. ד" ר יוסי לשם.(צילום: זאב גלילי)

יוסי לשם מכיר אישית כל אחת מחמש מאות מיליון הציפורים הפוקדות מדי שנה את הארץ * עבודת הדוקטור שלו על מסלול הנדודים של הציפורים חסכה לחיל האוויר חיי טייסים ונזקים של מאות מיליוני דולרים * ד" ר לשם הפך את תחביבו ומקצועו מנוף לתכנית חינוכית * אהבת ארץ ישראל ממעוף ציפור

תת אלוף (מיל.) ישראל בהרב הוא אחד מאלופי ההפלות של חיל האוויר. במהלך שירותו הפיל בהרב 12 מיגים. הוא הופל רק פעם אחת. לא בידי מטוס אויב אלא על ידי עוף דורס שפגע במטוסו וריסק אותו.

לימים סיפר תא" ל בהרב: " היה זה עוף ענקי… מעצמת ההתנגשות, המטוס ממש הזדעזע. המנוע השמיע רעשי גריסה איומים, חריקות וחרחורים…"

האירוע הזה התרחש לפני כעשרים שנה. באותה תקופה חשבו בחיל האוויר כי התנגשות בציפורים היא מכת טבע בלתי נמנעת. הנזקים שגרמו ציפורים לחיל האוויר הגיעו להיקף כזה שהנושא היה מסווג.

הפיל 12 מיגים והופל על ידי ציפור. תת-אלוף (מיל.) ישראל בהרב. ( באדיבות יוסי לשם)

הבעיה החמירה לאחר הנסיגה מסיני, כששטחי האימונים של חיל האוויר הצטמצמו לגבולות ארץ ישראל הישנה. בין השנים 1972 ו-1982 ארעו מאות תאונות כתוצאה מהתנגשויות בציפורים. 35 תאונות היו חמורות או חמורות מאד. חמישה מטוסים התרסקו. בשנת 1974 נהרג הטייס, רב סרן ספי לוין ז" ל, שמטוסו התנגש בשקנאי. בשנים 1970-1984 הגיע הנזק הכספי השנתי שנגרם לחיל האוויר עקב תאונות עם עופות נודדים לסכום ממוצע של 3.2 מיליון דולר בשנה. זו הייתה תקופה שבה מטוסי חיל האוויר (מיראז", סקייהוק) היו זולים יחסית.

החל משנת 1989 הצטמצם מספר התאונות הנגרמות על ידי בעלי הכנף החולפים בשמי ארצנו ב-88 אחוזים. במחירי המטוסים של היום פירושו מניעת תאונות שנזקן האפשרי נאמד בכ-600 מיליון דולר. הדבר הושג תודות לד" ר יוסי לשם, המשוגע מספר 1 בישראל לציפורים.

טיולים בכרמל

פגשתי ביוסי לשם בסדנה ל" מדע טכנולוגיה ובטחון" שקיימה אוניברסיטת תל-אביב. בין המדענים המעונבים בלט לשם בפשטות הליכותיו. נראה יותר כמדריך בני עקיבא מאשר כאיש אקדמיה.

יוסי לשם נולד לפני 56 שנים להורים יוצאי גרמניה שהתגוררו בהדר הכרמל. לצבא התגייס במסגרת גרעין של בני עקיבא. הלך לקורס קצינים ועשה הסבה לתותחנים. את שירותו הצבאי סיים כסמג" ד בתותחנים. (במילואים עלה לדרגת סגן אלוף וכיום הוא עושה 45 ימי מילואים בשנה בחיל האוויר בהתנדבות).

לאהבת הציפורים נתפס לאחר שירותו הצבאי, אך הוא מייחס את אהבתו לטבע " לקילומטראז" שהייתי עושה עם אמא על הכרמל בכל יום שישי" .

אחרי הצבא הלך ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים ואחר כך בתל-אביב. עשה תואר ראשון, התחתן, עבר להתגורר בהר גילה, התחיל לעבוד בחברה להגנת הטבע והמשיך בלימודיו לתואר שני.

הדוקטוראט שנכחד

בשנת 1979 החל לשם, בעבודת דוקטור. הנושא היה על אוזניית הנגב, שהייתה אז בסכנת הכחדה. הוא השקיע 14 חודשי עבודה ואז נתברר שסכנת ההכחדה התממשה. בכל הארץ נותר רק זוג אחד של אוזניות הנגב ואי אפשר היה לסיים את העבודה. " לא רק העופות הוכחדו אלא גם הדוקטוראט שלי" , אומר לשם.

משך כל אותה תקופה, במקביל ללימודיו, המשיך לעסוק בציפורים. בחברה להגנת הטבע התקדם ממדריך למנהל בית ספר שדה ומנהל אגף שמירת טבע. . הקים מרכז מידע על עופות דורסים בהר גילה והתקבל למסלול של חצי מישרה חוקר וחצי משרה מדריך. במסגרת פעילותו הציע לפרוס מתנדבים בכביש חוצה שומרון ולערוך תצפית בציפורים הנודדות על מנת לעמוד על מספרם וסוגיהם. לא הייתה שום מטרה מעשית ליוזמה הזו פרט לסיפוק הסקרנות.

הפעילות של המתנדבים העלתה כמה תוצאות שלא היה להן הסבר. בשנה אחת ספרו חמש מאות אלף ציפורים ובשנה השנייה 700 אלף. הייתה השערה שחלק מן הציפורים טסות בגובה כזה שהצופים מן הקרקע לא רואים. ואז עלה הרעיון לפנות לחיל האוויר ולבקש את סיועו.

הבעיה של חיל האוויר

כשפנה לשם לחיל האוויר נתברר לו כי החייל הוא שזקוק לסיוע יותר מחובבי הציפורים. מפי ראש המדור לבקרת איכות טיסה (מבקא), אלוף משנה שלמה אגוזי, למד לדעת על הנזקים החמורים שנגרמים על ידי ציפורים. במיוחד מאז הנסיגה מסיני והצטמצמות שטחי האימונים והטיסה.

" שאלתי" , מספר לשם, " מה אתם עושים בנושא. ונתברר שאין להם פתרון. ואז עלה במוחי רעיון: לעשות עבודת דוקטור בנושא הציפורים הנודדות מעל ישראל ובדרך זו לסייע לחיל. הגשתי הצעה מסודרת ומפקד החייל דאז, אלוף עמוס לפידות, התלהב ואישר. זה היה בראשית 1983. שמחתי שקיבלו את ההצעה וביקשתי להתחיל מייד בעבודה. אבל נתברר שההצעה צריכה לעבור הליכי אישור ותקצוב שיארכו כמה חודשים. אמרתי להם אז כי בין ה-3 ל-18 במאי עובר בארץ גל של איות צרעים. זהו עוף דורס שבא בגל גדול ותוך עשרה ימים עוברים בארץ כמיליון איות, העלולות לגרום לתאונות קשות. השיבו לי: "תתאזר בסבלנות"" .

הסקייהוק שהתרסק

אך תוך זמן קצר הוזעק בדחיפות למטה חיל האוויר. " באתי ואמרו לי: לא תאמין. אבל הציפור הזו שדיברת עליה גרמה לנו לאובדן מטוס" .

התאונה ארעה באזור חברון. איה התנגשה מטוס סקייהוק שטס בגובה נמוך. היא חדרה לתוך תא הטייס פגעה בידית כיסא המפלט וכתוצאה מכך הטייס נפלט החוצה. מן החבטה נשברה חוליה בצוואר הטייס והוא צנח ארצה ללא הכרה. התאונה הזו האיצה את תהליכי אישור התקציב ולשם החל מיד במחקר. זה היה באמצע שנת 1983.

