בתגובה על הצהרת מנהיג ערבי כי ארץ ישראל היא ארץ ערבית, כתב נתן אלתרמן את השיר הבא:

נוצצים כוכבי ליל במצמוץ
וזורעים את אורם הרעוד
על העיר השוקטת אל-קודס
שחנה בה המלך דאוד.

ומשם הם צופים ורואים
את העיר אל-חליל ממרחק,
עיר קברו של האב אברהים,
אברהים שהוליד את איסחק.

ומשם קו אורם השנון
אץ לצבוע בזוהב אורו
את מימי הנהר אל-אורדון
שיעקוב במקלו עברו.

לילה צח. ברמיזה אורירית
נוצצים כוכבי ליל כחוק
על הריה של ארץ ערבית
אשר מוסה ראה מרחוק.

משורר ארץ ישראל

בימים אלה ימלאו 31 שנים למותו של נתן אלתרמן, המשורר שמשנה לשנה הופך להיות יותר ויותר אקטואלי. המשורר שהכריז כי "אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו" . המשורר שהיה הרוח החיה בהקמת      "התנועה למען ארץ ישראל השלמה" ואמר: " מי שיחזיר את חלקי הארץ הללו יצטרך לפני כן לכתוב     תנ"ך אחר" . עד סוף ימיו טען כי אין ולא הייתה אומה פלסטינית. הקרויים פלסטינים הם חלק מן האומה הערבית, אמר. ברגע שהכרנו באומה נפרדת כזו איבדנו את הבסיס לצדקת הציונות והענקנו לגיטימציה לטרור.

קטונתי מלהביע דעה על שירתו הלירית של אלתרמן. אציין רק שיש הרואים בו את גדול המשוררים מאז ביאליק ואורי צבי. באומרי שאלתרמן נעשה אקטואלי יותר כוונתי לשירתו בז'אנר, שהמבקר דן מירון מכנה " תת תקני" . השירים שפרסם משך 22 שנים (1943-1965) ב" טור השביעי" בעיתון " דבר" .

על מידת הרצינות בה התייחס אלתרמן לחלק זה של יצירתו שמעתי מפי הסופר חיים באר, שעבד באותה תקופה ב" דבר" . אלתרמן נהג להגיע למערכת מבעוד יום עם כתב היד, יושב שעה ארוכה ומשכלל אותו, בודק את ההגהות ומכניס עוד ועוד שינויים, הטיפול בטור שלו היה סיוט לפועלי הדפוס ולעורכים.

במה אלתרמן אקטואלי היום?

ניתן לשירתו לדבר:

כה אמר השטן

" …אז אמר השטן: הנצור הזה

איך אוכל לו.

איתו האומץ וכשרון המעשה

וכלי מלחמה ותושיה עצה לו.

ואמר: לא אטול את כוחו

ולא רסן אשים ומתג

ולא מורך אביא בתוכו

ולא ידיו ארפה כמקדם,

רק זאת אעשה: אכהה מוחו

ושכח שאיתו הצדק.

כה דיבר השטן וכמו

חוורו שמים מאימה

בראותם את השטן בקומו

לבצע המזימה" .

(שיר זה לא פורסם בחיי המשורר. מצאה אותו בתו, תרצה אתר בעזבונו).

השלום כחומר נפץ

" …הדנים על שלום ברב-חפץ

חייבים לשנן וללמוד

כי שלום הוא אחד מחומרי הנפץ

היכולים להחריב עולמות.

ולכן הקמת השלום יש בה פחד

כי ארגז דינמיט הוא, ומי יחזיקנו?

ואמנם העמים מקימים אותו יחד –

ומיד מתחילים לתרחק ממנו

… כדי שאותו השלום בקומו

לא יבשיל מלחמה חדשה בשקט,

יש הכרח שיהיה השלום בעצמו

מלחמה בלתי פוסקת

מלחמה נגד כל השלמה ומורך,

נגד כל עיוות-דין של יהיר ועם,

ואפילו שמירת השלום, לעת צורך

משומרי השלום בעצמם"

נצחון המסלפים

בשירו " תחרות לניסיון" מתאר אלתרמן תחרות בין ארבע חרויות: חופש הדיבור, חופש הדת, חופש ממחסור וחופש מפחד. כשנעמדו המתחרים על קו הזינוק הצטרף לתחרות " חופש הסילוף" .

צחקו הצופים. מה כוחו של חופש הסילוף מול כוחן של יתר החרויות קלות הרגליים. אך הנה זינקו החמישה ואז

" רחבו העיניים

אילמה כל לשון

הסילוף הפיסח

מגיע ראשון"

—

" ובמרכז הזירה התייצב הסילוף

ויקרא: לי הכתר, אני האלוף"

אלתרמן מסביר את הסיבות לנצחון הסילוף.

" הנותנים לו לגשת לשדה התחרות

מנחילים למפרע תבוסה לחרות" .

—————————————————————————————————————-

קישור לכל שירי אלתרמן – מילים מנגינה וביצועים

http://www.alterman.org.il/%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%94/%D7%A1%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%9D%D7%91%D7%99%D7%95%D7%98%D7%99%D7%95%D7%91/tabid/64/CurrentPage/1/Default.aspx

ראה מטח קסאמים על מערכות העיתונים

איך הפכה מלה שהיתה במרכז האתוס הציוני למושג המעמיד אותנו במחנה אחד עם הנאצים * מה בין כיבוש הארץ מראשית הציונות לכיבוש יהודה ושומרון בששת הימים * ומה בינן לבין כיבוש העברית, כיבוש העבודה, כיבוש השממה, וכיבוש לבבות * קווים למחקר סוציופתולוגי של החברה הישראלית

מה לא אומרים על הכיבוש ובמה לא מאשימים אותו. בראש ובראשונה הוא אשם באיבה הערבית כלפינו. הוא אשם בהשחתה הפנימית שלנו ("הכיבוש משחית"). הוא אשם בעליית האלימות, אובדן הסולידאריות החברתית, הפערים החברתיים, תאונות הדרכים, קריסת מערכות החינוך והבריאות, זיהום האוויר. והאם שמתם לב כמה גברים רצחו את נשותיהם מאז הכיבוש ובגללו?

האמנם זו משמעות הכיבוש בשפתנו? הבה נבדוק מה אומרים המילונים. כי בהם נמצא את חכמת השפה שלא תמיד נמצאת אצל המדברים בה

מה זה "כיבוש"

בעגה הישראלית המודרנית קבלה המלה כיבוש משמעות של השתלטות על שטח מדינה שאינה שלך, דיכוי אוכלוסייתה וניצולה. האנלוגיה לתקופת הכיבוש הנאצית באירופה אינה מקרית.

