גרשום שלום על משיחיות, ציונות ואנרכיה בלשון

 (ראיון זה פורסם במוסף לספרות של "ידיעות אחרונות" ב-22.11.74, לרגל הופעת ספרו  של גרשום שלום, "מחקרים ומקורות לתולדות השבתאות וגלגוליה". הוא מועלה  כאן לראשונה לאינטרנט, ללא כל שינוי, פרט לתמונות שנוספו]..

המאמר מופיע גם בספר "רציפות" ומרד" הכולל קובץ ראינות עם גרשום שלום, הוצאת"עם עובד, 1994 עמודים 56-64]

בשנת 1937 פרסם גרשום שלום מאמר, במאסף "כנסת", שנשא את השם "מצווה הבאה בעברה -להבנת השבתאות". דומה כי אין עוד מאמר שחולל תמורה כה מהפכנית בהבנת פרק מרכזי בהיסטוריה היהודית – ולמעשה בהבנת עצם  מהותה של היהדות – כשם שחולל מאמר זה.

מאז "כנסת" תרצ"ז התרחב והעמיק המחקר בתולדות התנועה השבתאית ובגילגוליה. הן על ידי גרשום שלום – במאמריו הרבים ובספרו "שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו" –  והן על ידי תלמידיו.
רבות מן השאלות שנשאלו אז, שאלות יסוד בהבנת היהדות נשאלות גם היום. ביקשתי לשוחח עם פרופסור שלום על כמה  משאלות אלה וגם על שאלות הנוגעות לתשתית הווייתנו בדור זה, לרגל הופעת ספרו החדש, המכנס מספר עבודות יסוד שפרסם בתקופות שונות ובראשן המאמר "מצווה הבאה בעבירה".

זאב גלילי

 

גרשום שלום בצעירותו [ויקיפדיה]

גרשום שלום בצעירותו [ויקיפדיה]

"משיחיות נועדה לכישלון"

שאלה: הרבי מסאטמר, ר' יואל טייטלבוים, מתייחס בספריו "ויואל משה" ו"קונטרס על הגאולה והתמורה" אל הציונות כאל שבתאות. דעה דומה השמיעו גם אישים אחרים שאינם רחוקים מן הציונות כמו הרבי מסאטמר. מה עמדתך כלפי דעות אלה.

 

שבתי צבי

ציור של שבתי צבי

 

פרופסור שלום: אף פעם לא הסתרתי את דעתי כי  הציונות אינה תנועה משיחית.  אין טעות גדולה מזו של הטוענים כי לציונות ולשבתאות שורשים משותפים. זו המצאה קלוטה מהאוויר שהמציא המנוח קורצווייל. זו טענה מצוצה מהאצבע.

 

ברוך קורצווייל

לעניות דעתי התנועה הציונית היא תנועה שבמהותה אין משיחיות, אך שיש טונים כאלה במנגינת הציונות. אם זו משיחיות היא נדונה לכישלון כשאר התנועות המשיחיות לפניה. הציונות היא כניסה של עם ישראל להיסטוריה. המפעל הציוני לא טען לפתור את שאלת היהודים במישור המטאפיזי, המטאהיסטורי, שבו לשאלה היהודית אין פתרון. התנועה הציונית נתכוונה לחדש את פני היהדות בתוך המישור ההיסטורי ולקבל אחריות על מה שאנו עושים או לא עושים בונים או הורסים בפני ההיסטוריה  בפני הקדוש ברוך הוא אם תרצה. התנועה הציונית לא התכוונה לטעון שאנו חיים בקץ הימים. אני שולל את הדברים המשיחיים שהיו בציונות. רוב המשתתפים במפעל הציוני לא ראו בו מפעל במובן הדתי אלא מפעל בתוך התחום ההיסטורי. לזה אני אחראי, על זה אני מגן.


"בסוף ההיסטוריה או בתוכה"

אם ההאשמה באה מהרבי מסאטמר – שסיפרו "ויואל משה" הוא ספר משפיל – ניתן לומר שאלה דברי צחוק.  איננו חיים במישור של ציטטות מדברי קדמונים. אם אתה טוען על דבר חי המתעורר מתוך גורמים חיים בהיסטוריה ומצטט למשל שאסור ללמד את בתך תורה, או שאין ללמוד   עברית – אלה דברי צחוק. אינני יכול להתווכח על זה.

