הסיפור הבא נשמע כתסריט לסרט " עוקץ" , אך הוא אמת לאמיתה, אף שטרם הגיע ליומני המשטרה ולטורי הפלילים.

סיפורנו מתחיל ביום ראשון ה-23 במאי השנה. מנהל מוסד צדקה גדול התקשר בטלפון לרב, הנחשב לפוסק חשוב, ובפיו השאלה הבאה: הגיע אלי אדם, שלפי מראהו ודרך דיבורו הוא ירא שמיים. הוא סיפר לי כי בעבר היה פושע ואף גנב סכום כסף גדול בארצות הברית. הוא נידון ל-12 שנות מאסר ושוחרר בניכוי שליש על התנהגות טובה. הכסף שגנב נמצא במקום סתר והוא התלבט בשאלה מה לעשות בו. הוא סיפר לי כי התייעץ עם רב וזה אמר לו כי עליו להחזיר את הכסף לבעליו. אך נתברר כי הבעלים נפטר ולא הותיר יורשים. לפיכך פסק אותו רב, כך סיפר לי הבעל תשובה, כי עליו לתת את כל הכסף לצדקה. ועכשיו אני שואל: האם אני רשאי לקבל את הכסף, סכום רציני מאד – 300 אלף דולר.

השיב הרב הפוסק למנהל מוסד הצדקה כי פסיקת הרב של החוזר בתשובה נראית לו מוזרה. הוא ביקש לדבר עם אותו רב אך הבעל תשובה טען כי אינו יכול למסור את שמו. אם כך, אמר הרב הפוסק למנהל מוסד הצדקה: עליך להגיד לאיש כי לפי ההלכה אינו חייב לתת את הכסף לצדקה.

למחרת היום, יום ב' 24 במאי, התקשר שוב מנהל מוסד הצדקה לרב הפוסק, והפעם הייתה בפיו בשורת איוב. וכך סיפר: הגיע אלי אותו חוזר בתשובה והביא עמו מזוודה ובה לדבריו 300 אלף דולר. אמרתי לו מה שהגדת לי, אך הוא עמד על דעתו לתרום את הכסף לצדקה. הוא רק ביקש כי אתן לו 5000 דולר כדי שיוכל לתרום גם למעשי הצדקה של הרב שלו. הוא עמד על כך שהכסף לא יוצא מכספי הגניבה. נתתי לו 5000 דולר מכספי המוסד והאיש הלך לדרכו. כשפתחתי את מזוודה נתברר כי אין בה מאומה ו-5000 הדולר הלכו. האיש היה רמאי ולא חוזר בתשובה.

אמר הרב הפוסק: עליך להחזיר את הכסף למוסד שלך מכיסך. כי לא נהגת לפי הכלל " כבדהו וחשדהו" . וכאסמכתא הביא את הסיפור הבא מדברי חז"ל  " לעולם יהיו בני אדם חשובים לפניך כלסטים והווי מכבדם כרבן גמליאל. ומעשה בר' יהושע שהשכים אצלו אדם ונתן לו אכילה ושתייה והעלהו לגג לשכב ונטל סולם מתחתיו. מה עשה אותו האיש עמד בחצי הלילה ונטל את הכלים וכרכם בטליתו, וכיון שביקש לירד נפל מן הגג. לשחרית השכים ר' יהושע ובא ומצאו כשהוא נופל. אמר לו (ר' יהושע לגנב): ריקה, כך עושים בני אדם שכמותך? אמר לו (הגנב): רבי, לא הייתי יודע שנטלת את הסולם מתחתי. אמר לו (ר' יהושע): ריקה אי אתה יודע שמאמש היינו זהירים בך?"

וסיים הרב הפוסק ואמר: היה עליך לנהוג כר' יהושע ולהתייחס לאותו בעל תשובה מדומה במנהג כבדהו וחשדהו. לא נהגת כך – עליך לשלם.