לא זו המשמעות ההיסטורית של המלה כיבוש בשפה העברית. המשמעות המקורית היא הפעלת כוח כדי להשיג משהו אבל לא דווקא במשמעות שלילית. הכיבוש איננו נטילת דבר שאיננו שלך ולא תמיד פרושו השתלטות על שטחי ארץ. "ומלאו את הארץ וכבשוה" (בראשית א-28) מצווה ה' את אדם וחווה והכוונה ודאי איננה שיכבשו ארץ לא להם. כזוהי גם המשמעות של כיבושי יהושע "ונכבשה הארץ לפניהם" (יהושע יח-1). לא מדובר כאן בהשתלטות על ארץ לא לך, זו הארץ שנתן ה' לבני ישראל כפי שהבטיח לאבי האומה.

יש בתנ"ך גם שימוש רב במילה כיבוש במשמעות של השתלטות עויינת על שטח לא לך. אך גם בתנ"ך, ויותר מזה בספרות חז"ל ואחריה, המשמעות הבסיסית של "כיבוש" היא של השגת משהו במאמץ רב, לרוב בקונוטציה חיובית . "כיבוש היצר" ("איזהו גיבור הכובש את יצרו") הוא הדוגמא המובהקת לכיבוש כזה.

בלשון העברית החדשה קיבל ה"כיבוש" משמעות של השג חשוב שהושג במאמץ רב. "כיבושי העברית בדורנו" קרא הלשונאי הנודע יצחק אבינרי לספרו על חידושי העברית בתקופתו (1946). וביאליק כתב "הלא שעת מלחמה וכיבוש היא עתה לשפתנו ולשירתנו". וכך נולדו שורה של מושגים הקשורים בכיבוש, שכולם במשמעות השג הכרוך במאמץ גדול: כיבוש העבודה, כיבוש השממה, כיבוש התעשיה, כיבוש הלבבות (במשמעות חינוך), כיבוש התעשיה ובמשחק כדורגל כובשים שער.

אבל הלשון העברית החדשה נשארה נאמנה גם למשמעות המקורית של כיבוש הארץ בידי יהושע. בהמנון לח"י "חיילים אלמונים" כתב אברהם שטרן (יאיר): "בערים בכפרים את דגלנו נרים ועליו הגנה וכיבוש".

שולמית אלוני, שרת החינוך לשעבר, אמרה פעם שצריך להוציא את ספר יהושע מן התנ"ך. יהושע נשאר בתנ"ך למרות שולמית אלוני. את יאיר הצליחו לרצוח אך לא למחוק את שירת חייו.

איך הפכנו כובשים

כששיחררה מדינת ישראל חלקי ארץ ישראל שהיו מחוץ לגבולותיה 19 שנים היא לא ידעה מה לעשות בהם. בתהליך הראוי למחקר סוציו-פתולוגי של החברה הישראלית הפכו השטחים המשוחררים לשטחים "כבושים", שצריך לעשות הכל כדי להיפטר מהם והם הגורם לכל צרותיה של המדינה.

הצבר הישראלי הכובש מתוך ספרו של דוש

מי שרוצה לעקוב אחרי התהליך הזה יכול למצוא אותו בספר הכי מצחיק והכי רציני שיצא לאור בשנה האחרונה בישראל. זהו הספר "דוש", בהוצאת מוזיאון ארץ ישראל והוצאת יד יצחק בן צבי, והוא כולל עשרות קריקטורות של קריאל גרדוש המוכר יותר בכינויו "דוש". הספר, שראה אור בעקבות תערוכה במוזיאון ארץ ישראל מביא מידגם מייצג של היצירה הענקית של דוש משנת 1921 ועד שנת 2000, כולל יצירות מן העיזבון ומארכיונים פרטיים שלא פורסמו מעולם. אין צורך להוסיף מילה אחת קריקטורה אחת שווה מיליון מילים.

בספרו "קללת הברכה", מגלה שבתי טבת כי תכניות צה"ל ערב מלחמת ששת הימים היו מלכתחילה לתפוס שטחים קטנים ברצועת עזה ובצפון סיני כדי שישמשו כקלפי מיקוח כלפי המצרים. לא היו תוכניות של כיבוש שטחים. דיין שינה את התכניות המקוריות שהציב אשכול, במטרה להכות את כל הצבא המצרי בסיני, אך גם הוא לא התכוון לכבוש את כל סיני וגם לא את כל יהודה ושומרון והגולן והדברים התגלגלו כפי שנתגלגלו.
מכל מקום בתום המלחמה היתה הממשלה בדעה פה אחד (ויש לזכור שבממשלה זו ישב מנחם בגין) שבתמורה לשלום תיסוג לגבול הבינלאומי עם מצרים. לגבי ירושלים היתה מחלוקת ודיין הכריז "חזרנו אל הקדושים במקומותינו". אבל גם דיין אמר כי הוא ממתין לטלפון מן הערבים והטלפון בושש לבוא.

ערי ז'בוטינסקי אמר פעם כי היחס שלנו לשטחים הוא כמו של אדם שתפס בזנבו של דוב. הוא רוצה לעזוב את הזנב אבל הזנב איננו מרפה ממנו.

תיכנן קונפדרציה עוד לפניששת הימים. משה דיין (ויקישיתוף)

במבט לאחור דומה כי האיש היחיד שהבין את המתרחש ואת המציאות החדשה שנוצרה היה משה דיין. היה לו גם רעיון איך לפתור את הבעיה. טבת מגלה כי חצי שנה לפני פרוץ מלחמת ששת הימים – כשאיש בישראל לא צפה את הכיבוש הצפוי – היתווה דיין בהרצאה בפני סטודנטים בירושלים רעיון של קונפדרציה בין ישראל ערביי יהודה ושומרון וממלכת ירדן. דיין אמר כי שיתוף הפעולה הקונפדרטיבי יהיה בעיקר בתחומי הכלכלה ואילו נושאי הביטחון והחוץ יהיו בידי כל אחת מן המדינות. הואיל ולא דובר אז על מדינה פלסטינית ניתן להבין כי דיין התכוון לסוג של שלטון ישראלי על הגדה המערבית בלי שתהיה בעיה שערביי חבל ארץ זה יצביעו לכנסת.

