תנחשו מי אמר את הדברים הבאים:

מרבים לקרוא לערבי בן-המדבר. נכון יותר לקרוא לו אבי המדבר. עצלותו והפרימטיביות שלו הופכים גינה פוריה למדבר. תן לי את האדמה המיושבת במיליון ערבים ובקלות איישב עליה פי חמישה יותריהודים. הדבר הוא (= הבעיה היא) איך נשיג את האדמה הזו".

שלושה ניחושים:

הרב מאיר כהנא

אלוף רחבעם זאבי

רפאל איתן

אף לא אחד מן השלושה. את הדברים אמר נשיא ההסתדרות הציונית חיים ויצמן בשיחה שקיים עם איוואן מיסקי, שגריר ברית המועצות בלונדון, בסוף חודש ינואר שנת 1941 ותוכן השיחה נחשף עם פירסום שני כרכים של מסמכים מדיניים מארכיוני ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית וממשלת ברית המועצות.

חיים ויצמן ודוד בןגוריון.שניהם חשבו שהערבי הוא אבי המדבר

 על פי הדיווח של השגריר הסובייטי נסבה השיחה על האפשרות להציל את יהודי אירופה. בדיווח נאמר: "התכנית היחידה שעולה בדעתו של ויצמן כדי להציל את יהדות מרכז אירופה (ובראש וראשונה את יהדות פולין) היא זאת: להעביר מיליון ערבים שכרגע בארץ ישראל לעיראק ולהושיב ארבעה או חמישה מיליון יהודים מפולין וארצות אחרות…"

דבריו של ויצמן על האופי הערבי נאמרו בתשובה לתמיהתו של השגריר הסובייטי איך יישבו בארץ ישראל חמישה מיליון יהודים.

על דברים אלה של ויצמן התנפל כמוצא שלל רב לא אחר מאשר בני מוריס,אבי אבות ההיסטוריונים החדשים ואבי התאוריה שגרשנו את ערביי ארץ ישראל במלחמת השחרור בכוונה מכוונת. הנה, אומר בני מוריס (במאמר במדור "ספרים" בהארץ) ההוכחה הניצחת נגד "מכחישי הטרנספר"שמכחישים שמנהיגי התנועה הציונית מהרצל דרך רופין ואוסישקין ועד בן גוריון חשבו ברצינות בשנים לפני קום המדינה על העברת הערבים מארץ ישראל כפתרון לבעיה הערבית, שאימצו את הרעיון לחיקם והטיפו לה בפורומים שונים, ואף ביצעו אותו בנסיבות מלחמת תש"ח…".

ובכן מר מוריס הנכבד חבל על הטירחה. אין מכחישי טרנפר. אכן רצינו להעביר את ערביי ארץ ישראל – שרובם המכריע הגיעו לכאן מן המדינות השכנות מאז החלה ההתיישבות הציונית- בחזרה לארצות מוצאם. רצינו ונכשלנו בזה. אילו היינו מצליחים היו כאן היום עשרה מיליון יהודים, ולא היתה שואה וערפאת לא היה מקים לנו מדינה פלשתינית בלב הארץ.

 ויצמן על יהודי הגולה כאבק אדם

==============================================================

גירסה מעודכנת נובמבר 2015

המלחמה בינינו לבין ערביי ארץ ישראל נמשכת מאה שנים ויותר * מלחמה רוויית דם, שגרמה לתהום של שינאה ופחדים * אבל בין הים לירדן לא יכולה לקום עוד מדינת חמאס כמו עזה * תוקם כאן מדינה יהודית ודמוקרטית, שתכלול ערבים המוכנים להיות אזרחים ישראלים נאמנים * האם יש סיכוי שזה יקרה? – כנראה אין ברירה אחרת 

בילדותי בצפת היו הורי טרודים בעבודה קשה לפרנסת המשפחה ואת עיקר עול הטיפול בילדים נשאה סבתי. סבתא נפטרה כשהייתי בן ארבע והוריי שכרו אומנת ערביה, חאדג'ה שמה, כדי שתטפל בי. הם בחרו בה בין היתר כי דיברה יידיש שוטפת. היא היתה באה לביתנו ועושה את עבודות הבית. לעתים קרובות היתה לוקחת אותי לביתה שברובע הערבי של צפת.

