ארכיון הקטגוריה: תולדות המדינה

חלוצים אלמונים שבנו את ארץ ישראל

על משמעות המושג "חלוץ" ראה
http://www.zeevgalili.com/?p=228

מדינת ישראל הוקמה בתאריך ה' באייר תש"ח? לא מדוייק. בתאריך זה הוכרזה המדינה. תהליך הקמתה נמשך שנים רבות של כיסופים, של תלאות, של ישוב ישן ועליות חדשות. בלעדיהם לא היתה קמה המדינה ולא היה אפשר להכריז עליה. זה הזמן לספר את סיפורם של כמה מגיבורי העבר. חלוצים אלמונים שכל אחד מהם הניח לבנה לבניית הבניין בו אנו יושבים.

מחולל המהפכה התעשייתית

חלוצי התעשיה הישראלית הגיעו לארץ בערך באותה תקופה בה הגיעו חלוצי העליה הראשונה והשניה. הם היו שונים מאד מן היחפנים האידאליסטים שהקימו את המושבות, ויסדו את תנועת ההתיישבות הקיבוצית. חלוצי התעשיה היו אנשי העולם הגדול. הם באו לכאן בחליפות ובעניבות, הביאו עמם לא מעט כסף (שאת רובו הפסידו) והרבה ידע ומומחיות (אותם היקנו לישוב). איש לא שר להם שירי תהילה כפי ששרו למייבשי הביצות ולסוללי הכבישים. אולי מפני שהם לא היו כל כך רומנטיים ונמנו עם חוג הסילון, עוד בטרם היו מטוסי סילון. הם היו בתנועה מתמדת מכאן לאירופה, הקימו חברות, מכרו מניות, לקחו הלוואות, השקיעו ותרמו לבניית המדינה לא פחות מן החלוצים היחפנים. רובם נשכחו מלב.

ליאון שטיין

 

אחד מחלוצי התעשייה הוא אדם ששמו אינו אומר כמעט מאומה לרוב בני הארץ. זהו ליאון שטיין שרושמי העתים מציינים אותו כמחולל המהפכה התעשייתית הראשונה בארץ ישראל.

שטיין נולד בביאליסטוק שבפולין בשנת 1864. למד בגימנסיה ריאלית בעיר הולדתו ורכש השכלה טכנית בבית ספר טכני גבוה בצרפת. עלה ארצה ב-1887 והוא בן 23 שנים בלבד. כאן הצטרף לאחיו המבוגר ממנו, מנחם שטיין, רופא שהיה מחלוצי העליה הראשונה.

האח הרופא רכש למען אחיו שני מגרשים צמודים בשכונת נוה צדק (שהוקמה אז) ושיכנע אותו להקים מפעל מתכת. ליאון שטיין נסע לצרפת רכש ציוד ופתח את המפעל בשנת 1888. זה היה בעצם בית מלאכה קטן לעבודות מתכת, שנועד לענות על הצרכים הגדלים של הישוב המתפתח: תיקון כרכרות, תחזוקת משאבות, תחזוקת מסילות וכדומה. בהעדר חשמל ומנועים הופעלו המחרטות בתנועת רגלי הפועל, כמו מכונות תפירה של אותם ימים.

לאחר זמן הצטרף לשטיין שותף רב יכולת, גדליהו וילבושביץ, בן למשפחת תעשיינים שהטביעה את חותמה על התעשיה הבראשיתית בארץ ישראל ועל המפעלים שצמחו ממנה. וילבושביץ הוסיף למפעל אגף יציקות ברזל וברונזה שנועד ליצור מיתקנים לשאיבת מים מבארות, תיקון משאבות והכנת חישוקים לכרכרות ולעגלות.

המפעל התפתח במהירות. הובאה מכונת הקיטור למפעל ולאחר זמן הוחלפה במנוע קרוסין, ראשון מסוגו בארץ. המפעל ייצר מכשירים חקלאיים, מדרגות, מעקות ומערכות שאיבה.

באותה תקופה עמדה הפרדסנות בארץ בפני קושי שנראה היה שאי אפשר להתגבר עליו. מכונות השאיבה הקיימות יכלו לשאוב מים רק מעומק של 8-10 מטרים. תחילה פעלו המשאבות בכוח בהמות. אלו הוחלפו במשאבות קיטור שהופעלו בפחם ואחר כך במנועי קרוסין. שיכלול המנועים לא סייע לבעיה של שאיבת מים מעומק רב. המשאבות סחפו חול לתוך צינורות המנועים ונסתמו.

כאן בא שטיין והמציא אמצעי סינון שאיפשר שאיבה שוטפת של מים. המצאה זו ועוד שורה של שיכלולים הגדילו את כושר השאיבה של המשאבות מ5-6 מטרים מעוקבים לשעה (במשאבות המופעלות על ידי בהמות) למאה מטרים מעוקבים לשעה במשאבות קרוסין ששאבו מעומק רב. התוצאה: תוך 14 שנים גדל שטח הפרדסים בארץ פי שלושה. הפרדסנות הפכה לענף כלכלי משגשג.

חוקר התעשיה ואורח החיים בארץ במאה ה-19, שמואל אביצור, אומר כי זו היתה המהפכה התעשייתית הראשונה של ארץ ישראל.

המפעל המשיך להתפתח. ייצר מכשירים לטחנות קמח, מכונות לעשיית קרח, שערי ברזל וכדומה. מספר עובדיו של שטיין עלה מ-40 ב-1905 ל-125 ב-1907 ול-150 ב1909-. המפעל התפרש על כמה מגרשים, הקים סניף בפתח תקווה. ב-1907 כבר ייצר המפעל 50 מנועים. טכנאי המפעל יצאו לכל חלקי הארץ לסייע

בהרכבת המנועים והמפעל ייצא מתוצרתו גם לסוריה, לבנון, עבר הירדן ומצרים. במושגים של ארץ ישראל הקטנה זה היה מפעל ענק. שטיין השקיע את כל אונו והונו במפעל. התגורר בו וישן בו (עד שנשא אשה בגיל מאוחר.)

סופו של הסיפור לא היה טוב. שטיין חיפש משקיעים ולקח הלוואות והקים חברת מניות. בתחילה נדמה היה כי יש רווחים ואפשר לחלק דיווידנדים. אבל ניהול כספי כושל בצד סיכסוך עם הפועלים על תנאי העבודה ולחץ של בנק אפ" ק (אביו של בנק לאומי) להחזר החוב גרמו לפשיטת רגל של המפעל. בבדיקה שלאחר מעשה נתברר כי לא היתה הצדקה לפרוק המפעל. הציוד עם המלאי היו שווים יותר מן החובות. אך הבנק התעקש לקבל את כספו וסרב לכל הצעה להוריד את הריבית ולהאריך את זמן הפרעון. כבר אז היתה הבנקאות החנקן של המדינה.

מנהל הבנק, זלמן דוד לבונטין, הצטער לאחר מעשה על שגרם להתמוטטות המפעל. באסיפת בעלי המניות אמר כי " ליאון שטיין עשה לטובת הארץ ויישובה יותר מהברון רוטשילד" .

על סופו של שטיין כותב החוקר שמואל אביצור (" ממציאים ומאמצים" , יד יצחק בן צבי, 1985): " ביום חורף אפור בשנת תרפ" ו (1926) ליוותה חבורה לא גדולה של ידידים את ליאון שטיין בדרכו האחרונה לבית הקברות בעיבורה של "חיפה הקטנה". בהעדר אמצעים כספיים לאלמנתו העמידו תלמידיו-פועליו מסנן (פילטר) כמצבה על קברו וכזיכרון למעשה ידיו ולהמצאותיו. אולם הוא נעלם מעל הקבר אחרי זמן לא רב ואיתו הלך ונעלם גם זכרו של האיש שתרם כה רבות להתפתחותה הטכנולוגית של הארץ. רק כעבור כשלושים שנה הוקמה מצבה על קברו, שמומנה במגבית פנימית בין פועליו לשעבר" .

בונה מסילת הברזל לירושלים

רבים ניסו לבנות את מסילת הברזל הראשונה של ארץ ישראל ונכשלו. החל בכך משה מונטיפיורי עוד ב-1839 אך הרעיון נגנז. מונטיפיורי לא התייאש ובשנת 1856 ניצל את ביקורו של הווזיר הטורקי הגדול, עלי פחה, בלונדון. הוא הציע אז לראש הממשלה הבריטי, חלורד פלמרסטון, להקים חברה שתרכוש את מסילת הברזל שהקימו האנגלים בחצי האי קרים ותעביר את הפסים ואת האדנים לארץ ישראל. הווזיר הטורקי נענה להצעה, חתם הסכם אבל לא קיים אותו. הטורקים לא היו מעוניינים במסילה שתשרת בעיקר צליינים נוצרים ומתיישבים יהודים. מונטיפיורי התייאש מן התכנית ופרש ממנה.

שורה של יזמים מהנדסים ומדינאים ניסו כוחם בשנים הבאות, חלקם הצליחו להשיג את הסכמת השלטונות הטורקים, אך נכשלו במאמציהם לגייס הון. בין הנכשלים היה גם הדיפלומט הצרפתי פרדיננד דה לספס, שפיקח בהצלחה על בניית תעלת סואץ.

מי שהצליח בסופו של דבר היה יהודי ירושלמי, יוסף נבון, בן למשפחה ספרדית מפוארת, שמשך דורות היו בה רבנים, מנהיגים ושליחי ציבור.

 

יוסף נבון ב-1910 צילום תמר הירדני ויקיפדיה

יוסף נבון ב-1910 צילום תמר הירדני ויקיפדיה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יוסף נבון נולד בשנת 1858 בירושלים. בילדותו למד בתלמוד תורה של העדה הספרדית ובגיל 13 שלח אותו אביו ללמוד בבית ספר תיכון במרסיי שבצרפת. בשובו עסק במסחר ובבנקאות בשותפות עם בנקאי גרמני. הוא נשא לאשה את בוליסה, בתו של סנדר פרומקין, הבעלים והעורך של עיתון " החבצלת" .

לפני יוזמתו בבניית קו הרכבת לירושלים פעל רבות בבניין הארץ: סייע ברכישת הקרקעות ששימשו לייסוד פתח תקווה וראשון לציון; הקים שיכונים לעולים עניים מתימן; סייע בייסוד שכונות בית יוסף, מחנה יהודה וסוכת שלום ועוד ועוד.

בשנת 1881 החל לפעול להנחת מסילת הברזל מיפו לירושלים. הוא ידע שהמכשול הגדול הם השלטונות הטורקיים. לפיכך נסע לאיסטנבול והתגורר שם ארבע שנים, כשהוא מפעיל קשרים ולחצים בחלונות הגבוהים. מאמציו נשאו פרי והוא קיבל זיכיון לבניה והפעלת מסילת ברזל מיפו לירושלים ל-71 שנים וכן רשות לבנות קווים נוספים מיפו לעזה ולשכם.

כשהזיכיון בידו חזר לירושלים והחל לחפש משקיעים. הוא פנה לתיאודור הרצל אך לא נענה. לבסוף הצליח למצוא בפאריס חברה צרפתית שקנתה מידו את הזיכיון תמורת מיליון פרנקים צרפתיים. בניית המסילה החלה ב-30 במרץ 1890 וביום חמישי, ה" בתשרי תרנ" ג, 26 בספטמבר 1892 הגיעה הרכבת הראשונה מיפו לירושלים. משך הנסיעה: שלוש שעות וחמישים דקות.

הרכבת נתקבלה בהתרגשות רבה. בעיתון " האור" של אליעזר בן יהודה, פורסם שיר תהילה לרכבת המסתיים במילים הבאות:

" שמעו המונים: נהמת הקיטור היא נהמת נצחון ההשכלה על הבערות, העבודה על העצלות, חכמה על ההבל, הקידמה על האחBר, השכל על הסיכלות, נצחון הרוח הצח והמבריא על רוח הקוטב והמרירי, נצחון המשכילים על המהבילים. שימחו מאורי האור, משכילי ירושלים" .

על השיר חתום " המאור הקטן" .

על מפעלו קיבל נבון תואר כבוד " ביי" מטעם ממשלת טורקיה וכן קיבל גם אותות כבוד מממשלות בריטניה ופורטוגל.

ראה החמור שקבע נתיב הרכבת לירושלים

http://www.zeevgalili.com/?p=60&

הדיפלומט הראשון של ארץ ישראל

שאו ציונה נס ודגל

דגל מחנה יהודה

מי ברכב מי ברגל

נעש נא לאגודה

יחד נלכה, נא נשובה

ארצה אבותינו

אל ארצנו האהובה

ערש ילדותנו

השיר הזה, שהיה מן האהובים על אנשי הישוב במאה הקודמת, כמעט ועלה בחייו של אברהם משה לונץ. רק התערבותו של אברהם (אלברט) ענתבי מנעה מן השלטון הטורקי לעשות בלונץ הקשיש והעיוור את אשר נהגו לעשות במי שנראה בעיניהם מסית למרידה.

d79cd795d7a0d7a5-d790d791d7a8d794d79d-d79ed7a9d794 אברהם משה לונץ

הדבר היה זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914). הטורקים היו אז רגישים לכל גילוי של מרדנות בתחומי ממלכתם המתפוררת. עיניהם נפלה על ספר שנראה בעיניהם כפרסום מחתרתי הקורא למרד. את הספר הוציא לונץ, חלוץ חוקרי ארץ ישראל שהיה אז כבן שישים. לונץ (שהיה עיוור מגיל 23) יסד וערך את המאסף " ירושלים" לחקר ארץ ישראל ועתיקותיה וכן את " לוח ארץ ישראל" , המהווה מקור ממדרגה ראשונה לתולדות הישוב. לא היה גבול לפעילותו הספרותית והעיתונאית של לונץ: מוסף חקלאי לעיתון " הצבי" , מהדורות חדשות לספרי יסוד על תולדות ארץ ישראל, ומאות מאמרים שכתב כשליח עיתונים יהודיים בחוץ לארץ. בנוסף לכל אלה ייסד את הספריה העברית הראשונה, הקים בית דפוס והיה מיוזמי בית חינוך עיוורים.

עם פרוץ המלחמה גילו בלשי השלטון הטורקי את הספר " כינור ציון" , שבו כונסו שירי עם עבריים. בעיני הטורקים נראו חשודים שני שירים: " שאו ציונה" ו" התקווה" . לונץ נאסר והובא לחקירה. נילוותה אליו רחל ינאית בן-צבי ששלטה בצרפתית. החוקר ראה בשיר " שאו ציונה" ביטוי של קריאה למרד ולונץ השיב, באמצעות רחל ינאית, כי זהו שיר המבוסס על פרק ד" בירמיהו.