קפיצה ברמת החיים

על רקע אותה הרצאה אפשר להבין את מדיניותו של דיין לאחר המלחמה לנהוג כבוד בערביי ארץ ישראל ולראות בהם בני ברית לעתיד. בטווח הקצר מדיניותו של דיין הצליחה לכאורה.
עד לפרוץ האינתיפאדה ב-1987 ידעו ערביי ארץ ישראל חיים שטובים מהם לא היו להם מעולם ואולי לא יהיו עוד. בעשרים השנים שחלפו מאז ה"כיבוש " חלה קפיצה עצומה ברמת החיים שלהם – פרי מדיניות הגבולות הפתוחים. מספר כלי הרכב הפרטיים גדל פי עשרה, מנויי הטלפון פי שישה, טרקטורים פי תשעה. רמת הבריאות עלתה פלאים, מספר מכשירי חשמל ביתיים הגיעו לכל בית ועוד ועוד.

אף על פי כן פרצה האינתיפאדה וההמשך ידוע. הסיבות לכך מרובות. אך אם נרצה לתמצת במשפט אחד נוכל לומר בוודאות כי ישראל נהגה כל השנים אכן ככובש זמני ולא כשלטון של קבע. כשאתה הופך חבל ארץ שלם על תושביו לקלף מיקוח אל תתפלא אם בנין הקלפים הזה מתמוטט.

ציונות היא כיבוש

אם הכיבוש "משחית", אם אין לנו זכות להיות "כובש" ביהודה ושומרון, הרי כל ישיבתנו כאן מראשית הציונות היא מציאות של כיבוש משחית.

זאב ז'בוטינסקי במאמר "ציונות ומוסר" משנת 1916 מנתח את הבעיה הזו. הוא אומר שם כי הפרלמנט של המדינה היהודית שתקום צריך להיבחר על ידי כל אוכלוסיית הארץ יהודים וערבים. באותה תקופה היה מספר היהודים בארץ ישראל 100 אלף ומספר הערבים משני גדות לירדן היה 600 אלף. ז'בוטינסקי דחה הצעות שנועדו להשיג רוב יהודי מלאכותי. כמו, למשל, מתן זכות הצבעה רק ליודעי קרוא וכתוב, שהיה מקטין את מספר המצביעים הערבים. ז'בוטינסקי דחה הצעה זו בנימוק שהיא נועדה להשיג מטרה מוסרית באמצעים לא מוסריים.

במקום זאת הציע כי התנועה הציונית תתבע צ'ארטר (מגילת זכויות) בינלאומי שיקבע שארץ ישראל שייכת לכל עם ישראל. באותה תקופה היו בעולם  כ-12 מיליון יהודים (כלומר פי עשרים ממספר הערבים משני גדות לירדן). מלאי המהגרים בכוח מגיע ל-8 עד 10 מיליון – כתב. עליה כזו תבטיח רוב יהודי יציב בארץ ישראל לדורות. ז'בוטינסקי אומר כי תכניתו אין פרושה הגירתם של ערביי הארץ, אך מי שירצה להגר אין להפריע לו. על הארץ הוא אומר: "כל מה שהוציא מוניטין לארץ ישראל בדברי ימי העולם, כל מה שהיה בה מהתפארת, כל תפקיד על-אנושי שמילאה הארץ, כל אלה היו פר רוחו של עם ישראל".

ולסיום הוא אומר: "אין התיישבות בלי שלטון. אם ההתיישבות מוסרית גם השלטון מוסרי".

תכנית המרד של חיים ארלוזורוב

תיכנן לתפוס השילטון בכוח. חיים ארלוזורוב

חיים ארלוזורוב, שהיה יושב ראש הסוכנות היהודית ומן המנהיגים המתונים ביותר של מפא"י, הגיע למסקנה, זמן קצר לפני שנרצח ב-1933, כי אין סיכוי שהיהודים יצליחו להגיע לרוב בארץ כל עוד נמשך שלטון המנדט הבריטי.
הוא העלה הצעה לסלק את הבריטים מן הארץ בכוח, להקים שלטון מהפכני שישלוט בכוח הזרוע על הרוב הערבי ויפתח את שערי הארץ לעליית המונית של יהודים עד שיהיה בה רוב יהודי.
תכנית זו דומה להפליא לתכנית "המרד המזויין " שז'בוטינסקי הגה במהלך שנות השלושים – שיגור אווניות עמוסות יהודים חמושים במקביל למרד בתוך הארץ. שתי התוכניות עלו בעשן משרפות אושוויץ.

ראה

מילון קצר של השפה המכובסת

 אהרון אמיר והעברית של הכנענים

http://www.zeevgalili.com/2013/03/17791

 הדובר הילידי מדבר ישראלית

http://www.zeevgalili.com/2011/03/14080

 השפה בה אנו מדברים היא ישראלית

http://www.zeevgalili.com/2011/02/13889

 סימפון – פרוש רש"י למילה נדירה בתלמוד

http://www.zeevgalili.com/2010/12/12866

 טמבל פרוש המילה וגילגוליה

http://www.zeevgalili.com/2009/11/7875

 גרשום שלום על אנרכיה בלשון

http://www.zeevgalili.com/2008/11/837

 יעקב שוויקה ומילונו"רב מילים"

http://www.zeevgalili.com/2010/07/969

 האם פרחה הוא כינוי גנאי?

http://www.zeevgalili.com/2007/11/498

 בעל המאה הוא בעל הדעה

http://www.zeevgalili.com/2005/05/10597

 הכשר משפטי למלה כוסית

http://www.zeevgalili.com/2005/01/7257

דונה גרציה (חנה) נשיא, היא אחת הנשים המופלאות בהיסטוריה היהודית. במאה ה-16 נחשבה לאשה העשירה בעולם, והיא מילאה תפקיד חשוב בהיסטוריה של טבריה.

דונה גרציה ( 1510-1569) נולדה בפורטוגל למשפחת אנוסים. כלפי חוץ נהגה כנוצריה אך נישואיה לבעלה נערכו בסתר כדת משה וישראל. היא נמלטה מפורטוגל וסייעה בכספה לאנוסים רבים להימלט משם. לאחר גלגולים רבים באנטוורפן ובוונציה הגיעה לפררה שבאיטליה שם כבר חייתה כיהודיה בגלוי. ב-1533 עברה לקושטא שבטורקיה וכאן ניהלה עסקי מסחר כה נרחבים עד שנזקקה לצי אוניות משל עצמה.