הזיכרונות מאותה תקופה הם זיכרונות נעימים של ריחות וטעמים: שמן זית וזעתר, פיתות טריות הנאפות בטאבון, טעמה החמצמץ של גבינת לאבנה, קרירותו של משקה תמרהינדי עשוי מתמרים, מתיקותן של תאנים בשלות, חמצמיצותם של ענבים שאשכולותיהם תלויים על הגפנים המשתרגים מעל לסוכה שבחצר. וכמובן הניחוח החריף חריף של קפה מתובל בהל ומבעבע כל העת על כירת גחלים.

צפת בשלהי המאה ה-19 כאן נולדו הוריי וסבותיי

כילד למדוני הוריי שאי אפשר לבטוח בערבים וכי הם רצחו בנו שוב ושוב. אך לא חשתי מאומה מן האיום הזה בביתה של חאדג'ה. להפך: היתה שם חמימות נעימה של משפחה בוטחת בעצמה, שיגרת חיים חסרת דאגה.

כבוד, הערכה, רחמים

אני מאד אמביוולנטי ביחסיי אל "ערביי ארץ ישראל" – אם להשתמש בלשונו של בגין – או אל הפלסטינים, כפי שהם מכנים עצמם. ההיגיון אומר לי כי הם האויב, וכמאמר אורי צבי גרינברג, "הדם הוא יכריע מי השליט היחיד פה". אך בהרגשתי אני מתייחס אל הערבים בהרבה כבוד, הערכה, אפילו קינאה. קינאה על תכונותיהם הראויות לקנאה: הנאמנות המשפחתית, הצמידות לאדמה, הכנסת האורחים. לעתים אני חש רחמים כלפי הערבים, על האסון שהמיטו על עצמם במלחמת הדמים שהם מנהלים נגדנו מאז החלה שיבת ציון המודרנית.

זהו נוף ילדותי הנשקף ממרפסת הבית. כיום, הקומה העליונה של מוזיאון המאירי (צילום: זאב גלילי)

ביקור בכפר ערבי

יש לי ידיד ערבי המתגורר באחד מכפרי השרון, שהיה נתון לכיבוש עיראקי במלחמת השחרור. הכרתי אותו במהלך עבודה משותפת על תרגום ספרי ילדים לערבית והתארחתי פעמים רבות בביתו. בכל ביקור אצלו אני עומד שוב בפני הסתירה בין היחס החם לאדם הערבי כפי שהוא, לבין הידיעה שאנחנו בכל זאת אויבים. בהכנסת האורחים שבביתו אני חש שוב את התחושות והריחות של ילדותי המוקדמת. בשיחות נפש עמו אנחנו מסכימים בהרבה נושאים (הוא אדם משכיל, בוגר האוניברסיטה העברית, מורה במקצועו). אך הדרך אל ביתו רצופה תמיד מבטים עוינים. לא פעם גם אבן הנזרקת לעברך. הוא נוהג לשלוח אחד מילדיו כדי שילווה אותי מן הכניסה לכפר עד לביתו, לבל יאונה לי רע. לבקר היום בכפר ערבי ישראלי זה לא תענוג גדול.

אגדת הנישול מהאדמות

שובו של עם ישראל לארץ ישראל הביא רק ברכה לארץ ומן הברכה הזו נהנו ערביי ארץ ישראל והם נהנים מן הברכה הזו עד היום הזה. אך שנאת הזרים המושרשת בהם והמנהיגות המתועבת שלהם הפכו את שיבת ציון לסכסוך דמים שאין לו סוף.

ארתור קסטלר ויקישיתוף

בספרו "הבטחה והגשמה"  כותב הסופר ארתור קסטלר כי האדמיניסטרציה הבריטית, פעלה למניעת מכירות אדמות ערביות שיביאו לנישול פלאחים מאדמתם. ב-1940 היתה ארץ ישראל המדינה היחידה בעולם, פרט לגרמניה הנאצית, בה נאסר על יהודים לקנות קרקעות. מרבית הקרקעות שנרכשו על ידי היהודים היו קודם אדמות בור – כך בקרקעות שלאורך רצועת החוף וכך בעמק יזרעאל.

