"עסקת המאה" של טרמפ שהוכנה בהשראת ובתאום עם נתניהו לא תוליד מדינה פלסטינית * היא תביא להשתלטות מלאה של המדינה היהודית על ארץ ישראל * היא עתידה להירשם בהיסטוריה כמאורע המשמעותי ביותר מאז הכרזת המדינה

אי אפשר להבין את משמעות האירוע אתמול בבית הלבן בלי לחזור לשנת 1937 ולתכנית פיל לחלוקת ארץ ישראל.
תכנית פיל הוצעה על ידי ועדה שהקימו הבריטים בראשות לורד ויליאם פיל ומטרתה היתה "לפתור את הסכסוך בין היהודים והערבים". הערבים עדיין לא ידעו שיש "עם פלסטיני". הסכסוך היה בין הישוב היהודי הקטן [400 אלף נפש בלבד] לבין העולם הערבי כולו. אלה שהפכו בעתיד ל"פלסטינים" מנו אז כמיליון בשטח ארץ ישראל משני עברי הירדן

ועדת פיל הציעה לחלק את ארץ ישראל המערבית כך שהשטח הצבוע ירוק במפה יועד עבור המדינה הערבית לערביי ארץ ישראל ויהיה חלק מהמדינה הערבית ממזרח לנהר הירדן – אמירות עבר הירדן ואילו יתרת השטח, הצבוע תכלת, כ-17% מארץ ישראל המערבית נועדה למדינה היהודית. השטח בצבע בז' נועד להשאר בידיים בריטיות. לפי התכנית צריך היה גם להעביר חלק מן הערבים שנועד לשטח המדינה היהודית לשטח הערבי. להערכת הוועדה, כ-225,000 ערבים לעבר הירדן ולמדינה הערבית, וכ-1,250 יהודים למדינה היהודית.

הערבים כמובן התנגדו לכל אחיזה יהודית בארץ ישראל. בצד היהודי היו הרבה חילוקי דעות והרוב היה נגד. בן גוריון שהעיד בפני הוועדה אמר בין היתר: "לא המנדט הוא התנ"ך שלנו, אלא התנ"ך הוא המנדט"

מנהיגות המוסדות כולל דוד בן-גוריון, חיים ויצמן וגולדה מאיר הייתה בעד הצעות ועדת פיל, לפחות בעד הצעת החלוקה. כנגדם עמדה קואליציה של הקומוניסטים ואנשי שמאל (שהיו בעד מדינה דו-לאומית), הדתיים (שהתנגדו לויתור על נחלת אבות), הרוויזיוניסטים, הימין המתון בהנהגת מנחם אוסישקין, .

דוד בן-גוריון, שמח מאד כשקרא את דו"ח הוועדה והיה כאמור בעד קבלת ההצעה והקמת מדינה יהודית מיד. אולם בחר בטקטיקה של התנגדות פומבית לחלוקה כדי שהתכנית תוצג כבריטית וכך לא תגרור התנגדות אוטומטית מצד הערבים, והודיע לשר המושבות כי התנועה הציונית כולה מתנגדת לחלוק

לימים הביע בן גוריון [כך לפי הביוגרפיה שלו פרופסור מיכאל בר זוהר } צער רב על שלא קיבלנו את הצעת החלוקה של ועדת פיל. אילו היתה מוקמת אז מדינה יהודית בחלק קטן של ארץ ישראל ייתכן שניתן היה להציל מיליון או שני מיליון יהודים מציפורני הנאצים. ובשלב מאוחר יותר היתה המדינה מתפשטת כפי שארע בעקבות תכנית החלוקה ב-1947.

מפת תכנית טרמפ

מדינה פלסטינית אסור שתקום ולא תוקם

לאבו מאזן מגיעה תודה עמוקה מכל חובבי ציון * בהחלטתו לדחות את תכנית טקאמפ ["כלב בן כלב"] ולכרות ברית עם החמאס הוא הרחיק שוב את הסכנה שתקום מדינה פלסטינית * מדינה כזו אם תקום תאיים על ישראל לא רק בטילים ובטרור אלא גם בלחץ של אוכלוסיית עולם שלישי * קווים לדמותה של המדינה שלא תקום

מתנגדי המדינה הפלסטינית מדברים בעיקר על הסכנה הבטחונית – השתלטות החמאס, חבירה לאירן, איומי טילים, פיגועים.

אך קיימת סכנה גדולה במדינה הפלסטינית, גם אם הפלסטינים יכתתו את חרבותיהם לאתים ואת מטעני החבלה למזמרות. זו הסכנה שבשכנותנו תוקם מדינת עולם שלישי. תושבי מדינה זו [שתקלוט אולי מיליונים הקרויים פליטים] יראו במרחק זריקת אבן מדינה פורחת ומשגשגת שקוראים לה ישראל. בעוד הם חיים במדמנה הצפויה והבלתי נמנעת של עולם שלישי.

מה זה "עולם שלישי"

יש כמה דברים המשותפים לכל מדינות העולם השלשי.

* רובן ככולן נשלטות בידי משטרים רודניים מושחתים.

* המשטר המושתח אינו משקיע בתשתיות, בחינוך, ברווחה, בפיתוח ובייצור.

התוצאה היא:

שירותי בריאות עלובים, שיעור תחלואה גבוה, תוחלת חיים נמוכה ושיעור תמותת תינוקות גבוה.

שיעורי ילודה גבוהים, אשר יחד עם תוחלת החיים הנמוכה, יוצרים פלח רחב של אוכלוסייה צעירה.

רמת הכנסה לנפש נמוכה.

אחוזי האבטלה גבוהים מאוד.

שיעורי אלימות גבוהים.

כך בדיוק נראית המדינה הפלסטינית שנקראת עזה.

מדינת עולם שלישי מקצה את המיליארדים הרבים המגיעים אליה (מסיוע מן המדינות העשירות, שזו בעצם דמי חסות לטרוריסטים, מתמלוגי נפט, ממכירת אוצרות טבע) בעיקר לרווחת שיכבה קטנה שמסביב לשליטים. בהעדר השקעה בתשתיות ובחינוך, בלי השקעה בפיתוח ובייצור, אין שום סיכוי למדינות אלה לצאת ממצבן. סיוע של מיליארדים וההכנסות העצמיות נבלעות ברובן לכיסי השליטים. ההמונים נשארים בבערותם, בפיגורם, בסבלם, בעוניים הנצחי.

