ארכיון הקטגוריה: סרטים ישראליים

מיוסף טרומפלדור עד יוסף נחמני – בשביל זה שילמנו את האגרה

                       גירסה מעודכנת אוקטובר 2015

בשנת 2007 הוקרן בערוץ הראשון הסרט "היומנים של יוסף נחמני" של דליה קרפל * הסרט הציג את המפעל הציוני כמסע מתמשך של נישול, גזל, אונס ורצח * סרט זה הוא דוגמא טובה לדרך בה תפיסות פוסטמודרניות הופכות סרט " תיעודי" לסרט המעוות את המציאות * עכשיו, כשצועקים געוואלד  על סגירת הערוץ הראשון טוב להיזכר בסרט הזה ודומיו * האם בשביל סרט כזה שילמנו את האגרה?

אם איש מן המאדים היה מגיע לכדור הארץ וצופה בסרטה של דליה קרפל, "היומנים של יוסף נחמני" , ששודר בערוץ הראשון, היה מגיע למסקנות הבאות:

  • · בארץ ישראל יושב עם זר, היהודים, שבאו לכאן בסוף המאה ה-19.
  • · משך עשרות שנים נישלו היהודים את הערבים על ידי רכישת אדמות וגרוש האריסים שעיבדו אותן.
  • · לאחר הקמת המינה, הם פתחו בסדרת מעשי רצח וגרוש, כשהמטרה היא טהור אתני.
  • · העיר טבריה עומדת במרכז הסרט כעיר שתושביה הערביים חיים בהרמוניה עם היהודים ומבקשים אך ורק שלום.
  • · פרובוקציה יהודית מביאה לגרוש הערבים מהעיר ופיצוץ בתיהם על מנת שלא יחזרו.
  • · המסר של הסרט מבוסס על צילומים – שיירות של פליטים נמלטים, שורה של גוויות הרוגים, חיילי צה" ל הנראים כקלגסים המובילים שבויים. וכן עדויות של ערבים על מעשי טבח אונס וביזה.
  • · הוא מלווה בפרשנות של ההיסטוריון בני מוריס ושל פרופסור (לגיאוגרפיה) אורן יפתחאל.

להמשיך לקרוא

רצח ללא מניע – אחד מסרטי המופת של נילי טל

בימים אלה עולה לאקרנים סרט חדש של הבמאית והמפיקה נילי טל.  הסרט, "אנה אהובתי", עוסק בתופעה הקשה של אנורקסיה. נילי  נוגעת שוב באחד העצבים הרגישים של החברה הישראלית. וכדרכה – בהרבה חמלה, רגישות ואהבה. על הסרט אכתוב  בקרוב ובינתיים אני חוזר ומעלה כאן את הסיפור הנורא של הרצח ללא מניע של אסף שטיירמן  המתאר גם את דרך עבודתה של נילי, 

נילי טל [צילום באדיבות נילי טל]

להמשיך לקרוא

מי זייף את תמונת "שאו ציונה נס ודגל"

 

בשנת 2006 פרסמתי כאן את המאמר "רקוויאם לחלוציות בעידן הפוסט ציוני" . המאמר נכתב בעקבות הופעת האלבום "הגידו כן לזקן", שראה אור במלאות 100 שנים לעליית בן גוריון לארץ ישראל.

ניצלתי את ההזדמנות של דיווח על הספר לסקירת תולדות החלוציות ומה קרה לתנועה הציונית למדינה ולעם ישראל, עם אובדן חזון החלוציות.

חיפשתי תמונת אילוסטרציה שתתאים להמחשת הלהט החלוצי של הנוער בימים ההם ומצאתי אותה בארכיונו של יעקב אלעזר ז"ל.

מבחינה עיתונאית זו היתה תמונה אידיאלית להמחשת האידיאלים של החלוציות שהיתה ואיננה. וזו התמונה שפרסמתי אז.

התמונה המזוייפת

להמשיך לקרוא

בני ציפר, עיתון "הארץ", מותו של פולי והגששים

פורסם ב-2007 אך אקטואלי תמיד [מאי 2017]

מי שרוצה להבין עד כמה מנותקת האליטה המזערית של קוראי וכותבי "הארץ" מן המציאות הישראלית, חייב לקרוא את מאמרו של בני ציפר, עורך המדור הספרותי, על הגששים.

אומה שלמה נתעטפה באבל עם היוודע מותו של ישראל פוליאקוב (פולי). אומה שלמה צחקה מחדש, בעיניים דומעות, מן הטקסטים שהם זיכרונות הנעורים של שלושה דורות. אומה שלמה הפגינה הסכמה כללית נדירה שאפיינה את היחס לגששים בכל השנים בהן הופיעו על הבמה.

אבל בני ציפר לא שייך לעניין. וכך הוא כותב: "וידוי אישי – מעולם לא מצאתי את יצירתה של שלישיית הגשש החיוור יותר מבידור וולגארי להמונים, שהגישה לקהל הישראלי בדיוק מה שהיה ראוי ומתאים לרמתו של המכנה המשותף הנמוך ביותר באוכלוסייה: בדיחות מהווי העדות, הצבא, והלעג ל'אינטליגנטים'. כמעט לא נעים לי להיזכר שימי בחרותי עברו עלי על רקע הפסקול הבלתי נגמר הזה שבקע ממקלטי הרדיו שבבתים וחנויות, במוניות ובצריפי המשרדים הצבאיים: דקה של בליל להגים בלקני ערבי ואחריו כחצי דקה של הקלטת געיות צחוק קולקטיבי, ושוב הבליל הזה ושוב הצחוק… במרחק הזמנים אפשר לומר לזכות הגששים שהם הראו לעם הישראלי מאיזה חמרים נחותים הוא מורכב בעצם וכמה נמוך הוא אופק הציפיות שלו מעצמו… "

ומהו אופק הציפיות של בני ציפר? האינטליגנט הזה נפגע מן הגששים עד כדי כך שנזקק למונח גרמני, 'אונטרהלטונג'. את משמעותו הסביר לנו, בעלי המכנה המשותף הנמוך: "כלי תעמולתי מתוחכם ממדרגה ראשונה של משטרים מדכאים, הנועד להחליש באמצעות הנועם של הצחוק בצוותא את פוטנציאל ההתמרדות של האוכלוסייה".

מי הם האנשים העומדים מאחורי התכנית השטנית הזו של הגששים לדיכוי האוכלוסיה?
את הטקסטים למערכונים ולפזמונים של הגששים כתבו מיטב היוצרים הישראלים. את רוב המערכונים כתב יוסי בנאי אך תרמו להם גם ניסים אלוני ושייקה אופיר (שגם ביימו), אפרים קישון, דן אלמגור ודן בן אמוץ.

הגששים היו לא רק שחקנים מעולים אלא גם להקת זמר מופלאה, שביצעה שירים ברמה מוסיקלית גבוהה. מיטב המלחינים והפזמונאים הישראליים תרמו מפרי רוחם לשלישיה: נעמי שמר, יורם טהר לב, אריאל זילבר, דני סנדרסון, ירון לונדון, דן אלמגור, יוסי גמזו, דוד אבידן, צביקה פיק, מתי כספי, דוד קריבושי, ועוד רבים. הגששים ביצעו גם קטעים של יוצרים קלאסיים: צ'רניחובסקי, אלתרמן, גורי, ארגוב, שארל אזנבור – ובסך הכל 63 פזמונים שהושרו ב-10 תכניות וב-11 סרטים.

