הם רק ביטאו חוסר נחת מן המצב הקיים: מחירי המזון, מחירי הדיור, הקשיים של צעירים שעל סף המעמד הבינוני להגיע לביסוס כלכלי ומקצועי, חוסר השוויון בנטל בשרות הצבאי והכלכלי.
ארשה לעצמי לתרום משהו למחאה הזו בהגדרה מדויקת של המטרה הגלומה בה ובהסבר מדוע אין סיכוי להשיגה.
מטרת המחאה ניתנת להגדרה במשפט אחד:
שינוי הסדר הקיים.
כרזה במחאה נגד אי שיוויון בנטל
זאב גלילי
" רק בנושא אחד" , כותב אבנרי, " מאבד פישמן משום מה את חוש הזיכרון המופלא שלו: כשהוא מתבקש לפרט כמה כסף הלווה עד היום לחוות השקמים של ראש הממשלה, אריאל שרון. במפתיע, הוא גם לא זוכר אם ההלוואות, שניתנו מספטמבר 1994, נפרעו מאז, או שעדיין עומדת יתרת חוב לזכותו בהתחשבנות עם חוות שקמים" .
חוותהשיקמים
![קריקטורה (2014) מאת ניסים חזקיהו, המתארת את אולמרט וזקן בין בנייני הולילנד [ויקישיתוף]](https://i1.wp.com/www.zeevgalili.com/wp-content/uploads/2014/11/קריקטורה-2014-מאת-ניסים-חזקיהו-המתארת-את-אולמרט-וזקן-בין-בנייני-הולילנד-ויקישיתוף1.jpg)
קריקטורה (2014) מאת ניסים חזקיהו, המתארת את אולמרט וזקן בין בנייני הולילנד [ויקישיתוף]
– מאת אלי תבור –
שער העולם הזה שנועד להניא את אולמרט להגיש תביעת דיבה
– מאת נדב העצני –
זעזוע כבד עבר על החברה הישראלית השבוע. בכירי כלי התקשורת המרכזיים היו המומים במיוחד ונתנו לכך ביטוי בכותרות ענק, בעמודי כיסוי נרחבים, בביטויי גינויי חריפים במיוחד. תחושת מיאוס יוצאת דופן פשטה בחלל הציבורי, מעולם לא חווינו שחיתות פוליטית מטלטלת כל כך.
והכל, כמובן, בגלל מעשה הנוכלות יוצא הדופן של ראש הממשלה – נתניהו, ואותם ששה גמדים שהעזו לשקול לעזוב את הבית האידיאולוגי שלהם – 'קדימה', ולערוק לשורות היריב הרעיוני – קואליציית נתניהו.
יאיר לפיד פרסם בטור השבועי שלו ב"ידיעות אחרונות" תיזה מקורית על מצב התקשורת.
"מה קרה לתקשורת" שואל לפיד ומשיב:
• לא אוהבים אצלנו את התקשורת,
• התקשורת עניה ולפחות שני עיתונים עומדים בסכנת סגירה.
• כתוצאה מכך מקצצים במשכורות ובמצבת כוח האדם.
• כתוצאה: אין עוד "חקר האמת" בתקשורת.
ולמי שאינו מבין בתקשורת כמו יאיר לפיד הוא מסביר ש"חקר האמת" היה תמיד הדבר שעמד בבסיס העיתונות.
הם רק ביטאו חוסר נחת מן המצב הקיים: מחירי המזון, מחירי הדיור, הקשיים של צעירים שעל סף המעמד הבינוני להגיע לביסוס כלכלי ומקצועי, חוסר השוויון בנטל בשרות הצבאי והכלכלי.
ארשה לעצמי לתרום משהו למחאה הזו בהגדרה מדויקת של המטרה הגלומה בה ובהסבר מדוע אין סיכוי להשיגה.
מטרת המחאה ניתנת להגדרה במשפט אחד:
שינוי הסדר הקיים.
כרזה במחאה נגד אי שיוויון בנטל
אולמרט כבר איננו ראש ממשלה אך הספר שכתב ופרקיו מתפרסמים עתה בעיתון של המדינה, העיתון שחיפה על מעשי השחיתות שלו כל השנים, מוכיח שסכנתו לא חלפה. הוא היה ונשאר עבריין. מפרסם סודות מדינה, מפרסם ספר שהחוק מחייב אותו להגישו לאישור הממשלה לפני פירסומו. כרגיל מצפצף על כל העולם.
