ארכיון הקטגוריה: תולדות המדינה

למרות הכל: רק נתניהו

קורא יקר,

פוסט זה נכתב (כטור בעיתון) במאי 1999 ערב הבחירות. לכאורה זהו אלטע זאכען. את מימענינת מפלגת המרכז שכבר שבקה חיים? מי זה בכלל חגימרום. אף על פי כן החלטתילהשאיר טור זה וטורים ישנים אחרים באתר מסיבות רבות

1. כמה מגיבורי התקופה ההיא הם גם גיבורי תתקופתנו – ברק ונתניהו לדוגמא. חשוב להסתכל על תקופתנו  בפרספרטיבה.

2.  חלק מהנושאים לא השתנו. כמו השמאל בתקשורת. חלק מהגיבורים התחלפו התקשורת נשארה שמאלית כמו אז. כך גם היחסים עם ירדן,  באליטות ועוד.

 אם הגעת במקרה או במתכוון לטור זה הצץ בו יש מה ללמוד מן העבר.

זאב גלילי

מאי 2005

——————————————————–

נתניהו האכיל אותנו הרבה מרורים. הוא אכזב אותנו כמעט בכל תחום בו תלינו בו תקוות. אף על פי כן אנחנו חייבים לבחור בו לראשות הממשלה.

ב"אנחנו" אני כולל את כל מי שהאמין וקיווה כי הוא יצליח לבטל את הסכם אוסלו-מינכן, המוביל אותנו לאסון. ב"אנחנו" אני מתכוון לכל מי שראה בספרו מקום תחת השמש" תכנית פעולה. תכנית האומרת לאו מוחלט למדינה פלסטינית. תכנית העוצרת גם את תהליך הפוסט-ציוני והפוסט-יהודי שעוברת החברה הישראלית.

למרות הכל אין ברירה אלא לבחור בו. בנסיבות הנוכחיות הוא הטוב ביותר.

כי הוא שקרן.

הוא לא שקרן גדול כמו שמעון פרס ואפילו לא כמו יצחק שמיר, שהצהיר כי בשביל ארץ ישראל מותר לשקר. אבל התעמולה של השמאל הוציאה לו שם של שקרן בלתי נלאה וזה טוב. כי מי שצריך לייצג אותנו מול חבורת הנוכלים המקיפה אותנו – מערפאת ועד סאדאת ומובארק ואפילו עבדאללה ג'וניור – צריך להיות שקרן גדול. צריך להיות תככן, ומוליך שולל, ולא עומד בדיבורו, ולא מקיים הסכמים. כי למען ארץ ישראל, וליתר דיוק למען הקיום שלנו, חובה לעשות כל מה שאפשר.

מי הייתם רוצים שיעמוד מול ערפאת?דן מרידור? יוסי ביילין?

כי הוא ציוני.

בעידן שבו עזמי בשארה, המערער על עצם זכות קיומה של מדינת היהודים, רץלראשות הממשלה זה כבר לא מובן מאליו שמנהיג מפלגה יהודית הוא ציוני.

בעידן שבו יוסי ביילין מציע בנדיבות לפלסטינים חלקים מן הנגב, זה כבר לא ברור שמפלגת העבודה היא מפלגה ציונית. על יתר מפלגות השמאל אין מה להרחיב את הדיבור. כמו ההשלמה עם מדינה פלסטינית כך גם ההשלמה עם מדינת כל אזרחיה הולכת ומחלחלת. בהעדר מערכת חיסון לאומית נוצר הכשל החיסוני הנרכש, המכרסם בכל חלקה טובה. נתניהו דרוש לנו כנסיוב. גורם חום וכאבים ודחייה. אבל מחסן את הגוף.

כי הוא לא שכח מה זה להיות יהודי.

נתניהו, כמו שמיר, יכול לאכול שרצים ולחלל שבת. אך הנקודה היהודית קיימת בו מכוח הגנטיקה של התנועה הלאומית. מכוח החינוך שקיבל בבית אבא. מכוח הז"בוטינסקאות, שהיא חלק בלתי נפרד מתמונת עולמו.

התנועה הלאומית לא היתה מעולם דתית, אך היא לא קמה על חורבות היהדות כפי שקם השמאל הציוני. ראשוני השמאל היהודי היו יהודים עד עמקי נפשם מכוח מוצאם וחינוכם (מברל ועד ברנר). צאצאיהם נטשו לגמרי את העולם היהודי. לא פלא שעדות המזרח, ששמרו על המורשת היהודית, נמשכו לתנועה הלאומית ועדיין שומרים לה אמונים. לא מקרה שהיהדות הדתית לגווניה חשה באינטואיציה כי נתניהו וכל מה שהוא מייצג שומר על הגחלת.

כי הוא חזק.