ומה תרם בני ציפר כעורך הספרותי של העתון לאנשים חושבים לתרבות הישראלית, שהיא "בליל להגים בלקני"?
נביא שתי דוגמאות.
בראשית שנה זו ראה אור הספר "אדום עתיק" מאת גבריאלה אבידר-רותם. זהו רומן מקסים המשלב בין סיפור דמיוני לבין פרקים המתעדים את תולדות המפעל הציוני: השומר, תל-חי וטרומפלדור, שרה גיבורת נילי, יוסף לישנסקי, אבשלום פיינברג, המשוררת רחל ועוד – כולם פרקים המבוססים על מחקר מעמיק.

הספר זכה לביקורות נלהבות כארוע ספרותי תרבותי ממדרגה ראשונה. אך העורך האינטליגנטי של המוסף הספרותי לא פרסם ביקורת על הספר. במקום זאת נתן לאחד, יפתח אשכנזי, לכתוב ביקורת במסווה של סיפור על איזו סופרת אלמונית ששמה אביגורה.

במקום לבקר את הספר עסקה הספק ביקורת ספק יצירה ספרותית הזו בחייה הפרטיים של גבריאלה אביגור-רותם, על היותה בגיל הבלות וקמטים על צווארה, על בני זוגה בעבר ובהווה, ועל כך שהיא מתגוררת בבית מוזנח.

ומה הביא לכתב הפלסתר הזה נגד הסופרת? היטיב להגדיר זאת העורך היוצא של מעריב, אמנון דנקנר: "אדום עתיק הינו יצירה שנודף ממנה באופן מובהק ובלתי ניתן להכחשה ניחוח של ספר ציוני. אוי, ישמור ה' ויציל, אתם מאמינים? ספר, רומן ועוד מצליח, שהוא ציוני. לאן נוליך את החרפה?"

ופרשה אחרת הקשורה בתרבותו של העורך בני ציפר. הוא כתב מאמר על המשורר יעקב בסר ז"ל שכותרתו "כל הצרידות הזאת".
על מאמר זה הגיב המשורר גיורא לשם במכתב למו"ל הארץ עמוס שוקן, בו הוא אומר בין היתר: "אני חש חובה למחות על כתיבתו הנלוזה של עורך תרבות וספרות… כל הצרידות הזאת… כותרת כזאת ברשימה על אדם שמת בסרטן הרֵאה היא רשעות לשמהּ, שטנית בהיותה שנונה לכאורה… ציפר מגלה בורות… במקום הבנה והערכה שקולה, ציפר העדיף לגמד בטורו את שעור קומתו של בסר המשורר – משורר חזק וישר-מבע… על טור נבזה כזה הכותב חייב לתת את הדין".

עד כאן דברי המשורר גיורא לשם.
הבנת את זה מר ברוך?

על גידוך שגידף ציפר את גרשום שלום (ראה בסוף המאמר)


פרשת ברונה התינוקת שהוחזרה לברזיל

נילי טל וברונה, 21 שנה אחרי. (צילום: באדיבות נילי טל)

bruna-nili-tald79c

על ילדות ברזיל ראה עמך עמי

http://www.zeevgalili.com/?p=423

זו אולי פרשת האימוץ המסעירה ביותר שידעה המדינה. באורח מקרי נקלעתי גם אני לפרשה בעת שמלאתי תפקיד ראש כתבים בידיעות אחרונות.
באחד הימים של שנת 1986 הגיע למשרדי צעיר לבוש ג'ינס רשלני, פרוע שיער, והציג עצמו כנציג תכנית טלוויזיה בריטית (של איזו תחנה נידחת שלא קיימת כבר היום). הוא הציע למכירה סיפור אנושי מרתק. לדבריו הביאה התכנית הבריטית לארץ את אמה של ילדה, ברונה וסגונסואלוס שמה, שנמסרה כאן לאימוץ, על מנת להפגיש ביניהן. הוא הציע למכור את התמונות של הפגישה המרגשת. רכישת סיפור כזה של סקופ שמשיג אמצעי תקשורת אחר היתה מקובלת. הסכמנו על המחיר ומיניתי את הכתבת המוכשרת יהודית יחזקאלי לסקר את הפגישה. ואכן, הסיפור וצילום הפגישה בין ההורים המאמצים לבין האם הביולוגית הופיע באורח בלעדי ב"ידיעות אחרונות".

רק לאחר זמן נודע לי כי הייתי קרבן למניפולציה והמידע שקיבלתי מאותו צעיר לא היה מדויק. התכנית הבריטית לא עסקה בסיפור האנושי של פגישה בין אשה ובתה המאומצת, אלא בסרט שנועד לחשוף חטיפת ילדים והעברתם לאימוץ בישראל. הרבה אהבת ישראל לא היה בתכנית הזו.

נתברר שהמפיקים הבריטיים הביאו עמם הוכחה שהילדה לא אומצה כחוק. על מסמכי האימוץ נאמר כי הם מזויפים. כי הילדה נחטפה ונמסרה לרשת בינלאומית שמסרה את הילדה לאימוץ לבני זוג ישראליים, סימון ויעקב תורג'מן. הוריה של ברונה (רוזילדה גונזלס ולואיס אמריקו וסגונסואלוס) הגיעו לישראל ביחד עם צוות הטלוויזיה, כדי להשיב לעצמם את בתם לעיני המצלמות. הם הגישו תביעה לבית המשפט להחזיר להם את בתם. בית המשפט הכריע הכרעה קורעת לב – להוציא את הילדה מידי ההורים המאמצים שכבר התקשרו אליה בקשר נפשי עמוק ולהחזירה להוריה הביולוגיים. במהלך הדיון המשפטי הצעתי להורים המאמצים את סיוע העיתון במאבק המשפטי אך הם סרבו והילדה נקרעה מהם. מן המשפחה המאמצת בישראל שהעניקה לה כל טוב חזרה לברזיל וגורלה לא שונה מגורלן של מיליוני נשים שם. הריונות בגיל צעיר, עבודת פרך וניצול. כשנילי טל הגיעה אליה כבר היו לה שני ילדים בני 4 ו-6 שנלקחו ממנה. היום היא בת 20 ומגדלת שני ילדים.

נילי טל החליטה לחקור את הפרשה מן היסוד ומה שניתן לומר עכשיו על תוצאות התחקיר הוא שהיא מטילה כנראה ספק כלשהו בתאוריה של החטיפה.

בעקבות פרשת ברונה, מספרת נילי, נוצרה בברזיל אווירה אנטי ישראלית קשה. זוגות ישראליים שבאו לשם בתום לב כדי לאמץ ילדים כחוק הושלכו לכלא על לא עוול בכפם. בפועל, הישראלים היו הראשונים שהציעו ישועה לילדים ברזילאים. הם קדמו למדונה ואנג'לינה ג'ולי שאימצו ילדים לאור הזרקורים.יש שם שבעה מיליון ילדים מופקרים, רבים מהם מסתובבים ברחובות ונורים למוות בידי המשטרה. אך מישראלים רבים, המבקשים לתת מאהבתם לילדים המסכנים הנזרקים לרחובות, כבר נמנעת אפשרות זו.