משך כל השנים ניצלה את עושרה כדי לסייע ליהודים ובמיוחד לאנוסים להימלט. בנתה בתי כנסת ישיבות ובתי חולים בקונסטנטינופול, בסלוניקי ובמקומות אחרים.

בשנת 1558 הצליחה להשיג מן הסולטאן הטורקי סולימאן הראשון (" המפואר" ) זיכיון על שטח העיר טבריה בתמורה ל-1000 דוקטים לשנה. היא הקצתה את המימון לשיקום העיר, אך לא זכתה להגיע אליה לפני מותה.

פינה בבית דונה גרציה בטבריה [צילום זאב גלילי]

שרידי טבריה העתיקה כיום. צילום: לאה קשת

ראה מאמר נרחב על דונה גרציה נשיא

המזימה “הציונית -אשכנזית” כנגד הדונה גרציה מנדס נשיא “מלכת האנוסים”

                       גירסה מעודכנת אוקטובר 2015

בשנת 2007 הוקרן בערוץ הראשון הסרט " היומנים של יוסף נחמני" של דליה קרפל * הסרט הציג את המפעל הציוני כמסע מתמשך של נישול, גזל, אונס ורצח * סרט זה הוא דוגמא טובה לדרך בה תפיסות פוסטמודרניות הופכות סרט " תיעודי" לסרט המעוות את המציאות * עכשיו כשצועקים געוואלד  על סגירת הערוץ הראשון טוב להיזכר בסרט הזה ודומיו * האם בשביל סקט כזה שילמנו את האגרה?

אם איש מן המאדים היה מגיע לכדור הארץ וצופה בסרטה של דליה קרפל, "היומנים של יוסף נחמני" , ששודר בערוץ הראשון, היה מגיע למסקנות הבאות:

• · בארץ ישראל יושב עם זר, היהודים, שבאו לכאן בסוף המאה ה-19.
• · משך עשרות שנים נישלו היהודים את הערבים על ידי רכישת אדמות וגרוש האריסים שעיבדו אותן.
• · לאחר הקמת המינה, הם פתחו בסדרת מעשי רצח וגרוש, כשהמטרה היא טהור אתני.
• · העיר טבריה עומדת במרכז הסרט כעיר שתושביה הערביים חיים בהרמוניה עם היהודים ומבקשים אך ורק שלום.
• · פרובוקציה יהודית מביאה לגרוש הערבים מהעיר ופיצוץ בתיהם על מנת שלא יחזרו.
• · המסר של הסרט מבוסס על צילומים – שיירות של פליטים נמלטים, שורה של גוויות הרוגים, חיילי צה" ל הנראים כקלגסים המובילים שבויים. וכן עדויות של ערבים על מעשי טבח אונס וביזה.
• · הוא מלווה בפרשנות של ההיסטוריון בני מוריס ושל פרופסור (לגיאוגרפיה) אורן יפתחאל.

הסרט סובב סביב יומניו של יוסף נחמני, האיש שעסק עשרות שנים ברכישת אדמות מידי ערבים ובהקמת ישובים על האדמות שנרכשו. מן הסרט מתקבל הרושם כי נחמני הפך בסוף ימיו למעין מהדורה מוקדמת של "שלום עכשיו" . הוא הביע שאט נפש ממעשי הרצח והביזה, קרא לעשיית שלום עם הערבים ולהחזרתם לבתיהם. מן הפרשנות למה שעשה נחמני כל ימיו עולה כי מה שהציונות כינתה "גאולת הקרקע" לא היה אלא נישול שיטתי של ערבים.לאחר שאיש המאדים יצפה בסרט תהיה מסקנתו חד משמעית. יש לסלק את היהודים מן הארץ הזו .

סרט חינוכי טוב

המסקנה הזו מחייבת להפוך את סרטה של דליה קרפל לסרט חובה בבתי הספר. יש בסרט הרבה אלמנטים חינוכיים שאסור להחמיצם. הוא מהווה דוגמא מצוינת למסקנה הנובעת מתפיסות פוסטמודריות שהן בהכרח גם פוסטציוניות ופוסטיהודיות. הוא גם יכול ללמד כי "סרט דוקומנטארי" איננו מסמך המתעד את המציאות אלא מכשיר לעיוותה.

תסריט של סרט אחר

על פי אותם החומרים ניתן היה להפיק סרט אחר המספר את הסיפור היהודי. הסרט האחר לא היה מתחיל ב-1947. אפילו לא בשנת 1907, בה עלה יוסף נחמני ארצה מאוקראינה, בה נטבחו באותן שנים מאות יהודים בפוגרומים.

סרט על טבריה צריך להתחיל מיסוד העיר במאה הראשונה לספירה. הוא היה מתאר את גדולי החכמים שחיו בעיר:

ר' יוחנן, ריש לקיש, ר' אמי, ר' יוסי ורבים אחרים. היה מתאר את הסנהדרין שישבה כאן. את היצירות היהודיות שנוצרו בה: המשנה, התלמוד הירושלמי, הפיוטים, הניקוד הטברני המשמש אותנו עד היום.

שריד מתקופתהמשנה שנמצא בטבריה. סורג אבן עם ציור מנורה.

כשהסרט היה מגיע ל-1882, השנה בה הגיעו ראשוני העליה הראשונה, היה מציג תמונות של ארץ שוממה וריקה, כפי שניתן לראות בצילומים שנותרו מאז.

כך נראתה טבריה ב-1862 – 20 שנה לפני העליה הראשונה

יצא לעזרת תל-חי

סיפורו של יוסף נחמני, לא החל עם הצטרפותו לפיק"א ב-1921. שנתיים קודם לכן יצא מהגליל התחתון, בראש פלוגת רוכבים מתנדבים, לעזרת תל-חי שהותקפה בידי בדואים ואחד מחברי הישוב נרצח. בדרך תקפו מאות בדואים חמושים את הפלוגה ליד הכפר חאלסה ורק בנס לא נטבחו.

יוסף נחמני בסוף ימיו

נחמנני הגיע עם חבריו לתל חי ונטל זמן מה חלק בהגנתה. לאחר מכן אכן עסק, משך כארבעים שנה, ברכישת אלפי דונם שעליהן הוקמו 31 ישובים.

בסרט האחר לא היו נותנים את תפקיד הפרשן ההיסטורי לבני מוריס אלא להיסטוריון ציוני כמו יואב גלבר, או אפרים קארש או אפילו מאיר פעיל. את הפרשנות הפוסטמודרנית של יפתחאל אפשר היה להמיר בפרשנות של פרופסור מעוז עזריהו או בפילוסוף כמו אבי שגיא למשל, או יוסף בן שלמה.