קו נוסף המאפיין את מדינות העולם השלישי הוא השקעת המשאבים בעיקר למטרות של האדרת השלטון, פיתוחים צבאיים, תוקפנות כלפי מדינות קרובות ורחוקות.

מדינת פלסטין, אם תוקם, לא תהייה שונה מהן בקווי המתאר היסודיים. לכן לא תוקם ואסור שתקום.

התבוננו בתמונה החלקית שמתחת לדברי הפתיחה האלה. מפה זו נותנת תשובה לשאלה מתי וכיצד הומצא "העם הפלסטיני". היא מוכיחה את אמיתות ססמת הציונות "עם ללא ארץ לארץ ללא עם"

מפת ההתיישבות הערבית 1871-1948

אם תלחצו על הקישור הבא תצפו במפה כולה

התיישבות ערבית 1871-1948

להמשיך לקרוא ←

משורר ארץ ישראל נתן אלתרמן הופך משנה לשנה יותר ויותר אקטואלי. המשורר שהכריז כי "אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו". המשורר שהיה הרוח החיה בהקמת " התנועה למען ארץ ישראל השלמה" ואמר: "מי שיחזיר את חלקי הארץ הללו יצטרך לפני כן לכתוב תנ"ך אחר" . עד סוף ימיו טען כי אין ולא הייתה אומה פלסטינית. ברגע שהכרנו באומה נפרדת כזו איבדנו את הבסיס לצדקת הציונות והענקנו לגיטימציה לטרור.

קטונתי מלהביע דעה על שירתו הלירית של אלתרמן. אציין רק שיש הרואים בו את גדול המשוררים מאז ביאליק ואורי צבי. באומרי שאלתרמן נעשה אקטואלי יותר כוונתי לשירתו בז'אנר, שהמבקר דן מירון מכנה " תת תקני" . השירים שפרסם משך 22 שנים (1943-1965) ב" טור השביעי" בעיתון " דבר" .

נתן אלתרמן

על מידת הרצינות בה התייחס אלתרמן לחלק זה של יצירתו שמעתי מפי הסופר חיים באר, שעבד באותה תקופה ב" דבר" . אלתרמן נהג להגיע למערכת מבעוד יום עם כתב היד, יושב שעה ארוכה ומשכלל אותו, בודק את ההגהות ומכניס עוד ועוד שינויים, הטיפול בטור שלו היה סיוט לפועלי הדפוס ולעורכים.

במה אלתרמן אקטואלי היום?

ניתן לשירתו לדבר:

כה אמר השטן

" …אז אמר השטן: הנצור הזה

איך אוכל לו.

איתו האומץ וכשרון המעשה

וכלי מלחמה ותושיה עצה לו.

ואמר: לא אטול את כוחו

ולא רסן אשים ומתג

ולא מורך אביא בתוכו

ולא ידיו ארפה כמקדם,

רק זאת אעשה: אכהה מוחו

ושכח שאיתו הצדק.

כה דיבר השטן וכמו

חוורו שמים מאימה

בראותם את השטן בקומו

לבצע המזימה" .

(שיר זה לא פורסם בחיי המשורר. מצאה אותו בתו, תרצה אתר בעזבונו).

השלום כחומר נפץ

" …הדנים על שלום ברב-חפץ

חייבים לשנן וללמוד

כי שלום הוא אחד מחומרי הנפץ

היכולים להחריב עולמות.

ולכן הקמת השלום יש בה פחד

כי ארגז דינמיט הוא, ומי יחזיקנו?

ואמנם העמים מקימים אותו יחד –

ומיד מתחילים לתרחק ממנו

… כדי שאותו השלום בקומו

לא יבשיל מלחמה חדשה בשקט,

יש הכרח שיהיה השלום בעצמו

מלחמה בלתי פוסקת

מלחמה נגד כל השלמה ומורך,

נגד כל עיוות-דין של יהיר ועם,

ואפילו שמירת השלום, לעת צורך

משומרי השלום בעצמם"

נצחון המסלפים

בשירו " תחרות לניסיון" מתאר אלתרמן תחרות בין ארבע חרויות: חופש הדיבור, חופש הדת, חופש ממחסור וחופש מפחד. כשנעמדו המתחרים על קו הזינוק הצטרף לתחרות " חופש הסילוף" .

צחקו הצופים. מה כוחו של חופש הסילוף מול כוחן של יתר החרויות קלות הרגליים. אך הנה זינקו החמישה ואז

" רחבו העיניים

אילמה כל לשון

הסילוף הפיסח

מגיע ראשון"

—

" ובמרכז הזירה התייצב הסילוף

ויקרא: לי הכתר, אני האלוף"

אלתרמן מסביר את הסיבות לנצחון הסילוף.

" הנותנים לו לגשת לשדה התחרות

מנחילים למפרע תבוסה לחרות" .

דברים דומים אמר מפקד חיל האוויר לשעבר בני פלד

 משה רבנו הביא את עם ישראל לארץ זבת חלב ודבש, אך גם לארץ מוכת רעידות אדמה. השבר הסורי אפריקני, שביקעת הירדן היא חלק ממנו, הוא הגורם לכך שמתרחשות בארץ רעידות אדמה מימים ימימה. הרעידות, בעוצמה זו או אחרת, מתועדות מתקופת התנ"ך ועד לימים אלה ממש.

אתמול קיבלנו שוב תזכיר לכך שאנו יושבים בארץ מועדת לפורענות זו. וכמו בעבר יש להניח שגם ברעידות הבאות אם יהיו חלילה  – היהודים יגישו עזרה הערבים ינצלו את האסון לפרעות

השבר הסורי אפריקני מתחיל בדרום טורקיה, עובר דרך סוריה ובקעת הלבנון בצפון, לאורך נהר הירדן, ים המלח, הערבה, מפרץ אילת וים סוף, דרך מפרץ עדן עד לקניה, שם הוא מתפצל לשניים ומגיע לבסוף עד לזימבבואה. אורכו של השבר כ-6,000 ק"מ, ורוחבו בין 7 ל-20 ק"מ. הוא החל להיווצר לפני כ-25 מיליון שנים בתהליך שנמשך עד היום. בלשון הגיאולוגים השבר משמעותו שהאזור יושב על שני לוחות טקטוניים שכל תזוזה בהם מביאה בעקבותיה את רעידת האדמה.

