ישראל דב פרומקין עורך ה"חבצלת" מ-1868 עד 1911

האינטרנט לא היה עדיין אפילו במחשבה * הטלגרף כבר חובר ולא תמיד עבד * השח-רחוק (טלפון) היה בינתיים שמועה רחוקה * מברקים הגיעו מיפו על גבי חמורים * בכל זאת היתה בירושלים עיתונות שדיווחה על חידושים ארכאולוגיים ומדעיים, קצת רכילות וכמובן הרבה על צרות היהודים * סיפורה של תקשורת לא עוינת לכבוד יום ירושלים

 "הלבנון" עבר לפריז ושם המשיך להופיע עוד 23 שנים. בשנת 1870 חודשה הופעת "חבצלת", שהמשיך להופיע כארבעים שנה. במרוצת השנים הופיעו עוד עיתונים "שערי ציון", "יהודה וירושלים", "הצבי", "האריאל", "מבשרת ציון" ועוד.

כינוי הפרסומים הללו בשם עיתונים הוא קצת מוגזם. מדובר בכתבי עת שיצאו בדפוס במועדים קבועים – אחת לחודש, אחת לשבועיים, אחת לשבוע וגם פעמיים בשבוע. בשביל ישוב שמנה בארץ כולה כ-15 אלף נפש ובירושלים כ-7000 נפש זו היתה העזה להוציא לאור "עיתון".

תמורות בהרכב הישוב

הרקע להופעת העיתונים הללו – אומרת גליה ירדני (בספרה "העיתונות העברית בארץ ישראל בשנים 1863 – 1904") – היה התמורות שחלו בתקופה זו בהרכב הישוב היהודי בארץ ישראל. בשנת 1860 נוסדה בפרנקפורט חברת "ישוב ארץ ישראל", שקראה לגאולה בדרך הטבע ולעלייה לארץ ישראל. משנה לשנה הלך הישוב וגדל. לישוב שמנה בעבר בעיקר זקנים שבאו לכאן לסיים את חייהם בעבודת ה' הצטרפו עולים צעירים, שחיפשו דרכים לעבודה יצרנית, בלי תלות ב"חלוקה". מנהיגות הישוב הישן התנגדה לשינוי שבישרו העולים החדשים – התנגדו לעבודת האדמה ולייסוד המושבות, התנגדו להשכלה ולחינוך חילוני. כל זה העלה את הצורך בבמה ציבורית.

העיתונות הארצישראלית שימשה בתחילה לצרכי תעמולה בין קוראי עברית בתפוצות, בעיקר ברוסיה. אך לא עבר זמן רב ונתברר שבקרב בני הדור הצעיר בארץ קיים קהל ער הזקוק לעידוד ולהדרכה, הצמא להשכלה ומבקש אשנב לעולם.

עיון בידיעות שהתפרסמו בעיתוני אותם ימים, שכולם הופיעו כאמור בירושלים, יש בו כדי להאיר לא רק את התקופה אלא לתת אספקלריה של ירושלים מאז ועד היום. לצורך הלקט נעזרתי בספרה האמור של גליה ירדני וכן בספרים המצויינים  של שלמה שבא ("הימים היפים" ו"ארץ ציון וירושלים" האחרון בשיתוף עם דן בן אמוץ) וכן בספרו של מרדכי נאור "מספורי ארץ אהבתי". חלק מן הציטוטים כאן מובאים מעיתונים עבריים שהופיעו בחוץ לארץ כמו "המגיד" (קראקוב), המליץ (אודיסה), הצפירה (וארשה), אך הם משקפים אותה רוח כמו עיתוני ירושלים. בין לבין הוספתי מילים וקטעים המבהירים חלק מן הידיעות. הוספתי גם שני סיפורים עובדתיים מתוך ספרי "ירושלים שלי בסיפור ובאגדה", המשקפים את רוח התקופה.

כמה יהודים בפלעסטינא

"…לא יעלה מספר היהודים בפלעסטינא יתר מן 15,000 נפשות ורבים אומרים כי לא יעלה מספרם רק עד 10,000 נפשות. לרוב יגורו היהודים אך בארבע ארצות הקדושות (כך יכנו היהודים הערים). בירושלים יגורו לערך 7000; בחברון – מן 700 עד 800; בטבריה – 1200; בצפת מן 1500 עד 2000; בהערים אשר על חוף הים יגורו בעיר יפפו (יפו) לערך 60 ; בקאיפא (חיפה) לרגל הכרמל – מן 150 עד 200; בעכו – 200; בתירו (צור) – 150; בזידאן (צידון) – 300; בנאבלוס, לפנים עיר שכם, מצאנו לערך 200 יהודים וגם 150 מהשומרונים. במחוז גאלילי (הגליל) יגורו לערך 400 עד 500 יהודים… רוב היהודים בפאלעסטינא ידברו בלשון עברית… אבל גם בלשון ערבי, שפאניש, דויטש ואיטאליעניש ידברו". (המגיד 1857)

 

חיפה כיכר פריז 1903

בית-כנסת "החורבה" נחנך בעיר העתיקה

"שוש תשיש ותגל נפשי בהשמיעי היום אל אוהבי ציון וירושלים את הבשורה היקרה אשר יחלנו לה, אשר נכונים להיפתח שערי הבית-כנסת הגדולה המעטירה אשר בחצר רבינו יהודא החסיד.

הכיפה "כירח בין כוכבים". בית כנסת ר' יהודא החסיד בתפארתו

העומד על אחד ההרים סביב ירושלים יראה כיפת בית הכנסת בין כיפות הבתים גדול כירח בין הכוכבים, קירותיה פנימה וחוצה מלאים הוד והדר מחרושת אבני גזית מעשה ידי אומנים נפלאים"… (המגיד 1864)

מתנגדים לחפירות בקברות המלכים

"אהבת המחקר בקדמוניות גברה כה בימינו עד כי השוגים בה לא יסוגו אחור ויהרסו אל קדשי עם וקברות ישני עפר להרגיזם ממנוחתם. וביחוד שורר רוח כזה בלב הצרפתים אשר לא ישאו פנים לאמונה ולקדושה. לפני ירחים אחדים בא לירושלים אחד מהמלומדים מבני צרפת.. חפר הצרפתי הזה בקברות הנביאים וגדולי ישראל הנוחים (מצאו מנוחתם) שמה משנות אלפים, וכפי הנשמע העלה מקבר כלבא שבוע את ארונו ועצמותיו, וכן יתפאר לעשות עם קברי הנביאים.
"אך היהודים בציון לא יחשו למחזה מחלל את הקודש הזה וימהרו וישלחו מכתב תלונה… ראש יועצי המדינה, פואד פאשא, לא התמהמה לתת פקודה להפחה מירושלים על ידי התלגרף, לשום מעצור לפעולות מחלל הקדשים הצרפתי ויודיע כזאת גם ליתר הפקידים בארץ הקדושה". (המליץ, 1864)

הנדבנית שתרמה את קברי המלכים ליהודים

"האשה הכבודה בערטה בערטראנד מצאה בצוואת הוריה, כי יצוו עליה במפגיע לחגור שארית כוחה ולהתאמץ לקנות את קברות המלכים… הרחק מהלך עשרים רגע מצפון עיר הקודש. תשע שנים יגעה האישה הזאת למלאות רצון הוריה להשיג החלקה הזאת.
ובשנה הזאת הצליח חפץ ה' ביד הכבודה הזאת, לקנות המערה עם כל השדות אשר בגבוליה בהשתדלות הקאנזול הצרפתי אשר לידו נשלח הכסף. ויקם השדה והמערה אשר בו לאחוזת עולם לעדת היהודים אשר בירושלים"… (שערי ציון, 1878).

