מה תרמו הקיבוצים למדינה ומה קיבלו ממנה

היו זמנים שהערצנו אותם. הם היו מלח הארץ, החלוצים ההולכים לפני המחנה, קובעי גבולות המדינה, מקימי ישובי חומה ומגדל. בתוכם חושלו לוחמי הפלמ"ח, הם חסמו את הצבא המצרי מלהגיע לתל-אביב  את הצבא הסורי לחדור לעמק בית שאן ואת הצבא הירדני לפרוץ לירושלים. מתוכם יצאו  מיטב הלוחמים במעולות שביחידות צה"ל.

קיבוץ תל עמל (ניר דוד) ראשון ישובי חומה ומגדל 1939 (ארכיון השומר הצעיר יד יערי)

קיבוץ תל עמל (ניר דוד) ראשון ישובי חומה ומגדל 1939 (ארכיון השומר הצעיר יד יערי) ויקיפדיה

היו זמנים שקינאנו בהם: על הזכויות המיוחדות שהיו להם בקרן השפע הלאומית, על רמת החיים הגבוהה אליה הגיעו – חיים בחיק הטבע, בריכות שחיה, מזון מעולה, זכויות ללימודים ולנסיעות לחו"ל ומה לא.

היו זמנים שכעסנו עליהם: על ההתנשאות, על זכויות היתר (בקרקע, במים, בהלוואות, במשאבים), על הצביעות, על השרות שנתנו לכוחות פוליטיים שתגמלו אותם.

בשנים האחרונות אנחנו כבר מרחמים עליהם. מן האידיאל הגדול נותרו ישובים מופרטים, חלקם פושטי רגל עד פת לחם, חלקם ריקים מצעיריהם, ברובם דור של מייסדים זקנים חסרי זכויות פנסיה, שעיניהם כלות נוכח מפעל חייהם שקרס.

עליבותם של הקיבוצים בולטת שבעתיים נוכח הנתונים שפורסמו בזמנו על ידי המחלקה הכלכלית של התנועה הקיבוצית. מתחילת שנות התשעים מחקו הבנקים והמדינה 17 מיליארד דולר מחובות הקיבוצים. פרוש הדבר שכל חבר קיבוץ קיבל מאזרחי ישראל מתנה בסדר גורל של 170 אלף דולר. לא כפיצוי על עקירה, אלא כפרס על אורח חיים בזבזני.

תהליך התנוונותם הערכית של הקיבוצים נחשף בעיקר אחרי עליית הליכוד לשלטון בשנת 1977. לקיבוצים נתברר פתאום שהמדינה ומוסדותיה מפסיקים להיות הפיטמה של הפרה החולבת המספקת עוד ועוד אמצעים. הם לא השלימו עם כך שסידרי העדיפות הלאומיים השתנו ובמקום לסבסד בריכות שחיה לקיבוצים עשירים, מושקעים אמצעים רבים בהתיישבות החלוצית החדשה ביהודה ושומרון. זו התיישבות שלא החלה עם שלטון הליכוד אלא  עוד בשלטון מפא"י ההיסטורית, כשזו עדיין היתה מפלגה ציונית. בלי בושה הצטרפו הקיבוצים לשמאל הקיצוני הפוסט ציוני שגינה את ה"כיבוש" ואת ה"התנחלויות". וכמו מפלגת האם שלהם הלכו ונמוגו – מבחינת השפעתם הציבורית – לממדים של תנועה שולית ובלתי חשובה. מפא"י ההיסטורית שהקימה את המדינה הפכה לסיעה שבקושי עוברת את אחוז החסימה. 

מבחינה כלכלית הגיעו חלק מהקיבוצים לפת לחם ממש. בתחקיר שפורסם בשעתו ב"הארץ" סופר על קיבוצים החיים מתחת לקו העוני. משפחות שאין להן אפשרות לתת כמה שקלים לבן המשרת בצה"ל, או לקנות מתנה לנכדים. סופר שם גם על חברי קיבוצים הנאלצים לנבור בערמות פסולת כדי להוציא משם ירקות למחייתם.

הקיבוץ –החלום ושברו

תאור מרתק של הדרך שעבר הקיבוץ מימי הבראשית ועד להתפוררות נותן אסף ענברי, יליד קיבוץ אפיקים בספרו "הביתה".

הספר נכתב כיצירה ספרותית, אך הוא גם תעודה של חוקר חד עיין, הבוחן באומץ את קרקע גידולו.

כמו איסיים ושבתאים

החלק המרתק בספר הוא תאור ימי הבראשית של מקימי אפיקים. זו היתה קבוצה קטנה של מהפכנים, שניתן להבחין, בין השורות, באש המשיחית שעיניהם רושפות. צעירים יהודים שהתארגנו במחתרת בברית המועצות הקומוניסטית של שנות העשרים (השומר הצעיר ס.ס.ס.ר.), חתרו להגיע לארץ, לבנות אותה ולשפוך את דמם על גלגלי המהפכה הציונית-סוציאליסטית.

כאן פעלו בחבורות גדוד העבודה. הם חיו חיי נזירות והחמירו עם עצמם בדרך המזכירה את אורח חייהם של  האיסיים, אנשי כת קומראן והשבתאים. כמו קודמיהם השילו מעצמם את הקליפה היהודית הישנה ולבשו את הדת הציונית סוציאליסטית החדשה. כמו הפרנקיסטים הם היו אכזריים כלפי עצמם וכלפי זולתם. ערערו את מוסד המשפחה כך שכשנולדו הילדים הראשונים לא היה ברור מי בדיוק האבות (ורק ברוב קטן נדחתה ההצעה להנהיג "אהבה חופשית" בחבורה). וכשהתמסדו הכניסו את הילדים למעין קסרקטינים, שבהם עברה עליהם ילדותם בלי ליטוף של אב ואם. 
  האכזריות התבטאה עוד בברית המועצות  כאשר צעירי התנועה החליפו זהותם עם זו של המנהיגים, כדי שאלה יוכלו להימלט מברית המועצות והצעירים הלכו במקומם לסיביר ואולי גם למותם. האכזריות נמשכה  בארץ כאשר חבר שקנה נעליים חדשות סולק בקלון מן הקבוצה. נשים הריחו בושם במחתרת ואם נתפסו  בקישוט בורגני כלשהו הועמדו לעמוד הקלון.
הביתה שער הספר

