ארכיון הקטגוריה: פרס ישראל

כך ניצל חתן פרס ישראל אהרון ליכטנשטיין מציפורני הנאצים

lichtenstein-1

הרב אהרון ליכטנשטיין (צילום: באדיבות ישיבת הר עציון)

לפני 74 שנים הצליחו בני משפחתו של הרב אהרון ליכטנשטיין, ראש ישיבת הר עציון, להיחלץ ברגע האחרון מצפורני הנאצים *  האיש שחתם את דינם לחיים הוא קונסול ארצות הברית במארסיי, חירם בינגהם* הוא נתן להם ויזות, בניגוד להוראות שקיבל, ובדרך זו הציל אלפי יהודים * ולמה הוא לא קיבל בינגהם תואר חסיד אומות העולם * היום זכה הרב בפרס ישראל לספרות תורנית

 

הרב ליכטנשטיין נפטר  א' באייר ה'תשע"ה20 באפריל 2015י להמשיך לקרוא

"אנחנו זקוקים לאובמה משלנו"

אפרים אילין (למעלה) וה"אובמה" שלו, פרופסור אבישי ברוורמן(צילומים: זאב גלילי)

 

  

אפרים אילין, בן 97, עדיין צלול וחד כתער  *  הוא זוכר את המשבר הגדול של 1929 ואת השלכותיו החברתיות *  הוא הפך מיליונר בדולרים כבר ב-1944, בהיותו בן 34  * שיטותיו המסחריות נלמדו במחלקות למינהל עסקים באוניברסיטאות  * יש לו מה להגיד על  הצונאמי הכלכלי העובר על העולם  ומה ישראל צריכה לעשות כדי לצאת מחוזקת מן המשבר * עיקרי תורתו: לשפוך הרבה כסף בתשתיות ובחינוך, והעיקר: למנוע אבטלה בכל מחיר * איש אחד בפוליטיקה הישראלית יכול לדעתו לחולל את המפנה: פרופסור אבישי ברוורמן * "רק הוא יכול להיות האובמה הישראלי"

 

התחיל במכירת זבל

גילוי נאות מחייב אותי לומר כי אפרים אילין הוא ידיד אישי עשרות שנים, מאז סייעתי לו לכתוב את ספר זכרונותיו "על החתום" (הוצאת מעריב 1985). ספרו של אילין מחזיק 293 עמודים, אך סיפור חייו המלא היה דורש עשרות כרכים ואלפי עמודים.

אילין החל את דרכו הכלכלית במכירת זבל אורגני לחקלאים בנס ציונה. היא נמשכה בתפירת מדים לצבא הבריטי והגיעה לשיאה הראשוני ברעיון גאוני. ערב סיום מלחמת העולם  הוא  העביר  אלפי טונות כותנה ממצרים, דרך ארץ ישראל, לאיטליה המשוחררת.
בהעדר מערכת בנקאית פעילה קיבל מן התעשיה האיטלקית חוטים בתמורה לכותנה שמכר לה. באירופה ההרוסה, שלאחר מלחמת העולם השניה, שהיתה רעבה לדולרים, הוא פיתח את השיטה של סחר חליפין. קפה קולומביאני תמורת  ציוד אופטי ממזרח גרמניה,  שהוחלף במטילי ברזל שהומרו לג'יפים שיובאו לארץ. במהלך פעילותו  הכלכלית גילה משיכה עזה ליצירות אמנות,  רכש אוספים גדולים  של אמנים בלתי ידועים, שהוא זיהה את הפוטנציאל שבהם והם הפכו לאוצרות. הוא העמיד את מומחיותו לרשות קבוצת בנקים, שהקימה ביוזמתו קרן נאמנות להשקעה ביצירות אמנות שהערך של יצירותיה במושגים של היום מגיע למיליארד וחצי דולר. את מומחיותו באמנות העמיד גם לרשות הוותיקן כיועץ לאוצרות האמנות של הכס הקדוש.

"נורה" שהצילה את המדינה

בצד עסקיו היה אילין, מנעוריו, פעיל נמרץ במאבק להקמת המדינה. בהשפעת נאום של זאב ז'בוטינסקי,  ששמע עוד כשהיה תלמיד בגימנסיה הרצליה, הצטרף לאצ"ל. הוא מילא תפקיד חשוב באירגון עליה ב' של האצ"ל, היה בקשרים הדוקים עם דוד רזיאל ועם אברהם שטרן ושרת את המודיעין של המחתרת.

ערב הקמת המדינה העמיד את קשריו, ניסיונו ורכושו לרכישת נשק. הלווה את כל כספו לצורך רכישת נשק, אירגן את הבאת האוניה "נורה", שהנשק שלה שימש את מבצע נחשון ולדברי דוד בן גוריון הציל את המדינה. הוא  אירגן את העברת הספיטפיירים דרך יוגוסלביה,  השיג את ספינות הטורפדו האיטלקיות ("ספינות יוחאי") שהיו בסיס לשייטת 13 ושימשו להטבעת אוניית הדגל המצרית.  הפעיל את קשריו לשיחרור יהודי רומניה  והעלאתם לארץ תמורת  צינורות לקידוחי נפט שסיפק לרומנים (תוך עקיפת האמברגו האמריקני). בראשית שנות החמישים הקים את תעשיית הרכב הראשונה של ישראל ("קייזר אילין") שהרכיבה  מכוניות אמריקניות, צרפתיות ויפניות. משך שנות קיום המפעל בחיפה הוא סיפק את כל צריכת הארץ במכוניות וייצא לחוץ לארץ רבבות מכוניות. הוא  הקים גם מפעל לגלגלי שיניים באשקלון, המשמש עד היום לייצור חלקים לטנק המרכבה.

לא קיבל את פרס ישראל

זהו בקצרה סיפור חייו  של האיש שהיה ראוי לקבל מכבר את פרס ישראל על מפעל חייו. המליצו עליו לקבלת הפרס אישים מכל קצווי הקשת הפוליטית: שמעון פרס, שולמית אלוני, מאיר פעיל, לובה אליאב, אריאל שרון, פרופסור אבישי ברוורמן ועוד רבים. אך בכל השנים העדיפה ועדת הפרס להעניקו ליצרני תחתונים, משווקי יהלומים,מפעלי הימורים ודומיהם.

פגשתי את אילין בביתו התל אביבי (אזורי חן),  ספון בין יצירות אמנות שלא יביישו מוזיאון ממוצע, מקיים שיחות טלפון ומתכנן תכניות שהקרובה בהן אירגון תערוכה שנושאה "אמנות בבית והבית באמנות" שתפתח במוזיאון תל אביב ביום שליש 25 בנובמבר  בשעה 20.00.

זוכר את משבר 1929

"אני בין היחידים שנותרו בחיים שחוו את המשבר הכלכלי של 1929" – פותח אילין את הרצאותו-תכניתו. זו היתה השנה בה קיבלתי את תעודת הבגרות והשתתפתי עם קבוצה של ירמה הלפרין בתשעה באב בהפגנה ליד הכותל המערבי.

ניצני המשבר, שהחל בארצות הברית, ניראו גם בארץ. אבא, שהיה באותה תקופה  פרדסן אמיד  (בטרם התרושש), שלח אותי לליאג' שבבלגיה, שם כבר היתה אחותי, במטרה  שארכוש השכלה בתחום התעשיה.

ז'בוטינסקאי עם השקפות של מרץ

בבלגיה היה מורגש המשבר בכל פינה. מצבי יחסית היה טוב. אבא המשיך לשלוח לי פעמיים בחודש, בכל פעם  3 לירות שטרלינג שאותם לווה לא פעם בשוק השחור. אבל התקופה הזו הטביעה את חותמה על השקפת עולמי. אף שמבחינה פוליטית הערצתי והזדהיתי עם תורתו של ז'בוטינסקי, הנה מבחיה חברותית הפכתי למה שקרוי איש שמאל. בתחום הזה אני קרוב היום למרץ יותר מאשר למפלגות הימין.

הלכנו אז, אני וחברי  הסטודנטים, לשמוע את נאומיהם חוצבי הלהבות של  מנהיגים סוציאליסטיים.קראנו בשקיקה את ספריו של  הסופר האמריקני אפטון סינקלייר ("נפט" "ג'ונגל" ועוד ספרים) בהם תקף את הקפיטליזם החזירי האמריקני, את ההתעללות בפועלים קשי יום ואת אי הצדק שבשיטה הקפיטליסטית. במיוחד אני זוכר את התאור הנורא של פועל שעבד ליד המכונה לטחינת בשר וידו נקטעה והתערבבה בבשר  הבקר.