מי באמת קבור ב"קברי המלכים"

"היה היתה ממלכה גדולה, חדיב שמה, ששכנה במקום בו שוכנת עיראק בימינו. מלך חדיב היה מונבז הראשון ואשתו המלכה הלני.

"באחד הימים הגיע לארמון המלוכה סוחר תכשיטים מיהודה, חנניה שמו. סיפר חנניה למלכה הלני על תורת ישראל ועל ארץ-ישראל, על בית-המקדש ועל ירושלים.

בלב המלכה גמלה החלטה להסתפח לעם ישראל. כמו רות המואביה אמרה: "עמך עמי ואלוהיך אלוהי". בעקבותיה הלכו גם בעלה המלך מונבז והבן איזאטיס, שעלה למלוכה לאחר מות אביו, וקיבלו על עצמם את תורת ישראל.

הלני החליטה ללכת לירושלים ולהקריב קרבנות לאלוהי ישראל בבית-המקדש. היא הגיעה לירושלים בשנת בצורת, ורבים מתושבי העיר רעבו ללחם. הלני המלכה נתנה מכספה לקניית לחם במצרים ודבילות של תאנים בקפריסין, ואלה חולקו בין עניי ירושלים.

המלכה הלני אמרה "עמך עמי ואלוהיך אלוהי". קברי המלכים תחריט משנת 1842

גם איזאטיס בנה שלח כסף לצדקה, ורבים ניצלו ממוות תודות לנדבת לבו. איזאטיס שלח את בניו לירושלים "כדי שילמדו שם בדיוק את לשון אבותינו ואת מדותינו". הלני תרמה נברשת זהב לבית-המקדש. הנברשת הוצבה בפתח ההיכל ובשעה שהחמה זרחה היו ניצוצות מנתזים ממנה, והכל ידעו כי הגיעה שעת קריאת שמע.

 

שער הספר ירושלים שלי מאת זאב גלילי

לאחר מותם הובאו הלני המלכה ובנה איזאטיס לקבורה במערה החצובה בסלע, במקום הנקרא מערת כלבא שבוע בירושלים. על קברם הוקמו היכלי פאר הנקראים, מאז ועד היום הזה, "קברי המלכים". (ירושלים שלי, מאת זאב גלילי,על פי יוסף קלוזנר)

ילדים ששיחקו בנחל גילו את כתובת השילוח

"בראשית ימי הקיץ רחצו ילדים ערבים ליד נחל השילוח, ויהי ברחצם ויכשל אחד הילדים ויפול המימה. וירא בקומו כאותיות חצובות בקיר הסלע. וילך האדון שיק לראות מה שם והנה לפניו כתב בכתב כנען ובשפה עברית. (חבצלת, תרמ"ב)

המפעל ההנדסי הגדול של המלך חזקיהו. ניקבת השילוח.

מהי כתובת השילוח

"כתובת השילוח" היא מסמך המתעד את המבצע ההנדסי המפואר של המלך חזקיהו, בסוף המאה השמינית לפני הספירה.

חזקיהו טיהר כידוע את ירושלים מעבודת אלילים ונתן יד לקשר של כל עמי האזור נגד סנחריב מלך אשור. במסגרת ההכנות למלחמה הצפויה הוא ציווה לחפור ניקבה מתוך ההר, מתחת לעיר, במטרה להוליך בה את מי הגיחון אל תוך העיר בשעת מצור. המפעל נעשה בידי כורים שחפרו בהר מזה ומזה ונפגשו באמצע הדרך. בתום החציבה ציווה המלך לחקוק על אבן את סיפור המעשה.

האבן שעליה כתובת ניקבת השילוח (ויקישיתוף)

וזו לשון הכתובת:

תמה הנקבה. וזה היה דבר הנקבה. בעוד מניפים החוצבים את הגרזן איש על רעו, ובעוד שלוש אמות להינקב – נשמע קול איש קורא אל רעו, כי היתה זדה (סדק) בצור מימין ומשמאל. וביום הינקבה היכו החוצבים איש לקראת רעו, גרזן על גרזן, וילכו המים מן המוצא אל הבריכה במאתים ואלף אמה ומאת אמה היה גובה הצור על ראש החוצבים".
האבן ועליה הכתובת נמצאת במוזיאון הארכאולוגי של קושטא. (על פי שלמה שבא, "ירושלים השלמה")

תחנת הקמח שהביא מונטיפיורי

"השר משה מונטיפיורי יסד מכספו ריחיים הסובבים ברוח בעיר ירושלים, לטובת עניי אחיו העברים לרגלי הר ציון, בריחוק רבע פרסה משער יפו. הוא בית הריחיים הראשון בעיר הזאת, תחת אשר עד כה הוכרחו דלת העם לטחון את דגנם בידיהם בריחיים של יד. בעמל רב צלחה בידי האומנים להביא את הבניין הגדול הזה עד שער יפו. כל חלק ממנו לבדו משכוהו ארבעים אנשים ליבשה מהאוניה וארבעה ירחים חלפו טרם הובא הבנין לירושלים, ובאחרונה צלחה בידיהם להעמיד הבנין על מכונו בלי אסון ופגע.

"בכל ימי בניינו הביטו עליו בעלי הריחיים האחרים בעין קינאה ומשטמה וגם שכרו איש אחד ללכת אל המקום ולקלל את הבנין במארות נמרצות למען לא יצלח… וכאשר בא הגשם והסופות סערו והבנין נשאר על מקומו חזק וקיים, אמרו כולם פה אחד כי הבניין הזה הוא מעשה השטן… .
"השר הצדיק משה מונטיפיורי רחש לבו דבר טוב: לבנות בתים לשבת עלי הכרם אשר קנה קרוב למול חומת ירושלים… שמונה עשר בתים נבנו שמה. לכל בית בית-תבשיל. באחד הבתים מקוה מים לטבילה, שתי בורות לשתיה על-ידי פומפע יעלו המים". (המגיד, 1859 – 1860המגיד )

 

תחנת הקמח שבנה מונטיפיורי "לטובת עניי אחיו העברים לרגלי הר ציון"

יהודי שכם ליהודי ירושלים: הבו כסף לשכירת בית-כנסת

"שרי ישראל, המתנדבים בעם, אנשי החסד. אדונים יקרים. בעיר הקודש שכם מתגוררים יותר מעשרה משפחות מזה כמה וכמה שנים והננו אנשים נהנים מיגיע כפינו, איש לעסקו פונה, ולא העמסנו ולא נעמיס חלילה לשום אדם אשר יעניק לנו פרי צדקה וחסד, הגם כי בנפשנו נביא לחמנו. מרוע מצב הזמן אשר ירד המסחור עשר מעלות ודלונו מאד.