גם שונאיו הגדולים מודים בכך והדבר מפוצץ אותם. בנימין נתניהו הוא באמת אדם חזק. להיכנס לתפקיד בתנאים כל כך קשים, לעמוד מול העולם כולו, להתמודד מול תקשורת ישראלית שמעולם לא היתה עוינת כל כך, להתמודד מול עכברים ועכברושים העוזבים את הספינה – לעבור כל זאת ולהמשיך לרוץ צריך להיות מאד חזק.

יש עוד הרבה סיבות טובות, אבל דומני שאלה יספיקו כדי להכריע בעד בחירת נתניהו.

יום הבחירותיום ה"נעשה ונשמע"

אחד הקוראים הרוצה בעילום שמו העיר את תשומת לבי לכך שיום הבחירות, חל ביום ב' בסיוון. יום זה, לפי המסורת, הוא היום בו התחייב עם ישראלל"כל אשר דיבר ה" נעשה ונשמע".

כל פעם, אומר הקורא, אנו מקבלים מחדש ממשלה שמבטיחה ולא מקיימת. במקום לבחור את המועמד הפחות גרוע מוטב שנבחר בה" ובמשה עבדו.

עלינו למלא את הנדרש מאתנו והקב"ה ינהל את עניינינו הכי טוב" – אומר הקורא.

הקורא לא ציין אם ועדת הבחירות המרכזית תאשר את הקדוש ברוך הוא כאחד המועמדים לבחירה.

====================================================

עצה לאהוד ברק בעניין דליה איציק

יש לי עצה לאהוד ברק: בימים שעוד נותרו עד הבחירות הרחק את דליה איציק מן הטלוויזיה. תחביא אותה. שלח אותה למסע מגבית בחוץ לארץ. תן לה נופש במלון מצפה הימים או רצוי יותר באילת. הכי טוב לתת לה שליחות לסין. עד אחרי הבחירות. שפשוט תיעלם מהאופק ותשתוק. כמו שעשית ליוסי ביילין.

אין לי שום דבר נגד דליה איציק. איני מכיר אותה ואין לי שום דעה קדומה עליה. כל מה שאומר כאן הוא דעה מקצועית נטו.דליה איציק מעוררת התנגדות, מעצבנת, מרגיזה כשהיא מופיעה בטלוויזיה. ייתכן שיש לה השקפות הכי מתקדמות ויפות בעולם. ייתכן שבחיים הפרטיים היא אדם נחמד וחיובי. אך מסך הטלוויזיה לא עושה לה טוב ולא עושה טוב למפלגת העבודה.

===================================================

מקום טוב באמצע

חגי מרום, שזכה למקום עשירי במפלגת המרכז, מזכיר לי דמות נשכחת. אני מתכוון ליוסף וינצקי (עורך עיתון "חרות", תחת שם העט "נץ") שהיה בדחן לא קטן.

וינצקי זכה תמיד למקום כבוד ברשימת "חרות" לכנסת. משהו בסביבות המקום ה-48.זה היה בתקופה שבה ל"חרות" היו 8 נציגים בכנסת ולמפא"י יותר מ-50 נציגים.

וינצקי אמר אז כי המקום שקיבל ברשימת "חרות" לכנסת הוא מקום מצוין, רקהמפלגה לא כל כך טובה. כי במפא"י למשל המקום שלו ריאלי.

חגי מרום יכול להגיד אותו דבר. הוא עזב מקום אולי לא כל כך ריאלי במפלגת העבודה, לטובת מקום עשירי במפלגת המרכז, שנחשב מקום טוב באמצע. עכשיו,

כשמקומו של אמנון שחק כבר לא כל כך ריאלי, יכול חגי מרום להתנחם כמו וינצקי שיש לו מקום טוב במפלגה הלא נכונה.

====================================================

סינרגיה בהיפוך

סינרגיה הוא מושג בתחום הכלכלה והמדעים.משמעותו: פעילות משותפת של שני גורמים או יותר, שתוצאותיה גבוהות או טובות יותר מסכום התוצאות שהיו מושגות מפעילותם של אותם גורמים אילו פעלו בנפרד.

מפלגת המרכז הוכיחה כי קיימת גם סינרגיה הפוכה. פעילות משותפת של גורמיםשמביאה לתוצאות גרועות יותר משל כל אחד מהם בנפרד. כל אחד מן הרביעייה המובילה של מפלגת המרכז – מרדכי, שחק, מרידור, מילוא יכלו להשיג בנפרד יותר מכולם יחד. עכשיו כבר לא ברור אם כל הארבעה הם במקומות ריאליים.

כך חולפת לה תהילת עולם. 

====================================================

 המיעוט הוביל

גאולה פארן מרעננה קובלת על מה שכתבתי כאן על כך שהכיפה הסרוגה אינה דגל המושך אחריו המונים. הכותבת מסכימה עם העובדות שהבאתי, לא עם הפרשנות, ואומרת: "גם אם המתנחלים לא סחפו אחריהם המונים עדיין הם הגרעין הערכי במדינת ישראל, שבכוחו להוביל את העם, גם אם הדבר ייקח עשרות שנים".