500 מיליון ציפורים

בראשית הדרך היו ששאלו את לשם אם אי אפשר לגרש את הציפורים מן הארץ. אלה לא ידעו שמדובר בחמש מאות מיליון ציפורים, מ-540 מינים שונים, העוברים את הארץ מדי שנה. צפיפות הציפורים בארץ ישראל היא הגבוהה בעולם – 16.9 לאלף קילומטרים מרובעים לעומת 2 באנגליה והרבה פחות מזה בארצות אחרות.

ארץ ישראל איננה היעד של הציפורים. יעדן של הציפורים היא יבשת אפריקה. " רובן עוברות כאן עם ויזה ללילה אחד" , אומר לשם. הן נוחתות בלילה וממריאות עם שחר. הסיבה שהן עוברות כאן היא שארץ ישראל מהווה צומת של שלוש יבשות. הן מעדיפות לנוע מעל יבשה תודות לזרמי האוויר החם העוזרים להן לדאות. מטרת המחקר הייתה, למפות את נתיבי הציפורים, כיוון וגובה, מועדי בואן והסתלקותן ואיתור הגורמים המשפיעים על תנועתם.

 

מתן תשובה לשאלות הללו חייב מבצע לוגיסטי רב ממדים וגם לא מעט תושייה ואלתור. המעקב אחר תנועת הציפורים נערך בשיתוף פעולה ותזמון של גורמים שונים: רשת צופים מן הקרקע של החברה להגנת הטבע, תצפית ממטוס קל, ראדאר, הפעלת מזלטים, שיוט עם הציפורים בדאון ממונע ועוד. לשם עצמו טס בדאון 1400 שעות וכיסה את הארץ בסיוריו לאורכה ולרוחבה.

התוצאה הסופית של המחקר הייתה מפת אזור מוכה ציפורים (אמ" ץ) שבו נאסרה טיסה בגובה נמוך ונקבעו נהלים של מותר ואסור בתקופות שונות של השנה. השלב הבא היה הקמת " מוקד ציפורים" בחיל האוויר, המספק מידע שוטף על תנועת הציפורים בזמן אמיתי. מידע זה מאפשר לחייל להרחיב למכסימום את שעות הפעילות שלו, תוך סיכונים מינימאליים.

איך מחברים טנקים לציפורים

לשם סיים את עבודת הדוקטור שלו בשנת 1989 ויכול היה להתפנות ולעשות לביתו. אך קדחת הציפורים לא הרפתה ממנו. בצד עבודתו כמרצה וחוקר במחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל-אביב יזם שורה של פעילויות חינוכיות, שבהן מעורבים עשרות אלפי תלמידים. הבולטת ביוזמותיו היא הקמת המרכז החינוכי באתר השריון בלטרון.

לשם: " חיפשתי מקום שיהיה במרכז הארץ, ששם עוברות הציפורים הנודדות, וחיפשתי אתר שמביא קהל מאד גדול. אתר השריון מושך ארבע מאות אלף איש בשנה. פניתי למנהל האתר, מוסה פלד. אמרתי לו: אני בא עם משהו משוגע לגמרי. לחבר ציפורים לטנקים. אתה מביא אנשים כדי לחנכם על מורשת הקרב וסיפורי העבר. אני בא עם סיפורי עתיד: היי טק, מחשבים, מכ" מ, לוויינים. ביקשתי עשרים דונם וקיבלתי" .

 

כך הוקם המרכז בלטרון המשותף לחברה להגנת הטבע, אוניברסיטת תל אביב וחיל האוויר. כיום יש שם מכ" ם, כיתת מחשבים המשמשת להשתלמויות מורים, מוזיאון ואכסניה. אבל זהו רק הגרעין. לשם כבר גייס כמה מיליוני דולרים, וכשיינתנו האישורים ייבנה שם מבנה גדול שישמש מרכז של מדע תיירות וחינוך.

לימוד עברית ברוסיה

היוזמות האלה של לשם מצליחות בין היתר תודות לכושר האלתור שלו. את המכ" ם הביא מדען עולה מברית המועצות בפרוטות ששולמו על ידי הקרן למדענים עולים. כיתת המחשבים מומנה על ידי האמריקנים שביקשו לעודד את שיתוף הפעולה האזורי שיזם לשם בנושא הציפורים עם ירדן טורקיה ויוון. מימון של ממשלת גרמניה לחקר לוויינים משמש לתכנית חינוכית " לטוס עם ציפורים" . במסגרת זו יעקבו תלמידים אחרי נדידת ציפורים באינטרנט באמצעות מידע המשודר במישרין מלוויינים. היוזמות החינוכיות של לשם הגיעו גם לסאן פטרבורג. בבית ספר של הסוכנות לומדים מאה תלמידים יהודיים על נדידת הציפורים כאמצעי ללימוד עברית.

 

איך בעל כנף יכול לרסק מטוס

התשובה היא פיסיקה פשוטה. עורב אפור, שמשקלו 450 גרם בלבד, הפוגע במטוס הנע במהירות של 800 קילומטרים לשעה יוצר פגיעה בעוצמה של יותר מ-15 טונות. ואילו עוף כבד כמו שקנאי, שמשקלו 7.5 קילוגרם הפוגע באותו מטוס יוצר עוצמת פגיעה של 100 טונות.

מדוע הן נודדות

הסיבה העיקרית לנדידת הציפורים היא חיפוש אחר מזון. בחצי הכדור הצפוני יש במהלך הקיץ שפע של מזון זמין לציפורים. בחורף, עם קפיאת הנהרות, מצטמצמת כמות המזון והציפורים נודדות דרומה. הן עוברות אלפי קילומטרים וחורפות באזורים החמים בהם הן מוצאות את מזונן.

איך הציפורים מנווטות דרכן

זהו אחד מפלאי הבריאה. בעלי הכנף למיניהן נודדות אלפי קילומטרים מגיעות ליעדן בדייקנות מרבית וחוזרות לקן שעזבו באירופה . היכולת הזאת צרובה במוחם של הציפורים. שכן, הן עושות את הדרך בפעם הראשונה מבלי לקבל הדרכה מהוריהן. נראה שהציפורים נעזרות בניווט באמצעים רבים: תודות לכושר הראיה שלהן. ניסויים הראו כי הציפורים מנווטות באמצעות גרמי השמיים, זווית השמש יחסית לאופק, השדה המגנטי של כדור הארץ זיהוי עצמים בולטים בשטח. כדי לנווט בדרך זו יש במוחן של הציפורים שעון פנימי המאפשר להן לקשר בין ציר הזמן לשינוי מקום העצמים.

" לכל אדם יש חלום שהוא רוצה לעוף"

שאלתי את ד" ר לשם מה מושך אותו כל כך בעולם הציפורים. לשם: " אנחנו בני האדם מחוברים כל העת לקרקע. אין לך אדם שלא היה לו בשלב זה או אחר בחייו חלום לעוף. החלום הזה הוא חלום ההתנתקות מן הגשמיות. אני הוקסמתי במיוחד מן העופות הדורסים. יש בהם המון עוצמה וכוח. הם השליטים בשמיים. הם מסוגלים לצלול על טרפם במהירות של 300 קילומטר לשעה. עוף דורס קוטל את הטרף ברגליים. יש להם כוח עצום. בדקו ומצאו שלעיט הסלעים יש ברגליים כוח לחץ של 300 קילוגרם לסנטימטר מרובע. עיט הסלעים הזה היה סמלו של הלגיון הרומאי העשירי. לא פלא שעופות אלה היו סמלי ממלכות רבות: האשורים, המצרים, הרומאים, היוונים הקדמונים ועד האמריקנים בימינו.