עובדה היא, מציין קסטלר, כי במקביל לגידול שטח הפרדסים היהודיים (שהיו המקור העיקרי ליצוא הארצישראלי) מ-10,000 דונם ב-1922 ל-155 אלף דונם ב-1937, גדל שטח הפרדסים הערביים באותו שעור – מ-22 אלף דונם ל-144 אלף דונם. גם שטח מטעי הפרי הערביים באזורים ההרריים – שלפני התקופה הציונית נחשבו לבלתי ניתנים לעיבוד – גדל מ-332 אלף דונם ב-1931 ל-832 אלף דונם ב-1942. התוצרת החקלאית הערבית גדלה כמעט פי שניים משנת 1922 ל-1938 תודות לחידושים שהנהיגו היהודים בחקלאות הפרימיטיבית של הערבים – שיטות הדברה, טיפול בבעליי חיים. וכן תודות לעלייה שהגדילה את השוק שצרך מוצרים חקלאיים .

הכפלת האוכלוסייה

מאות שנים לפני ההתנחלות הציונית היתה האוכלוסייה הערבית סטטית בשל תמותה גבוהה של תינוקות ופיגור כלכלי ותברואתי. העלייה הציונית העלתה את רמת התברואה הערבית. משנת 1922 עד 1942 הוכפלה האוכלוסייה הערבית מ-600 אלף למיליון ו-200 אלף נפש. תמותת התינוקות באוכלוסייה הערבית בין השנים 1921 ו-1939 פחתה ב-27 אחוזים. ואילו בעבר הירדן ובמצריים היא נשארה כמעט ללא שינוי. אוכלוסיית מצרים גדלה באותה תקופה ב-25 אחוזים בלבד. על הקשר בין המערכת הרפואית שהביאו היהודים לבין רמת התמותה של התינוקות ניתן ללמוד מן ההבדלים בין האזורים בהם חיו יהודים לבין אזורים בהם לא דרכה רגל יהודית. בשנים 1937 ו-1939 היתה תמותת תינוקות בבית לחם וברמאללה בשעור של 171 עד 176 ילדים לכל אלף ילדים חיים. בחיפה בה כמחצית האוכלוסייה היתה יהודית ירדה התמותה ל-118.7 לכל אלף ילדים חיים. ביפו בה היוו היהודים (יחד עם תל-אביב) 71.9 אחוז מכלל האוכלוסייה ירדה תמותת התינוקות הערביים ל-81.4 לכל אלף.

מאלקולם מקדונלד, שר המושבות בממשלת צ'מברליין, שאין לחשוד בו באהדה יתרה ליהודים, הצהיר כי "אילו לא עלה אף יהודי אחד לארץ ישראל אחרי 1918, סבורני שהאוכלוסייה הערבית בארץ ישראל היתה מונה קרוב ל-600 אלף נפש… בזכות השרותים הרפואיים החדישים שהיהודים מביאים לארץ ישראל… ניתן להם לילדי ערב … להיוולד ולהתפתח יפה אלמלא כן לא היו נושמים את אוויר העולם".

מה שמקדונלד לא ציין הוא שהאוכלוסיה גדלה פי כמה לא רק בגלל תנאי התברואה שהביאו היהודים אלא בגלל המדיניות הבריטית שהביאה ערבים לארץ מכל קצווי הלבאנט.

[בקרוב אפרסם ממצאים חדשים שמאז 1871 עד 1948 קמו באץ 196 כפרים ערביים רובם בסמוך לישובים יהודים רובם של ערבים שבאו מחוץ לארץ ישראל – אוקטובר 1915]

עליה ברמת החיים

העלייה היהודית הביאה גם לעליה דרסטית ברמת החיים של הערבים. פועל ערבי מקצועי השתכר בארץ ישראל בשנות השלושים והארבעים מ-5 עד 12 שילינג ליום . בעיראק שילמו באותה תקופה שילינג ליום ובסוריה שילינג עד 2.5 שילינג.

האם רוב הטובה שהשפענו על הערבים שינו את עמדתם כלפי היהודים?

