מדינת ישראל הוקמה בתאריך ה' באייר תש"ח? לא מדוייק. בתאריך זה הוכרזה המדינה. תהליך הקמתה נמשך שנים רבות של כיסופים, של תלאות, של ישוב ישן ועליות חדשות. בלעדיהם לא היתה קמה המדינה ולא היה אפשר להכריז עליה. זה הזמן לספר את סיפורם של כמה מגיבורי העבר. חלוצים אלמונים שכל אחד מהם הניח לבנה לבניית הבניין בו אנו יושבים. אחד מגיבורים אלה הוא סבי, ר' משה רוזנטאל. הוא היה דור שלישי של ילידי הארץ. משפחת סבו, או אבי סבו הגיעה לארץ בסביבות 1750. כ-130 שנה לפני "העליה הראשונה". זה הזמן לספר על היהודים המעטים שבאו לארץ במהלך הדורות ונאחזו בציפורניהם באדמתה הצחיחה. בלעדיהם לא היתה קמה מדינת ישראל.

ערב פרוץ מלחמת יום הכיפורים, נסעתי עם משפחתי לבילוי סופשבוע בראש פינה. זה היה ביקורי הראשון במושבה, בה נולדה אמי ובה שימש סבי כאחד ממנהלי מטוויית המשי של הברון. לאחר שהתמקמנו באכסניית הנוער יצאנו לטייל.

בית הכנסת העתיק של ראש פינה

דבר ראשון פנינו לעבר בית הכנסת העתיק, על מנת לברר אם מתקיים בו מניין בשבת. טיפסנו במעלה הדרך ותוך זמן קצר הגענו למקום. רעייתי הביעה פליאה איך ידעתי להגיע לבית הכנסת שלא ביקרתי בו מעולם. לא היה לי הסבר מתקבל על הדעת מלבד התחושה שהיתה לי כי המקום מוכר לי מימים ימימה. בעת ביקורנו היתה ראש פינה העתיקה ("ראש פינה עילית") גל חורבות. אך אני זיהיתי בקלות את גן הברון ומצאתי שער ומדרגות המובילות לראש הר, אף שהיו מוסתרות אז בעשבי בר. ידעתי להצביע על מקום בית הקברות העתיק ובית הבד ובית הפקידות ומטוויית המשי. במורד הדרך דפקנו על דלת בית שנראה מיושב. בטרם נכנסנו יכולתי לתאר את שנראה בתוך הבית, במיוחד את העובדה שהריצפה מרוצפת באבני בזלת שחורות ועגלגלות. וכך היה.

גילגול או זיכרון ילדות

אילו הייתי מיסטיקן הייתי אומר שאולי אני גילגול של מישהו שחי במקום הזה לפני מאה שנים. הרי יש אינסוף עדויות של אנשים שמתארים חוויות שארעו שנים רבות לפני שנולדו. אף שאיני פוסל על הסף את תורת הגילגול (המעוגנת אצלנו בקבלה) כרציונליסט חפשתי הסבר אחר.
אולי סיפוריה-תאוריה של אמא, שסיפרה לי בלי סוף על ילדותה בראש פינה הוטבעו בי כה עמוק עד שהפכו להיות מעין זכרון תת הכרתי שלי. ואולי קיים איזה מנגנון גנטי, המעביר אינפורמציה מדור לדור כמו שהוא מעביר תכונות גנטיות: צבע עיניים, כשרון מוסיקלי, מחלות?

אני מספר את הסיפור הזה בעצם כדי לספר על סבא שלי. הוא נספה באסון שנים רבות לפני שנולדתי, ואף על פי כן אני חש עצמי קשור אליו בעבותות של אהבה והערצה. אני מספר את סיפורו כדי להגיד כי עצמאותנו נקנתה בעמלם ובמסירותם של רבים, עוד בטרם היות מדינה ובטרם היות ציונות. ואחד מרבים אלה הוא סבא שלי, ר' משה רוזנטל.

הוא נולד בצפת בשנת .1858 נשא את סבתי אסתר בהיותו בן ,18 למד עוד חמש שנים בישיבה ואז החליט לעשות מעשה ולחולל מהפך בחייו, חיי בן הישוב הישן של צפת.

באותה שנה1882 הוקמה למעשה ראש פינה (על בסיס הישוב גיאוני, שהוקם חמש שנים קודם לכן על ידי עשר משפחות מצפת). המתיישבים החדשים, ובראשם דוד שו"ב, באו מרומניה וקראו ליישובם על יסוד דברי משורר תהלים "אודך ה' כי ענתני ותהי לי לישועה. אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה".