הביתה שער הספר

החברה שנכוותה בשריפה

דומה כי שיא האכזריות באה לביטוי ביחס לחברה שנכוותה קשות בשריפה שפרצה בעת עבודתה במטבח. אביה של אותה חברה שלח לה 10,000 לירות שטרלינג והכסף נכנס לקופה הכללית. לאחר סידרת ניתוחים קשה שעברה בארץ נזקקה לניתוח שניתן לבצעו ררק בחו"ל. היא ביקשה לה
קצות לה למטרה זו חלק מהכסף ששלח אביה. . בקשתה נדחתה והיא עזבה את הקבוצה בבכי.
 כה אכזריים היו כלפי עצמם שכאשר נתגלגלה לידיהם ההזדמנות לקבל שכר טוב, עם הקמת הסכר של חברת החשמל בנהריים התנגדו רוב החברים לקבל את העבודה. זאת,  מחשש שזו תביא אותם להתיישב במקום קבע. המיעוט החליט לקבל את ההצעה והוא שהקים את אפיקים.

שווים ושווים יותר

כבר בשלבים הראשונים של המעבר ממעמד של מסדר מסתגף נוסח גדוד העבודה למעמד מתיישבים, נתגלו הבקיעים הראשונים באידיאל השוויון. כמו ב"חוות החיות" של ג'ורג' אורוול היו כולם שווים, אך היו שווים יותר ושווים פחות.

עסקנים שדיברו באסיפות שנבחרו לוועדות, שהחזיקו את המפתחות של המקומות החשובים,  שידעו איך להשיג הלוואה בבנק הפועלים,  שיצאו לשליחויות חשובות באירופה ובארצות הברית, ובמהלך השנים השתלבו בפעילות המפלגתית של מפאי ולהגיע לתפקידים בכירים ואף לכנסת.
והיו סטכנוביצ'ים שעובדים עד כלות ובצידם בטלנים פרזיטים המתחזים לעובדים.
 

 נרמול הנקרא "התרככות" 

הישוב שהוקם על ידי החלוצים המסתגפים הלך במהלך השנים  ו"התרכך" בלשונו של ענברי. למעשה הוא הלך והתנרמל ולמעשה התברגן. הוא גם שגשג בהדרגה מבחינה כלכלית הרבה בזכות כשרונות מופלאים של כמה מהמייסדים, אך לא מעט גם בזכות אותן תמיכות והלוואות עלומות מן הקופה הציבורית.

ערב מלחמת ששת הימים, פחות מיובל להקמתה הייתה  אפיקים ישוב גדול, המונה כ-1500 נפש, הנהנה משגשוג כלכלי.  שגשוג זה היה פרי הצלחה הן בענפי התעשייה והן בענפי החקלאות. על תקופה זו כותב ענברי: "ראש הממשלה  היה קיבוצניק, שליש מהשרים היו קיבוצניקים, בנק הפועלים, ההסתדרות, הסוכנות, מינהל מקרקעי ישראל, מקורות, תנובה, המשביר, המרכז החקלאי, כל הגופים הממלכתיים, החרושתיים, הפיננסיים ששלטו במדינה עמדו לרשות הקיבוצים והעניקו להם הטבות, הלוואות, קרקעות וסובסידיות ולכן שרתה על בית אפיקים שיגרה נעימה…"

במילים אחרות: קבוצת היחפנים של גדודי העבודה שהיו אבק הארץ הפכו במרוצת הימים למלח הארץ ונהיו לאדוני הארץ.

"העם לא אוהב אותנו"

וכשבא המהפך של 1977 הם לא הבינו מה קרה. ובבחירות שלאחריהן כשהם יצאו, כמו בכל מערכות הבחירות בעבר, אל הערים כדי לסייע למפלגתם חזרו ובפיהם בשורה מרה: דבריו של בגין על הקיבוצניקים שהם "מיליונרים עם בריכות שחיה" שיקפו את הדעה העממית. "העם לא אוהב אותנו".

הבריכה של קיבוץ יפתח

הבריכה של קיבוץ יפתח זכויות הצילום מיכאל יעקובסון (ויקיפדיה)

 

 

עקרון השיוויון נפרץ אט אט, כמו סדק צר בסכר ענק ההולך ומתרחב עד שהופך לשבר המביא למבול. מן העיקרון שאין להחזיק חלילה קומקום חשמלי בחדרים  הידרדרו אט אט לריהוט לא שוויוני. זה החל בהכנסות מהצד שהיו לכל מיני חברים שמדי פעם חמקו לסניף הבנק בטבריה. הוא נמשך עם הוספת חברים מן החוץ ועם סבים וסבתות ודודים ודודות המביאים מתנות והפך לשטף אדיר כשהחלו להגיע ירושות ופיצויים מגרמניה ולא הייתה נכונות להעביר את הכספים לקופה המשותפת.
מהר יותר נפטרו מן העיקרון של "עבודה עצמית". המפעל התעשייתי הגדול ("קלת) כמו גם מטעי הבננות והענפים החקלאיים האחרים זללו ידיים עובדות ואלה נמצאו בשפע מבני ישראל השנייה שבסביבה.
 

"שבע השנים הרעות"

ואחרי כן באו מה שענברי מכנה "שבע השנים הרעות" של הקריסה הכלכלית. ענברי מתאר את הקריסה הזו ללא כחל וסרק: שילוב של ניהול כלכלי גרוע, בזבזנות ראוותנית, תאוות בצע  (שבאה לביטוי בהשקעות כושלות בבורסה ובשוק האפור) וחיים ללא חשבון.