כשלון הקפיטליזם

ליאז' היתה רחוקה מוולסטריט אך מה שראיתי שם היה מידגם של כשלון השיטה הקפיטליסטית הקלאסית. חלונות הראווה של החנויות היו נוצצות ומלאות כל טוב.  וליד החלונות עמדו  אנשים רעבים ללחם, שלא היתה בכיסם פרוטה לרכוש כפתור. גרתי אז בשכונת פועלים ובעל הדירה בה התגוררתי  היה מנהל מפעל. אך השכר שהרוויח לא הספיק  לחמם את הבית והיינו מצטופפים במטבח שהיה מעט חם.  השרותים היו בחצר.

הואיל ומצבי היה יחסית טוב והפרוטה היתה מצויה בכיסי הייתי נוסע לאוניברסיטה, מרחק כמה קילומטרים מדירתי, ברכבת עילית. סטודנטים שראו אותי תקפו אותי. האם אתה חולה שאינך יכול ללכת ברגל ומבזבז כסף על נסיעה ברכבת?

סטודנטים רעבים ללחם

במרוצת הזמן השתפר מצבו של אבא (לאחר שבריטניה ביטלה את הצמדת המטבע לזהב) והוא שלח לי מעט יותר כסף. אך הנורמה  אז היתה שאינך יכול לאכול לשובע כשחבריך רעבים והיינו מתחלקים במה שיש לנו.  בליאז' היו כ-3000 סטודנטים יהודים ממזרח אירופה. הם באו לכאן כי הלימודים באוניברסיטה היו זולים  והוצאות המחיה נמוכות יחסית. כל זאת בזמנים נורמליים לא במשבר שגרם לאבטלה המונית.

הפועל כשותף במפעל

ברבות הימים הפכתי לתעשיין ומעסיק גדול. אך באותה תקופה למדתי לדעת שקפיטליזם יצרני לא יכול להתבסס על ניצול  והתעלמות מצרכי העובד. הניסיון ההיסטורי לימד את העולם כי  אם אתה מנצל את הפועל ואינך נותן לו שכר הוגן זו לא רק בעיה מוסרית וחברתית. זו תפיסה לקויה גם מבחינה כלכלית. כי בדרך זו  אתה גם מאבד צרכנים שבהם תלויה הנעת המשק.

תמיד ראיתי בפועל  שותף למפעליי. כשהקמתי את מפעל המכוניות בחיפה  קיבלתי פועלים (רובם אז היו עולים חדשים) חסרי כל ניסיון. יהודים מעולם לא ייצרו מכוניות. שלחתי אותם להשתלמות בשכר מלא. דאגתי שתנאי העבודה במפעל יהיו נעימים ככל האפשר.  אולמות מוארים, מידשאות וירק ומזון באיכות מעולה. אני עצמי חובב בישול והייתי בוחר טבחים שהיו שפים ומכתיב להם את התפריט. אצלי לא פוטרו פועלים, גם לא בתקופות משבר,   אלא במקרים יוצאי דופן. וכשסגרתי את המפעלים לא נשאר פועל אחד שלא קיבל את המגיע לו.

חשיבות עליונה לחינוך

אותה תקופה בליאז' למדתי משהו נוסף  ברמה האישית והלאומית: חשיבות החינוך. אבא הרחיק ראות ושלח אותי לעיר תעשייתית בליאז', כדי להרחיב את השכלתי בתחומים שלא היתה כל אפשרות ללמוד בארץ.

על חשיבות ההשכלה שרכשתי שם למדתי בתקופות מאוחרות יותר. בתקופה בה קיימתי משא ומתן עם השלטונות הרומניים על שיחרור יהודים הם נדהמו לגלות את מידת ההתמצאות שלי בטכנולוגיה של הנפט. כשחתמתי עם מפעל קייזר האמריקני את החוזה לאספקת חלפים למפעל שהקמתי בחיפה  הם בחנו את הבנתי בטכנולוגיה של מכוניות.  למדתי  אז ויישמתי את התפיסה שלעולם אל תעשה עסק בתחום שאינך מבין בו. כשבניתי מכוניות הכרתי כל בורג בכל מכונית שבניתי, וכך גם במכלול גלגלי השיניים למרכבה, וכך כשסיפקתי כותנה לתעשיית הטקסטיל של איטליה בתום המלחמה.

המוח היהודי הוא המשאב

ואם נחזור לימינו ולמצבנו  הדבר שמדיר שינה מעיני  כבר שנים הוא מצב החינוך בארץ. אין לנו חומרי גלם והמשאב החשוב ביותר שלנו הוא המוח היהודי. אבל כדי להפיק מן המוח היהוןדי את המכסימוםצריך לתת לו את כל האמצעים כדי להתפתח.

כדי לעשות זאת צריכים לעסוק בחינוך אנשי מקצוע,  לא פוליטיקאים. שהפוליטיקאים ידאגו רק לתקציבים המתאימים.  אני פשוט משתגע כשאני קורא שבמבחנים בינלאומיים במתמטיקה אנחנו  במקום נמוך יותר ממדינות עולם שלישי.

המשק דומה לגוף אנושי

ומכאן לניתוח מצבנו  הכלכלי.  אני משווה משק של מדינה מודרנית לגוף אנושי. כשהדם זורם בעורקים בצורה נורמלית, המערכות שלו פועלות בהדדיות ובצורה תקינה,   האדם הוא בריא יצרני וחי. אם יש תקלה, למשל אם לחץ הדם עולה או יורד, הרופא נותן גלולה מתאימה והגוף חוזר לפעולה תקינה. אם מזניחים את תחזוקת הגוף מופיעים סיבוכים, ארוע לב או ארוע מוחי ואם ההזנחה מתמשכת ורשלנית הגוף גם יכול למות.

משל אחר למערכת הכלכלית היא  התנועה הסואנת  בגבישים של עיר גדולה. תקלה קטנה במערכת הרמזורים ומיד נוצרת מהומה ומבולקה, מכוניות רבות פוגעות זו בזו ולבסוף התנועה נעצרת.

חשיבות הגורם הפסיכולוגי

קיים גורם נוסף, אולי החשוב ביותר, שיש בו כדי  להשפיע גם על החולי וגם על הבריאות  של הגוף האנושי ושל המשק המודרני. זהו הגורם הנפשי.

בחוסר צניעות אני מוכן להביא את עצמי לדוגמא.  עברתי בחיי שורה של תאונות קשות שלא השאירו כמעט עצם שלמה אחת בגופי (הראשונה היתה  כשנסעתי  לבסיס הגיוס לצבא הבריטי ופציעתי הקשה מנעה את גיוסי. בשנים האחרונות התהפכה מכוניתי כמה פעמים, נפלתי ושברתי את כתפי ועוד ועוד). כיום אני בן 97 ובאחרונה נתגלה סרטן בגופי.  הצלחתי להתגבר בעבר על המכות שספגתי  (גם מכות כלכליות כמובן) וןאני מתגבר עכשיו על מחלתי ועל גילי רק בכוח הרצון שלי. אני בטוח ומאמין באמונה שלמה שהכוח הנפשי הגנוז באדם ממלחא  תפקיד מרכזי בריפוי ובהתגברות על משברים ומחלות.  ומה שנכון לגבי האדם הבודד נכון גם לגבי החברה כולה שהתנהגותה משפיעה על המערכת הכלכלית.
אי אפשר לרפא את חוליי המשק רק על ידי נקיטת אמצעים פיסקליים, או על ידי  הכנת תכניות גרנדיוזיות, בלי להביא בחשבון את הגורם האנושי שהוא החשוב ביותר. המשבר הנוכחי הוא פרי תהליך דומינו שבו שרשרת גורמים התלויים זה בזה מתמוטטים ומושכים אחריהם את המשקים של העולם כולו.
חלק גדול מן הנפילות  אינו נובע מסיבות כלכליות ופיננסיות טהורות אלא מאלמנטים פסיכולוגיים. לכן דבר ראשון יש לפעול על האלמנט הפסיכולוגי.  וזה הפתרון גם למשק הישראלי.

להבטיח לחוסכים את כספם

המצב בו  אנשים חסכו כל ימיהם כדי שתהיה להם משענת לעת זיקנה ומגלים עכשיו שהפנסיה שלהם נעלמה אי שם בהשקעות של משקיעים מניפולטיביים ברומניה, ברוסיה או בניו יורק היא בלתי נסבלת.

לכן, הפעולה הראשונה שיש לעשות היא להבטיח לכל החוסכים את כספם. להחזיר להם את האמון במערכת, ליצור תמריץ לעבודה.
 

לשפוך הרבה כסף

אחר כך צריך לשפוך כסף, הרבה כסף, לעזרה לעסקים קטנים וגדולים, לעידוד תעסוקה, לבנות מפעלים גדולים. עכשיו  הזמן לחפור את תעלת הימים, לסלול כבישים ומסילות ברזל עד אילת. להרחיב את הנמלים. לפתור את בעיית המים על ידי מפעלי המתקה.