מהי צפרות

זהו התחביב השלישי בפופולאריות שלו, אחרי גננות וספורט.
לפי סקר שעשה ה"אקונומיסט"  יש בעולם שישים מיליוןזנים של  ציפורים. הצפרות  מפותחת במיוחד באנגליה ובארצות הברית.  בגלל ייחודה של ישראל באים לכאן, ובמיוחד למרכז הבינלאומי לצפרות באילת,  אלפי צפרים. בפעולות החברה להגנת הטבע  משתתפים רבבות חובבי טבע.

"בדאון אתה מרגיש

כאילו היית ציפור"

"בטיסה בדאון", מספר לשם, "אתה מרגיש כאילו היית ציפור. המראה של ארץ ישראל מלמעלה הוא מדהים. הציפורים עצמן התרגלו לנוכחותנו. הדורסים כמעט לא התייחסו. לחסידות לקח זמן להתרגל.  רק השקנאים  היו בפאניקה כי חשבו שאני עוף טורף.  לכן היינו צריכים לטוס במרחק של כמאתיים מטרים מהן.  הייתי טס יום יום, עם הטייס,  מגבול הלבנון ועד מצרים.  הדאון היה מצוייד מנוע ובמיכל דלק רזרבי וכך הארכנו את זמן השהייה באוויר. השיא היה אחת עשרה וחצי שעות".

כושר הראיה של

העופות הדורסים

לעופות הדורסים יש כושר ראיה גדול פי עשרה משיש לבני אדם.  עיט סלעים  יכול לראות חוגלה ממרחק שלושה קילומטר. ראיה חדה פרושה כושר ההפרדה של העין. אדם  יכול לראות את מגדל עזריאלי ממרחק, אך העוף יראה גם את האנשים שבחלונות. עשו פעם ניסוי  והניחו חגב ירוק על רקע באותו צבע.  אדם לא מבחין בחגב ממרחק עשרים מטרים.  דורס ממרחק מאתיים מטר עט על החגב. במסכת חולין יש דיון בנושא האיה והדיה ונאמר שם כי האיה מסוגלת לעמוד בבבל  ולראות נבלה בארץ ישראל.

התנשמת כמדביר

ציפורים יכולות להיות גם ענף כלכלי חשוב. זאת מוכיחה התנשמת, שגויסה לשרות החקלאים. ישובי עמק בית שאן סבלו תקופה ארוכה ממכת מכרסמים, שכילו כל חלקה טובה. מישהו הביא מחוץ לארץ רעיון לגייס את התנשמת, הניזונה ממכרסמים. לשם נטל על עצמו לדחוף את הרעיון בארץ, יחד עם צוות חוקרים. בקיבוץ שדה אליהו נבנו עשרות תיבות קינון לתנשמות, שהוצבו בנקודות מפתח. זוג תנשמות אוכל כ-200 מכרסמים בשנה. בעקבות הצלחת המחקר נבנו תיבות כאלה גם בישובים אחרים באזור. גם לירדנים נמסר מידע בנושא במסגרת תכנית שיתוף הפעולה עמם.

תנשמת מביאה טרף לגוזליה. צילום: אמיר עזר באדיבות יוסי לשם

 

 

עוד על חיל האוויר "השחמטאי שהמציא פצצות חכמות"

השחמטאי שהמציא פצצות חכמות

על חלוקת מזון לציפורים בשבת שירה

http://www.zeevgalili.com/?p=588

צטוס פ-15 נחת עם כנף אחת

http://www.zeevgalili.com/?p=8492

על הציפורים בחולה

http://www.zeevgalili.com/?p=248

על משמעות המושג "חלוץ" ראה

http://www.zeevgalili.com/?p=228

מדינת ישראל הוקמה בתאריך ה' באייר תש"ח? לא מדוייק. בתאריך זה הוכרזה המדינה. תהליך הקמתה נמשך שנים רבות של כיסופים, של תלאות, של ישוב ישן ועליות חדשות. בלעדיהם לא היתה קמה המדינה ולא היה אפשר להכריז עליה. זה הזמן לספר את סיפורם של כמה מגיבורי העבר. חלוצים אלמונים שכל אחד מהם הניח לבנה לבניית הבניין בו אנו יושבים.

מחולל המהפכה התעשייתית

חלוצי התעשיה הישראלית הגיעו לארץ בערך באותה תקופה בה הגיעו חלוצי העליה הראשונה והשניה. הם היו שונים מאד מן היחפנים האידאליסטים שהקימו את המושבות, ויסדו את תנועת ההתיישבות הקיבוצית. חלוצי התעשיה היו אנשי העולם הגדול. הם באו לכאן בחליפות ובעניבות, הביאו עמם לא מעט כסף (שאת רובו הפסידו) והרבה ידע ומומחיות (אותם היקנו לישוב). איש לא שר להם שירי תהילה כפי ששרו למייבשי הביצות ולסוללי הכבישים. אולי מפני שהם לא היו כל כך רומנטיים ונמנו עם חוג הסילון, עוד בטרם היו מטוסי סילון. הם היו בתנועה מתמדת מכאן לאירופה, הקימו חברות, מכרו מניות, לקחו הלוואות, השקיעו ותרמו לבניית המדינה לא פחות מן החלוצים היחפנים. רובם נשכחו מלב.

 

אחד מחלוצי התעשייה הוא אדם ששמו אינו אומר כמעט מאומה לרוב בני הארץ. זהו ליאון שטיין שרושמי העתים מציינים אותו כמחולל המהפכה התעשייתית הראשונה בארץ ישראל.

שטיין נולד בביאליסטוק שבפולין בשנת 1864. למד בגימנסיה ריאלית בעיר הולדתו ורכש השכלה טכנית בבית ספר טכני גבוה בצרפת. עלה ארצה ב-1887 והוא בן 23 שנים בלבד. כאן הצטרף לאחיו המבוגר ממנו, מנחם שטיין, רופא שהיה מחלוצי העליה הראשונה.

האח הרופא רכש למען אחיו שני מגרשים צמודים בשכונת נוה צדק (שהוקמה אז) ושיכנע אותו להקים מפעל מתכת. ליאון שטיין נסע לצרפת רכש ציוד ופתח את המפעל בשנת 1888. זה היה בעצם בית מלאכה קטן לעבודות מתכת, שנועד לענות על הצרכים הגדלים של הישוב המתפתח: תיקון כרכרות, תחזוקת משאבות, תחזוקת מסילות וכדומה. בהעדר חשמל ומנועים הופעלו המחרטות בתנועת רגלי הפועל, כמו מכונות תפירה של אותם ימים.

לאחר זמן הצטרף לשטיין שותף רב יכולת, גדליהו וילבושביץ, בן למשפחת תעשיינים שהטביעה את חותמה על התעשיה הבראשיתית בארץ ישראל ועל המפעלים שצמחו ממנה. וילבושביץ הוסיף למפעל אגף יציקות ברזל וברונזה שנועד ליצור מיתקנים לשאיבת מים מבארות, תיקון משאבות והכנת חישוקים לכרכרות ולעגלות.

המפעל התפתח במהירות. הובאה מכונת הקיטור למפעל ולאחר זמן הוחלפה במנוע קרוסין, ראשון מסוגו בארץ. המפעל ייצר מכשירים חקלאיים, מדרגות, מעקות ומערכות שאיבה.

באותה תקופה עמדה הפרדסנות בארץ בפני קושי שנראה היה שאי אפשר להתגבר עליו. מכונות השאיבה הקיימות יכלו לשאוב מים רק מעומק של 8-10 מטרים. תחילה פעלו המשאבות בכוח בהמות. אלו הוחלפו במשאבות קיטור שהופעלו בפחם ואחר כך במנועי קרוסין. שיכלול המנועים לא סייע לבעיה של שאיבת מים מעומק רב. המשאבות סחפו חול לתוך צינורות המנועים ונסתמו.