 

שכם ציור משנת 1900

"מבוקשנו עתה ממעלתכם הרמה על טובה כללית, אשר היא נקודת המרכז אשר עליו יסוב קיום ישובנו בעיר הזאת – בית כנסת לתפילה. כי לדאבון לבנו אין לשום יהודי פה אחוזת נחלה ואנחנו שוכרים מקום מאת הגויים מדי שנה בשנה, ובוז ותמרורים נשבע תמיד. והוכרחנו ללוות כסף בנשך לשכיות מאת הגויים ומשכנו בידם כלי כסף, תכשיטי ספר תורה והיה לנו חרפה גדולה.

ובכן אחינו בני ישראל חוסו נא וחמולו ורחמו עלינו, רצוננו רק סכום מאתיים פרנק לשנה לשכירות בית הכנסת ובית תלמוד תורה ותו לא". (חבצלת, 1881)

ערביי שכם זורקים אבנים על היהודים

"מתי מעט מבני ישראל נמצאים בעיר שכם לעת כזאת… מראש ומקדם שנואים היהודים בעיני יושבי העיר, גם עתה ימררו את חייהם בכל אשר יש לאל ידם… בני המחמודים זורקים עליהם אבנים דרך החלונות וגם בצאתם החוצה מנוחה לא ימצאו, גורלם שם רע ומר אין לספר". (המגיד 1860)

מדוע משליכים אבנים על יד אבשלום

"לרגלי הר הזיתים, באפיק נחל קידרון, שוכנת מצבת אבן יפהפיה, הנקראת "יד אבשלום". האגדה מייחסת את בניית המצבה לאבשלום שמרד באביו, דוד המלך, ומצא את מותו כשנתפסו שערותיו בעץ האלה, בעודו רוכב על הפרד. בתנ"ך מסופר שאבשלום בנה לעצמו מצבה "כי אמר: אין לי בן בעבור הזכיר שמי" (שמואל ב' יח-יח).

המצבה שבימינו שונה כנראה מזו שהיתה בעת שנבנתה. לפי האגדה היתה כף יד ממש מגולפת בראש המצבה ובאחד הימים סולקה בידי מלך מכובשי העיר שעבר במקום. לפי האגדה אמר אותו מלך: "היד שהורמה נגד אביה תיגדע".

ילדים הובאו למצבה כדי להלקותם. יד אבשלום.

משך השנים הפכה מצבת יד אבשלום סמל לבן סורר ומורה המורד באביו. יהודים בכל הדורות נהגו להשליך אבנים על המצבה כאילו ביקשו לסקול באבנים את האיש שעל שמו היא נקראת. גל האבנים היה גדול כל כך עד שכיסה את מצבה ולא ניתן היה לראותה. בירושלים נהגו להביא ילדים סרבנים אל יד אבשלום, להסיר את מכנסיהם ולהלקותם. (ירושלים שלי- זאב גלילי)

הרצל בירושלים

"ויהי אך נשמע הקול כי ד"ר הרצל בבית הכנסת התקבצו תיכף שרידי המניינים (כי היה אז אחרי כלות תפילת שחרית) לראותו… לבד מבתי הכנסת הגדולים ביקר גם איזה מפעלים כמו את אוצר הספרים ל"בית המדרש אברבנאל". הוא ביקר גם את "ביקור חולים האספיטאלי", בתוך תעודתו אשר נתן להבית הזה, אמר בבדיחות: "הלוואי וימצא הניקיון השורר בבית חולים זה בכל בתי הבריאים אשר בארץ הקודש". (הצפירה, יא כסלו תרנ"ט 1898)

הרצל (במרכז) עם מלויו בעת ביקורו בירושלים. ברקע חומות העיר העתיקה

הרכבת הראשונה הגיעה לירושלים

"ביום הראשון בשבוע הזה באה מכונת הקיטור על מסילת הברזל עד עיר דוד ושלמה וכל בני עירנו, מגדול ועד קטן, יצאו לקדם את פני האורח היקר הזה בשמחה וידידות בלי גבול, כי כולם חשים שקול הצפירה של מכונת הקיטור הוא קול השופר של ההשכלה, הוא המבשר חיים חדשים, חיים של עבודה, חיים של קידמה, חיים מהירים, חזקים, ההולכים בכוח הקיטור, חיים של תעורה תמידית פן תאחר רגע אחד..

קבלת הפנים שנערכה לרכבת הראשונה בהגיעה לירושלים

.
וירושלים, עיר הקודש, עיר דוד ושלמה, עיר הנביאיםהגדולים, מחוברת לעולם ההשכלה בכוח הקיטור. (האור, 1892)

הקטר הראשון

מזכרון לירושלים בנסיעת אכספרס

"ספרו לנו כי האדון מר אהרונסון מזכרון יעקב, שבא ממושבה זו ירושלימה בשבוע שעבר באותומוביל שלו דרך חיפה, נצרת, מרחביה, ג'נין ושכם בשמונה שעות – נסע בשובו מירושלים לזכרון יעקב דרך שכם ותול-כרם במשך של חמש וחצי שעות. (החרות, תרע"ד)

מזכרון יעקב לירושלים בשמונה שעות. מכונית ציבורית ראשונה שנכנסה לשימוש בארץ

טלגרף לירושלים

זה כשבועות שתים האריכו מיתרי הטעלעגראף עד שערי ירושלים. על הגבעה עומד אחד מעמודי הטעלעגראף על גבנון החומה ממעל לשער העיר הפונה קדימה ומשם ישפיל לרדת עד היתד השני הנטוע בקצה הר הבית, ושארי היתדות נטועים על פני הר הבית משם יצא ויסוב איזה שווקים עד בית הפחה.
אכן, החזין גדול: באחוז איש מכל יושבי תבל את מיתרי הטעלעגראף הנהו אוחז בידו ראש השרביט אשר קצתו השני אחוז בהר הבית. (המגיד, 1865)

דו-קרב תפוחי אדמה במקום חרבות

בשבוע הזה שלח האדון איתמר בן אבי, שהיה לפנים עורך "הצבי", מכתב התראה להאדון פיינגולד המו"ל, כי יבקש ממנו סליחה על כל מה שעשה לו בימים האחרונים. ולא – הוא מזמינו למלחמת-שנים.

אומרים כי האדון פיינגולד הסכים על זה, אך התנה כי הדו-קרב בינו לבין העורך צריך להיות בתפוחי אדמה.