תכנית ההצלה הראשונית של שר האוצר היא בדיחה.  הוא מביא פתרון של גנרלים הנלחמים את המלחמה הקודמת. מה שהציע דומה לניסיון לכבות שריפת ענק בכפית מים.
היה חשוב לשמור על מסגרת התקציב  במשק הפועל בתנאים נורמליים. לגוף בריא אתה לא נותן תרופות העלולות להעלות או להקטין את לחץ הדם שלו.

 

אבטלה היא סרטן של הכלכלה

אבל עכשיו מדובר בגוף חולה. כשהפקידים המוגבלים של האוצר צועקים געוואלד נגד הגדלת התקציב  מחשש שהדבר יביא  אינפלציה, הם דומים לרופא שמונע תרופה חיונית מחולה אנוש בגלל תופעות הלוואי של התרופה.

השאלה שהאוצר צריך לשאול היא מה גרוע יותר שמחיר העגבניות יעלה בכמה שקלים או שמחירם יהיה יציב אך הארץ תתמלא מובטלים שאין בכיסם כסף לקנות גם עגבניה אחת.

אבטלה היא הסרטן של הכלכלה. היא גם הסרטן של הדמוקרטיה. אבטלה ומיתון הם כמו כדור שלג. לעולם אינך יודע לאן יתגלגל והיכן ייעצר.

לשמור עכשיו על מסגרת התקציב זה אידיוטיזם. אם אתה רוצה למנוע אי שיוויון קיצוני תפעיל מס קניה על מוצרים שעשירים קונים: סיגרים, משקאות חריפים, מכוניות יוקרה, בתי יוקרה. אבל שלאזרח סתם תהיה תעסוקה ויהיה לו כסף לקנות  ביצים וחלב ועגבניות ולחם.
 

spent  for prosperity

מנין יימצא הכסף להשקעות הגדולות?
לשאלה זו היתה תשובה לידידי היקמן פרייס, שותפי במפעל המכוניןת בחיפה, שהיה סגן נשיא חברת "קייזר פרייזר" האמריקנית (קונצרן ענק, שבין היתר התפרסם בכך שבמלחמת העולם השניה בנה אוניות מדגם "ליברטי" בנפח של 10000 טון בקצב של אוניה ליום).

הוא נהג לומר: "לכל בעיה קיימת ההזדמנות לפתרונה". וכוונתו היה שמכל בעיה  ניתן למצוא פיתרון שיהפוך את המשבר לנקודת מוצא ליתרון.

היום כל הארצות המפותחות מוכנות להשקיע כסף במפעלים ציבוריים. אם נרצה לחפור את תעלת הימים – וזה הזמן לעשות את זה – לא נצטרך להוציא את זה מהתקציב שלנו. הכסף יבוא מצרפת או מארצות הברית, מגרמניה או מאיטליה. ומהרבה מדינות אחרות. הכסף לא צריך לבוא מבנקים הנמצאים בקשיים. כל ממשלה  תסייע לחברות קבלניות שלה שיקבלו פה את העבודה.

הסיסמה צריכה להיות  spent  for prosperity דהיינו: השקע למען השיגשוג.  והעיתונות צריכה ליצור דעת קהל שמבינה שאנחנו נמצאים בתהליך של צמיחה ולא בתהליך של נסיגה, למרות שבינתיים המצב קשה.

הפשעים של האוצר ובנק ישראל

עכשיו אנחנו משלמים על מעשי הפשע ממש שעשו האוצר ובנק ישראל.
מה עשו? קבעו ריבית גבוהה כדי למנוע אינפלציה וחריגות מן התקציב.  הריבית כאן היתה יותר גבוהה מן הריבית האמריקנית. ספקולנטים לוו דולרים בארצות הברית בריבית זולה קנו בהם שקלים  במחיר נמוך והשקיעו את השקלים תמורת ריבית גבוהה. את ההפרש בין הריביות הכניסו לכיסם וכך הפך השקל למטבע החזק בעולם לתפארת מדינת ישראל. מי היו הספוקלנטים? ישראלים, אוליגרכים רוסים ואפילו שייכים ממדינות ערב. למה לא? אם מדינת ישראל מחלקת מתנות למה לא לקחת?

וברור לגמרי שכל הדולרים הללו לא  זרמו לארץ כהשקעה אלא כספקולציה והם עתידים לברוח מכאן מהר מאד כשבלית ברירה  סטנלי פישר ייאלץ להוריד עוד ועוד את הריבית. ובין לבין גרמה התנועה הזו של הדולרים נזק לייצוא הישראלי.  עד שיצרן כובש לעצמו שוק יוצאת נשמתו. ואילו לאבד שוק אפשר ברגע ולחזור אליו לפעמים כבר אי אפשר.

הבעיה המיידית: הפנסיה

הבעיה המיידית החמורה ביותר היא של קרנות הפנסיה. במיוחד של אלה העומדים לצאת לפנסיה בזמן הקרוב. ייתכן שיהיה צורך להקים קרן מיוחדת ל-20 שנה ולאט לאט לעשות אמורטיזציה בהפסד ולא לפגוע באנשים.

מה שדרוש לנו כדי להוציא את העגלה מן הבוץ הוא ברק אובמה משלנו. ולי יש מועמד לזה: פרופסור אבישי ברוורמן. הוא מוכשר, אינטליגנטי ובעל מקצוע.  הבעיה היא שהוא איננו פוליטקאי. ובבעיות התשתית שלנו מטפל שר עב כרס משוריין למקום השישי ברשימת העבודה, שעיקר המומחיות שלו היא להביא מתפקדים ערבים ודרוזים.

מכל האמור למעלה אין להבין כי השיטה הקפיטליסטית ככזו פשטה את הרגל.  כשהפרשן הכלכלי של "ידיעות  אחרונות", סבר פלוצקר, כותב שהגיע הקץ לעידן ההפרטה, הוא חוזר לימיו הלא זוהרים כעורך "על המשמר". לא שכחנו מה היתה דמותה של הכלכלה הסוציאליסטית נוסח פנחס ספיר וגולדה מאיר  שהכריזה על  "סוציאליזם בימינו". כלכלה של שמור לי ואשמור לך, כלכלה של מונופולים  וחוסר יעילות, כלכלה של פשיטת רגל ופשיטת יד. שוכחים כאן את המיתון שאותה כלכלה גרמה  ראשית שנות השישים, שהביאה את המשק לשיתוק גמור וזה ניצל רק תודות למלחמת ששת הימים והתנופה שבאה בעקבותיו.

השיטה הקפיטליסטית היא  בסך הכל בריאה והדרך היחידה להגדיל את העוגה הלאומית. הברירה היא בין מדינה עשירה ועם עני או  עם עשיר ומדינה עניה.
רוסיה היתה מדינה עשירה ועם עני. אמריקה היתה מדינה עניה (שהמשיכה לשלם חובות של מלחמת העולם הראשונה עשרות שנים) אבל העם עשיר/

ראה

אפרים אילין האיש שהציל את המדינה

אהרון אמיר אחרון הכנענים

ראה גם "בני פלד ככנעני" http://www.zeevgalili.com/?p=376

סופר, עורך, משורר. כנעני בהשקפתו יהודי בשורשיו. אהרון אמיר (צילום: זאב גלילי

 

אהרון אמיר, חתן פרס ישראל,  שנפטר השבוע בגיל 85 היה מתרגם מקורי  ופורה, משורר חשוב, עורך ספרותי חדשני שגילה כישרונות רבים * אך מעל לכל הוא מסמל את התנועה המוזרה והמסעירה "הכנענים", שהוא היה אחרון מיסדיה ומאמיניה

את אהרון אמיר הכרתי לראשונה בראשית שנות ה-60. עבדתי אז כמתרגם זוטר  בעיתון "הבוקר". באחד הימים נתן לי העורך, גבריאל צפרוני, לתרגם יצירה ספרותית, תרגום אנגלי של  סיפור שנכתב במקור ברוסית. הסיפור נשא,  כמדומה לי, את השם "יום הרצח הבינלאומי". זה היה אחד מסיפורי מחתרת רבים שנפוצו אז בברית המועצות ("סמיזדאט" קראו לספרות זו). הרעיון המרכזי של הסיפור היה שהשלטונות מכריזים על יממה אחת, בה יכול כל אדם לרצוח כל אדם מבלי לבוא על עונשו. המספר תאר את האווירה ששררה באותה מדינה בה נקבע חוק דמיוני כזה, כיצד נהגו האנשים עם נטיה טבעית לרצח וכיצד התלבטו גם אנשים, כאילו נורמטיביים, בין ההכרה המוסרית שלהם לבין הנטיה לנצל את ההזדמנות ולהיפטר מאנשים המאוסים עליהם. להמשיך לקרוא

מי ראוי לקבל את הפרס על מפעל השו"ת

 

d799d7a2d7a7d791-d7a9d795d799d7a7d794-3

יעקב שוויקה, האיש ש"לימד" את המחשב לדבר עברית. (צילום: זאב גלילי)

 

כל אנשי המקצוע, בארץ ובעולם, תמימי דעים כי שני אנשים חוללו את המהפך הגדול במדעי המחשב ובארון הספרים היהודי: הפרופסורים אביעזרי פרנקל ויעקב שויקה * אך מבימת הכבוד למחלקי פרס ישראל נעדר פרופסור שויקה * מדגם מייצג לטרוף המערכות באקדמיה ובממשל של ישראל ביום העצמאות ה-59

לפני כחודשיים הופיעה בעיתונים מודעה חגיגית של אוניברסיטה בר-אילן ובה היא מברכת את צוות מפעל השו"ת על שזכה בפרס ישראל ליצירה תורנית. במודעה לא הופיע אף שם וההנחה היתה כי בהמשך יודיעו כי האנשים שייצגו את האוניברסיטה בטקס קבלת הפרס יהיו הפרופסורים אביעזרי פרנקל ממכון ויצמן ויעקב שויקה מבר-אילן.

