לכידת רוצחיו של רחבעם זאבי הי" ד היא הזדמנות להטיל עונש מוות על הרוצחים. עד היום נהגה ישראל ברחמנות כלפי רוצחים מתועבים ולא הטילה עליהם את עונש המוות הקבוע בחוק.   תליית הרוצחים תוכל להיות פתיחה הולמת למערכת היחסים עם ממשלת החמאס. רוצים שאהאידים? תפאדל. נשלח את כל הרוצחים המתועבים ואת שולחיהם לשבעים הבתולות שבגן עדן, במקום לבית הבראה בכלא ישראלי.

 זו גם הזדמנות להקים את בית מורשת גנדי.   כיום יש לנו בית מורשת רבין בלי מורשת ומורשת גנדי בלי בית. הנה כמה מילים של מורשתו (כפי שאמר לסופר מיכאל ששר בספרו " שיחות עם גנדי" ):

" (ברל כצנלסון) הוא אבי תורת הטרנספר הציונית. אני משתמש בו כאסמכתא מוסרית… ברל היה זה שאמר לאנשי ’השומר הצעיר’ : לא היינו יכולים להקים את מרחביה ומשמר העמק בלי טרנספר… הרי כל 80 הקיבוצים של השומר הצעיר עד האחרון שבהם יושבים על 80 כפרים או שבטים ערביים שנקנו, שסולקו, שברחו, שטרונספרו… רוב הערבים יושבים כאן קצת יותר ממאה שנים… כל ערבי ששמו א-שאמי בא מסוריה ומי ששמו אל-מצרי בא ממצרים… ברמלה יש שבט ערב-ג’ואריש שבא לכאן מלוב…… אתם הפלסטינים רוצים להחשב לעם? בבקשה. רצונכם במולדת? ירדן היא פלסטין והיא מולדתכם…"

גנדי לא היה שונא ערבים. "אני בעד אחוות עמים" אמר לששר. "סע אתי לגליל ותראה כפר בדואי שהרחוב הראשי אצלם נקרא רחוב גנדי… בכל יום מתדפקים אצלי ערבים  המבקשים עצה, עזרה וסיוע.  ואני עוזר לאלה שהם לויאליים למדינה  ולחמו והושיטו לנו יד… (אבל) ארץ ישראל שייכת לעם ישראל ורק לעם ישראל."

=========================================================================

 כמה קיבוצים של השומר הצעיר יושבים על אדמה פלסטינית

http://www.zeevgalili.com/?p=11316

המטאטא הישן שלנו, שרכשנו לפני פחות משנה בסופר, שבק חיים. בכל פעם שטאטאנו את הבית הוא פיזר יותר שערות מן האבק שאסף.

החלטנו שעלינו לרכוש מטאטא חדש אבל אמיתי, ופנינו לחנות המברשות " אריה" שבדרום תל-אביב. אני מכיר את החנות הזו שברחוב הרצל 24 (פינת סמטת בית הבד) מאז ילדותי המוקדמת.

החנות ברחוב הרצל פינת סימטת בית הבד. קיימת מאז 1925.

אמי היתה קונה כאן דרך קבע. מברשות לקרצוף ריצפה, להסרת לכלוך מצווארונים שחורים, לאיסוף קורי עכביש מן התקרה, להברשת בגדים, להברשת כובע הלבד של אבא, להברשת שיער וכמובן מטאטא, מגב ועוד ועוד.

לא הייתי בטוח אם חנות ילדותי עדיין קיימת והלכתי לבדוק מתוך סקרנות. להפתעתי החנות חיה, קיימת ותוססת. בחלון הראווה המאובק שלה אפילו יש רשימה של מוצרים המעידים כי הבעלים הנוכחיים של החנות הם בעלי חוש הומור. בין ההיצע: מברשת לניקוי נחיריים, מברשת שיער לבעלי קרחות, סט מסרקים לבעלי פדחת, חוטר לניקוי חדק של פיל, מברשת להברשת ג’יראפה, ועוד.

החנות קיימת מ-1925

בתוך החנות מצאתי את הבעלים הנוכחי, שבצד ההתפרצות ההומוריסטית הזו, הוא אדם רציני מאד. עמי זנדשטיין, גבר גבה קומה ויפה תואר נראה צעיר מ-68 שנותיו.

עמי זנדנשטיין. ברקע: חלק ממבחר מברשותיו

החנות הוקמה על ידי אבי המשפחה, אריה זנדשטיין, שעלה ארצה ב-1925 והמשיך כאן מסורת משפחתית שהחלה בלובלין שבפולין ב-1896. נולדו לו כאן ארבעה ילדים וכיום נותר בה רק עמי זנדשטיין, הממשיך את המסורת המשפחתית.

שאלתי מה סודו של המפעל?

" כל מטאטא חדש מטאטא טוב" , אמר לי עמי זנדשטיין. " השאלה היא כמה זמן הוא מטאטא" . הוא מציג לי תיק מכתבים שמגיעים לחנות חדשות לבקרים. באחד מהם נאמר:

" אני רוצה לציין כי המטאטא הקודם שקניתי ממך לפני כ-13 שנים נגנב בעת מעבר דירה. האיכות שלו, אחרי שנים כה רבות, נשמרה ומצבו היה כחדש. במשפחתי משתמשים כבר עשרות שנים במוצרים שלכם עוד מאז קנה אותם סבי ז" ל" . על החתום: זהר גבע מושב רמות מאיר 119.

יש עדיין ערך לאיכות

שאלתי את עמי זנדשטיין איך מצליח מפעל, המבוסס על עבודת כפיים וציוד פשוט, לשרוד בעידן הגלובליזציה, היבוא הזול מסין ומצרכי האינסטנט שתוחלת החיים שלהם קצרצרה.

מסתבר, אומר עמי, שיש עדיין ערך לאיכות גם בדורנו. בצד קונים כמוך, הממשיכים מסורת אבות, נמנים עם לקוחותינו גם גופים גדולים כמו משרד הביטחון עיריות וגם תעשיות מתוחכמות. כך למשל נמנה מפעל התרופות " טבע" עם לקוחותיו של עמי, כשהוא נזקק למברשות מיוחדות בתהליך הייצור.