השבר הסורי אפריקני. צילום לוויין של נאסא (ויקישיתוף)

להמשיך לקרוא ←

בין כל הארועים המרגשים של יום העצמאות ה-70 ריגשה אותי במיוחד מרגלית זינאתי מדליקת המשואה  מפקיעין * לא רק מפני שהיא נצר יחיד ליהודים שלא עזבו את ארץ ישראל מאז ימי הבית השני * אלא מפני שפקיעין קשורה באגדת משפחתי  * פרק מספרי "בריחה מצפת"

מרגלית זינאתי [צילום מסך ההסתדרות הציונית]

להמשיך לקרוא ←

 ההצהרה מבטיחה בית לאומי ליהודים וזכויות אזרחיות ודתיות לערבים * ה"פלסטינים" אינם מוזכרים כי מעולם לא היה עם כזה *  השר הבריטי-יהודי שמחק את הקשר ההיסטורי שלנו לארץ                                         

                                             – מאת אליקים העצני –

מתוך ההמולה הגדולה מסביב להצהרת בלפור בקעו גם מתוכנו – איך לא? – קולות של ביקורת על קיפוח העם הפלסטיני בהצהרה הזאת.
מדוע ההצהרה מזהה בארץ ישראל רק עם אחד, "העם היהודי", ומבטיחה לו "בית לאומי". בעוד אשר הפלסטינים – שומו שמים – מכונים "עדות לא-יהודיות",
עדה ולא עם? ובהתאם לכך, מדוע ההצהרה מעניקה ליהודים זכות פוליטית-מדינית על הארץ ("בית לאומי"), ולפלסטינים רק "זכויות אזרחיות ודתיות"?
וכל זאת, כאשר בארץ חיו באותה השנה, 1917, למעלה מחצי מיליון ערבים ורק כ- 80.000 יהודים.
התשובה פשוטה: בלפור לא היה נביא. הוא לא היה יכול להתנבא שמספר שנים א ח ר י מתן ההצהרה, הערבים המקומיים יעטו על עצמם תחפושת של עם, ועוד עם שנכחד 2500 שנים לפני כן, הפלישתים.
אפילו אחד מעמודי התווך של גלי צה"ל, רזי ברקאי, כשל בכך. דיברו על כיבוש באר שבע ע"י הפרשים האוסטרלים באותה השנה, 1917, ורזי מצא צורך להוסיף, שהערבים קראו אז לארץ
'פלסטין'. למרבה המזל, המרואיין שלו, איש בקי, תיקן אותו במקום: ב-1917 הערבים טרם שמעו על 'פלסטין'!

הצהרת בלפור [תרגום עברי ראה בנספח למטה]

"פלסטיין" חלק מסוריה הערבית"

ואיך ראו וכינו אז הערבים את עצמם? את התשובה נתן קונגרס האגודות המוסלמיות-נוצריות שהתקיים ב-1919, בהשתתפות נציגים מכל הארץ, במלים אלו:
"אנו רואים ב-'פלסטיין' ( הכוונה לשם האירופי של ארץ-ישראל א.ה.) – "חלק מסוריה הערבית, שממנו מעולם לא היתה מנותקת. אנו מחוברים לסוריה בקשרים לאומיים, דתיים, לשוניים, טבעיים, כלכליים וגיאוגרפיים."

להמשיך לקרוא ←

פרק מן הספר "בריחה מצפת"

שנים אני הולך בעקבות סבי שנספה באסון במירון לפני 106 שנים * ראיינתי עשרות בני משפחה וחוקרים של התקופה * נברתי בספרי זיכרונות ובספרי מחקר וגיליתי רק חלק מתמונת פסיפס ענקית * ולפתע נתגלתה נינה בלתי ידועה מקנדה, שהביאה עמה יומן של סבתה, המתאר את כל התקופה והתמונה הושלמה * ובעקבות הגילוי – איחוד עם בני משפחה של דודי, שירד מהארץ לפני 103 שנים * סיפור משפחה מארץ ישראל וסיפור של גילוי זהות שראשיתו בשנת 1820 בצפת * טיוטת פרק מן הספר "בריחה מצפת"

בראשית יולי 2011, פתחתי עם בוקר את המחשב, והמייל הראשון שריצד על המסך הכה בי כמכת ברק.

אישה אלמונית כתבה כי קראה באינטרנט מאמר שכתבתי לפני כתריסר שנים על סבי, משה רוזנטל, שנספה באסון שארע בל"ג בעומר 1911 במירון. הכותבת, שידעה כי היא נינה של משה רוזנטל, ביקשה לדעת כיצד אנחנו קרובי משפחה. היא הוסיפה כי יש בידה ספר זיכרונות, כתוב כיומן בכתב יד, שכתבה סבתה, יוכבד סגל ז"ל.

כמעט נפלתי מכיסאי מהפתעה ומהתרגשות. יוכבד סגל הייתה אחותה הצעירה של אמי ודודה אהובה מאד. לא ידעתי שהייתה לה נכדה בקנדה – פרופסור למתמטיקה, לאה אדלשטיין-קשת.

 זו הייתה רק הראשונה בסדרה של התרגשויות. נכדת דודתי ה"חדשה" סיפרה כלאחר יד כי עלתה על קבר סבי בצפת במהלך ביקור בן שבועיים בארץ. קבר שנעלם לפני כ-90 שנה ואני חיפשתי ללא הצלחה בעשרים השנים האחרונות.

בתוך זמן קצר שלחה לי לאה קשת את היומן אותו קראתי בנשימה אחת (היומן מחזיק כמאה עמודים בכתב יד ברור] .

כבר בקריאה הראשונה נתברר לי כי היומן הוא אוצר בלום של מידע על המשפחה ועל התקופה. כמה ימים לאחר מכן עליתי על קבר סבי עם רעייתי ועם בתי, להגיד שלום וגם פרק תהלים לסב שלא זכיתי להכירו.

עליה לקבר לאחר מאה שנים

תחקיר במבוי סתום

לפני שנים רבות החלטתי לכתוב ספר על משפחתי שבמרכזו דמותו של סבי. על הנסיבות שהביאו אותי להחלטה זו כתבתי במאמר שהביא את לאה קשת להתקשר אליי.
במהלך השנים ראיינתי והקלטתי בשיטתיות את בני משפחתי לכל ענפיה ודורותיה בכל הזדמנות – בימי שמחה ובימי אבל. נברתי בארכיונים, בספרי זיכרונות ובספרי מחקר. ראיינתי עשרות בני משפחה וחוקרים.