ואחרי כל זה עוד נמצאים תמימים המתרעמים כי ירושלים איננה עוד אירופה.
(החרות, תר"ע, 1910)

מאמרים נוספים על התקופה:

חלוצים ובונים אלמונים

סבי שהיה מבוני ראש פינה

אם רצונך לדעת משהו גם על עיתונות ימינו קרא:

העולם כמרקחה
http://www.zeevgalili.com/?p=27

יודקובסקי העורך האלמוני
http://www.zeevgalili.com/?p=373

על סילוק מאיר עוזיאל ממעריב
http://www.zeevgalili.com/?p=275

 

מדינת ישראל הוקמה בתאריך ה' באייר תש"ח? לא מדוייק. בתאריך זה הוכרזה המדינה. תהליך הקמתה נמשך שנים רבות של כיסופים, של תלאות, של ישוב ישן ועליות חדשות. בלעדיהם לא היתה קמה המדינה ולא היה אפשר להכריז עליה. זה הזמן לספר את סיפורם של כמה מגיבורי העבר. חלוצים אלמונים שכל אחד מהם הניח לבנה לבניית הבניין בו אנו יושבים. אחד מגיבורים אלה הוא סבי, ר' משה רוזנטאל. הוא היה דור שלישי של ילידי הארץ. משפחת סבו, או אבי סבו הגיעה לארץ בסביבות 1750. כ-130 שנה לפני "העליה הראשונה". זה הזמן לספר על היהודים המעטים שבאו לארץ במהלך הדורות ונאחזו בציפורניהם באדמתה הצחיחה. בלעדיהם לא היתה קמה מדינת ישראל.

ערב פרוץ מלחמת יום הכיפורים, נסעתי עם משפחתי לבילוי סופשבוע בראש פינה. זה היה ביקורי הראשון במושבה, בה נולדה אמי ובה שימש סבי כאחד ממנהלי מטוויית המשי של הברון. לאחר שהתמקמנו באכסניית הנוער יצאנו לטייל.

בית הכנסת העתיק של ראש פינה

דבר ראשון פנינו לעבר בית הכנסת העתיק, על מנת לברר אם מתקיים בו מניין בשבת. טיפסנו במעלה הדרך ותוך זמן קצר הגענו למקום. רעייתי הביעה פליאה איך ידעתי להגיע לבית הכנסת שלא ביקרתי בו מעולם. לא היה לי הסבר מתקבל על הדעת מלבד התחושה שהיתה לי כי המקום מוכר לי מימים ימימה. בעת ביקורנו היתה ראש פינה העתיקה ("ראש פינה עילית") גל חורבות. אך אני זיהיתי בקלות את גן הברון ומצאתי שער ומדרגות המובילות לראש הר, אף שהיו מוסתרות אז בעשבי בר. ידעתי להצביע על מקום בית הקברות העתיק ובית הבד ובית הפקידות ומטוויית המשי. במורד הדרך דפקנו על דלת בית שנראה מיושב. בטרם נכנסנו יכולתי לתאר את שנראה בתוך הבית, במיוחד את העובדה שהריצפה מרוצפת באבני בזלת שחורות ועגלגלות. וכך היה.

גילגול או זיכרון ילדות

אילו הייתי מיסטיקן הייתי אומר שאולי אני גילגול של מישהו שחי במקום הזה לפני מאה שנים. הרי יש אינסוף עדויות של אנשים שמתארים חוויות שארעו שנים רבות לפני שנולדו. אף שאיני פוסל על הסף את תורת הגילגול (המעוגנת אצלנו בקבלה) כרציונליסט חפשתי הסבר אחר.
אולי סיפוריה-תאוריה של אמא, שסיפרה לי בלי סוף על ילדותה בראש פינה הוטבעו בי כה עמוק עד שהפכו להיות מעין זכרון תת הכרתי שלי. ואולי קיים איזה מנגנון גנטי, המעביר אינפורמציה מדור לדור כמו שהוא מעביר תכונות גנטיות: צבע עיניים, כשרון מוסיקלי, מחלות?

אני מספר את הסיפור הזה בעצם כדי לספר על סבא שלי. הוא נספה באסון שנים רבות לפני שנולדתי, ואף על פי כן אני חש עצמי קשור אליו בעבותות של אהבה והערצה. אני מספר את סיפורו כדי להגיד כי עצמאותנו נקנתה בעמלם ובמסירותם של רבים, עוד בטרם היות מדינה ובטרם היות ציונות. ואחד מרבים אלה הוא סבא שלי, ר' משה רוזנטל.

הוא נולד בצפת בשנת .1858 נשא את סבתי אסתר בהיותו בן ,18 למד עוד חמש שנים בישיבה ואז החליט לעשות מעשה ולחולל מהפך בחייו, חיי בן הישוב הישן של צפת.

באותה שנה1882 הוקמה למעשה ראש פינה (על בסיס הישוב גיאוני, שהוקם חמש שנים קודם לכן על ידי עשר משפחות מצפת). המתיישבים החדשים, ובראשם דוד שו"ב, באו מרומניה וקראו ליישובם על יסוד דברי משורר תהלים "אודך ה' כי ענתני ותהי לי לישועה. אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה".

סבי היה – כפי שכותב דוד תדהר באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו – "בין תלמידי הישיבה בצפת שהובאו לאדמת ראש פינה לסקל את האבנים ולהכשיר את הקרקע".

מה בדיוק עשה סבי בשנים אלו איני יודע. אמי נולדה רק שש עשרה שנים לאחר מכן. אבל מתוך תאוריה אני יכול להבין שהאיש עבר תהפוכה נפשית ואינטלקטואלית. בתוך העבודה המתישה, הרעב, המחלות, התנכלות השלטון הטורקי וערביי הסביבה הוא הצליח ללמוד. למד צרפתית, למד מדעים, למד בעיקר עברית על בורייה. אדמה לעבוד אותה לא יכול היה לקבל, לא הוא ולא בניו הבוגרים, כך ספרה אמא. הברון חשב שילידי הארץ אינם כשירים לעבודת האדמה. (רק בנו, שמואל, זכה באדמה ביסוד המעלה, לאחר שנשא לאשה עולה חדשה מרומניה. אך הוא כמעט ולא הספיק להנות ממנה ומת מקדחת צהובה בגיל 24).

מטוויית המשי של ראש פינה. התמונה צולמה על גלויה של ה"אמריקן קולוני" ומצאתי אותה בארכיון הציוני בירושלים. אני משער כי היהודיבעל הזקן והכובע השחור הוא סבי.

כשהקים הברון את בית החרושת למשי (ה"פאבריקה" קראו לו) נקלט בו סבי באורח טבעי בשל ידיעותיו, חריצותו וטוב מזגו. הוא עלה עד מהרה בסולם הדרגות והיה אחד ממנהלי היצור הבכירים ואף זכה בפרמיה של הברון.