 

ספרו "ויואל משה" הוא ספר משפיל. הרבי מסאטמר ר'יואל טייטלבוים - ויקיפדיה ביידיש

ספרו "ויואל משה" הוא ספר משפיל. הרבי מסאטמר ר'יואל טייטלבוים – ויקיפדיה ביידיש

אחד העם לא היה משיחי,  הרצל לא היה משיחי. הם לא חשבו לפעול במישור המטאפיסי, אלא במישור היסטורי, בכך שרצו להקים משהו בתוך מהלך ההיסטוריה, לא בקץ ההיסטוריה. וזו השאלה המכרעת. אם אנו פועלים בסוף ההיסטוריה או בתוכה. "אתחלתא דגאולה" – זה נוסח מסוגן של גדול הדור, הרב אברהם יצחק הכהן קוק.

אני לא טוען זאת. לא באתי לכאן כי חשבתי שמשיח יבוא. כמה אנשים באו לכאן משום שחשבו שמשיח יבוא?. אלה  שבאו לכאן מיוזמתם חשבו על אחריות היסטורית, על בנין ארץ ישראל.

"עם איש זה אין לי כל ויכוח"

"השבתאות היתה משיחיות אמיתית. השבתאים חשבו שהם חיים בדור של עקבות המשיח. בספרי קיבצתי עבודות המראות מה קורה כשהמוני עם מתייחסים לעניין המשיחי בכובד ראש ולא כמליצה. לא כאמונה שבלב שאמנם דבר כזה יתרחש בקץ הימים אלא כהתייחסות ריאלית. באותו  רגע יש דינמיקה שאיננה דומה לאמירת יג העיקרים בתפילה ואשר בה אין כל סכנה. משיחיות רצינית, כפי שהשבתאות העמידה בפנינו, היא מן הרגע שבו הדבר יוצא ממישור הדיבורים למישור המעשים ואז מתעוררת ההתנגדות האורתודוכסית.

הרבי מסאטמר צודק בכך שברגע שיוצאים מתחום מחשבות למעשים נכנסים לתחום שאולי אסור להיכנס בו. מבחינה זו  טענתו אולי צודקת כלפי אלה מהמחנה הדתי שנכנסו לציונות בלב ונפש ומדברים על מצוות ישוב ארץ ישראל וכו'.

השבתאות עוררה דינמיקה פנימית, קשה ודרמטית במידה רבה הרסנית בהעמידה את הבעיה הקונקרטית של מעמד התורה בתקופת הגאולה. בעיה זו  מוכרחה להתעורר כשאנשים מאמינים באקטואליות של המשיחיות. כאן יש דינמיקה שהביאה בעקבותיה מה שהביאה.

 

" אולי צודקת כלפי אלה מהמחנה הדתי שנכנסו לציונות בלב ונפש ומדברים על מצוות ישוב ארץ ישראל".הפגנת הכתומיםנגד ההתנתקות בכיכר רבין.'.

" אולי צודקת כלפי אלה מהמחנה הדתי שנכנסו לציונות בלב ונפש ומדברים על מצוות ישוב ארץ ישראל".הפגנת הכתומיםנגד ההתנתקות בכיכר רבין.'.[צילום זאב גלילי]

הציונות איננה מפעל מסוג זה. לא חשבנו שאנו בקץ הימים אלא שצורכי עם ישראל מרובים ושאי אפשר לחכות למשיח כדברי בעל "ויואל משה".  עם איש זה אין לי כל ויכוח. אינך מבין אותו  והוא אינו מבין אותך.

"בציונות כוחות המשך ושינוי"

יש בציונות מסורת ומרד. שניהם פעלו. אך העשייה העיקרית היא המחנה המרדני. אני מכבד את שני המחנות. לא היה מנוס מהאבקות זו שאני רואה בה גורם חיובי. זוהי האבקות בתוך עצמנו, זה גם בין המחנות. כי מראש גנוזים בציונות שני הכוחות של המשך ושל שינוי. זו הציונות הריאלית כפי שאני מכיר אותה שישים שנה. אין בלבי תרעומת על אף אחד משני המחנות, אם כי יש לי תרעומת על מעשים מסוימים שנעשו.