להלן קישןר לסרט נילי טל על ברונה

http://www.mako.co.il/vod-index/documentary/VOD-c9576bc8ef07c11004.htm

נערות מאומצות מצאו את אימותיהן הביולוגיות במהלך הפקת הסרט "הילדות מברזיל"

 

 ארבע הנערות שמצאו את אימותיהן במהלך הסרט שיזמה נילי טל

ארבע הנערות שמצאו את אימותיהן במהלך הסרט שיזמה נילי טל

כשלושת אלפים ילדים ברזילאים אומצו על ידי ישראלים בשנות ה-80 * היום הם בני 20-30, ישראלים לכל דבר, אך בלב כל אחד מהם מכרסמת השאלה: מי הוליד אותי, למה מסרו אותי * הבימאית נילי טל סייעה לארבע צעירות למצוא את אמותיהן הביולוגיות* המסע המרגש מתועד בסרט "הילדות מברזיל", שבו נחשפת גם הישראליות שלנו ואולי גם שאלת מיהו יהודי
באחד מרגעי השיא של הסרט, אומרת אילת לאחותה שזה עתה מצאה באיזור נדח בברזיל: "את יודעת שאני יהודיה?". היא לא אומרת "אני ישראלית". ולא ברור אם האחות, שאיילת נפרדה ממנה כשהיו פעוטות, הבינה את משמעות הדבר.

סרטה של נילי טל הוא סיפורן של ארבע נערות ישראליות המחפשות את זהותן. ובמהלך החיפוש הזה דומה כי גם אנו הצופים, הדומעים לאורך כל הסרט, מוצאים את זהותנו -הישראלית והיהודית.

כשיצאנו מאולם ההקרנה הבחנו בשתי נערות שדמו זו לזו כאחיות ועיניהן אדומות. נילי טל, בעיניה החדות, ניחשה מיד שאחת מהן היא ילדה ברזילאית מאומצת. כן, אמרה לנו המאומצת, גם אני הייתי רוצה למצוא את זו שילדה אותי. למרות שזה מפחיד אותי. טוב לי איפה שאני, וטוב לי שאני יהודיה (והוסיפה: הטבילו אותי כשהייתי קטנה ואני כשרה למהדרין).

מסע מפרך ומרגש

הסרט נפתח במסע. ארבע צעירות – איילת זמיר, דנאלה דרורי והתאומות אלמה ואנה רהב – נפגשות בנמל התעופה לוד ויוצאות במסע ארוך בחיפוש אחר שורשיהן. נלווית אליהן האם המאמצת של דנאלה – אם חד הורית שאימצה שני ילדים.

המסע המפרך והמסעיר מסתיים שוב בלוד. כאן מתקבלות הצעירות על ידי ההורים המאמצים ( "האמיתיים") שלהן בחיבוקים ובנשיקות. את האמהות הביולוגיות, את האחים והאחיות והבני דודים שגילו שם השאירו מאחור. דומה כי המסע הזה חיזק אצל כל אחת מהן את התחושה שמקומן כאן.
שעמנו עמן ואלוקינו אלוקיהם.

מאחורי המסע הזה עומדת נילי טל המפיקה-במאית-עורכת של הסרט. כמו בעבר שאלתי גם הפעם את נילי מה הריץ אותה לעשות את הסרט הזה. (לשאלה זו לגבי הסרט "רצח ללא מניע" השיבה אז: הזעזוע מן המעשה הזה של רצח נער תמים בידי חבורה של צעירים ללא כל סיבה).

הפעם הסיבה היתה כמעט מקרית. נילי עובדת מזה זמן על סרט המספר את הסיפור הטראגי של ברונה – ילדה שהובאה לכאן מברזיל והוחזרה לאמה הביולוגית בצו של בית משפט. (ראה מסגרת בעמוד הבא). במהלך עבודתה על סרט זה נתקלה בפורום של "תפוז" באינטרנט בצעירים ישראלים רבים, המבקשים לגלות את הוריהם הביולוגיים ללא הצלחה. היא החליטה להרתם למשימה והציעה את הרעיון ל-yes. כשקיבלה תשובה חיובית – בעת שנמצאה בניו יורק – החלה בפרוייקט.

מחט בערימת שחת

זה היה בראש ובראשונה פרויקט לוגיסטי מורכב. להסיע ארבע נערות תוססות ורגישות, יחד עם האם המאמצת של אחת מהן, אלפי קילומטרים מהבית. ושם להתרוצץ לאורכה ולרוחבה של הארץ הענקית הזו בחיפוש אחר הוריהן שהוא כחיפוש מחט בערימת שחת. למרבית המזל רוב הילדים הברזילאים שאומצו באו מאזור קורוטיבה שבדרום ברזיל. רק אחת האמהות באה באוטובוס מן הצפון בנסיעה שארכה ארבעה ימים.

בטרם יצאה למסע המרתק הזה היה בידה של נילי קצה חוט אחת הבנות בלבד – איילת. בעזרת ידידה מברזיל, עמה קשרה קשרים באינטרנט, פרסמה מודעה עם תמונת איילת בעיתון מקומי שהניבה תשובה חיובית. מישהו זיהה אותה והיה סיכוי להגיע להוריה. כשהגיעו סוף סוף לבית האם סרבה איילת לצאת מן המכונית שהסיעה אותן. היא לא סלחה לאמה על שנטשה אותה. לאחר מאמצי שכנוע של נילי יצאה מן המכונית ונפגשה עם האם. אף לא חיבוק אף לא נשיקה. רק מבט עויין של איילת ומבט מתחנן של האם – אשה עלובה, קשת יום, המתארת את התלאות שהביאו אותה לנטוש את ילדיה.

הפגישות האחרות היו פחות טעונות. הרבה חיבוקים, נשיקות, דמעות. אך סיפור האמהות דומה – הריון בגיל צעיר, גברים הנוטשים אותן בזה אחר זה, קשיי קיום ועוני מזעזע.

נילי טל הצליחה לאתר את האמהות ויתר קרובי המשפחה של התאומות, אלמה ואנה רהב, בשורה של יוזמות מתוחכמות. פרסום בעיתונים, הופעה בטלוויזיה, בדיקה בתיקי משטרה ומשרד הפנים. רק לגבי דנאלה העלו המאמצים חרס ורק כשחזרו לארץ קיבלו מידע שהמאמצים נשאו אולי פרי. מישהו זיהה אותה כבת משפחתו בשל הדמיון. עתה מחכים לבדיקת ד.נ.א. שתאשר או תפריך את ההשערה הזו. נבדקת גם ידיעה שאח של דנאלה גם הוא נמסר לאימוץ ונמצא בארץ. נילי מחפשת אחריו.

"תפס חזק בבטן"

על השפעת הסרט על הורים מאמצים וילדים מאמצים ניתן ללמוד מדברים שנכתבו לאתר האימוץ בעקבות צפיה בהקרנה שנערכה במיוחד למענם ודיון שנערך לאחריו. להלן קטעים מן התגובות:

* "זה קצת ילדותי אולי, אבל מאוד הרגיע אותי, כמו תמיד, לשמוע שדברים שקורים לי קורים גם לאחרים. היה חשוב לי לדבר ולהגיד לפחות לכם את הדברים שאמרתי בדיון, כי להורים שלי אני לא מרגישה כרגע שאני יכולה להסביר את זה. כמו שלא יכולתי להסביר להם למה אני הולכת לסרט. הם היו נלחצים מזה ולא מפסיקים לנסות לבדוק מה איתי ולמה זה כל כך בוער לי, ואם הכל בסדר ואם אני רוצה לדבר על זה. אז עכשו לא בא לי. כי ככה.. אולי אני אספר להם כשהסרט יוקרן גם על גביי המסך הקטן…

* "זו פעם שנייה שאני רואה את הסרט וגם הפעם הוא תפס אותי חזק בבטן ולא הרפה. מדובר במלאכת מחשבת שבו יוצרת הסרט השכילה ברגישות רבה, ליצור פסיפס של ארועים וחוויות שונות שנוגעות כולן לאימוץ, בהיבטים השונים שלו.