ענברי גם מצביע על העובדה שמרגע שהקיבוצניקים הפסיקו להיות אדוני הארץ כבר לא עמדו לרשות הקיבוץ "הטבות, הלוואות, קרקעות וסובסידיות".  כך למשל נתברר שמפעל קלת שעליו היתה תפארתו של הקיבוץ הרוויח תודות לעובדה שקיים מונופול עם כמה מפעלים אחרים בארץ וכולם היו מוגנים על ידי חומות מכס שמרגע שהוסרו לא יכלו עוד לייצר גם לוח פורמייקה אחד במחיר סביר.

לשבחו של ענברי ייאמר כי ספרו חף מכל אמירה פוליטית אקטואלית. רק במקום אחד לא יכול היה להתאפק וקבע כי  "…מפעל ההתיישבות נזנח לטובת  מפעל ההתנחלות בשטחים…".
 ומשפט זה יש בו כדי להסביר את עמדת הקיבוצים כלפי  מתיישבי ישע שבקיבוצניקים היו אמורים לראות בהם את ממשיכיהם.
 
 עד כאן הדיווח על ספרו של אסף ענברי

  יחס הקיבוצים לחורבן גוש קטיף

אם היה צורך בהוכחה לקריסתו המוסרית והאידאולוגית של הקיבוץ היא באה עם המאבק נגד העקירה מגוש קטיף. פרט למעטים שומרי גחלת החלוציות הישנה עמדו הקיבוצים מן הצד. חלוצי העבר, היושבים על אדמות ערבים, מדברים פתאום על "כיבוש" ועל הצורך לעקור מתיישבים מאדמתם. הם תומכים בעקירה, אך אינם מוכנים לשלם את מחירה. מגישים בג"צים נגד שימוש באדמותיהם למטרות ביטחוניות הדרושות לצה"ל וליישוב מחדש של העקורים. אינם מוכנים לפתוח את דלתותיהם לפליטי העקירה.

אנשי התנועה  הקיבוצית לא הסתפקו בעמדה פסיבית כלפי ההתיישבות ביהודה שומרון ועזה. אחד מנציגיהם בכנסת, חבר הכנסת אבשלום וילן,  יליד נגבה, החליט, לשגר לתושבי הישובים היהודיים ביהודה ושומרון מכתב ובו הם מוזמנים לנטוש את ביתם תמורת פיצוי כספי, מהלך שזכה כבר לכינוי 'פיתוי פיצוי'.

בשעתו פניתי לצפריר רונן ז"ל בשאלה אם הוא מכיר מישהו מישובי עוטף עזה המתנגד לחורבן גוש קטיף ולהלן תושבתו שנשמרה אצלי:

"כל הקיבוצים תמכו (בהתנתקות) בייחוד קיבוץ כיסופים שבנגב. אולם לא היה לי כל מידע על מישהו שהתנגד
היתה לי שיחה עם אלון שוסטר ראש המועצה האיזורית הוא עצמו מקיבוץ מפלסים, הוא אמר לי כך: 'למרות הקסאמים, אנחנו מוכנים לשלם את המחיר'".
 
 
 

  כרוז אנשי הקיבוצים

ייזכר לטוב קומץ קטן של אנשי קיבוצים שהמשיכו לשאת את הדגל החלוצי הציוני. אלה פרסמו ערב חורבן גוש קטיף את הכרוז הבא:

"אנו, חברי קיבוצים ומושבים ממגוון תנועות ההתישבות החלוצית, שחוללו את נס התחייה הציונית של עם השב אל ארצו ואדמתו – קוראים לכל בעל מצפון אנושי ולאומי לבוא להרים קול נגד נסיון העקירה והחורבן הבלתי חוקי והבלתי מוסרי של חבל קטיף וצפון השומרון… לא נשאיר את חברינו חלוצי גוש קטיף לבד במערכה הזדונית המתרגשת עליהם, ונהיה איתם בשעה הקשה, באשר מאבקם הוא מאבקנו".

על הכרוז חתומים מאיר הר ציון. אהוביה טבנקין, רותי נוסבאום וצפריר רונן. 

 

תגובת חבר קיבוץ דגניה א'

 בתגובה למאמרי כתב לי הקורא איציק לוי מדגניה א':

(נכתבה בתגובה למאמר בנושא ב-2006)

" בשיחות שאני מנהל לעתים עם חבריי, אני מעלה את הסצנריו הבא: אנו הרי יושבים כאן ממזרח לירדן (ובכך מחזיקים את גבולות המדינה). מחר יבוא מישהו (ראש ממשלה שלנו, או נשיא אמריקני) ויאמר כי "למען השלום", או סתם כדי "ליישר קו", הכרחי לפנות את כל היישובים היהודיים שממזרח לירדן.

נשמע הזוי? אינני בטוח. ההזוי של היום הוא סדר היום המדיני של המחר.

הטנק הסורי שעצר בשערי דגניה  ויקישיתוף

הטנק הסורי שעצר בשערי דגניה ויקישיתוף

" כמוך גם אני הייתי מצפה מבני הקיבוצים להתנגד להתנתקות. גם לי יש ביקורת על הקיבוצים וגם על הקיבוצניקים עצמם. הביקורת הנוקבת ביותר על הקיבוצים נכתבת בעיתונות הקיבוצית עצמה.

"אבל יש לי ביקורת על מה שכתבת בעניין מחיקת החובות של הקיבוצים. קריסתם של הקיבוצים (לא כולם) היא תהליך דומה לזה שעבר על מפעלי חברת העובדים. להבדיל מהמפעלים שנסגרו, הקיבוצים מגלים כוח שרידות ועוברים תהליכי שינוי מרחיקי לכת וכואבים. חלקם תוך מצוקה כלכלית וכאשר מיטב הבנים והחברים בעלי היכולת עזבו אותם.

נראה לי כי ההתייחסות של רבים בציבור הישראלי כלפי הקיבוצים, נובעות מראייה מיתולוגית של הקיבוצים והקיבוצניקים.

* במציאות, הקיבוצניקים מעולם לא היו כה גיבורים או כה מקריבים כפי שהצטיירו. הם גם לא היו עשירים (למעט  קיבוצים בודדים). הם גם לא כה מסכנים היום בהשוואה למשל לשכירים מקבלי שכר מינימום עירוניים.