חידוש מברשות שיניים

מלבד העובדה שהמשפחה קנתה מומחיות בתחום זה (שהיה עיסוק מסורתי בקרב יהודי פולין) הם התפתחו במהלך השנים והתאימו עצמם לדרישות השוק. בעת מלחמת העולם השנייה הציע המפעל לחדש מברשות שיניים לקונים שיביאו את הידיות של המברשות הישנות. היום הם יכולים לגבור על מפעלים של ייצור המוני לא רק בזכות האיכות אלא גם תודות לפיתוחים המותאמים לצרכים מיוחדים.

500 סוגי מברשות

המפעל מייצר כחמש מאות סוגים שונים של מברשות, ביניהם: לניקוי מנגל, לקירצוף כל חלקי הגב (עשויה סיבי צמח אגבה), להברשת נעלי זמש (עשויה סיבי נחושת), לניקוי אמבטיה, לניקוי מעקה זכוכית במרפסת, לניקוי חריצים בדלתות הזזה (סיב פלאסטי), להרחקת אבק (נוצות) ועוד.

עידכון אוקטובר 20017 – החנות נסגרה

ראה האזור השחור של תל אביב הלבנה

מאמר זה של מנהיג התנועה הלאומית וראש בית"ר, זאב ז'בוטינסק, פורסם לראשונה ב 4 בנובמבר 1923 , והוא מאבני היסוד של תפיסתו המדינית. למרות שחלפו כמעט 90 שנה מאז נכתב הוא אקטואלי כפי שהיה במועד כתיבתו. כאן מובא תמציתו. קישור לגירסה המלאה בסוף הפוסט.

בניגוד לכלל היפה – להתחיל את המאמר מעצם העניין – עלי להתחיל מאמר זה בהקדמה, ומה עוד – בהקדמה אישית. את מחברם של השורות האלה חושבים לאויבם של הערבים, למצדד גירושם מן הארץ וכו'. אין זה אמת. מבחינה רגשית – יחסי לערבים הוא כיחסי אל כל שאר העמים: שוויון נפש אדיב.

מבחינה פוליטית נקבע יחסי על סמך, שני עקרונות:
האחד גירושם של הערבים מארץ ישראל באיזו צורה שהיא נחשב בעיני לבלתי-אפשרי בהחלט; בארץ ישראל יהיו תמיד שני עמים.
והשני, אני גאה על השתייכותי לאותה קבוצה, שניסחה את "תכנית הלסינגפור" נסחנוה לא בשביל היהודים בלבד, אלא בשביל כל העמים; ויסודה הוא שיווי- זכויות לעמים. ככל היהודים מוכן אני להישבע בשמנו ובשם צאצאינו, שלעולם ולא נפר שיווי- זכויות זה ולא נעשה נסיון לגירוש או לדיכוי.
כפי שרואה הקורא, הרי זה "אני מאמין", האומר כולו שלום.

זאב ז'בוטינסקי

הערבים לא ישלימו עם קיומנו

ואולם במישור אחר לחלוטין מתייצבת השאלה, אם אפשר להגיע להגשמת מחשבות של שלום בדרכי שלום. כי הרי דבר זה תלוי לא ביחסנו אל הערבים, אלא אך ורק ביחס של הערבים אל הציונות.

על השלמה מרצון בין ערביי ארץ-ישראל לבינינו אין מה לדבר כלל, לא כעת, ולא בגבולות העתיד הנראה באופק.
אני מביע את הכרתי זו בצורה חריפה כזאת לא משום שנעים לי לצער בני-אדם טובים, אלא פשוט כדי שלא יבואו לכלל צער: כל בני-האדם הטובים הללו להוציא את הסומים מלידה, הבינו בעצמם זה מכבר כי אי-אפשר לחלוטין לקבל את הסכמתם מרצון של ערביי ארץ ישראל להפיכתה של ארץ – ישראל האחת מארץ ערבית לארץ בעלת רוב יהודי.

פגישת בן גוריון עם מנהיגים ערבים. גם הוא הגיע למסקנה שאין סיכוי להגיע להסכם

תורת המוסר הציונית

על הטענה הנדושה, כאילו נקודת-המבט המוצעת לעיל היא בלתי-מוסרית, אני משיב: לא נכון. אחת משתיים או שהציונות היא מוסרית, או שאיננה מוסרית. בשאלה זו היינו צריכים להכריע לפני ששקלנו את השקל הראשון. ומשהכרענו ואם הכרענו לחיוב. ואם הציונות היא מוסרית, כלומר צודקת, הרי יש להגשים הצדק בלא להתחשב בהסכמתו או אי-הסכמתו של מי שהוא. ואם א', ב' או ג' רוצים להפריע בכוח להגשמת הצדק משום שהם מוצאים אותו לבלתי-נוח בשבילם הרי צריך להפריע להם בזה ושוב בכוח.

זוהי תורת המוסר ואין שום מוסר אחר.

… ילידי המקום-אחת היא, תרבותיים או לא תרבותיים, נלחמו תמיד בעקשנות נגד המיישבים-אחת היא, תרבותיים או לא-תרבותיים.

… "האבות המהגרים" האנגלים והסקוטים, החלוצים האמיתיים הראשונים של אמריקה הצפונית… האמינו בתום-לב, שבערבה האמריקאית יש די מקום גם ללבנים וגם לאדומים… שום תפקיד לא מילאה כאן גם השאלה, אם יש באותה ארץ אדמות פנויות רבות… ילידי המקום נלחמו לא משום שהם פחדו מדעת או מתוך הכרה ברורה מפני גירוש, אלא פשוט משום שאין שום יליד-מקום בשום מקום ובשום זמן יכול להסכים לכל התיישבות שהיא.