* "לא משנה מה הביא את הביולוגית לוותר על פרי בטנה, היא תמיד מתאבלת על אובדן הילד, כואבת את הניתוק ממנו, מתגעגעת אליו ומייחלת שיבוא יום שתפגוש בו".

* "בניגוד לחשש של רבים מהמאומצים הבוגרים שהמסע לחיפוש השורשים יפגע ויכאיב להוריהם, בפועל הוא רק חיזק אצל הבנות את תחושת השייכות לארץ ולהורים שגידלו אותן."

 

בעקבות הסרט פנו רבים לנילי טל בבקשת עזרה לאיתור זהותם, ביניהם צעיר שנולד לאם יהודיה ואב ערבי.

על פרשת הילדה ברונה ראה

http://www.zeevgalili.com/?p=425

ראה המאמר "הישראלי המכוער"   על איילת זמיר

http://www.zeevgalili.com/?p=427

מיוסף טרומפלדור ועד יוסף נחמני – בשביל זה שילמנו את האגרה?

                       גירסה מעודכנת אוקטובר 2015

בשנת 2007 הוקרן בערוץ הראשון הסרט " היומנים של יוסף נחמני" של דליה קרפל * הסרט הציג את המפעל הציוני כמסע מתמשך של נישול, גזל, אונס ורצח * סרט זה הוא דוגמא טובה לדרך בה תפיסות פוסטמודרניות הופכות סרט " תיעודי" לסרט המעוות את המציאות * עכשיו כשצועקים געוואלד  על סגירת הערוץ הראשון טוב להיזכר בסרט הזה ודומיו * האם בשביל סקט כזה שילמנו את האגרה?

אם איש מן המאדים היה מגיע לכדור הארץ וצופה בסרטה של דליה קרפל, "היומנים של יוסף נחמני" , ששודר בערוץ הראשון, היה מגיע למסקנות הבאות:

  • · בארץ ישראל יושב עם זר, היהודים, שבאו לכאן בסוף המאה ה-19.
  • · משך עשרות שנים נישלו היהודים את הערבים על ידי רכישת אדמות וגרוש האריסים שעיבדו אותן.
  • · לאחר הקמת המינה, הם פתחו בסדרת מעשי רצח וגרוש, כשהמטרה היא טהור אתני.
  • · העיר טבריה עומדת במרכז הסרט כעיר שתושביה הערביים חיים בהרמוניה עם היהודים ומבקשים אך ורק שלום.
  • · פרובוקציה יהודית מביאה לגרוש הערבים מהעיר ופיצוץ בתיהם על מנת שלא יחזרו.
  • · המסר של הסרט מבוסס על צילומים – שיירות של פליטים נמלטים, שורה של גוויות הרוגים, חיילי צה" ל הנראים כקלגסים המובילים שבויים. וכן עדויות של ערבים על מעשי טבח אונס וביזה.
  • · הוא מלווה בפרשנות של ההיסטוריון בני מוריס ושל פרופסור (לגיאוגרפיה) אורן יפתחאל.

הסרט סובב סביב יומניו של יוסף נחמני, האיש שעסק עשרות שנים ברכישת אדמות מידי ערבים ובהקמת ישובים על האדמות שנרכשו. מן הסרט מתקבל הרושם כי נחמני הפך בסוף ימיו למעין מהדורה מוקדמת של "שלום עכשיו" . הוא הביע שאט נפש ממעשי הרצח והביזה, קרא לעשיית שלום עם הערבים ולהחזרתם לבתיהם. מן הפרשנות למה שעשה נחמני כל ימיו עולה כי מה שהציונות כינתה "גאולת הקרקע" לא היה אלא נישול שיטתי של ערבים.לאחר שאיש המאדים יצפה בסרט תהיה מסקנתו חד משמעית. יש לסלק את היהודים מן הארץ הזו .

סרט חינוכי טוב

המסקנה הזו מחייבת להפוך את סרטה של דליה קרפל לסרט חובה בבתי הספר. יש בסרט הרבה אלמנטים חינוכיים שאסור להחמיצם. הוא מהווה דוגמא מצוינת למסקנה הנובעת מתפיסות פוסטמודריות שהן בהכרח גם פוסטציוניות ופוסטיהודיות. הוא גם יכול ללמד כי "סרט דוקומנטארי" איננו מסמך המתעד את המציאות אלא מכשיר לעיוותה.

תסריט של סרט אחר

על פי אותם החומרים ניתן היה להפיק סרט אחר המספר את הסיפור היהודי. הסרט האחר לא היה מתחיל ב-1947. אפילו לא בשנת 1907, בה עלה יוסף נחמני ארצה מאוקראינה, בה נטבחו באותן שנים מאות יהודים בפוגרומים.

סרט על טבריה צריך להתחיל מיסוד העיר במאה הראשונה לספירה. הוא היה מתאר את גדולי החכמים שחיו בעיר:

ר' יוחנן, ריש לקיש, ר' אמי, ר' יוסי ורבים אחרים. היה מתאר את הסנהדרין שישבה כאן. את היצירות היהודיות שנוצרו בה: המשנה, התלמוד הירושלמי, הפיוטים, הניקוד הטברני המשמש אותנו עד היום.

שריד מתקופתהמשנה שנמצא בטבריה. סורג אבן עם ציור מנורה.

שריד מתקופתהמשנה שנמצא בטבריה. סורג אבן עם ציור מנורה.

כשהסרט היה מגיע ל-1882, השנה בה הגיעו ראשוני העליה הראשונה, היה מציג תמונות של ארץ שוממה וריקה, כפי שניתן לראות בצילומים שנותרו מאז.

כך נראתה טבריה ב-1862 - 20 שנה לפני העליה הראשונה

כך נראתה טבריה ב-1862 – 20 שנה לפני העליה הראשונה

יצא לעזרת תל-חי

סיפורו של יוסף נחמני, לא החל עם הצטרפותו לפיק"א ב-1921. שנתיים קודם לכן יצא מהגליל התחתון, בראש פלוגת רוכבים מתנדבים, לעזרת תל-חי שהותקפה בידי בדואים ואחד מחברי הישוב נרצח. בדרך תקפו מאות בדואים חמושים את הפלוגה ליד הכפר חאלסה ורק בנס לא נטבחו.

יוסף נחמני בסוף ימיו

יוסף נחמני בסוף ימיו

נחמנני הגיע עם חבריו לתל חי ונטל זמן מה חלק בהגנתה. לאחר מכן אכן עסק, משך כארבעים שנה, ברכישת אלפי דונם שעליהן הוקמו 31 ישובים.

בסרט האחר לא היו נותנים את תפקיד הפרשן ההיסטורי לבני מוריס אלא להיסטוריון ציוני כמו יואב גלבר, או אפרים קארש או אפילו מאיר פעיל. את הפרשנות הפוסטמודרנית של יפתחאל אפשר היה להמיר בפרשנות של פרופסור מעוז עזריהו או בפילוסוף כמו אבי שגיא למשל, או יוסף בן שלמה.

כשבוחרים פרשן קובעים את התוצאות. בני מוריס (מתוך הסרט)

" אין מנוס מטרנספר"

יומניו של נחמני הם אכן מסמך מרתק. עולה מתוכם כי נחנמי פעל מתוך אמונה כי רכישת קרקעות היא הדרך ההגונה והישרה לכונן כאן מדינה יהודית. שנים רבות סבר כי אפשר יהיה להגיע להבנה עם הערבים. הוא הטיף להוציא לאור עיתון בערבית וללמוד את שפתם. אך בעקבות מאורעות 1936-39 הגיע למסקנה כי על מנת להבטיח קיום של רוב יהודי בארץ ישראל לא יהיה מנוס מטרנספר של ערבים למדינות השכנות הריקות מאדם.