לונץ שוחרר אך הוזמן לחקירות נוספות והפעם נילוותה אליו בתו, חנה. הוא נתבקש להסביר מה פרוש " כל עוד בלבב פנימה" והאם אין כאן רמז לקשר מחתרתי נגד השלטון. לונץ הסביר כי מדובר בשיר שנכתב לפני עשרות שנים ומבטא את כיסופי הדורות. אך דבריו נפלו על אוזניים ערלות.

החקירה נמשכה ונמשכה ובמציאות אותם ימים היה אך כפשע בין לונץ לבין חבל התלייה. למזלו נחלץ לעזרתו אברהם (אלברט) ענתבי, שנחשב ל" דובר הישוב היהודי לפני שלטונות טורקיה" . בתפקיד זה גילה ענתבי כשרונות בלתי רגילים ובצדק ניתן לראות בו את

ענתבי נולד בדמשק בשנת 1869, בן למשפחת רבנים עשירה. למד בישיבה אחר כך בבית ספר " אליאנס" וכתלמיד מצטיין נשלח ללימודים בפריז. הוא עשה חייל בלימודיו נתמנה לעוזר מנהל מוסדות כל ישראל חברים (כי" ח) בארץ ישראל ולאחר מכן למנהל הרשת.

anteby אברהם (אלרט) ענתבי

במקביל לעבודתו עסק בפעילות ציבורית וגילה יכולת יוצאת דופן להשפיע על האנשים הקובעים במימשל הטורקי המושחת והאכזרי. כך, למשל, הצליח לשכנע את הפחה של ירושלים לנטוע עצים בחולות ראשון לציון דבר שאיפשר לספח שטח גדול לתחום המושבה. בדרכים דומות רכש 2000 דונם מאדמות רמלה, עליהן הוקמה באר יעקב ועוד רכישות רבות.

עיקר הצלחתו של ענתבי היתה בתחום היחסים עם השלטון הטורקי. הוא שלט שליטה מוחלטת בצרפתית, טורקית וערבית וגם ידע לנצל את קשריו לטובתו ורווחתו של הישוב. הוא היה נציג חברת יק" א (חברת ההתיישבות שהקים הברון הירש) והיה בקשרים טובים גם עם הנדיב הידוע, הברון רוטשילד. הפחה של ירושלים אמר עליו כי יש בידיו של ענתבי שלושה מפתחות זהב: יק" א הברון ואליאנס.

בשת 1915 עזב את עבודתו בכי" ח והתמסר כולו להגנת הישוב היהודי. הצליח לקשור קשרים עם המושל הצבאי הטורקי, אחמד ג"מאל פאשה, והשפיע עליו לבטל את הגזירה לגרש את כל המנהיגות היהודית מארץ ישראל ולהמירה בגרוש זמני לטבריה. בשנת 1918 יצא לדמשק שם נפגש עם כמה ממנהיגי הישוב ולפי בקשתם יצא לקושטא לבקש מן השלטונות על פליטי הגרוש מן הארץ.

אך הכשרון הדיפלומטי בו הגן בחרוף נפש על אחיו היהודים לא עמד לו כשהיה צריך להגן על עצמו. הוא גוייס לצבא וכעונש נשלח לחזית באסיה הקטנה כחייל פשוט. כעבור כמה חודשים הוחזר לקושטא חולה. הוא מת ב-1919 מטיפוס הבהרות.


חלוץ מדעי הטבע

אהרן אהרנסון איננו אלמוני. אבל בזיכרון הקולקטיבי הלאומי אהרנסון הוא לוחם, האיש שהקים את מחתרת ניל" י. הוא גם מדינאי שהרחיק ראות, ובניגוד לדעת הישוב כולו סייע לבריטים לסלק את הטורקים מן הארץ.

אך אהרן אהרנסון היה ביסודו איש מדע, בעל שיעור קומה בינלאומי, בתחומי הגיאולוגיה והבוטניקה. הוא האיש שגילה את " אם החיטה" . המחקרים שערך בארץ ישראל ובארצות הסמוכות מקנים לו את התואר " חלוץ מדעי הטבע של ארץ ישראל" .

d790d794d7a8d795d79f-d790d794d7a8d795d7a0d7a1d795d79f אהרון אהרונסון

הגילוי של " אם החיטה" (או " חיטת הבר" ), נחשב לבעל חשיבות החורגת מן התחום הצר של המחקר הבוטני. הגילוי הזה משליך על תולדות התרבות ועונה על השאלה היכן ארץ המולדת של חיטת הבר, ממנה הסתעפה חקלאות הדגנים בעולם.

אהרנסון הגיע לגילוי הזה כמעט במקרה. ביוני 1906 יצא לסיור בראש פינה, במטרה לערוך סקר גיאולוגי. כשגילה את אם החיטה היה נרגש כל כך שכתב ביומנו כמה מלים קטועות שרובן התייחסו לצד הגיאולוגי של הסיור. במאמר שפרסם מאוחר יותר בכתב עת מדעי שהופיע בוןינה הוא מתאר כך את הגילוי: " כאשר סיירתי… בכרמי המושבה היהודית ראש פינה…שמתי לב פתאום לשיבולת-דגן אחת, בודדת, בנקיק סלע…" ובמקום אחר כתב:" לא יכולתי להאמין למראה עיני כי זהו הצמח שחיפשתיו כל כך" .

המזל שיחק לו ולאחר כמה ימים, בעת סיור במורדות המערביים של החרמון, גילה " שדות שלמים" של חיטת הבר.

הגילוי של אהרנסון עורר התרגשות רבה בעולם המדעי. הגילוי הכריע בוויכוח סביב השאלה בדבר התחלות הציוויליזציה המערבית. היכן החל האדם לפתח את הדגנים והפך אותם לגידולים חקלאיים. היתה אסכולה שסברה כי ערש הציווילזציה במצרים והאחרת סברה כי ארם נהריים היא ערש החקלאות וממנה למדו המצרים את גידול הדגנים וביות הבקר. היו שטענו כי מקור החיטה המתורבתת באירופה. אחרים סברו שמקור החיטה המתורבתת הוא טרום היסטורי ואין אפשרות לאתרו.

אהרונסון דחה את האסכולות השונות וטען כי מקור החיטה המתורבתת בקידמת אסיה ולארץ ישראל שמור בה במקום מיוחד. הוא נימק עמדה זו בין היתר בגילויים נוספים שלו: שעורת בר, שיפון בר, שיבולת שועל ושיפון.

בהרצאה שנשא בשיקאגו אמר: " חבל זה של העולם הוא ערש הציוויליזציה…"

על דברים אלה כותב אליעזר לבנה (בספרו אהרן אהרנסון האיש וזמנו, מוסד ביאליק תשכ" ט): " ההתלהבות לייחודה של ארץ ישראל מתחברת בלבו של אהרנסון להתלהבות המדעית" .

מסקנותיו של אהרנסון לא היו לטעמם של כמה מדענים גרמנים, שהתעקשו להחזיק בדעה שמקור החיטה באירופה. אם נימקו עמדתם ב" דרגתם התרבותית הנמוכה של התושבים ביבשת אסיה" .

אהרנסון הגיב בחריפות על עמדה זו. בפגישה עם מדענים אמריקנים הזהיר מפני " המדע הגרמני המורעל" , פרי הרוח הרעה המתהלכת בחברה הגרמנית.

אהרנסון עמל רבות לזהות שמות עבריים לצמחי ארץ ישראל וראה בתלמוד את המקור העיקרי.

" מי שמכיר את הספרות התלמודית והספרות העברית מימי הביניים תהא עבורו השפה העברית גמישה ועשירה" – אמר.

על העמל הרב שהשקיע אהרנסון בתחום זה אומר ליבנה: " אהרנסון שיקע עמל רב בזיהוי שמות לצמחים בעברית. לא היתה זו בשבילו משימה בוטאנית או לשונית בלבד. כאן חיפש פענוח לנשמת העם, סגולותיה וגלגוליה" .

על אהרונסון אפשר לומר איפוא שהיה לא רק חלוץ מחקר מדעי הטבע אלא חוקר נשמת העם.

ראה גם סבי שהיה מבוני ראש פינה

בבוקר לח בשנת תרלח יצאו הרוכבים לגיא אוני

http://www.zeevgalili.com/2014/03/19152

מסע בעקבות סבתא בארץ ישראל 1911

http://www.zeevgalili.com/2014/02/18998

מסע במנהרת הזמן למחוזות הילדות שלי

http://www.zeevgalili.com/2014/01/18897

סוד חייו ומותו של סבי

http://www.zeevgalili.com/2011/07/15514

סיפורה של משפחה צפתית

http://www.zeevgalili.com/2011/08/15824

זיקני צפת אינם זוכרים סופת שלגים כזו

http://www.zeevgalili.com/2013/12/18805

למה החרימו רבני צפת את אז"ר

http://www.zeevgalili.com/2012/07/16951

 

כלה אלמנה בעיר לא קסומה

http://www.zeevgalili.com/2012/12/17446

צפת במאה ה-19 תחיה לאחר חורבן [ מאת רבקה אמבון]

http://www.zeevgalili.com/2011/11/16086

שתי כלות שנרצחו בצפת

http://www.zeevgalili.com/2004/08/310

דפוס הגליל

http://www.zeevgalili.com/2012/07/16997

אנחנו וערביי ארץ ישראל

http://www.zeevgalili.com/?p=4

 

 

 

זיכרונות הילדות שלי והתיאבון של אסד

http://www.zeevgalili.com/2010/02/8244

 

 

שבת שירה  והקאשע שחילקנו לציפורים

http://www.zeevgalili.com/2008/01/588

 

 

בבוקר לח בשנת תרלח יצאו הרוכבים לגיא אוני

http://www.zeevgalili.com/2014/03/19152

 

 

 

כאלה היו החיים בימי הצנע

 זכרון ילדות מרוחק: אני נוסע עם אבא באוטובוס מבית קרובים בפתח-תקווה לבית אחותי בתל-אביב. הקרובים בפתח תקווה היו בעלי אחוזה גדולה, שכללה לול, גינת ירק וגם עזים.  כשיצאנו מביתם נתנו לנו מתנות יקרות ערך באותם הימים: עשר ביצים, עגבניות, גזר, זיתים.

את כל אלה ארז אבא בזהירות רבה במזוודה. הוסיף גם בקבוק שמן וקילו סוכר שהשיג מאי שם וכיסה הכל בבגדים. הוא הזהיר אותי חזור והזהר שלא אגלה לאיש על האוצר שבמזוודתנו.

בכניסה לתל-אביב עצר האוטובוס במחסום של פקחי משרד האספקה והקיצוב. הפקחים, חמושים באקדחים, על זרועם סרט ירוק שעליו הכתובת פקח. כשראה אותם אבא הוא החוויר. הפקחים עברו בין הספסלים ושאלו: האם מישהו כאן מחזיק עופות?  באוטובוס שררה דממה. רק מן הקצה חמד מישהו לצון והשמיע קריאת "קוקוריקו".

 

 הפקחים הפכו לפתע רציניים והורו לכל הנוסעים לרדת מן האוטובוס. הכל נעמדו בשורה והפקחים עברו מאיש לאיש, בודקים בכליו ובבגדיו. הם טיפסו גם על גג האוטובוס, עליו הונחו המזוודות, וערכו חיפוש מדוקדק. עקבות החרדה נכרו על פניו של אבא, אך למרבית המזל  המזוודה שלנו הייתה מונחת בתחתית ערימת המזוודות שעל הגג והפקחים לא טרחו לפתוח אותה. חזרנו לאוטובוס ואבן כבדה נגולה מעל לבנו. עברנו על החוק ויצאנו מזה בשלום.

כאלה היו ימי ה"צנע"

נזכרתי בסיפור זה כאשר בכל משבר כלכלי מדברים על כך  שבשנת 2001 הגיע המשק הישראלי למצב הקשה ביותר  מאז ימי הצנע בראשית שנות החמישים.

משק על הפנים

עם הקמת המדינה היה מצב המשק על הפנים. הייצור המקומי בחקלאות לא סיפק את מחצית צריכת המזון של האוכלוסייה.  התעשייה (הפרימיטיבית), שפרחה במהלך מלחמת העולם השניה, הייתה מבוססת על לקוחות ושווקים שלא היו קיימים עוד. התשתית הפיסית, שהייתה עלובה למדי בתקופת המנדט, ניזוקה קשה במהלך מלחמת השחרור. מוצרי הייצוא של אז היו בעיקר פרי הדר ויהלומים מלוטשים. ענף נוסף היה שיניים תותבות. מנחם בגין אמר באחד מנאומיו: לך תשכנע את הגויים לשבור את השיניים אלו לאלו, כדי שיהיה ליהודים בארץ ישראל מה לאכול.

והאמת היא שלא היה כסף לאוכל.  הכנסות הייצוא הגיעו בשנת 1949 ל-40 מיליון דולר וההוצאות הרקיעו שחקים. בראש ובראשונה על קליטת העולים, שהתחילו לזרום בהמוניהם. לאוכל לא נשאר הרבה. הוצאות קליטתו של כל עולה נאמדו ב-2000 עד 3000 דולר. בשנת 1949 הגיעו 230 אלף עולים והצאות המדינה הגיעו לכ-700 מיליון דולר. הגרעון הגיע ל-220 מיליון דולר. ב-1950 הגיע הגרעון ל-282 מיליון דולר.

  

תור למצרכי מזון בקיצוב בתל אביב 1954 ויקישיתוף

האגדה ( שיש בה לפחות גרעין של אמת) מספרת שכאשר הגיעה לנמל חיפה ספינה עמוסה חיטה הודיע הקברניט כי לא יאפשר את הפריקה אלא אם נציג משרד האוצר יביא אישית את הכסף תמורת המטען. לא הייתה ברירה ומנכ"ל האוצר בא לנמל עם מזוודת דולרים. לאחר שאלו נמסרו לקברניט פרקו את החיטה ולמדינה הובטחה אספקת לחם לכמה שבועות.