 

---

 

כבר כתבתי  את דעתי על מדונה ועל אלה המכנים עצמם " מקובלים" בדורנו. על הצרוף הזה של סיטרא אחרא מסחרי, שבירת כלים אסתטית, נוכלות בינלאומית ואמונות הבל של המון נבער.

על חילול קודש פוסטמודרני, המתקבל בהבנה על ידי פסאודואקדמאים, שאינם מעזים ואולי אינם מסוגלים להגיד את האמת: המלכה עירומה.

אבל מה עושים שם על הבמה שני נציגי ממשלת ישראל, גדעון עזרא ואהוד אולמרט?

בעשרת ימי תשובה, על סף יום הדין, הם נותנים את הגושפנקה הממלכתית לריקוד סביב עגל הזהב המודרני. קטנות מוחין בהתגלמותה.

אלה שריך ישראל

בשנת 1994 קיבל פול רוסה, סטנדאפיסט אמריקני צעיר המתגורר בקולוראדו, מכתב מרשת פיצות גדולה בה נאמר: " אתה בדיוק הלקוח שהיינו רוצים לראות לעתים תכופות יותר" .

בתשובה שלח להם רוסה מכתב בו שאל: "הייתי מעוניין לדעת איזה לקוחות בדיוק לא הייתם מעוניינים לראות לעתים תכופות" . התשובה שקיבל הייתה אידיוטית כל כך שהולידה במוחו רעיון מבריק שהפך אותו למיליונר.

הוא הכין מכתבי שאלה לשורה של חברות גדולות ומוסדות ציבור ושלח להן שאלות, שביידיש קוראים להן שאלות קלוץ. למה איני שזוף למרות שמרחתי עצמי במשחת השיזוף שלכם משך כל החורף בו לא יכולתי להשתזף בשמש; את לישכת הגיוס של המרינס שאל אם הוא יכול להביא עמו לצבא שמיכות פוך וכרים מן הבית; ביקש לדעת אם המקלחות מאפשרות פרטיות; בפני הוצאת ספרים התלונן על שהמילון שהוציאו אינו מכיל מספיק מילים ועוד כהנה וכהנה תלונות של לא כלום.

על כל הפניות הוא קיבל תשובות שברובן אידיוטיות. את המכתבים קיבץ לספר שנפוץ במאות אלפי עותקים. נמכר בכמה מהדורות וכבר יצא ספר שני.

כל אחד מאתנו כמעט נתקל בתשובות אידיוטיות כאלה. ידידה שלי שכתבה שיר שתאר את חוטי החשמל התלויים בין עמודים. היא דימתה בשיר את הציפורים העומדות על החוטים כאילו היו תווי נגינה  שמהם נוצר השיר.

דובר חברת החשמל שלח לה מכתב בו הסביר כי בין עמודי החשמל מחברים ארבעה חטים כך שהשיר שכתבה "אינו מדוייק".

 בימים אלה [זה היה בשנת 2004] קיבלתי באינטרנט מכתב שיכול בהחלט להצטרף לספר המכתבים האידיוטיים. המכתב נכתב באפריל 2001 על טופס של משרד המדע, התרבות והספורט. הוא נחתם על ידי יועצת השר, שהיה אז מתן וילנאי.

וכך נאמר במכתב:

" השר מתן וילנאי קיבל את מכתבך בנושא תחרות חתולים בנגינה על פסנתר. כל הכבוד לך ולחתול שלך. אילוף חתול ישראלי בנגינה על פסנתר מביא כבוד רב למדינת ישראל. ואין ספק שבכל תחרות בינלאומית, יוסיף חתולך, שלא ציינת את שמו, תהילה וכבוד למדינתנו. יישר כח" .

כמו כל מידע המגיע מן האינטרנט צריך להתייחס אל מידע זה כאל כבדהו וחשדהו. הבעיה היא שהיום כבר אין  את מי לשאול. אבל גם כבדיחה זה מוצלח וגם לא כל כך רחוק מן המציאות.