מן הסרט אפשר היה להבין כאילו בסוף ימיו שינה נחמני את דעתו מן הקצה אל הקצה. אבל קריאה ביומן מלמדת אחרת.

כשהוחלט באו"ם על תכנית החלוקה, כתב: " …אין השמחה שלמה. השמחה שהעמים הכירו סוף סוף שאין אנו עדה אלא עם שדרושה לו מדינה ותוגה שהפסדנו את חצי הארץ את יהודה ושומרון… 80 אחוז של הקרקע שייך עדיין לערבים ונוסף לזה (יהיו במדינה היהודית) 400 אלף ערבים" . גם לאחר הקמת המדינה הוא הציע לפעול לרכישת האדמות מידי הערבים בגליל ומתן פיצויים גדולים לאריסים כדי שיוכלו להיקלט בסוריה או בירדן.

דברי ההסתייגות שהשמיע כלפי מעשי הרצח והביזה של יהודים במהלך המלחמה משקפים עמדה מוסרית שהיתה נחלת הרוב במדינה. דברים דומים השמיעו דוד בן גוריון, נתן אלתרמן ואחרים.

אידיאליזציה של יחסים

התאור האידילי שניתן בסרט כאילו בטבריה שררו יחסים הרמוניים בין יהודים וערביים אין להם אחיזה במציאות. נחמני נתן לא פעם ביטוי ביומנים לחרדה שהערבים פשוט יטבחו את כל יהודי טבריה. הוא השתמש במלים " שואה" ו" סכנה של כליה" . היה בסיס היסטורי לחששותיו.

ב-2 באוקטובר 1938 נרצחו בטבריה 19 יהודים מהם 11 ילדים.  עם רדת הלילה חסמו ערבים את כל הדרכים המובילות לטבריה במחסומי אבנים. בשעה 21:00 החלו לירות על העיר מכל עבריה, בו בעת חדרה לעיר קבוצה של כ-70 ערבים מכיוון צפון-מזרח. הם פרצו לבתים, טבחו בתושבים ושרפו את המבנים. בבית אחד נרצחו אם וחמשת ילדיה, ובבית אחר נרצחה משפחה של ארבע נפשות. בית הכנסת הועלה באש ושָ‏מָ‏שו נרצח ליד ספר התורה. שני נוטרים שחשו לעזרת השכונה נתקלו במארב ונהרגו.

הבית בו משפחות יהודיות נשרפו חיים

הבית בו משפחות יהודיות נשרפו חיים

 

נרצחי הפרעות מובאים לקבורה

נרצחי הפרעות מובאים לקבורה

את הפקודה לפוצץ את הרובע הערבי של טבריה הוא עצמו נתן, כפי שמעיד בסרט בנו שביצע את הפיצוץ.

פוצץ את בתי הערבים בהוראת אביו. הנן של נחמני.

פוצץ את בתי הערבים בהוראת אביו. הנן של נחמני.

 

ביומניו הסביר נחמני שניצל את ההזדמנות להסיר מפגע אורבני, שיאפשר לסלול כבישים ולחדש את פני העיר.

 מה מריץ אותם

 מה מריץ את האנשים היוצרים סרטים כמו "היומנים של יוסף נחמני". אם זהו הסיפור האמיתי אנחנו חייבים לארוז את מטלטלינו, לקחת את מקל הנדודים ולעזוב את הארץ שאנחנו בה נטע זר, אלים ובלתי צודק.

 הכרתי את דליה קרפל כבחורה על א כיפק, בתקופה בה לימדנו בבית הספר לעיתונות"כותרת".. מוכשרת אינטליגנטית חרוצה. יש להניח שהסרט משקף את עמדותיה. אוניברסיטת ל-אביב בה למדה יושבת על האדמה הערבית  של הכפר שייך מוניס.  מערכת "הארץ" בו כתבה ששוכנת על אדמת הכפר הערבי אבו כביר. אם תיכנס ל"אתר הזיכרון הפלסטיני" תגלה  שם מפות, כולל צילומי לווייין,  שבהם אין מטר מרובע אחד בארץ  שאיננו ערבי בעיני הפלסטינים. אני יכול להאמין שהמניע שלה נובע מעמדה מוסרית.

 יותר קל לי להבין את פרופסור יפתחאל, יליד קבוצת מצובה,  שהוקמה על אדמות הקרן הקיימת לישראל, שלפי פרשנותו היא גזלן הקרקעות הראשי של הערבים. יפתחאל  שייך לאסכולה הפוסטמודרנית  שבעיניה לא קיים בכלל "סיפור אמיתי". קיים רק נרטיב.  יש נרטיב ציוני ויש נרטיב פלסטיני. הוא רואה בישראל מדינה "אתנוקרטית". מדינה שהמשטר שלה רואה כתכליתו לייהד את המדינה  ולנכס אותה לקבוצה האתנית היהודית.  הפתרון בעיניו הוא "דמוקרטיה אזרחית שיוויונית"  שמשמעותה המעשית היא הפיכת מדינת ישראל למדינה ערבית.

לראיה המעוותת הזו של נרטיב אין גבולות.  אם יש נרטיב ישראלי ופלסטיני יש גם נרטיב יהודי ונאצי. ואכן בדיון שהתקיים בעקבות הסרט  השמיע שמואל טולידנו (לשעבר מפא"י, ד"ש, שינוי ומפ"ם) את האמירה החכמה  שאם היהודים יכלו להשלים עם גרמניה אחרי כל מה שעשתה לנו יש סיכוי שגם הפלסטינים ישלימו אתנו.

 קישורים

רכישת קרקע בארץ ישראל

מי מפקיר את קרקעות הלאום

"גן עדן עכשיו" סרט ישראלי המפאר את טרור המתאבדים

האם אפשר להעלות על הדעת שבעיצומה של מלחמת העולם היה סרט תעמולה נאצי מתחרה בפסטיבלים? או מוצג בבתי קולנוע ברחבי העולם?

הזמנים השתנו. הסרט " גן עדן עכשיו" , המתאר (ומפאר) שני מחבלים פלסטינים היוצאים משכם להתאבד באוטובוס בתל-אביב, מופץ ברחבי העולם. בימים אלה זכה הסרט בפרס " גלובוס הזהב" לסרט הטוב ביותר, לאחר שכבר זכה בשורה של פרסים בינלאומיים: פרס האקדמיה האירופית, פרס הסרט הטוב ביותר בהולנד, שלושה פרסים בפסטיבל ברלין, פרס " אמנסטי אינטרנשיונל" , פרס המבקרים לסרט הטוב ביותר, פרס הבימוי בפסטיבל דרבן. ועוד היד נטויה. עכשיו כבר מדברים על הסרט כמועמד לאוסקר. אולי עוד נראה את יוצרי הסרט ושחקניו מקבלים את הפסל המוזהב לתפארת מדינת פלסטיין והחמאס ולחורבנה של מדינת ישראל. הסרט מוקרן כבר בכ-50 מדינות.

gan-edem-achshav

שני המחבלים המתאבדים (מתוך הסרט "גן עדן עכשיו")

אם יש משמעות למושג " הכשר לרצח עם" , הרי הסרט הזה מבטא את המושג הזה. (את המושג טבע ההיסטוריון ברנרד כהן בספר המצביע על הפרוטוקולים של זקני ציון, כאחד הגורמים שהכשירו את השואה).