כאן בא שטיין והמציא אמצעי סינון שאיפשר שאיבה שוטפת של מים. המצאה זו ועוד שורה של שיכלולים הגדילו את כושר השאיבה של המשאבות מ5-6 מטרים מעוקבים לשעה (במשאבות המופעלות על ידי בהמות) למאה מטרים מעוקבים לשעה במשאבות קרוסין ששאבו מעומק רב. התוצאה: תוך 14 שנים גדל שטח הפרדסים בארץ פי שלושה. הפרדסנות הפכה לענף כלכלי משגשג.

חוקר התעשיה ואורח החיים בארץ במאה ה-19, שמואל אביצור, אומר כי זו היתה המהפכה התעשייתית הראשונה של ארץ ישראל.

המפעל המשיך להתפתח. ייצר מכשירים לטחנות קמח, מכונות לעשיית קרח, שערי ברזל וכדומה. מספר עובדיו של שטיין עלה מ-40 ב-1905 ל-125 ב-1907 ול-150 ב1909-. המפעל התפרש על כמה מגרשים, הקים סניף בפתח תקווה. ב-1907 כבר ייצר המפעל 50 מנועים. טכנאי המפעל יצאו לכל חלקי הארץ לסייע

בהרכבת המנועים והמפעל ייצא מתוצרתו גם לסוריה, לבנון, עבר הירדן ומצרים. במושגים של ארץ ישראל הקטנה זה היה מפעל ענק. שטיין השקיע את כל אונו והונו במפעל. התגורר בו וישן בו (עד שנשא אשה בגיל מאוחר.)

סופו של הסיפור לא היה טוב. שטיין חיפש משקיעים ולקח הלוואות והקים חברת מניות. בתחילה נדמה היה כי יש רווחים ואפשר לחלק דיווידנדים. אבל ניהול כספי כושל בצד סיכסוך עם הפועלים על תנאי העבודה ולחץ של בנק אפ" ק (אביו של בנק לאומי) להחזר החוב גרמו לפשיטת רגל של המפעל. בבדיקה שלאחר מעשה נתברר כי לא היתה הצדקה לפרוק המפעל. הציוד עם המלאי היו שווים יותר מן החובות. אך הבנק התעקש לקבל את כספו וסרב לכל הצעה להוריד את הריבית ולהאריך את זמן הפרעון. כבר אז היתה הבנקאות החנקן של המדינה.

מנהל הבנק, זלמן דוד לבונטין, הצטער לאחר מעשה על שגרם להתמוטטות המפעל. באסיפת בעלי המניות אמר כי " ליאון שטיין עשה לטובת הארץ ויישובה יותר מהברון רוטשילד" .

על סופו של שטיין כותב החוקר שמואל אביצור (" ממציאים ומאמצים" , יד יצחק בן צבי, 1985): " ביום חורף אפור בשנת תרפ" ו (1926) ליוותה חבורה לא גדולה של ידידים את ליאון שטיין בדרכו האחרונה לבית הקברות בעיבורה של "חיפה הקטנה". בהעדר אמצעים כספיים לאלמנתו העמידו תלמידיו-פועליו מסנן (פילטר) כמצבה על קברו וכזיכרון למעשה ידיו ולהמצאותיו. אולם הוא נעלם מעל הקבר אחרי זמן לא רב ואיתו הלך ונעלם גם זכרו של האיש שתרם כה רבות להתפתחותה הטכנולוגית של הארץ. רק כעבור כשלושים שנה הוקמה מצבה על קברו, שמומנה במגבית פנימית בין פועליו לשעבר" .

בונה מסילת הברזל לירושלים

רבים ניסו לבנות את מסילת הברזל הראשונה של ארץ ישראל ונכשלו. החל בכך משה מונטיפיורי עוד ב-1839 אך הרעיון נגנז. מונטיפיורי לא התייאש ובשנת 1856 ניצל את ביקורו של הווזיר הטורקי הגדול, עלי פחה, בלונדון. הוא הציע אז לראש הממשלה הבריטי, חלורד פלמרסטון, להקים חברה שתרכוש את מסילת הברזל שהקימו האנגלים בחצי האי קרים ותעביר את הפסים ואת האדנים לארץ ישראל. הווזיר הטורקי נענה להצעה, חתם הסכם אבל לא קיים אותו. הטורקים לא היו מעוניינים במסילה שתשרת בעיקר צליינים נוצרים ומתיישבים יהודים. מונטיפיורי התייאש מן התכנית ופרש ממנה.

שורה של יזמים מהנדסים ומדינאים ניסו כוחם בשנים הבאות, חלקם הצליחו להשיג את הסכמת השלטונות הטורקים, אך נכשלו במאמציהם לגייס הון. בין הנכשלים היה גם הדיפלומט הצרפתי פרדיננד דה לספס, שפיקח בהצלחה על בניית תעלת סואץ.

מי שהצליח בסופו של דבר היה יהודי ירושלמי, יוסף נבון, בן למשפחה ספרדית מפוארת, שמשך דורות היו בה רבנים, מנהיגים ושליחי ציבור.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יוסף נבון נולד בשנת 1858 בירושלים. בילדותו למד בתלמוד תורה של העדה הספרדית ובגיל 13 שלח אותו אביו ללמוד בבית ספר תיכון במרסיי שבצרפת. בשובו עסק במסחר ובבנקאות בשותפות עם בנקאי גרמני. הוא נשא לאשה את בוליסה, בתו של סנדר פרומקין, הבעלים והעורך של עיתון " החבצלת" .

לפני יוזמתו בבניית קו הרכבת לירושלים פעל רבות בבניין הארץ: סייע ברכישת הקרקעות ששימשו לייסוד פתח תקווה וראשון לציון; הקים שיכונים לעולים עניים מתימן; סייע בייסוד שכונות בית יוסף, מחנה יהודה וסוכת שלום ועוד ועוד.

בשנת 1881 החל לפעול להנחת מסילת הברזל מיפו לירושלים. הוא ידע שהמכשול הגדול הם השלטונות הטורקיים. לפיכך נסע לאיסטנבול והתגורר שם ארבע שנים, כשהוא מפעיל קשרים ולחצים בחלונות הגבוהים. מאמציו נשאו פרי והוא קיבל זיכיון לבניה והפעלת מסילת ברזל מיפו לירושלים ל-71 שנים וכן רשות לבנות קווים נוספים מיפו לעזה ולשכם.

כשהזיכיון בידו חזר לירושלים והחל לחפש משקיעים. הוא פנה לתיאודור הרצל אך לא נענה. לבסוף הצליח למצוא בפאריס חברה צרפתית שקנתה מידו את הזיכיון תמורת מיליון פרנקים צרפתיים. בניית המסילה החלה ב-30 במרץ 1890 וביום חמישי, ה" בתשרי תרנ" ג, 26 בספטמבר 1892 הגיעה הרכבת הראשונה מיפו לירושלים. משך הנסיעה: שלוש שעות וחמישים דקות.

הרכבת נתקבלה בהתרגשות רבה. בעיתון " האור" של אליעזר בן יהודה, פורסם שיר תהילה לרכבת המסתיים במילים הבאות:

" שמעו המונים: נהמת הקיטור היא נהמת נצחון ההשכלה על הבערות, העבודה על העצלות, חכמה על ההבל, הקידמה על האחBר, השכל על הסיכלות, נצחון הרוח הצח והמבריא על רוח הקוטב והמרירי, נצחון המשכילים על המהבילים. שימחו מאורי האור, משכילי ירושלים" .

על השיר חתום " המאור הקטן" .

על מפעלו קיבל נבון תואר כבוד " ביי" מטעם ממשלת טורקיה וכן קיבל גם אותות כבוד מממשלות בריטניה ופורטוגל.