"תקבולים ללא תמורה"

למרבית המזל לא הייתה המדינה תלויה אך ורק בהכנסותיה ממשקה העלוב. חלק גדול מן הגרעון כוסה במה שנקרא "יבוא הון", או "תקבולים ללא תמורה". המקור לתקבולים הללו היה  בראש ובראשונה הלב הרחום של יהודי ארצות הברית, שתרמו למגבית היהודית בעין יפה וגם הילוו למדינה כספים באמצעות אגרות חוב (מפעל ה"בונד").  היו גם העברות הון פרטיות של עולים ושל מתנות מחו"ל לתושבי הארץ. במרוצת השנים תרמו לביסוס כלכלת המדינה  הסכם השילומים (שנחתם ב-1952) והפיצויים האישיים  לקרבנות השואה. היו גם מענקים ומלוות (לא גדולים) של ממשלת ארצות הברית, ושל הבנק העולמי.  עד סוף שנות החמישים קיבלה ישראל בהעברות חד צדדיות כאלה 3.3 מיליארד דולר, סכום עתק במושגי אותם ימים. באותה תקופה התהלכה הבדיחה כי אפשר להרוויח הרבה אם יקנו את המדינה במחיר שהיא שווה וימכרו אותה במחיר שהיא עלתה. 

אבל ב-1949  היה כאמור מצב המשק על הפנים. היה ברור שאם יפעלו כאן כוחות השוק ומחירים ייקבעו לפי היצע וביקוש אנשים ימותו מרעב ולא כתפארת המליצה. כך הוחלט על תכנית הצנע, שמטרתה הייתה לדאוג שיהיה מעט, אבל לכולם. דהיינו: לצמצם את הוצאות מטבע החוץ רק על הצריכה המינימלית ולחלק את המוצרים במחירים שאנשים יוכלו לעמוד בהם. 

"דחקות של חלוצים"

כרגיל אצל יהודים היה ויכוח אפילו על שם התכנית. המשורר אורי צבי גרינברג, אז חבר כנסת, הציע לכנותה "דחקות של חלוצים", צורת חיים שהוא בחר לעצמו כל ימי חייו מרצונו. מי שהמציא את המושג שנתקבל היה המילונאי ראובן אלקלעי ( לימים בעל המילון אנגלי-עברי שזכה לפופולריות רבה). אלקלעי, שהיה מועסק בלשכת העיתונות המנדטורית, תרגם כך את המונח הבריטי AUSTERITY, תכנית הצנע שהונהגה בבריטניה במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא בחר בתרגום זה לאחר שורה של הצעות ולאחר שהתייעץ עם המשורר אברהם שלונסקי (הצעות אחרות היו: יושר, ישרות, ענווה, קפידה).

צימצום ופיקוח

עיקרה של תכנית הצנע היה: צמצום הצריכה למינימום והטלת פיקוח חמור על המחירים של מצרכי מזון, הלבשה והנעלה.

מודעה של משרד האספקה על חלוקת ביצים

הממשלה הייתה הספק העיקרי של כל המוצרים.  היא ייבאה את הסחורה על חשבונה אחסנה אותה והחליטה מה למכור למי ובאילו מחירים.   בתחומים מסוימים הפכה הממשלה גם ליצרן. היא נטלה את הבעלות על הקמח והגרעינים, סיפקה את הקמח הטחון ישירות לאופים וכפתה עליהם  לחם אחיד שצורתו עגולה,  הוא "הלחם השחור". [ובינינו, הלחם הזה היה טעים וכנראה גם בריא יותר מלחמי הבוטיק של ימינו]

סל קיצוב לאזרח

כדי לאפשר חלוקה צודקת של מזון, נעליים והלבשה נקבע סל קיצוב לכל אזרח. כל אדם קיבל פנקס תלושים (שנקראו "נקודות")  באמצעותן היה מקבל את ההקצבה החודשית של סוכר, קמח, שמן, שוקולד, בשר וכו'.

החלוקה נקבעה מלמעלה: 8 ביצים לנפש לחודש, 200 גרם גבינה רזה, 100 גרם גבינה קשה (מלוחה. לא גבינה צהובה שנחשבה מעדן מלכים שרק עשירים יכלו להשיגו), חצי קילו דגים קטנים. נשים הרות קיבלו רבע עוף. ילדים קיבלו חפיסת שוקולד אחת בחודש. הממשלה קבעה גם  כמה קלוריות מספיקות לכל אדם (2600) ומה נחשב למוצר חיוני ומה מותרות. כל הסל הזה עלה כשש לירות – סכום שהיה בהישג ידו של כל שכיר.

זוגות שהתחתנו קיבלו נקודות לרכישת סדינים וציפות. יולדות קיבלו  נקודות ל-10 חיתולים, שמיכה ושמלה לתינוק. להלבשה הוקצבו 85 נקודות שהספיקו למכנסי חאקי קצרים, שתי כותנות חאקי, שתי גופיות ושני זוגות גרביים ופיג'מה. ("אינך חייב פיג'מה פלאנל אתה יכול להסתפק בכותנה" – הכריז שר האספקה והקיצוב בכנסת לעבר חבר הכנסת חיים לנדאו, [אביו של השר עוזי לנדאו].

שיטת החלוקה

אחרי  שנקבע תקציב מזונות "רציונלי וצנוע" צריך היה לקבוע את הדרך בה יגיע התפריט הזה לציבור. כל יבואן היה חייב לקבל רישיון על כל מוצר שייבא ולמכור את הסחורה רק לסוחרים  שיקבע לו משרד האספקה והקיצוב. כל סיטונאי היה קשור בקמעונאים מסוימים וכל קמעונאי היה קשור בצרכנים שנרשמו אצלו. כלומר: לא יכולת לרכוש את המעט שניתן היה לרכוש אלא במכולת שהיית רשום בה.

לא בכל יום היו בחנויות המוצרים המבוקשים. וכשאלה הגיעו היו משתרכים תורים ארוכים. מדי פעם התפרסמו מודעות בעיתונים בנוסח: "החלה חלוקת תפוחי אדמה באזור 9. המנה 350 גרם לנפש המחיר 55 מיל הקילו התלוש – דף ג, מספר 28".
למחרת היום פורסמה מודעה דומה על עגבניות והאנשים (ובעיקר הנשים) מצאו עצמן עוסקות בהתרוצצות יומיומית מחנות לחנות. 

מנגנון פיקוח ושוק שחור

כדי לממש את התכנית הזו היה צורך במנגנון פיקוח אדיר. מנגנון זה הפך עד מהרה לתמנון  רב זרועות ששלט בכל תחומי החיים כמעט וניהל את חיי האזרח.

בראש מערכת הפיקוח והחלוקה עמד שר האספקה והקיצוב, דב יוסף, שהיה אולי (שלא באשמתו) השר השנוא ביותר במדינה. בפנים חמוצות של אדם הסובל מכיב קיבה הסביר לציבור את היתרונות של המוצרים הזולים  שהממשלה ייבאה כמו אבקת ביצים, דגי "פילה" מצחינים, תחליפי קפה (עולש ציקוריה).

 

כרזה של משרד הקיצוב והאספקה נגד השוק השחור

כלכלה כזו הביאה באורח טבעי להתפתחות שוק שחור. כי היו אנשים שהיה להם כסף (ולא יכלו לרכוש בו מאומה בדרך חוקית) והיו יצרנים ויבואנים ומבריחים שרצו את הכסף הזה וסרבו למכור במחיר שבפיקוח. השלטון ראה בשוק השחור סכנה לאומית ויצא במסע הסברה נגד הספסרים וקרא להעניש אותם בכל חומר הדין. מדי יום ביומו היו אמצעי התקשורת (העיתונים והרדיו היחיד) מפרסמים שמותיהם של עבריינים שנעצרו ופסקי דין חמורים שהוטלו עליהם. הפקחים לא נרתעו אף מלערוך חיפושים בבתים ולבדוק במקררים (מקררי עץ בהם נשמרה הטמפרטורה הנמוכה באמצעות גוש קרח).  חרדתו של אבי באותה נסיעה מפתח-תקווה נבעה מכך שיום קודם לכן שמע ברדיו שאחיו, בעל חנות מכולת בצפת, נעצר כחשוד במכירת מוצרים בשוק השחור. וכשהגענו לבית אחותי דאג להסתיר את המוצרים שהבאנו שלא יתגלו על ידי פקח כלשהו.

תרנגולות במרפסות

הכלכלה הזו גם גרמה לפתרונות מאולתרים של אזרחים בעלי יוזמה. היו שגידלו תרנגולות על מרפסות הבתים בעיר. היו שהקימו גינות בחצרות במקום שהדבר היה אפשרי. דרך קלה יותר הייתה למצוא איזו חתיכת פרוטקציה  שתאפשר לך להשיג מזונות ומוצרים כיד המלך. היו כמובן מיוחסים שקיבלו הקצבה מוגדלת. רשמית היה מדובר באנשים הזקוקים לתוספת מזון  בשל "עבודה קשה" – סוללי כבישים, פועלי מתכת, סבלים. עם עובדי העבודה הקשה נמנו גם עובדי חברת החשמל (איך לא), רופאים ואחיות וגם עיתונאים שהיו זקוקים כנראה לחיזוק שרירי האצבעות בהן כתבו בעטים, שגם הם היו אז יקרי  המציאות. 

כרזת בחירות של הציונים הכלליים נגד הצנע

חבילות מחוץ לארץ

היו גם שקיבלו חבילות מזון מקרובים בחוץ לארץ. אני זוכר שהוריי היו מקבלים אחת לחודש חבילה של חברת הסעד CARE  מאיזו דודה אמריקנית. החבילה כללה מעדנים שלא מן העולם הזה: נקניקים, שוקולד, קופסאות בשר, סרדינים מעולים, קקאו ממותק, נס קפה.  

בפרספקטיבה היסטורית אפשר לומר כי הצנע השיג את יעדו: אספקת מזון ומוצרים חיוניים לכלל האוכלוסייה והפניית משאבים לקליטת עליה, ביטחון ובניית תשתיות. אך הצנע עורר גם זעם עצום כי הוא יצר תופעות קשות של פרוטקציה ואפליה. המקורבים לצלחת  יכלו לאכול  ולהתלבש טוב יותר מן היתר. מי שמחפש את שורשי רגשות הקיפוח של ישראל השנייה יכול למצוא אותם בתקופת הצנע.

הצנע גם אפשר למפלגת השלטון מפא"י להשתלט על חלק גדול מן המשק למשך שנות דור. הכלכלה הזו – שדמתה יותר לכלכלה הסובייטית מאשר לכל משק  במדינה מערבית – הטביעה את חותמה על ישראל לשנים רבות. שרידי אותה כלכלה ואותן שיטות של ביורוקרטיה החונקת כל יוזמה ניתן לזהות גם בימינו.

הצנע בוטל סופית באמצע שנות החמישים בעקבות השיפור שחל במצב הכלכלי. מדינת ישראל אכלה מפרותיו של הצנע עוד שנים רבות  אך גם שילמה את מחיר הבאושים של פרות אלה.

ראה

כאלה היו החיים במלחמת השחרור
 

חנוכה מחג דתי לחג חילוני של הציונות –

 

מאמר מורחב בנושא כל מה שרצית לדעת על חנוכה

חג חנוכה שנקבע בהלכה הוא חג של ברכת הלל לה' על הנסים, והדלקת הנר לפרסום נס פך השמן. אבל מאה שנות ציונות הפכו את חג החנוכה לחג חילוני. חג הגבורה, חג מלחמת המעטים נגד הרבים, ניצחון בני האור על בני החושך. חג שאוהבים להזדהות עם סמליו ועם גיבוריו.

למה פרץ המרד

העובדות ההיסטוריות הקשורות בחג החנוכה ידועות ואינן שנויות במחלוקת. ארבע מאות שנים היתה יהודה משועבדת לכובשים מתחלפים – פרס, אלכסנדר מוקדון, בית תלמי ובית סילווקוס. אנטיוכוס השלישי, שכבש את ארץ-ישראל בשנת 219 לפני הספירה, העניק ליהודים חופש פולחן מלא.

מטבעןת כסף עם דיוקן אנטיוכוס השלישי (ויקישיתוף)

מטבעןת כסף עם דיוקן אנטיוכוס השלישי (ויקישיתוף)

יותר מזה: הוא אסר במפורש להכניס לירושלים חיות טמאות ואף אסר גידול חזירים בתחום ירושלים. באותם ימים, יש לזכור, לא היה בג"ץ בירושלים.

אנטיוכוס הרביעי, המכונה אפיפאנס, בנו של אנטיוכוס השלישי, היה פחות חכם מאביו. הוא שלח ידו באוצרות המקדש וגרם למהומות שדוכאו באכזריות: אלפי יהודים נהרגו ונמכרו לעבדים. הוא אסר לקיים את מצוות המילה והשבת, העלה ספרי תורה באש, הוציא להורג נשים שהעזו למול את ילדיהן, חילל את מזבח ה' בבית המקדש והציב עליו פסל אליל יווני, יהודיםנאנסו להשתתף בתהלוכה חגיגית לכבוד האל היווני דיוניסוס, כשענפי קיסוס בידיהם.

 

 דיוקן  אנטיוכוס הרביעי אפיפאנס (ויקישיתוף)

דיוקן אנטיוכוס הרביעי אפיפאנס (ויקישיתוף)

המשת"פים המתיוונים

אנטיוכוס קיבל עידוד למעשיו מקבוצת אליטה של יהודים שכונתה "מתייוונים". עם קבוצה זו נמנו משפחת הכוהנים הגדולים, בעלי אחוזות עשירים, פקידים שהתעשרו מזכויות חכירת מכס. זו היתה קבוצת כוח שרצתה לשמר את כוחה, ואת האינטרסים הכלכליים שלה, על-ידי תמיכה בשלטון הזר. התמיכה התבטאה גם בקבלת התרבות ההלניסטית בקליפתה החיצונית – תרבות הגוף, משתאות, עבודת אלילים. המוני העם, רובם איכרים, התנגדו לאליטה הזו, שנהנתה בין היתר מן המסים הרצחניים שהוטלו על האיכרים – שליש התבואה ומחצית פרי האילנות.

מתתיהו מניף סכין

כאשר הניף מתתיהו את הסכין וקטל בה את שליח אנטיוכוס, ואת היהודי שהיה מוכן להקריב קרבן לזאוס, הוא הצית את אש המרד. זה היה בשנת 167 לפני הספירה. המרד היה נגד גזרות הדת ולא פחות מזה נגד המתיוונים. סיסמתו היתה "מי לה" אלי".המרד הגיע לשיאו שלוש שנים לאחר מכן עם חנוכת בית-המקדש וקביעת חג החנוכה. מתתיהן לא זכה לראות בנצחון בניו כי הוא נפטר שנה לאחר פרוץ המרד.