לעומת שפע החומר שאספתי על משפחת אבי [ משפחת טויסטר, המונה אלפי דודנים מדרגה שניה שלישית רביעית וחמישית] לא הותיר הסבא משה רוזנטל איש. לא אחים ואחיות, לא דודנים, לא קרובים רחוקים. מאומה. כל שידעתי עליו היה רק מסיפורי אמא.

ידעתי שהמשפחה הגיעה מאי שם, בספינת מפרש שאיתרתי את זמנה בסוף המאה ה-18. לפי סיפורי המשפחה בדרך לארץ פסקה הרוח והספינה עגנה בסמוך לאי. נוסעיה ירדו להמתין עד שתתחדש הרוח. כשחזרו לאוניה בחיפזון עם התחדש הרוח נתברר כי שכחו את אחד הילדים על האי.

החומר שליקטתי בעמל רב משך שנים היה עד לאותו מייל כמו פסיפס ענק שחסרים בו חלקים מרכזיים.

מי היה סבי

דמותו של הסב חקוקה בתודעתי מאז עמדתי על דעתי ואינה נותנת לי מנוח. אפשר לומר שינקתי את סיפור חייו ומותו עם חלב אמי.

הוא נולד בצפת בשנת 1858. נשא את סבתי אסתר בהיותו בן 18, למד חמש שנים בישיבה ואז החליט לעשות מעשה ולחולל מהפך בחייו, חיי בן הישוב הישן של צפת.

  סבי היה – כפי שכותב דוד תדהר באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו – "בין תלמידי הישיבה בצפת שהובאו לאדמת ראש פינה לסקל את האבנים ולהכשיר את הקרקע".

בראש פינה החל בחיים חדשים, שונים בתכלית מן החיים בצפת בה נולד ובה נולדו הוריו ואבות אבותיו. הוא הביא לעולם שני בנים וארבע בנות: ישראל, שמואל, רבקה, פנינה , שושנה, יוכבד.

אמי, שושנה, היא החמישית בילדיו ונולדה 14 או 15 שנים לאחר הירידה לראש פינה.

מאמי למדתי כי סבי עבר מהפכה נפשית ואינטלקטואלית במעבר מצפת לראש פינה. למרות העבודה המתישה, הרעב, המחלות, התנכלות השלטון הטורקי וערביי הסביבה הוא הצליח להרחיב את השכלתו בנוסף להשכלה התורנית שרכש בישיבה.

אחד מתלמידיו, עמרם שניידר בנתניה, סיפר לי בילדותי (זה היה ב-1945) כי סבי למד צרפתית, למד מדעים, למד בעיקר עברית על בורייה.

בראש פינה החל בעבודת כפיים מתישה, עבר לתפקיד ניהולי בבית החרושת למשי של הברון ועבד בו כשמונה שנים. לאחר סגירת המפעל ב-1905 היה למורה בראש פינה, במשמר הירדן ובמטולה. ב-1911 נספה באסון במירון והוא בן 53 בלבד, כשהוא מותיר אלמנה וארבע בנות.

ראש פינה בראשית המאה וצמודה אליה ג'עוני

 בנו הבכור, ישראל, ירד שנתיים לפני כן מן הארץ ונעלם. בנו השני, שמואל, מת מקדחת שחור השתן במשמר הירדן, כמה חודשים לפני מות האב.

עם מותו של האב באו לקיצן 29 שנים של חיים שהיו – למרות הקשיים הפיסיים – חיים של אושר וכבוד. חיים בחיק הטבע ופרנסה בעמל כפיים. חיים בעולם תעשייתי למחצה המרוחק אלפי שנות אור מן החיים בצפת, שבניו ובנותיו לא הכירו כלל. כולם נולדו בראש פינה והכירו רק את העולם החדש של אותה תקופה. עולם מושבות הברון.

האסון במירון

לפני 102 שנים, בל"ג בעומר 1911, ארע אסון גדול במירון. מעקה מרפסת עליו הצטופפו מאות חוגגים שצפו בהדלקה המסורתית, התמוטט. עשרות חוגגים נהרגו ונפצעו.

ב"הפועל הצעיר", שראה אור כחודש וחצי לאחר האסון תואר האסון במילים הבאות:"... הרב עלה על הגג לעשות את ההדלקה על קבר ר' שמעון בר יוחאי... דממת האלוהים שורה על הטבע הנקי והפלאי שמסביב. בשעה זו הדחקות והצפיפות גדולות מאד.

"והנה פתאום נקרע מעל הגג מעקה הברזל הרעוע (גזוזטרא), הלך וסחף אתו אבנים כבדות והמון הנשענים עליו נפלו על ההמון הצפוף העומד למטה. נתגלה חזיון דמים נורא, אבני הבניין ומטילי הברזל כאילו התקשרו יחד להשחית ולחבל בלי חמלה. מספר ההרוגים מגיע לעשרה ומספר הנפצעים והנגועים לשלושים. ה'הילולה' נהפכה ליללה. נהרי דם ונחלי דמעות רחצו את חצר הצדיק".

הסופר ש"י עגנון, שהגיע אותו יום למירון [ברגל מיפו[ וניצל בנס, כתב:
"…ואני שעמדתי שעה קלה ביניהם בזמן שהיו חיים נושא מתים נעשיתי."

בין ההרוגים באסון היה סבי, ר' משה רוזנטל.

המרפסת שהתמוטטה צילום משנת 1885

כך נודע ליוכבד על האסון

מיומנה של יוכבד אני לומד לראשונה איך קבלה המשפחה את הידיעה על האסון. וכך היא כותבת:

"הגיע ל"ג בעומר ואבא לא חשב בכלל לנסוע למירון כי המצב לא הרשה וגם הבית שגרנו היה רחוק מן המושבה [במועד זה התגוררה המשפחה במטולה. האם, אסתר, שהתה אז בירושלים כדי לטפל בהכנות לנישואי הבת הבכורה, רבקה] כך שלא רצה להשאיר אותנו [ ארבע האחיות] לבד. אך האיכרים פיתו אותו שהם נוסעים בעגלה עד צפת והם ייקחו אותו הלוך וחזור. איכר אחד ידיד שלנו לקח אותנו אליו עד שאבא יחזור.