אך הימים חלפו ואין קול ואין קשב. והנה ביום שישי האחרון פרסמה האוניברסיטה מודעה בה נאמר: "מצדיעים ליוזמי ומובילי פרוייקט השו"ת שזכו בפרס ישראל לספרות התורנית לשנת תשס"ז".

מתחת להצדעה הזו הופיעו תמונותיהם של אביעזרי ושויקה ובנוסף להם תמונות של שני אישים: הרב יעקב ויינברגר ופרופסור יעקב שפיגל.

שני האישים הנוספים לא היו מוכרים לי. אולי מקוצר המשיג, אולי מעומק המושג. פניתי לכמה אנשים בתחום, כולל אנשים מרכזיים בבר אילן, לשאול במי מדובר וגם הם לא היו מוכנים להאיר את עיניי. פניתי לאתר של מפעל השו"ת עצמו בו מופיע תקציר היסטורי של תולדות המפעל.

מי ומי בתקציר

בפרק על ראשי הפרויקט נאמר כי תוכנן והוקם על ידי פרופ' אביעזרי פרנקל בשנת 1963 (במכון ויצמן) ושלוש שנים לאחר מכן הצטרף אליו פרופסור שויקה והשניים פעלו במשותף עד לפרישתו של פרופסור פרנקל. משנת 1974 משך תריסר שנים, עמד פרופסור שויקה בראש הפרויקט והביאו לידי גמר.

מכאן ואילך הפך מפעל השו"ת למפעל מסחרי לכל דבר. כמו בכל מפעל מסחרי גם כאן באו מנהלים והלכו. האחרון שבהם הוא הרב יעקב ויינברגר. עליו שמעתי מפי רבים כי הוא מנהל יעיל ומסור שקידם את המפעל רבות בתחום המסחרי והתורני. בשנת 1991 התמנה פרופסור יעקב שפיגל מהמחלקה לתלמוד של בר אילן ליו"ר ועדה מייעצת אקדמית, שתפקידה להמליץ ולפקח על מדיניות הפרויקט. משנת 1997 מכהן פרופ' יעקב שפיגל כראש האקדמי של הפרויקט.

מה הביא את אוניברסיטת בר-אילן לשתף בקבלת הפרס את האישים שפעלו בקידום המסחרי של הפרויקט עם המדענים שחוללו אותו? האם מדובר בתרומה שווה? לא לי ההדיוט לשפוט  אסתפק בסיפור תולדות הפרויקט ובאירועים שהביאו למעמד המביך הזה בטקס חלוקת פרס ישראל.

בר-אילן: משרד החינוך אשם

פניתי לדובר בר-אילן, שמואל אלגרבלי, וזה הסברו:
"מיד כשפנו אלינו נציגי משרד החינוך וביקשו לדעת מי יקבל בשם הפרויקט את הפרס השבנו כי לדידנו כל ארבעת האישים- המייסדים והמובילים דהיום,יעלו לבמה, יקבלו את הפרס וילחצו את ידי המעניקים. לצערנו הרב סירבו המארגנים לבקשתנו וקבעו כי רק נציג אחד יוכל לעלות לבמה. לאחר שיחות עם ראשי המשרד הם הסכימו לאשר את עלייתם לבמה של שני נציגים. הוחלט לייצג את שני הדורות- מהמייסדים יעלה פרופ' אביעזרי פרנקל ומהמכהנים דהיום יעלה פרופ' יעקב שפיגל".

"אוניברסיטה איננה חנות" אומר אסא כשר

פרופסור אסא כשר, חתן פרס ישראל, חיבר כ-130 חיבורים מדעיים בתחומי הבלשנות, הפילוסופיה של השפה, מדעי המחשב ועוד. שאלתי אותו מי ראוי היה לדעתו לקבל את פרס ישראל למפעל השו"ת ואלה דבריו:

"שני האנשים שהיו צריכים להיות על הבימה בתור המייצגים האמיתיים של המפעל הזה – אביעזרי פרנקל ויעקב שויקה. הם מייצגים את בר אילן בין אם הם נמצאים בה היום או לא.

" פרופסור אביעזרי פרנקל היה היוזם ובן אדם טוב וחשוב. אבל בעיניי פרויקט השו"ת זה שויקה. אני מכיר את שויקה מזמן שהיינו שנינו תלמידי מתמטיקה בירושלים. שנינו סיימנו בערך באותו זמן את התואר השני ושנינו היינו מיועדים לחיל המודיעין. היחידה שהוא הלך אליה נקראת היום 8200. אני הלכתי ליחידה אחרת ושם ראיתי אותו עובד על דברים שיש בהם שימוש בתובנות הבלשניות. לימים הוא עשה משהו אולי פי עשרת אלפים יותר משוכלל במסגרת בר אילן. כל הלוגיקה של התכנית, כל העבודה הבלשנית והיוזמה והתבונה והמרץ, המאבקים שיש בכל אוניברסיטה הם אלה שמהם מורכב הפרויקט. כל זה הוא שויקה. וכשראיתי שאוניברסיטת בר אילן מקבלת את פרס ישראל על פרויקט השו"ת בשבילי זה היה דבר מובן מאליו שזה שויקה. לכן שמעתי בימים האחרונים ממש בתדהמה שהוא לא יופיע שם על הבימה קבל עם ועדה אלא מישהו אחר.
"במהלך הפרויקט הזה אני רואה פאזה מוקדמת שאפשר לקרוא לה 'היזמות' שפרנקל היה דמות מפתח בה. ויש פאזה של הפיתוח האקדמי הבלשני והתכנותי ושל ארגון העניין כפרויקט מדעי מתפתח וזה שויקה.

אחר כך הגיעה הפאזה המסחרית. מאגר הנתונים הלך וגדל ויש כאן תרומה לפרופסור שפיגל. והעובדה הבולטת היא שבשנים האחרונות זה נמכר לאנשים וזה דבר טוב ונהדר. אבל כשנותנים פרס ישראל לספרות התורנית צריכים לברר לאיזה פאזה נותנים את זה. קצת לא מתקבל על הדעת, בלשון המעטה, שנותנים את זה לפאזה המסחרית ולא לפאזה של התכנון האקדמי. אוניברסיטה היא לא חנות. הפאזה האקדמית היא צריכה להיות בראש מעיניה.
לכן נעשה פה מעשה שלא יעשה".

עד כאן דברי אסא כשר.

מחולל המהפכה

אין ספק שמחולל המהפכה שהביאה לפיתוח מפעל השו"ת ויתר מאגרי המידע הפועלים על פי אותו עיקרון הוא פרופסור אביעזרי פרנקל. זה היה בראשית שנות ה-60 בעת ששהה בארצות הברית לטפל בהבאת מחשב למכון ויצמן. איזה נדבן שאל אותו מה יכול המחשב לעשות למען היהדות ובמוחו של אביעזרי הבליח הרעיון שבהתגשמותו הפך למפעל השו"ת.

באותה תקופה שררה הדעה שהדרך היחידה לאחזר מידע ממאגרים גדולים היא באמצעות יצירת מפתחות, שיטת המפתות היתה קיימת מאות שנים ורבים החזיקו באמונה שזו הדרך היחידה. הכל ידעו ששיטת המפתחות אינה מדויקת. המפתח גדל בנפחים העולים פי כמה על הספרים הממופתחים והרבה חומר הולך לאיבוד.

אביעזרי זרק אז את הרעיון שהיום הוא מובן לכל ילד המחפש בגוגל. אז נחשב הדבר לרעיון משוגע. הרעיון אותו כינה "הטקסט המלא" היה לזרוק את כל החומר לתוך מאגר של מחשב. מן המאגר הזה צריך למצוא דרך להוציא כל מידע בהקשת מקש.

"הייתי אז למשל ולשנינה בחוגי האקדמיה" סיפר פרנקל. אך אט אט קנה הרעיון אוהדים והוא החל בעבודה .