* יש להבחין בין הנהגת התנועות הקיבוציות והקיבוצים לבין חברי הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים חיים ברמת חיים צנועה ואין בבעלותם רכב פרטי או דירה הרשומה על שמם. הקיבוצים עדיין פעילים במפעלים ציוניים שונים כגון " בית ראשון במולדת" לקליטת עולים בקיבוצים. הם גם מארחים בני יורדים שחוזרים, הבאים להתגייס לצה"ל, ומספקים להם מגורים, משפחות מאמצות ובית חם. מפעלי התעשייה הקיבוצית תורמים לייצור ולייצוא התעשייתי יותר מחלקם היחסי באוכלוסייה.

* ההערה הצורמת ביותר שלך הייתה בנושא מחיקת החובות של הקיבוצים. לומר כי כל חבר קיבוץ, כזה שבקושי מספיק לו התקציב לצרכיו היומיומיים, קיבל מתנה של 170 אלף דולר זה לעשות עוול נורא לכל חבר קיבוץ באשר הוא.

* יש ארגונים וגופים אחרים בישראל (כמו עיריות ורשויות מקומיות) שלהם מחקו חובות גדולים. האם מישהו טוען כי תושביהם קיבלו את הכסף הזה במתנה?

* הצגת חברי הקיבוצים כבעלי זכויות יתר יש בה שמץ של השמצה. הידעת כי חבר קיבוץ אשר פוטר ממקום עבודתו אינו זכאי לדמי אבטלה מהביטוח הלאומי, אפילו ששולמו עבורו דמי הביטוח במשך כל שנות עבודתו" ?

תגובת חבר קיבוץ יפתח

הקורא חנן סבר מקיבוץ יפתח כתב לי (2006):

* המדיניות הכלכלית של כל ממשלות ישראל זרקה את החקלאות לשולי הדרך. האנשים שעסקו בה, פיתחו אותה ועשו אותה לתפארת המדינה, שקעו בחובות והגיעו לפשיטת רגל ולחובות עצומים.

* בעקבות תהליך זה לא מעט חקלאים מהסקטור המושבי סיימו את חייהם על ידי כדור בראש, כדי לא ליהפך לטפילים ולפושטי יד.

* חלק מהקיבוצים משכירים אולמות שמחה ומרכזי שעשועים. הם גם משכירים דירות ומפתחים ענפי תיירות. מה רע בזה?

* גם הקיבוצים היושבים קרוב לערים לא "הפסיקו מזמן להיות קיבוצים אלא מפעלי נדל"ן" כפי שכתבת. הרבה מהקיבוצים עובדים בזמן האחרון שינויים אירגוניים ואין בזה הבדל בין קיבוצים היושבים קרוב לערים או יושבים בגבול הלבנון.

* ייתכן ובסוף התהליך הם יפסיקו להיות קיבוצים ויהפכו לישובים קהילתיים. לומר על כל זה שהם מעכשיו מפעלי נדל"ן זהו חטא חמור לאמת.

נדל"ן שנקנה בדם

* הקיבוצים שלדעתך "ממתינים למיליארדים שייפלו לידיהם מהפיכת הקרקע הלאומית עליה הם יושבים לקרקע שעליה בונים מגדלי דירות" הם הם שהפכו את הקרקע הזאת ל"מפעלי נדל"ן"

* קיבוצים כמו מעברות ומשמר השרון ורמת הכובש ובית אורן ואלונים ורמת רחל וחניתה – שכיום קרקעותיהם בעלות ערך נדל"ן גבוה, לא התיישבו במקומותיהם למטרת נדל"ן.

* הם התיישבכו שם כיוון שלא היה מישהו אחר שהעיז להתיישב שם. אלה היו מקומות מבודדים עם קשיי תחבורה וקרקע טרשית ועוני של כמעט רעב.

* במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט הם היו נתונים להתקפות כמעט לילה לילה ושילמו על ישיבתם שם במחיר דמים כבד. הודות לישיבתם האמיצה ורבת הסבל במקומות אלה, הקרקע הזאת כיום בידינו והודות לישיבתם שם התאפשרה התיישבות שלמה של עיירות והתרחבות הערים.

* רמת רחל עמדה במלחמת העצמאות בחזית שהגנה על ירושלים מדרום והודות לעמידתה וחבריה שנפלו במערכה יכולה גם כיום ירושלים להתפשט ולהגיע אליה ובכך להעלות את ערך הנדל"ן של קרקעותיה.

* הנדל"ן שאתה מדבר עליו נקנה לא בכסף אלא בדם. זכות הקיבוצים האלה לתמורה הגבוהה של הנדל"ן הזה נקנה במאמץ, בסבל, בדם ובייסורים.

חובות הקיבוצים ומניות הבנקים

*הקיבוצים מעולם לא "שחו בכסף" כדבריך והתמיכה שהם קיבלו מהמדינה והמוסדות המיישבים מעולם לא הספיקה. הם נאלצו להתמודד עם קשיים שכיום אפילו לא מזכירים אותם.

* המדינה  הוציאו הון תועפות לכיסוי ההתעשרות הקלה של הבנקים בויסות המניות ואיש לא פצה פה וצפצף. מחיקת חובות הקיבוצים לא הגיעה אפילו לחלק מזה.

* כמה מפעלים פושטים את הרגל בכל שנה? מי יודע מזה? הבעלים נעלמים או נשכחים. הקיבוץ הוא הגוף היחיד בארץ שנושא עליו את חובות כשלונותיו לכל חייו.

* אם המדינה תומכת בהסדר חובות אלה על חשבונך כדאי שתבדוק עוד כמה דברים שהמדינה משלמת עליהם.

עד כאן דברי הקורא חנן סבר מקיבוץ יפתח. 