ראה החמור שקבע נתיב הרכבת לירושלים

http://www.zeevgalili.com/?p=60&

הדיפלומט הראשון של ארץ ישראל

שאו ציונה נס ודגל

דגל מחנה יהודה

מי ברכב מי ברגל

נעש נא לאגודה

יחד נלכה, נא נשובה

ארצה אבותינו

אל ארצנו האהובה

ערש ילדותנו

השיר הזה, שהיה מן האהובים על אנשי הישוב במאה הקודמת, כמעט ועלה בחייו של אברהם משה לונץ. רק התערבותו של אברהם (אלברט) ענתבי מנעה מן השלטון הטורקי לעשות בלונץ הקשיש והעיוור את אשר נהגו לעשות במי שנראה בעיניהם מסית למרידה.

אברהם משה לונץ

הדבר היה זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914). הטורקים היו אז רגישים לכל גילוי של מרדנות בתחומי ממלכתם המתפוררת. עיניהם נפלה על ספר שנראה בעיניהם כפרסום מחתרתי הקורא למרד. את הספר הוציא לונץ, חלוץ חוקרי ארץ ישראל שהיה אז כבן שישים. לונץ (שהיה עיוור מגיל 23) יסד וערך את המאסף " ירושלים" לחקר ארץ ישראל ועתיקותיה וכן את " לוח ארץ ישראל" , המהווה מקור ממדרגה ראשונה לתולדות הישוב. לא היה גבול לפעילותו הספרותית והעיתונאית של לונץ: מוסף חקלאי לעיתון " הצבי" , מהדורות חדשות לספרי יסוד על תולדות ארץ ישראל, ומאות מאמרים שכתב כשליח עיתונים יהודיים בחוץ לארץ. בנוסף לכל אלה ייסד את הספריה העברית הראשונה, הקים בית דפוס והיה מיוזמי בית חינוך עיוורים.

עם פרוץ המלחמה גילו בלשי השלטון הטורקי את הספר " כינור ציון" , שבו כונסו שירי עם עבריים. בעיני הטורקים נראו חשודים שני שירים: " שאו ציונה" ו" התקווה" . לונץ נאסר והובא לחקירה. נילוותה אליו רחל ינאית בן-צבי ששלטה בצרפתית. החוקר ראה בשיר " שאו ציונה" ביטוי של קריאה למרד ולונץ השיב, באמצעות רחל ינאית, כי זהו שיר המבוסס על פרק ד" בירמיהו.

לונץ שוחרר אך הוזמן לחקירות נוספות והפעם נילוותה אליו בתו, חנה. הוא נתבקש להסביר מה פרוש " כל עוד בלבב פנימה" והאם אין כאן רמז לקשר מחתרתי נגד השלטון. לונץ הסביר כי מדובר בשיר שנכתב לפני עשרות שנים ומבטא את כיסופי הדורות. אך דבריו נפלו על אוזניים ערלות.

החקירה נמשכה ונמשכה ובמציאות אותם ימים היה אך כפשע בין לונץ לבין חבל התלייה. למזלו נחלץ לעזרתו אברהם (אלברט) ענתבי, שנחשב ל" דובר הישוב היהודי לפני שלטונות טורקיה" . בתפקיד זה גילה ענתבי כשרונות בלתי רגילים ובצדק ניתן לראות בו את

ענתבי נולד בדמשק בשנת 1869, בן למשפחת רבנים עשירה. למד בישיבה אחר כך בבית ספר " אליאנס" וכתלמיד מצטיין נשלח ללימודים בפריז. הוא עשה חייל בלימודיו נתמנה לעוזר מנהל מוסדות כל ישראל חברים (כי" ח) בארץ ישראל ולאחר מכן למנהל הרשת.

אברהם (אלרט) ענתבי

במקביל לעבודתו עסק בפעילות ציבורית וגילה יכולת יוצאת דופן להשפיע על האנשים הקובעים במימשל הטורקי המושחת והאכזרי. כך, למשל, הצליח לשכנע את הפחה של ירושלים לנטוע עצים בחולות ראשון לציון דבר שאיפשר לספח שטח גדול לתחום המושבה. בדרכים דומות רכש 2000 דונם מאדמות רמלה, עליהן הוקמה באר יעקב ועוד רכישות רבות.

עיקר הצלחתו של ענתבי היתה בתחום היחסים עם השלטון הטורקי. הוא שלט שליטה מוחלטת בצרפתית, טורקית וערבית וגם ידע לנצל את קשריו לטובתו ורווחתו של הישוב. הוא היה נציג חברת יק" א (חברת ההתיישבות שהקים הברון הירש) והיה בקשרים טובים גם עם הנדיב הידוע, הברון רוטשילד. הפחה של ירושלים אמר עליו כי יש בידיו של ענתבי שלושה מפתחות זהב: יק" א הברון ואליאנס.

בשת 1915 עזב את עבודתו בכי" ח והתמסר כולו להגנת הישוב היהודי. הצליח לקשור קשרים עם המושל הצבאי הטורקי, אחמד ג"מאל פאשה, והשפיע עליו לבטל את הגזירה לגרש את כל המנהיגות היהודית מארץ ישראל ולהמירה בגרוש זמני לטבריה. בשנת 1918 יצא לדמשק שם נפגש עם כמה ממנהיגי הישוב ולפי בקשתם יצא לקושטא לבקש מן השלטונות על פליטי הגרוש מן הארץ.

אך הכשרון הדיפלומטי בו הגן בחרוף נפש על אחיו היהודים לא עמד לו כשהיה צריך להגן על עצמו. הוא גוייס לצבא וכעונש נשלח לחזית באסיה הקטנה כחייל פשוט. כעבור כמה חודשים הוחזר לקושטא חולה. הוא מת ב-1919 מטיפוס הבהרות.

חלוץ מדעי הטבע

אהרן אהרנסון איננו אלמוני. אבל בזיכרון הקולקטיבי הלאומי אהרנסון הוא לוחם, האיש שהקים את מחתרת ניל" י. הוא גם מדינאי שהרחיק ראות, ובניגוד לדעת הישוב כולו סייע לבריטים לסלק את הטורקים מן הארץ.

אך אהרן אהרנסון היה ביסודו איש מדע, בעל שיעור קומה בינלאומי, בתחומי הגיאולוגיה והבוטניקה. הוא האיש שגילה את " אם החיטה" . המחקרים שערך בארץ ישראל ובארצות הסמוכות מקנים לו את התואר " חלוץ מדעי הטבע של ארץ ישראל" .

אהרון אהרונסון

הגילוי של " אם החיטה" (או " חיטת הבר" ), נחשב לבעל חשיבות החורגת מן התחום הצר של המחקר הבוטני. הגילוי הזה משליך על תולדות התרבות ועונה על השאלה היכן ארץ המולדת של חיטת הבר, ממנה הסתעפה חקלאות הדגנים בעולם.

אהרנסון הגיע לגילוי הזה כמעט במקרה. ביוני 1906 יצא לסיור בראש פינה, במטרה לערוך סקר גיאולוגי. כשגילה את אם החיטה היה נרגש כל כך שכתב ביומנו כמה מלים קטועות שרובן התייחסו לצד הגיאולוגי של הסיור. במאמר שפרסם מאוחר יותר בכתב עת מדעי שהופיע בוןינה הוא מתאר כך את הגילוי: " כאשר סיירתי… בכרמי המושבה היהודית ראש פינה…שמתי לב פתאום לשיבולת-דגן אחת, בודדת, בנקיק סלע…" ובמקום אחר כתב:" לא יכולתי להאמין למראה עיני כי זהו הצמח שחיפשתיו כל כך" .

המזל שיחק לו ולאחר כמה ימים, בעת סיור במורדות המערביים של החרמון, גילה " שדות שלמים" של חיטת הבר.