"ללמד את המחשב עברית"

על תרומתו של שויקה למפעל כתב פרנקל ב"הצופה" לפני כחודש: "מתחילת העבודה היה ברור שהכנסת הטקסט למחשב ויצירת מנוע חיפוש לא יספיקו. צריך היה גם 'ללמד את המחשב עברית' משמע – היה צורך בכלים לשוניים ממוכנים לטיפול בעברית ובארמית. שתי השפות הללו עניות ב"ערכים" ("שרשים"), עתירות בנטיות ובדרך כלל מחוסרות ניקוד… שוויקה עמד בראש המימוש של מרכיב לשוני יעיל. בעשור השני הוא ניהל את פרויקט השו"ת, ובמשך הזמן הוא תרם רבות לתחום הבלשנות החישובית בכלל".

עד כאן הקפה א'.
כל מה שנותר לשני האישים שחוללו את המהפכה הזו, כדי שיעלו על הבמה ויקבלו את פרס ישראל המגיע להם בדין, הוא לקבל הזמנה רשמית. והם המתינו והמתינו.

למי מיועד הפרס

על ההמתנה הזו כתב פרופסור שויקה לנשיא בר-אילן פרופסור משה קווה ב-11 באפריל, פחות משבועיים לפני יום העצמאות:
"הנחתי את הנראה מובן מאליו, כי פרס ליצירה מיועד ליוצריה. ויוצרי הפרויקט, כידוע לכל בר בי רב כיום וזה למעלה מעשרים שנה – הן בארץ והן בחו"ל, הן בחוגי החוקרים, הן בחוגי הלמדנים והן בחוגי הרבנים, ובעצם גם בחוגי עמי הארצות – הם פרופ' אביעזרי פרנקל שיזם את הפרויקט, הגה את הרעיון היסודי שלו, עמד בראשו כעשר שנים, והמשיך ללוותו לאחר מכן. עבדכם הנאמן, שהצטרף אליו כשנתיים לאחר מכן, היווה מאז ציר מרכזי בפיתוחו והפעלתו, ואף עמד בראשו כשתים עשרה שנה. יחדיו, בזכות חזונם, חשיבתם המדעית המקורית והנועזת, גם בקנה מידה בינלאומי, כשרונם, מקצועיותם ואמונתם ברעיון, עיצבו את דמותו של הפרויקט והביאוהו למה שהוא היום…


איש לא פנה

"אף אחד מבר אילן – לא נשיא, לא סגן נשיא לתחום זה או אחר, לא רקטור, לא דיקן, לא חבר סינט, לא מישהו מלשכותיהם או למשל מהמשרד ליחסי ציבור או ממשרד דובר האוניברסיטה, בקיצור אף לא אחד, פשוטו כמשמעו – לא פנה אלינו, לפרופ' פרנקל או לחתום מטה, בשיחת טלפון, מברק, פקס, מכתב, או מסר דוא"ל כדי לברכנו על הזכייה או לפחות להודיענו עליה בצורה מחויכת. תמהתי, אך תליתי זאת בכך שכולם בבר אילן עסוקים למעלה ראש בעשייה מבורכת, ואין להם זמן לזוטות כאלה שכמותן הם פוגשים מדי יום או לפחות מדי שנה…"


"מעשה ליצנות"

באחד הימים, ממשיך שוויקה לספר במכתבו, קיבל אות חיים מן האוניברסיטה. מן המחלקה ליחסי ציבור הזמינו אותו ואת פרנקל לצילומי וידאו לצורך טקס הפרס. השניים בילו שם חצי יום בצילומי סטילס וכשהגיע צוות הוידאו היפנו את פרופסור שפיגל לאולם אחר ושם צילמו רק אותו.

"נראה אם כך", כותב שוויקה בהמשך מכתבו, " שמה שלכאורה מובן מאליו אינו באמת מובן מאליו. הולכים ומתרבים הרמזים… כי בדעת האוניברסיטה לשלוח את פרופ' שפיגל לבדו לקבל ביום העצמאות את הפרס על היצירה, אף על פי שלא היה שותף ביצירתה. קשה לי להאמין שאמנם כך יהיה, שהרי יהיה זה מעשה ליצנות של ממש, ובדיחה עצובה שלא תביא לבר אילן תפארת… כל ניסיונותיי לברר את האמת דרך האוניברסיטה עלו בתוהו. כתבתי לרקטור כדי לברר את כוונות האוניברסיטה, אולם הוא לא טרח לענות, וכאשר לחצתי לתשובה מלשכתו, ענני דרך המזכירה (שוב לא טרח להרים את השפופרת בעצמו) כי אין זה בתחום עיסוקו, ועליי לפנות לנשיא, וכשביקשתיו כי יעביר את מכתבי לנשיא סרב והציע כי אפנה ישירות, והריני עושה זאת עכשיו"

בהמשך הביע שוויקה את ההשערה כי אולי אין אפשרות ששניים יעלו לקבל את הפרס בלבד. במקרה זה, כתב שוויקה "הריני מודיע כאן ובבירור כי אני מוכן לוותר מרצון ובטוב לב על חלקי, ובלבד שפרופ' פרנקל לפחות יקבל את הפרס כיוזם הפרויקט".

גם פרנקל הודיע כי הוא אינו מוכן לעלות לקבל את הפרס בלי ששויקה יעלה עמו. לבסוף חזר בו, לאחר שהיה נתון ללחץ כבד של בני משפחתו. רק ביום ראשון בצהריים, יומיים לפני יום העצמאות וכמה שעות לאחר שראיינתי אותו, קיבל פרנקל הודעה מוועדת הפרס כי הוא יעלה על הבמה לקבל את הפרס. הוא הודיע על כך מיד לשויקה והביע צער.
שויקה: "עודדתי אותו והרגעתי אותו, והזכרתי לו שביום ד' בבוקר כולנו מפשילים שרווליים וחוזרים לעבודה".

פרנקל: "כואב לי לעלות בלי שוויקה"

"כואב לי שאני עולה לבמה לקבלת פרס ישראל בלי פרופסור יעקב שויקה " – אמר לי פרופסור אביעזרי פרנקל. הוא הסביר כי תחילה הודיע על סירובו לעלות בלי שויקה. אך כל בני משפחתו – רעייתו וששת ילדיו – הפעילו עליו לחץ כבד ביותר והוא לא יכול היה לעמוד בו.

יש בפיו הרבה מילות שבח למנהל הנוכחי של הפרויקט, הרב יעקב ויינברגר, שתודות לו המפעל מחזיק מעמד. הוא בעל רעיונות תחזוקתיים ושיווקיים טובים מאד. אבל הפרס ניתן על יצירה תורנית לא על תחזוקה תורנית. הוא כואב את העובדה שהאוניברסיטה הפכה את מה שאמור להיות הפנינה שבכיתרה ל"יחידת שרות" המתקיימת רק מהכנסותיה המסחריות ואולי אף מפרישה מהכנסותיה למטרות אחרות. מוכרחים להמשיך במחקר ובפיתוח כי אחרת יתקיים בה מה שאמר ריש לקיש שמצא כתוב במגילת סתרים "יום תעזבני יומיים אעזבך".

מה זה שו"ת

אלה ראשי תיבות של המילים "שאלות ותשובות". זהו אחד מאוצרות הרוח הגדולים של עם ישראל.

השאלות הן ברוב המקרים של עמך ישראל והתשובות הן של חכמי התורה בכל הדורות. ראשיתה של ספרות השו"ת בתקופת התנאים והיא נמשכת בתקופת הגאונים (רב שרירא, רב האי גאון) בתקופת הראשונים (רבינו תם, רש"י, הרשב"א) בתקופת האחרונים (ר' יוסף קארו, ר' שלמה איסרליש) ועד ימינו – מהרב קוק ועד הרב עובדיה יוסף.

ספרות השו"ת מקיפה את כל תולדות ישראל ואת כל התפוצות. היא מהווה אוצר בלום של דברי הלכה שהכרתם חיונית לכל פוסק. אך יש בה גם אוצרות של מידע על חיי היהודים בכל התקופות.

לפי הערכה כאלפיים רבנים פרסמו שאלות ותשובות ומספר התשובות מגיע לכחצי מיליון. למען ההשוואה: התלמוד הבבלי כולו מחזיק 2711 דפים בלבד.

לרשות לומדי התלמוד הבבלי עומד אפרט משוכלל שבשולי הדף ( מסורת הש"ס, עין משפט, נר מצווה) ומעל לכל פרוש רש"י והתוספות. כמו כן קיימים ספרי עזר רבים כמו הערוך, דקדוקי סופרים, ואחרים. כל אלה מאפשרים לכל מי שמבקש לצלול לים התלמוד להגיע בקלות לכל מקום.

לא כן ספרות השו"ת שהיא כאוקיאנוס הרחב. לבן תמותה רגיל (אלא אם הוא בעל זיכרון פנומנלי כמו הרב עובדיה יוסף הזוכר על פה אלפי ספרים) אין סיכוי להיכנס לתוכו ולצאת ממנו בשלום.