"הם נסעו [ב]יום ראשון [מתוך כוונה] לחזור ביום רביעי כי [זו היתה] נסיעה של 12 שעות. אנחנו חזרנו הביתה ביום שלישי בצהריים כי הצטרכנו להכין צרכי שבת ולעשות כביסה ומים לא היה.

" היו צריכים לנסוע למרחק ולהביא על חמור ארבעה פחים מים בתוך ארגזים. ביום רביעי בערב חיכינו לאבא. כל האיכרים חזרו ואמרו לנו שיבוא למחרת. הם כבר ידעו כי הוא נפל במירון מן הגג עם עוד עשרה יהודים והוא פצוע בבית חולים, אך אנחנו לא ידענו כלום…

" רק למחרת נודע לאיכרים כי הוא מת. והילדים במושבה שמעו את זה. ואני נסעתי להחזיר את החמור עם הפחים שהלווינו אצל איכר אחד ואחד הילדים רץ ברחוב וצעק אליי: אבא שלך מת ואת נוסעת לך. אני עזבתי את החמור עם הפחים ורצתי הביתה בבכי כי שמעתי שאבא מת. תיכף רצנו כולנו אל האיכרים והם אמרו שזה לא נכון שהוא רק פצוע קל והוא יחזור לשבת.

" רק בערב ביום חמישי באה ידיעה למושבה כי זה נכון שהוא מת והם [האיכרים] פחדו שאנחנו ניפול למעמסה עליהם. אז הם הביאו שתי פרדות וסוס ואנחנו ארזנו כמה חפצים ובחצות לילה יצאנו עם בחור אחד לדרך. נסענו 12 שעות בלי מעט מים …הלב שלנו כבר היה שבור כי איבדנו את ראש המשפחה. את האבא היקר.

"לקחו אותנו לצפת שם היה לאמא משפחה גדולה גם הורים עוד הי[ו] לה. אותנו הובילו לאחות של אבא שגם היא גרה בצפת… היא ישבה שבעה. וגם אנחנו התיישבנו על הארץ עד הדלקת הנרות כי היה יום שישי אחרי צהריים כאשר הגענו. ואז התאספו כמה מבני המשפחה וכולם נדו לנו על שנשארנו בלי אבא וגם אמא טרם חזרה [מירושלים] כי היא לא ידעה על האסון שקרה לנו."

עד כאן תאורה של דודתי , יוכבד סגל, ביומנה.

זו לא הייתה שיבה לצפת אלא הגליה לצפת. ארבע האחיות נזרקו לעיר שלא הכירו. בבת אחת הצטמצם אופק חייהן למעמד הנחות ביותר האפשרי לנערות בגילן – מעמד היתומה בצפת שאין לה גואל.

הגלות הזו השפיעה על משפחתי לאורך מאה שנים. וכשאני מסתכל לאחור על כל המידע שאספתי אני מגלה שבחיפושי אחרי סבי חיפשתי בעצם את זהותי שלי.

עיר אוכלת יושביה

צפת של המאה ה-19 וראשית המאה העשרים לא הייתה "עיר קסומה". זו הייתה עיר אוכלת יושביה.

לאורך המאה ה-19 הכו בעיר שלוש רעידות אדמה איומות, שקצרו קציר דמים של אלפי הרוגים ופצועים. רבים מצאו מותם במגפות ושארית הפליטה נבזזו בהתקפות של ערבים, בדואים ודרוזים.

אחרי הרעש הגדול של 1837 נותרו בעיר החרבה רק 1500 יהודים מתוך 3500 שהיו בה לפני הרעש. עד ראשית המאה העשרים עלו לצפת אלפים רבים, אך רבים נמלטו ממנה. במפקד שנערך ב-1922 נמנו בה רק 3000 יהודים.

לא רק פגעי הטבע והתנכלות השכנים גרמו לקשיי החיים בצפת. זו הייתה עיר שאווירה מורעל – רעל של חרדה קיומית, עוני מנוול, אמונות תפלות וקנאות דתית.

ידועה הממרה היידית (המתחרזת) – היזהר מצפתי ומטברייני כמו מפני אש ומפני מים. (זאלסט זיך היטען פון א טבריאנער און א צפאסער אזוי ווי פון פייער און וואסער).

המודרניזציה שהחלה לחלחל אל ארץ הקודש עם בוא העלייה הראשונה והקמת ישובי הברון רוטשילד, פסחה על צפת.

בצפת לא היו מוסדות ציבור. לא היה בה ועד מרכזי, מערכת חינוך, שרותי בריאות, ושרותים מוניציפליים. הייתה בה עוינות לכל צורה של חינוך והשכלה שאינם מסורתיים. בעלי יוזמה היו צריכים להיאבק על הקמת בית ספר, ספריה, גן ילדים. רק העשירים המעטים שהיו בצפת (והיו כאלה) הקנו לילדיהם השכלה באמצעות מורים פרטיים ששכרו. עניים שרצו שילדיהם ילמדו מקצוע שיוכל לפרנסם נאלצו לפנות למוסדות המיסיון. הניסיון הראשון להקים בית ספר עברי מודרני בצפת ביוזמת הברון רוטשילד נדחה בבוז על ידי המסד הרבני האשכנזי. כל 120 התלמידים שהתקבלו למחזור הראשון היו בני העדה הספרדית

הקללה הגדולה ביותר שרבצה על צפת – כמו על כל הישוב הישן בארץ ישראל – הייתה קללת ה"חלוקה". זה השם שניתן לאורח חיים המבוסס על קצבה חודשית מכספים שנאספו בחוץ לארץ. הכספים חולקו על ידי "כוללים". כל "כולל" העניק כספים לחבריו על פי מפתח מוצאם. ה"כולל" קבע כללי התנהגות של חבריו – איך יתלבשו, היכן יתפללו, איך יחנכו את ילדיהם. מי שלא עמד בתנאים הודר מן החלוקה. כספי החלוקה הספיקו אמנם רק לשכירת דירה ולמים, אך הם היו הגבול בין קיום כלשהו לבין חידלון.