לכאורה מדובר בהפקה הולנדית גרמנית צרפתית. אבל הסרט הזה הוא במידה רבה עבודה עברית. המפיק הוא אמיר הראל.

הבמאי האני אבו אסעד הוא ערבי ישראלי יליד נצרת. כזה הוא גם הגיבור הראשי של הסרט, קייס נאשף (יליד טייבה בן לאב ערבי ובן גרמניה), שלמד משחק ב" בית צבי" . הוא הצהיר: " אני לא חושב שהתאבדות זה הפתרון, אבל אני מבין אותו" .

הסרט הזה הוא המשך לשורה ארוכה של סרטים פרו פלסטיניים שהפיקו ישראלים, במימון נדיב של המדינה ( " הטיול הפנימי" , " צומוד" , " הסגר" , " אסירות" , " מוחמד דרוויש ועוד).

להכשר מסע הרצח הפלסטיני תרמו גם אנשי רוח ויוצרים. כלת פרס ישראל, דליה רביקוביץ, כתבה בשעתה מונולוג של מחבל מתאבד:

" השעון אומר שיש לי פחות מעשרים וארבע שעות — בבוקר אצא מן הבית ואחפש לי תחנה נוחה. — האוטובוסים באים בזה אחר זה והרגשות שלי ממילא קהים. — הייתי צריך לחייך למחשבה עד כמה אני דומה לבחור יהודי יוצא צבא, אבל חיוך לא יעלה על פני. — אינני מהרהר אפילו בגן עדן שבו אללה בעצמו יורד מכסאו ומלטף את ראשו של השאהיד החדש שהגיע. אם יש משהו שנוסך רכות בשרירים וקוצב בצורה מדויקת את פעימות הלב הרי זו הוודאות שמחר, לפני עשר בבוקר, אמחק את ההשפלה באופן שלא תשוב לעולם…"

והמשורר רוני סומק כתב את השיר " אברהם בדרך לעקדה" (שטרם פורסם) בו מחליף המחבל המתאבד הישמעאלי את יצחק אבינו, כמי שנעקד על המזבח.

" חגורת הנפץ תקתקה

על גופו המפוחד

ומבארות העיניים שהוברגו לו

באותו בוקר טפטפו

דמעות הפרדה מיצחק

עוד מעט ההר, המזבח

ופני הצמר גפן של המלאכים

מזל שרגע לפני הפיצוץ

הזכיר לו אלוהים שיש

אלוהים

================================================================

"המהפכה החילונית של אהוד ברק"

1. החילוניות של ברק 

2. הדה לגיטימציה של יורם חזוני במוסף הספריםשל "הארץ"
 

3. תולדות הקולנוע הישראלי 

כבוד ראש הממשלה, אהוד ברק. אתה הכרזת על כוונתך לחולל "מהפכה חילונית" שתהרוס את השבת, תפורר את המשפחה, תערער את הבסיס שעליו עומד העם היהודי אלפי שנים ובלעדיו אין קיום למדינת ישראל. 

ביקש לחולל "מהפכה חילונית". זוכרים? אהוד ברק.

ביקש לחולל "מהפכה חילונית". זוכרים? אהוד ברק.(ויקישיתוף)

 

לפני שאתה חוצה את הקו האדום של הקיום היהודי, אני מציע לך לקרוא ספר חשוב. זה איננו ספר של אדם הנמנה עם המחנה הדתי. לא מיסטיקאי סהרורי שחזר בתשובה. לא מתנחל קיצוני. מדובר באדם שנמנה בעבר עם ראשי תנועת העבודה שהקימה את המדינה. כוונתי לאליעזר ליבנה, ולספרו "ישראל ומשבר הציוויליזציה המערבית" שראה אור בשנת 1972. 

על מנת לגרות את העניין שלך בספר חשוב זה אצטט ממנו כמה קטעים, שמתוכם תוכל אולי להשכיל ולהבין את משמעות היוזמה שלך. 

וכך כותב אליעזר ליבנה (הציטוטים לקוחים מחלקים שונים של הספר): 

היהדות כציוויליזציה

"הציוויליזציה הישראלית (=היהודית) מיוחדת בחוויות היסוד, בסולם ערכים ובהוראות התנהגות. הללו טבועים בה מראשיתה, אינם ניתנים להפרדה מישראל ללא טמיעתו והם המקור להתפתחותו…" 

"קיומו של העם היהודי אינו מטרה בפני עצמו אלא הוא ישראל – כלומר מיישם את "הברית" ומזדהה עם דרך חיים ייחודית. הגישה היהודית אינה לאומנות, הרואה בקיום הלאום ערך עצמי. קיומו של ישראל מוצדק בעיניו הוא רק "על תנאי": נאמנותו לעולם מצוותיו. גם ארץ ישראל – וביחוד ארץ ישראל – ניתנת לו "על תנאי"… טבעו של ישראל הוא ייחודו, ואם אינו נאמן לייחודו, יגורש מארצו לפי עדות תורתו וציווייה: "העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבד תאבדון מהר מעל הארץ… לא תאריכון ימים עליה, כי השמד תישמדון" (דברים ד'
כו)….
 

הזיכרון היהודי

"אין להבין דבר חשוב בפועלו של ישראל בלי להבין את תפקידו האכזיסטנציאלי של הזיכרון היהודי… ההווה פרושו מגע בלתי אמצעי עם העבר וחוויה אינטנסיבית של עתיד מצופה. העבר איננו מציאות שחלפה… רקעו מאיר תמיד ומחייב עימות, ומחרכיו מציץ הנצח. כל דבר שהיה – קיים…. הזיכרון העז, הרענן והמחייב, הוא מיסודותיה של היהדות. הלוח היהודי, על חגיו ומועדיו הוא הפעלה חוזרת של העבר שנשאר הווה וחודר לעתיד. בסדר פסח מצווים אנו לחוש כאילו אותנו הוציא ה' ממצרים; ובחנוכה אנחנו מברכים לאור הנרות "בימים ההם ובזמן הזה". "הזכרונות" הם לב התפילות. אלמלא הזיכרון העז של ארץ ישראל וירושלים – שהפך למציאות מוחשת -לא היינו חוזרים לארצנו…" 

אליעזר ליבנה ויקישיתוף

 

המשפחה כתא האומה

"תחושת החיים ודרך החיים היהודית מקיפה חובות הלבבות ומצוות מעשיות…. הלימוד, ההוראה… אינם בגדר פעילות לצרכים אוטיליטאריים או טכניים בלבד… היא חובה על כל ישראל… תפישת המשפחה קשורה ביעודו של הלימוד ובאופיו של החינוך. כיוון שגיבוש האישיות היהודית חייב לחול ברבדים נפשיים מוקדמים ומקיף את המודע והבלתי מודע, הוא מצריך את המשפחה… עיקרה של המשפחה הוא ב"שיננת לבניך". הילדים הם ליבה, אהבתם מסדה. המשפחה היא תא האומה הישראלית במובן המיוחד לה. בחובה משתלבים הילדים בחגיה, שואלים את קושיותיה ומתבגרים למצוותיה. שום תמורות סוציאליות וטכנולוגיות, שום תגליות רפואיות וביוכימיות, אינן משנות עיקר זה. יש לסגל את התמורות והתגליות למשפחה הישראליות ויעודה."… 

בטחון צבאי ובטחון רוחני

…"שיבת ציון המודרנית היא בגדר מפנה דתי: הקדוש מתחדש והחדש מתקדש בה. המאבק הפנימי ביהדות הארצישראלית על דמותה… חשוב לאורך ימים מכל תהליך בתוכה. תוצאות המאבק – שמא נאמר המאמץ הפנימי – יכריעו בגורלה המדיני והפיזי. כושר בטחונה הצבאי הוא אספקט של בטחונה הרוחני… כל עוד מתקיים המאבק לייחודו של ישראל יש לשיבתו תקווה." 