===================================================

פינת האליטות

חברי כנסת הם אליטה. לא חשוב אם הם מימין או משמאל, מזרחיים, אשכנזים,רוסים, ערבים. חילוניים, דתיים לאומיים או חרדים.

וכאליטות הם דואגים לעצמם לא רע. קחו למשל את הפנסיה. כל חבר כנסת מקבל 5 אחוז פנסיה על כל שנה בה הוא חבר בכנסת. עם ההחלטה להקדים את הבחירות "הפסידו" חברי הכנסת שנת פנסיה אחת. שומו שמיים. זהו עוול שחייבים לתקן אותו.

בסוף ינואר השנה, שבועות מספר לפני פיזור הכנסת התכנסה ועדת הכנסת לדיון מזורז בפיצוי חברי הכנסת על אבדן שנת חברות אחת. בדיון השתתפו רק שלושה חברי כנסת – רפאל פנחסי מש"ס, עבד אל מאלכ דהמשה ממד"ע ואחמד סעד מחד"ש. הם החליטו כי חברי הכנסת שיפרשו מן הכנסת יקבלו פיצוי על מה שהפסידו.

לא שמענו שיתרחברי הכנסת יצאו מכליהם כדי לשנות את ההחלטה או לגנות אותה.

===================================================

ממנעמי האליטה

ראש עיריית תל-אביב לשעבר, שלמה להט, יקבל מן העירייה מכונית וולוו . זאת, למרות שכבר חלפו שש שנים מאז פרש מראשות העירייה.

למה? ככה.

=============================

 מעבדאללה לחוסי

לא ברור עדיין אם "השליט הנבון", המלך עבדאללה הראשון, הותיר מספיק תבונה גם לנין הקרוי על שמו. על פי התנהגותו בתקופה הקצרה מאז עלה על כס המלוכה יש מקום לחששות כבדים. כבר עכשיו ברור שעבדאללה ג'וניור איננו חוסיין. הוא מתנשק בהפגנתיות עם ערפאת, הוא נגרר לכאורה למלכודת הפתאים של נשיא סוריה אסד, הוא מחוזר וגם מחזר אחרי כל העולם הערבי, הוא מראה לנו כתף קרה כאומר אני לא תלוי בכם.

צריך להיות כסיל גמור כדי לחשוב שהוא לא תלוי בנו. אך כסיל אחד המטיל אבן לתוך באר גם עשרה חכמים לא יצליחו להוציא.

כאן המקום להגיד כמה מילים על ההונאה שהונו קברניטי אוסלו את המלך חוסיין. כולם כבר יודעים את הנזקים האדירים שגרמה הונאת אוסלו למדינת ישראל. שוכחים שירדן, שלא היתה בסוד ההסכם, מצאה עצמה באיום קיומי.

חוסיין איננו יוסי ביילין והוא מכיר היטב את ערפאת. הוא ידע כי ההסכם יוביללמדינה פלסטינית המאיימת על קיומה של ירדן לא פחות מאשר על ישראל. חתימת ההסכם עם ערפאת, בלי לשתף בו את חוסיין, היה מעשה של תקיעת סכין מצד ישראל בגבו של המלך ללא כחל וסרק.

חוסיין, השורד הנצחי, ניגב את הרוק מעל פניו ועשה עצמו כאילו יורד גשם. הוא התחיל לחפש דרכים להשתלב במציאות החדשה ואז תקפה אותו המחלה. קשה לדעת מה היה עושה חוסיין נוכח המציאות שהסכמי אוסלו כפו עליו ונוכח מדינה פלסטינית המאיימת לבלוע אותו. יש להניח כי הוא לא היה נופל למלכודת מן הסוג של המלכודות מהן הצליח להימלט במהלך השנים.

עכשיו אנו עומדים מול מציאות שהמדינה אשר יש לנו עמה את הגבול הארוך ביותר והסכם השלום עמה עלה לנו בשטחי קרקע ובמיליוני קוב מים עשויה להיות פתאום מדינת אויב.

איש איננו יכול לבוא בטענות כלפי עבדאללה הצעיר. לא חשוב כמה שכל הותיר לו סבו. לנו הוא לא חייב כלום.

=============================

אשתו של בני בגין

אחד מאמצעי התקשורת יזם גימיק אופייני: מפגש, ראיון, משאל אצל נשות המועמדים לראשות הממשלה. כולם יודעים מיהי שרה וטלי וכוכי. אך מי היא רעייתו של המועמד לראשות הממשלה בני בגין?

אף אחד לא זכר אף אחד לא ידע.

אפשר לומר שזה מדבר בזכותו של המועמד בני בגין.

כך "גייסתי" את דן טרזן למוסד וחטפתי את אייכמן

טרם ראיתי את הגרסה החדשה של הסרט "טרזן" שיצאה בימים אלה מאולפני וולט דיסני. אך במוקדם או במאוחר אלך ואצפה בסרט. כאליבי אקח עמי את נכדיי. זו הזדמנות לספר משהו מאד אישי על יחסי לטרזן ועל תרומתי הצנועה לעיצוב דמותו של טרזן ישראלי.