 

 מצבת קבר מתתיהו צילום מיכאל יעקובסון ויקיפדיה העברית

מצבת קבר מתתיהו צילום מיכאל יעקובסון ויקיפדיה העברית

המערכה על שיחרור ירושלים התרחבה לשיחרור יתר חלקי יהודה ולהרחבת גבולות הארץ. ההיסטוריון יוסף קלוזנר, שהיה אולי איש הרוח הבולט ביותר של התנועה הלאומית בדור הקודם, כתב כי "מאז ועד סוף מלכות החשמונאים היתה אך שאיפה אחת למשפחה הלאומית הגדולה: לעשות מיהודה ארץ-ישראל". אחרי שיחרור ירושלים באו מסעות צבאיים לשומרון, לגליל, לגלעד, לאדום, ליפו, לאשדוד, ללבנון, לעזה ולבנותיה, למואב – עד לשיא אליו הגיע אלכסנדר ינאי, שבתקופתו הגיעה ארץ-ישראל כמעט לגבולות ההבטחה.

 

 מלכות החשמונאים בשיא התפשטותה (Machaerus הויקיפדיה העברית

מלכות החשמונאים בשיא התפשטותה (Machaerus הויקיפדיה העברית

הסתאבות החשמונאים

שושלת החשמונאים נמשכה כמאתיים שנה. היא החלה דרכה במלחמה לחרות דתית אך במרוצת השנים התקרב אופי שלטונה לזה של השליטים ההלניסטיים. החשמונאים נטלו את הכהונה שלא כדין, רצחו, הסתאבו וסופם שהכשירו את הקרקע להשתלטות רומי ולחורבן.

 

 קברות המקבים ביער בן שמן צילום אבישי טייכר ויקיפדיה העברית

קברות המקבים ביער בן שמן צילום אבישי טייכר ויקיפדיה העברית

מכל מלחמות החשמונאים לא נותר בתודעה ההיסטורית היהודית אלא נס פך השמן. ספר חשמונאים א', שנכתב עברית, המתאר את עלילות הגבורה של המרד בראשיתו, נגנז ולא הגיע לידינו אלא בתרגום יווני. יהודה המקבי  נשכח לגמרי ואינו מופיע בשום טקסט יהודי קדום. כשנזכרו בו הפך להיות ממקבי בק' למכבי בכ'. המקבי בק' הוא יהודה המכה באויביו כבמקבת, פטיש. מכבי בכ' הם ראשי תיבות של "מי כמוך באלים ה'", סיסמה שהומצאה רק במאה השש עשרה, בפרוש של ר' יוחן טריוויס למחזור התפילות כמנהג רומי.

חג הגבורה הציוני

"חובבי ציון", בסוף המאה הקודמת, הוציאו את יהודה המקבי מתהום הנשיה. הם עשו זאת על-ידי שינוי אופיו של חג החנוכה מחג הלביבות ונס פך השמן לחג הגבורה וההזדהות עם גיבוריו.בפועל הפך חנוכה לחג החשוב ביותר של אגודות "חיבת ציון" והאגודות הציוניות שבאו אחריהן. העיתונות היהודית מאותה תקופה מלאה דיווחים על נשפים וחגיגות שהתקיימו בחנוכה, ברוח חג הגבורה והאידיאלים הציוניים.

כשכתב תיאודור הרצל את "מדינת היהודים" הוא סיים את ספרו במלים הבאות: "אשר על כן אני חושב כי יקום דור חדש ונפלא מקרב בני עמנו. דור המכבים יקום ושב לתחייה".

בשמונה השנים שלאחר מכן כתב ביאליק שני שירים חשובים לענייננו. "למתנדבים בעם", בו קרא ל"בני המכבים" לחוש לעזרת העם. "בעיר ההריגה", בו נשא משא זעם על פוגרום קישינוב, ובו הוא מדבר בסרקזם על "בני בניהם של המכבים" שנסו מנוסת עכברים.

מצעדי לפידים

 

 דוד יודילוביץ

דוד יודילוביץ

 

בארץ קשורה תחיית חג החנוכה וגבורת המכבים בשמו של דוד יודילוביץ, ממקימי בית-הספר העברי הראשון בראשון לציון בשנת 1888  יודילוביץ, שנהג לחתום גם בשם עברי יודה-לב-איש, נחשב למי שהנהיג את נשפי החנוכה בבית-הספר ותהלוכות לפידים ברחובות, שנתפשטו אחר כך במקומות אחרים בארץ.

בשנת 1910החלה הגימנסיה הרצליה במסורת של עליה על קברי המקבים במודיעין.

גימנסיה הרצליה

גימנסיה הרצליה

זמן מה לאחר מכן המשיכה במסורת תנועת "מכבי הצעיר", המקיימת מירוץ לפידים ממודיעין לכל חלקי הארץ. אגודות ספורט שנשאו את השם "מכבי" נוסדו בסוף המאה הקודמת במקומות רבים באירופה.

מרוץ מצ הלפיד של מכבי בהרי ירושלים שנות החמישים

מרוץ הלפיד של מכבי בהרי ירושלים שנות החמישים

באגודות אלה התגבשה התפיסה שטיפוח הגוף הוא אמצעי הכרחי להבראה לאומית. המנהיג הציוני מכס נורדאו טבע את המונח "יהדות השרירים" וכתב: "בשום גזע ועם אין ההתעמלות מממלאת תפקיד חינוכי חשוב כל כך, כמו שהיא צריכה למלא בתוכנו".

אפשר לומר שאידיאל זה של מכס נוראדו הוא היפוכו הגמור של האידאל שעמד בפני מתתיהו החשמונאי וקרוב ברוחו לאידאל ההלניסטי של המתיוונים.

"ההשכחה המכוונת"

בצד החייאת מיתוס "בני המכבים" נזקקה הציונות גם למיתוס ההשכחה המכוונת של מלחמות המקבים. היסטוריונים רבים העלו סברה כי חז"ל השכיחו במתכוון את המקבים, בשל החשבון ההיסטורי עם הסתאבותם ובשל התנגדותם העקרונית למדינת לאום ודרישתם להעמיד את היהדות על הדת בלבד. הטוענים להכחשה המכוונת התבססו בין היתר על כך שהתלמוד לא הקדיש לחג החנוכהאלא שש וחצי שורות במסכת שבת, בדיון צדדי בשאלה במה מדליקין נרות לשבת.

ברל כצנלסון

ברל כצנלסון

כך אנו מוצאים את ברל כצנלסון כותב במבוא ל"ספר הגבורה": "גדול כוחה של שיכחה והשכחה בהיסטוריה העברית… אפילו גבורת החשמונאים המתקוממים לא זכתה להיאצר ולהישמר בספר עברי מקורי, וזיכרה נצטמצם בשמועות מקוטעות ונתגלגל בנס פך השמן".

לא היתה שום השכחה

הדעה הזו על ההשכחה המכוונת של גבורת המקבים בידי חז"ל הופרכה מכבר באורח יסודי על ידי אחד מגדולי ההיסטוריונים של תקופת המשנה והתלמוד, גדליהו אלון ז"ל. הוא מוכיח כי אין יסוד לסברה שחז"ל התנגדו לשלטון מדיני, אין יסוד לסברה שחכמים נטרו טינה לבית חשמונאי. להפך:הם מזכירים אותם לשבח ואף מחשיבים אותם צדיקים כדניאל חננאל מישאל ועזריה; הוא מביא הוכחות למכביר כי החג מוזכר במקומות רבים במקורות כחג שאינו נופל בחשיבותו מחג הפורים ומשך דורות מסרו ישראל נפשדם כדי לקיים אותו החג. (ראה "ההשכיחה האומה וחכמיה את החשמונאים" ב"מחקרים בתולדות ישראל " כרך ראשון.

נס לא קרה לנו"

הגלגול האחרון של נס פך השמן הוא שירו של אהרון זאב, "אנו נושאים לפידים", בו הוא כותב: "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו". שיר זה מושר בטקס הדלקת המשואות בהר הזיכרון ערב יום העצמאות. השמעת שיר זה בחג המסמל את עצמאות ישראל המתחדשת מעורר התנגדות בקרב חוגים דתיים, הרואים במדינת ישראל אתחלתא דגאולה.

חנוכיה מקסדה

חנוכיה שעוצבה על ידי חייל יהודי בצבא האוסטרו הונגרי במלחמת העולם הראשונה. בסיסה הוא קסדה צבאית אליה הולחמו פנכות לשמן. האותיות  FI משמאל  וMT מימין הן ראשי תיבות לפרנץ יוזף ומריה תרזה.
מתוך המצגת חנוכה בירושלים, באדיבות יגאל מורג
)http://morag.artvision.co.il

==============================================

תפילת על הניסים הנאמרת בימי החנוכה

עַל הַנִּסִּים וְעַל הַפֻּרְקָן וְעַל הַגְּבוּרוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בִּזְּמַן הַזֶּה:

בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל חַשְׁמוֹנַאִי וּבָנָיו. כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְהַשְׁכִּיחָם תּוֹרָתֶךָ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנֶךָ:
וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם. רַבְתָּ אֶת רִיבָם. דַנְתָּ אֶת דִּינָם. נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם. מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים. וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים. וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים. וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים. וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ. וּלְךָ עָשִׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמֶךָ. וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה:
וְאַחַר כֵּן בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ. וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶךָ. וְטִהֲרוּ אֶת מִקְדָּשֶׁךָ. וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ. וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵלּוּ. לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל:

"מה האלטרנטיבה?" כמנוף לחץ של קיסינג'ר

נדמה לי ששר החוץ היהודי-אמריקני הנרי קיסינג'ר הוא שהמציא את מטבע הלשון "מה האלטרנטיבה" במשחק הדיפלומטי. זה היה בסיומה של מלחמת יום הכיפורים, כאשר הכריח את צה"ל להימנע מהשמדה סופית של הארמיה השלישית המצרית. על ידי כך השמיט מידי צה"ל את הנצחון הסופי במלחמה.

 מאז מככב המושג הזה בכל פעם שמבקשים לשכנע כי אין ברירה אלא לסגת עוד ועוד.

כיתור הארמיה השלישית. מפת הכוחות בסיום מלחמת יום הכיפורים ויקישיתוף

כיתור הארמיה השלישית. מפת הכוחות בסיום מלחמת יום הכיפורים ויקישיתוף

"הערכה מחדש"

מונח אחר בו השתמש קיסינג'ר – אף שהוא לא המציא אותו – היה "הערכה מחדש".  זה היה בתקופת ממשלתו הראשונה של רבין. האמריקנים לחצו על ישראל לסגת מחלקים מסיני כחלק מ"הסדר ביניים". ישראל סרבה ואז הכריזו האמריקנים על "הערכה מחדש" של מדיניותם. הדבר התבטא באי חתימת הסכמים לאספקת נשק ממארס עד ספטמבר 1975. רק לאחר שקיסינג'ר הצליח לסחוט מישראל ויתורים נסתיימה תקופת "ההערכה מחדש".

"יהודון" ו"בעל הגויה"

 מדיניות הלחצים שנקט קיסינג'ר כלפי ישראל עורר תגובות חריפות של המחנה הלאומי. מפגיני גוש אמונים קידמו את קיסינג'ר שבא לישראל בתום מלחמת יום הכיפורים בכינוי יהודון ( JEW BOY). הרב צבי יהודה קוק כינה את קיסינג'ר "בעלה של הנוכריה".

 לא נראה שקיסינג'ר נעלב או נרתע מן ההתקפות עליו. הוא היה מומחה בניצול התקשורת למטרותיו המדיניות. אחת השיטות שלו היתה לקיים שיחות עם עיתונאים שנילוו אליו במטוסו תוך הסכמה שיצטטו את דבריו, אך לא ייחסו אותם אלא ל"פקיד בכיר במטוסו של שר החוץ". בדרך זו יכול היה קיסינג'ר לומר דברים שהיה מנוע מלומר בגלוי ולהשיג בכך את מטרותיו.

אלטרנטיבה של חלם
 

העיר חלם היתה משופעת בפרות ובמוצרי חלב. יום אחד התכנסה מועצת חכמי העיר לדון בשאלה מה ייעשה בעודפים הגדולים של חמאה שהצטברו במחסני העיר. ועוד בעיה הטרידה את חכמי חלם: כיצד לגבור על הקור הקשה ששרר באותו חורף. ישבו ימים ולילות עד שנמצא הפתרון. הוחלט להקים תנורים מחבילות חמאה. כך ירווח לתושבי העיר – גם ייחם להם וגם ימצאו שימוש לעודפי החמאה.
קם אחד החכמים של העיירה ואמר: מה תועיל תוכניתכם. הרי ברגע שתדליקו את התנורים יימסו חבילות החמאה והיו כלא היו.
השתיקו אותו והרעימו עליו בקולם: ומה האלטרנטיבה?

האם אין אלטרנטיבה?

יש אלטרנטיבה. כאשר מציעים כוס רעל במדבר לאדם צמא ושואלים אותו מה האלטרנטיבה. תשובתו צריכה להיות הכל רק לא זה.

(באדיבותו של הקורא ר. מילר מירושלים)

הנרי קיסינג'ר ויקישיתוף

הנרי קיסינג'ר ויקישיתוף

למה לא חיסלו את ערפאת בזמן


יש רגעים בהיסטוריה שבהם ניתן לשנות את מהלכה. הרגע הזה היה בחודש אוגוסט 1982 בביירות. יאסר ערפאת עלה על הכוונת של צלף ישראלי. לחיצה אחת על ההדק והנוכל הזה היה נמחק מן ההיסטוריה.

זמן מה לפני כן כתב ראש הממשלה, מנחם בגין, לנשיא ארצות הברית רונאלד רייגן: "במלחמה שתכליתה לחסל את מנהיג הטרוריסטים במערב ביירות אני חש כמי שהיה שולח צבא לברלין לחסל את היטלר בבונקר".