באותו מאמר הבאתי גם ניתוח אופי שנעשה אז למקרה שאולמרט יחוש כי עניבת הצדק המשפטי נכרכת סביב צווארו.
התחזית הזו מוכיחה עצמה כנכונה.ואני מביא בזה את עיקרי אותו מאמר.
ההצעה היא של חברת הכנסת מרינה סולודקין שתכליתה להביא לידי סגירתו של העיתון "ישראל היום".
בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר: "התופעה של הפצת עיתונים בתפוצה ארצית בחינם במשך תקופה ארוכה פוגעת קשה בעיתונות הכתובה ועלולה להביא בעתיד להופעת מונופולים בתחום זה ולפגיעה קשה בחופש הביטוי וזאת מהסיבות הבאות":
• עיתונים המופצים בחינם יוצרים תנאי תחרות לא שווים ולא הוגנים כלפי עיתונים אחרים, המופצים תמורת תשלום.
• הפצתו בחינם של עיתון בתפוצה ארצית במשך תקופה ארוכה עלולה לגרום לפשיטת רגל של עיתונים המופצים בתשלום.
"עלול להיווצר מונופול"
עוד נאמר בדברי ההסבר: "עלול להיווצר מונופול בתחום חשוב זה. אזרחים יוכלו להכיר רק את הדעות וההשקפות של בעלי העיתון המופץ בחינם שמממנים את הדפסתו והפצתו, ולכל הדעות וההשקפות האחרות לא יהיה ביטוי בעיתונות הכתובה. חופש הביטוי יהפוך למושג ריק מתוכן, דבר העלול לסכן את עצם קיומה של הדמוקרטיה בישראל".
הצביעות וחוסר היושרה הנודפים מדברי הסבר אלה ממש מעוררים בחילה. הגב' סולודקין גילתה לפתע שיש אפשרות למונפולים בתקשורת? לחד צדדיות בהשקפות ודעות? האם לא למדה מספיק עברית כדי לקרוא את ידיעות מעריב והארץ? האם לא שמעה על בעלויות צולבות (הכוללות גם את העיתונות הרוסית)? האם לא קראה על דיווחים כוזבים והעלמת אינפורמציה בהתאם לאינטרסים של המו"לים הטייקונים?
במקום תשובה לגב' סולודקין ולחברי הוועדה הצריכים להחליט אני מביא כאן את תגובתו של אחד מקוראי אתר זה, גבר צעיר ממרכז הארץ. איש אקדמיה, המבקש להישאר בעילום שם.
שלדון אדלסון העין השביעית (cc-by-nc-sa)
ישראל היום מחליף אצלי את הארץ. ביטלתי את המנוי על עיתון הארץ לאחר שמצאתי שהוא אנטי ציוני ברובו, נותן במה לדעות אנטי ישראליות ולאחר שהפך את גדעון לוי לאחד מבכירי הנהלת העיתון ואף לבכיר הכותבים. אין לי צורך לפתוח את היום בתשלום עבור עיתון שהוא נגד הקיום היהודי שלי במקום הזה וכנגד זכות ההגדרה העצמית שלי.
ישראל היום הוא תופעה מבשרת טוב. ראשית, לראשונה, הוא הצליח לשבור את המונופול של "העיתון של המדינה". ידיעות אחרונות הוא לא רק עיתון חזק כלכלית אלא גם סכנה אמיתית לדמוקרטיה הישראלית בתחום חופש הביטוי. תחת היותו מונופול (הוא כבר לא, בעיקר תודות לישראל היום) הפך ידיעות אחרונות לעיתון חלש מבחינה עיתונאית. מיטב עורכיו וכותביו נטשו אותו או שהוברחו על ידי מו"ל העיתון. הקוראים הנאמנים של העיתון נותרו עם דנה מודן, רענן שקד ויאיר לפיד.
את כותבי ה"פתחלנד" ועמיתיהם הימניים החליפו כותבי הגיגים ירודים, שטחיים, משמימים ואגוצנטריים אשר מספרים לנו יום ולילה על חוויותיהם המתסכלות והאינפנטיליות מחיי היום יום התל אביביים העקרים שלהם. אין בכתיבתם עומק, אין בחייהם תרבות והם עסוקים כל העת בבכיינות עצמית, בנרקיסיזם חולני ובחוסר עניין אובססיבי. איפה הימים שבהם פתחתי בשקיקה את אהרון בכר ונהניתי מכל מילה? איפה העמוד שבו אילן נחשון היה כותב על תערוכה טובה? היכן מדור הספרות הטוב והמעניין של זיסי סתווי? איפה המוסף התרבותי ומרחיב האופקים "זמנים מודרניים" בעריכת בלה אלמוג" איפה כתיבתו החריפה של אורי פורת ז"ל? איפה התחקירים של מוטי גילת?