"… אי אפשר להתעלם מרצינותו של המצב. שיבת ציון המודרנית הוגשמה בעיקרה בידי יהודים נתוקי מסורת ותוצאת הדבר מתגלה עתה במלוא חומרתה ומעמידה את התקיימות השיבה בסימן שאלה. רוב הישוב ומערכת החינוך שלו מזהים את עצמם עם התרבות המערבית… הרוב רואה את דרך החיים היהודית בעיניה משקפיה של תרבות זו. כלומר רואה אותה מבחוץ. הוא חושב במושגים לא יהודיים ונוקט בחשיבתו ובהתבטאותו סמנטיקהלא יהודית". 

משמעות השבת
הרב עדין שטיינזלץ (אבן חן)

הרב עדין שטיינזלץ (אבן חן)

 

אליעזר ליבנה מצטט דברים שכתב עדין שטיינזלץ, בעל המפעל המונומנטאלי לתרגום ופרוש התלמוד: "אין הכוונה לקיום מצוות אלא לדבר יסודי מזה – להבנת אורח החיים ומושגי היסוד של היהדות, גם אם אין מקיימים אותן. שבת הוא מושג מסויים שאינו רק יום מנוחה. יהודי הוא מהות מורכבת שאינה רק בן לאום פלוני… מושגיהם של המשכילים הישראליים על הדת היהודית באים מתוך תירגום רוחני של מושגים דומים על דתות אחרות. ההתייחסות לבעייתיות של התרבות היהודית הוא מתוך כלי שני. סימפטום לדברים אלה יכולה לשמש הזעקה על 'הכפיה הדתית'. קיומו של גל רגשות אלה ומערכת הנימוקים שלו מבוססים בעיקרם על המרחק הקיים לא בין מאמינים ובלתי מאמינים כי אם בין אלה שיש להם זיקה ואין להם זיקה ליהדות … (הסוג השני) אינו יכול להבין את מושגיה של התרבות היהודית. השקפת עולמו יכולה להיות – אף כי לא להיקרא כך – נוצרית-ליברלית, או אנגלית-דמוקרטית. אין לה יחס לתרבות אחרת, או הבנה להיותה של התרבות היהודית, בראש ובראשונה תרבות אחרת". 

עד כאן דברי אליעזר ליבנה והדברים שציטט ממאמר של שטיינזלץ. 

אדוני ראש הממשלה, ניתן לומר שבתחום הזה של הבנת היהדות אתה בחזקת תינוק שנשבה. מושג יהודי שגם אותו אתה צריך ללמוד. משמעותו היא שאינך אשם בכך שגדלת בסביבה שלא טיפחה בך את הזיכרון היהודי. כמי שניהל מערכות צבאיות מפוארות אולי תתקשה להכיר ולהבין את הקשר בין קיומנו הבטחוני לבין קיום השבת, קיום התא המשפחתי לימוד תורה. קרא את הספר – ואולי פשוט תתחיל ללמוד לימוד יהודי – אולי אז תשכיל ותבין. 

כשישו יצא מבית-לחם

כשישו יצא מבית-לחם לירושלים – אמר אהוד ברק – הוא לא ראה בדרכו אף לא מסגד אחד ואף לא כנסיה אחת. 

ברק שכח לציין כי ישו ראה בדרכו ישובים מיושבים במתנחלים יהודיים: חברון וענתות ושילה. ברק שכח גם לציין כי ישו לא ראה בדרכו אף לא יהודי אחד מחלל שבת. 

================================================ 

2. הדה לגיטימציה של יורם חזוני במוסף "ספרים" של"הארץ"

ספרו של יורם חזוני ( THE STRUGGLE FOR ISRAEL'S SOUL) טרם הגיע לידי. אך ממה שקראתי משל חזוני עצמו (במאמר ב"הארץ") ומדברים שקראתי על ההד העצום שעורר הספר בקרב יהדות ארצות הברית, הבנתי שמדובר בספר חשוב, המנתח את תהליך הדה ציוניזציה והדה יהודיזציה של מדינת ישראל. 

על חשיבותו של הספר למדתי גם לדעת מן ההתקפות ההולכות ומחריפות של השמאל על הספר ובעיקר על מחברו. 

לשמאל יש שיטה בדוקה מבית מדרשו של הסטאליניזם. במקום להתווכח לגופם של נושאים עוסקים בגופו של האיש. במקום להתמודד עם התיזות שהוא מעלה (כפי שעשה חברי אמנון לורד מעל דפי עיתון זה) מטילים רפש באיש. בעצם החל כבר תהליך דה לגיטימציה של חזוני, כך שכאשר יגיע בימים הקרובים התרגום העברי של הספר לקורא הישראלי כבר יהיה מוחו של הקורא שטוף בהשקפות מבקריו של חזוני משמאל. 

הדבר מתחיל בביקורת ספרותית, לכאורה אובייקטיבית ולגיטימית. מוסף "ספרים" ב"הארץ", בעריכתו של מיכאל הנדלזלץ, הטיל את מלאכת כתיבת הביקורת על פרופסור ברוך קימרלינג, איש שמאל-פוסט-ציוני. למה דווקא קימרלינג? למה לא ניתן הספר לביקורת של אנשי רוח מן המחנה האחר (היהודי-ציוני הייתי קורא לו). למשל: יוסף בן שלמה או אלי שבייד. או למצער להיסטוריונים ואנשי רוח מן השמאל היהודי-ציוני כמו מיקי צור, אהרון מגד, יוסף גורני או אניטה שפירא. זו דרכו של מוסף "ספרים" של "הארץ" . עוד 

בטרם קראת מילה אחת של המבקר אתה יכול לדעת מראש מה יכתוב על הספר שניתן לו לביקורת. 

הרמת גבה 

אם זהו המבקר אין פלא שהוא מוצא דופי באביו של חזוני, פיסיקאי במקצועו, שעבד בכור האטומי בנחל שורק. האב, איש הנוער העובד ומעריצו של בן גוריון, עזב את הארץ בשנת 1965, השנה בה הפסיד בן גוריון בבחירות בראשות רפ"י והורחק מכל השפעה במדינה. כשביקש האב לחזור לאחר שנות השתלמות בארצות הברית, הדבר נמנע ממנו כי לא נמצא לו מקום תעסוקה ראוי. בעיני המבקר קימרלינג זהו "הסבר לא לגמרי משכנע וגם לא פטריוטי כל כך. זה עשוי מן הסתם לגרום הרמת גבה אצל כמה קוראים". 

הביקורת רצופה קביעות עמדות וגינויים כמו: 

* התרבות החילונית הפוסט יהודית המגוונת שפורחת בישראל של ימינו כפי שלא פרחה מעולם בשום מרכז יהודי. 

*כאשר פותחים במסע מעין מקרתיסטי בגנות הנורמליות לעולם אין לדעת היכן וכיצד יסתיים. 

* חוסר היכולת או הרצון להבין את מורכבותו של המצב הישראלי גורם גם עיוות בסיסי וחוסר הבנת השיח הציבורי מאז כינונה של המדינה ועד היום. 