 "העטלפים השחורים" והחרם על נשים

על אופייה של העיר ניתן ללמוד מן התגובה לאסון במירון:

"וקנאי צפת התחילו מיד בפעולה וקראו לאספת עם גדולה בבית הכנסת של האר"י הקדוש, כדי למצוא את האשם. בחרם גמור גזרו על הנשים שלא תיסענה יותר בל"ג בעומר למירון, וכן אסור לנשים ולעלמות לצאת לטיול בעיר ואפילו אל השוק לקנות דגים ובשר כדי שלא יבואו במגע עם גברים. אסור לנגן בכלי זמר במירון. ועל כל אלו התקנות תקעו בשופר…"

(הפועל הצעיר א' תמוז תרע"א 1911)

ר' משה דוד שוב, ממייסדי ראש פינה, מספר בספרו "זכרונות לבית דוד" על יוזמתו להביא את המודרניזציה לצפת. הוא יזם הקמת בית ספר עברי וספריה.

וכך הוא כותב על הקמת ספריה ובית ספר::

"… ספריה זו היא שהביאה את שביבי האור הראשונים לעיר צפת והפיצה אותם במבואות האפלים וסייעה רבות לפיתוח רוחם של צעירי הדור שהתגעגעו להשכלה. יסוד ספריה בצפת בעת ההיא הייתה מהפכה שלמה… צריכים היינו להזדיין למלחמה ב"עטלפים השחורים".

בהמשך הוא מספר מה עשו "העטלפים השחורים" בתגובה. הם רדפו את כל השותפים לפרויקט ואיימו עליהם להפסיק לתת להם את חלקם ב"חלוקה" רדפו את באי הספרייה בקללות ובחרפות.

זוהי צפת אותה עזב משה רוזנטל. זו צפת אליה נאלצו אלמנתו וארבע בנותיו לחזור.

אחת המסקנות אליהן הגעתי היא שסבי לא עזב את צפת אלא ברח מן העיר ומעטלפיה השחורים. האסון גרם לכך שבנותיו, ובהן אמי, נאלצו לחזור אחור אל חשכת העטלפים. ואז הבנתי מדוע אסון שארע לפני מאה שנה השפיע כל כך על משפחתי ומעורר בי תחושה כי האסון הזה ארע אך אתמול והוא אסוני הפרטי.

ביומנה מתארת יוכבד את החיים היפים במיוחד במשמר הירדן (לשם עברו מראש פינה):

"קיבלנו דירה יפה. גם המשכורת הייתה די טובה שישים פרנק לחודש [סכום נאה מאד. שכררופא בראש םינה היה כ-100 פרנק]. זה היה אז סכום גדול. אחי שמואל ז"ל היה לו גורן גדול מכל מיני תבואות והוא היה מכניס לביתנו חיטים חומצה ועדשים ואנחנו גידלנו גם כמה עיזים כי שם היה מרעה טוב גם כמה תרנגולות וברווזים. בחצר עשינו גינת ירקות כך שהיה כל טוב בבית. אמא ז"ל הייתה עושה מן החלב כל מיני גבינות וחמאה ושמנת".

הגילוי הנפלא של לאה קשת

רוב המידע שלמעלה – שהוא רק אפס קצהו ממה שנתגלה לי בחודש האחרון – הגיע אלי תודות לפרופסור לאה קשת-אדלשטיין. גילוי הנינה הזו חשוב בעיניי וריגש אותי לא פחות מגילוי סיפור המשפחה שנחשף בעזרתה.

                                                                                        לאה קשת

לאה היא נכדה של דודתי יוכבד, מחברת הזיכרונות ובתה של בת דודתי, תקוה.

תקוה הייתה מדענית נחשבת, שיצאה לקנדה בשנת 1962 עם בעלה ובתה היחידה, לאה, שהייתה אז בת 9.

שנים של ריחוק הביאו גם לניתוק. גילוי היומן הביא אותה ואת בעלה פרופסור יהושוע אדלשטיין לביקור בצפת ולקשר עמי.

איך נתגלה הקבר שנעלם

פרשת גילוי הקבר של סבי וגם של בנו, שמואל, היא צרוף מקרי של נסיבות שזקני צפת היו אומרים כי הוא מסוג הנסים שצפת נשתבחה בהם.

לאה קשת אדלשטיין ובעלה יהושוע [שוקה] באו לצפת וביקרו במוזיאון המאיר. הם שאלו שם איך להגיע לקברו של משה רוזנטל ונאמר להם לשאול בעצתו של אליהו בן טובים, שהתמחה באיתור קברי צדיקים וקברים שנעלמו בצפת.

הם פנו אל בן טובים והוא הוביל אותם אל קברו של משה רוזנטל ולקבר נוסף הסמוך לו של דודי שמואל רוזנטל. השמות ותאריכי הפטירה, לא הותירו מקום לספק כי אלה הקברים האמיתיים.

הקבר לפני שיפוצו

אליהו בן טובים עוסק מזה שנים בהתנדבות באיתור קברי קדושים בבית הקברות של צפת. בתקופה זו חשף בעמל רב, תוך שהוא מסיר מפולות עפר וזוחל במערות, עשרות קברי צדיקים. גולת הכותרת של גילוייו היה, בשנת 2009, איתור קברו של המקובל אלעזר אזיכרי, מחבר הפיוט "ידיד נפש", הנאמר בקבלת שבת.

בעבר שרת בן טובים בצבא הקבע כ-29 שנים ולאחר מכן עבר לעבוד במחלקת הלוגיסטיקה של המשטרה ואת חיפוש הקברים הוא עושה בהתנדבות בזמנו הפרטי.

שאלתי את בן טובים איך הגיע לקבר סבי שלא חיפש כלל. הוא סיפר לי כי מפקדו בצבא, ששמו רוזנטל, ביקשו לאתר את קברי משפחתו בצפת. בן טובים איתר חלקה גדולה ובה קברים רבים של אנשים ששם משפחתם רוזנטל. לא ברור כלל אם אלה קרובי משפחה שלנו. אך בין הקברים נמצאו קבריהם של משה רוזנטל ובנו שמואל. כשנפגש, באורח מקרי, עם בני הזוג קשת אדלשטיין הוא נזכר כי קרא על סבי במאמר שפרסמתי ב"מקור ראשון" וגם נמצא באינטרנט. אזכור זה הוא שהפגיש ביני לבין לאה קשת.

בני הזוג קשת שניהם עוסקים בענפים שונים של המתמטיקה עם זיקה חזקה לסטטיסטיקה.  הם אמרו לבן טובים כי ההסתברות למה שארע סביב גילוי הקבר היא כל כך זניחה סטטיסטית שקשה להאמין כי התרחשה. על כך השיב להם כי על צדיקים לא חלה הסטטיסטיקה. בכך הלך בעקבות חז"ל  שאמרו כי גם האיצטגנינונות (הורוסקופים) אינה חלה על ישראל.