בכלל לא. בשנת 1945 הגיש המזכיר הכללי של הליגה הערבית תזכיר לוועדת החקירה האנגלו אמריקנית בה הוא אומר בין היתר: "הערבים פשוט קמים ומכריזים 'לא'. איננו ריאקציונרים ואיננו נחשלים… אנו עם חי וחזק ביסודו, אנו נמצאים בתקופת הרנסאנס שלנו, אנו מולידים אותו מספר ילדים ככל עם אחר בעולם, עדיין מצוי בקודקודנו מוח. יש לנו מורשת גדולה של תרבות וחיי רוח. לא נרשה שישלטו בנו לא עמים גדולים ולא עמים קטנים ואף לא עמים מפוזרים".

הנעבעך של הנאכבה

לפלסטינים היה יכול להיות טוב אילו השלימו אתנו וקיבלו אותנו והבינו כי שיבת ציון איננה תנועה קולוניאליסטית שתחלוף מן העולם. אך לפלסטינים היה מזל רע של מנהיגות מתועבת. מנהיגם הבולט בתקופה שקדמה למדינה היה המופתי, חאג' אמין אל חוסייני, שגייס מוסלמים למען היטלר והיה שותף להשמדה. אם יש מקום לבקשת סליחה ומתן פיצויים בין שני העמים – הפלסטינים עדיין לא ביקשו סליחה ולא שילמו לנו פיצוי על השואה שהיו שותפים לה.

במקום זאת התקנאו בשואה שלנו והמציאו מיני-שואה משל עצמם – הנאכבה. זו לא היתה שואה אבל אסון לא קטן. מאות כפרים שלהם נמחקו מעל פני האדמה, מאות אלפים עזבו מרצון בגלל מנהיגיהם המושחתים וחלקם בכוח, אם מחוסר ברירה ושיקולים צבאיים וגם תודות לתבונתו של דוד בן גוריון. הנכבה איננה שואה אלא אסון שהפלסטינים המיטו על עצמם. האסון הזה אינו גדול מאסונם של מיליוני טורקים, יוונים, הודים, פקיסטנים ובני עמים אחרים שבעקבות מלחמות שהתחוללו במאה העשרים עקרו ממקומם. רק "בעיית הפליטים" הערביים הפכה להיות מורסה הממוקמת על ישבנו של העולם ומבקשת פתרון. אסונם של הפלסטינים איננו הגרוש והבריחה. אסונם נגרם על ידי אחיהם שהנציחו את בעייתם.

אזרחי ישראל הערבים

לפלסטינים מעבר לקו הירוק יש שני חלומות רטובים – האחד הוא לזרוק את היהודים לים והשני הוא להשיג תעודת זהות ישראלית.  "ערביי ישראל" כבר הגשימו את החלום של תעודת הזהות. אלה החולמים גם את החלום השני צריכים לדעת שזה לא ילך יחד לאורך ימים. ערבי ישראלי הרואה עצמו חלק מהעם הפלסטיני מקומו בפלסטיין שהיא ירדן.

מצבם של ערבים  בעלי אזרחות ישראלית טוב יותר ממצב כל אחיהם בכל מדינות ערב, כולל המדינה הפלסטינית שלא תקום. ערביי ישראל נהנים מחרות פוליטית שאין דוגמתה באף לא מדינה ערבית אחת. הם נהנים מרמת חיים גבוהה פי עשרות מרמת החיים של הירדנים והסורים [גם לפני המלחמה המתנהלת שם] והמצרים. הם משכילים יותר, בריאים יותר, שבעים יותר. מצבם של פלסטינים שנאנקו מתחת לעול הכיבוש הישראלי בתחומי יהודה ושומרון ועזה קצת פחות טוב מזה של אחיהם אזרחי ישראל. אך מצבם טוב לאין שעור ממצב אחיהם בירדן, בסוריה וביתר מדינות ערב. מצבם יותר טוב ממה שעתיד להיות מצבם תחת שלטון מדינה פלסטינית אם חלילה תוקם.