והמסקנה הסופית: 

"עייפתי מן הרדידות הזאת של ניסיונות הסבר לתהליכים מורכבית המתרחשים בחברה הישראלית". 

חזני ככהניסט 

אך את מכת המחץ לדימויו הציבורי של חזני נתן "הארץ" במקום אחר. כתב העיתון, עקיבא אלדר, גילה מאמר שכתב חזני ב-1990 ב"ג'רוזלם פוסט", לאחר שכהנא נרצח בידי מתנקש ערבי בניו יורק. 

חזני מתאר במאמר את חוויותיו כסטודנט צעיר, אחד מרבים, במפגש שקיים כהנא עם סטודנטים בפרינסטון. במפגש זה, אומר חזני במאמרו, כהנא נתן לו להבין כי "יהדות איננה דבר שיש להתבייש בו וכי עליו לשאת בגאון את הכיפה". 

חזני מציין אמנם במאמרו כי הוא וחבריו במכללה לא אימצו מעולם את ההשקפות הפוליטיות של כהנא "כי לא היינו מסוגלים ליישב את היהדות שלמדנו עם הנטיה שלו לפתרונות אלימים של בעיות, או עם ההצגה הגסה של עמדותיו". 

דברים אלה אינם משכנעים את עקיבא אלדר, הקובע כי "חזוני אומר בעצם שהוא מצא אפיקים חדשים וסגנון משופץ להגשמת האידיאולוגיה הגזענית, הטוטלית, הלא סובלנית של כהנא. הוא מפיץ את תורת הכהניזם בספרים במחקרים במאמרים ובנאומים מנומסים". 

כך סוף סוף הודבקה התווית ליורם חזוני ומעכשיו כל ויכוח עמו מיותר. 

================================================= 

3================================================

4. בסרט הזה אנחנו נמצאים – תולדות הקולנוע הישראלי

במאי סרטים אבי היימי

במאי סרטים אבי היימי צילום: זאב גלילי

 

אבי היימי הוא במאי סרטים מחונן ומורה קולנוע פופולארי. על סגולותיו כמורה למדתי לדעת מחברותנו לעבודה ביחידה לתקשורת בבר-אילן. השתתפתי כתלמיד שלא מן המנין באחד הקורסים שלו ונדהמתי לראות כיצד הוא מצליח, באמצעים דלים ובתשתית רעועה, להפוך כיתת סטודנטים לצלמים, עורכים, בימאים, מפיקים ותסריטאים. כל שנה מפיקה כל אחת מן הכיתות שהוא מלמד בהן כמה סרטי מופת בעלי איכות הראויה להקרנה מסחרית. 

אחד הדברים שלמדתי אצל אבי היימי – שהוא מומחה לסרטים דוקומנטריים – הוא שאין דבר כזה. כלומר: מי שסבור שסרט דוקומנטרי הוא ראי המתעד את המציאות טועה טעות מרה. חומרי הצילום הדוקומנטריים משמשים בידי היוצר הקולנועי בסיס ליצירה המבטאת את השקפת עולמו. הדבר בא לביטוי בבחירת החומרים המצולמים, בזוויות הצילום, בתסריט, בחיתוך ובעריכה ובאלף ואחד המרכיבים של היצירה הקולנועית. התוצאה הסופית היא איפוא יצירה ממש כמו יצירה בדיונית. כל קשר למציאות הוא מקרי בלבד, כמו שכותבים בפתח יצירות בדיון. 

כחובב מושבע של הסרט הדוקומנטרי הדבר גרם לי אכזבה קשה. מזה שנים אני צופה בשקדנות בסרטים דוקומנטריים ויש בביתי אוסף של מאות סרטים כאלה. במיוחד אני צופה אובססיבי בסרטים דוקומנטריים של מלחמת העולם השניה, בניסיון ללמוד ולהבין את האמת ואת הראליה שמאחורי המלחמה הנוראה ההיא. והנה לימד אותי אבי היימי ש"עולם במלחמה" של הבי.בי.סי. – סידרת מופת לכל הדעות – היא נקודת המבט האמנותית של יוצרי הסידרה. על אותה מלחמה עם אותם חומרים יציגו האמריקנים משהו אחר שלא לדבר על הרוסים, היפנים והגרמנים. 

אני מקדים הקדמה זו כדי לספר על סידרת טלוויזיה שביים אבי היימי – "בסרט הזה כבר היינו", שהחלו להקרין השבוע בערוץ השני. הסידרה (שהפיק צפריר קוחנובסקי) עוסקת לכאורה בתולדות הקולנוע הישראלי. אך למעשה היא מהווה מבט עצמי על החברה הישראלית, ברטרוספקטיה של חמישים שנה ויותר. מבחינה קולנועית טהורה – עד כמה שניתן להסיק משני הפרקים בהם צפיתי בהקרנה מוקדמת – זוהי יצירת מופת. מסתבר שהקולנוע העלילתי הישראלי הופך במרוצת השנים למסמך דוקומנטרי. "הוא הלך בשדות", "גבעה עשרים וארבע אינה עונה", "סלח שבתי" אינם רק פרקים בתולדות הקולנוע הישראלי אלא בתולדות החברה הישראלית. פרקים המבטאים את עמדות החברה והשקפותיה כלפי דמות הצבר, דמות האישה, היחס לערבים וכו'. 

אבי היימי הצליח ביד אמן לעשות הפוך על הפוך. לקחת סרטים עלילתיים ולהפוך אותם ליצירה דוקומנטרית שבה אנו יכולים ללמוד על עצמנו יותר משאנו יכולים ללמוד מסרטים שאמורים היו להיות דוקומנטריים, או ממחקר סוציולוגי מעמיק. להשוות את אסי דיין של "הוא הלך בשדות" המצהיר הצהרות פטריוטיות מפוצצות לאסי דיין המסומם ב"החיים על פי אגפא" מלמד על כברת הדרך שעברה דמות הצבר הישראלי ועברה החברה הישראלית יותר מרבבות מילים. 

הצלחת "הוא הלך בשדות" (כספר, כמחזה ומאוחר יותר כסרט) היתה יוצאת דוםן. הצופה הישראלי לא אהב סרטים על מלחמת השחרור (ובתקופת הבראשית לא אהב סרטיםישראליים בכלל) ורובם נעשו בידי במאים זרים ואף דיברו אנגלית, כדי לסייע בהפצתם לקהל יהודי בחו"ל. כאלה היו הסרטים "עמוד האש", "גבעה 24 אינה עונה" "קריה נאמנה" ועוד. 

אך לימדנו רבנו אבי היימי כי אין סרטים דוקומנטריים. גם לא סרט דוקומנטרי המבוסס על סרטים עלילתיים. אם אבי היימי בוחר כדמויות מנחות של סיפור הצבר הישראלי את אביב גפן ואת אסי דיין, אני שואל את עצמי האם זה הפרצוף שאני ועוד ישראלים כמותי רואים כשהם מסתכלים במראה. איך היה נראה סרט כזה אילו ביים אותו למשל שולי רנד? או אורי זוהר? או אדיר זיק? 

בסופו של דבר, על פי העקרון של הפוך על הפוך, יצא לאבי היימי סרט דוקומנטרי מעולה. סרט המשקף נאמנה לאו דווקא את החברה הישראלית לדורותיה אלא את הדרך בה רואים בני הדור של אבי היימי את עצמם ואת המדינה שבה הם חיים. וככזה ראויה הסידרה הזו לצפיה. מומלץ מאד. 

ראה מלחמת העגלה המלאה בעגלה הריקה