כתב עת חקלאי ביידיש

בית החרושת למשי (או ה"מטוויה" כפי שחוקרים מעדיפים לכנותה) הוקם בסביבות 1890 . המטרה היתה לספק פרנסה לעובדי המפעל שיבואו מצפת. בנוסף אמור היה המפעל לספק פרנסה גם לחקלאים שיספקו לו את חומר הגלם: פקעות תולעי משי הניזונות מעלי עצי תות.
ראש פינה נבחרה להקמת המפעל בשל קירבתה ללבנון והאפשרות ליבא משם פקעות, אם הייצור המקומי לא יספיק. וכן בשל קירבתה לצפת.
הברון החל בניסיונות לגדל תולעי משי במושבות שונות עוד לפני שהוקם המפעל. את החקלאים הדריכו באמצעות כתב עת חקלאי מקצועי ביידיש "דער קאלאניסט". הניסויים הצליחו ושטחי המטעים התרחבו בכל חלקי הארץ והגיעו ל-3000 דונם, מחציתם באזור ראש פינה.

המפעל כלל שני מבני אבן גדולים בשטח כולל של כ-450 מטרים מרובעים, דודי קיטור לתוכם הוטלו הפקעות וציוד לטוויית חוטי המשי. בתקופת השיא עבדו בו 78 פועלים חלק מהם יהודים מצפת, חלק יהודים שבאו מהעיירה הדרוזית חצביה וכן פועלים ערבים מלבנון. תוצרת המפעל יוצאה לפריז, מארסיי ליון, ומילאנו דרך ביירות.

משבר בגלל תחרות  מסין

כמו מפעלים רבים בארץ גם מפעל זה לא החזיק מעמד. הוא נסגר ב-1905 בגלל משבר קשה שפקד את כל תעשיית המשי בעולם. המשבר נגרם בגלל הצפת שוקי העולם בסחורה זולה מסין ומיפאן.

עם סגירת המפעל עבר סבי להיות מורה בראש פינה ונמנה עם קבוצת מורים שחוללו מהפך בלימוד השפה העברית בשיטת "עברית בעברית". עם תלמידיו אז נמנה חיים קלר, לימים מנהל בית הספר לבנים בתל-אביב. מראש פינה עבר סבי למשמר הירדן (כנראה כדי להיות בקירבת בנו, שמואל, שקיבל שם אדמה). לאחר מות הבן עבר למטולה. הוא לא צריך היה להיות בחגיגות ההדלקה בל"ג בעומר במירון כי היה עדיין בשנת האבל על מות בנו. אבל הוא היה שם בגלל איזו סיבה חשובה, נפצע קשה בהתמוטטות המבנה ומת לאחר כמה ימים בצפת והוא בן 53 שנים בלבד. אחד העדים לאסון היה הסופר חתן פרס נובל ש"י עגנון שיצא מן המבנה זמן קצר לפני ההתמוטטות כדי לחפש מים לרוות את צמאונו.

עוד על הנושא, ראה
"חלוצים ובונים בארץ ישראל"

 

 TO THE ENGLISH SITEhttp://www.zeevgalili.com/english

 אני שמח לארח אצלנו מאמר חשוב של  יונה לוי מעין הבשור. המאמר התפרסם באתר מקסים של הכותבת ושל בעלה דני. הגעתי למאמר הזה ולמחברת שלו במהלך "עופרת יצוקה". באחד הימים קיבלתי דיווח מגוגל על כניסה מסיבית של כ-1500 קוראים לאתר שלנו. לקוראיי הוותיקים: חשוב שתדעו כי גוגל ממקם את חשיבותם של מאמרים באתרים השונים על פי מספר הכניסות ומספר ההפניות מאתרים אחרים. כתוצאה מכך רבים מן המאמרים שבאתר שלנו מופיעים בעשיריה הראשונה שגוגל מציע לכל מי שמחפש ערך כלשהו. בדיקה העלתה כי הכניסה הגדולה הזו באה בעקבות  הפניה לשני מאמרים שלי מן האתר של יונה לוי. מעולם לא שמעתי על האתר של יונה לוי ומביש לא פחות שלא שמעתי על יצירתה. ואין פלא בכך. כי אילו כתבה על זוועות ה"כיבוש" ועל אומללות הפלסטינים היתה זוכה ודאי לחשיפה רחבה. אבל יונה כותבת את האמת על בלוף הפליטים הפלסטיני וחושבת, כמה מוזר, שאנחנו צודקים. האוצרת לאמנות ישראלית במוזיאון תל אביב אף אמרה לה כי לעולם לא תציג מיצירותיה במוזיאון כי איננה פוסט ציונית. אני פונה איפה לכל הקוראים הקבועים של טור זה להיכנס בהמוניהם לאתרה ש יונה לוי וכך יפגינו את אמונתם בציונות ואת תמיכתם באוהבי ישראל. על יונה ויצירתה, ראו בסוף הכתבה. להמשיך לקרוא ←

צפריר רונן [צילום זאב גלילי]

כשבגרתי השתנה יחסי למפא"י ולתנועת העבודה לגווניה. למדתי לדעת ולהבין שזו היתה התנועה הלאומית המרכזית של העם היהודי ולחמה בדרכים אחרות למען אותן המטרות שאחי הבוגרים לחמו למענן. זו היתה תנועה שקבעה את גבולות הארץ בשורה של התנחלויות בלב אוכלוסיה ערבית צפופה.  [להתנחלויות אלה קראו "קיבוצים"] זו היתה תנועה של כיבוש – כיבוש העבודה העברית (מידי הערבים), כיבוש הקרקע, כיבוש הלשון העברית, כיבוש החינוך. זו היתה התנועה שגיבשה את כוח המגן העברי שהיה לגרעין צה"ל ומגש הכסף להצלת המדינה בימיה הראשונים מן הקמים עליה. ולא במקום האחרון: זו תנועה שהצמיחה מתוכה אנשי רוח, סופרים ומשוררים  דגולים (בן צבי, שז"ר, סדן, שלונסקי אלתרמן ורבים אחרים).

התנועה שהסתאבה

אך לא חלף דור והתנועה המפוארת הזו הסתאבה והושחתה. מן הצד האחד קם בתוכה דור של כדאיניקים, שפעלו בעיקר לטובת עצמם.  ובאין חזון נפרע העם כולו. הוירוסים האנטי יהודיים והאנטי ציוניים שחיחלחלו תמיד בגוף תנועת העבודה  התפתחו והפכו למפלצות נוסח אודי אדיב [חבר קיבוץ שהתנדב לפעול נגד המדינה ועבר לסוריה]. אידאולוגיות נוסח מפ"ם, שבן גוריון ידע לדכא ביד ברזל, צמחו ברקבובית של תנועת העבודה המפוארת כפיטריות טחב. קם דור חדש של סמולנים, שהשמאל שלהם מתבטא בהזדהות עם תנועות שמאל אנטישמיות בעולם ועם הפונדמנטליזם הערבי. הם תרמו למה שנתן אלתרמן הזהיר כמעשה השטן שנועד להכשיל את המעש הציוני – אובדן אמונתנו בצידקתנו.