חזרה למלחמת השחרור

חיינו שנים רבות בתקווה שאם נתנהג יפה לערבים, נלמד אותם את ביאליק וטשרניחובסקי הם יהפכו לציונים ולאוהבי ישראל. זה לא קרה. הניסיון ההיסטורי מלמד שרמת חיים אינה יכולה לכבות שאיפות לאומיות והשכלה רק מגבירה ומחזקת שאיפות אלה. וזאב ז'בוטינסקי כבר עמד על כך לפני שבעים שנה במאמרו "קיר הברזל". ערביי ישראל גילו נאמנות למדינה שהיטיבה עמם כל עוד נדמה היה שהמדינה חזקה ותהדוף את אויביה מבחוץ ותדכא את אויביה מבית. הסכם אוסלו לא נתפרש על ידם כפיוס היסטורי. הוא התפרש כסיבוב הגלגל ההיסטורי לאחור, כהתגברות הפלסטינים על הפולש הציוני. טענות הקיפוח של ערביי ישרא , אינן אלא עילה להחזרת הגלגל לאחור. מדיניות עיוורת של ממשלות ישראל לדורותיהן לא השכילה ולא ניסתה ליצור שותפות אמת עם ערביי ישראל – שותפות של שוויון זכויות שיכלול גם שוויון חובות. ומעל לכל תוך אכיפת החוק ללא פשרות.

אבל ממשלות ישראל לדורותיהן לימדו את ערביי ישראל שאין דין ואין דיין. כי עוד הפגנה ועוד לחץ ועוד אינתיפאדה יחזירו את הגלגל לאחור. וכיום אנו עומדים לא בפני פיוס היסטורי אלא על סף מלחמת שחרור חדשה, הפעם מלחמת שחרור של הפלסטינים. ובראשנו לא עומד דוד בן גוריון אלא בנימין נתניהו הנשען על קואליציה רופפת.

גבולות 1937

אחרי שנסוגונו לגבולות 1923 בלבנון דורשים מאתנו מאתנו לסגת לגבולות 1967 ביהודה ושומרון. ואחר כך ידרשו שניסוג לגבולות החלוקה של שנת 1947 ואם לא נעשה את זה תהיה כאן אינתיפאדה וכו'. ואחרי גבולות 1947 נתבקש להסכים לגבולות ועדת פיל משנת 1937שהותירה לנו איזו פיסת אדמה בסביבות תל אביב.

ז'בוטינסקי לימד אותנו שאם שני צדדים מתמקחים והאחד אומר כולה שלי והשני אומר חלקה שלי יקבל השני חלק מחלקה, אם בכלל.

על מנת להחזיר את הדברים לפרופורציה הבה נתחיל מגבולות שנת 1000. הכוונה היא ל- 1000לפני הספירה – תקופת מלכות שלמה. כאן נוכל לחשוב על איזו פשרה טריטוריאלית – נשמע מה הם מוותרים ונאמר מה אנחנו מוכנים לוותר.

למרות הכל אופטימיות

הדברים הנכתבים כאן [אוקטובר 2015] בעיצומה של אינתיפדת אבנים וסכינים יישמעו אולי הזויים. אך יש מקום לאופטימיות. זו אופטימיות של אין ברירה. גם אנשי השמאל השפויים כבר לא מאמינים בהיתכנותה של תכנית שתי המדינות. הם רק חוששים, ובצדק, שנהפוך למדינה ערבית והכל יודעים שאין מדינה ערבית דמוקרטית, הומנית, משכילה. 

 חוסר הברירה יביא לפיתרון. חלק גדול מערביי ישראל הם כבר חלק מן הפתרון הזה. עובדים ומתפרנסים יפה לומדים באקדמיה, תופסים משרות חשובות ברפואה ובתעשיה ויש התקדמות. למרות הצהרותיהם כי הם "פלסטינים" איש מהם אינו מתכוון לעבור למדינה פלסטינית או ערבית. יש ביניהם החותרים תחת המדינה ואת אלה יהיה צורך לסלק במוקדם או במאוחר או להושיב בכלא.

חוסר הברירה של הימצאותנו יחד יביא לפיתרון. אולי מדינה אחת עם רוב יהודי ומיעוט ערבי גדול המקבל על עצמו את כלליה וחוקתה של מדינת הלאום היהודית.[הנותנת לנו למשל עדיפות בעליה]. תיתכן פדרציה בין שתי אוכלוסיות: מדינת ישראל וגוף מדיני למחצה. שני הגופים יהיהו שותפים בכלכלה בפיתוח בתעסוקה ובקידמה. אך לחלק הערבי לא תהיה שליטה על הכוח הצבאי. הרי גם החסידים המובקים של שתי מדינות איננו מתכוון לתת לפלסטינים אפשרות להקים בשכנותנו עוד חמסטאן. או להקים מדינה פלסטינית שתהפוך פתח כניסה לדעאש.