למרות דברים אלה, כאשר הגיעה ההזדמנות, רעדה היד ולא ניתנה ההוראה. הרמטכ"ל דאז, רפאל איתן, המספר על כך בספרו, מתאר כיצד המתין הצלף למוצא פיו. רפול היה יכול לתת אישור בתנועת יד קלה. אך ההוראה לא ניתנה. (לפי גירסה אחרת, ההחלטה שלא לחסל את ערפאת באה ממקור גבוה יותר). אחר כך היה מאוחר מדי. ישראל התחייבה לא לפגוע במחבלי אש"ף המתפנים מביירות והצי האמריקני איים להפגיז את צה"ל, אם ישראל תפר את ההסכמה.

יש האומרים שחיסול מנהיגים אין בו כדי לשנות מאומה. כי במקומו של ערפאת היה בא מישהו אחר. אולי מוכשר ממנו ואלי גרוע ממנו ואולי מסוכן ממנו לישראל.

אפשר וצריך לפקפק בדעה זו. האם יש ספק בכך שחיסול היטלר בשנת  1933 היה משנה את ההיסטוריה האנושית? היה מונע אולי את מלחמת העולם השניה ובוודאי שהיה מונע את השואה?

 

הוא היה על הכוונת אך הפקודה לא ניתנה. ערפאת (ויקישיתוף)

הוא היה על הכוונת אך הפקודה לא ניתנה. ערפאת (ויקישיתוף)

 

ערפאת והיטלר

הטעות האטרטגית הגדולה ביותר של ישראל היא שלא חשפה את האופי הנאצי של מה שקרוי "תנועת השיחרור הפלשתינאית". האופי הנאצי הרצחני של התנועה הזו בא לביטוי באידיאולוגיה שלה, במעשי הזוועה שביצעה ובשורשים ההיסטוריים שלה. מקור ההשראה שלה הוא המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל חוסייני, ששיתף פעולה עם היטלר. אילו היה גנראל רומל – שעמד בראש הכוחות הגרמניים שתקפו את מצריים – מגיע לארץ היו מוקמים כאן תאי גאזים בעזרת הפלשתינאים. וכבר היו הכנות לכך.

 


היו זמנים שאש"ף ומנהיגו היו מוקצים מחמת מיאוס בעולם כולו ובחברה הישראלית. בגין קרא לערפאת "חיה דו רגלית", כינוי שהוא עלבון לחיות הולכי על ארבע. למרות מלחמת הדמים שניהלנו משך שנים בערפאת ובחבורת הפושעים שסביבו, מעולם לא נקטה מדינת ישראל קו האומר כי אלה אנשים שמקומם לא יכירם בחברה אנושית. פה ושם היו ניסיונות לחסל את ערפאת ואת חבר מרעיו. אך מעולם זה לא היה יעד מרכזי. כשישראל רצתה הגיעה לסגנו של ערפאת, אבו ג'יהאד, בטוניס. היא חיסלה כמעט את כל רוצחי הספורטאים במינכן.לערפאת נתנו איכשהו לשרוד.

ערפאת הצליח לא רק לשרוד אלא לקנות לעצמו גם מעמד בינלאומי של מדינאי. ישראל לא עשתה מאומה נגד תהליך זה. נוכח מעשי הזוועה של כנופיות ערפאת היה סיכוי טוב להשאירו בחזקת מוקצה מחמת מיאוס. בעיקר על ידי השפעה על דעת הקהל האמריקנית. ישראל הרשמית עצמה עין מפגישות שיזמו אנשי "מחנה השלום" עם ערפאת ומרעיו, אליהם הצטרף גם עזר ויצמן. האמריקנים מנעו משך שנים מערפאת להרים ראש, אסרו עליו את הכניסה לארצות הברית. אנחנו הבאנו את הנחש למידשאות הבית הלבן ולפתח ביתנו.

 

על מדשאות הבית הלבן. לוחץ את ידו שלרבין לרגל חתימת הסכם אוסלואותו הגדיר ערפאת כ"סוס טרויאני" שהוחדר לישראל.

על מדשאות הבית הלבן. לוחץ את ידו של רבין לרגל חתימת הסכם אוסלו אותו הגדיר ערפאת כ"סוס טרויאני" שהוחדר לישראל.

 

בין ביירות לעזה

בעת מצור צה"ל על ביירות היו בעיר אלפי בתים, בהם התגוררו אלפי נפשות, רובם אזרחים, ביניהם כמובן נשים ילדים וזקנים. צה"ל השקיע מאמץ עצום בהכנת מפות שבהן צויין כל אחד מן הבתים, במטרה לפגוע במחבלים ולהימנע מפגיעה באזרחים.

אך הדבר לא הועיל. ערפאת דאג לכך שמחסני התחמושת יימצאו מתחת לבניני מגורים. הוא אף שיגר איום באמצעות האמריקנים כי אם ינסה צה"ל לפרוץ לעיר ימוטט רב קומות על יושביו, כדי לחסום את ציר הכניסה. עוד איים לפוצץ בבת אחת מחסני תחמושת, דבר שימיט אסון נורא על העיר.

מחבלי אש"ף הסתתרו מאחורי האוכלוסייה הזו וערפאת מצא כאן את מקומו הטבעי. הוא היה מסתתר באחד הבונקרים הרבים שהכין מבעוד מועד. החליף את המקומות בהם שהה מדי יום ואפילו כמה פעמים ביום.

צריך ללמוד היטב את לקחי ביירות, לקראת ההרחבה הצפויה במלחמה עם הפלסטינים. ערפאת יסתתר שוב מאחורי נשים, ילדים וזקנים. לחסל אותו בעזה יהיה יותר קשה מאשר בביירות והעולם כולו יהיה נגדנו.

פשעי אוסלו

יבוא יום ותקום ועדת חקירה ממלכתית כדי לקבוע את האחראים לפשעי אוסלו. אם קמה ועדה שחקרה את אחריותם של ישראלים לטבח שעשו ערבים נוצרים בערבים מוסלמים בלבנון, אין סיבה שלא תקום ועדהשתחקור את האחראים לטבח שטובחים בנו הפלשתינאים בחסות הסכם אוסלו.

האחראים לפשעי אוסלו לא עברו על החוק. אחרי הכל היתה ממשלה חוקית שנבחרה באורח דמוקרטי שהחליטה על ההסכם. (אם כי הדרך בה הושג ההסכם היה דרך של הולכת שולל והסתרת המשמעות האמיתית של ההסכם מן העם).

לא מדובר כאן בעברה על החוק. מדובר כאן בעברה על אמונות היסוד והבסיס העיקרי לקיומה של מדינת ישראל.

הדוגמה ההיסטורית הקרובה ביותר לענייננו היא זו של מרשל פטן, גיבור מלחמת העולם הראשונה בצרפת. לאחר התמוטטות צבא צרפת בפני כוחותיו של היטלר הוא מונה לראש ממשלה והיו שקיוו כי הוא ימשיך במערכה נגד היטלר.

אך פטן העדיף לחתום הסכם שביתת נשק עם הנאצים, קיבל מידיהם תואר "ראש המדינה הצרפתית", נפגש עם היטלר ואף תמך בהקמת לגיון צרפתי למלחמה לצד הנאצים בחזית המזרחית.

לאחר שחרור צרפת בידי צבאות בעלות הברית הועמד פטן לדין. הוא נידון למוות בעוון שיתוף פעולה עם האוייב, אף שללא ספק מעשיו היו במסגרת החוק.

גזר דינו הומתק על ידי גנראל דה גול למאסר עולם ואת שש השנים האחרונות לחייו בילה בכלא.

יש היסטוריונים הטוענים כי כוונתו של פטן היתה טובה. הוא היה קרבן של הנסיבות והוא היה משוכנע כי מעשיו הם לטובתה של צרפת.

אינני מאחל לפושעי אוסלו את גורלו של פטן.אך לא ייתכן שייצאו נקיים ממשפט ההיסטוריה.ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט תצטרך לקבוע בבוא היום את מחיר הדמים ששילמנו על הסכם אוסלו ואת האחראים לו, למען יירשמו בהיסטוריה לדראון עולם.

עד כאן דברים שנכתבו בשנת 2000 .  עתה (יולי 2009)  אנחנו כבר יודעים כי  אי מתן ההוראה בביירות היתה טעות גדולה. היכנסנו את הצפעוני לביתנו. הוא התפגר רק בנובמבר 2004.יש אומרים שלא מידי שמיים. אם נכון הדבר או לאו זה בא מאוחר מדי. הרעל כבר מפעפע בעורקינו).

=============================================================================

נקמתו של הפודל

חידה היא ותהי לחידה מה קרה ליצחק רבין ז"ל שנכנס לתוך מלכודת אוסלו. חלק מן התשובה אפשר למצוא בספרו של יוסי ביילין "לגעת בשלום". החבורה בראשות החתרן הבלתי נילאה הכינה את הכל והצליחה למשוך את רבין לפיתיון. ביילין מגלה בספרו (והדבר אושר באוזניי מפי אחד המקורבים לרבין) כי רבין שמר את הקשר שלו עם אנשי אוסלו בסוד מכל עוזריו ואנשי לשכתו. כדי למנוע דליפה מקרית של הנושא הוא החזיק בתיקו האישי את כל המסמכים הקשורים באוסלו.

לאחר הופעת הספר אמר העיתונאי שלמה נקדימון לביילין: היית צריך לתת לספר שם אחר: "נקמתו של הפודל". (כזכור כינה רבין את ביילין בכינוי "הפודל של פרס").

============================================================================


פרס החזר את הפרס

לספר השיאים של גינס אפשר להוסיף את שיא החוצפה – הופעתו של פרס בתקשורת בימים אלה. האיש הזה אחראי יותר מכל אדם אחר להסכם אוסלו שהביאנו עד הלום. ויש לו החוצפה להגיד לנו להרגע, ולשמור על קור רוח ולא להתיאש ממה שהוא קורא "תהליך השלום".

מיסטר פרס. דבר ראשון תסע לשבדיה ותחזיר את פרס נובל לשלום שקיבלת. באותה הזדמנות אתה יכול לקחת עמך את השותף שלך לפרס השלום, יאסר ערפאת. רצוי שתשאיר אותו שם.

==============================================================

הפופולריות הנזילה של ברק

עד לפני חודש היה אהוד ברק אחד האנשים הפופולריים ביותר בעולם. כולם שיבחו אותו על תבונתו, על מתינותו, על נכונותו ללכת לקראת הפלסטינים. האמריקנים, הצרפתים, הבריטים, אפילו הרוסים והסינים היללו ושיבחו אותו.

זה לא מצא חן בעיני ערפאת. מה שהציע לו ברק – כמעט כל יהודה ושומרון, חלוקת ירושלים, הר הבית, פינוי התנחלויות, שטחים חלופיים בתוככי המדינה, "זכות השיבה" – זה לא מספיק. הקרוקודיל מעזה דרש עוד. ובתמורה היה מוכן לתת בינתיים ביקור נימוסין אצל אהוד ונאווה בכוכב יאיר. וברק, שאין לו כנסת ואין לו ממשלה ואין לו עוד מה להציע לערפאת אמר "לא" חלשלוש. ולפתע איבד את הפופולריות שלו. פתאום העולם כולו נגדנו. מדברים על ברק במילים חריפות יותר משדיברו על נתניהו.

אל דאגה ברק. אפשר שוב להיות פופולרי. תאר לך איך תגבר הפופולריות שלך כשתוותר על כל ירושלים. ותסכים לזכות השיבה לשטחי ישראל. והגליל בין כה וכה כבר שייך לערבים. והנגב הרי מעולם לא היה חלק מארץ ישראל. כל עוד יהיה לך מה לתת תהיה פופולרי.כולנו נהיה פופולריים בטקסי הזיכרון שיערכו לזכרנו בעולם כולו.

 

=============================================================================

בין צ"רצ"יל לברק

לא רק בישראל יש היסטוריונים חדשים. גם בבריטניה יש כאלה העושים חושבים מחדש על ההיסטוריה הבריטית. המטרה שלהם היא וינסטון צ"רצ"יל.

אילו בריטניה היתה ארץ יהודית וההיסטורינוים היו ישראלים, היו מן הסתם מאשימים את צ'רצ'יל באחריות למלחמת העולם השניה, בכך שהתגרה בהיטלר וגרם לו להכריז מלחמה. הם היו מאשימים את בריטניה בפשעי מלחמה רבים (כמו למשל ההפצצה האיומה על דרזדן, בה ניספו, השבח לאל, רבבות גרמנים).

אך לא מדובר ביהודים שונאי עצמם אלא בבריטים מנומסים. המחשבה של ההיסטוריונים החדשים הבריטיים היא מתונה. לא, הבריטים אינם אחראים למלחמת העולם השניה. אבל הם שואילים מה היה ההגיגיון במדיניות שנקט צ"רצ"יל נגד היטלר.

צ"רצ"יל היה כידוע המדינאי הראשון שעמד על טיבו של היטלר. כאשר ראש הממשלה צ'מברליין נופף בפיסת הנייר (כמעט אמרתי הסכם אוסלו) והכריז על שלום בימינו" הכריז צ'רצ'יל כי היטלר איננו אדם שעמו עושים שלום. מה שצריך לעשות הוא להתחמש ולהתכונן למלחמה, אמר.

רוב הבריטים היו אז חסידי שלום עכשיו. זכרונות מלחמת העולם הראשונה, בה ניספו מאות אלפי צעירים במלחמה עם גרמניה, היו עדיין טריים. כל מאמץ לשלום נראה הדבר הנכון לעשותו. כל מי שחשף את המציאות האמיתית נחשב למחרחר מלחמה.

אך האמת טפחה על פניהם של הבריטים. מזלם, כמו מזל העולם כולו, היה שעמד בראשםבאותה שעה המנהיג הגדול שהוביל את האומה הזו למלחמה בהיטלר.

על כך מערערים ומהרהרים ההיסטוריונים הבריטיים החדשים. האם זה היה הדבר הנכון לעשותו? האם לא היה כדאי להגיע להסדר עם היטלר, שהיה מונע מבריטניה את המחיר הכבד של המלחמה?

בבריטניה זהו ויכוח אקדמי.

ומה אצלנו?

ההיסטוריונים החדשים מטילים ספק בצידקת קיומנו. ועדיין לא קם המנהיג שיאמר כי יאסר ערפאת הוא מין היטלר כזה. שאי אפשר לעשות עמו שלום. שאסור להתפתות לעשות עמו שלום.קיווינו שזה יהיה נתניהו, אך גם הוא הכזיב. המנהיג הצ'רצ'יליאני היחיד שקם לנו היה יצחק שמיר שקבע כי הערבים הם אותם הערבים והים הוא אותו הים. הלך לישון כל יום אחר הצהריים ונתן לערבים לא לישון בשקט. כשנזכרים בשמיר מתעוררים געגועים לאיש החכם והקשה הזה שידע לעמוד על זכותנו לחיות. גאולה כהן, את שתרמת לנפילתו, האם את ישנה בשקט בלילות?