סבי היה – כפי שכותב דוד תדהר באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו – "בין תלמידי הישיבה בצפת שהובאו לאדמת ראש פינה לסקל את האבנים ולהכשיר את הקרקע".

מה בדיוק עשה סבי בשנים אלו איני יודע. אמי נולדה רק שש עשרה שנים לאחר מכן. אבל מתוך תאוריה אני יכול להבין שהאיש עבר תהפוכה נפשית ואינטלקטואלית. בתוך העבודה המתישה, הרעב, המחלות, התנכלות השלטון הטורקי וערביי הסביבה הוא הצליח ללמוד. למד צרפתית, למד מדעים, למד בעיקר עברית על בורייה. אדמה לעבוד אותה לא יכול היה לקבל, לא הוא ולא בניו הבוגרים, כך ספרה אמא. הברון חשב שילידי הארץ אינם כשירים לעבודת האדמה. (רק בנו, שמואל, זכה באדמה ביסוד המעלה, לאחר שנשא לאשה עולה חדשה מרומניה. אך הוא כמעט ולא הספיק להנות ממנה ומת מקדחת צהובה בגיל 24).

מטוויית המשי של ראש פינה. התמונה צולמה על גלויה של ה"אמריקן קולוני" ומצאתי אותה בארכיון הציוני בירושלים. אני משער כי היהודיבעל הזקן והכובע השחור הוא סבי.

כשהקים הברון את בית החרושת למשי (ה"פאבריקה" קראו לו) נקלט בו סבי באורח טבעי בשל ידיעותיו, חריצותו וטוב מזגו. הוא עלה עד מהרה בסולם הדרגות והיה אחד ממנהלי היצור הבכירים ואף זכה בפרמיה של הברון.

כתב עת חקלאי ביידיש

בית החרושת למשי (או ה"מטוויה" כפי שחוקרים מעדיפים לכנותה) הוקם בסביבות 1890 . המטרה היתה לספק פרנסה לעובדי המפעל שיבואו מצפת. בנוסף אמור היה המפעל לספק פרנסה גם לחקלאים שיספקו לו את חומר הגלם: פקעות תולעי משי הניזונות מעלי עצי תות.
ראש פינה נבחרה להקמת המפעל בשל קירבתה ללבנון והאפשרות ליבא משם פקעות, אם הייצור המקומי לא יספיק. וכן בשל קירבתה לצפת.
הברון החל בניסיונות לגדל תולעי משי במושבות שונות עוד לפני שהוקם המפעל. את החקלאים הדריכו באמצעות כתב עת חקלאי מקצועי ביידיש "דער קאלאניסט". הניסויים הצליחו ושטחי המטעים התרחבו בכל חלקי הארץ והגיעו ל-3000 דונם, מחציתם באזור ראש פינה.

המפעל כלל שני מבני אבן גדולים בשטח כולל של כ-450 מטרים מרובעים, דודי קיטור לתוכם הוטלו הפקעות וציוד לטוויית חוטי המשי. בתקופת השיא עבדו בו 78 פועלים חלק מהם יהודים מצפת, חלק יהודים שבאו מהעיירה הדרוזית חצביה וכן פועלים ערבים מלבנון. תוצרת המפעל יוצאה לפריז, מארסיי ליון, ומילאנו דרך ביירות.

משבר בגלל תחרות  מסין

כמו מפעלים רבים בארץ גם מפעל זה לא החזיק מעמד. הוא נסגר ב-1905 בגלל משבר קשה שפקד את כל תעשיית המשי בעולם. המשבר נגרם בגלל הצפת שוקי העולם בסחורה זולה מסין ומיפאן.

עם סגירת המפעל עבר סבי להיות מורה בראש פינה ונמנה עם קבוצת מורים שחוללו מהפך בלימוד השפה העברית בשיטת "עברית בעברית". עם תלמידיו אז נמנה חיים קלר, לימים מנהל בית הספר לבנים בתל-אביב. מראש פינה עבר סבי למשמר הירדן (כנראה כדי להיות בקירבת בנו, שמואל, שקיבל שם אדמה). לאחר מות הבן עבר למטולה. הוא לא צריך היה להיות בחגיגות ההדלקה בל"ג בעומר במירון כי היה עדיין בשנת האבל על מות בנו. אבל הוא היה שם בגלל איזו סיבה חשובה, נפצע קשה בהתמוטטות המבנה ומת לאחר כמה ימים בצפת והוא בן 53 שנים בלבד. אחד העדים לאסון היה הסופר חתן פרס נובל ש"י עגנון שיצא מן המבנה זמן קצר לפני ההתמוטטות כדי לחפש מים לרוות את צמאונו.

עוד על הנושא, ראה
"חלוצים ובונים בארץ ישראל"