" אין מנוס מטרנספר"

יומניו של נחמני הם אכן מסמך מרתק. עולה מתוכם כי נחנמי פעל מתוך אמונה כי רכישת קרקעות היא הדרך ההגונה והישרה לכונן כאן מדינה יהודית. שנים רבות סבר כי אפשר יהיה להגיע להבנה עם הערבים. הוא הטיף להוציא לאור עיתון בערבית וללמוד את שפתם. אך בעקבות מאורעות 1936-39 הגיע למסקנה כי על מנת להבטיח קיום של רוב יהודי בארץ ישראל לא יהיה מנוס מטרנספר של ערבים למדינות השכנות הריקות מאדם.

מן הסרט אפשר היה להבין כאילו בסוף ימיו שינה נחמני את דעתו מן הקצה אל הקצה. אבל קריאה ביומן מלמדת אחרת.

כשהוחלט באו"ם על תכנית החלוקה, כתב: " …אין השמחה שלמה. השמחה שהעמים הכירו סוף סוף שאין אנו עדה אלא עם שדרושה לו מדינה ותוגה שהפסדנו את חצי הארץ את יהודה ושומרון… 80 אחוז של הקרקע שייך עדיין לערבים ונוסף לזה (יהיו במדינה היהודית) 400 אלף ערבים" . גם לאחר הקמת המדינה הוא הציע לפעול לרכישת האדמות מידי הערבים בגליל ומתן פיצויים גדולים לאריסים כדי שיוכלו להיקלט בסוריה או בירדן.

דברי ההסתייגות שהשמיע כלפי מעשי הרצח והביזה של יהודים במהלך המלחמה משקפים עמדה מוסרית שהיתה נחלת הרוב במדינה. דברים דומים השמיעו דוד בן גוריון, נתן אלתרמן ואחרים.

אידיאליזציה של יחסים

התאור האידילי שניתן בסרט כאילו בטבריה שררו יחסים הרמוניים בין יהודים וערביים אין להם אחיזה במציאות. נחמני נתן לא פעם ביטוי ביומנים לחרדה שהערבים פשוט יטבחו את כל יהודי טבריה. הוא השתמש במלים " שואה" ו" סכנה של כליה" . היה בסיס היסטורי לחששותיו.

ב-2 באוקטובר 1938 נרצחו בטבריה 19 יהודים מהם 11 ילדים.  עם רדת הלילה חסמו ערבים את כל הדרכים המובילות לטבריה במחסומי אבנים. בשעה 21:00 החלו לירות על העיר מכל עבריה, בו בעת חדרה לעיר קבוצה של כ-70 ערבים מכיוון צפון-מזרח. הם פרצו לבתים, טבחו בתושבים ושרפו את המבנים. בבית אחד נרצחו אם וחמשת ילדיה, ובבית אחר נרצחה משפחה של ארבע נפשות. בית הכנסת הועלה באש ושָ‏מָ‏שו נרצח ליד ספר התורה. שני נוטרים שחשו לעזרת השכונה נתקלו במארב ונהרגו.

הבית בו משפחות יהודיות נשרפו חיים

נרצחי הפרעות מובאים לקבורה

את הפקודה לפוצץ את הרובע הערבי של טבריה הוא עצמו נתן, כפי שמעיד בסרט בנו שביצע את הפיצוץ.

פוצץ את בתי הערבים בהוראת אביו. הנן של נחמני.

ביומניו הסביר נחמני שניצל את ההזדמנות להסיר מפגע אורבני, שיאפשר לסלול כבישים ולחדש את פני העיר.

 מה מריץ אותם

 מה מריץ את האנשים היוצרים סרטים כמו "היומנים של יוסף נחמני". אם זהו הסיפור האמיתי אנחנו חייבים לארוז את מטלטלינו, לקחת את מקל הנדודים ולעזוב את הארץ שאנחנו בה נטע זר, אלים ובלתי צודק.

 הכרתי את דליה קרפל כבחורה על א כיפק, בתקופה בה לימדנו בבית הספר לעיתונות"כותרת".. מוכשרת אינטליגנטית חרוצה. יש להניח שהסרט משקף את עמדותיה. אוניברסיטת ל-אביב בה למדה יושבת על האדמה הערבית  של הכפר שייך מוניס.  מערכת "הארץ" בו כתבה ששוכנת על אדמת הכפר הערבי אבו כביר. אם תיכנס ל"אתר הזיכרון הפלסטיני" תגלה  שם מפות, כולל צילומי לווייין,  שבהם אין מטר מרובע אחד בארץ  שאיננו ערבי בעיני הפלסטינים. אני יכול להאמין שהמניע שלה נובע מעמדה מוסרית.

 יותר קל לי להבין את פרופסור יפתחאל, יליד קבוצת מצובה,  שהוקמה על אדמות הקרן הקיימת לישראל, שלפי פרשנותו היא גזלן הקרקעות הראשי של הערבים. יפתחאל  שייך לאסכולה הפוסטמודרנית  שבעיניה לא קיים בכלל "סיפור אמיתי". קיים רק נרטיב.  יש נרטיב ציוני ויש נרטיב פלסטיני. הוא רואה בישראל מדינה "אתנוקרטית". מדינה שהמשטר שלה רואה כתכליתו לייהד את המדינה  ולנכס אותה לקבוצה האתנית היהודית.  הפתרון בעיניו הוא "דמוקרטיה אזרחית שיוויונית"  שמשמעותה המעשית היא הפיכת מדינת ישראל למדינה ערבית.

לראיה המעוותת הזו של נרטיב אין גבולות.  אם יש נרטיב ישראלי ופלסטיני יש גם נרטיב יהודי ונאצי. ואכן בדיון שהתקיים בעקבות הסרט  השמיע שמואל טולידנו (לשעבר מפא"י, ד"ש, שינוי ומפ"ם) את האמירה החכמה  שאם היהודים יכלו להשלים עם גרמניה אחרי כל מה שעשתה לנו יש סיכוי שגם הפלסטינים ישלימו אתנו.

 קישורים

רכישת קרקע בארץ ישראל

מי מפקיר את קרקעות הלאום

בהמשך למה שכתבתי כאן בשבוע שעבר על הגלות החוזרת אלינו אני מביא כאן מאמר של ידידי דן ירדני המאיר את הנושא באור מקורי.