בשאלת מיהו יהודי למשל כופים עלינו הגדרה של מסורת שנעשתה בעייתית. בשלושת הדורות האחרונים נוצרה תודעה חדשה.

אני מברך על ההאבקות על הדינמיקה שאינה מטאפיסית אלא פועלת בתוך עולם  של ניסיון להקים דבר במציאות.

גם הגורם המסורתי וגם הגורם הבלתי מסורתי בציונות פניהם היו מועדות לשינוי שאין אנו יודעים כיצד יתגשם. אני חושב ששניהם יעמדו על הברכה והאבקותם היא לטובת העניין כולו. משיחיות אין כאן אלא במליצות.

"בן גוריון השתמש במליצה משיחית"

המליצה הזיקה בפי איש כבן גורין האחראי לשימוש במליצה המשיחית.  הוא השתמש בצורה חסרת רסן במליצות שהוא הבין אותן בצורה חילונית לגמרי כאילו הוא מאמין שלם. זה מוציא את הקורא מן הכלים. נדמה שהוא מחייב דברים שבעצם הוא שולל. הוא הירבה להשתמש במליצה המשיחית לא פחות מאנשי המחנה הדתי שאולי האמינו ב"אתחלתא דגאולה".

 

בן גוריון מעיין בתנ"ך.

בן גוריון מעיין בתנ"ך. ניניו אלוף יוסף גבע [צילום באדיבותו]

אני איני נביא ולא בן נביא איני יודע אם אנו באתחלתא דגאולה. אני יודע שגם אם איננו באתחלתא דגאולה, חוקיות המפעל הציוני כהכרח היסטורי  היא מציאות קיימת גם מעבר לביטויים אלה.

הכישלון של בית הספר

 

שאלה: האם כניסה זו שלנו להיסטוריה, לא שללה מאיתנו תכנים רוחניים שאין לנו עוד. כושר יצירה שנעלם. היכן הם הביאליקים והעגנונים שהצמיחה המציאות החדשה שיצרה הציונות בעם היהודי.  האם יש בכלל עתיד רוחני למה שאנו בונים כאן.

פרופסור שלום: זו  שאלה בלתי נכונה במהותה.
העובדה שאין לנו ביאליקים ועגנונים שורשיה באותה דינמיקה שדיברתי עליה. זה מתייחס לאותו חלק  במפעל הציוני הכרוך בתחיית הלשון, תחייה שביטויה הוא העברת העברית מספרים ומסופרים לתוך פיותיהם של תינוקות, היושבים על ברכי אמותיהם לפני  שהם יושבים בבית המדרש.

רצינו בחידוש הלשון, מה שקראו "תחיית הלשון",  מתוך רצון כן ולגיטימי להחיות לשון  ולהעביר אותה לחיים מתחום הספרות. כל זמן שהעברית היתה לשונם של אנשים שלמדו ב"חדר" מפי סופרים וספרים היתה זו מסורת פוריה. אך מסורת שחלו עליה הגבלות חמורות. היה חסר כאן היסוד החיוני של חילון הלשון. אבל אם אתה הופך לשון של ספר לדיבור של תינוקות עמי הארץ ו"עמך" שאינם יודעים אותיות קטנות – אתה ביודעין מעורר תהליך חדש לגמרי:  אנרכיה, חוסר חוקיות. אתה מעביר לשון מפיהם של אנשים שאינם יודעים לשון על בורייה לילדים.

עגנון וביאליק לא שאבו את לשונם מפי דיבור אמותיהם. הם היו אמונים על בית המדרש. מה שאנחנו רצינו – אולי היינו אידיוטים שלא ראינו את הנולד – היה להוציא את העברית מהספר לפיהם של עוללים. ואינך יודע מה יייצא מדבר שאתה שם בפיהם של עוללים.
לבית הספר אין די כוח  להשתלט ולהשליט חוקיות לשונית מסורתית בתחום הלשון המתחדשת.  זה הכישלון הגדול של בית הספר. איש לא מדבר לפי חוקי הדיקדוק שכולנו למדנו פעם.