הערה: מאמר זה מבוסס בחלקו על מאמרים בנושא שפרסמתי במהלך השנים ועל תגובות שקיבלתי על מאמרים אלה

אם מאמר זה עניין אותך תמצא עניין במאמרים הבאים:

כך הצלחתי למחוק את המשכנתא שלי

http://www.zeevgalili.com/?p=9228

מותו של צפריר רונן אחרון המפאיניקים

http://www.zeevgalili.com/?p=1026

כך בחרו בקיבוץ יגור שמות לילדים

http://www.zeevgalili.com/?p=11298

כמה קיבוצים יושבים על אדמה פלסטינית

http://www.zeevgalili.com/?p=11316

משמעות המלה כיבוש

http://www.zeevgalili.com/?p=441

הלינה המשותפת בקיבוצים גן עדן או גהינום
 
 
צפריר רונן

צפריר רונן

כך תרשם כמנוי חינם להיגיון בשיגעון http://www.zeevgalili.com/2013/04/18091
פורסם בקטגוריה קיבוצים, תולדות המדינה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

22 תגובות בנושא מה תרמו הקיבוצים למדינה ומה קיבלו ממנה

  1. מאת אסף עובדיה‏:

    ראשית כל,
    כל הכבוד על הכנסת התגובות של חברי הקיבוץ בסוף המאמר.

    סיימתי את הקריאה עם תחושת צער שמלווה אותי הרבה פעמים:
    בכל פעם במדינה שלנו שולחים אנשים לשליחות מתוך אידיאלים, וכשאלה מתחלפים פתאום מחפשים כתמים בעברם ותולים אותם בחוצות העיר.

    בקיצור, מה שאתה מתלונן שעשו למתנחלים אתה עושה לקיבוצניקים.

    באווירה כזאת אין פלא שאנשים בורחים מאידיאלים ומעמדות של מנהיגות. אף אחד לא רוצה להיות הצוואר הטרי של התליין הבא.

  2. מאת אהרון יקום‏:

    קראתי את הכתוב.
    לא רק שאיני מסכים למילה אחת, אלא גם טוען שאתה מעוות את ההסטוריה עד כדי כך, שאיני יודע מה עומד מאחרי דברים אלו.
    חבל, עצוב, אבל כנראה שהשינאה לקיבוצים גדולה מדי והיכולת של השונאים להתמודד עם האמת קשה.
    ———–

    מר יקום הנכבד,

    בדרך כלל איני נותן מקום באתרי לתגובות בנוסח הטוקבקיסטים המטילים בוץ. אך אני תמיד נותן מקום לדעות החולקות על דעתי. מאמרי המתואר על ידך כמעוות כולל גם דברים שנאמרו על ידי יוצאי קיבוץ וגם על ידי אנשי קיבוץ בהווה המסכימים או חולקים על דעתי.

    במקום להאשים אותי בשינאה וובעיוות אתה מוזמן לכתוב תשובה מנומקת בעובדות ואתן לה מקום כאן.
    זאב גלילי

  3. פינגבאק: מהפכת "הצדק החברתי" שהפכה לתנועת "מגיע לי" | היגיון בשיגעון

  4. פינגבאק: ההסתדרות היא שהקימה את מדינת עבדי הקבלן | היגיון בשיגעון

  5. מאת yossf‏:

    הכותרת של הדף הה שאליו הגעתי במקרה מטעה ממשיכה לצערי את השינאה העצמית שינאה שמר בגין וממשלתו פתחה ומשך תקופה ארוכה נשפכו מאמרים נאומים של בגין וחבר מרעיו שכולם דחפו שינאה תהומית – ואני הייתי בכנס כזה בחדרה 81 לא האמנתי למשמע אוזני, ליבון שינאה לקיבוצניקים והקהל שמוסת ונהנה לצעוק קללות — אחר כך הגיעה מערכת הבחירות 82 שוב הגיעו השיסוי והשינאה לקיבוצים – עד לאלימות של ממש הכל נפרץ הותר דמם של כל מי שדומה לקיבוצניק, אין ספק ההסתה של בגין עבדה נהדר ורבדים גדולים בעם ישראל חגגו על גלי השינאה – העם הזה נהנה לשנוא ואני חייתי בעיר וראיתי ושמעתי – בניגוד לחברי בקיבוץ ) אבל, בסופו של דבר לשמחתי העם יותר חכם הרבה יותר חכם מהמנהיגים של הליכוד דאז ועבר זמן והרוחות נרגעו – אבל זרע השינאה קיים ומתקיים – הנה עובדה הכותרת שלך כאן שבתוכה חבוי חץ מורעל מי אתה שתשים " מה תרמו ….. וכ"ו וכ"ו – איפה כל הרוגי מלחמת ששת הימים איפה? לך לכבשנים של אושויץ ותמצא את משפחת הורי שבזכותם הורי הקימו קיבוץ מתחת לאף של הסורים ! מה הם תרמו?? מה זה מדד תרומות לאיזה קישקוש מטורף נכנסת? – או שאתה מחפש ריב ומדון ובפנים גם אתה מלא שינאה עצמית בעיקר.

    – עכשיו לגופו של עניין – במציאות הישראלית המושבניקים הם הם המיליונרים האמיתיים של המדינה הזו – בשקט מתחת לרדאר הציבורי ממשיכים בני המושבים להנות מ "בן ממשיך" וכך כל שנה מופשרות חלקות אדמה חקלאית באותו מנגנון ויש מי שמרוויח בענק ומה יש לקיבוצניק? העליבות הזו אדוני באה מבפנים, הגיע הזמן להסיר כאלו כותרות שאינן משרתת איש
    כמה שנים לפני המהפך עזבתי את הקיבוץ בעיקר בגלל החינוך שהיה באותם ימים דומה מאד למה שאני עברתי
    וחייתי בעיר.
    תגובה

    הקורא הנכבד מדבר על שינאה לקיבוצים ותוקף בחמת זעם את המושבים [האם הם לא תרמו כמו הקיבוצניקים]. הוא גם אינו משיב לטענות ולעובדות אלא מאשים בי\שינאה. הוא מתעלם גם מכך שנתתי באתר שלי מקום לתגובה נרחבת לטענות הקיבוצניקים. על איזו שינאה אתה מדבר?
    זאב גלילי

  6. מאת איילת‏:

    כל מילה בסלע ועוד היית עדין מדיי
    הקיבוצים קבלו תמיכות מכל הכיוונים
    אדמות ושטחים בקנה מידה שאין שני לו בשום מגזר
    נחלאים ומתנדבים עבדו ללא שכר, כך יכלו חברי הקיבוץ להגשים עצמם -ללכת ללמוד למשל..
    עוזבי קיבוץ היו זכאים לשכ"ד… (איזשהו חוק לכאורה כללי אך התלבש בדיוק עליהם)
    הם משכירים דירות במשך שנים, משתמשים בשטחים ובמבנים שנבנו ע"י המדינה לצורך עסקים שונים, סדנאות, מקומות ייצור .
    הם קבלו מכסות לשליחות בחו"ל
    היה להם נציג בצבא שדאג לחיילי הקיבוץ ועוד..
    מים זולים, חשמל זול (תעשייתי) ועוד..
    עד היום הם יודעים למצות ולמצוץ כל משאב מן הממסד, כי הם יצרו בתחילתה של המדינה את מפת הממסד.
    כל שאני מבקשת שישלמו מיסים כמו שאני משלמת!

    תגובה

    אסור להפריז גם לכיוון ההפוך. גם אם לא נביא בחשבון את תרומתם של הקיבוצים לבניית המדינה ולקביעצת גבולותיה, אין לשכוח שתקופות ארוכות עוזבי קיבוץ יצאו חסרי כל אחרי עשרות שנות עבודה. גם היום לאחר הפרטת רוב הקיבוצים נתונים בני דור המייסדים לחסדי הביטוח הלאומי ללא פנסיה של ממש.

    ז.ג.

  7. בכל הסיפור על הקיבוצים עם ובלי סגפנות, ועם ובלי אידאולוגיה סופר-סוציאליסטית, כולם מפספסים את העיקר. העיקר נוגע לאופן שבו קמו הקיבוצים.
    עוד לפני שהוקמה דגניה, שהיא מוכרת כיום כקבוצה הראשונה, היו ניסיונות להקים קומונות כאלה. כולם נכשלו. מדוע? משום שכל הניסיונות שנעשו להקים קבוצות לפני כן נעשו על-פי המודל שלפיו קמו המושבות לפני כן.
    מה היה המודל הכלכלי של המושבות? האיכר קנה את האדמה או חכר אותה בכספו, או בכספי הלוואה שקיבל. במקרה הטוב החכירה או ההלוואה הגיעה מגופים של ההסתדרות הציונית. לאחר מכן האיכר רכש את אמצעי הייצור ואת הזרעים וכך הלאה, והתנובה של המשק שלו הייתה אמורה לפרנס אותו ולאפשר לו להחזיר את חובותיו. במילים אחרות – האיכרים היו חייבים להחזיק את עצמם מבחינה כלכלית.
    כדי לעשות זאת הם לקחו עובדים. חלק מהם היו ערבים, וחלק אנשי העלייה השנייה, שהיו חסרי אדמות. כמובן שהשכר שניתן היה לשלם לעובדים אלה היה זעום ואיפשר קיום ברמה של פלאח ערבי.
    כדי לאפשר לעובדים העבריים לחיות בכבוד, או ברמת חיים סבירה, ניסו להקים את הקומונות, משום שהניחו שהאיכרים סתם מנצלים את העובדים ומשלמים להם מעט, ואם העובדים יהיו גם בעלי האדמה הם יוכלו לשלם לעצמם יותר.
    כאמור – הניסיונות הראשונים לממש את זה לא הצליחו משום שהקבוצות שקמו לפי אותו מודל של המושבות לא הצליחו להתקיים כלכלית. עד שיוסף בוסל, שהיה גזבר ומנהל החשבונות של הקבוצה דגניה הציע מודל כלכלי חדש.
    המודל החדש היה כזה – ההסתדרות הציונית באמצעות מוסדותיה נתנה לקיבוץ את הקרקע, היא השיגה להם אמצעי ייצור, כלים, זרעים וכך הלאה. הקיבוצניקים עיבדו את הקרקע, והתקיימו מהתוצרת.
    להסתדרות הציונית שהייתה אז בשליטה מוחלטת של המפלגות הסוציאליסטיות, לא הייתה שום בעיה עם המודל הזה, משום שהוא תאם את האידאולוגיה שלה. כך הוגשם הסוציאליזם באמצעות כספי הציונות.
    ומה קרה כשנגמר הכסף? בסרטו של מודי בר און על הקיבוצים יש קטע שבו מצולמים חברי הקיבוצים ל"סרטי סוכנות". הסרטים הללו שימשו את הסוכנות כדי לגייס תרומות בחו"ל. מן התרומות של הציונים בחו"ל החזיקו את הקיבוצים באופן כלכלי.
    למעשה, הציונות שהחלה מכך שחרדים החלו למאוס בכספי התרומות של הכוללים והקימו מושבות כמו גיא אוני ופתח תקווה וכו', כדי להתפרנס בכוחות עצמם, הוחזרה לשיטת הכוללים דווקא על-ידי הקיבוצים.
    עם קום המדינה עברה האחריות לפרנס את הקיבוצים מן ההסתדרות הציונית למוסדות המדינה. כעת, גיוס התרומות עשה מסלול ארוך יותר, דרך אוצר המדינה, ובדרך הצטרפו אליו כספי המסים.
    בשורה התחתונה – הקיבוצים כפי שהתקיימו במקור מעולם לא היו כלכליים (להוציא אולי בודדים יוצאי דופן).
    מה שקרה לאחר 1977 לא קשור למשבר אידאולוגי ולא לשום שינוי סדר עדיפויות. פשוט – השיטה הפסיקה לעבוד. לא ניתן היה להעביר יותר כסף "מכיס לכיס", משום שפתאום היה שלטון שאי אפשר היה להרים אליו טלפון ולבקש להעביר תקציבים.
    ועוד משהו לניפוץ המיתוס – הקיבוצים מנכסים לעצמם את הפלמ"ח, אלא שהם שוכחים שהפלמ"ח היה מורכב ברובו מבוגרי תנועות נוער מהעיר שהיו זקוקים למקום כדי להתאמן. מאחר וכאשר הבריטים, אשר הקימו במקור את הפלמ"ח כחלק מהמאמץ למקרה של הגעת הגרמנים לגבולות הארץ, ולצורך מלחמה בשלטון ווישי ששלט בלבנון וסוריה, החליטו לפרק אותו לקראת סיום מלחמת העולם השנייה, לא היה להם מקום להחביא נשק ולהתאמן.
    הקיבוצים (שכאמור כל הנדל"ן שלהם ואמצעי הייצור שלהם היו בעצם שייכים לתנועה הציונית) היו הפתרון. תמורת עבודה בקיבוץ, יכלו אנשי הפלמ"ח להתגורר בשולי הקיבוץ בדרך כלל באוהלים ולהתאמן בשעות הפנאי. בבוא השעה היו אלה אנשי הפלמ"ח הלוחמים העיקריים שהגנו על הקיבוצים. חלק מהם אמנם נשארו בסופו של דבר בקיבוץ והפכו לחברים, אבל לא בהכרח.
    בוודאי שאין שום סיבה לתת לקיבוצים זכויות יתר בשל הגנה על המדינה. במלחמת העצמאות כל הישוב התגייס לרבות עולים חדשים שהגיעו זה עתה באנייה.