את ספרו הראשון של הסופר האמריקני אדגר ראיס בוראוז, "טרזן מלך הקופים", קראתי כשהייתי בן עשר. אחרי הספר הראשון בלעתי בראוותנות את יתר ספרי טרזן – טרזן חוזר לג'ונגל, בן טרזן, טרזן וזהב אופיר, טרזן והילד הכושי, טרזן וארי הזהב, טרזן ומלחמתו בגרמנים ועוד ועוד.

כמו רבים מילדי דורי הוקסמתי מדמותו של טרזן – תינוקם של לורד גרייסטוק ואשתו שהושלכו לחוף מאוניית מורדים. ההורים נטרפו אך תינוקם ניצל על-ידי הקופה קלה, שאימצה אותו לבן אחרי שתינוקה מת. עלילותיו של טרזן הסעירו את דמיוני ולא פעם חלמתי, כמו כל ילד באותו גיל, להיות טרזן בעצמי.
ההזדמנות לכך התגלגלה לידי רק בבגרותי. לא הפכתי לטרזן אך תרמתי משהו לספרות הזו.

דן טרזן במבצע קדש

הדבר היה בראשית שנות השישים, כמה שנים לאחר שחרורי מהצבא. עבדתי אז ככתב-עורך בעיתון "חרות". המשכורת היתה טובה, רק היתה לה מגרעת אחת: היא שולמה באיחור של שישה חודשים או יותר. למדתי באוניברסיטה, הייתי כבר מטופל במשפחה. כדי לשלם שכר לימוד ושכר דירה ומזון למשפחה נזקקתי לעבודות נוספות. כתבתי ב"פנים אל פנים", השבועון הדתי הסנסציוני בעריכת הרב שמואל הכהן אבידור. כתבתי ב"הטכנאי הצעיר", כתב-עת לענייני מדע לבני הנעורים, ועוד חצי תריסר חלטורות שכולן יחד לא הספיקו לפרנסה.

באותה תקופה הופיעו על דוכני חנויות העיתונים חוברות שנשאו את השם "טרזן". כבר לא הייתי בגיל של קריאת טרזנים, אך החוברות עוררו בי סקרנות ורכשתי כמה מהן. מקריאה ראשונה היה ברור שלא מדובר ביצירה של בוראוז אלא של איזה סופר ישראלי עלום שם, שלא טרח לציין את שמו. מה שעצבן אותי במיוחד היתה העובדה שכל סיפור הכיל איזה לקח בעל אופי שמאלני ישראלי. לאחר זמן שמעתי כי המחבר האלמוני של החוברות הללו הוא עמוס קינן, שבין היתר נחשד בהטמנת פצצה ליד דירתו של שר התחבורה מהמפד"ל, דוד צבי פנקס. זאת, במחאה על שהשר השבית מכוניות בשבת במטרה לחסוך בדלק.

למקרא סיפורי טרזן השמאלנים עלה בדעתי שיש בכוחי להמציא סיפורי טרזן לא פחות טובים ושיהיו בעלי מסר לאומי.

דן מוקד מתרסק בג'ונגל

ספור המסגרת שהתרקם במוחי היה זה: הילד דן מוקד טס עם הוריו, שיצאו בשליחות דיפלומטית לדרום אפריקה. בדרך מתרסק המטוס בג'ונגל, כל נוסעיו נספים פרט לילד דן. הוא מאבד את הזיכרון וגדל בלהקת קופים. רק כשבגר ומצא את שברי המטוס חזר אליו זיכרונו והוא מחליט לחזור לישראל. בהגיעו לגבולות הארץ הוא נקלע לאחד מקרבות מלחמת קדש, מסייע לצנחנים ישראלים להשלים את משימתם וזוכה לעיטור גבורה.

זה היה הסיפור הראשון.

הוא זכה להצלחה גדולה כבר בגיליון הראשון, והמפיץ דרש עוד. בסיפור השני היה דן-טרזן כבר איש שהמוסד גייס אותו למשימות מיוחדות. הוא יצא לפוצץ את התותחים שהציבו המצרים במצרי באב אל מאנדב כדי לחסום את השייט לאילת. הוא פוצץ מפעלים לייצור נשק כימי בסוריה ועוד.

הדמיון שלי עבד שעות נוספות והפלגתי בו למרחקים. פעם גילה דן טרזן את שרידי לוחמי בר כוכבא שצאצאיהם הסתתרו במערות מדבר יהודה עד ימינו אלה. פעם אחרת טס לחלל עם חללית שנבנתה על ידי חבורת ילדים. וכשלא היה סיפק בידי להמציא סיפורים עיבדתי סיפורים של אליסטר מקלין של ה.ג. וולס ושל סופרי מתח אחרים, והתאמתי אותם למציאות הישראלית.