קולו של צפריר

על רקע זה בלט צפריר רונן, בן עין חרוד ולוחם בסיירת מטכ"ל. בקל רם, כמעט יחיד, של שפיות מפאיניקית של פעם. ללא לאות שיגר אלפי מיילים, הופיע בכינוסים ובהרצאות, בארץ ובעולם,  יזם ועשה.  אפשר לומר כי לבו נשרף באש האהבה לעם ישראל ולארץ ישראל.

לא זכיתי להכיר את רונן מקרוב. אך ראיינתי אותו ל"מקור ראשון" לרגל תכניתו להקים ערוץ טלוויזיה ציוני. תכניתו לא הושלמה. בדור מטומטם, שבו בריטינג הגבוה זוכות תכניות כמו "האח הגדול" ו"הישרדות" אולי כבר אין מקום לציונות. כאילו באו להוכיח את הדברים שכתב ביאליק בשירו "ינסר לו כלבבו". השיר נכתב בעקבות ביקור ביאליק בניו יורק, אך מדהים לראות עד כמה הוא מתאים לתל אביב המעטירה.

סופנו כסוף קרתגו

וכך כותב ביאליק בין היתר:

יְנַסֵּר לוֹ כִלְבָבוֹ קוֹל הֲמוֹן הַכְּרָךְ,
יִמַּקּוּ בְּצַחֲנַת בִּצְעוֹ יַחְדָּו מֵץ עַל דָּךְ
וִיפַגֵּל קִיא כִבְשָׁנָיו זֹהַר שִׁבְעַת הָרְקִיעִים, –
הָאָבִיב כְּחֻקּוֹ נֶצַח, מָתוֹק, טָהוֹר, רָךְ,
מִכָּל הַחֲרַכִּים יָצִיץ וְאָתָה מֵרִבְבוֹת בְּקִיעִים.

—
וְשָׁם, מִבֵּית לַדְּמָמָה, מִלִּפְנַי וְלִפְנִים,
לִי נִצְנֵץ רֶגַע קַל, וּכְמוֹ מִסְּדַק הַמָּסָךְ,
וַיַּחְלְפֵנִי כְּחֵץ מְעַט מֵחֲזוֹן הַבָּאוֹת.
וָאֶקְרָא בְלִבִּי: קֵן הַשָּׂטָן!
מְקוֹר כָּל-נִגְעֵי אֱנוֹשׁ וְחֵיק כָּל-זְוָעוֹת,
הַכְּרָךְ, בּוֹ מָאַס לְשִׁכְנוֹ חֶסֶד אֱלֹהִים
וְלֹא תָלִין עֵינוֹ בוֹ לָעַד וְלֹא תִנְוֶה –
אַחֲרִיתְךָ אַחֲרִית סְדוֹם וְנִינְוֵה!
גַּם עַתָּה, בְּכָל-חֲלִיפוֹתֶיךָ, צְבָא רְגָעִים,
בְּכָל-שְׁאוֹן רַעַמְךָ וּבִמְהוּמַת
יָמֶיךָ, טְפוּלֵי פְלָאִים עַל-פְּנֵי פְלָאִים,
הֲלוּמֵי גְבוּרוֹת-יָד וּתְבוּנוֹת כַּפָּיִם,
כַּבִּירֵי זְרָמוֹת וַעֲצוּמֵי גַלִּים –
רְאֵה, מַה-בָּלֶה וְחָדֵל אַתָּה לְעֻמַּת
הַקַּל בִּיצִירֵי אֵל הַקַּלִּים!
גַּלְגִּלְּךָ סוֹבֵב עוֹד, אַךְ עוֹד לֶאֱלוֹהַּ יָמִים,
וְחִצִּים עוֹד בְּאַשְׁפָּתוֹ, וּבְרָקִים לוֹ וּרְעָמִים;
וּבְבוֹא הַיּוֹם הַהוּא, יוֹם דִּין וּמַסָּה,
כִּי תִשְׂגֶּה מְאֹד, וְרַב מִנְשׂוֹא הַמַּשָּׂא,
וְכָבַד מְאֹד הָעֹל – וְהִתְפּוֹרַרְתָּ פִּתְאֹם
כִּמְלוּנַת תֶּבֶן!
וּכְכָל אַחֶיךָ, מְצוּקֵי בַרְזֶל וְאֶבֶן,
קַרְתַּגָּה, תַּדְמוֹר, רַעַמְסֵס וּפִיתוֹם,
גַּם אַתָּה בְּפִי שְׁאֹל מִזַּעְפְּךָ תִּשְׁקֹט.
—–

(לקוח מפרוייקט בן יהודה)

”אנחנו נספר את צידקת הדרך הציונית”

תמצית ראיון עם צפריר רונן ז"ל, שפורסם ב"מקור ראשון" בינואר 2004,  לרגל תכניתו להקים ערוץ טלוויזיה ציוני ופורסם שוב באתר זה
http://www.zeevgalili.com/?p=301

" השנה הכי משמעותית בחיי" – אומר לי צפריר רונן כשעיניו נוצצות – "הייתה השנה בה השתתפתי בהקמת גילגל שבבקעת הירדן. זה היה מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים. היינו ילדים בני שמונה עשרה, בשנת שרות מוקדמת, ויצאנו להקים קיבוץ. זו הייתה תקופה שהתנועה הקיבוצית הייתה תנועה מיישבת וכוחה במותניה. הייתה לי תחושה של התרוממות רוח עם כל תלם שחרשנו.חשתי שאני ממשיך בדרכם של סבי וסבתי, שהקימו את עין חרוד" .

בעקבות סבא וסבתא

" סבא וסבתא שלי, ראובן ויניה כהן וליליה בסביץ, היו בני העליה השלישית וממייסדי עין חרוד בה נולדתי בשנת 1955. לאחר שנת השרות בגילגל התגייסתי לצבא והלכתי לקורס טייס ולאחר שנה נכשלתי. התגייסתי לסיירת מטכ" ל בתקופה שמפקדי היחידה היו יוני נתניהו ועמירם לוין. אחרי הצבא נסעתי לארצות הברית, עבדתי כמאבטח ולמדתי קולנוע וטלוויזיה. המשכתי בלימודים בארץ ועשיתי תואר שני במינהל עסקים. עד שנות התשעים הייתי בעין חרוד. אחר כך הקמתי חברה להפקת סרטים, עסקתי בניהול המשבר בתנועה הקיבוצית וב-92 נרתמתי לקמפיין הבחירות של רבין כאיש טלוויזיה" .

המדיום יוצר את ההכרה

" תחום התקשורת משך אותי כי הוא התווך. והתווך, המדיום, הוא תווך של ההוויה. התווך הוא כלי שאם אתה ממלא אותו בתוכן הוא יוצר את ההכרה. אמרתי לעצמי אם ההוויה לא תהיה הוויה ציונית ההכרה לא תהיה הכרה ציונית" .