  8. ההתיישבות ביהודה שומרון וחבל עזה העתיקה את שיטת ההתיישבות של הקיבוצים והמושבים ואימצה לעצמה את האידיאולוגייה ההתיישבותית.
    למעשה ההישג היחיד של הימין הישראלי, הוא מפעל ההתיישבות ביו"ש שכרגע הוא פועל להחריבו.

    הקיבוצים שלא כמו ההתיישבות ביו"ש, ידעו לשווק את מפעל ההתיישבות שלהם בצורה טובה יותר.
    את המוסדות התרבותיים שלהם, הם לא הקימו בתוך הקיבוצים אלא בתל אביב במרכז ההוויה הישראלית, כמו צוותא, הוצאות הספרים, עיתונים וכתבי עת ספרותיים,", ועוד…
    הם גרמו לכך שלכול משפחה בישראל היה מוצר תרבותי או חמרי של המפעל הקיבוצי וכך הם הצליחו להתנחל בלבבות הישראלים, שלא כמו מפעל ההתיישבות המסתגר בתוך עצמו…

  9. מאת שפרירה נס‏:

    אם החיים בקיבוצים היו כל כך טובים (בריכות השחייה של בגין — האמירה הכי נבזית שלו ) מדוע לא בחרו יותר אנשים להתיישב בקיבוץ? עובדה שרוב האנשים העדיפו את המעברות על פני "חיי העושר" בקיבוצים.

    • מאת זאב גלילי‏:

      הכותבת צודקת. ללכל עולה חדש מארצות המצוקה ניתנה הברירה מעברה של אוהלים ופחונים או קיבוץ עם דשא וברכות שחיה. וכולם ללא יוצא מן הכלל בחרו במעברות.

  10. מאת בועז‏:

    ממש לא מעניין מה הם תרמו או מה לא. מעניין דבר אחד: למה המדינה מחקה לקיבוצים חובות של מעל 100 מיליון שקל. ולמה הקרקע של המדינה שניתנה להם לחקלאות הפכה להיות שלהם ברגע שהחליטו להפשירה לבניה. כולנו משרתים בצבא ואנחנו לא קיבלנו הנחות ולנו לא מחקו חובות … אין מה לרחם על הקיבוצים. בפעם הבאה אל תאכלו את הכסף שנועד לאוכל וקידמה ולא בשביל ג'פ חדש לטיולים.

  11. מאת חנן וייס‏:

    עוד 30 מיליארד ש"ח מחיקת חובות לקיבוצים בשנת 2015…

    מזכירי התנועה הקיבוצית, גברי ברגיל וזאב שור, אמרו כי "בהתחשב בעובדה שרוב הקיבוצים בהם מדובר נמצאים בפריפריה, יציאתם של עשרות קיבוצים לעצמאות כלכלית ושחרור מכבלי שיעבוד בעסקאות כלכליות וקרקעיות היא מהלך חשוב ברמה הלאומית, שיעזור לביסוסם והבטחת קיומם של אותם קיבוצים".

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3493946,00.html

    http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3565937,00.html

    http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4347495,00.html

  12. מאת Simon Ben David‏:

    קראתי בעיון , את הכתבה שלך לכאן ולכאן בעד ונגד ואני עירוני אילתי . ואני קורא מעל במה זו לממשלת ישראל , השקיעי בהקמת קיבוצים חדשים בגליל והנגב , למשוחררי צבא וזוגות צעירים – חינם אין כסף . האדמות שם ניגנבות ע"י הפולש הערבי שלא יודע שובע והגיע זמן שהקיבוצים יביעו סולידריות עם מתיישבי יהודה והשומרון – כי דין חניתה ואפיקים – כדין אלון מורה , אפרת ועוד . כי הערבי שפלש לפה לא מבחין בין השניים , כי יהודי טוב זה יהודי מת ואדמתו חרבה .

    • מאת אדם חושב‏:

      כותב יקר,

      מצאתי בדבריך נוחם כמו מים חיים, אחרי עגמת הנפש שחוויתי כשקראתי את רוב הדברים.
      חבל שרק מעט מזעיר מן התגובות הן כאלה.
      כמו רבים אחרים, גם אני נפגעתי ויש לי "בטן מלאה",
      אבל כשאני חושב על תנאי הפתיחה הבלתי אפשריים של המדינה שלנו, אני מלא הערכה למה שנעשה בעבר. אני מניח, שמה שאתה מציע, הנהגת המדינה דאז הייתה מקדמת, ועוד איך.
      הלוואי והיום נפעל באותה מסירות, כמו אז!

      שא ברכה.

  13. מאת איציק‏:

    אז ההצלחה האשכנזית היא לא גנטית, אלא רמאות ושוד..?!
    כמה לא מפתיע, מזרח אירופה..