סיפור חטיפת אייכמן

באחד הימים נפלה לידי הזדמנות להפוך את החוברות שלי לסנסציה. אדולף אייכמן הובא לישראל והועמד לדין. כל הארץ געשה והיתה סקרנות עצומה לדעת איך ומנין הגיע אייכמן לישראל. אני, כמו עיתונאים רבים אחרים, ידעתי פחות או יותר את הסיפור האמיתי, שהצנזורה אסרה לפרסמו. אייכמן נחטף בארגנטינה והובא לארץ במטוס "אל על", שהטיס לשם את שר החוץ אבא אבן. אך אסור היה לפרסם מילה על הסיפור מאימת הצנזורה.

הפרסום הראשון על הדרך בה נחטף אייכמן

הפרסום הראשון על הדרך בה נחטף אייכמן

אני החלטתי לפרסם את הסיפור במסגרת תמימה של חוברות טרזן. דן טרזן הגיע לארגנטינה התחפש שם ליליד אינדיאני, חטף את אייכמן והביא אותו לישראל בתוך תוף ענק שהכניס למטוס.

הסיפור עשה לו כנפיים. "מעריב" פרסם את עמוד השער של החוברת תחת הכותרת "הספרות האקטואלית שלנו". "העולם הזה" פרסם את הסיפור וקבע כי המידע האמיתי על הדרך בה נחטף אייכמן והובא לישראל התפרסם לראשונה ב"דן טרזן" של זאב גלילי. גם הפעם היה משהו נכון בפרסום של "העולם הזה" אבל די לא מדויק.

בין הקוראים כרמי גילון

דמותו של דן-טרזן קנתה לה אוהדים רבים בקרב ילדי אותה תקופה. רבים האמינו כי זו דמות אמיתית והציפו את תיבת הדואר שלי בבקשות אינספור להיפגש עם דן טרזן.

במרוצת השנים פגשתי אנשים שבגרו והפכו לאנשים חשובים ואשר דן-טרזן זכור להם כחוויית נעורים מרתקת. (בין אלה: חנה כשר, פרופסור לפילוסופיה בבר-אילן; נפתלי מנדלוביץ, מומחה להשקעות ובעבר מנהל היחידה להשתלמות בניהול בבר-אילן; העיתונאי דודו מרגלית ז"ל ועוד רבים אחרים). הואיל ובאותה תקופה נהגו ילדים להחליף ביניהם חוברות אני יכול לומר כמעט בוודאות כי כמעט כל מי שהיה בארץ בשנות ה-60 בטווח הגילים 10-15 קרא את סיפורי דן טרזן.

לימים נודע לי, מפי חברי, העיתונאי ועורך הספרים רמי טל, כי עם קוראי "דן טרזן" נמנה גם כרמי גילון, שעמד בראש השב"כ ביום שבו נרצח יצחק רבין אני יכול רק לקוות שהשב"כ התנהל במקצועיות גבוהה יותר מזו שבאה לביטוי בחוברות בידור שנכתבו בידי נער בן 21. (משפט זה נוסף בשנת 2009)

כרמי גילון ויקישיתוף

משך שנים שמרתי את זהותו של מחבר סידרת סיפורי דן-טרזן בסוד. אולי מפני שלא הייתי גאה כל כך ביצירה הזו שלי. בבית הספרים הלאומי, בו שמורות החוברות, רשום שם המחבר נוני בסימן שאלה. מסתבר שפועל דפוס, אמנון שפאק שמו, שסידר את החוברת שירבב פעם את השם נוני ואנשי הספרייה החליטו שזה המחבר. עכשיו ההזדמנות לתקן את המעוות. אותו נוני גם חיבר אחת מ-29 החוברות שבסידרה.

באחד הימים מצאתי חוברת כזו באיזו חנות לממכר ספרים ישנים. המוכר דרש סכום עתק תמורתה ואמר לי כי זהו פריט מבוקש על ידי אספנים. לאחר מכן נוכחתי במכירה פומבית של בפרים וחוברות נדירים וכל חוברת של דן טרזן נמכרה ב-50 דולר.

בידי לא נותרה אף לא חוברת אחת, ואם מי מהקוראים מחזיק כזו בידו אודה לו אם ישלח לי חוברת מקור או לפחות צילום.

התודה היא כמובן בשם הנכדים.

ראה "דן טרזן תשובה לשואה יהודית" בבלוג של אלי אשד

הלינה המשותפת בקיבוצים גן עדן או גהינום

הזמרת חן רותם בשיר מרגש על הלינה הקיבוצית

מתהלכים בארץ הזו רבבות אנשים שבילדותם עברו את החוויה הטראומטית של הלינה המשותפת בחדר הילדים בקיבוץ. ילדים שגדלו ללא יד מלטפת של אם, ללא שיר ערש, ללא חיבוק ונשיקת לילה טוב של אב, ללא אפשרות להימלט אל מיטת ההורים מפני סיוטי לילה.