אחד האירועים הפחות מוכרים במיתולוגיה היוונית הוא המאבק בין הרקולס לענק אנתיאוס. אנתיאוס, בנה של אלת האדמה גאיה, היה כופה על עוברי אורח להיאבק עמו, מנצחם והורג אותם. כך עד שפגע בהרקולס, הגיבור האגדי. במאבק ביניהם, ככל שהכריע הרקולס את אנתיאוס והפילו ארצה פעם אחרי פעם, נראה היה שזה רק מחדש את כוחו, נרפא מפצעיו ומתחזק עוד יותר. בסופו של דבר הבין הרקולס שבמגע של אנתיאוס עם האדמה מזרימה לו אמו גאיה חיות. אז הרים הרקולס את אנתיאוס מעל פני הקרקע, נאבק בו עד שתש כוחו והרגו.

איך מתקשר הסיפור האגדי לציונות ולמדינת ישראל?

בעולם האידיאות של העם היהודי מתקיים בדור האחרון ויכוח נוקב בין שתי גישות. האחת היא של הרב אברהם יצחק הכהן קוק שראה בשיבת העם היהודי לציון את הגשמתו של חזון "ושבו בנים לגבולם" והשנייה של הרב יואל טייטלבאום, הרבי מסאטמר, שראה בשיבת ציון ובהקמת מדינת ישראל סכנה קיומית לעם היהודי.

ישנם לדעתי קווי דמיון בין שתי אסכולות אלו ובין השקפת העולם של זרמים חילוניים בעת החדשה. קל להראות קרבה רעיונית בין הרב קוק לבין התנועה הציונית לכל פלגיה כמו שיש קרבה רעיונית בין תנועת      ה"בונד" האנטי ציונית לבין האסכולה ה"סאטמרית" .

מבט על בפרספקטיבה היסטורית של תולדות העם היהודי יכול להציע מודל של סינתיזה בין שתי האידיאולוגיות.

שלושה מחזורי ניתוק וחזרה אל פיסת האדמה הקרויה ארץ ישראל עבר העם היהודי במהלך ההיסטוריה שלו – גלות מצרים, גלות בית ראשון וגלות בית שני. באף לא אחת מהן נותק לגמרי הקשר בין העם היהודי לארץ ישראל, אך מרכזי הכובד של קיומו הרוחני והגשמי עברו למחוזות מרוחקים.

אין לתאר את קיום העם היהודי ללא המחזוריות הזו של ניתוק ושיבה לארץ ישראל. בתקופות בהן היה מרכז הכובד של העם היהודי בארץ ישראל הוא התחזק מבחינה דמוגרפית והתגבשה מחדש זהותו התרבותית וההיסטורית. אלו אפשרו לו להמשיך ולהתקיים כעם נפרד בהיותו בגולה מבלי להיטמע בה. מאידך, פיזורו הגיאוגרפי בשנות הניתוק מארץ ישראל שמר עליו מהכחדה פיזית ותרבותית בתקופות קשות.

אם נחזור לימינו נוכל לומר שאין זה כה חשוב אם " שיבת ציון" הנוכחית תתקיים לנצח. חשוב מזה הוא שהעם היהודי כאנתיאוס היה זקוק, לאחר הטראומה הנוראה שעבר לפני אך כמה עשרות שנים, למגע בלתי אמצעי עם אדמת מולדתו כדי להירפא מפצעיו הגשמיים והרוחניים, להתחזק, ורבים יאמרו שגם להתחדש. אפילו אם תהיה זו חזרה לזמן מוגבל, זהו הדבר הנכון לעשותו. לכמה זמן? ככל שנוכל. ואז, אם כך יעלו הנסיבות ההיסטוריות ועם ישראל יצטרך לצאת שוב לגולה, הוא יעשה זאת לאחר ששאב מתקופת שהותו בכור המצרף הקרוי מדינת ישראל כוחות חדשים להמשיך ולמלא את היעוד להיות " אור לגויים" .

הרקולס מרים את אנתאוס ומונע ממנו את מקור הכוח שלו באדמה. פסל מן המאה ה-15.

על משנת הרבי מסאטמר ראה

http://www.zeevgalili.com/?p=322

ראה "האם הגולה חוזרת אלינו"

http://www.zeevgalili.com/?p=348

 האם השתנה משהו בעשר השנים האחרונות [ אוגוסט 2016]

שחיתות המערכת האזרחית, שהגיעה לשיאה בתקופת שרון-אולמרט ובהקמת "קדימה", חילחלה גם אל המערכת הצבאית *מינויים שגויים של חביבי שרון הולידה צמרת צבאית בינונית * מחסני החרום הפכו הפקר * מלחמת לבנון השניה חשפה מציאות שהיא גרועה מזו שנתגלתה במלחמת יום הכיפורים * חייבת לקום תנועת מחאה שתשנה את המדינה

קיימתי השבוע [המאמר נכתב באוגוסט 2006. התוספות באדום הן עדכון לאוגוסט 2016]] שתי שיחות שיצאתי מהן בדיכאון עמוק. את הדיכאון הזה אני רואה לנכון לחלק עם קוראיי.
איני יכול לגלות את זהותם של בני שיחי מסיבות ברורות. שניהם קשורים בדרך זו או אחרת במוסדות העוסקים שנים רבות בביקורת ציבורית בתחום האזרחי והצבאי.

תמונות 1-4 המזכירים הצבאיים שהפכו לאלופים. (מימין לשמאל:) משה קפלינסקי, גדי אייזנקוט, יואב גלנט, גדי שמני (צילומים: דובר צה"ל).

מה קרה לצה"ל

השאלה שהצגתי לשניים היתה כדלקמן: מה קרה לצה"ל, מה נחשף במלחמה הזו על צה"ל ועל המדינה. רשות הדיבור למבקרים:

מדינה מושחתת

"אנחנו מדינה מושחתת מזה שנים רבות. אך מעולם לא היתה ממשלה מושחתת כמו זו העומדת היום בראש המדינה. זו ממשלת המשך לממשלת שרון, אך המשך משודרג. זו ממשלה שחלק משריה מתרועעים עם אנשי העולם התחתון. איש מרכז הליכוד, שהורשע בקשירת קשר לזיוף דולרים, היה קשור למשפחת הפשע אלפרון. הוא היה ראש המטה של אהוד אולמרט בגוש דן. הוא נמנה עם חבריו הטובים עד היום. הוא קשור כנראה לפרשת האי היווני אך שומר על זכות השתיקה.