מוספי סוף שבוע של ידיעות אחרונות הפכו מעייפים, אפילו את עצמם.
אבל זו אינה הבעיה היחידה של "העיתון של המדינה".
הבעיה המרכזית שלו היא הצעקנות הצהובה שהחדיר לתוך עמודי החדשות עורך אחד, משה ורדי. במהלך שנותיו האחרונות כעורך הצהיב עד מאד את העמודים, הקטין את מספר המילים והגדיל את גודל הכותרות. עורכים הפכו קופירייטרים והחומרים אינם זוכים לטיפול טוב וראוי.
תמונת סקופ סכין בגב
ישראל היום מייצג תפיסה חדשותית אחרת. הוא קטן יותר פיזית בעמודיו מידיעות אחרונות וממעריב והוא טוב יותר מבחינת רמת השכתוב שלו. תמונותיו קטנות יותר והדבר מייצג קו שאינו צהוב כידיעות ומעריב והוא מתייחס בכבוד רב יותר לטקסטים החדשותיים. יש בהם פחות שמאלץ, פחות תוספות מיותרות של מלל חסר תכלית עיתונאית. הכותרת שבה להיות קטנה יחסית והיא מחויבת לעובדות העיתונאיות.
עמודי הדעות של ישראל היום מגוונים וגם כזה הוא מדור מכתבים למערכת. פה ושם מבצבצים בין עמודי סוף השבוע מדורים ראויים (בוודאי זה של מרדכי גילת) כמו העמוד של גונן גינת (בסוף המוסף לשבת) ומדורו של דן מרגלית (העולה היום על נחום ברנע בישירותו ובישראליותו הציונית והשפויה).
ישראל היום הוא עיתון קומפקטי. הוא קל לקריאה, אמין, יודע לתקן טעויות כשצריך, נגוע פחות ואני חשדן כלפיו פחות ממה שאני חשדן כיום כלפי ידיעות אחרונות וכלפי מעריב.
אני קורא את ישראל היום כבר שנה וחצי (בקביעות כי הוא מגיע לפתח ביתי) ואני לא רואה שם רק את ביבי אלא גם את יהושע סובול, את יוסי ביילין, את זהבה גלאון. אני חש שם בפלורליזם רב. ואם ביבי בולט בין העמודים הרי שאני יודע זאת לפחות.
אצל המתחרה הגדול (ההולך וקטן אט אט) ידיעות אחרונות איני יודע מה האינטרסים. למעשה, אני מתחיל כבר עתה לחפש את האינטרסים וברור לי שהם לא ברורים לקוראים. טוב, עכשיו יש לי את "ישראל היום" שיגלה לי (בעיקר באמצעות דרור אידר) את האינטרסים.
וגם זו ברכה. תודה לך אדלסון שהצלחת לאפשר לי להבין את יחסי הכוחות באופן ברור יותר.
ובכלל, ישחקו הנערים לפנינו. תהיה לפנינו תחרות עיתונאית אמיתית, קצת אגרסיבית. עבורנו, הקוראים.
גילוי נאות מחייב אותי לומר שגם אני כמו הקורא שכתב את הדברים שלמעלה הפכתי להיות קורא מושבע של "ישראל היום" ודי לי בו.
עמוס רגב (צילום עידו קינן, חדר 404 cc-by-sa
אני גם מכיר אישית את עורך העיתון, עמוס רגב, שעמו עבדתי שנים ב"ידיעות אחרונות". רגב הוא אדם משכיל מאד (תופעה נדירה כיום במקצוע), בעל ניסיון עיתונאי מגוון (ראש דסק החדשות בידיעות וסגן עורך מעריב) ואפשר לסמוך על יושרתו.
קישורים
מלכוד הסאוב – שחיתות בצמרת העיתונות
http://www.zeevgalili.com/?p=8266
מוטי גילת: נוני מוזס מנע פרסום שחיתות בצמרת העיתונות
http://www.zeevgalili.com/?p=8173
איך הפכה התקשורת רדודה מושחתת ושמאלנית
http://www.zeevgalili.com/?p=6114
קלמן ליבסקינד הציל את כבוד התקשורת
http://www.zeevgalili.com/?p=887