 

מספרת גליה עוז, שגדלה בקיבוץ חולדה, בראיון לאורנה קדוש ב'מעריב':

ניצולת קיבוץ

"אני ניצולת קיבוץ. עד היום, כל לילה, כשאני משכיבה את שני הילדים שלי לישון, אני מוצאת את עצמי אומרת, תודה לאל שהם אצלי בבית. בשבילי זה לא היה מובן מאליו. כשהייתי בגיל הבת שלי, הייתי צריכה לישון לבד בבית הילדים. זה היה רע. ממש רע. לפעמים היינו משתוללים ונהנים בלילה, אבל בדרך כלל זה היה נורא. היה אינטרקום והיתה אמא אחת שמסתובבת בין כל בתי הילדים ואם היית בוכה, היית מחכה לרחמי אללה. כולם בכו: ילדים חולים, ילדים עם סיוטים… לגדול בקיבוץ זה לא קל. במשך שנים אתה נתון לחסדי מערכת. אתה מגודל על ידי אנשים שהם לא משפחה שלך ואתה לא ילד שלהם.
"הילדים האלה יתומים?"

 

 

מגדל המים בקיבוץ חולדה. הצלם מיכאל יעקובסון (ויקיפדיה)

מגדל המים בקיבוץ חולדה. הצלם מיכאל יעקובסון (ויקיפדיה)

"אני זוכרת שפעם הגיע בית ספר מרחובות לביקור בקיבוץ. הסבירו להם המון זמן איך מגדלים ילדים בקיבוץ. בסוף ילדה אחת הצביעה ואמרה: 'המורה, הילדים האלה יתומים?'. דנו אותנו ליתמות כפויה. היו דברים קשים. היו מכריחים אותנו לגמור את האוכל. המצאנו שיטה של לשים את האוכל בלחיים ולצאת החוצה לירוק. והיו מטפלות שהרביצו… היתה מטפלת מבוגרת, מהזקנות הלא מאושרות, שהיו לה ידיים של עוף דורס והיא היתה תופסת ומעיפה אותנו".

 הלינה המשותפת של אסף ענברי

(לקוח מספרו "הביתה", המתאר את תולדות אפיקים. קטע זה נוסף למאמר בנובמר 2010)
"גן רימון הורכב משמונה חדרים של ארבע מיטות בחדר, מקלחת, חדר אוכל ואולם פעילויות, לאורך מסדרון שבמרכזו עמד גרמופון להשמעת תקליטים מרדימים. מעל הגרמופון, גבוה על קיר המסדרון, דלקה מנורת להט כחולה, שצלתה לא מעט חרקים מעופפים במשך הלילה. אבל לכל חרק שתסס והתפחם בה היו אחים ואחיות. תיקנים נבטו על התקרה לאור הירח, שממיות לעסו פרפרים על רשתות החלונות, עטלפים חגו סביב המבצר, ואם היטבת לראות בחושך, פגשת עין בעין את השטן שעמד על קפל השמיכה שמתחת לסנטרך והניף את מסוריו הקדמיים: גמל שלמה…

האם שכיבתה את המאוורר

"החום ששרר במבצר בלילות הקיץ הבטיח שכל ילד שפיתח עמידות בפני התקליטים המרדימים יסבול בכל זאת מנדודי שינה. היו מאווררים בחדרים, אבל דווקא המאוורר שבחדר שלך היה כבוי, כי אמו של אחד משותפיך לחדר סבלה מקור גם בקיץ, ולא רצתה שהבן שלה יסבול כמוה. חיכית שהיא תגמור להשכיב אותו, וכשיצאה מהמבצר הדלקת את המאוורר. אבל היה לה עותק של מפתח המבצר, והיא תמיד חזרה באמצע התקליט המרדים, רכנה אליך ולחשה לך, אף שהעמדת פני ישן, שבפעם הבאה היא תפליק לך, וכיבתה את המאוורר.

נערים בקבוצת אפיקים 1953 ויקישיתוף

נערים בקבוצת אפיקים 1953 ויקישיתוף

המכשפה שבחלון

"הזעת עד שנדבקת לסדין, הקשבת לאוושת המחט על התקליט שנגמר מזמן והסתובב על ריק, וחיכית למכשפה שתעלה בחלון כדרכה לילה לילה. בשום אופן לא רצית לראות אותה, אבל לא יכולת להתאפק. כוח חזק ממך גרם לך להוציא את הראש מהשמיכה ולפגוש את עיניה. הצלחת לסבול את זה שתי שניות, והתקפלת לכדור בתוך השמיכה. התבשלת באוויר שנשפת ובריח גופך (מלפפון חמוץ פושר שגולגל באבק) ורצית להשתין, אבל לא עלה בדעתך לרדת מהמיטה לפני שהמכשפה תנטוש את החלון.