    • מאת אדם חושב‏:

      ההצלחה של עם ישראל היא שילוב של גנטיקה ולימוד מתמיד, וזה לא עניין לאשכנזים בלבד.
      לגופו של עניין: הקיבוצים – רק 2% מן האוכלוסיה – הפיקו יותר מ10% תפוקה לאומית, כך שבחשבון כולל הם תרמו והרבה.
      לגבי מזרח אירופה, היתה שם יהדות עשירה ברוח, בעיקר (מיטב הישיבות – מצד אחד, סופרים דגולים, עיתונות משובחת). נכון, היתה פחות עשירה בחומר. התרבות הזו ברובה נכחדה ואין לה המשך בישראל. בעתיד תצטרך ללמוד סינית או יפנית כדי ללמוד עליה במקור. רק תרבויות גדולות יכולות להעריך תרבות גדולה אחרת!
      אגב, השם איציק הוא אשכנזי.

      • מאת זאב גלילי‏:

        איציק זה יצחק בנו של אברהם שהיה עיראקי. אין צורך ללמוד סינית. התרבות היהודית שצמחה במזרח אירופה חיה ובועטת. העברית שאנו מדברים מושפעת מן היידיש יותר מכל שפה אחרת.
        ז.ג.
        ראה
        http://www.zeevgalili.com/2011/02/13889

  14. מאת אדם חושב‏:

    תודה על התגובה. למדתי והעמקתי.
    אדייק. איציק זו "הטיה" יהודית מזרח אירופית של יצחק עם סיומת סלבית (-יק), בניגוד לאיצ'ה שהיא אידית.
    השם "עירק" החל להיות בשימוש לא לפני הכיבוש המוסלמי, יותר מאלפיים שנה שנה אחרי תקופת האבות. האטימולוגיה שלו אולי "עתיקה": מ"אורוכ" ששכנה כ-100 ק"מ צפונית מערבית מאור-כשדים.
    הגבתי על דבריו המעליבים של הכותב, שאינם לצערי נחלתו שלו בלבד.
    על העניין של סינים ויפנים שמעתי, נדמה לי, במרכז לתרבות אידיש, ושמחתי שיש מי שמוקיר תרבות זו.
    את המאמר אודות עברית ישראלית קראתי. חלק מן התגובות מעניינות אף יותר. יווני יתקשה לקרוא את הומירוס יותר מאשר יישראלי את התנ"ך והמקורות הלא ארמיים, כך שאני סבור, שבן יהודה עשה עבודה טובה יותר מן המשתמע מן המאמר.
    ושוב תודה לך.

  15. מאת יצחק‏:

    אני יודע שאימי ואבי נקלטו בגיל 15 בעלית הנוער בקיבוץ כינרת. זה היה מנגנון נפלא ליצר ישראלים חדשים, ואנחנו בהחלט חייבים לקיבוצים הרבה על התקופה ההיא.

  16. מאת אורי מילשטיין‏:

    כל מופע מסתאב/מזקין וכך גם הקיבוצים. אין מופע מושלם וגם הקיבוצים לא היו מושלמים. הכתובת על הקיר הייתה גירוש רחל המשוררת מדגניה ב-1920 בגלל מחלתה. אבל מי שם לב לכתובות על הקיר? הקיבוצים הם חלק חשוב מן ההיסטוריה שלנו וחלק שולי מן ההווה. זאת המציאות. כאחרים הם פיארו את עצמם והסתירו את ליקוייהם. את המחיר על הסתרת הליקויים ועל אי הפקת הלקחים ותיקון הפגמים כולנו שילמנו אך קודם כל הם וגם זה חלק מן המציאות.

    • מאת זאב גלילי‏:

      לאורי מילשטיין השלום,
      אדם קרוב אצל עצמו וטבעי שאתה רואה בגרוש רחל נקודת מפנה בתולדות הקיבוץ. המקרה של רחל איננו היחיד כמובן. בספרי "בריחה מצפת" שיצא לאור בימים אלה, אני מתאר משפחה שגורשה מאיילת השחר ומצאה מקלט בביתנו הדל שבצפת.
      אך כהיסטוריון מן הראוי היה להצביע לא רק על הישגי הקיבוץ והתנוונותו. הבעיה היא האתוס של ישראל. לפי אתוס זה מדינת ישראל החלה עם העליה השנייה, הקיבוצים שקבעו את גבולות המדינה, המשטר הבולשביקי של תנועת העבודה שיצר את המדינה שבדרך, הפלמ"ח שהציל אותנו במלחמת השחרור וזהו.
      אך כשבאו אנשי העליה השניה הם מצאו כאן את הבסיס שהקימו אנשי העליה הראשונה. ואנשי העליה הראשונה [1882] מצאו כאן את הישוב הישן שמשפחתי, אשר עלתה ארצה ב-1820נמנתה עמו. ארץ ישראל נקנתה בייסורים וליסורים הללו יש הרבה שותפים שנשכחו.
      זאב גלילי

  17. מאת אורי מילשטיין‏:

    זאב שלום,
    אכן רחל המשוררת לא התה היחידה שגורשה מאחד הקיבוצים אבל בכל זאת היא ייחודית, שכן היא אחת ממניחי היסוד של התשתית התרבותית של היישוב העברי ושל מדינת ישראל עד היום, שעיקר עיצובו בעמק הירדן בעשור השני של המאה העשרים ועל כך כתבתי בביוגרפיה שפרסמתי על רחל בשם "מעצבת האליטות" (שבגין, שמיר ונתניהו לא הצליחו להחליף) בספר "שירי רחל סוד קסמם".
    בהחלט לא הכול התחיל בעליה שניה אלא באברהם אבינו. וגם המפעל ההתיישבות הציונית לא התחיל בעליה השנייה. אפילו ארגון "השומר" ואחריו "ההגנה" לא הניחו יסוד לחשיבה הביטחונית הציוניות אלא הרב ביבס, הרב שלזינגר, מרקו ברוך שאת כולם גיבש זאב ז'בוטינסקי. התפתחות זאת תיארתי וניתחתי בספרי הלפני אחרון "גלגל המנוף של ההיסטוריה – התגבשות הציונות האסטרטגית של ז'בוטינסקי"

השאר תגובה