הנה יש ערבים שאפשר וצריך לחיות עמם

ttps://www.facebook.com/StandWithUs/videos/10153279991132689/?__mref=message_bubble

 וגם ערביה פשוטה המבינה את המציאות

 האם איבדנו את היכולת להאחז בקרקע

–  התיאוריה של קרל יונג
– "אפשר גם בלי החרמון"
– גם על עגבניות אפשר לוותר
– האחזות הפלסטינים באדמה לפי דרוויש
– לחזור לקופסת הקרן הקיימת

לפני זמן מה הופיעה בארצות הברית ביוגרפיה של קרל יונג, מחלוצי הפסיכואנליזה, שהיה גם בר פלוגתה של זיגמונד פרויד. יונג פיתח בין היתר תיאוריה של אל-מודע, כחלק של הנפש המורכב הן מחוויותיו האישיות של הפרט והן מן החוויות התרבותיות המשותפות לחברה אליה נולד, והעוברות מדור לדור.

היהודים איבדו את הכושר לחיים מדיניים. קרל יונג 1910

.

לפי יונג מתגבשים בכל עם היסודות הכלל אנושיים בצורה ייחודית, לאומית או גזעית, דבר המסביר את הניגודים והמתיחויות בין העמים. יונג ראה בעליית הנאציזם בגרמניה ביטוי לתהליך -מחריד, מבהיל אך בלתי נמנע – של התגשמות היסודות הארכיטיפיים שבתרבות הגרמנית , יסודות המנוגדים מהותית לאלה של היהדות. תפיסה זו הניעה אותו למלא תפקיד מרכזי בתחום המקצועי שלו בגרמניה הנאצית ולהתעלם מכך שכל מוריו, חבריו ותלמידיו היהודים גורשו מגרמניה או נרצחו.

לגבי היהודים הגיע יונג למסקנה שאחרי אלפי שנים של חיים בלי קרקע ובלי ריבונות מדינית הם איבדו את היכולת לבסס עצמם בצורת קיום של מדינה עצמאית.

אף שרוב תלמידיו ומפרשיו של יונג היו יהודים, האשימו אותו באנטישמיות אף שהוא הסתייג בגלוי מן האנטישמיות.

לא צריך להיות אנטישמי כדי להגיע למסקנה כי העם היהודי אינו כשיר לחיים מדיניים, לקשר אל הקרקע. הרי התנועה הציונית לזרמיה השונים חתרה מראשיתה להפוך את הפירמידה של היהודי העוסק ב"לופט געשעפטן" (עסקי אוויר ביידיש). שורה של יוצרים נתנו ביטוי ליהודי הזה המעופף ונטול השורשים, החל בשלום עליכם ובתיאורי העיירה שלו וכלה בצייר מארק שאגאל שיהודיו מנותקים תדיר מהקרקע.

"אפשר גם בלי החרמון"

נדרשתי לתאוריה של קרל יונג בעיקבות דברים שכתב ב"הארץ" ד"ר אורי בר יוסף,[ הדברים נכתבו בחודש מרץ 2000] מרצה בחוג למדע המדינה באוניברסיטת חיפה. במאמרו אומר הפרופסור המכובד כי ישראל יכולה להסתדר גם בלי החרמון. ויש לו המון נימוקים: החרמון לא מנע הפתעה גם במלחמת יום הכיפורים; יש אמצעים אלקטרוניים המאפשרים לוותר על כל אמצעי קרקעי ועוד נימוקים כהנה וכהנה.

 דומה כי זכות היוצרים ל"אפשר גם בלי" מגיעה לשמעון פרס, שאמר כי בעידן הטילים ארוכי הטווח אין צורך ברמת-הגולן ואין כל משמעות לעומק אסטרטגי. אחריו באה שורה ארוכה של הגיגנים בפרוטה, גנרלים של שבשבת רוח פוליטית ומומחים אסטרטגיים למיניהם.אחרי שאפשר בלי הגולן ובלי החרמון צפויים לנו עוד הרבה "אפשר בלי". אפשר בלי בקעת הירדן, אפשר בלי ההתנחלויות, אפשר בלי הגליל, אפשר גם בלי ירושלים, אפשר גם בלי הנגב, ובוודאי אפשר גם בלי מדינת ישראל.