… כל עם, שהוא מיושבי-הארץ, בין שהוא עם תרבותי ובין שהוא עם פראי, רואה בארצו את ביתו הלאומי, בו הוא רוצה להיות ולהישאר לעולמי-עד בעל-בית גמור; לא רק לבעלי-בית חדשים, אלא גם למשתתפים, או לשותפים חדשים בהנהלת משק-הבית, הוא לא יתן רשות-כניסה מרצונו הטוב.

הערבים אינם טיפשים

…עושי השלום בקרבנו מנסים לשדל אותנו, כאילו הערבים הם או טיפשים, שניתן לרמותם על-ידי ניסוח "מרוכך" של מטרותינו האמיתיות, או שבט אוהב-בצע, שיוותר לנו על בכורתו בארץ-ישראל תמורת רווחי תרבות וכלכלה. אני מסרב לחלוטין לקבל השקפה זו על ערביי ארץ-ישראל.

 … הם פסיכולוגים דקי-הבחנה בדיוק כמונו… נספר להם מה שנספר, הם מיטיבים להבין את הנעשה במעמקי נשמתנו… ההזייה על כך, שהם יסכימו מרצונם להגשמת הציונות תמורת נוחיות תרבותית או חומרית, שעתיד להביא להם המיישב היהודי, הזייה ילדותית זו נובעת אצל "חובבי-הערבים" שלנו מאיזה יחס של בוז שיסודו בדעה קדומה, אל העם הערבי, מאיזו הצגת-דברים בלתי מבוססת על גזע זה, הרואה בו אספסוף רודף שלמונים, המוכן לוותר על מולדתו תמורת רשת טובה של מסילות-ברזל. הצגת-דברים כזאת אין לה שום יסוד.

… כל עם נלחם נגד מיישבים כל עוד יש לפחות זיק של תקווה להיפטר מסכנת ההתיישבות. כך עושים וכך יעשו גם ערביי ארץ-ישראל כל עוד יש להם לפחות זיק של תקווה…

הסכם עם מדינות ערב – הזיה

… רבים מאתנו עדיין סבורים בתמימותנו, כאילו חלה איזו אי-הבנה: הערבים לא הבינו אותנו, ורק משום כך הם נגדנו; ואולם אילו אפשר להסביר להם, עד כמה צנועות הן כוונותינו, היו הם מיד מושיטים לנו את ידם. זוהי טעות, שכבר הוכחה לא אחת… להתיישבות יכולה להיות מטרה אחת בלבד; אך מטרה זו אין הערבי מוכן לקבל: כל זה הוא מטבע הדברים, ולשנות טבע זה אי-אפשר… ולפיכך, מן ההכרח היה גם אז לנהל את ההתיישבות בניגוד לרצונם של ערביי ארץ-ישראל, כלומר, באותם התנאים שהיא מתנהלת כעת.

 … הסכם עם הערבים הלא-ארץ-ישראליים הוא בגדר הזייה שאינה ניתנת להתגשם… כדי שהערבים הלאומיים של באגדאד, מכה ודמשק יסכימו לשלם לנו מחיר רציני כזה, שיתבטא לגבי דידם בהסתלקות משמירת אופייה הערבי של ארץ-ישראל, כלומר, של ארץ השוכנת בעצם מרכזה של ה"פדראציה" וחותכת אותם לחצאים,- עלינו להציע להם תמורה גדולה עד למאוד… הלאומיות הערבית שואפת למה ששאפה, נאמר, הלאומיות האיטלקית עד שנת 1870: לאיחוד ולעצמאות ממלכתית.

…המסקנה: לא לערביי ארץ-ישראל ולא לשאר הערבים אין אנו יכולים להציע שום פיצוי בעד ארץ-ישראל.

להמשיך בהתיישבות בניגוד לרצונם

משום כך אין להעלות על הדעת הסכם מרצון. ומשום כך בני-אדם, החושבים שהסכם כזה הוא בגדר sine qua non conditio (תנאי בל-יעבור) לציונות יכולים כבר עכשיו לומר: non (לא) ולהסתלק מן הציונות. התיישבותנו – או שהיא צריכה להיפסק, או להימשך בניגוד לרצונה של אוכלוסיית הילידים. ולפיכך היא יכולה להמשיך ולהתפתח רק בחסותו של כוח מגן, שאינו תלוי באוכלוסיה המקומית – קיר ברזל, שאותו לא יהא בכוחה של האוכלוסייה המקומית להבקיע… בזה כלולה גם כל מדיניותנו לגבי הערבים: לא רק "צריכה להיות כלולה", אלא גם להיות כלולה בפועל, נתחסד ככל שנתחסד.

מתנחלת מתקופת חומה ומגדל

כולנו, בלא יוצא מן הכלל…אלה מעדיפים קיר ברזל של כידונים יהודיים, אחרים – של כידונים איריים… כולנו טורחים ועמלים יומם ולילה בעניין קיר הברזל…ועם זאת אנו עצמנו מקלקלים משום -מה את ענייננו מתוך שאנו מדקלמים על הסכם ומכניסים בלב… את ההכרה שהעניין איננו נעוץ בקיר הברזל, אלא בניסיונות הידברות חדשים לבקרים. דקלום מסוג זה הורס את ענייננו.