  חידת הדוד שנעלם

היומן של יוכבד חשף הרבה חידות הנוגעות להיסטוריה המשפחתית שלנו. אך נותרה חידה שיוכבד לא יכלה לפתור – חידת האח שנעלם – ישראל.

לאה נחלצה לאיתור חידה, המעיקה על המשפחה מאז 102 שנים.

האח הבכור במשפחת רוזנטל ירד מהארץ בשנת 1909 והוא אז בן 26 בלבד. ירידתו הייתה קשורה באיזו טרגדיה משפחתית. לפי סיפורי המשפחה הוא הסתכסך עם אשתו, אולי על רקע מחלת האפילפסיה שבה לקה בנם. אולי על רקע חילוקי דעות לגבי אורח חיים דתי.

בסיפורי המשפחה נשארה הפרשה סתומה. סופר כי הילד הסתובב כחסר בית והופקר על ידי אמו ומת באיזה ואדי. הקשר עם האח שהגיע לארצות הברית היה רופף והתבטא בכך ששלח מדי פעם 5 דולר לאמו סבתי אסתר רוזנטל]. עד שנדם לבו לפתע בשנת 1932.

                                                     הדוד ישראל רוזנטל שנעלם בשנת 1909  ונמצא היום

זמן רב הוסתר דבר מותו של האח מידיעת אמו (סבתי). אמי הצליחה ליצור קשר עם אלמנתו של האח משך שנים לא מעטות ובשנים אלה המשיכה להסתיר את דבר מותו מאמה על ידי כך ששלחה לארצות הברית דולרים לאלמנה כדי שזו תשלח אותם חזרה לאם כאילו בשם בנה החי.

בשלב מסוים נותק הקשר ולא חודש אלא בשנת 1911, תודות לתושייתה של נכדת דודתי.

איחוד משפחתי לאחר 102 שנים

לאה קשת הצליחה לאתר באמצעות רשימת הבאים לארצות הברית דרך אליס איילנד את מועד בואו של הדוד ישראל רוזנטל. שם ציפתה הפתעה ראשונה: הוא לא בא מפלסטינה אלא מפריס שם נשארה כנראה אשתו הראשונה. בהצלבה בין מסמכים שונים הועלתה האפשרות שהוא חזר לארץ התגרש כאן ונשא אישה מצפת, חוה שמה, שהצטרפה אליו בארצות הברית. העובדות הללו לא היו ידועות במשפחה ונחשפו רק עתה תודות למסמכים האמריקניים.

על פי מפקדי האוכלוסין שנערכו בארצות הברית ב-1920 וב-1930 מצאה לאה קשת כי לישראל נולדו 6 ילדים שניים מתו בינקותם והיתר גדלו וחלקם הקימו משפחות והביאו צאצאים.

לאה קשת לא ידעה לאות. שיגרה מסרים לכל פינה חיפשה באתרים גנאולוגיים ויום אחד קבלתי מסר: "אאוריקה מצאתי". אחת מצאצאיו של הדוד ישראל, שרון שמה, הגיבה לפניה.

לא חלפו אלא ימים מעטים ובני הזוג קשת אדלשטיין עשו את הדרך במכונית מונקובר שבקנדה לניו ג'רסי. הם פגשו שם כמה מבני המשפחה, ביניהם איזידור (יצחק). הוא הבן האחרון שנותר בחיים לדודי, דהיינו הוא ממש בן דוד ישיר שלי בדרגה ראשונה. כך התאחדה מחדש משפחה יהודית מארץ ישראל לאחר פרידה של 102 שנים. 

גרסה ראשונה – 20 ביולי 2011

גרסה שניה – ל"ג בעומר 28.4.13

גרסה 3 ל"ג בעומר 14.5.17

שלשלת הדורות –סאמבור, צפת , גיא אוני

מאז נכתבה הגרסה הראשונה של פרק זה [שהיא טיוטה של פרק מספרי] נחשפה שלשלת הדורות של המשפחה עד לשנת 1819.

בשנה זו עלתה לארץ משפחת שיינקיר מסאמבור שבגליציה. אבי השושלת, שמואל, מוזכר בספרו של ל.א. פרנקל "ירושלימה" . [פרנקל נשלח בשנת 1856 על ידי הנדבנית עליזה הרץ מווינה, כדי להקים כאן את בית הספר המודרני הראשון בירושלים – בית ספר למל].

לודוויג אוגוסט פרנקל

בעמוד 380 במהדורה העברית של ספרו מתאר פרנקל ביקור בצפת, בביתו של אדם ששמו שמואל מסאמבור, מוכר יין ובעל מלון. פרנקל מתאר אדם נעים הליכות שארח אותו במלון, שבלט בניקיונו על רקע צפת המלוכלכת, והגיש לו ארוחה טעימה.

מי היה אותו שמואל?
במסורת המשפחתית [וגם ביומנה של דודתי יוכבד] נותרו חלקיקי עובדות מעורפלות על אותה תקופה. בדיקה ברשימות מונטיפיורי העלה כי שמואל עלה לארץ עם הוריו בשנת 1819 או 1820 בגיל 15 או 16. בשנת 1849 כבר היה שמואל נשוי לאשה ששמה שרה ולהם ארבעה ילדים – אברהם, מרדכי [מאטיל], ביילה ורייזל.

בשנת 1875 היה מרדכי בן 32 נשוי לאשה ששמה פייגא ולהם שלושה ילדים שאחת מהם אסתר, היא סבתי.

בשנת 1878 [תרל"ח] ירד מרדכי [שהיה ידוע יותר בשם מוטל] לגיא אוני בקבוצה של 17 משפחות שהקימו את הישוב החקלאי הראשון של בני הישוב הישן [זמן קצר לפני הקמת פתח תקווה].

הניסיון הזה הסתיים באסון והישוב חרב עד שבאו עולים מרומניה והקימו את ראש פינה. אך על כך יסופר בפרקים הבאים.
[ותודה לחוקרת צפת ד"ר רבקה אמבון, על עזרתה בפענוח שושלת משפחתי].