אני בטוח שבעקבות קטע זה ישלחו לי קוראים שפע של מכתבים אידיוטיים שקיבלו בתשובה לשאלות אמיתיות ורציניות.

ראה הונאות ומתיחות באינטרנט

הכל תלוי במזל, אמרו חז"ל, אפילו ספר תורה שבהיכל. ואם ספר תורה כך קל וחומר מצודה עשויה אבן.

כך ארע שמצודת מצדה נישאת בפי כל כסמל מסירות הנפש היהודית והנכונות למסור את הנשמה למען החרות וקיום התורה. ואילו מצודת מיכוור שמילאה אותו תפקיד היבטורי כמעט נשכחה.

המצודה בנויה על הר נישא ומבודד כ-750 מטרים מעל פני הים התיכון וכ-1150 מטרים מעל לים המלח, בעבר השני של ים המלח. המצודה בוצרה לראשונה בשנת 100 לפני הספירה בידי אלכסנדר ינאי. הורדוס בנה אותה מחדש בשנת 30 לפני הספירה, הקיף אותה בחומה והקים בה ארמון מפואר. הוא התקין בה בורות מים וצייד אותה במזון ובנשק. לפי עדותו של ההיסטוריון הרומי פליניוס זה היה אחד המבצרים החזקים ביותר בארץ יהודה ושני רק לירושלים.

 לאחר נפילת ירושלים נמלטו אחרוני המורדים למצודה. הצבא הרומאי הטיל עליה מצור והקיפה בדייק. המצור היה ממושך אך רוחם של המגינים הייתה איתנה והם הגיחו מדי פעם מן המצודה כדי להכות באויב הרומאי. ביניהם הצטיין לוחם צעיר, אלעזר שמו.

מכוור שוכנת לא הרחק ממצדה. שתי המצודות דומות זו לזו כשתי טיפות מים. שתיהן שוכנות באזור מדברי ליד ים המלח; שתיהן בנויות על הר תלול המצטיין בנתוניו האסטרטגיים; שתיהן נבנו בימי החשמונאים ובוצרו בימי הורדוס, כמבצר ומקום מפלט. שתיהן שמשו מפלט אחרון למורדים שנמלטו מירושלים.

גם מכוור וגם מצדה עמדו במצור ממושך של הצבא הרומי, שהסתיים בהכרעת המורדים. בשתיהן הייתה דמות מרכזית ושמה אלעזר.

 אז למה לא שמענו עד היום על מכוור?

מכוור איננה אתר סודי שנתגלה בימים אלה. היא מוזכרת בכתבי יוסף בן מתתיהו פלאוויוס ונערכו בה חפירות רבות שחשפו את צפונותיה.

הגעתי לסיפור מכוור באופן מקרי לגמרי. ספרה לי עליו ידידה, מדריכת ארץ ישראל מיה ברתל, שקראה את הדברים בכתב העת "אריאל" . המאמר מופיע בגיליון נובמבר 1995, המוקדש כולו לנושא " אתרים ומקומות בירדן" . מה שמלמד שעורכי כתב העת יודעים שהירדן איננו גבול ארץ ישראל.

אז מדוע בכל זאת מצדה נישאת בפי כל ועל מכוור רוב עם ישראל לא שמע?

מכוור מוזכרת בתלמוד הבבלי והירושלמי. במשנה מסכת תמיד נאמר כי ביום הכיפורים הגיע ריח פיטום הקטורת עד להר מכוור. ובמסכת יומא נאמר כי עזים שהיו במכוור התעטשו מריח הקטורת. מכוור מוזכרת גם כאתר בו העלו משואות כדי להודיע ליהודים בחו"ל על קידוש החודש.

מיה ברתל סבורה שמכוור לא זכתה למעמד במיתוס הציוני מכמה סיבות. היא לא הייתה מוקד טיולים ועליה לרגל של תנועות הנוער בגלל היותה מעבר לירדן. המלחמה של לוחמי מכוור נסתיימה בכניעה (לאחר שהרומאים לכדו את אלעזר ועינו אותו לעיני הלוחמים במצודה). וכניעה זו גם היא הרחיקה את המצודה מן הזיכרון הקולקטיבי שלנו.