כל אלה שעברית לא היתה לשון אמם, למדו דיקדוק.  אך איש מאיתנו איננו מדבר היום אותה עברית שלמד בבית המדרש. כולנו נתקלקלנו אך יש משהו חיובי בתהליך הזה. העברית הפכה חיה ולחי יש חוקים משלו, שאינם נקבעים באוניברסיטאות, אלא על ידי ציבוריות עלומת שם, שאני קורא לה אנרכית.

ביאליק ועגנון הם סיום המסורת הקלאסית העברית. בידם היה חומר גולמי משועבד לכללים מסוימים ולמסגרת שהם, כאמנים גדולים, יצרו ממנה יצירות שהם קומה שלמה.

ברגע שהעברית אינה עוד העברית של עגנון ושל ביאליק, איש אינו מדבר עוד בלשונם אלא לצורך פרודיה, דבר זה לגיטימי. אי אפשר אחרת. כי נכנס גורם שלא השפיע על עגנון ולא על ביאליק: עברית חיה, הבאה מעמי הארץ. העברית המסורתית אינה מצליחה להשתלט. עובדה היא שהיום אנחנו בשדה שכולו ניר חדש, ובתוך הניר הזה קשה לתאר  שהמדברים עברית יחזר לכללי הדקדוק, למילים ולתחביר של התנ"ך ושל חכמים. אם לומר בצורה עצובה, הם "תופסים לשון אחרון".

הפקרות לשונית השתלטה עלינו

קלוזנר לא ידע מה הוא סח באמרו משפט מסוכן זה: "תפוס לשון אחרון". הוא התכוון לבחירה בין לשון מקרא ללשון חכמים. הפרופסור לא ידע מה שסח. כי הכלל תפוס לשון אחרון נכון גם לגבי השינויים החלים בחברה חיה כמו זו בארץ.

הדיקדוק הוא מקצוע שנוא על בני הנוער  כי הלשון שהם מדברים בה שונה לחלוטין מכללי הדיקדוק שמנסים ללמד אותם. רצינו שכל העם העולה לציון ידבר עברית, בעוד רק מיעוטם תלמידי חכמים.  כל החנוונים וכל העולים מן המזרח (שיתרונם הוא ששפתם היא בעלח תחביר שמי) משנים את העברית. כל אחד עושה לפי יכולתו – והיכולת מועטת. אם כי  יש שהלשון מושפעת גם מקריאת ספרי מופת.

אנו מרמים את עצמנו באמרנו שמורי הדיקדוק שומרים על הגחלת. כל השומע יצחק. הדור הצעיר שונא דיקדוק.  כי זהו דבר שאין לו יחס חי אל הדיבור החי של הילדים המפתחים את הלשון של הדור הבא. בחיי היומיום השתלטה השפה של המלצרים. חוקי הלשון לא עמדו במבחן המשבר של  המעבר ללשון חיה. יוצרים לשון משברי שפה ומשברי מסורת לשונית שהגיעה לידיהם. אינך יכול לצפות שמשברים ירכיבו לשון. לפי המסגרת והקומה הנפלאה של הסופרים הגדולים.
עגנון לא דיבר לפי חוקי לשונו וגם לא ביאליק. עגנון חי  כאן ארבעים שנה והושפע מן העברית המדוברת אף שצחק עליה. ביאליק חי כאן רק עשר שנים ואף הוא הושפע מן העברית המדוברת, אם כי במידה מועטת יותר.

כשבאתי אני לכאן ידעתי עברית קורקטית לפי כללי הדיקדוק. היום אינני מדבר על פי כללי הדיקדוק  שדיברתי על פיהם בעבר, כי אני חי בחברה חיה ואיני יכול לברוח ממנה.

ברבריזציה של הלשון

אם תקרא לזה ברבריזציה זו אמת. כי לא יכולנו לחכות שהאמהות והגננות תלמדנה את השפה. והאמהות והגננות הן הקובעות את הגורל לפני שמגיע הילד למורה לדיקדוק.

רצינו  באנרכיה הזו, בהפקרות הלשונית שהשתלטה עלינו. הדור הראשון של בית הספר העברי בארץ  דיבר עברית טובה. אני זוכר את הבחורים הארצישראלים שבאו לגרמניה לפני 60 שנה . העברית שלהם היתה רוויית מסורת. הם רכשו ברצון את לשון פרישמן ביאליק ואחרים.