הגילוי של אהרנסון עורר התרגשות רבה בעולם המדעי. הגילוי הכריע בוויכוח סביב השאלה בדבר התחלות הציוויליזציה המערבית. היכן החל האדם לפתח את הדגנים והפך אותם לגידולים חקלאיים. היתה אסכולה שסברה כי ערש הציווילזציה במצרים והאחרת סברה כי ארם נהריים היא ערש החקלאות וממנה למדו המצרים את גידול הדגנים וביות הבקר. היו שטענו כי מקור החיטה המתורבתת באירופה. אחרים סברו שמקור החיטה המתורבתת הוא טרום היסטורי ואין אפשרות לאתרו.

אהרונסון דחה את האסכולות השונות וטען כי מקור החיטה המתורבתת בקידמת אסיה ולארץ ישראל שמור בה במקום מיוחד. הוא נימק עמדה זו בין היתר בגילויים נוספים שלו: שעורת בר, שיפון בר, שיבולת שועל ושיפון.

בהרצאה שנשא בשיקאגו אמר: " חבל זה של העולם הוא ערש הציוויליזציה…"

על דברים אלה כותב אליעזר לבנה (בספרו אהרן אהרנסון האיש וזמנו, מוסד ביאליק תשכ" ט): " ההתלהבות לייחודה של ארץ ישראל מתחברת בלבו של אהרנסון להתלהבות המדעית" .

מסקנותיו של אהרנסון לא היו לטעמם של כמה מדענים גרמנים, שהתעקשו להחזיק בדעה שמקור החיטה באירופה. אם נימקו עמדתם ב" דרגתם התרבותית הנמוכה של התושבים ביבשת אסיה" .

אהרנסון הגיב בחריפות על עמדה זו. בפגישה עם מדענים אמריקנים הזהיר מפני " המדע הגרמני המורעל" , פרי הרוח הרעה המתהלכת בחברה הגרמנית.

אהרנסון עמל רבות לזהות שמות עבריים לצמחי ארץ ישראל וראה בתלמוד את המקור העיקרי.

" מי שמכיר את הספרות התלמודית והספרות העברית מימי הביניים תהא עבורו השפה העברית גמישה ועשירה" – אמר.

על העמל הרב שהשקיע אהרנסון בתחום זה אומר ליבנה: " אהרנסון שיקע עמל רב בזיהוי שמות לצמחים בעברית. לא היתה זו בשבילו משימה בוטאנית או לשונית בלבד. כאן חיפש פענוח לנשמת העם, סגולותיה וגלגוליה" .

על אהרונסון אפשר לומר איפוא שהיה לא רק חלוץ מחקר מדעי הטבע אלא חוקר נשמת העם.

ראה גם סבי שהיה מבוני ראש פינה

בבוקר לח בשנת תרלח יצאו הרוכבים לגיא אוני

http://www.zeevgalili.com/2014/03/19152

מסע בעקבות סבתא בארץ ישראל 1911

http://www.zeevgalili.com/2014/02/18998

מסע במנהרת הזמן למחוזות הילדות שלי

http://www.zeevgalili.com/2014/01/18897

סוד חייו ומותו של סבי

http://www.zeevgalili.com/2011/07/15514

סיפורה של משפחה צפתית

http://www.zeevgalili.com/2011/08/15824

זיקני צפת אינם זוכרים סופת שלגים כזו

http://www.zeevgalili.com/2013/12/18805

למה החרימו רבני צפת את אז"ר

http://www.zeevgalili.com/2012/07/16951

 

כלה אלמנה בעיר לא קסומה

http://www.zeevgalili.com/2012/12/17446

צפת במאה ה-19 תחיה לאחר חורבן [ מאת רבקה אמבון]

http://www.zeevgalili.com/2011/11/16086

שתי כלות שנרצחו בצפת

http://www.zeevgalili.com/2004/08/310

דפוס הגליל

http://www.zeevgalili.com/2012/07/16997

אנחנו וערביי ארץ ישראל

http://www.zeevgalili.com/?p=4

 

 

 

זיכרונות הילדות שלי והתיאבון של אסד

http://www.zeevgalili.com/2010/02/8244

 

 

שבת שירה  והקאשע שחילקנו לציפורים

http://www.zeevgalili.com/2008/01/588

 

 

בבוקר לח בשנת תרלח יצאו הרוכבים לגיא אוני

http://www.zeevgalili.com/2014/03/19152

 

 

 

אפתח בסיפור אישי. זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה עבד אבי כזבן בחנות שהיתה שייכת לאחיו בצפת. באותה תקופה הפסיקו סוחרים לקבל תשלומים במטבע טורקי שערכה ירד מיום ליום והסכימו לקבל תמורת סחורותיהם תשלומים רק בלירה מצרית, או עדיף במטבעות זהב.

באחד הימים ביקש לקוח ערבי לשלם תמורת הזמנה נכבדה בכסף טורקי ואבי סרב כמובן. הערבי מיהר להלשין עליו בפני השלטונות הטורקיים ואך כפסע היה בינו לבין המוות. תליית מפירי חוק היתה חביבה מאד על הטורקים באותה תקופה. אבי ניצל תודות לאזרחות האוסטרית בה החזיק בירושה מסבו. הוא נמלט אל הנציגות האוסטרית הקרובה וכך ניצלו חייו. ליתר דיוק: חייו ניצלו תודות למשטר הקפיטולציות שהיה נהוג אז בארץ ישראל. אפשר בהחלט לומר שלולא הקפיטולציות לא הייתי בא לעולם.

 

מה הן הקפיטולציות
המשמעות המילונית-היסטורית למושג קפיטולציות הוא הסכמים בין שתי ממשלות שכל אחת מהן מקנה לרעותה את הסמכות לשפוט את נתיניה הנמצאים בארץ האחרת, להטיל עליהם מיסים וכדומה. במילים אחרות: כל אחת מן המדינות השותפות להסכם מוותרת על חלק מריבונותה על נתיני המדינה האחרת.

כאשר הסכם הקפיטולציה נעשה מרצונן החופשי של מדינות שכוחן שווה זה היה הסדר נוח לשני הצדדים. אך בעת החדשה שימשו הקפיטולציות אמצעי בידי מדינות אירופה החזקות לחדור למדינות חלשות ולערער את ריבונותן.

משנחלשה טורקיה בסוף המאה ה-17 השתמשה טורקיה במתן זכויות קפיטולציה למדינות שונות כדי לזכות בידידותן. במאה ה-18

כבר נכפו עליה קפיטולציות, שאותן קיבלו לא רק בני בריתה אלא גם אויבותיה כמו אוסטריה ורוסיה.

במחצית השניה של המאה ה-19 הרחיבו המעצמות את פעילותן במסגרת הקפיטולציות. הקימו בנקים, שרותי דואר ותחבורה ושרותים ממלכתיים אחרים כשהריבונות הטורקית הולכת ונשחקת. כך היה גם בארץ ישראל הנתונה לשלטון העות'מני.

הישוב היהודי הקטן שהיה בארץ ישראל בתקופה הטורקית נהנה משלטון הקפיטולציות. כמו אבי ניצלו רבים מיד החוק העות'מני תודות לאזרחותם הזרה (חלקם קנו אותה בכסף מלא). ככל שהתערערה הריבונות הטורקית כן היה טוב ליהודים. פורמלית בוטלו הקפיטולציות על ידי הטורקים עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. ואם היה עוד ספק שנותר משהו מהן הן בוטלו סופית בהחלטת עצרת או"ם על הקמת המדינה ב-29 בנובמבר 1947.

 

פעילותו של ביילין

 
השבוע נתברר כי הקפיטולציות חיות וקיימות.
העיתונאי יואב יצחק גילה בטור שלו ב"מעריב" כי האיחוד האירופי מממן את פעילותו של יוסי ביילין. הדבר נעשה באמצעות עמותת "הקרן לשיתוף פעולה כלכלי". ביילין מנהל את פעילותו ממשרד השייך לקרן, השוכן בבית אסיה בתל-אביב, אחד המקומות היקרים בעיר.

