רוכבים, כדי להקים את פתח תקווה. וכשהגיעו הרוכבים אל לב ביצות הסבך, וגילו כי אין ציפורים נראות, החליטו לחזור. ורק יואל סלומון נשאר על הגבעה ובן לילה צמחו לו כנפי ציפור, ולמחרת, כשהבוקר שוב עלה, העמק הארור נמלא ציוץ של ציפורים". הבלדה והאגדה הפכו את פתח תקווה ל"אם המושבות". דוד בן גוריון הכריז כי לולא חלוצי פתח תקווה "לא הייתה מתחילה ההתיישבות בארץ".

זו האגדה, האמת ההיסטורית שונה.

להמשיך לקרוא

מסע במנהרת הזמן אל מחוזות ילדותי בצפת

בחיפוש אחרי שורשי משפחתי הטלתי אל ים האינטרנט  בקבוקים  ובתוכם איגרות * בימים אלה חזר אלי אחד הבקבוקים שהגיע לידי חבר ילדות * הוא סיפר לי דברים שלא ידעתי על עצמי ועל משפחתי * בעקיפין נחשף גם סוד שנשמר שבעים שנה

לפני כשבועיים פתחתי את דף ה"פייסבוק" שלי ועלעלתי במהירות בהודעות. רובן התייחסו למאמר על זקני צפת שפרסמתי בעקבות סערת השלגים.

אחת התגובות עוררה את סקרנותי.
המגיב, מדרום אפריקה, Yaacov Tzror נשמע לי מוכר. שאלתי אותו האם אתה לא הבן של בכור סרור מצפת?
תגובתו הדיגיטלית נשמעה לי כשאגת שמחה, כמו זו שהשמעתי כשקראתי את דבריו:
"אני יודע מי אתה. קראו לך זאביק. היית ילד ג'ינג'י קטן ושובב מאד. אני זוכר את אביך שמיל ואת אמך רייזל ואת אחיותיך. לאבי הייתה חנות ירקות בדיוק מול חנות המכולת של אבא שלך. בכור ומלכה סרור. האמהות שלנו היו חברות טובות. אני זוכר עד היום את עוגת ה"לייקך" שהיינו אוכלים בחנות של אבא שלך. האם אתה זוכר את הבננה שאמא שלי נתנה לך?
"מחכה בקוצר רוח לרגע בו אחבק אותך כבן משפחה שאבד ונמצא. אני מגיע לארץ ויהיה לי הרבה מה לספר לך על משפחתך ועל משפחותינו".
כמה ימים לאחר חילופי הדברים הללו הגיע יעקב סרור לתל אביב. התחבקנו חיבוק אמיץ ולא פסקנו מלדבר כמעט עשר שעות, בשתי פגישות מרגשות.

להמשיך לקרוא

"זקני צפת" אינם זוכרים סופת שלגים כזו

בכל חורף יוזם איזה כתב מתחיל ראיון עם "זקני צפת", האומרים תמיד שאינם זוכרים סופת שלגים קשה כל כך, אף פעם לא היה קור כזה * שיחה עם אחד מאחרוני "זקני צפת" * מה באמת היה בעבר ואיך שרדו בלי חשמל ובלי צה"ל * עדות מידע אישי

במרוצת השנים הפכו "זקני צפת" למושג מיתולוגי שנכנס למילון: "כינוי לוותיקי הוותיקים ביישוב, הזוכרים גם מה שקרה לפני שנים רבות. "אפילו זקני צפת אינם זוכרים חורף גשום כל כך" [מילון "רב מלים" בערך זקן].

OLYMPUS DIGITAL CAMERA"זקני צפת". תמונה זו המוצבת במוזיאון המאירי צוירה על פי צילום שנועד לאסוף צדקה בחו"ל למען "מושב זקנים".. הזקנים שבתמונה לא היו במושב אלא נאספו ברחובות צפת לצורך הצילום.

השנה לא מצאתי בתקשורת אף ראיון עם אחד מזקני צפת. אולי מפני שאין עוד בצפת "ותיקי ותיקים". כששוחררה צפת במלחמת השחרור היו בעיר פחות מאלפיים יהודים, רבים מהם אכן ותיקי הוותיקים שזכרו אפילו את מכת הארבה במלחמת העולם הראשונה.
מאז, הלכו רבים מהם לעולמם ורבים עזבו את העיר. בצפת של היום, המונה כ-35 אלף נפש, נותרו מתי מעט מאותם "ותיקי ותיקים", הראויים לתואר "זקני צפת".
לרגע עלה בדעתי להציע את זיכרונותיי האישיים, כמי שנמנה לפחות עם המשמרת הצעירה של זקני צפת.
חייתי בצפת עד גיל 8 ויש לי זיכרון טוב. אני דווקא זוכר בבהירות רבה סופה כמו זו שהייתה בשבוע שעבר. אך בטרם אספר את זיכרונותיי חיפשתי אחד מזקני צפת האמיתיים. יגעת מצאת תאמין. מצאתי אחד מוותיקי הוותיקים – משה כהן.

להמשיך לקרוא

אסון מירון בל"ג בעומר 1911 בו נספה סבי

 במאמר זה כמה מטיוטות פרקי ספרי שפרסמתי במהלך השנים. [ל"ג בעומר תשע"ח]

שנים אני הולך בעקבות סבי שנספה באסון במירון לפני 106 שנים * ראיינתי עשרות בני משפחה וחוקרים של התקופה * נברתי בספרי זיכרונות ובספרי מחקר וגיליתי רק חלק מתמונת פסיפס ענקית * ולפתע נתגלתה נינה בלתי ידועה מקנדה, שהביאה עמה יומן של סבתה, המתאר את כל התקופה והתמונה הושלמה * ובעקבות הגילוי – איחוד עם בני משפחה של דודי, שירד מהארץ לפני 103 שנים * סיפור משפחה מארץ ישראל וסיפור של גילוי זהות שראשיתו בשנת 1820 בצפת * טיוטת פרק מן הספר "בריחה מצפת"

בראשית יולי 2011, פתחתי עם בוקר את המחשב, והמייל הראשון שריצד על המסך הכה בי כמכת ברק.

אישה אלמונית כתבה כי קראה באינטרנט מאמר שכתבתי לפני כתריסר שנים על סבי, משה רוזנטל, שנספה באסון שארע בל"ג בעומר 1911 במירון. הכותבת, שידעה כי היא נינה של משה רוזנטל, ביקשה לדעת כיצד אנחנו קרובי משפחה. היא הוסיפה כי יש בידה ספר זיכרונות, כתוב כיומן בכתב יד, שכתבה סבתה, יוכבד סגל ז"ל.

להמשיך לקרוא