הבריחה אל בית ההורים

המבצר היה נעול. יכולת לברוח רק דרך החלון שעליו לא העזת אפילו להסתכל. זה הדבר האחרון שהמכשפה ציפתה שתעשה, ולכן זה מה שעשית. הסתערת על החלון, פתחת אותו, הנפת את עצמך וצנחת דרך המכשפה על השיחים שבחוץ. נשרטת, פתחת ברך, אבל במהירות של כדור נבעט הגעת מהשיחים אל עץ שמאחוריו תפסת מחסה מפני שומרת הלילה שפטרלה בין הגנים ועשתה בתחתונים.
ככה רצת מעץ לעץ דרך גן ההנצחה עתיר התנשמות ודרך חומת שיחי ההדס שבעיקול המדרכה המוליכה להוריך, והסתננת לדירתם
דרך התריסול של הסלון. הזזת אותו מילימטר בדקה, עד שפתחת אותו כדי חריץ שאם הראש עובר דרכו גם שאר הגוף יעבור, ואפילו אתה לא שמעת אותך נכנס ונשכב מקופל על הרצפה. מחדר השינה הגיעו אליך קולות שלא היית צריך לשמוע, והוריך שגילו אותך בבוקר תלשו אותך מהרצפה ואיימו עליך כל הדרך אל המבצר בעונשים שתחטוף בצדק מהגננת. אחרי רוב הבריחות הענישה אותך הגננת במניעת ארוחת בוקר, אבל כשעברת כל גבול לדעתה, היא הודיעה לך שלא תקבל שום תפקיד בהצגת הסיום

הגנה על הלינה המשותפת

אברהם שרון מקיבוץ רשפים ביקש להגיב על מה שכתבתי כאן על הלינה המשותפת בקיבוצים. הוא כתב לי:

גם אני, כמו גליה עוז, נולדתי וגדלתי במה שנקרא 'החינוך המשותף'. זה לא היה סיוט. זה היה חלום יפה, שתענוג לחלום אותו בהקיץ ולהגשימו, אגב חלימתו.
הוא לא כפה עלי דבר, לא הצר את צעדיי ולא הגביל אותי בהליכתי. חייתי בו, כפי שהנני כיום, כאדם בוגר, אדון לגורלי.
החינוך המשותף אושש נרפים וחיזק חלשים. לנזקקים ולתלותיים היה על מי להשען ובמי להתלות. החוששים מצאו בו עודף. התועים- בית חם.
אני מוקיר ומכבד את גליה עוז המעידה כנחתומה על עיסתה. אני מכבד את גירסתה. כל אחד מאיתנו לש את הבצק של לחם חוקו באופן מיוחד וייחודי לו. 'כל איש ואיש הוא אפיפיור קטן בוותיקן חייו', כתב המשורר המופלא אברהם חלפי ז"ל. בוותיקן חיי אני, הקטן, הייתי האב הקדוש, גם אם 'מקור הסמכות' – עם מרכאות או בלעדיהן – היה המבוגרים.
גם בחדר השינה, שבו חילקתי את הלילה-טוב שלי עם עוד ארבעה ילדים, היתה לי פינה אישית שלי, מקדש-מעט שבו יכולתי לדמיין את דמיונותי ולהזות את הזיותי באין מפריע.

בית ילדים בקיבוץ געש (ויקישיתוף)

 

החיוב רב מהשלילה


גליה עוז אינה יחידה בגילוי פומבי של הרעות החולות, הסרכות והדופי שהיא ואחרים מוצאים בחינוך הקיבוצי לדורותיו.
ההגינות והיושר מחייבים גם מי שמגן על החינוך הזה, כמוני לדוגמה, להודות שגם פגמים ודופי היו בו. גם כיום ניתן למצוא בו לא מעט מומים מולדים ופגמים נרכשים. אבל החיוב רב לאין שיעור מהשלילה. המאזן הוא חיובי כמעט מכל בחינה שהיא. אדם בוגר אינו יכול להשליך את כל רפיונותיו ואת כל כשליו על ילדותו, על בית הוריו, על כר גידולו.
יש שלב בחייו של כל אדם – בשלהי נעוריו ובתחילת בגרותו – שבו הוא נדרש לקחת אחריות עליהם. זה השלב שבו כל הסבר להיעדר הרצון או היכולת מתקבל כתירוץ.
אעיד גם אני על עיסתי. הרגישות המופלגת שלי – אדם שרגישותו כמעט כפייתית – אפשרה לי להפיק ממנה רווח נפשי ותועלת רוחנית. השהייה הרצופה במחיצת בני אדם נוספים וההכרח להתחשב בהם הפכו בי את ההתחשבות בזולת לטבע שני. ולפעמים, פרייר שכמוני, לטבע ראשון.
אף על פי כן, אני אדם שמסוגל ויודע ונהנה לחיות לבד. אדם שחושב שיש לו חשיבות קיומית עליונה לחיות לבד, לפעמים. אדם שיודע להפיק ולמצות מן הלבדיות שלו תועפות של מחשבות. הון עתק של רגשות.
איש במקומו, כל אחד ב'ותיקן חייו', חייב לעשות הכל, בכל שלב שהוא, מעריסה ועד קבר, יהיה בית גידולו היכן שיהיה, כדי להיות ראוי להקרא אדם.
אני משתדל, כאדם בכלל וכאדם חילוני בפרט, להיות ראוי לציווי האנושי העליון הזה. אני שמח, ואם יש אושר בעולם אז כן, אני מאושר ומודה לגורל שזימן לי את חסד הולדתי וצמיחתי בחינוך המשותף. אותו חינוך שבו תולים גם – אולי בעיקר- לא מעט מבוגריו את האליבי לאי הגעתם אל השלבים בסולם החיים שאליהם היו מגיעים לדעתם, אילו לא נולדו בקיבוץ.
אני, זה ברור, לא נמנה עימם, אני מצוי בדיוק במקום שבו הייתי בוחר להימצא, אילו נולדתי גם מחוץ לקיבוץ. בהבדל גדול ויסודי אחד: אילו לא נולדתי בקיבוץ הייתי נאכל בתסכול עמוק וחריף, בגלל חוסר הפנאי (אילוצי פרנסה, אתם יודעים…) בכל מה שאני עוסק בו היום, בקיבוץ, בהנאה רבה.
עד כאן מכתבו של אברהם שרון, קיבוץ רשפים