במיתוס הנוצרי לעומת זאת תופסת מכוור מקום מכובד בשל האגדה שבמצודה זו נערף ראשו של יוחנן המטביל בידי הורדוס אנטיפס. סיפורו של יוחנן המטביל הצית דמיונם של עמי אירופה שנים רבות ושימש נושא ליצירות ספרותיות ולמחזות. וזו אולי עוד סיבה לכך שהציונות נטשה את מכוור.

דייויד לנדאו, בן 56, שומר מצוות, נתמנה לעורך החדש של עיתון " הארץ" . זו הזדמנות טובה לומר כמה מילים על העיתון ואולי להשיא כמה עצות לעורך החדש.

אקדים ואומר שאני מנוי על העיתון עשרות שנים. עוד בהיותי נער הייתי ממתין בקוצר רוח למאמרו השבועי של רוברט וולטש שדיווח מלונדון על ספרים חדשים, ופתח בפנינו אופקים לעולם הגדול. זו היתה תקופה שבה "הארץ" היה מפרסם מאמרים ומסות של ענקי רוח: גרשום שלום, ברוך קורצווייל, דוד פלוסר, יעקב טלמון. זו התקופה בה התפרסמו יצירות עגנון וביניהן הרומן הגדול " שירה" בהמשכים. אלה היו הימים בהם הכתיב חיים גמזו את סדר היום התרבותי.

  אני מוסיף להיות מנוי על " ארץ" למרות שאני ממש לא אוהב את העיתון הזה כפי שעוצב בתריסר השנים האחרונות. אם אני ממשיך לקרוא את העיתון – ולא הצטרפתי לציבור גדול שנטש אותו בשנים אלו – הרי זה משום שהוא בכל זאת העיתון היומי הרציני היחיד. כי בעיתון הזה אתה לא מוצא משטחים של צבע, וכותרות צעקניות וסיפורי הבל, כמו במעריב וידיעות. ואתה מוצא דברי תרבות ואמנות, מאמרים רציניים בנושאי מדע וספרות, תרגומים חשובים על הנעשה בעולם הגדול, ניתוחים כלכליים מעמיקים ועוד. וכבר כתבתי כאן פעם כי כשחשבתי לבטל את המנוי, חזרתי בי לאחר שבעמוד הראשון הופיעה ידיעה, לרוחב ארבעה טורים, על מציאת מטוסו של אנטואן דה סנט-אקזופרי. בידיעות ובמעריב עדיין לא שמעו על מחבר " הנסיך הקטן" .

דתי-ציוני-חילוני

אינני מצפה ממך כי תשנה את הקו השמאלני של העיתון. אחרי הכל עמוס שוקן הוא בעל המאה ובעל הדעה. וכמו שאמר בן גוריון אדם קונה דפוס, שוכר עיתונאים ומוציא עיתון. שוקן בחר בך לא רק בשל הישגיך המקצועיים אלא גם בשל השקפותיך. ואתה הגדרת עצמך "אדם דתי עם השקפה ציונית-חילונית. אין כלום ביני לבין הציונות הדתית והמשיחית, ואם אני חושב על דמות דתית שאתה אני מזדהה, זהו פרופ' ישעיהו ליבוביץ"" .

הקו הפוליטי של " הארץ" מעולם לא היה לטעמי ואני מניח שגם לטעמם של קוראים רבים אחרים. אך בתקופה שנערך בידי גוסטב שוקן אפשר היה לחיות אתו. כי הוא היה עיתון ציוני. " הארץ" השתנה בתכלית מאז נמסר לעריכתו של חנוך מרמרי. מרמרי לא פגע ואף שיפר את איכותו התרבותית של  "הארץ" . אבל בעריכתו הפך העתון שמאלני בתקופה ששמאל פרושו לצדד בפלסטינים, לא להאמין לצה"ל, לקעקע את היסודות של ישראל כמדינה יהודית וציונית. הדבר בא לביטוי במתן מקום נרחב לכותבים פרו פלסטינים בלי כל איזון כמעט. להארץ גם קרה דבר ששוקן האבא ודאי מתהפך בקברו בגללו. לא רק שהוא לא היה נותן לכותבים כמו גדעון לוי ועמירה הס להשתולל כפי שהם משתוללים. הוא לא היה נותן לבליל של דעות פרשנות ועובדות, ללא כל הפרדה ביניהם, להופיע בעיתון החשוב לאנשים החושבים.