היתה לי באחרונה שיחה עם קצין בכיר, שהראש שלו עדיין לא הורעל ב"אפשר בלי". הוא אמר לי כי כל הדיבורים הללו הם קישקוש גמור. מלחמת המפרץ הוכיחה כי גם המדינה בעלת הטכנולוגיה המפותחת ביותר בעולם, שכתשה את עיראק בטילים ובהפצצות משך שבועות ארוכים, נזקקה בסופו של דבר לשרשרות הטנקים כדי להכריע את המערכה. העובדה שניתן לשלוח אלינו טיל ממרחק מאות קילומטרים איננה מקטינה את הסכנה שאלפי טנקים סוריים יגלשו לתוך הגליל. בסיבוב הבא,אם זה יהיה מגבולות ה-6 ביוני. [היום כבר אין צבא סורי שיגלוש מהגולן. אך תארו לכם הייכן היה דעאש אם היינו מקבלים את עצותיהם של "אפשר בלי" – פברוא 2006]

אך לביטוי "אפשר גם בלי" יש משמעות עמוקה יותר מן העמדה הטקטית או האסטרטגית. הביטוי הזה מבטא אולי את העובדה שהעם היהודי בעצם איננו כשיר לחיים מדיניים על קרקע משלו.
גם על עגבניות אפשר לוותר

אפשר גם בלי עגבניות

לעניין הכושר שלנו להאחז בקרקע שייך גם הסיפור הבא:

פרופסור הלל וייס ספר לי כי בשיחה שהיתה לו בשעתו עם דן מרידור, כשהיה שר האוצר, אמר לו מרידור כי אם אפשר לקנות עגבנייה במקום כלשהו בעולם, שהיא זולה יותר מעגבנייה המיוצרת כאן, יש לוותר כאן על ייצור עגבניות ולהעדיף יבוא של עגבניות. אמירה זו, אומר פרופסור וייס, היא הביטוי לתלישות מן הקרקע.

הלל וייס (צילום: זאב גלילי)

היחס הזה לעגבנייה בא לביטוי במדיניות הישראלית שיש בה כבר קונסנזוס דה פקטו מימין ומשמאל. אנחנו "יכולים בלי" ומוותרים בקלות דעת מטורפת על שטחי מולדת וכמעט אין פוצה פה ומצפצף. סאדאת לא היה מוכן לוותר על גרגר אחד מאדמת סיני הקדושה, שהיסטורית לא היתה מעולם חלק ממצריים. אסד אינו מוכן לוותר על אבן אחת מאבני הגולן שמלבד זכותנו ההיסטורית עליו שלטה בו מדינת ישראל יותר שנים מאשר סוריה. והפלסטינים, עם שהציונית הקימה ועיצבה, לא יוותרו על אף גרגר מאדמת פלסטינה.

האחזות הפלסטינים באדמה לפי דרוויש

צריך לקרוא היטב את מחמוד דרוויש כדי ללמוד לא רק מה הפלסטינים שואפים לעשות לנו, אלא גם כיצד הם מטפחים את הקשר שלהם לקרקע.

הוא קורא לנו להסתלק::"תמותו במקום שתרצו אך אל תמותו בינינו". : "הגיע הזמן שתסתלקו/ ותשכנו היכן שתרצו אך אל תשכנו בינינו/ הגיע הזמן שתסתלקו/ לנו העבר כאן/ לנו זעקת החיים הראשונה/ לנו העבר כאן/ לנו ההווה וגם העתיד..

מחמוד דרוויש ויקישיתוף

אך דומה שהמשפט החשוב ביותר בשיר הזה הוא "לנו יש את שאין לכם: מולדת".