כאן עברו מספר דורות (בלשון משתנות העגות במהירות – כל עשר שנים הן בחזקת דור ). בדורות אלה ירדה הלשון מבחינת המסורת אך היא הוסיפה חיות – חיות של הפקרות של חוסר חוקיות.

לתלמידים אין כלים להתבטא בדייקנות. זאת מגלה כל פרופסור. הנוער מגמגם גימגום עלוב. כותב  עבודות סימנריוניות שבכל אוניברבסיטה בעולם היו מחזירים אותן בגלל הסיגנון העלוב. זהו תהליך של ברבריזציה שאינו תלוי בחוסר כשרונם של מורי הלשון. מבנה הלשון איננו עברי עוד. ככל שהוא יותר עברי הוא נשמע יותר מגוחך.

אני עצמי כותב בשמרנות מדעת, בלי חידושי לשון. אך גם אני ושכמותי נופלים קרבן לברבריזציה של הלשון, כי אנו שומעים על ימין ועל שמאל שימושי לשון שיש בהם חיות רבה.

ייתכן שמצב זה יימשך כמה דורות. כבר כתבתי פעם שעגנון הוא הסופר הקלאסי האחרון שקם לנו. אחרי עגנון איש לא יכתוב לנו כך. 

מתי יקומו  אנשים שיהיה להם כוח להקים קומה חדשה?

מתוך הפקרות כזו קשה לבנות דברים של קיימא. אנו באמצעו של תהליך שאיש אינו יודע לאן יוביל.  אנו בוכים על כך אך אין לנו כל שליטה. הדור הזה אינו יכול להבין תלמידי חכמים כעגנון, שנהר, הזז וביאליק  – אנשים שהיו רוויים מסורת. מקצת מבני הדור ילמדו בישיבות וישפיעו. אך לא תוכל לחכות שרוב העם ידבר לשון התואמת את המסורת. זה רציני ועצוב, אך אנו רצינו בזה.

עם זאת אין להכחיש כי יש חיות רבה בעברית החדשה. ייתכן שחיים גורי, דליה רביקוביץ' וסופרים מוכשרים אחרים אינם עגנון ואולי אינם ביאליק. אך הם מבטאים הגיגים של הציבור. איני יכול לומר שאני נהנה מן השירים המתפרסמים במוספים הספרותיים. עמוס עוז אינו אומר דבר המלהיב לבבות בשל היופי הפורץ מן המשפטים שלו, כמו אצל עגנון. אך הוא מדבר על בעיותיך ועושה בהפקרות הלשונית כמיטב יכולתו וזו זכותו.

אל לנו לחיות באשליות – חזרה איננה אפשרית. לא נוכל לדבר בלשון התנ"ך וגם לא בלשון הלקונית של חכמים.  חזרה כזאת אינה טבעית ולא תקום לדעתי.

השאלה היא באיזו מידה תהיה יניקה מהמסורת. מצב הלשון הוא מצב החילון בו רצינו. גם בני הקיבוץ הדתי שדה אליהו מדברים, לעניות דעתי, באותה לשון, אף שהם מבינים את עגנון, מכיוון שהם אנשי מסורת.

איני רואה שהקשר למסורת משפיע בצורה רצינית על לשון המדברים. העברית של נציגי אגודת ישראל בכנסת ושל עתוניהם מקולקלת לגמרי. מבחינת הלשון הם עברו אותו תהליך של חילון כמו כלל הציבור.

 

שאלה: האם חילון זה של הלשון  והחברה בישראל איננו מוביל אותנו  לקראת מצב של "עם ככל העמים"? האם תיתכן  יהדות בלא קיום מצוות? האם מאחורי חזית זו של חילוניות לא מפעמים כוחות דתיים? כיצד אתה רואה את ההתעוררות בתחום זה בקרב התנועה הקיבוצית?

"לא עם ככל העמים"

פרופסור שלום: ההיסטוריה לא תיתן לעם ישראל להיות ככל העמים. יש כאלה שרוצים בזה, אך אני אופטימי. יש ויהיו בעם כוחות דינמיים, שבהעדרם נסתם הגולל על המפעל כאן. השאלה של "עם ככל העמים" היא השאלה אם עם ישראל יחזיק מעמד בהיסטוריה ללא יעוד, ללא קנה מידה בו ישפוט  את עצמו.