התיאוריה של אורי סלע

אורי סלע ז"ל, ידיד נפש שהיה לי כאח השמיע באוזניי פעם תיאוריה מקורית מדוע החיים בקיבוץ האמורים להיות גן עדן הופכים לגיהינום. אורי נולד בדגניה ב' וגורש מהקבוצה בבגרותו, לכאורה בשל השקפותיו הפוליטיות השמאלניות מדיי, אבל כנראה גם בשל אופיו המרדני ומקוריותו. הוא היה בעל ידע וכישרונות מדהימים בכל התחומים- עיתונאי, סופר, משורר, אמן. במרוצת השנים החל להתעמק גם ביהדות (ואני מייחס לעצמי תרומה צנועה לנטייה זו שלו) וכתב פירוש להגדה של פסח, סיפורי חסידים, ועוד. (ראה ערך שכתבתי עליו בויקיפדיה).

אורי סלע. באדיבות המאייר דני קרמן

אורי סלע. באדיבות המאייר דני קרמן

בקיבוץ אין מסכות

אורי מצא הסבר מבריק למצבו של האדם בקיבוץ. האדם בסביבתו הטבעית הוא בעל מסכות רבות. כל אדם זקוק למסכות הללו כי כל אחת מהן מבטאת צד אחר של אישיותו. המסכות השונות מאפשרות לאדם לפצות עצמו על כישלונות ותסכולים. הוא יכול להיות כישלון גמור בעבודה אך הצלחה גדולה בחיי החברה או בשירות המילואים. במסגרת החיים הטבעית אדם חי במעגלים רבים, שבכל אחד מהם הוא יכול לבטא עצמו אחרת, להיות אנונימי, להתחיל מחדש.
בקיבוץ, שהוא מסגרת לא טבעית לחלוטין, האדם נתון כל הזמן במסכה אחת, במעגל אחד. כולם מכירים אותך תמיד. אותם האנשים שאתה פוגש בעבודה אתה פוגש באסיפת חברים, בחיים המשפחתיים ובכל פעילות אחרת. התוצאה היא: אם אתה כישלון בענף הלול לעולם לא תהיה מסמר המסיבה. אין לך אף פעם מפלט מסביבתך, אין לך אף פעם הזדמנות להתחלה חדשה.
אורי ביסס את התיאוריה שלו בין היתר על הרצאה של פילוסוף יהודי אמריקני קפלן שהרצה בבר אילן על זהות ה"אני".
בהרצאה הוא הציג את השאלה מהי הדמות האמיתית של האדם מאחורי המסכות השונות שלו (את המסכות כינה –ROLES , דהיינו- תפקידים). כל אדם מופיע בנסיבות שונות במסכות שונות- בבית, בעבודה, בשיחה עם ידידים, במילואים, ברמזור.
שאל פרופ' קפלן: מיהו האדם האמיתי לעת ערב, לאחר שהוא מוריד את האיפור של כל המסכות? והשיב: אין אדם כזה. האדם האמיתי הוא צירוף של כל המסכות.
כששמע אורי את הדברים האלה הוא צעק: "מצאתי, אאוריקה" – כמו ארכימדס כשגילה את החוק הקרוי על שמו.

אם מאמר זה עניין אותך תמצא עניין גם במאמרים הבאים:

כך הצלחתי למחוק את המשכנתא שלי
http://www.zeevgalili.com/?p=9228

מותו של צפריר רונן אחרון המפאיניקים
http://www.zeevgalili.com/?p=1026

כך בחרו בקיבוץ יגור שמות לילדים
http://www.zeevgalili.com/?p=11298

כמה קיבוצים יושבים על אדמה פלסטינית
http://www.zeevgalili.com/?p=11316