מתי הערבים יסכימו לוויתורים

אין משמע כל זה, שאין להעלות על הדעת אפשרות של כל הסכם מרצון שהוא עם ערביי ארץ-ישראל כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאתנו, הם לא ימכרו את תקוותם זו לא בעד אי-אלו מלים מתוקות ולא בעד שום פרוסה מזינה של לחם בחמאה, ומשום כך דווקא, אין לראותם בחזקת אספסוף, אלא עם, אף אם עם מפגר, אבל עם חי. עם חי מסכים לוויתורים בשאלות עצומות וגורליות כאלו רק כאשר לא נשארת לו כל תקווה, כאשר בקיר הברזל לא נראה עוד אף לא סדק אחד. רק אז מאבדות קבוצות קיצוניות שסיסמתם היא "בשום אופן לא", את קסמן וההשפעה עוברת לידי הקבוצות המתונות. רק אז יבואו אלינו המתונים האלה ובידם הצעה לוויתורים הדדיים: רק אז יתחילו הם לשאת ולתת עמנו ביושר ובשאלות מעשיות, כגון ערובה נגד גירוש מן הארץ, או בעניין שיווי-זכויות, או בדבר ישות עצמית לאומית; ואני מאמין ומקווה, שאז נוכל לתת להם ערובות כאלה, שתרגענה אותם, ושני העמים יוכלו לחיות זה בצד זה בשלום ומתוך יחסי הגינות. ואולם הדרך היחידה להסכם כזה היא קיר הברזל, כלומר, חיזוקו של השלטון בארץ-ישראל, שלא יהא נתון לשום השפעות ערביות, כלומר, עצם השלטון, שנגדו לוחמים הערבים. במלים אחרות, בשבילנו הדרך היחידה להסכם בעתיד מתבטאת בהסתלקות מוחלטת מכל הניסיונות להגיע להסכם בהווה.

הנוסח המלא (בתרגום מרוסית שפת המקור):

http://www.jabotinsky.org/multimedia/upl_doc/doc_241007_29453.pdf

ראה גם:

צוואת ז'בוטינסקי בשמשון: ברזל מלך וצחוק
http://www.zeevgalili.com/?p=461

זאב ז'בוטינסקי מי מכיר מי יודע
http://www.zeevgalili.com/?p=9463

החמור של בורידאן נגד קיר הברזל
http://www.zeevgalili.com/?p=223

אנחנו וערביי ארץ ישראל
http://www.zeevgalili.com/?p=47

ראה מאמר מורחב בנושא

על צורת עבודתה של שרת החינוך לשעבר עמדתי מקרוב בפרויקט קטן של טור זה, לפני כמה שנים. על הפרשה ניתן ללמוד מן הפקס הבא ששלחתי לה (לאחר שכל הניסיונות לדבר עמה בטלפון עלו בתוהו).

" שלום לך,

" הסופרת והחוקרת ג'ואן  פיטרס התקשרה אליי וייפתה את כוחי לפנות אלייך בהצעה לפעול להכללת תוכן ספרה "מאז ומקדם" בתכנית הלימודים.

" אני מניח שספר זה מוכר לך כאחד הספרים החשובים ביותר בתאור מלחמת ישראל לקיומה. הוא חושף את התרמית של "בעיית הפליטים" ואת הרקע למלחמות ישראל, כפי שאף ספר היסטורי לא עשה.

" הספר ראה אור באנגלית בארצות הברית ובבריטניה ב-1984 וזכה לתהודה עצומה. הוא נמכר עד היום בהיקף גדול. הוא מעורר ויכוחים רבים ומשמש מכשיר הסברה ממדרגה ראשונה בידי ידידי ישראל.

" בארץ הספר כמעט ואינו מוכר. הוא ראה אור בעברית בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" ב-1988 ונדפס בכמות מצומצמת. בעקבות יוזמה של קוראי הטור שלי בעיתון "מקור ראשון", הוזמנו מראש כמה מאות ספרים וההוצאה החליטה להוציא מהדורה נוספת שתראה אור בימים הקרובים. היוזמה הזו היא שהניעה את פיטרס להתקשר אלי.

" ג'ואן פיטרס מוכנה לבוא לישראל לפעול לקידום הנושא ומוותרת מראש על כל תמלוגים הקשורים בספרה" .

לימור לבנת (צילום זאב גלילי)

חלפו כמה שבועות ולא הייתה כל תשובה. רק לאחר שפרסמתי את המכתב בטור קיבלתי טלפון מלשכתה בו נאמר לי שנשלחה אלי תשובה.

בתשובה, שנשלחה ביום שלאחר הפרסום, נאמר כי הנושא נמסר לבדיקת ועדה מיוחדת ועל פי מסקנותיה תנהג השרה. המשכתי לנדנד ללשכתה של השרה ולאחר כמה חודשים נאמר לי כי הוחלט להעלות את הספר על האתר של משרד החינוך.

אמרתי לעצמי שגם זו לטובה. אם הספר יימצא באתר יוכל כל תלמיד לקרוא בו. לאחר זמן חיפשתי לשווא את עקבות הספר באתר. מה שמצאתי היו כמה שורות הממליצות על קריאתו.

ג'ואן פיטרס. ללימור לבנת לא היה זמן בשבילה.

שוחחתי עם כמה מנהלי בתי ספר צעירים, וזהו התיאור שקיבלתי על כשלונותיה של השרה:

" תקופת כהונתה של לימור לבנת כשרת החינוך (כשהעזר כנגדה המנכ" לית רונית תירוש) התאפיינה בכוחניות, אלימות והעדר מוחלט של ערכים. הצמד רונית-לימור הצטייר בעיני המחנכים כצמד שוחטות בבית מטבחיים. הטלת אימה הייתה המאפיין המרכזי של ההתבטאויות שלהן. בכנס בחיפה אמרה לימור למנהל בית ספר ממלכתי דתי, שהעלה ספקות לגבי דו" ח דברת: "עכשיו אתה מעצבן אותי". ורונית הגיבה תוך הורדת מעילה: "עכשיו התחממתי"" .

בתקופתה של לימור לבנת הוצב שיגעון הסטנדרטים והמבחנים הפנימיים במוקד העשייה. תעשייה סטטיסטית מיותרת, אשר גורמת לבתי הספר להתעסק כל העת בהישגים מטופשים, ללמד למבחנים ולהזניח תוכניות חשובות. הונהגו סטנדרטים בנוסח ISO9002. משהו נורא ואיום, המתיש את המנהלים לכתיבת נהלים כל היום, במקום להתעסק בתכנים פדגוגיים. בהשראתה הפעילו מפקחות היסטריות לחץ על מנהלים מפוחדים ומורות חששניות. בתי ספר צילמו בלי סוף מבחנים של שנים קודמות וטחנו את הילדים בבחינות.