השבוע, בגיל 48, (הדברים נכתבו ב-2004 – ז.ג.) נוצצות עיניו של צפריר והוא נרגש לא בשל הזיכרונות שהוא מתרפק עליהם. הוא חש התרוממות רוח בתלם חדש שהוא חורש, כהמשך לתלמים שחרשו אבותיו, בני העלייה השלישית. הוא מקים את אפיק ההיסטוריה הישראלית, שיעלה לאוויר בתוך כמה חודשים.

הערוץ שיזם צפריר הוא עסק לכל דבר. אבל צפריר איננו מסתיר אף לרגע את העובדה שמה שהריץ אותו ליוזמה הזו לא היה כלכלי. המניע הוא ציונות, ואצלו המילה הזו לא קיבלה אף פעם מרכאות כפולות.

ציונות-מהפכה -דרמה

" ההיסטוריה הציונית" – אומר צפריר – " היא ההיסטוריה הקולקטיבית של המפעל האדיר ביותר שהעם היהודי חולל מעודו. הציונות היא מהפכה ומהפכה היא דרמה ודרמה טובה לטלוויזיה. אנחנו נספר את הסיפור הזה. נשדר אותו לישראלים ולעולם, לא רק לעולם היהודי. זה יהיה ערוץ גלובלי, שיציג את צדקת הדרך הציונית. צדקת הדרך ההיסטורית של הציונות היא נשמתו ולב לבו של הערוץ. זה לא רק סיפור אהבה והתרפקות על העבר. זהו סיפור המשליך אל העתיד. כי אם אין לנו הכרה של צדקת הדרך ההיסטורית אין צידוק לקיומנו כאן מחר בבוקר" .

" הציבור מאס ברדידות"

" ערוץ ההיסטוריה הוא מה שקרוי ערוץ נושאי. הערוצים האלה נמצאים בתהליך של עלייה בכל העולם. לעומתם, ערוצי הפרסומות המסחריים נמצאים בירידה. הצופה מעדיף לשלם כמה שקלים ולקבל ערוץ איכותי ונקי מפרסומות. הציבור מאס בערוצים הרדודים והוא רוצה ערוץ עומק, כמו ערוצי תכלת דיסקברי ודומיהם.

" הערוץ ישדר 24 שעות ביממה. יש בידינו היום מאגר של חומר מצולם בכמות של 8000 שעות. בהנחה שבכל יממה נשדר ארבעה מחזורי סרטים של 6 עד 8 שעות כל אחד, בנוסף להפקות מקור שניזום, יש לנו כבר עכשיו מספיק חומר לשנים רבות.

" הגענו לכל פינות תבל במאמצינו להשיג כל פיסת פילם מצולמת, המספרת משהו על הציונות, העם היהודי והאירועים שהשפיעו על גורלו. הגענו למרתפי הק.ג.ב. לארכיונים פרטיים וציבוריים, לאוספים פרטיים וגילינו ממש אוצרות. יש שפע של חומרים שאיש לא נגע בהם עד היום. כמה סרטים היסטוריים הפיק ערוץ 1 בשלושים השנים האחרונות? בקושי 80. את "עמוד האש" הפיקו כשהייתי בן 12. בסדרת "תקומה", שהופקה בשנות ה-90 כבר ניכרות טביעות האצבע של האסכולה הפוסט ציונית. מה הם עשו תמורת ה-600 שקל אגרה שאנחנו משלמים כל שנה?

"גילינו אוצרות"

" אבל את כל הסרטים הטובים שבכל זאת עשה הערוץ הראשון, השוכבים כאבן שאין לה הופכין, נשדר אצלנו. כמו למשל את הסדרות על הכוזרים, על פולניה, העליה מרוסיה, עמוד האש ועוד. איתרנו ומצאנו מאות סרטים טובים, שהופקו על ידי תחנות טלוויזיה זרות – סרטים על מלחמת העולם השניה, יומני קולנוע, סרטי תנ"ך, סרטים על האינקוויזיציה בספרד, על הכנענים, על הביזנטים. חומר נהדר בלי סוף.

במהלך החיפושים שלנו גילינו ממש אוצרות שעם ישראל טרם ראה. למשל צילומים של יהודים מתפללים בכותל בשנת 1946; צילומי המצעד הראשון של צהל; צילומי הקמת כפר עציון ב-1946 – כל אלה בצבע שהיה באותם ימים יקר מאד ונדיר מאד. ויש אוצרות שסתם הוזנחו. קיימת למשל סידרה על תולדות הציונות, "השיבה" , שהופקה לפני עשרות שנים על ידי שרות הסרטים הישראלי. היא נגנזה ואיש לא היה מעונין בה כל השנים. אנחנו נוציא אותה מן הנפטלין.

" עשינו מיפוי תכנים עולמי של סרטים הנוגעים לעם היהודי ולארץ ישראל. כיום יש בידינו הריכוז הגדול ביותר של סרטים מקוטלגים בתחום הזה – יותר ממה שיש ב"יד ושם", במכון ויזנטל או בכל גוף וארכיון בעולם. והכל מקוטלג וממוחשב. אני יכול להציג שאילתא כמו: נגב, בן גוריון, כיבשה, ותוך שניה אני מקבל את הקטע שאני מחפש. או אם שואלים אותי מה יש לך על חנה סנש. אם יש קטע של שתי דקות בהן היא נראית בסרט על שדות ים, אני אמצא אותן.

" משימה לאומית"

"אנחנו לא מסתכלים על הערוץ כעל עסק בלבד. את התחקירים שנעשה לצורך הפקות חדשות אנו רואים כמשימה לאומית להצלת ההיסטוריה שלנו מן השיכחה. מתהלכים בתוכנו אחרוני דור הנפילים האוצרים בזכרונם את הסיפור המופלא של הציונות. כל ראיון כזה שיצולם איננו רק אייטם לטלוויזיה אלא גם מפעל הצלה לאומי.

" במסגרת אותה תפישה אנחנו גם מתכוונים להקים בית ספר לקולנוע דוקומנטארי היסטורי. אחת הבעיות המרכזיות בישראל הוא שיש אצלנו אי הבנה לגבי הנושא.

"אנחנו נביא אנשים שיתחככו בערוץ, שיבינו מה זה תחקיר עומק ומה זה סרט דוקומנטארי איך אפשר לטפל בדברים. השטחיות שולטת כאן והיא מביאה לעיוות. קל יותר להראות חייל ישראלי מכה ערבי מאשר להציג את הרקע שקדם לאותה תמונה. השטחיות פרושה אי הבנת עומק הסכסוך. היא פוטרת אותך מהעמקה וממתן דין וחשבון אמיתי".
עד כאן הראיון עם צפריר.

עוד מפאיניקים שפויים

לסיום עלי למלא חובה לחבריו של צפריר, מפאיניקים כמוהו, מן הזן הנכחד, שפרסמו ערב חורבן גוש קטיף את המינשר הבא:

"אנו, חברי קיבוצים ומושבים ממגוון תנועות ההתיישבות החלוצית, שחוללו את נס התחייה הציונית של עם השב אל ארצו ואדמתו – קוראים לכל בעל מצפון אנושי ולאומי לבוא להרים קול נגד נסיון העקירה והחורבן הבלתי חוקי והבלתי מוסרי של חבל קטיף וצפון השומרון… לא נשאיר את חברינו חלוצי גוש קטיף לבד במערכה הזדונית המתרגשת עליהם, ונהיה איתם בשעה הקשה באשר מאבקם הוא מאבקנו".