============================================================================

כולנו טעינו?

רבין טעה, כולנו טעינו – כתב נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות".

סליחה מר ברנע. אתה מייצג רק את הטועים וזה לא "כולנו". לפחות מחצית העם הצביעה נגד הסכמי אוסלו, לפני ואחרי. גם אלה שתמכו בו ראו בו את הרע במיעוטו. חסידי אוסלו היו קומץ קטן שהוליכו שולל והובילו אותנו כמעט אלי תהום.

=========================================================================

עבדאללה תורם דם

עבדאללה מלך ירדן יצא מכליו כדי לגלות סולידריות עם הפלסטינים. התנשק בסיטונאות עם ערפאת ותרם מדמו למען פצועי התוקפנות הישראלית.

צריך להזכיר לעבדאללה כי הוא חי על זמן שאול. עכשיו הוא תורם דם מרצונו.

בבוא יום פקודה יתרימו אותו שליחי ערפאת בעל כורחו. עבדאללה חסר את הניסיון ואולי את השכל שהיה לאביו חוסיין, שהצליח לשרוד משך שנות דור. חוסיין ידע לטפל באש"ף כפי שצריך וב"ספטמבר השחור" שלח את צבאו למחנות הפליטים ולריכוזי אש"ף בערים הירדניות וטבח בהם טבח שאלםים רבים.

אין להניח שעבדאללה ג"וניור מסוגל למבצע כזה. בבוא היום הוא ילך בדרך אבי סבו, עבדאללה הראשון, שנרצח בידי מתנקש פלסטיני על מדרגות אל אקצה. ואנו נעמוד מול מדינה פלסטינית המשתרעת מקלקיליה עד גבול עיראק. ויוסי ביילין כזכור רואה "בעיין יפה" מדינה כזו.

============================================================================

דברי הבל בשפה מכובסת

כל סיכסוך מסתיים ליד שולחן המשא והמתן" אומרים היוסי שרידים, האורי סבירים והביילינים.

הבל ורעות רוח. סיכסוך בין פועלים למעבידיהם מסתיים ליד שולחן המשא והמתן. מה שיש בינינו לבין הערבים איננו סיכסוך אלא מלחמה לחיים ולמוות. שום מלחמה אינה מסתיימת ליד שולחן הדיונים. היא מסתיימת כאשר אחד הצדדים מנצח.

"בסוף יבוא השלום".

קשקוש מקושקש. האומרים כך מתארים עולם שלא קיים. ההיסטוריה האנושית רצופה מלחמות שביניהן תקופות שלום קצרות או ארוכות.מאז מלחמת העולם השניה חלפו אמנם 55 שנים ללא מלחמה עולמית. אך בתקופה זו התחוללו על פני כדור הארץ מאות מלחמות קטנות ובינוניות

 "תמיד הם יהיו שכנינו ונצטרך לחיות זה לצד זה".

שטויות במיץ. הם תמיד יהיו שכנינו ויחיו לצידנו. אנחנו נהיה שכניהם כל עוד אנחנו יכולים להגן על קיומנו. אף לא רגע אחד לאחר מכן.

"הלינץ" ברמאללה זו עליית מדרגה".

בבל"ת. ההיטוריה הציונית היא היסטוריה של מעשי לינץ" שעשו ערבים ביהודים בכל פעם שנפל יהודי חסר מגן לידיהם. התעללות בגופות היתה תמיד. במלחמת השיחרור חזר גיסי מזועזע ממעשה זוועה שעשו העיראקים שתקפו באזור ראש העין. קבוצת חיילים, שיצאה ממשלט בכפר קולה, נפלה למארב ונטבחה. הגופות רוטשו ללא הכר. אברי המין שלהם נחתכו והושמו בפיהם.אחרי 52 שנים לא היתה שום "עליית מדרגה".

==============================================

נצחון המסלפים

לנתן אלתרמן יש שיר שכמו רבים משיריו הוא אקטואלי תמיד. שם השיר "תחרות לניסיון" והוא מדבר שם על תחרות שהתקיימה בין ארבע חרויות.

החרות מפחד

החרות ממחסור

החרות מדת

חרות הדיבור

ארבעת המתחרים נעמדו בקו הזינוק כדי לראות מי יגברעל מי ואז הצטרפה למרוץ חרות נוספת: חרות הסילוף.והמתחרה החמישית לא תואר לה ולא הדר, מדדה על רגלה החיגרת, גמדהמלופלפת, משולה כחרס.

צחקו הצופים. מה כוחה של חרות הסילוף מול כוחן של יתר החרויות קלות הרגליים. אך הנה זינקו החמישה ואז "רחבו העינייםאילמה כל לשון הסילוף הפיסח מגיע ראשון"

ואין זה נצחון מקרי. נערכת עוד תחרות ועוד תחרות ובכל פעם מגיעה חרות הסילוף ראשונה לקו המטרה.

ובבואן אחריו למקום המסומן

חדלות הן (החרויות האחרות) להכיר את עצמן"

ובמרכז הזירה התייצב הסילוף

ויקרא:לי הכתר, אני האלוף"

אלתרמן מסביר אתהסיבות לנצחון הסילוף.הוא מתחיל בריצה למרחקים קצרים וכך הוא מאמן את רגליו. ולכן:

הנותנים לו לגשת לשדה התחרות

מנחילים למפרע תבוסה לחרות".

============================================================================

את מי לא ניחמו

סופרי ישראל

סופרי ישראל מיהרו לבתיהם של ערבים אזרחי ישראל שנהרגו בהתפרעויות.הם שכחו שבהתפרעויות הללו היו גם קרבנות יהודיים. אחד מהם הוא ז'אק בכור, שנרצח באבן שהוטלה עליו בעוברו בכביש החוף, ליד הכפר הערבי-ישראלי ז'אסר א זרקה.

שואל הבן של הנרצח,ראובן בכור, למה איש מראשי הציבוראו מן הממשלה ומן הסופרים שרצו לנחם את משפחות החללים הערביים לא בא לנחם אותנו?

==========================================================================


בוקר טוב פרופסור יולי תמיר

השרה פרופסור יולי תמיר חזרה מזועזעת משליחות הסברה בארצות הברית. על פניה ניכרים עקבות האכזבה משבר חלום השלום. היא גם מזועזעת מעוצמת ההסברה הערבית ומחולשת ההסברה הישראלית בארצות הברית. לפלשתינאים, היא אומרת לעמנואל הלפרין, יש מערך שלם של פרופסורים המכירים את הז'רגון האמריקני, יודעים להופיע בטלוויזיה ומשכנעים את האמריקנים בטיעוניהם.

בוקר טוב פרופסור יולי תמיר (להזכירכם ממקימי "שלום עכשיו") . מה את מתפלאת? לערפאת יש פרופסורים פלשתינאים שכולם ללא יוצא מן הכלל נותנים ביטוי לעמדה הערבית. אחרי שנים שפרופסורים כמוך מצאו מתחת לאדמה צידוק לעמדה הערבית ותקפו את העמדות הציוניות מה פלא שאין לנו הסברה?

===========================================================================

הציטטות של השבוע

 

נכס. "מעשה הלינץ" ברמאללה זה נכס תקשורתי בשבילנו" – נחמן שי, המסביר הלאומי של אהוד ברק.

דמוקרטיה.למפלגת העבודה יש אמנם מעט מנדטים בכנסת, אבל יש לה הרבה מאד מנדטים מחוץ לכנסת" – שמעון פרס.

היה שווה".שבע השנים שחלפו מאז הסכם אוסלו זה הפרוזדור. בבוא היום נסתכל אחורה ונגיד: זה היה שווה" – רון פונדק מאדריכלי הסכם אוסלו.

הנסיך."כשעשינו את הסכם אוסלו לא חשבנו שערפאת הוא הנסיך מלוכסנבורג" – אורי סביר מאדריכלי הסכם אוסלו.

תשליך. "המושג נחישות אצל ברק כבר הפך לבדיחה עממית. עם נחישות כזו יעשה איתנו ערפאת תשליך במימי הים התיכון" – רבני פיקוח נפש.

לא בטוח. "אינני בטוח שהחייל שירה וגרם למותו של הילד בצומת ניצנים לא ידע במי הוא יורה" – הסופר מאיר שלו בראיון ברדיו.

 

============================================================================

הנשר והזברה

שני חברים, שמאלני ואיש ימין, טיילו בחג הסוכותבאחת משמורות הטבע. כדי לא לקלקל לעצמם את אווירת החג החליטו לא להתווכח בנושאים פוליטיים. אך בלי ויכוחים אי אפשר בין יהודים. כאשר הבחינו בעצם בלתי מזוהה המסתתר בין העצים התעורר בין השניים ויכוח. איש הימין אומר: עורב אני רואה. איש השמאל כנגדו אומר: לא עורב כי אם זברה.

כשלא יכלו להכריעהציע איש הימין לבחון את המציאות.

הבה נטיל אבן ונראה. אם יתעופף העצם לשמיים מדובר בעורב ואם לאו אני אודה כי מדובר בזברה.

אמר ועשה. כשפגעה האבן בקירבת העצם הבלתי מזוהה התעופף העצם לשמיים.

אמרתי לך – אמר איש הימין – זה עורב.

והשמאלני השיב לו: פלאי פלאים. זו הפעם הראשונה שאני רואה כי גם זברה יכולה לעוף.

 
 

 

 
 

 

 

 

 

 

 

 

מכתב גלוי לאליקים רובינשטיין בענין הכוונה להגיש כתב אישום נגד נתניהו


הנדון: ביבי, עמדי, ויצמן, סרוסי, ברק, עמותות

כבוד היועץ המשפטי לממשלה,

אתה עומד להחליט בימים אלה החלטה גורלית: האם להגיש או לא להגיש כתב אישום נגד בנימין נתניהו. זו החלטה גורלית כי היא עשויה להשפיע על יחס העם למערכת המשפטית ולמערכת הדמוקרטית.

אני מכיר אותך כאדם ישר והגון, משפטן מעולה ואדם חסר פניות. יש לי יסוד להניח כי ההחלטה שתקבל תהיה מבוססת על אדני המשפט והצדק ועל עקרון השיוויון בפני החוק. זאת, לאחר שתלמד את עיקרי הסוגיה המשפטית, תבדוק בדוק היטב את הנתונים והראיות.

 

 אליקים רובינשטיין (ויקישיתוף)

אליקים רובינשטיין (ויקישיתוף)

אך אתה הרי לא רק משפטן אלא גם תלמיד חכם ובקיא במשפט העברי. ומי כמוך יודע שיש "יקוב הדין את ההר" ויש "לפנים משורת הדין". יש מידת הדין ויש מידת הרחמים. ומי כמוך יודע שהעולם עומד לא רק על הדין אלא גם על האמת ועל השלום. ומי כמוך יודע ש"לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה… ולא עבדו לפנים משורת הדין".

עמדי מול סרוסי

איני מתיימר לדעת לעומקם את כל פרטי החקירה בפרשת חקירתו של נתניהו. אין לי גם ספק שהפרקליטים החרוצים של הפרקליטות יוכלו להכין כתב אישום עסיסי על קבלת שוחד וגניבת מתנות. כבר היה מקרה של עובד מדינה שהועמד לדין ונענש קשות על שקיבל במתנה בקבוק יין מידי אחד האזרחים שבא במגע עם המשרד.

אבל יש דברים שעל הסף יש לבחון את ההיגיון הפנימי שלהם. אילו נתניהו היה טיפוס של לוקח שלמונים, האם היה בוחר בשיפוצניק ומוביל רהיטים כמקור לקבלת השוחד?. לנתניהו קשרים ענפים עם רבים מן המיליארדרים שבעולם. רבים מהם מעריצים אותו ותומכים בו. אילו רצה לקבל שוחד היה יכול לסדר לעצמו חשבון בבנק שוויצרי ולתת לנותן השוחד תמורה קצת יותר רצינית מאשר איזו חשבונית מוגזמת על ביצוע עבודות פרטיות.

האם היה קושי לנתניהו למצוא איזה סרוסי שייתן לו "מתנות"? או למצוא איזה יבואן מכוניות ש"יתחזק" אותו בתמורה לטובות הנאה שיכול ראש ממשלה להעניק?

מדוע לא למצות את הדין

אין למצת את הדין עם נתניהו לא מפני שויצמן יצא ללא עונש מעבירות שהן לכאורה גדולות פי כמה. דווקא ההחלטה בעניין ויצמן מוכיחה כי יש שיקולים שהם מעבר לשיוויון בפני החוק ולא תמיד יקוב הדין את ההר. אני מניח שבצד השיקולים המשפטיים (הסתמכות, התיישנות, אין מספיק ראיות וכו') היו גם שיקולים אחרים: זקנותו של האיש, מצב בריאותו והחרפה שהיה ממיט על כולנו משפט של נשיא הנאשם בקבלת שוחד.

נתניהו איננו מסכן ואיננו זקוק לרחמים. אבל אם יוגש נגדו כתב אישום זו תהיה גזירה שהציבור לא יוכל לעמוד בה. כתב אישום כזה יתפרש על ידי מחצית העם (ולפי הסקרים האחרונים גם יותר ממחציתו) כהתערבות גסה של המערכת המשפטית בתהליך הדמוקרטי. כאן עומדת השאלה של כאילו שיוויון הכל בפני החוק מול ריבונות העם לבחור את מחוקקיו ואת שופטיו.

עמדי מול העמותות

הוצאת נתניהו מן המשחק הפוליטי, נוכח הבחירות המתקרבות, בולטת בחומרתה על רקע כל מה שמתגלה מדי יום על אהוד ברק. מול החצר הביזנטינית של אהוד ברק נראית לשכתו של נתניהו כמסדר של נזירות.