" היא לא יזמה והובילה שום תכנית ערכית רצינית. לא נעשתה כל פעולה משמעותית להטמעת ערכים יהודיים או פילוסופיים. בתקופת שרי החינוך רובינשטיין-אלוני-שריד פרח המינהל הערכי. לימור הורידה אותם כמעט כליל וזלזלה בהם. במקום זאת דיברה על הדגל ועל ההמנון ועל תלבושת אחידה. בבתי הספר המרכזיים בארץ ממשיכים שלא להתייחס לדגל ולהמנון ברצינות, משום שאי אפשר לכפות תכניות רדודות שכאלה.

" הפקידות המיושנת במחוזות המשרד המשיכה לחגוג באי עשייה משוועת. יושבים שם מפקחים מנומנמים, ים של פקידים ושל מזכירות, ששודדים את תקציב המדינה. שולטים על שעות ההוראה בצורה צנטרליסטית ומונעים כניסת כוחות רעננים. מתעללים במנהלים המבקשים להוציא מורים שחוקים לפנסיה ומטילים פרויקטים מיותרים.

" בתקופת לבנת תירוש לא בנו כיתות חדשות ולא טופלו בעיות בטיחות. קציני הבטיחות של המחוזות הם אנשים הפועלים מכוח תקנות מיושנות. בעיות הבטיחות בבתי הספר, בחצרות, באולמות הספורט, במתקני השעשועים זועקות לשמיים ורק נס שלא נהרגים ונפצעים יותר תלמידים. המערכת מתעוררת כמובן רק כאשר יש אסון כלשהו.

" בתקופתן קוצצה מצבת האחיות ושירותי הבריאות המונעת בבתי הספר. אין כמעט אחיות, אין טיפולי שיניים, אין תכניות משמעותיות לחינוך לבריאות, אין עשייה בתחום זה בכלל. עוד שלב בהרס מדינת הרווחה.

" בתקופתן לא הושם דגש משמעותי על שינוי תקני התלמידים. בשנת 2006 יושבים עדיין ארבעים ילדים בכיתה א" עד י" ב . זהו התקן המחייב. שלושים וחמישה ילדים הוא התקן לגן הילדים? האם ילד בכיתה א" מסוגל לקלוט משהו בכיתה של 40 תלמידים.

" ולסיכום: לימור לבנת הרסה את המערכת. טוב שהלכה" .

מאמר זה נכתב ערב חורבן גוש קטיף

ככל שמתקרב מועד ההתנתקות עולה הרייטינג של ר' יוחנן בן זכאי בשיח הציבורי בישראל. החכם ששיקם את העם היהודי לאחר החורבן, שהביאו עליו הקנאים, ועיצב את דמותו לדורות – הפך להיות דמות מופת מודרנית לשפיות מדינית ולמתינות.

הקנאים הם כמובן "המתנחלים" המאיימים להצית מלחמת אחים, כמו שקנאי ירושלים הציתו את מחסני המזון שבעיר. יוחנן בן זכאי הוא האיש שהטיף למתינות ולפשרה טריטוריאלית ולהתנתקות. החורבן בא כי לא שמעו בקולו. ואז יצא את העיר בתוך ארון מתים וביקש מאספסיאנוס "תן לי יבנה וחכמיה" . וכך הבטיח את המשך הקיום היהודי – בלי עצמאות מדינית ובלי מקדש.

ההערצה הזו של השמאל המתנתק לרבן יוחנן בן זכאי היא קצת מוזרה, בלשון המעטה. הציונות מראשית דרכה הציבה כאידיאל דווקא את המרד ביוחנן בן זכאי. לא עם של תלמידי ישיבה, חיוורים ומדולדלי גוף נוסח "המתמיד" של ביאליק. אלא עם צעיר, בריא בגופו כבנפשו, נועז ונכון לקרב.

מכס נורדאו ויקישיתוף

ההוגה הציוני מכס נוראדו ( 1849-1923), שטבע בקונגרס הציוני השני את המושג " יהדות השרירים", העמיד את השאיפה הציונית כאנטיתזה ליהדות רבן יוחנן בן זכאי. בנאום בו ביקש להלל את הבילויים, הוא אמר: " היו חזקים מתלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי, גדולים כאנשי המלחמה האגדיים של בר-כוכבא, אותו אדם שנלחם לא לשם התרבות הישראלית … אלא …לשם הקיום הלאומי על אדמת האבות" .

דור החלוצים שהתגבש בארץ מאז העלייה השניה, עשה מה שקוראים במחשבים פירמוט (control alt del) למוח היהודי. מערכת החינוך הציונית חילונית מחקה כל מה שנודף ממנו ריח של תלמוד תורה. מערכת חינוך זו הפכה את בניו של מתתיהו החשמונאי, המקבים, למכבים שהאידאל שלהם הוא הספורט ותרבות הגוף של המתיוונים. המשורר אהרון זאב (לימים קצין חינוך ראשי) כתב את "נס לא קרה לנו" , שהושר שנים בטקס הדלקת המשואות בכל ערב יום עצמאות. שבועות הפך מחג מתן תורה לחג הביכורים. פסח היה לחג האביב ויום הכיפורים היה (בהתיישבות העובדת) יום עבודה רגיל. תפילת יזכור ה' הפכה בניסוחו של ברל כצנלסון ל"יזכור עם ישראל" .

ואם נחזור לימינו. לא נעים אולי לשמוע, אבל מי שמייצג בישראל את ר' יוחנן בן זכאי, אינם חסידי העקירה אלא החרדים. הם מקיימים את האידיאל של תלמוד תורה ומתנגדים בעקביות לציונות החילונית שחתרה לעצמאות מדינית של "להיות ככל העמים" .

התמונה של החרד העוצר בגופו את הבולדוזר המבקש לרמוס קברי יהודים בכביש 6 מסמלת עובדה זו יותר מאלף מילים.

מדינת ישראל מראשיתה הייתה מדינת היהודים הציונית ולא מדינה יהודית. משנה לשנה הופכת מדינת ישראל פחות ופחות מדינה יהודית. אחרי ההתנתקות היא גם תפסיק להיות מדינה ציונית.