את הבעיה הזו ביקש פרופסור פרנקל לפתור ביוזמתו החלוצית ויחד עם פרופסור שויקה הצליחו למצוא דרך לנווט באוקיאנוס הזה ולהפוך את כל ספרות השו"ת נגישה לכל אדם.

הואיל והטכנולוגיה של איתור טקסטים בדרך ממוחשבת יפה לכל טקסט נוספו למפעל השו"ת במהלך השנים מאות ספרים: התנ"ך ומפרשיו, התלמוד ומפרשיו, ספרי הלכה ומוסר. בגירסות האחרונות נכללו גם כל כרכי האנציקלופדיה התלמודית שראו אור ובגירסה האחרונה 15+ כבר נכללו גם ספרי חסידות. בכך הפך מפעל השו"ת לארון הספרים היהודי, המרוכז בדיסקט קטן, ומגיע לכל בית בישראל. השם מפעל השו"ת מטעה הואיל ובתקליטור יש הרבה יותר משאלות ותשובות. באחרונה מפיץ המפעל את השם "מאגר היהדות הממוחשבת", אבל הוא טרם נקלט.

ראה מאמר על מפעל מחשוב אוצרות הגניזה בראשות יעקב שוויקה

http://www.zeevgalili.com/?p=216

למה לא חיסלו את ערפאת בזמן


יש רגעים בהיסטוריה שבהם ניתן לשנות את מהלכה. הרגע הזה היה בחודש אוגוסט 1982 בביירות. יאסר ערפאת עלה על הכוונת של צלף ישראלי. לחיצה אחת על ההדק והנוכל הזה היה נמחק מן ההיסטוריה.

זמן מה לפני כן כתב ראש הממשלה, מנחם בגין, לנשיא ארצות הברית רונאלד רייגן: "במלחמה שתכליתה לחסל את מנהיג הטרוריסטים במערב ביירות אני חש כמי שהיה שולח צבא לברלין לחסל את היטלר בבונקר".

למרות דברים אלה, כאשר הגיעה ההזדמנות, רעדה היד ולא ניתנה ההוראה. הרמטכ"ל דאז, רפאל איתן, המספר על כך בספרו, מתאר כיצד המתין הצלף למוצא פיו. רפול היה יכול לתת אישור בתנועת יד קלה. אך ההוראה לא ניתנה. (לפי גירסה אחרת, ההחלטה שלא לחסל את ערפאת באה ממקור גבוה יותר). אחר כך היה מאוחר מדי. ישראל התחייבה לא לפגוע במחבלי אש"ף המתפנים מביירות והצי האמריקני איים להפגיז את צה"ל, אם ישראל תפר את ההסכמה.

יש האומרים שחיסול מנהיגים אין בו כדי לשנות מאומה. כי במקומו של ערפאת היה בא מישהו אחר. אולי מוכשר ממנו ואלי גרוע ממנו ואולי מסוכן ממנו לישראל.

אפשר וצריך לפקפק בדעה זו. האם יש ספק בכך שחיסול היטלר בשנת  1933 היה משנה את ההיסטוריה האנושית? היה מונע אולי את מלחמת העולם השניה ובוודאי שהיה מונע את השואה?

 

הוא היה על הכוונת אך הפקודה לא ניתנה. ערפאת (ויקישיתוף)

הוא היה על הכוונת אך הפקודה לא ניתנה. ערפאת (ויקישיתוף)

 

ערפאת והיטלר

הטעות האטרטגית הגדולה ביותר של ישראל היא שלא חשפה את האופי הנאצי של מה שקרוי "תנועת השיחרור הפלשתינאית". האופי הנאצי הרצחני של התנועה הזו בא לביטוי באידיאולוגיה שלה, במעשי הזוועה שביצעה ובשורשים ההיסטוריים שלה. מקור ההשראה שלה הוא המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל חוסייני, ששיתף פעולה עם היטלר. אילו היה גנראל רומל – שעמד בראש הכוחות הגרמניים שתקפו את מצריים – מגיע לארץ היו מוקמים כאן תאי גאזים בעזרת הפלשתינאים. וכבר היו הכנות לכך.

 


היו זמנים שאש"ף ומנהיגו היו מוקצים מחמת מיאוס בעולם כולו ובחברה הישראלית. בגין קרא לערפאת "חיה דו רגלית", כינוי שהוא עלבון לחיות הולכי על ארבע. למרות מלחמת הדמים שניהלנו משך שנים בערפאת ובחבורת הפושעים שסביבו, מעולם לא נקטה מדינת ישראל קו האומר כי אלה אנשים שמקומם לא יכירם בחברה אנושית. פה ושם היו ניסיונות לחסל את ערפאת ואת חבר מרעיו. אך מעולם זה לא היה יעד מרכזי. כשישראל רצתה הגיעה לסגנו של ערפאת, אבו ג'יהאד, בטוניס. היא חיסלה כמעט את כל רוצחי הספורטאים במינכן.לערפאת נתנו איכשהו לשרוד.

ערפאת הצליח לא רק לשרוד אלא לקנות לעצמו גם מעמד בינלאומי של מדינאי. ישראל לא עשתה מאומה נגד תהליך זה. נוכח מעשי הזוועה של כנופיות ערפאת היה סיכוי טוב להשאירו בחזקת מוקצה מחמת מיאוס. בעיקר על ידי השפעה על דעת הקהל האמריקנית. ישראל הרשמית עצמה עין מפגישות שיזמו אנשי "מחנה השלום" עם ערפאת ומרעיו, אליהם הצטרף גם עזר ויצמן. האמריקנים מנעו משך שנים מערפאת להרים ראש, אסרו עליו את הכניסה לארצות הברית. אנחנו הבאנו את הנחש למידשאות הבית הלבן ולפתח ביתנו.

 

על מדשאות הבית הלבן. לוחץ את ידו שלרבין לרגל חתימת הסכם אוסלואותו הגדיר ערפאת כ"סוס טרויאני" שהוחדר לישראל.

על מדשאות הבית הלבן. לוחץ את ידו של רבין לרגל חתימת הסכם אוסלו אותו הגדיר ערפאת כ"סוס טרויאני" שהוחדר לישראל.

 

בין ביירות לעזה

בעת מצור צה"ל על ביירות היו בעיר אלפי בתים, בהם התגוררו אלפי נפשות, רובם אזרחים, ביניהם כמובן נשים ילדים וזקנים. צה"ל השקיע מאמץ עצום בהכנת מפות שבהן צויין כל אחד מן הבתים, במטרה לפגוע במחבלים ולהימנע מפגיעה באזרחים.

אך הדבר לא הועיל. ערפאת דאג לכך שמחסני התחמושת יימצאו מתחת לבניני מגורים. הוא אף שיגר איום באמצעות האמריקנים כי אם ינסה צה"ל לפרוץ לעיר ימוטט רב קומות על יושביו, כדי לחסום את ציר הכניסה. עוד איים לפוצץ בבת אחת מחסני תחמושת, דבר שימיט אסון נורא על העיר.

מחבלי אש"ף הסתתרו מאחורי האוכלוסייה הזו וערפאת מצא כאן את מקומו הטבעי. הוא היה מסתתר באחד הבונקרים הרבים שהכין מבעוד מועד. החליף את המקומות בהם שהה מדי יום ואפילו כמה פעמים ביום.

צריך ללמוד היטב את לקחי ביירות, לקראת ההרחבה הצפויה במלחמה עם הפלסטינים. ערפאת יסתתר שוב מאחורי נשים, ילדים וזקנים. לחסל אותו בעזה יהיה יותר קשה מאשר בביירות והעולם כולו יהיה נגדנו.

פשעי אוסלו

יבוא יום ותקום ועדת חקירה ממלכתית כדי לקבוע את האחראים לפשעי אוסלו. אם קמה ועדה שחקרה את אחריותם של ישראלים לטבח שעשו ערבים נוצרים בערבים מוסלמים בלבנון, אין סיבה שלא תקום ועדהשתחקור את האחראים לטבח שטובחים בנו הפלשתינאים בחסות הסכם אוסלו.

האחראים לפשעי אוסלו לא עברו על החוק. אחרי הכל היתה ממשלה חוקית שנבחרה באורח דמוקרטי שהחליטה על ההסכם. (אם כי הדרך בה הושג ההסכם היה דרך של הולכת שולל והסתרת המשמעות האמיתית של ההסכם מן העם).

לא מדובר כאן בעברה על החוק. מדובר כאן בעברה על אמונות היסוד והבסיס העיקרי לקיומה של מדינת ישראל.

הדוגמה ההיסטורית הקרובה ביותר לענייננו היא זו של מרשל פטן, גיבור מלחמת העולם הראשונה בצרפת. לאחר התמוטטות צבא צרפת בפני כוחותיו של היטלר הוא מונה לראש ממשלה והיו שקיוו כי הוא ימשיך במערכה נגד היטלר.