המפעל כאן בנוי על סתירות – להיות עם סגולה ועם ככל העמים, עם אחראי כלפי ההיסטוריה.

אם אני פותח את השולחן ערוך אני שואל עצמי האם חברה חיה  תוכל לחיות כך.  אחד הרבנים החשובים – רב גדול, שאני כיבדתי והוא חיבב אותי – אמר לי פעם: אם תקיים שבת, כשרות ומועדים אז אתה יהודי מלא. כל השאר  – אמר – לא הכרחי. כלומר: בלי לומר זאת הוא ויתר מזמן על שולחן ערוך. אף שהוא עצמו ודאי  השתדל לחיות לפי השולחן ערוך.

אני לא מאמין שתהליך החילון בעם היהוןדי הוא סוף פסוק.  החילוניות מכילה את הדינמיקה הדתית. הקדוש ברוך הוא כזה שגם אם תשכחנו שלושה דורות הוא יחיה בדור הרביעי.

אני רחוק מן הפסימיות של אנשי המסורת. לדת היה כאן הרבה יותר סיכוי אלמלא השימוש המדיני שעשו  בה. זה הרס הדת. אני בטוח, שאם היו מפרידים בין הדת לבין המדינה עם הקמתה, הייתה היום הדת חזקה פי שבעה, ורבים היו מצטרפים לקהילות דתיות. הדת קלקלה עצמה בעיני המונים על ידי השימוש שעושים בה לצרכים פוליטיים. אינני חושש כלל מהפרדת הדת מהמדינה.  ואני חושב שחופש כזה יצמיח לדת הרבה יותר חסידים מאשר הקיצוניות והקלאריקרליות הפוליטית.

"אנשי הרפורמה רצו בהלכה"

אל תשכח מה ששוכחים אלה ששופכים כעסם על  הרפורמה. אנשי הרפורמה, עליהם יצא הקצף לפני מאה וחמישים שנה, רצו בהלכה.  הם רצו להכניס  בה חיות. שקר וכזב הטענה "לא ראינו דור שלישי של יהודי הרפורמה".  הם הצילו מה שהצילו. אני דור שלישי של יהודים שלא קיימו מצוות. יש שיצאו לתרבות רעה מבתים חרדיים ולא חרדיים. ובשלשלת היוחסין של משומדים יש אותו אחוז של רפורמים ואורתודוכסים.

האם תיתכן יהדות ללא מצוות? יש היום יהדות בלי קיום מצוות. איני יודע אם יש לה עתיד. אני אדם בעל שורש דתי. באיזו מידה ישתרש קיום המצוות בציבור אינני מוכן להינבא.

יש התעוררות בחלק לא מבוטל של הקיבוצים. זו התעוררות אמיתית, מתוך הרגשת הריקנות של החילון הגמור. הם ניסו   להיות מורדים עד הסוף  ניסיון זה הוליד דינמיקה חיה  – לא מליצתית. הם ניסו לחיות, לא לדבר. זה הביא לכמה תופעות בעייתיות שכולנו ערים להן.

לאן נגיע? אינני יודע.אני מקווה שנביא למשהו מתוך הרגשת רצף  והמשכיות.

*********************************************************************************************************
 

בשולי הדברים

לא זכיתי להימנות עם תלמידיו של גרשום שלום, אף כי שמעתי אצלו כמה שעורים. למדתי אצל בכירי תלמידיו ובהם, בראש ובראשונה, פרופסור רבקה ש"ץ ז"ל, שהיתה מדריכתי לדוקטוראט (שלא סיימתי).  למדתי גם  מהיכל ספריו ומאמריו של שלום ומחיבוריהם של בכירי תלמידיו בדור הראשון (ישעיהו תשבי, יוסף בן שלמה, יוסף דן, ואחרים) ובדור השני והשלישי (בראשם משה אידל ויהודה ליבס, רחל אליאור ואחרים).

הראיון שמובא למעלה נערך בתקופה שהייתי תלמיד במחלקה לפילוסופיה יהודית בבר אילן.. ניצלתי את עבודתי העיתונאית כדי לזכות בכמה שעות של שיחה מרתקת עם אחד מגדולי הדור. כמו רבים מתלמידיו (ובראשם רבקה ש"ץ ויוסף בן שלמה) לא הזדהיתי עם עמדותיו הפוליטיות (שלום היה דמות מרכזית ב"ברית שלום"). אך עמדותיו המדיניות אינן רלבנטיות לתרומתו האדירה למדעי היהדות.