עוד מגלה יואב יצחק כי העמותה שממומנת ברובה על ידי האיחוד האירופי משלמת לביילין שכר בהקף של 350 עד 400 אלף שקל בשנה. העמותה מממנת את הוצאות הנסיעה של ביילין לחוץ לארץ בהן הוא נפגש עם גורמים פלשתיניים ומנסה להכין לנו משהו שיתחרה בהצלחתו הרבה של הסכם אוסלו.

מודעות ברבבות שקלים
מדוע אני רואה בעובדות אלה מעין חידוש הקפיטולציות?
אין זו הפעם הראשונה שמתגלה כי גורמים זרים – ובראשם האיחוד האירופי – בוחשים בנעשה אצלנו. בעיתונים מופיעות מדי פעם מודעות של עצומות שמחירן רבבות ומאות אלפי שקלים וברור לגמרי כי החתומים עליהן לא שילמו עבורם; גופים כאילו לא פוליטיים יוזמים הפגנות ומצעדים ותצוגות שעולים הרבה כסף ולא ראיתי עדיין מישהו מהם המפרסם מאזן ובו ציון מקורותיו הכספיים; אחד הגופים המפורסמים ביותר הוא גוף המאגד הורים שכולים ישראלים עם הורים פלשתינאיים ומנסים להראות בכל דרך כי דין אחד לרוצחים ולנרצחים ; בארץ רואים אור כתריסר כתבי עת ויותר מודפסים בצבע וכולם ממומנים על-ידי גופים שונים ומשונים.

אך המקרה של ביילין חמור מכולם. לביילין אין אמנם שום מעמד רשמי. אך כמו האיש שביילין נחשב פעם הפודל שלו הוא חתרן בלתי נלאה. הוא האיש שעמד מאחורי שואת אוסלו. הוא האיש שניסח את תכנית קלינטון שהוצגה לברק. הוא האיש שמאז הקמת הממשלה החדשה עושה הכל כדי לפעול נגד מדיניותה, תוך שיתוף פעולה עם הפלסטינים.

איני רוצה להשתמש במילים חריפות מדי כדי לתאר את התופעה הזו. אבל אולי אפשר ללכת בדרכה של ארצות הברית. במדינה זו יש חוק הקובע כי כל מי שפועל בשרות אינטרסים זרים – בין אם הוא מרגל ובין אם הוא סתם שליח של הסוכנות היהודית – חייב להרשם כסוכן זר. החוק יקבע כי מי שפועל פעילות פוליטית בישראל במימון של מדינה או גורם זר ייחשב לסוכן זר ואז נדע מי לנו ומי לצרינו.

מי כתב את המאמר
של יאסר ערפאת

הניו יורק טיימס פרסם מאמר בחתימתו של יאסר ערפאת. מאמר מלא נופת צופים. מאמר כל כך מרתק שאפילו ערפאת עצמו נהנה לקרוא אותו. איזו אנגלית משובחת. אילו חידודי לשון, רעיונות מבריקים. כל כך טוב המאמר שאיש אינו חושד שערפאת עם האנגלית העילגת שלו חיבר אותו. עוף השמיים הוליך את הקול שאת המאמר חיבר ישראלי דווקא.

יש למישהו רעיון מי זה יכול היה להיות?

ראה

ולמלשינים אל תהי תקווה

בספר בראשית (נ"-כה) נאמר: "וישבע יוסף את בני ישראל לאמר: פקד יפקד אלהים אתכם והעלתם את עצמותי מזה. וימתיוסף בן מאה ועשר שניםויחנטו אותו ויישם בארון במצרים".

האגדה מספרת כי הארון היה טמון במעמקי היאור. משה רבנו בא אל הנהר, נטל לוח של זהב וחקק בו את השם המפורש. הטיל את הלוח לנהר ואמר: יוסף בן יעקב, הגיעה השבועה שנשבע הקב"ה לאברהם אבינו שהוא גואל את בניו. אם אתה עולה, מוטב.ואם לאו נקיים אנו משבועתך. מיד צף ארונו של יוסף ונטלו משה.

כשבאו בני ישראל לארץ קברו את יוסף בשכם (כמסופרביהושע כד-לב) "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצריים קברו בשכם בחלקת השדה אשר קנה יעקוב".על כך אמרו רבותינו: משכם גנבוהו ולשם נחזיר אבדתו.

קדמונים אמרו על קברו של יוסף: "זה אחד משלושת המקומות שאין אומות העולם יכולים להונות את ישראל לומר: גזולים הם בידכם."

מקומו הנוכחי של קבר יוסף ידוע מימים קדומים. מקום הקבר מוזכר בכתבי החכם היווני אוסויוס שחי בקיסריה ב מאה השלישית לספירה. על הקיסר הביזנטיניתי אודוסוס, שמלך במחצית הראשונה של המאה החמישית, נאמר כי אנשים בפקודתו חפרו בקבר על מנת להעביר את שרידיו לקושטא הבירה. הארכיבישוף שעסק בכך שילם על כך בחייו. הגיאוגרף הערבי שאמס א-דין אלמקדסי המספר על הקבר א מגלה כי קיסמים שנלקחו מארונו של יוסף שימשו לריפוי מחלות עיניים.

הקבר מוזכר בכתביהם של נוסעים רבים שעברו בארץ ישראל במהלך האלף השני לספירה- רבי יעקב הכהן, רבי אשתורי הפרחי , רבי משה באסולה ועוד רבים.

במהלך הדורות ביקרו יהודים רבים בקבר, בדרכם מירושלים לטבריה ולצפת. היתה תקופה שבאו יהודים להתיישב בשכם בקירבת הקבר. אך הישוב היהודי היה דל וסבל הרבה. לפיכך התקינו רבני ירושלים במאה השמונה עשרה תקנה הקובעת שכל מי שבא להשתטח על הקבר חייב לתת נדבה לתמיכה בישוב היהודי שם.

עם הכיבוש הערבי אימצו לעצמם הכובשים הערביים את הקבר וקראו לו קבר יוסוף א-סדיק. ועכשיו יש לשמאל עילה טובה לומר שזה לא אתר יהודי קדוש אלא קבר של שייך מוסלמי.

(על פי"מצבות קודש בארץ ישראל"מאת ד"ר זאב וילנאי)

האגדה מספרת כי המהנדס הטורקי שתיכנן את מסילת הברזל לירושלים בחר את הנתיב בדרך מקורית. הוא הביא חמור ונתן לו לבחור את המסלול הנוח לו ביותר כדי להגיע מיפו לירושלים. הוא סימן את נתיבו של החמור ועל נתיב זה הונחה המסילה.

 בחודש אלול תרנ"ב (1892) הגיעה הרכבת הראשונה לירושלים. האירוע החשוב הזה מצא ביטוי נרחב בעיתוני ירושלים של התקופה.

 עד ראיה מספר בעיתון "האור":

"הקיטור בא, הקיטור בא. ביום הראשון בשבוע הזה באה מכונת הקיטור על מסילת הברזל עד עיר דוד ושלמה וכל בני עירנו למגדול ועד קטן יצאו לקדם את פני האורח היקר הזה בשמחה וידידות בלי גבול, כי כולם חשים שקול הצפירה של מכונת הקיטור הוא קול השופר של ההשכלה, הוא המבשר חיים חדשים, חיים של עבודה, חיים של קידמה, חיים מהירים, חזקים, ההולכים בכוח הקיטור, חיים של תעודה תמידית פן תאחר רגע אחד… וירושלים עיר הקודש, עיר דוד ושלמה, עיר הנביאים הגדולים, מחוברת לעולם ההשכלה בכוח הקיטור".