אך פטן העדיף לחתום הסכם שביתת נשק עם הנאצים, קיבל מידיהם תואר "ראש המדינה הצרפתית", נפגש עם היטלר ואף תמך בהקמת לגיון צרפתי למלחמה לצד הנאצים בחזית המזרחית.

לאחר שחרור צרפת בידי צבאות בעלות הברית הועמד פטן לדין. הוא נידון למוות בעוון שיתוף פעולה עם האוייב, אף שללא ספק מעשיו היו במסגרת החוק.

גזר דינו הומתק על ידי גנראל דה גול למאסר עולם ואת שש השנים האחרונות לחייו בילה בכלא.

יש היסטוריונים הטוענים כי כוונתו של פטן היתה טובה. הוא היה קרבן של הנסיבות והוא היה משוכנע כי מעשיו הם לטובתה של צרפת.

אינני מאחל לפושעי אוסלו את גורלו של פטן.אך לא ייתכן שייצאו נקיים ממשפט ההיסטוריה.ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט תצטרך לקבוע בבוא היום את מחיר הדמים ששילמנו על הסכם אוסלו ואת האחראים לו, למען יירשמו בהיסטוריה לדראון עולם.

עד כאן דברים שנכתבו בשנת 2000 .  עתה (יולי 2009)  אנחנו כבר יודעים כי  אי מתן ההוראה בביירות היתה טעות גדולה. היכנסנו את הצפעוני לביתנו. הוא התפגר רק בנובמבר 2004.יש אומרים שלא מידי שמיים. אם נכון הדבר או לאו זה בא מאוחר מדי. הרעל כבר מפעפע בעורקינו).

=============================================================================

נקמתו של הפודל

חידה היא ותהי לחידה מה קרה ליצחק רבין ז"ל שנכנס לתוך מלכודת אוסלו. חלק מן התשובה אפשר למצוא בספרו של יוסי ביילין "לגעת בשלום". החבורה בראשות החתרן הבלתי נילאה הכינה את הכל והצליחה למשוך את רבין לפיתיון. ביילין מגלה בספרו (והדבר אושר באוזניי מפי אחד המקורבים לרבין) כי רבין שמר את הקשר שלו עם אנשי אוסלו בסוד מכל עוזריו ואנשי לשכתו. כדי למנוע דליפה מקרית של הנושא הוא החזיק בתיקו האישי את כל המסמכים הקשורים באוסלו.

לאחר הופעת הספר אמר העיתונאי שלמה נקדימון לביילין: היית צריך לתת לספר שם אחר: "נקמתו של הפודל". (כזכור כינה רבין את ביילין בכינוי "הפודל של פרס").

============================================================================


פרס החזר את הפרס

לספר השיאים של גינס אפשר להוסיף את שיא החוצפה – הופעתו של פרס בתקשורת בימים אלה. האיש הזה אחראי יותר מכל אדם אחר להסכם אוסלו שהביאנו עד הלום. ויש לו החוצפה להגיד לנו להרגע, ולשמור על קור רוח ולא להתיאש ממה שהוא קורא "תהליך השלום".

מיסטר פרס. דבר ראשון תסע לשבדיה ותחזיר את פרס נובל לשלום שקיבלת. באותה הזדמנות אתה יכול לקחת עמך את השותף שלך לפרס השלום, יאסר ערפאת. רצוי שתשאיר אותו שם.

==============================================================

הפופולריות הנזילה של ברק

עד לפני חודש היה אהוד ברק אחד האנשים הפופולריים ביותר בעולם. כולם שיבחו אותו על תבונתו, על מתינותו, על נכונותו ללכת לקראת הפלסטינים. האמריקנים, הצרפתים, הבריטים, אפילו הרוסים והסינים היללו ושיבחו אותו.

זה לא מצא חן בעיני ערפאת. מה שהציע לו ברק – כמעט כל יהודה ושומרון, חלוקת ירושלים, הר הבית, פינוי התנחלויות, שטחים חלופיים בתוככי המדינה, "זכות השיבה" – זה לא מספיק. הקרוקודיל מעזה דרש עוד. ובתמורה היה מוכן לתת בינתיים ביקור נימוסין אצל אהוד ונאווה בכוכב יאיר. וברק, שאין לו כנסת ואין לו ממשלה ואין לו עוד מה להציע לערפאת אמר "לא" חלשלוש. ולפתע איבד את הפופולריות שלו. פתאום העולם כולו נגדנו. מדברים על ברק במילים חריפות יותר משדיברו על נתניהו.

אל דאגה ברק. אפשר שוב להיות פופולרי. תאר לך איך תגבר הפופולריות שלך כשתוותר על כל ירושלים. ותסכים לזכות השיבה לשטחי ישראל. והגליל בין כה וכה כבר שייך לערבים. והנגב הרי מעולם לא היה חלק מארץ ישראל. כל עוד יהיה לך מה לתת תהיה פופולרי.כולנו נהיה פופולריים בטקסי הזיכרון שיערכו לזכרנו בעולם כולו.

 

=============================================================================

בין צ"רצ"יל לברק

לא רק בישראל יש היסטוריונים חדשים. גם בבריטניה יש כאלה העושים חושבים מחדש על ההיסטוריה הבריטית. המטרה שלהם היא וינסטון צ"רצ"יל.

אילו בריטניה היתה ארץ יהודית וההיסטורינוים היו ישראלים, היו מן הסתם מאשימים את צ'רצ'יל באחריות למלחמת העולם השניה, בכך שהתגרה בהיטלר וגרם לו להכריז מלחמה. הם היו מאשימים את בריטניה בפשעי מלחמה רבים (כמו למשל ההפצצה האיומה על דרזדן, בה ניספו, השבח לאל, רבבות גרמנים).

אך לא מדובר ביהודים שונאי עצמם אלא בבריטים מנומסים. המחשבה של ההיסטוריונים החדשים הבריטיים היא מתונה. לא, הבריטים אינם אחראים למלחמת העולם השניה. אבל הם שואילים מה היה ההגיגיון במדיניות שנקט צ"רצ"יל נגד היטלר.

צ"רצ"יל היה כידוע המדינאי הראשון שעמד על טיבו של היטלר. כאשר ראש הממשלה צ'מברליין נופף בפיסת הנייר (כמעט אמרתי הסכם אוסלו) והכריז על שלום בימינו" הכריז צ'רצ'יל כי היטלר איננו אדם שעמו עושים שלום. מה שצריך לעשות הוא להתחמש ולהתכונן למלחמה, אמר.

רוב הבריטים היו אז חסידי שלום עכשיו. זכרונות מלחמת העולם הראשונה, בה ניספו מאות אלפי צעירים במלחמה עם גרמניה, היו עדיין טריים. כל מאמץ לשלום נראה הדבר הנכון לעשותו. כל מי שחשף את המציאות האמיתית נחשב למחרחר מלחמה.

אך האמת טפחה על פניהם של הבריטים. מזלם, כמו מזל העולם כולו, היה שעמד בראשםבאותה שעה המנהיג הגדול שהוביל את האומה הזו למלחמה בהיטלר.

על כך מערערים ומהרהרים ההיסטוריונים הבריטיים החדשים. האם זה היה הדבר הנכון לעשותו? האם לא היה כדאי להגיע להסדר עם היטלר, שהיה מונע מבריטניה את המחיר הכבד של המלחמה?

בבריטניה זהו ויכוח אקדמי.

ומה אצלנו?

ההיסטוריונים החדשים מטילים ספק בצידקת קיומנו. ועדיין לא קם המנהיג שיאמר כי יאסר ערפאת הוא מין היטלר כזה. שאי אפשר לעשות עמו שלום. שאסור להתפתות לעשות עמו שלום.קיווינו שזה יהיה נתניהו, אך גם הוא הכזיב. המנהיג הצ'רצ'יליאני היחיד שקם לנו היה יצחק שמיר שקבע כי הערבים הם אותם הערבים והים הוא אותו הים. הלך לישון כל יום אחר הצהריים ונתן לערבים לא לישון בשקט. כשנזכרים בשמיר מתעוררים געגועים לאיש החכם והקשה הזה שידע לעמוד על זכותנו לחיות. גאולה כהן, את שתרמת לנפילתו, האם את ישנה בשקט בלילות?

============================================================================

כולנו טעינו?

רבין טעה, כולנו טעינו – כתב נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות".

סליחה מר ברנע. אתה מייצג רק את הטועים וזה לא "כולנו". לפחות מחצית העם הצביעה נגד הסכמי אוסלו, לפני ואחרי. גם אלה שתמכו בו ראו בו את הרע במיעוטו. חסידי אוסלו היו קומץ קטן שהוליכו שולל והובילו אותנו כמעט אלי תהום.