===============================================================

קישורים

טויסטר – סיפורה של משפחה צפתית

 http://www.zeevgalili.com/2011/08/15824

 למה החרימו רבני צפת את אז"ר

 http://www.zeevgalili.com/2012/07/16951

 דפוס הגליל

http://www.zeevgalili.com/2012/07/16997

 כלה אלמנה בעיר לא קסומה

 http://www.zeevgalili.com/2012/12/17446

 צפת במאה ה-19 תחיה לאחר חורבן [ מאת רבקה אמבון]

http://www.zeevgalili.com/2011/11/16086

 שתי כלות שנרצחו בצפת

http://www.zeevgalili.com/2004/08/310

סבי שהיה מבוני ראש פינה

http://www.zeevgalili.com/2009/05/2836

תגובות

סיפור מרתק, כאילו נלקח מעולם הדמיון.
כה לחי. אשריך.

אריק ברהום

 תגובות [שנשלחו לגירסה הראשונה של הפרק]

להוציא לאור את היומן

זאב ידידי,
אני מודה לך ששלחת אלי את הסיפור המדהים של קורות משפחתך.
בעיקר אני מתלהב מן העובדה שיש בידך יומן בכתב יד, מקור אותנטי המתעד את המציאות המשפחתית והסביבתית בתקופת ראשית היישוב. צפת, משמר הירדן, ראש פינה – יש אמנם לא מעט עדויות וספרים אך כל עדות נוספת כזו המתגלית כעבור למעלה ממאה שנה היא ממש מחייה נפשות ומרגשת לב.
אני מקנא בך שזכית לכך, ומקווה שתעולל מתוך החומרים האלה עוד ועוד פרטים ותכתוב עליהם. ואולי תוציא את היומן בחוברת?
 
שימחתני, זאב , בזה הערב
 
 
אליהו הכהן

==============================================================
מידע חדש על המשםחה

תמיד מרתק לקרוא את הטורים שלך.
על אחת כמה וכמה כשהטור חושף מידע מקיף ומחדש על המשפחה

עמית שטרן (הנכד של מרים והבן של צביקה)

============================================================== 

מצב הקברים במירון

סיפור מדהים. אני יודע  שכמה מהרוגי מירון קבורים בבית העלמין הקטנטן שליד הציון של רבי שמעון בר יוחאי. לפני כשנה נתבקשתי לסייע בניקוי בית העלמין הזה , שכל "שומר סביבה" זורק לאזור הזה לכלוך , אולי בלי ידיעה שיש שם קברים. ביטאון העדה החרדית., "העדה",במוסף שלו "דורות",  הקדיש באייר האחרון, כמה עמודים על האסון במירון במלאת 100 שנה. אתה פשוט נהדר.

שאול שיף
הערה:

אבל הבטאון הזה חוזר על מה שאמרו חכמי צפת שהאשימו את הנשים באסון.
ז.ג.

 ==============================================================
אין לי מילים כדי לתאר לך את ההתרגשות בקוראי את המאמר. אמץ ויישר כוחך להמשיך במלאכתך…אני נהנית מפירות עמלך – המון תודה!

ורד

 ================================================================

אוסף סיפורי ארץ ישראל

הסיפור מדהים. אני חוקר ואוסף סיפורי ארץ ישראל מזה שנים וסיפור משפחתך הוא בשבילי מתנה.
כתבת כבדרך אגב שמשפחת אביך היא משפחת טויסטר. בימי ראשית הטלוויזיה הישראלית היה לי איש צוות, תאורן בשם אליעזר טויסטר.איש מופלא שמאד אהבתי. הוא נפטר כבר לפני שנים אבל היה בקשר איתי גם לאחר שעזבתי את הטלוויזיה. אם אני לא טועה הוא סיפר תמיד ששורשיו בצפת.

עמנואל דודאי

==============================================================

כמו מהרומן גיא אוני

זה מ צ מ ר ר. פשוט כך.
איזה סיפור- אישי- לאומי- אישי. חלקים מתוכו נשמעים כאילו נלקחו מהרומן גיא אוני.
ובין השורות מבצבצת חריצות בלתי נלאית של זאב גלילי ושל לאה קשת. אי אפשר בלי המחפשים והזוכרים המסורים הללו.
 
מרגש מרגש.

תמר

תגובה שנכתבה בספטמבר 2012 

מסתבר שקלעת למטרה בלי שידעתי. אכן אבי סבתי ירד לגיא אוני ועל כך אספר בהמשך.

ז.ג.

==============================================================

בעל ניסיון מגיב

זאב.
רק עכשיו קראתי את סיפורך על סבא רוזנטל. כמי שכתב בעצמו את סיפור משפחתו ויודע כמה קשה לקשור קצוות כאלה, אני יכול לומר לך שקראתי בנשימה עצורה ובסקרנות רבה את מה שכתבת. מזלך שהגיע לידיך היומן הישן. לא הרבה משפחות יכולות להתברך במקור מידע חשוב כזה. ובנוסף לכל, כדרכך בקודש, כתבת בשטף ובשפה קלה והעלית תמונות מהעבר כמו הן חיות היום.
ברכותיי על הישגך זה.
בני

משפחת רוזנטל סיפור של 100 שנים בצילומים

צפת 1895

מטוויית המשי בראש פינה בה עבד סבי כמנהל

הפתיחה של זכרונות דודתי יוכבד סגל

ראש פינה 1913

יוכבד סגל

אליהו בן טובים הצדיק שתודות למאמציו חסרי הלאות נתגלה הקבר

איחוד משפחתי לאחר 103 שנים. במרכז לאה קשת ולימינה יצחק רוזנטל ומסביב בני המשפחה

התבוננו בתמונת המפה החלקית שמתחת לדברי הפתיחה האלה. מפה זו נותנת תשובה לשאלה מתי וכיצד הומצא "העם הפלסטיני". אם תלחצו על הקישור שמחת לתמונת המפה החלקית תוכלו לראות את המפה כולה

מפת ההתיישבות הערבית 1871-1948

התיישבות ערבית 1871-1948

להמשיך לקרוא ←

מה שהם רוצים נאמר בקליפ ששודר ברשות הפלסטינית: "מירושלים ועכו ומחיפה ומיריחו ועזה ורמאללה, מבית לחם ומיפו, ומבאר שבע ורמלה, משכם לגליל ומטבריה לחברון. ומשכם לגליל ומג'נין לחברון" 

פלסטין ללא ישראל

להמשיך לקרוא ←