הראיון שפרסמתי לפני כמעט 35 שנים מכיל אמירות ותובנות מקוריות, שחלקן  אינו מצוי בחיבוריו הרבים.  המאמר מופיע בכל הביבליוגרפיות של כתבי שלום וההפניה היא לגיליון מוסף התרבות של "ידיעות  אחרונות", שהנגישות אליו קשה.

מכבר החלטתי להעלות את הראיון לאינטרנט. הסיבה המיידית לכך שהעליתי את המאמר עכשיו קשורה למעשה שאין לי כינוי אחר לכנותו אלא מעשה פרחחות נלוז.

כוונתי למאמר תחת הכותרת "משני עברי הים", פרי  עטו של יצחק לאור,  שפורסם במוסף הספרותי של "הארץ", בעריכת בני ציפר, ב-20 באוקטובר השנה.. המאמר עסק ביחסי גרשום שלום עם וולטר בנימין, מגדולי הרוח של יהדות גרמניה. בנימין חלק על גרשום שלום שבחר בציונות ודחה את הצעתו לבוא לארץ ולקבל משרה באוניברסיטה העברית. הוא נשאר בגרמניה, נמלט לאחר עליית הנאצים והתאבד במהלך בריחתו.

בין היתר מופיעה במאמרו של לאור הפיסקה  הבאה הבאה: " אלמלא ידענו איך נהפך שלום, עם השנים, לשמוק אקדמי כמקובל באוניברסיטאות, אבל כזה הנוטל על עצמו את תפקיד שר ההיסטוריה, למשל במכתבו הנתעב לחנה ארנדט, ובהבטחתו לפרסם בספרו גם את תשובתה, ביחד עם מכתבו-שלו, ובהפרת ההבטחה הזאת…".

גוסטב שוקן, העורך האגדי של "הארץ", מי יגל עפר מעיניך. הרי אתה – שפרסמת בעיתונך את מיטב ההגות היהודית ובמרכזה מאמרי גרשום שלום ותלמידיו – לא היית נותן מקום בעיתונך לעורך כמו בני ציפר ולכתבן כמו יצחק לאור. ראה מה עשה בנך עמוס ממפעל חייך.
זאב גלילי

להלן קישור למאמרו של יצחק לאור
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1029568

פורסם בקטגוריה לשון, משיחיות, ציונות, שבתאות, תקשורת. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

13 תגובות בנושא גרשום שלום על משיחיות, ציונות ואנרכיה בלשון

  1. פינגבאק: היגיון בשיגעון » Archive » מה היו מטרות החינוך ומה נותר מהן

  2. פינגבאק: מלכת אסתר או מלכת הקבלה | היגיון בשיגעון

  3. פינגבאק: בני ציפר והגששים | היגיון בשיגעון

  4. פינגבאק: מי כתב את הזוהר הקדוש ומי כתב את מחזות שקספיר | היגיון בשיגעון

  5. פינגבאק: מלחמת העגלה הריקה בעגלה המלאה

  6. פינגבאק: בין " כניסה להיסטוריה" ל"ציונות שפויה"

  7. פינגבאק: משנתו הפוסט יהודית של עדי אופיר ופרוקה בדרך של דקונסטרוקציה | היגיון בשיגעון

  8. פינגבאק: "השפה בה אנו מדברים אינה עברית אלא ישראלית" | היגיון בשיגעון

  9. פינגבאק: תורת הקבלה מנקודת מבט של הפסיכולוגיה | היגיון בשיגעון

  10. פינגבאק: ה"זובור" שעשו שופטי בית המשפט העליון לנשיא סולברג | היגיון בשיגעון

  11. פינגבאק: הבורות של ד"ר יאיר לפיד והצעתו לבטל את בחינות הבגרות | היגיון בשיגעון

  12. פינגבאק: עמירה הס כדוברת חמאס | היגיון בשיגעון

  13. פינגבאק: "הגילוי" הבלשני של פרופ' רחל אליאור | היגיון בשיגעון

השאר תגובה