קבר רבן גמליאל ביבנה ויקישיתוף

קישורים

חורבן ירושלים ובנינה באגדה ובפיוט

http://www.zeevgalili.com/2000/07/54

 http://www.zeevgalili.com/2005/09/237

אפשר לומר כי כל הקיבוצים, או כמעט כולם, יושבים על "אדמה פלסטינית" – בין אם זו נרכשה בכסף בתקופה שלפני קום המדינה, בין אם פונתה מרצון או בכוח במהלך מלחמת השחרור.

וזו רשימה חלקית של קיבוצי השומר הצעיר ושם הכפרים הערביים שעל אדמותיה

1. קיבוץ אדמית במקום הכפר הערבי אדמית
2. קיבוץ אילון במקום השבט ערב סמניה
3. קיבוץ אליפז במקופ השבט אחיואת
4. קיבוץ בית-אלפא במקום בית-אילפא
5. קיבוץ בית-זרע במקום אום-ג'וני
6. קיבוץ בית-ניר במקום קידנה, ראנה וזיכרון
7. קיבוץ בית-קמה במקום השבט ערב סוארקי
8. קיבוץ ברעם במקום הכפר בירעים
9. קיבוץ ברקאי במקום הכפר חרבת ואדי ערה
10. קיבוץ גבולות במקום השבט ערב תראבין והכפר כרם סלטין
11. קיבוץ גבעת-עוז במקום הכפר זובובה
12. קיבוץ גזית במקום הכפר טירה
13. קיבוץ גל-און במקום הכפר זיתא
14. קיבוץ גן-שמואל במקום הכפר אל-מסעדי
15. קיבוץ געש במקום חרבת בלקיה
16. קיבוץ געתון במקום הכפרים ג'עתון וגיידין
17. קיבוץ גשור במקום הכפר תנוריה
18. קיבוץ גת במקום עיראק מנשיה
19. קיבוץ דביר במקום חרבת מוג'ידלאת
20. קיבוץ דליה במקום הכפר דליית א-רוחה
21. קיבוץ דן במקום ח'אן א-דוויר
22. קיבוץ הזורע במקום אבו זוריק
23. קיבוץ המעפיל במקום הכפר קאקון
24. קיבוץ העוגן במקום חרבת שיח חוסיין
25. קיבוץ הראל במקום הכפר בית ג'יז
26. קיבוץ זיקים במקום הכפר חרביה
27. קיבוץ חורשים במקום חרבת חיריש.
28. קיבוץ חצור במקום הכפר ברקה
29. קיבוץ יד-מרדכי במקום הכפר דיר-סניד
30. קיבוץ יחיעם במקום חרבת ג'ידין
31. קיבוץ יסעור במקום הכפרים בירווודמו
32. קיבוץ יקום במקום חרבת זבבידה
33. קיבוץ כפר-מנחם במקום הכפר א-תינה
34. קיבוץ כפר-מסריק במקום השבט ערב חוט
35. קיבוץ כרמיה במקום הכפר חרביה
36. קיבוץ כרמים במקום השבט הערבי רמדין
37. קיבוץ כרם-שלום במקום אבו-סלים ושבט בדואי
38. קיבוץ להב במקום חרבת חווילפה
39. קיבוץ להבות-הבשן במקום חרבת חיאם אל-ואליד
40. קיבוץ להבות-חביבה במקום חרבת גילמה
41. קיבוץ מגידו במקום הכפר לג'ון
42. קיבוץ מגן במקום הכפר שיח' נורן
43. קיבוץ מזרע במקום חרבת אל-מזרע
44. קיבוץ מסילות במקום אשרפיית ג'ברן
45. קיבוץ מעברות במקום מד-א-דיר
46. קיבוץ מענית במקום בידום
47. קיבוץ מצר במקום חרבת ביר אל-איסיאר
48. קיבוץ מרחביה במקום הכפר פולה
49. קיבוץ משמר-העמק במקום הכפרים אבו-שושה ור'וביה
50. קיבוץ נגבה במקום הכפרים בית עפה ועיראק סויאדן
51. קיבוץ נחשון במקום הכפרים דיר מוחסין ולטרון
52. קיבוץ נחשונים במקום הכפר מוזיריע
53. קיבוץ נטור על אדמות הכפר חספין
54. קיבוץ ניר-דוד במקום חרבת טוניס
55. קיבוץ נירים במקום חרבת מעין
56. קיבוץ ניר-יצחק במקום הכפר דנגור והשבט ערב- ג'רמאנה
57. קיביוץ ניר-עוז במקום הכפר עבסן והשבט ערב אל-אוואלי
58. קיבוץ סאסא במקום הכפר סעסע
59. קיבוץ סמר במקום שבט אחיואת
60. קיבוץ סער במקום הכפר א-זיב
61. קיבוץ עברון במקום חרבת כברש
62. קיבוץ עין-דור במקום הכפר אינדור
63. קיבוץ עין-החורש במקום חרבת מנשיה
64. קיבוץ עין-המפרץ על אדמותיה של עכו
65. קיבוץ עין-השופט במקום הכפר ג'וערה
66. קיבוץ עין שמר במקום חרבת כרכור
67. קיבוץ עמיר במקום הכפר דוורה
68. קיבוץ פלך על אדמות מג'ד אל-כרום ודיר אל- אסאד
69. קיבוץ רבדים במקום הכפר אל-חימה
70. קיבוץ רוחמה במקום הכפר ג'ממה
71. קיבוץ רמות-מנשה במקום הכפרים חרבת מנשיה
72. קיבוץ רמת-השופט במקום הכפר ריחניה
73. קיבוץ רשפים במקום הכפר אשרפיה
74. קיבוץ שדה-יואב במקום עיראק סואידן
75. קיבוץ שובל במקום ביר זבלה
76. קיבוץ שומריה על אדמות הכפר בית מרסים
77. קיבוץ שמיר במקום חרבת שמן
78. קיבוץ שמרת במקום השבט ערב ע'ווארנה
79. קיבוץ שניר במקום הכפרים ח'אן א-דוויר ובניאס
80. קיבוץ שער הגולן במקום אבו-נמל
81. קיבוץ שער-העמקים במקום הכפר חרתיה
82. קיבוץ שריד במקום הכפר חרבת חוניפיש

83. קיבוץ נען במקופ הכפר נענה.