החברים של אולמרט

"חבר טוב אחר של אולמרט הורשע בפרשת החשבוניות הפיקטיביות ממנה יצא אולמרט בעור שיניו. הוא נאשם יחד עם דוד אפל בתיקי השוחד והמרמה הקשורים באדמות לוד. כל החברים הללו והדברים המיוחסים להם רשומים בדוח היועץ המשפטי לממשלה. אל החברים הטובים הללו אפשר להוסיף את יו"ר הקואליציה החשוד בפלילים בעניין חמור. ושר האוצר הנגוע בפרשת "עמותה לחיים". [הורשעו ונידונו למאסר]
"ומי שותפיו של אולמרט לצמרת שהחליטה על המלחמה? אחד מהם הוא חיים רמון הנמנה עם חבריו של מרטין שלאף המסתורי, שמערכת קשריו המסועפת עם שרון עדיין לא פוענחה.

הכי זכאי בארץ

ומה בדבר הקודקוד עצמו? "אהוד אולמרט הצליח להחלץ מכל החשדות שהועלו נגדו בעבר. אפשר לומר עליו שהוא אחד האנשים הכי זכאים בארץ. אבל לפני בחירתו היתה עננה כבדה של חשדות. חשדות אלה לא נגוזו וביניהם פרשת הבית הטמפלרי שמכר ושכר מאיל ההון דניאל אברהמס ועוד ועוד. [בינתיים כבר לא חשודים אלא מורשעים]

נגנבים מיליארדים

"למדינה יש כסף לחלק לעבריינים, לתת טובות הנאה במכרזים ובהפרטות. מחלקים את אדמות המדינה הנשדדות לאור היום. מיליארדים מקופת המדינה נגנבים בידי כנופיות הקשורות לפוליטיקאים. אין כמעט מכרז בלי שוחד. אין כמעט הפרטה שבה אין איזו "טעות" בחישובים המכניסה מיליונים לכיסיהם של בעלי הון. מאות המיליונים האלה יכלו למלא את מחסני החירום בכל ציוד שנדרש. לכן קוראים חיילי מילואים קריאות עזרה הביתה: שילחו קסדה, קיבלתי מכשיר ראיית לילה בלי סוללות, שילחו מצפן, השיגו לי שכפ"ץ קרמי, שילחו אוכל".

חילחול השחיתות

"במדינה שבה הכל מושחת אין סיכוי שהשחיתות לא תחלחל לשורות הצבא. זה התחיל במינויו של הרמטכ"ל, דן חלוץ. אין חולק על כך, שחלוץ הוא טייס מעולה שהביא את חיל האוויר להישגים חסרי תקדים. "אבל למנות את מפקד חיל אוויר לרמטכ"ל זה כמו למנות כוכב של NBA לקפטן נבחרת כדורגל. בחיל אוויר אתה יוצא למשימה המסתיימת בכמה עשרות דקות והולך לבאר לשתות משהו. "חיל רגלים זה סיפור אחר. אם אתה מגייס אוגדה המונה 15 עד 20 אלף איש בפתח תקווה, אחרוני הטנקים כלי הרכב והלוגיסטיקה שלה נמצאים בחדרה. חלוץ מעולם לא עשה את זה וראינו את התוצאות".

שרון ממנה אלופים

"על מינויו של חלוץ החליט שרון, כי שרון חיבב את חלוץ, כי עומרי שרון [שבינתיים הורשע וישב בכלא] המליץ וכי זו היתה דרך חלקה להיפטר מיעלון שהתנגד להתנתקות. זה היה ספין של צוות החווה, שיעץ לו כי זו הדרך היחידה להימלט מכתב האישום שכבר הוכן נגדו. זה יצליח, אמרו לו, כי התקשורת תהיה אתך. וכך אכן היה. מבחינה זו התקשורת מושחתת לא פחות מן המערכת הציבורית". (כאן מוסיף בן שיחי כי הוא אישית היה בעד ה'תנתקות' דבר שלא משפיע על הניתוח שלו).

מלבד חלוץ מינה שרון שורה של אלופים: סגן הרמטכ"ל,
משה קפלינסקי, אלוף פיקוד דרום יואב גלנט וראש אגף מבצעים, גדי אייזנקוט. את כל השלושה מינה אריק שרון מן הסיבה הפשוטה שהם היו מזכירים צבאיים שלו. המזכיר הצבאי הנוכחי של אולמרט שהיה גם מזכירו של שרון הוא גדי שמני וגם הוא זכה בדרגת אלוף. זו הפעם הראשונה בתולדות צה"ל שמשרתים ארבעה אלופים שבעברם היו מזכירים צבאיים של שרון".

אין חדש בצה"ל

"בני שיחי ביקשו להדגיש שסבב המינויים האחרון איננו חדש. כי החיכוך המתמיד בין קצינים לפוליטיקאים הוליד את השחיתות בצה"ל הרבה לפני צלחמת לבנון השניה. אחד מבני שיחי סיפר לי כי במלחמת יום הכיפורים נשלח לקרב בלי תחמושת. כמעט עשר שנים אחר כך הוא מספר נפגשתי עם אלוף מאיר זורע, שהיה מבקר צה"ל. הוא אמר לי בוא אתי למחסני החירום ותראה ששום דבר לא השתנה מאז מלחמת יום הכיפורים. אין עם מי לדבר.
"מינויים לא מוצלחים היו תמיד בצה"ל. וכשאתה ממנה אדם לא מתאים לתפקיד לא מתאים הוא מפחד מאנשים שיודעים יותר ממנו. יותר מוכשרים ממנו. ואז מתחולל התהליך הפיטרי הידוע שכל אחד ממנה מתחתיו אנשים פחות מוכשרים ממנו.
"כשיש לנו שדרת פיקוד כזו מה שקורה בפועל הוא שזה מחלחל למערך הלוגיסטי של הצבא, לימ"חים ולאספקת מזון בגדים, מים וכו. אנשים יוצאים למלחמה או בלי תחמושת או בלי כלים לירות בהם. ממש כך היה במלחמת יום הכיפורים. מחסני החרום עצמם מופקרים. נשק ותחמושת זורמים מהם לעולם התחתון ולפי מה שנמצא בלבנון גם לחיזבאללה".