יוזמי הכרוז הם מושבניקים וקיבוצניקים, חברי התק"ם, השומר הצעיר ותנועת המושבים, שהתארגנו במסגרת תנועה ציבורית נגד ההתנתקות.
בין מארגני התנועה: מאיר הר ציון (חברו של אריאל שרון ליחידה 101 ). אהוביה טבנקין (בנו של יצחק טבנקין מראשי תנועת העבודה)מעין חרוד, רותי נוסבאום (אחותה של נעמי שמר) מכנרת צפריר רונן איש עין חרוד.

ולסיום סירטון שבו אומר צפריר (באנגלית) דברים כדרבנות על השאלה למי שייכת ארץ ישראל. (תודתי לבועז העצני שהעביר לי את הקישור).
http://www.youtube.com/watch?v=8MldnIxwUJo

הרצאה של צפריר רונן בכנס ירושלים 2007

נפתלי הרץ אימבר מחבר "התקווה"

מאמר זה הוא פרי עטו של חוקר הזמר העברי אליהו הכהן. המאמר נכתב לרגל הוצאת בול "התקווה" ביום העצמאות. תשס"ח. המאמר פורסם בעיתון אינטרנט של הסופר אהוד בן עזר, "חדשות בן-עזר" גיליון 341 מן ה-7 במאי  2008.
הרשימה  מופיעה גם (בנוסח מקוצר)  בעלון השרות הבולאי המצורף לגיליונית של בול "התקווה". המאמר מתפרסם כאן באדיבות אליהו הכהן.

את הטיוטה הראשונה של "התקווה" כתב נפתלי הרץ אימבר (1909-1856), כעדותו, בשנת תרל"ח בעיר יאסי ברומניה. לאחר עלייתו ארצה בשנת 1882 שִכלל את השיר והוסיף לו בתים תוך כדי סיוריו בערי הארץ ובמושבותיה הראשונות, עד שהשלימו בשנת 1884. מקץ שנתיים התפרסם השיר לראשונה בספר שיריו הראשון של אימבר: "ברקאי" (ירושלים תרמ"ו) תחת השם "תקוותנו". בנוסחו המקורי מנה השיר תשעה בתים המתלכדים למשפט מורכב אחד בן 132 מילים, המתאר את הוויית התקווה הלאומית. כך ברצף, ללא סימני פיסוק פורסמו בתי השיר במקורם:

להמשיך לקרוא ←

טיילתי השבוע ברחוב שינקין ביום שטוף שמש. יש משהו משובב ברחוב הזה, בעידן בו הפכו ערינו לשרשרת מגדלים וקניונים ממוזגים, מנוכרים וסטריליים.

שינקין הוא אחד הרחובות האחרונים במקומותינו, רחוב של פעם. הוא בולט בראש ובראשונה בנוף האנושי המגוון שלו. צעירים וצעירות יפים ובריאים, מלאי שמחת חיים. לצידם ומולם מטיילים מבוגרים, קשישים, גמלאים ואף זקנים. תמצא כאן מגוון של כל חתכי האוכלוסייה – מזרחיים ויאפים, גלוחי ראשמ מועקעים וחסידי בראסלב מקפצים.

מגוון אנושי שאתה כבר לא מוצא כמותו במקומות אחרים. גינת שיינקין - ויקישיתוף

. הגיוון הרב של הרחוב בא לביטוי גם בארכיטקטורה שלו. בתי קפה ומסעדות הגולשות אל המדרכות ואל חצרות הבתים. בתים ישנים מימי תל-אביב הקטנה ולידם בתים משוחזרים ומשופצים ובתי מידות מפלדה וזכוכית. חנויות שהן המלה האחרונה של האפנה – ג'ינס, נרות דקורטיביים,קאקאדו, סבון. ולצידם מתקן נעליים ואינסטלאטור ומכולת שכונתית שנותרו מן הימים ששינקין עדיין לא היה שינקין.

יש ברחוב פינות חמד המזכירות רחובות דומים בפריז ובלונדון. בחנות קטנה ומטריפה הנקראת "עתיקניה קסומה" (שינקין פינת מלצ'ט) ניתן למצוא כל מיני אלטע זאכען של הסבתות שלנו: תכשיטים, מציתים, סמלים של הבריגדה, קופות צדקה, סכו"ם ישן נושן, מצלמה, כלי עבודה וגם ספרים נדירים. אני רכשתי שם בכמה שקלים ספרון שעל קיומו אפילו לא ידעתי – "משפטי צפת".לא מצוינת שנת ההופעה אך נראה שהוא ראה אור זמן קצר לאחר הפוגרום שערכו הערבים ביהודי צפת באוגוסט 1929  הספרון יצא בהוצאת "תל-אביב" ומחירו ארבעים מא"י מיל ארץ ישראלי). הוא אחד מסדרה של ספרונים על משפטי הפורעים הערביים והוא מבוסס על דיווחים שהופיעו בעיתוני אותה תקופה "דבר", "הארץ" ו"דואר היום".

הסיבה שרכשתי את הספרון היא שמתוארים בו משפטיהם של רוצחי משפחת אפריאת. אבי המשפחה, משה אפריאת הי"ד, נרצח במכות מכושים על ראשו בפתח בית הוריי, לעיניהן של אחיותי הבוגרות (שהיו אז בנות חמש ושש). תיאור מעשה הזוועה הזה מלווה אותי, מפי בני המשפחה, מאז שעמדתי על דעתי.

אך רחוב שינקין הוא בכל זאת שינקין – הסמל שעיצב מוטי קירשנבוים בכתבת טלוויזיה מפורסמת משנות השישים. סמל של ישראל החדשה, הנהנתנית, העכשווית. הרחוב הזה מקרין אמירה: תעזבו אותנו מציונות, תעזבו אותנו מיהדות, תעזבו אותנו מגורל העם היהודי ומיעוד מדינת ישראל. תנו לנו לחיות טוב, כאן ובעיקר עכשיו. מצידנו, כל מדינת ישראל, מגדרה עד חדרה, יכולה להיות רחוב שינקין אחד גדול.

את הביטוי לתפיסת עולם זו מצאתי בכתובת הבאה על אחד הקירות. (סימנתי ב—- מילים שהנייר והמקלדת אינם סובלים:

כאילו שהעברית היתה אשה

שצריך רק אותה לאהוב

וצריך לעשות לה טוב

ו— — כל חוקי התחביר

ו— — כל הזמר והשיר

וגם בא לי לאכול קצת בשר חזיר

ואת ירושלים להחזיר.

הספרון "משפטי צפת" שמצאתי בחנות הענתיקות