 

 אהוד ברק(צילום: זאב גלילי)

אהוד ברק(צילום: זאב גלילי)

והחמור מכל: פרשת העמותות. מדי יום הולכות ונחשפות עובדות חדשות, המלמדות שמה שידוע עד כה הוא קצה קרחון של מעשים שלכאורה יש בהם עברות חמורות ביותר על החוק. ברק, כמו שלושת הקופים, לא ידע, לא שמע, לא ראה. מיליונים, אולי מאות מיליונים, עברו לידי עמותות בעלות מטרות נעלות והכספים זרמו כדי לקדם את ענייניו של ברק. גם היום נערכים סקרים רבים עבור ברק ולא ברור מי משלם עבודם. מדי פעם גם שומעים פליטות פה של חבריו של ברק לנשק על ה"מבצע" שהשתתפו בו לבחירת נתניהו כאילו מדובר בהסתערות על יעד מבוצר של האוייב. וכבר נמצאו סימנים לכאורה כי במערכת הבחירות חברו שליחיו של ברק עם גורמים פליליים.

יש חקירה והיא מתנהלת בעצלתיים. שוטרים אינם פורצים לדירתו של ברק ואוספים מסמכים. לא חוקרים את נאווה שעות על גבי שעות. לא מזמינים את כל הנוגעים לפרשה לחקירה. שום כלום.

איני כותב את הדברים מתוך הערצת נתניהו. הוא איננו כוס התה שלי. יש הרואים בו אסון גדול. לדעתי ברק הוא יותר נתניהו מנתניהו אם מדברים על אסון. אבל לא הפרקליטות צריכה להחליט מי האיש הראוי לעמוד בראש מדינת ישראל. היא צריכה לאפשר לעם להגיד את דברו.

לעזור לרובינשטיין

לפני כמה חודשים מצאתי במשיבון שלי הודעה מלשכתו של אליקים רובינשטיין כי הוא מחפש אותי. ניסיתי להשיגו ובקשתי כי יעביר לי בפקס את מבוקשו, אך הוא ביקש לדבר עמי אישית. לאחר כמה וכמה ניסיונות הוא איתר אותי בשעה מאד לא שגרתית לעובד מדינה שומר מצוות – יום שישי אחר הצהריים על פי שעון קיץ (השבת נכנסת בשעה 4ומשהו).

רובינשטיין ביקש להגיב על כמה דברים שכתבתי כאן נגד המערכת המשפטית. הוא ביקש לשכנע אותי כי טעיתי בהתקפותיי וביקש שבכל פעם שאבקר בעתיד את המערכת שהוא מופקד עליה, אפנה אליו לקבל תגובה.לא כל כך שוכנעתי מן הדברים שאמר בזכותה של המערכת המשפטית, אך שוכנעתי שרובינשטיין הוא בעל רצון טוב ועובד קשה מאד, ממש ימים ולילות, כדי לקיים את "וציון במשפט תיפדה".

בקשתי אז לכתוב כמה מילים בזכותו של רובינשטיין אם כי לא ידעתי למה התכוון כשאמר כי יש דברים המדירים שינה מעיניו. עכשיו כבר כולנו יודעים: אליקים רובינשטיין הוא האיש שבזכותו נחשפה פרשת עופר נמרודי ב'. בזכותו נחתם הסכם עד מדינה עם רפי פרידן. בזכותו החל טיהור המשטרה מן הקצינים המושחתים. יותר מזה: הוא אולי האיש העומד כיום כנגד השתלטות מאפיונרית על המדינה. כי מה שברור כבר עתה הוא שפרשת נמרודי היא קצה קרחון של מציאות מפחידה. לכן, גם אם איננו מסכימים עם כמה מהחלטותיו ומעמדותיו של רובינשטיין בנושאים שונים, על כולנו לעזור לו במלחמה שהוא מנהל בפשע המאורגן. בנפשנו הוא.

 ראה היועץ הרע מזוז

 

ישראל בר, משה סנה שבתאי קלמנוביץ' ובוגדים אחרים

 

(מאמר זה נכתב בשנת 2000 ועודכן בנובמבר 2009. הוא אקטואלי גם ב-2020)

מה המשותף בין ישראל בר לבין שבתי קלמנוביץ', מלבד העובדה ששניהם ריגלו בישראל למען הק.ג.ב. הסובייטי?
למרות השוני הרב בין השניים יש עוד משהו המשותף להם וזאת אגלה בסוף המאמר.ונתחיל בבכיר בביניהם.

 

חפרפרת בתוך מערכת הביטחון

ב-31 במרץ 1961 נעצר ישראל בר על ידי משטרת ישראל כחשוד בריגול למען ברית המועצות. מאסרו הוסתר מידיעת הציבור משך שבוע ימים (כדי לא לפגום בסיקור משפט אייכמן שנפתח באותם ימים). כשנודע דבר המעצר גרם הדבר זעזוע עמוק. ישראל בר נחשב עד אז לאחד האישים המרכזיים במערכת הביטחון, מקורב לבן-גוריון, משתתף קבוע בישיבות הסגל הבכיר של משרד הביטחון וההיסטוריון הרשמי של צה"ל.

ישראל בר כותרת על מעצרו

ישראל בר עלה לארץ ישראל מווינה בשנת 1938, הצטרף ל"הגנה" והציע את הידע שצבר לדבריו במלחמת האזרחים בספרד בה השתתף. בתוך זמן קצר נתגלה בר כבעל ידע מדהים בתחום הצבאי. הוא פרסם מאמרים בכתבי העת של אותה תקופה, הרצה בקורסים של מפקדים ונתקבל לעבודה בשכר במטה ה"הגנה".

 

עם פרוץ מלחמת השחרור נמנה בר עם עוזריו של ראש אגף המבצעים של צה"ל, אלוף ייגאל ידין, שהיה לאחר מכן לרמטכ"ל השני. בר קבל דרגת סגן אלוף ועמד בראש מחלקת התכנון והמבצעים. בשנת 1950, לאחר שנדחתה דרישתו לקבל את תפקיד סגן הרמטכ"ל, הוא פרש מצה"ל ועבר לפעילות פוליטית.

הוא הצטרף למפ"ם בתקופה בה הכינה עצמה לבואו של הצבא האדום שישחרר את ישראל. בין היתר פרסם אז מאמרים שבהם הביע אהדה לצפון קוריאה הקומוניסטית שתקפה את דרום קוריאה.

ייגאל ידין בתקופה שכיהן כמטכל

ייגאל ידין בתקופה שכיהן כמטכל

כשחל הפילוג במפ"ם וחלק מאנשיה הצטרפו לד"ר משה סנה שעבר למפלגה הקומוניסטית, הציג עצמו בר כחוזר בתשובה מהשקפותיו הקומוניסטיות והצטרף למפא"י. הוא ביקש לחזור לצבא, אך נתקל בהתנגדות נחרצת של הרמטכ"ל, משה דיין. למרות עברו הקומוניסטי זכה בר להתקרב לבן-גוריון (בפרסמו מאמרים שהעלו על נס את מנהיגותו, אף שבעבר פרסם מאמרים רבים בגנותו). הוא נתמנה בפועל להיסטוריון הרשמי של צה"ל. הועמדו לרשותו משרד ומזכירה בלשכת שר הביטחון בקריה והיתה לו גישה חופשית לארכיון של צה"ל, שבו נשמרו סודות מדינה רבים.

במקביל עשה ישראל בר קריירה עיתונאית. היה פרשן צבאי של "דבר" ואחר כך עבר ל"הארץ", שם כיהן באותו תפקיד שנים רבות.

בתקופת מערכת קדש בשנת 1956 היה מקורב לבן גוריון, למרות ששלל את המבצע. לאחר מכן הרבה לנסוע לחוץ לארץ, בעיקר לגרמניה. נשא הרצאות רבות בפורומים צבאיים ופרסם מאמרי פרשנות צבאית. בשנת 1959 הועמד ישראל בר בראש קתדרה של שלוחת האוניברסיטה העברית בתל-אביב (שהפכה לאחר מכן לאוניברסיטת תל-אביב) ובטקס הפתיחה השתתפו ראש הממשלה והרמטכ"ל.

נראה שהחשדות נגדו התעוררו שנה קודם לכן ומנכ"ל משרד הביטחון, שמעון פרס, הורה שלא לשתפו בישיבות סגל הנהלת המשרד. לאחר שנעצר נתגלה כי בנסיעותיו התכופות לחוץ לארץ הוא נפגש עם סוכני מודיעין סובייטיים ומסר להם חומר רב, כולל קטעים מיומניו של בן גוריון.

לאחר מעצרו החלו לחקור את עברו ונתעוררו ספקות לגבי כל סיפור חייו. הוא הציג עצמו כבן לסוחר יהודי מווינה שקיבל תואר דוקטור בגיל 20, למד באקדמיה הצבאית של וינה ב-1935 והתנדב להילחם בספרד לצד הקומוניסטים ב-1936. עוד סיפר כי קרא את כתבי הרצל והושפע מהם ובעקבות זאת החליט לעלות ארצה ב-.1936

החקירה לא הצליחה לאמת את סיפור חייו ואף נתעוררו ספקות אם הוא בכלל יהודי. בר נידון ל-10 שנות מאסר ולאחר שערער על גזר הדין הוחמר עונשו והועמד על 15 שנות מאסר. הוא מת בכלא שאטה ב-1 במאי 1966 וקבר עמו את סודותיו.

נזכרתי בסיפורו של בר כי קראתי באחד העיתונים שאחד התורמים לעמותות של אהוד ברק היה בעבר לוחם במלחמת ספרד. אינני רוצה לחשוד בכשרים אך לאחר פרשת בר וגם לפניה היה ידוע כי שרותי הביון הסובייטיים גייסו סוכנים רבים במהלך מלחמת ספרד. המתנדבים הקומוניסטים במלחמה זו, שבאו מארצות רבות, היו חומר גיוס אידאלי. הם נשתלו בארצות המוצא שלהם והיו סוכנים רדומים משך שנים עד שמפעיליהם החליטו להפעילם.

המרגל המיליונר שבתאי קלמנוביץ'

סיפורו של שבתאי קלמנוביץ' הוא פחות חשוב מבחינת הנזקים שגרם לבטחון המדינה. אך הוא לא פחות עסיסי ומרתק ולא פחות חשוב מן הבחינה של שיטות הריגול שנקטו (וכנראה נוקטים עד היום – אז הסובייטים והיום הרוסים – 2009).

קלמנוביץ' נולד בשנת 2947 בליטא. הוריו ביו מסורבי עליה. היום ידוע כי השלטונות הסיבייטיים הסכימו לאפשר את עלייתם לארץ בתמורה להתחייבותו של קלמנוביץ' לרגל עבור הק.ג.ב. בישראל.

תוך זמן קצר נתברר כי הק.ג.ב. בחר באדם המתאים. הוא השתלב במהירות במערכת הפוליטית. תחילה במחלקת העולים של מפלגת העבודה (שם השיג מידע על פעולות "נתיב" זרוע חשאית ישראלית שפעלה בברית המועצות) ואחר כך כעוזרו הפרלמנטרי של פלאטו שרון. בתפקיד זה הצליח להתחכך בצמרת הפוליטית של ישראל.

במקביל לפעילותו הציבורית והפוליטית גילה קלמנוביץ' כישרון כלכלי. הוא קשר קשרים עם מדינות אפריקה (סייע בין היתר לקצין גבוה של אחת המדינות לחולל הפיכה וכשזה הפך נשיא גמל לו בזיכיונות לכריית יהלומים).

לאחר שנים נתברר כי קלמנוביץ היה בעצם סוכן כפול. במקביל לעבודתו למען הק.ג.ב. הציע עצמו (או שהוצע לו) לספק למוסד מידע על ברית המועצות.

קלמנוביץ הפך להיות סלבריטאי שרבים שמחו להתחכך עמו. אך בשנות השמונים קרסו עסקיו ובאותה עת גם נחשפה העובדה שהוא פועל למען הק.ג.ב.

הוא נעצר והועמד לדין על פי הודאתו ונדון ל-9 שנות מאסר. הוא ריצה רק חמש וחצי שנים ושוחרר בגלל שני נימוקים מוזרים – מצב בריאותו וסיוע לשיחרור רון ארד. ארד לא חזר עד היום ומצב בריאותו איפשר לו להמשיך בחיים הטובים עוד 20 שנה בהן שוב נהיה מיליארדר, הפעם ברוסיה. ב-2 בנובמר 2009 הוא נרצח במרכז מוסקבה על ידי מתנקשים והובא למנוחות בבית הקברות סגולה. הוא לקח עמו לקבר הרבה סודות הקשורות בפרשת חייו שאולי ייחשפו כשייפתחו ארכיונים בעוד חמישים שנה.

בוגדים ומרגלים אחרים

כשתוקם אנדרטה לכבודם של כל הבוגדים והמרגלים שפעלו להריסת המדינה צריך יהיה להציב מעליה כתובת: זוהי האנדרטה למחריבי ישראל. איש מהם לא חבש כיפה.

זהו הקשר בין ישראל בר לשבתאי קלמנוביץ'. שניהם לא חבשו כיפה. בשעתו כתבתי מאמר זה בעקבות כוונתו של המעצב דוד טרטקובר לרשום באתר ההנצחה ליצחק רבין ז" ל את הכתובת האומרת שרבין נרצח על ידי " צעיר יהודי חובש כיפה" . ( למלחמת חומת מגן הציע את השם " מלחמת יגאל עמיר)" . יוזמתו בענין אתר ההנצחה בוטלה ביוזמת היועץ המשפטי לממשלה.

בדיקה אקראית מלמדת שכמעט כל המרגלים והבוגדים שנתפסו מאז הקמת המדינה והורשעו בסיוע לאויבי ישראל היו אנשי שמאל. להלן חלק מהרשימה:

 

משה סנה

* משה סנה. מנהיג המפלגה הקומוניסטית (אליה עבר ממפ"ם) מסר מידע על צה"ל לשגרירות הסובייטית בתל-אביב.

* אודי אדיב. חבר קיבוץ השומר הצעיר גן שמואל. מסר מידע לסורים ואף עבר הכשרה בחבלה בסוריה ותכנן לבצע פיגועים בישראל.

* פרופסור מרקוס קלינגברג. מדען במכון למחקר ביולוגי בנס ציונה. מסר לסובייטים מידע שגרם את הנזק הביטחוני החמור ביותר למדינה מאז הקמתה.

* אהרון כהן. ממנהיגיה הבולטים של מפ"ם. במסווה של מחקר היסטורי נפגש עם סוכנים סובייטיים, מסר להם מידע, נתפס והורשע.