זו כאמור רשימה חלקית וניתן להוסיף עליה את רוב הקיבוצים של התנועות האחרות.

את הרשימה הכינה משפחה באחד מיישובי חבל בנימין. זאת, בתגובה ליוזמתו של חבר הכנסת אבשלום וילן(מרץ), יליד נגבה, שהקים תנועה שמטרתה להציע פיצויים לתושבי יש"ע שיסכימו לפנות בתיהם מרצונם.

הם שלחו מכתב לוילן ובו רשימת הקיבוצים היושבים על "אדמה פלסטינית" והציעו לתומכי היוזמה הזו  לעזוב  את בתיהם. זאת, לנוכח העובדה שהם הוקמו על חורבות כפרים ערביים. במכתב נאמר עוד: "בואו לגור עמנו ביהודה ושומרון, משום שאצלנו הישובים נבנו בשטחים ריקים, אשר לא היו מאוכלסים לפני כן באף אוכלוסיה ערבית, ובזאת תתרמו את שלכם לשלום המיוחל והמצופה."

 כפרים ערביים שעל חורבותיהם
נבנו או הורחבו ישובים וערים יהודיות

אל-ח'אלצה (קריית-שמונה)
צפד (צפת)
עכא (עכו)
טבריא (טבריה)
א-נאצרה (נצרת)
חיפא (חיפה)
ביסאן (בית-שאן)
טנטורה
טובאס
טול-כרם
קלקיליה
יאפא (יפו)
אל-קדס (ירושלים)
אל-מסמיה אל-כבירה
אל-מג'דל (אשקלון)
אל-פאלוג'ה (קרית-גת)
כפר שייך מויניס (אוניברסיטת תל-אביב)
כפר סומיל (מתחם מגדלי  אקירוב  בתל אביב)

מהי "אדמה פלסטינית"

יש להבהיר מייד כי המושג הזה חסר משמעות היסטורית, חוקית ומוסרית.

ארץ ישראל כולה היא ארץ היושבת על "אדמה יהודית". כך הייתה מאז הובטחה לאברהם ועד ימינו. במרוצת השנים עברו בה כובשים רבים, אך אף כובש לא הפקיע את בעלותנו על הארץ. אף כובש גם לא יצר כאן מסגרת מדינית תרבותית ייחודית, כולל הכובש הערבי. כל ישוב ערבי בארץ ישראל (פרט לרמלה) יושב על חורבותיו של ישוב יהודי.

בית הכנסת מתקופת המשנה בברעם צילום אילן גד ויקיפדיה

תמיד היו על האדמה היהודית של ארץ ישראל אזרחים זרים שרכשו כאן חלקות אדמה. זה לא הפך אדמות אלה לצלבניות, ביזנטיות עות'מניות או פלסטיניות.

רציפות הישוב היהודי

היהודים מעולם לא עזבו את ארץ ישראל. גם לאחר חורבן הבית היו בארץ מאות ישובים יהודיים פורחים וכאן נוצר התלמוד הירשלמיי והפיוט הארצישראלי מאות שנים לאחר החורבן. הכיבושים הרבים ומעשי הרצח והביזה גרמו להתרוקנות הארץ מתושביה היהודיים. אבל גם בתקופות הקשות ביותר התגוררו כאן יהודים. 

 כשהחלה שיבת ציון המודרנית עם העליה הראשונה ב-1882 נמצאה הארץ תחת השלטון העות'מאני הכובש, שחילק את אדמותיה בהתאם לגחמות הסולטן באיסטנבול.

אפילו דונה גרציה נשיא האשה היהודיה העשירה בעולם, שרכשה בהון עתק מידי השלטון הטורקי את הזכות ליישב מחדש את טבריה, לא זכתה לבעלות על אדמות העיר תמורת הכסף הרב ששילמה. לפי החוק העות'מאני האדמה ניתנה רק בחכירה והופקעה עם מות החוכר.

חורבות הכפר הערבי בירעם שנבנה על חורבות כפר יהודי מימי המשנה – ויקיפדיה

רכישת אדמות בארץ ישראל

ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, שהייתה ריקה ברובה, נעשתה בדרכי שלום ובדרכי נועם. כל דונם של אדמה שהתיישבו עליה יהודים נרכשה בכסף מלא. תחילה על ידי נדבנים יהודים – רוטשילד, מונטיפיורי, הירש, קרל נטר, ואחרים ולאחר מכן על ידי הקרנות הלאומיות שהקימה התנועה הציונית.

לרוב נרכשו אדמות לא מעובדות חסרות ערך חקלאי, אדמות סלעים או אדמות מוכות ביצות רעילות.

אך היו גם אדמות רבות שהיו מעובדות על ידי אריסים ערביים. אדמות אלה נרכשו מידי בעליהן – שלרוב ישבו בביירות. אך היו ביניהם גם כמה מראשי הדוברים של ערביי ארץ ישראל שמאוחר יותר קראו לעצמם פלסטינים. במקרים כאלה פונו האריסים מאדמותיהם, לרוב תוך מתן פיצוי ולעתים קרובות בכוח הזרוע למרות הפיצו. (מחקרים העלו שבשום מקרה לא היה נישול של ממש והמפונים מצאו לעצמם תחליפי קיום במשק הארץ ישראלי המתפתח תודות להתיישבות היהודית.

הואיל והקיבוצים הוקמו מתוך מחשבה על קביעת גבולות המדינה העתידה נרכשו אדמותיהם מידי בעליהם והמחזיקים בהם.

כך היה עד הקמת המדינה.