ובשיריו האחרים הוא נותן ביטוי לקשר העמוק אל האדמה: "לסרק את חיטתנו בריסים. ללכת קלים על אדמתנו,/ לקדש את שעות לפני הערבים על עצי האזדרכת…"

לחזור אל קופסת הקרן הקיימת

כשהייתי ילד היתה תלויה על הקיר, בכל כיתה, הקופסה הכחולה.היתה זו הקופה הקטנה של הקרן הקיימת,עליה מצויירת מפת ארץ ישראל ("מדן ועד באר שבע"). בכל יום שישי היה כל ילד חייב להביא כמה פרוטות ולהטילן לתוך הקופסה "קודש לגאולת אדמת ארץ ישראל".

קופסת קרן קיימת ויקיפדיה יוצר GFDL

החינוך הבית"רי שקיבלתי גרם לי להתמרד במנהג הזה. כי בבית"ר למדו אותנו את שירו של אורי צבי, "אמת אחת ולא שתים":

"רבותיכם לימדו: ארץ בכסף נקנית

קונים את הניר ותוקעים בו מעדר

ואנוכי אומר: אין ארץ בכסף נקנית

ובמעדר חופרים וקוברים את המת"

בכל יום שישי היתה חוזרת הסצינה. כל ילד נגש לקופסה ובחגיגיות מטיל את הפרוטה. אני הכרזתי שוב ושוב כי איני תורם. פעם אף הפגנתי בדרך של קריעת מטבע נייר של כמה אגורות (שהאוצר הנפיק בשנות החמישים) מעשה שגרר אחריו עונש והזמנת ההורים לשיחה עם המחנך.

היום, בעקבות החלטת בית המשפט העליון, מן הראוי להקים מחדש את הקרן הקיימת. לא זו שמתחזקת יערות ומספקת כרטיסי טיסה לפקידיה. קרן קיימת ממש לגאולת הארץ, לקניית אדמות. קרן שהתקנות שלה יהיו כמו תקנות הקרן המקורית- רכישת אדמות שתישארנה לצמיתות בבעלות העם היהודי, לא יימכרו אלא יוחכרו ורק ליהודים.

זו גם ההזדמנות לחדש את בולי הקרן הקיימת שהיו מודבקות על כל תעודה והיו חלק מן המכשיר החינוכי להנחלת ארץ ישראל בדור שבו ארץ ישראל לא היתה מלה גסה.

בג"ץ מחלק קרקעות לערבים

כינונה מחדש של הקרן הקיימת דרוש כהפגנה נגד החלטת בג"ץ, שחייבה את המדינה להקצות אדמות לערבים גם בישובים יהודיים. אך ההפגנה לא תפתור את הבעיה שבה הבג"ץ העמיד אותנו מול רגע האמת של המדינה היהודית.

לפני כמה חודשים כתבתי כאן קטע מבדח על "הבגץ האחרון" בו יגיש מישהו עתירה שתבקש לקבוע כי מדינת ישראל אינה חוקית. הבג"ץ יחליט כי העתירה צודקת ואחרון השופטים יכבה את האור.

אורי-צבי-שנות-השלושים

מסתבר שבמדינת היהודים – ההופכת במהירות למדינת כל אזרחיה ולעתיד גם בלי יהודייה - הגבול בין סיפור מבדח למציאות מפחידה דק מאד. בית המשפט העליון הסתמך בפסק דינו בין היתר על מגילת העצמאות. האם נעלם מעיני השופטים הנכבדים כי באותה מגילה נאמר גם כי מדינת ישראל מושיטה יד שלום לשכניה וכי היד הזו נשארה תלויה עד היום? האם נעלם מעיני השופטים הנכבדים כי במרחק יריקה מבניין בית המשפט העליון מטילה הרשות הפלשתינאית עונש מוות על כל ערבי המוכר קרקע ליהודים? האם נעלם מהם כי חוק כזה קיים גם בירדן?

אורי צבי אומר באותו שיר:

"רבותיכם לימדו: יש אמת אחת לאומות:

דם תחת דם – ולא היא אמת יהודים"

ואנוכי אומר: אמת אחת ולא שתים

כשמש אחת וכשם שאין שתי ירושלים".

שום דבר לא נעלם ודאי מעיניהם של השופטים המלומדים. אבל להם יש תפיסה מה צריכה מדינת ישראל להיות, ואני מרשה לעצמי לומר שתפיסה זו חותרת תחת עצם אושיות המדינה ומשחקת לידי אויבי ישראל.

באותו נושא ראה ראיון עם יעקב חרותי