ואנונו אחרי שחרורו

מרדכי ואנונו אחרי שחרורו ויקישיתוף

* מרדכי ואנונו. חשף את סודות האטום של ישראל. תחילה ניסה למכור את הסודות לעיתון אנגלי ולכאורה פעל מתוך בצע כסף. לאחר הרשעתו טען כי פעל ממניעים אידאולוגיים. חקירת התנהגותו לפני מעשה הבגידה העלתה כי פעל בהפגנות סטודנטים מהשמאל למען מדינה פלשסטינית.

רשימת המרגלים והבוגדים ארוכה מאד: אברי אלעד, קורט סיטה, שמעון לוינסון , זאב אבני, סמי ברוך, זאב אבני ועוד רבים.

גילויי ואנונו בעיתון "סאנדיי טיימס"

גילויי ואנונו בסאנדיי טיימס הלונדוני

 

ונא לא לשכוח את ישראל בר שהוזכר למעלה.

איש מהם לא חבש כיפה. זה בדוק.

הסיפור האמיתי מאחורי פרשת אשר ידלין

בספטמבר  1976 החליטה ממשלת ישראל, פה אחד, למנות את אשר ידלין, שהיה אז מנכ"ל קופת חולים הכללית, לנגיד בנק ישראל. גם הממשלה וגם ידלין לא ידעו כי שלושה ימים לפני החלטת הממשלה פתחה המשטרה בחקירה סמויה נגד ידלין בחשד לקבלת שוחד. החקירה נפתחה בעקבות תלונה שהגיש העיתונאי יגאל לביב (אז כתב "העולם הזה").

החלטת הממשלה על המינוי החישה את החקירה וכבר לאחר שבועיים זומן ידלין לשיחה עם היועץ המשפטי לממשלה, שהיה אז אהרון ברק. השיחה הזו היתה ראשיתה של חקירה גלויה שנסתיימה בהגשת כתב אישום. תחילה הכחיש ידלין הכל. לאחר תקופה קצרה, בה היה עצור עד תום ההליכים, הגיע לעסקת טיעון עם התביעה ונדון לחמש שנות מאסר.

ידלין הפך מאחד האנשים בעלי הכוח במדינה לאסיר מספר  47358 בכלא רמלה. בבת אחת נפל מ"אוויר הפסגות" שנשם (כפי שאמרה השופטת הדסה בן עתו בפסק דינה) אל מעמקי הכלא, בו בילה  1217ימים ולילות.

משפטו של ידלין היה חלק משרשרת של מעשי שחיתות שנחשפו באותה תקופה, בין היתר חשד שהביא להתאבדותו של שר השיכון אברהם עופר. גילויים אלו היו בין הגורמים שהביאו למהפך ולעליית הליכוד לשלטון בשנת .1977 .

להמשיך לקרוא

כךהצלחתי למחוק את המשכנתא שלי – הכרזתי על עצמי כעל קיבוץ

מנהל הבנק שלי טילפן והודיע לי כי לא שילמתי כמה תשלומים על חשבון המשכנתא. הוא דיבר בעדינות אבל נתן לי להבין שאם אמשיך בסרבנות התשלום שלי הוא ידאג לזרוק אותי מדירתי.

לפתע עלה במוחי רעיון. אמרתי למנהל: אתה טועה. אני לא סתם אדם פרטי. אני קיבוץ.

 

אהה השיב המנהל. זה דבר אחר. החלטנו למחוק את כל החוב שלך במסגרת הסדר הקיבוצים.

השיחה הבידיונית הזו לא היתה ולא נבראה. איש לא מחל לי על המשכנתא ועל שום חוב אחר שהייתי חייב אי פעם. תמיד שילמתי הכל, עם ריבית, עם ריבית דריבית ועם הצמדה. טבין ותקילין. כי אני, כמו רוב אזרחי המדינה הזו, אינני קיבוץ.

בימים אלה פורסמו הנתונים הסופיים של הסדר חובות הקיבוצים. מתברר כי המדינה מחקה לקיבוצים ולתאגידים שבבעלותם חובות של כמיליארד דולר.

800px-kfar_masaryk_6699

נוף של קיבוץ (צילום: ויקיפדיה). אין קשר בין קיבוץ זה לבין הנאמר בכתבה


אך לא רק המדינה מחקה. גם הבנקים מחקו מליארד דולר. וזאת לזכור כי הבנקים שייכים למדינה. כך שגם מחיקת החוב הזו באה מכיסנו, משלמי המשכנתאות הרגילים. עוד מאתיים מיליון דולר נמחקו על ידי נושים אחרים. גם נושים אלה קרוב לוודאי אינם מן הנותנים צדקה בסתר.

יתר חובות הקיבוצים, כשני מיליארד דולר, ייפרעו בפריסה לשנים רבות הלוואי עלינו. ואיך ייפרע החוב? באמצעות מכירת קרקעות למדינה של קיבוצים במרכז הארץ.

אתם מבינים? המדינה תקנה את הקרקעות השייכות לה וכך יכסו הקיבוצים את יתרת החוב שלהם.

אך גם עם המתנה הזו לא נסתיימה מסכת המחיקות, הפריסות, המחילות והמתנות. אם יתברר לאחר מכירת האדמות כי עדיין נשאר חוב, תימחק יתרת החוב הזו. לעומת זאת, אם מכירת האדמות תניב סכום גדול יותר מיתרת החוב, תעבור היתרה לקיבוצים.

כדאי להזכיר למי שאינם זוכרים או אינם יודעים: הקיבוצים הסתבכו בחובות ענק לאחר שנים שבהם השתוללו ברמת חיים משוגעת. לאחר שהשקיעו מיליארדים בשוק האפור ובהרפתקאות שונות בבורסה. את מחיר ההשתוללות הזו אנחנו צריכים לשלם. בשביל זה יש כסף.

פעם היתה סיבה להתייחס לקיבוצים כאל מלח הארץ, כאל ישובי ספר הקובעים את גבולותינו, כאל מאגר אנושי התורם תרומה ייחודית לבטחון המדינה ולחוסנה הרוחני. שום דבר מכל זה לא נשאר.יש קיבוצים היושבים במרכז הארץ על אדמות השוות מיליארדים וכבר היום הם משתמשים באדמות אלה כדי לעשות עסקים שאין מאומה בינם לבין האידיאל הקיבוצי.מכל בחינה שהיא הקיבוצים הם ישובים רגילים לכל דבר. פרט לעובדה שהם אינם חייבים לשלם.

מה תרמו הקיבוצים למדינה ומה קיבלו ממנה

הליכוד וש"ס – סופה של מהפכה ראשיתה של מהפכה

 

 הרב עובדיה יוסף. דמות להזדהות וסמל מהפכת החזרת עטרה ליושנה. צילום: יונתן    מיכאלי ויקישיתוף

הרב עובדיה יוסף. דמות להזדהות וסמל מהפכת החזרת עטרה ליושנה. צילום: יונתן מיכאלי ויקישיתוף

בראשית שנות החמישים הגיע מנחם בגין לקרית שמונה, שהיתה אז עיירת פיתוח שכוחת אל. הוא הציב ארגז במרכז העיירה נעמד עליו והחל לנאום. אט אט התאספו סביבו תושבי העיירה והקשיבו. רובם לא ידעו מי האיש ומה הבשורה שבפיו. פרוספר עזרן, שלימים נבחר לראש עירית קרית-שמונה, היה אז ילד. הוא סיפר בתכנית רדיו: הלכנו לשמוע את בגין כי זה היה הבידור היחידי שהיה בעיירה. לא היה לנו קולנוע, לא היה מועדון. איש לא שם עלינו.

8 חברי כנסת

באותה תקופה עמד מנחם בגין בראש תנועת החרות, שמספר נציגיה בכנסת השנייה היה שמונה בלבד (מול 45חברי כנסת של מפא"י).

כמה שנים לאחר אותו נאום התקיימו הבחירות לכנסת השלישית ומספר נציגי תנועת החרות בכנסת עלה ל- 15.   בכנסת הרביעית, שנבחרה בנובמבר 1959עלה מספר נציגי תנועת החרות ל-.17

ליוויתי את בגין (ככתב מתחיל) במסע הבחירות לכנסת הרביעית. הוא עבר אז מעיירה לעיירה, משכונת עוני לשכונת עוני. הוא בא למקומות הכינוס ללא מלווים, פרט לנהג שהוביל אותו במכונית רעועה. היה עולה בצעד נמרץ אל הבמה המאולתרת ותוך דקות היה הקהל נשבה בקסמיו.

בגין ה"מרוקני"

הוא ידע לדבר אל האנשים בגובה העיניים. הוא לא דיבר אמנם בשפתם הטבעית. היתה לו עברית-פולנית-אידישיסטית מזרח אירופית. הוא גם סיפר בדיחות כשהוא מתבל את דבריו במילים רוסיות. אך בדרך פלא נקלט הסגנון הזה באוזני האנשים ובגין נתפס כ"אחד משלנו", כ"מרוקני". ייתכן שהאנשים חשו כי מדבר אליהם אדם ללא התנשאות, תוך הזדהות עם מצוקתם ועם תרבותם. ייתכן שחשו הזדהות עמו כי גם הוא, כמו שומעיו, היה נרדף על ידי השלטון של מפא"י. אט אט, בעבודת נמלים, שנה אחר שנה, בנה לעצמו בגין את קהל הבוחרים שהניח את הבסיס למהפך של .1977

השבוע, עם התרסקות הליכוד, באה לסיומה המהפכה שחולל בגין. את מקומה של תנועת החרות, כמבטאת מצוקותיהם ומאווייהם של יוצאי ארצות המזרח, ממלאת עכשיו תנועת ש"ס.

השכלה-חילוניות-ציונות

התנועה הציונית, שהביאה להקמת מדינת ישראל, נולדה באירופה. ראשיתו של התהליך הציוני היה ביציאת היהודים מן הגטאות אל ההשכלה ואל החילוניות. על הציונות השתלט הזרם הסוציאליסטי, שהיה בעל אופי בולשביסטי, והוא שעיצב את דמות הישוב בארץ ישראל.

יהודי ארצות האיסלם לא היו שותפים לתהליך הציוני. בתקופה בה עוצבה התנועה הציונית היו יהודי אירופה רוב מניינו ובניינו של העם היהודי. יהודי המזרח היו מיעוט. השואה שינתה מציאות זו והעלייה ההמונית מארצות המזרח הפכה את ישראל למדינה שרוב אזרחיה ממוצא מזרחי.

מפגש טראומטי

המפגש של יהודי המזרח עם המציאות בארץ היה טראומטי. הטראומה נבעה בעיקר מכך שיהודי המזרח מעולם לא הפכו חילוניים. היו אמנם שצמצמו בקיום מצוות. אך המסורת נשארה חלק מהתרבות ומאורח החיים. החילוניות לא היתה אצלם מעולם דגל. המשטר הסוציאליסטי של מפא"י התפרש בעיניהם כמשטר אליטות מדכא ומקפח. התוצאה: המשפחות רוסקו, הכבוד העצמי נרמס, התרבות שהביאו עמם נמחקה.

 

 "האחות הסוציאלית היתה בעיני העולים ביריה מוזרה, כל יודעת כל יכולהמתערבת בכל  נציגה טיפוסית של מדינה  התובעת הרבה מאד  אךגםנותנת הרבה מאד" (מתוך אלבום העוליםבהוצאת הסוכנותהיהודית)

"האחות הסוציאלית היתה בעיני העולים בריה מוזרה, כל יודעת כל יכולה מתערבת בכל נציגה טיפוסית של מדינה התובעת הרבה מאד אך גם נותנת הרבה מאד" (מתוך אלבום העולים בהוצאת הסוכנות היהודית)

מהפכת ש"ס נולדה במקרה. תוצאה של מאבק בין הזרם הליטאי והזרם החסידי באגודת ישראל. אך מן הרגע שבו יצא השד המהפכני מן הבקבוק שוב אי אפשר היה להחזיר אותו.

מה מציעה ש"ס

סמל ש"ס

סמל ש"ס

תנועת ש"ס מציעה ליהודי המזרח מה שתנועת החרות מעולם לא יכלה להציע – חזרה לערכי הדת והמסורת, חזרה לתרבות שנמחקה, שיקום הדימוי העצמי. כל זאת באמצעות כוח פוליטי, ההולך וגדל בטור גיאומטרי כמעט.הסמל האולטימטיבי של מהפכת ש"ס הוא הרב עובדיה יוסף, מגדולי התורה של הדור המגלם באישיותו את סיסת ש"ס להחזיר עטרה ליושנה ומהווה דמות להזדהות ללא עוררין. מבחינה זו שונה ש"ס מכל התנועות העדתיות שקמו במהלך השנים שבראשן עמדו עסקנים פוליטיים.

צדיקי הדור, כמו יוסי שריד וטומי לפיד, נתלים בפרשת דרעי, כדי לתת ביטוי לרגשות האמיתיים, שהם חשים הן כלפי חרדים והן כלפי יוצאי עדות המזרח. נגררים אחריהם רבים, המזהים מתוך בורות את החרדים האשכנזים עם החרדים הספרדים.

ההבדל הוא תהומי. החרדים האשכנזים הם לא ציונים במוצהר, אין להם כל רצון להשתלב בחיי המדינה ופוטנציאל הגידול שלהם מוגבל להיקף הריבוי הטבעי.

הגרעין הקשה של תנועת ש"ס בנוי אמנם מתלמידי ובוגרי הישיבות שלה, אך רוב הציבור של ש"ס אינו כזה. פוטנציאל הגידול של ש"ס רחוק ממיצוי. הוא מקיף כמעט את כל  הישראלים הרואים עצמם כספרדים. לש"ס גם אין אידיאולוגיה אנטי ציונית והיא תשאף – מכוח הפוטנציאל האנושי שלה להשתלב
בחיי המדינה ככל שתגדל.

מהפכה חברתית. כרזת ש"ס על אוטובוס בתקופה של אלי ישי.

מהפכה חברתית. כרזת ש"ס על אוטובוס בתקופה של אלי ישי.

תוצאות המהפכה

להערכתי התוצאה של מהפכת ש"ס לא תהיה חרדיזציה של הציבור הספרדי. התהליך יהיה הפוך. ש"ס תכשיר את הקרקע למעבר של עולי המזרח אל העולם המודרני. התהליך יארך שנים רבות, אך ש"ס תגיע אליו במוקדם או במאוחר. היא תיצור טיפוס חדש של יהודי מודרני – גם שומר מצוות, גם גאה בתרבותו, גם מעורה בחיי המשק והמדינה. מעין גרסה מזרחית של תנועת תורה ועבודה.

ראה הכרעת הדין בפרשת דרעי