מוזיאון בר דוד לאמנות ויודאיקה בקיבוץ ברעם ויקישיתו,

לאחר מלחמת השחרור, עם פינויים של למעלה מ-400 כפרים בהם ישבו ערבים, השתלטו הקיבוצים על אדמות אלה והפכו אותם לנחלתם. ההשתלטות הזו נעשתה בצורה מסודרת. כל האדמות של ערבים שנפקדו מאדמותיהם בתאריך הקבוע עברו לבעלות מינהל מקרקעי ישראל וזה חילק את האדמות.

תגובות

 נתקלתי במקרה בפרסום שלך משנת 2005 לגבי אדמות הקיבוצים היושבות על אדמות כפרים ערבים. בתור בן יד מרדכי אני חייב לציין שהפרסום לגבי כך שיד מרדכי יושבת על אדמת הכפר דיר סניד הוא לא נכון, הכפר היה ממוקם כקילומטר דרומית למיקומו של הקיבוץ כיום, בסמוך למסילת הרכבת, שרידיו של הכפר עדיין מציצים בין חורשת העצים שנשתלו לאחר הריסתו של הכפר לאחר המלחמה, אתה מוזמן לבוא ולראות בעצמך. מתוך כך אני חייב לתהות האם יש היגיון בשיגעון? לא בטוח -אבל טעויות יש ויש…

נתן סגל

מקור השם פלסטין

פרופסור שמעון שמיר קובל ב" העין השביעית" (כתב עת לענייני תקשורת) על הבלבול הרב השורר בעיתונות בכל הנוגע לאיות שמם של ערביי ארץ שראל. הוא מונה לא פחות משמונה צורות איות שונות: פלשתינים, פלשטינאים, פלסתינים, פלסתינאים ועוד.

הבלבול וחוסר העקביות, אומר פרופסור שמיר, נובעים מחשיבה לקויה. לדעתו יש תוקף רק לשתי צורות איות – פלשתינה בפ' דגושה ופלסטין בפ' רפויה. לא מדובר כאן בשתי צורות של איות אלא בשני מושגים שונים.

שמעון שמיר צילום: שמעון שמיר רישיון ההשימוש ויקיפדיה

" פלשתינה" אומר שמיר, "הוא שמה של ארץ הקודש כולה. זו הגרסה העברית של השם הלועזי PALESTINE, אשר היה רווח מימים ימימה בהתייחסותן של אומות העולם לארץ זו" .

הבריטים כינו את הארץ פלשתינה (א"י). ראשי התיבות שבסוגריים, ארץ ישראל, נוספו בלחץ הישוב היהודי. הבנק של התנועה הציונית היה "אנגלו פלשתינה בנק" . מתנדבי הישוב הבריטי לצבא הבריטי נקראו פלשתינאים וגולדה מאיר הצהירה בשעתה (בהכריזה שאין עם פלשתינאי) "גם אני פלשתינאית" .

פרופסור שמיר מציין כי הערבים עצמם הסתייגו מן השם PALESTINE שכפו הבריטים. בשנים הראשונות לאחר מלחמת העולם הראשונה דרשו שהארץ תוגדר כ"סוריה הדרומית" .

" פלסטין" , אומר פרופסור שמיר, " הוא עניין אחר, הוא מושג ערבי המעוגן בהוויה הערבית" . כותבים אותו בס' ובט' ומבטאים בפ' רפויה.

איך פתאום נהיו ערביי ארץ ישראל, שלא הייתה להם מעולם שום זהות נפרדת – לאומית, אתנית, תרבותית, דתית – לפלסטינים?

פרופסור שמיר: "מפת הגבולות הפוליטיים עשתה את שלה ובארץ צמחה תנועה לאומית ממוקדת במושג הערבי "פלסטין" …תהליך זה הסתייע בעובדה שאכן ניתן היה למצוא בהיסטוריה שורשים למושג הערבי "פלסטין"" . גולדה מאיר, אומר שמיר, הייתה פלשתינאית לא פלסטינית.

הכפילות הזו שבה המונחPALESTINE מתייחס הן לארץ ישראל והן למדינה הפלסטינית, אומר פרופסור שמיר, " נותנת לפלסטינים חופש תמרון נפלא" . ברצונם הם יכולים לומר ששחרור פלסטין פירושו שחרור חלק מארץ ישראל שבו תוקם המדינה הפלסטינית. וברצותם הם יכולים להתייחס לשחרור פלסטין כאל כל הארץ מן הים עד הירדן.

שמיר מתריע על כך שהמושג הלועזי PALESTINE עובר תמורה מדאיגה בעולם, ומאבד את משמעותו ההיסטורית." …הדור הצעיר בקרב אומות העולם גדל כיום בנוף פוליטי שבו PALESTINE היא ארצו של אש"ף". לסיום קורא שמיר להתחיל מבית ולעשות הבחנה בין "פלשתינה" ל"פלסטין" .

על דבריו החשובים של פרופסור שמיר ניתן לומר בוקר טוב אליהו. מה יועיל אם בעיתונים הישראליים יעשו את ההבחנה בין פלשתינה לפלסטין. מי אם לא הערביסטים (רובם שמאלנים), שפרופסור שמיר הוא מן הבכירים שבהם, תרמו לאגדה הזו על קיומו של עם פלסטיני. הרי במאמר זה עצמו הוא מדבר על פלסטין כעל " מושג ערבי המעוגן בהוויה הערבית" . אפשר לצפות מפרופסור מלומד כשמיר שיאמר כי השם פלסטין נולד מן המאמץ הרומאי למחוק את הזהות היהודית של ארץ ישראל לאחר מרד בר כוכבא. בפקודת אדריאנוס נמחקה ירושלים ושמה הוסב ל"איליה קפיטולינה" ושם הארץ הוסב ל"סוריה פאלסטינה" .

בול מתקופת המנדט ועליו ציור הר הבית. הכתובת למעלה PALESTINE ולמטה פלשתינה (א"י)

מטבע מנדטורית ובה הכתבובת פלשתינה [א"י]

 ראה מה מקור הביטוי עץ או פלי

פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם ומתחיל לרצוח