=========================================================================

עבדאללה תורם דם

עבדאללה מלך ירדן יצא מכליו כדי לגלות סולידריות עם הפלסטינים. התנשק בסיטונאות עם ערפאת ותרם מדמו למען פצועי התוקפנות הישראלית.

צריך להזכיר לעבדאללה כי הוא חי על זמן שאול. עכשיו הוא תורם דם מרצונו.

בבוא יום פקודה יתרימו אותו שליחי ערפאת בעל כורחו. עבדאללה חסר את הניסיון ואולי את השכל שהיה לאביו חוסיין, שהצליח לשרוד משך שנות דור. חוסיין ידע לטפל באש"ף כפי שצריך וב"ספטמבר השחור" שלח את צבאו למחנות הפליטים ולריכוזי אש"ף בערים הירדניות וטבח בהם טבח שאלםים רבים.

אין להניח שעבדאללה ג"וניור מסוגל למבצע כזה. בבוא היום הוא ילך בדרך אבי סבו, עבדאללה הראשון, שנרצח בידי מתנקש פלסטיני על מדרגות אל אקצה. ואנו נעמוד מול מדינה פלסטינית המשתרעת מקלקיליה עד גבול עיראק. ויוסי ביילין כזכור רואה "בעיין יפה" מדינה כזו.

============================================================================

דברי הבל בשפה מכובסת

כל סיכסוך מסתיים ליד שולחן המשא והמתן" אומרים היוסי שרידים, האורי סבירים והביילינים.

הבל ורעות רוח. סיכסוך בין פועלים למעבידיהם מסתיים ליד שולחן המשא והמתן. מה שיש בינינו לבין הערבים איננו סיכסוך אלא מלחמה לחיים ולמוות. שום מלחמה אינה מסתיימת ליד שולחן הדיונים. היא מסתיימת כאשר אחד הצדדים מנצח.

"בסוף יבוא השלום".

קשקוש מקושקש. האומרים כך מתארים עולם שלא קיים. ההיסטוריה האנושית רצופה מלחמות שביניהן תקופות שלום קצרות או ארוכות.מאז מלחמת העולם השניה חלפו אמנם 55 שנים ללא מלחמה עולמית. אך בתקופה זו התחוללו על פני כדור הארץ מאות מלחמות קטנות ובינוניות

 "תמיד הם יהיו שכנינו ונצטרך לחיות זה לצד זה".

שטויות במיץ. הם תמיד יהיו שכנינו ויחיו לצידנו. אנחנו נהיה שכניהם כל עוד אנחנו יכולים להגן על קיומנו. אף לא רגע אחד לאחר מכן.

"הלינץ" ברמאללה זו עליית מדרגה".

בבל"ת. ההיטוריה הציונית היא היסטוריה של מעשי לינץ" שעשו ערבים ביהודים בכל פעם שנפל יהודי חסר מגן לידיהם. התעללות בגופות היתה תמיד. במלחמת השיחרור חזר גיסי מזועזע ממעשה זוועה שעשו העיראקים שתקפו באזור ראש העין. קבוצת חיילים, שיצאה ממשלט בכפר קולה, נפלה למארב ונטבחה. הגופות רוטשו ללא הכר. אברי המין שלהם נחתכו והושמו בפיהם.אחרי 52 שנים לא היתה שום "עליית מדרגה".

==============================================

נצחון המסלפים

לנתן אלתרמן יש שיר שכמו רבים משיריו הוא אקטואלי תמיד. שם השיר "תחרות לניסיון" והוא מדבר שם על תחרות שהתקיימה בין ארבע חרויות.

החרות מפחד

החרות ממחסור

החרות מדת

חרות הדיבור

ארבעת המתחרים נעמדו בקו הזינוק כדי לראות מי יגברעל מי ואז הצטרפה למרוץ חרות נוספת: חרות הסילוף.והמתחרה החמישית לא תואר לה ולא הדר, מדדה על רגלה החיגרת, גמדהמלופלפת, משולה כחרס.

צחקו הצופים. מה כוחה של חרות הסילוף מול כוחן של יתר החרויות קלות הרגליים. אך הנה זינקו החמישה ואז "רחבו העינייםאילמה כל לשון הסילוף הפיסח מגיע ראשון"

ואין זה נצחון מקרי. נערכת עוד תחרות ועוד תחרות ובכל פעם מגיעה חרות הסילוף ראשונה לקו המטרה.

ובבואן אחריו למקום המסומן

חדלות הן (החרויות האחרות) להכיר את עצמן"

ובמרכז הזירה התייצב הסילוף

ויקרא:לי הכתר, אני האלוף"

אלתרמן מסביר אתהסיבות לנצחון הסילוף.הוא מתחיל בריצה למרחקים קצרים וכך הוא מאמן את רגליו. ולכן:

הנותנים לו לגשת לשדה התחרות

מנחילים למפרע תבוסה לחרות".

============================================================================

את מי לא ניחמו

סופרי ישראל

סופרי ישראל מיהרו לבתיהם של ערבים אזרחי ישראל שנהרגו בהתפרעויות.הם שכחו שבהתפרעויות הללו היו גם קרבנות יהודיים. אחד מהם הוא ז'אק בכור, שנרצח באבן שהוטלה עליו בעוברו בכביש החוף, ליד הכפר הערבי-ישראלי ז'אסר א זרקה.

שואל הבן של הנרצח,ראובן בכור, למה איש מראשי הציבוראו מן הממשלה ומן הסופרים שרצו לנחם את משפחות החללים הערביים לא בא לנחם אותנו?

==========================================================================


בוקר טוב פרופסור יולי תמיר

השרה פרופסור יולי תמיר חזרה מזועזעת משליחות הסברה בארצות הברית. על פניה ניכרים עקבות האכזבה משבר חלום השלום. היא גם מזועזעת מעוצמת ההסברה הערבית ומחולשת ההסברה הישראלית בארצות הברית. לפלשתינאים, היא אומרת לעמנואל הלפרין, יש מערך שלם של פרופסורים המכירים את הז'רגון האמריקני, יודעים להופיע בטלוויזיה ומשכנעים את האמריקנים בטיעוניהם.

בוקר טוב פרופסור יולי תמיר (להזכירכם ממקימי "שלום עכשיו") . מה את מתפלאת? לערפאת יש פרופסורים פלשתינאים שכולם ללא יוצא מן הכלל נותנים ביטוי לעמדה הערבית. אחרי שנים שפרופסורים כמוך מצאו מתחת לאדמה צידוק לעמדה הערבית ותקפו את העמדות הציוניות מה פלא שאין לנו הסברה?

===========================================================================

הציטטות של השבוע

 

נכס. "מעשה הלינץ" ברמאללה זה נכס תקשורתי בשבילנו" – נחמן שי, המסביר הלאומי של אהוד ברק.

דמוקרטיה.למפלגת העבודה יש אמנם מעט מנדטים בכנסת, אבל יש לה הרבה מאד מנדטים מחוץ לכנסת" – שמעון פרס.

היה שווה".שבע השנים שחלפו מאז הסכם אוסלו זה הפרוזדור. בבוא היום נסתכל אחורה ונגיד: זה היה שווה" – רון פונדק מאדריכלי הסכם אוסלו.

הנסיך."כשעשינו את הסכם אוסלו לא חשבנו שערפאת הוא הנסיך מלוכסנבורג" – אורי סביר מאדריכלי הסכם אוסלו.

תשליך. "המושג נחישות אצל ברק כבר הפך לבדיחה עממית. עם נחישות כזו יעשה איתנו ערפאת תשליך במימי הים התיכון" – רבני פיקוח נפש.

לא בטוח. "אינני בטוח שהחייל שירה וגרם למותו של הילד בצומת ניצנים לא ידע במי הוא יורה" – הסופר מאיר שלו בראיון ברדיו.

 

============================================================================

הנשר והזברה

שני חברים, שמאלני ואיש ימין, טיילו בחג הסוכותבאחת משמורות הטבע. כדי לא לקלקל לעצמם את אווירת החג החליטו לא להתווכח בנושאים פוליטיים. אך בלי ויכוחים אי אפשר בין יהודים. כאשר הבחינו בעצם בלתי מזוהה המסתתר בין העצים התעורר בין השניים ויכוח. איש הימין אומר: עורב אני רואה. איש השמאל כנגדו אומר: לא עורב כי אם זברה.

כשלא יכלו להכריעהציע איש הימין לבחון את המציאות.

הבה נטיל אבן ונראה. אם יתעופף העצם לשמיים מדובר בעורב ואם לאו אני אודה כי מדובר בזברה.

אמר ועשה. כשפגעה האבן בקירבת העצם הבלתי מזוהה התעופף העצם לשמיים.

אמרתי לך – אמר איש הימין – זה עורב.

והשמאלני השיב לו: פלאי פלאים. זו הפעם הראשונה שאני רואה כי גם זברה יכולה לעוף.