"במהירות של עגלה וללא בית כבוד" 

אך האכזבה לא אחרה לבוא. כך אנו מוצאים ב"הצבי" מחודש חשוון 1907 את הטרוניות הבאות על טיבה של הרכבת:

"ידוע ידענו כי לו חכמו המהנדסים מעט יתר, וכי לולא קימצו במקום שלא היה צריך לקמץ, אזי לא היתה המסילה ארוכה כל כך ( 96 קילומתר). איננו מדברים גם במספר השעות שיושבים הנוסעים ברכבת מיפו עד ירושלים (ארבע שעות וחצי ולפעמים גם חמש). באירופה רצות הרכבות שבעים, שמונים, מאה ולפעמים מאה ועשרים קילומתר לשעה. הרכבת היפו-ירושלמית "עושה" רק חמישה ועשרים קילומתר לשעה. לאמור מעט יותר מעגלה פשוטה. אך כל אלה נוכל לסבול אנחנו הנוסעים. אולם מה שנורא באמת היה למשל המים לשתיה? איה במחילת כבודכם בית הכבוד החשוב כל כך בנסיעות ארוכות".

למקרא דברים אלה חשבתי לעצמי שבעצם לא השתנה מאומה במדינת חלם שלנו מאז אותה רכבת שהתנהלה באטיות של חמור מיפו לירושלים. כל כך אטית הייתה עד שאחד הנוסעים, כומר צעיר, לא יכול היה להתאפק, ובהעדר בית כבוד ירד מן הרכבת עשה את צרכיו ועוד הספיק לשוב ולעלות עליה.

גם היום זו מסילה טורקית

המסילה הקיימת היום בין תל-אביב וירושלים היא אותה מסילה טורקית. לאחר כל השכלולים שהוכנסו בה היא הצליחה להגיע מתל-אביב לירושלים ביותר משעתיים. הנוסעים הצביעו ברגליהם והרכבת היתה נוסעת ריקה עד שברכבת ישראל הסיקו את המסקנה המתבקשת והשביתו את הקו הזה לפני כמה שנים.

ההיגיון אומר שמזמן צריך היה לבנות קו רכבת מהיר ויעיל שיוכל להסיע המונים בין שני מרכזי האוכלוסיה הגדולים בארץ. אך ממשלה באה וממשלה הלכה, הוקמה ועדה ואחרת באה במקומה ומסילת החמור נשארה על מקומה.

בשנת 1995 קבעה ועדת היגוי של רשות הנמלים והרכבות, לאחר שבחנה שבע חלופות שונות, כי החלופה העדיפה היא תוואי שיאפשר הסעת מאות אלפי נוסעים מתל-אביב לירושלים בכמה עשרות דקות. לפי תכנית זו תהיינה שתי תחנות ביניים לרכבת – בנמל התעופה בן גוריון ובמודיעין. התחנה בירושלים תהיה ליד בנייני האומה.

אך פקידי האוצר – שהם ה"בעלבתים" העיקריים של המדינה – אמרו לא, והמוני בית ישראל המשיכו להאנק בפקקים לירושלים. לפני כשנה הבינו אפילו באוצר שכך אי אפשר להמשיך ושוב נידונו התוכניות השונות. לתכנית של התוואי הקצר והמהיר נוספו שתי אלטרנטיבות אחרות זולות יותר. הזולה ביותר היא שידרוג נתיב החמורים הטורקי ותוכנית אחרת היא לשדרג חלק מן תוואי הטורקי, שתחנתו הסופית תהיה באזור החאן או במלחה.

האיש שבנה את המסילה לירושלים

רבים ניסו לבנות את מסילת הברזל הראשונה של ארץ ישראל ונכשלו. החל בכך משה מונטיפיורי עוד ב-1839 אך הרעיון נגנז. מונטיפיורי לא התייאש ובשנת 1856 ניצל את ביקורו של הווזיר הטורקי הגדול, עלי פחה, בלונדון. הוא הציע אז לראש הממשלה הבריטי, חלורד פלמרסטון, להקים חברה שתרכוש את מסילת הברזל שהקימו האנגלים בחצי האי קרים ותעביר את הפסים ואת האדנים לארץ ישראל. הווזיר הטורקי נענה להצעה, חתם הסכם אבל לא קיים אותו. הטורקים לא היו מעוניינים במסילה שתשרת בעיקר צליינים נוצרים ומתיישבים יהודים. מונטיפיורי התייאש מן התכנית ופרש ממנה.שורה של יזמים מהנדסים ומדינאים ניסו כוחם בשנים הבאות, חלקם הצליחו להשיג את הסכמת השלטונות הטורקים, אך נכשלו במאמציהם לגייס הון. בין הנכשלים היה גם הדיפלומט הצרפתי פרדיננד דה לספס, שפיקח בהצלחה על בניית תעלת סואץ.

מי שהצליח בסופו של דבר היה יהודי ירושלמי, יוסף נבון, בן למשפחה ספרדית מפוארת, שמשך דורות היו בה רבנים, מנהיגים ושליחי ציבור.

יוסף נבון נולד בשנת 1858 בירושלים. בילדותו למד בתלמוד תורה של העדה הספרדית ובגיל 13 שלח אותו אביו ללמוד בבית ספר תיכון במרסיי שבצרפת. בשובו עסק במסחר ובבנקאות בשותפות עם בנקאי גרמני. הוא נשא לאשה את בוליסה, בתו של סנדר פרומקין, הבעלים והעורך של עיתון " החבצלת" .

לפני יוזמתו בבניית קו הרכבת לירושלים פעל רבות בבניין הארץ: סייע ברכישת הקרקעות ששימשו לייסוד פתח תקווה וראשון לציון; הקים שיכונים לעולים עניים מתימן; סייע בייסוד שכונות בית יוסף, מחנה יהודה וסוכת שלום ועוד ועוד.

בשנת 1881 החל לפעול להנחת מסילת הברזל מיפו לירושלים. הוא ידע שהמכשול הגדול הם השלטונות הטורקיים. לפיכך נסע לאיסטנבול והתגורר שם ארבע שנים, כשהוא מפעיל קשרים ולחצים בחלונות הגבוהים. מאמציו נשאו פרי והוא קיבל זיכיון לבניה והפעלת מסילת ברזל מיפו לירושלים ל-71 שנים וכן רשות לבנות קווים נוספים מיפו לעזה ולשכם.

כשהזיכיון בידו חזר לירושלים והחל לחפש משקיעים. הוא פנה לתיאודור הרצל אך לא נענה. לבסוף הצליח למצוא בפאריס חברה צרפתית שקנתה מידו את הזיכיון תמורת מיליון פרנקים צרפתיים. בניית המסילה החלה ב-30 במרץ 1890 וביום חמישי, ה" בתשרי תרנ" ג, 26 בספטמבר 1892 הגיעה הרכבת הראשונה מיפו לירושלים. משך הנסיעה: שלוש שעות וחמישים דקות.

הרכבת נתקבלה בהתרגשות רבה. בעיתון " האור" של אליעזר בן יהודה, פורסם שיר תהילה לרכבת המסתיים במילים הבאות:

" שמעו המונים: נהמת הקיטור היא נהמת נצחון ההשכלה על הבערות, העבודה על העצלות, חכמה על ההבל, הקידמה על האחור, השכל על הסיכלות, נצחון הרוח הצח והמבריא על רוח הקוטב והמרירי, נצחון המשכילים על המהבילים. שימחו מאורי האור, משכילי ירושלים" .

על השיר חתום " המאור הקטן" .

על מפעלו קיבל נבון תואר כבוד " ביי" מטעם ממשלת טורקיה וכן קיבל גם אותות כבוד מממשלות בריטניה ופורטוגל. 

ראה חלוצים ובונים אלמונים