על מה ביזבז הרמטכ"ל חלוץ את זמנו

"לא היה לי זמן לקרוא את עיתוני סוף השבוע" אמר הרמטכ"ל דן חלוץ למיקי חיימוביץ'. אבל לרמטכ"ל היה זמן, בעיצומה של הלחימה והנחתת הכוחות הגדולה בתולדות צה"ל, להתפנות לראיון סחבקי באולפני ערוץ 10. לראיון הזה הקדיש הרמטכ"ל 36 דקות ו-30 שניות (מדדתי). היה לו גם זמן להמתין לשתי הפסקות פרסום של יותר מ-6 דקות. יש להניח שההכנות לשידור, נסיעה מן הבור, איפור, המתנה לקראת הראיון גזלו עוד שעה ארוכה מזמנו של הרמטכ"ל שנראה בראיון זחוח וחלק כמו מחבת טפלון.
לשאלה : האם ניצחנו במלחמה השיב: אני לא משתמש במושג נצחנו.
לשאלה: איזה גנראל לא משתמש במלה נצחון? השיב: אני.

========================================================

הנין של מייסד מטולה לחם על אדמה

במארג' עיון שקנה  הסבא רבא שלו

עם לוחמי צה"ל במארג' עיון נמנה חייל מילואים, ערן גלעד, 27, שיש לו קושאן על חלק מאדמות המקום. הקושאן הזה היה שייך לסבא רבא שלו, שנמנה עם ראשוני המתיישבים במטולה.

וזה סיפור המעשה, כפי שסיפרה לי אמו של ערן, לאה גלעד. הסבא רבא, חיים משה פיין, עלה לארץ ישראל מרוסיה עם העליה הראשונה, בשנות השמונים של המאה ה-19. הוא היה ראשון המתיישבים במטולה שהוקמה בשנת 1896 על אדמות שקנה הברון רוטשילד מידי אפנדי נוצרי מצור. על האדמה ישבו אריסים דרוזים שסרבו לרדת מן המקום ונענו לכך לאחר שהבארון פיצה אותם ביד נדיבה. אך גם לאחר מכן המשיכו להציק לתושבים שנים רבות במעשי גניבה שוד וסחיטה.

המתיישבים הראשונים, היו כ-60 פועלים בריאים וחזקים שהובאו מיתר מושבות הברון ותוגברו על ידי אנשי העליה הראשונה. לא היתה דרך סלולה וניתן היה להגיע למושבה רק על חמורים. לא היה במקום רופא ובשעת הצורך בא רופא ממארג' עיון הסמוכה. חולים קשים נשלחו לבית החולים של המיסיון בביירות.
האדמות שרכש הבארון במטולה לא הספיקו למחייה וחלקן הועברו לישובים סמוכים, תל חי וכפר גלעדי. תמורת אדמות אלה נמסרו לאיכרי מטולה כ-4000 דונם מאדמות עמק עיון ואלה שימשו מקור פרנסתם עד להקמת המדינה ב-1948.

חיים משה פיין הביא לעולם 11 ילדים מהם נותר בחיים רק שרגא פיין. הוא עדיין זוכר ימים בהם חיו היהודים באחווה עם השיעים שבדרום לבנון. ללאה גלעד היתה מטפלת ערבייה מכפר קילה.
הקושאן על האדמות במארג' עיון שהוקצו למשפחה עבר בירושה מדור לדור. לאה גלעד היא דור שלישי והחייל ערן דור רביעי.

מטולה בראשיתה

==========================================================

לסקוב שאל בוועדת אגרנט: "לקחתם לשון"

במהלך דיוניה של ועדת אגרנט לחקר מחדל מלחמת יום הכיפורים הציג רב אלוף (מיל) חיים לסקוב שאלה לאחד הקצינים הנחקרים: "מדוע לא לקחתם לשון?".
הקצין הנחקר לא הבין את השאלה וגם יתר חברי הוועדה, שלא היו אנשי צבא, לא הבינו את כוונת השואל.
לסקוב, ששרת בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, השתמש בביטוי שהיה שגור עוד מימי מלחמת העולם הראשונה. משמעות הביטוי היא: לקחת שבוי מעבר לקווים כדי להוציא מפיו מידע על כוונות האויב.

 הנוכחים באותה ישיבה של ועדת אגרנט חייכו בביטול לשמע שאלתו של לסקוב. במלחמת יום הכיפורים היה צה"ל מצויד בציוד חדיש למעקב אלקטרוני והאזנה לתקשורת של האויב והיה סבור כי איננו זקוק ל"לשון".

נזכרתי בפרשה נשכחת זו למראה איש החיזבאללה השבוי שהוצג בטלוויזיה. לא היה צריך לחכות לחטיפת שני חיילים ולהתקפת הקטיושות שהביאה לפרוץ המלחמה, כדי לדעת מה שהבחור הצעיר הזה סיפר.

=========================================================

ציפי לבני – הזהרנו אותך מאולמרט

כשהתמנית לשרת החוץ כתבתי כאן את הדברים הבאים: "אל תתקרבי יותר מדי לאהוד אולמרט. ראש הממשלה המיועד הוא חייכן, מאיר פנים, מחבק. אך כמו שאמר דון קורליאונה: את יריביך החזק קרוב אליך. וחיבוק של מאפיונרים הוא הודעה שהוציאו עליך חוזה. לכן, ההצעה שלו שאת תהיי ממלאת המקום שלו מעוררת חשד. אם תסכני את אולמרט יותר מדי בפופולריות שלך, תמצאי עצמך במדבר פוליטי, אליו הצליח להשליך רבים מאלה שהיו מעליו מתחתיו"
האת אם צדקתי באזהרתי.

==========================================================

גולדה – עידכונים

וכה אמרה גולדה מאיר (ראש ממשלת ישראל בתקופת מלחמת יום הכיפורים): " אנחנו יכולים לסלוח לערבים שהם הורגים את ילדינו. איננו יכולים לסלוח להם על כך שהכריחו אותנו להרוג את ילדיהם. יהיה לנו שלום רק כאשר הערבים יאהבו את ילדיהם יותר משהם שונאים אותנו".
חלף דור והערבים עדיין אינם אוהבים את ילדיהם יותר משהם שונאים אותנו. הרבה מילדינו נהרגו בגלל הפילוסופיה שדבריה של גולדה משקפים.
השלום יבוא כאשר נפסיק לסלוח לערבים על כך שהם הורגים את ילדינו. וכאשר אנחנו נאהב את הילדים שלנו יותר משאנו דואגים לשלומם של הילדים שלהם. במיוחד כשאלה יושבים על ערימות קטיושות.

גולדה מאיר ויקישיתוף

ראה דון אולמרט איש המאפיה

חיים לסקוב ויקישיתוף