ביטוי לצד היהודי

אינני מצפה ממך שתהפוך את הארץ לעיתון ציוני נלהב כפי שהיה בראשית דרכו, לפני שנרכש על ידי משפחת שוקן. תקופה בה, בתגובה לפירסום הספר הלבן, יצא הארץ בכותרת ובה הפסוק מבראשית יג, טו: " כי את כל הארץ אשר אתה ראה לך אתננה ולזרעך עד עולם" .

אבל כאדם שומר מצוות, בן תורה וציוני, שאחד מילדיו מתגורר בשטחים     ה" כבושים" , אפשר לצפות כי בעיתון שבעריכתך יינתן ביטוי גם לצד היהודי.

ראה מה אמר הסופר אהרון אפלפלד בראיון לארי שביט: "שבוע אחר שבוע כותבים אצלכם בעיתון על איזה אסון פלסטיני. בנאמנות עושים זאת, שבוע אחר שבוע מביאים איזה אסון פלסטיני. ואני שואל את עצמי: מדוע לא מביאים מדי פעם איזה אסון יהודי? האם חסרים פה אסונות יהודיים? האם אין כאן כאב יהודי? בכל רחוב יש כאב כזה. בכל בית יש אסון כזה. לא היה יפה לכתוב שבוע אחד על אסון יהודי ושבוע אחד על אסון פלסטיני? זה לא היה נותן לדברים פרספקטיבה נכונה יותר?" .

שהחיינו – " הארץ" הגיע לדף היומי

אולי בזכות העורך החדש של " הארץ" (החובש כיפה) הופיעה השבוע בעמוד הראשון של העיתון ידיעה על סיום המחזור העשירי של הדף היומי. הידיעה אמנם לא הייתה חפה משגיאות האופייניות לדיווח החילוני על אירועים של הציבור הדתי. נאמר בה כי " היהדות החרדית" היא שושבינת השמחה, כאילו יהודים לא חרדים (וגם חילוניים רבים) אינם שותפים למפעל. עוד נאמר כי מדובר ב"קריאת התלמוד" כאילו לומדי הדף עוסקים בקריאה יומית של מאמר ראשי בהארץ. למרות ליקויים אלו אפשר לומר גם זו לטובה ושהחיינו. אם נזכה אולי יופיעו בהארץ גם מועדי כניסת ויציאת השבת.

---

==========================================================

היו ימים, כשבגרוש היה חור, בתל-אביב היה גן חיות וההסתדרות הייתה מוסד גדול ומפואר. גן החיות שכן אז במקום בו ניצב היום בניין העירייה. בית הוועד הפועל של ההסתדרות שכן באותו מקום בו הוא שוכן היום, ברחוב ארלוזורוב.

באחד הימים נמלט אריה מגן החיות התל אביבי והגיע לבית הוועד הפועל ברחוב ארלוזורוב. האריה היה רעב ושבר את רעבונו באחד הפקידים הרבים שנמצאו בבניין.

איש לא הרגיש בחסרונו של אותו פקיד ולמחרת היום טרף האריה פקיד נוסף ושוב איש לא חש בחסרונו. וכך היה האריה טורף את פקידי האיגוד המקצועי מדי יום ביומו ומאומה לא קרה. באחד הימים טרף האריה את מחלק התה. במוסדות ציבור של אותם הימים מחלק התה היה מוסד בפני עצמו. שתיית התה הייתה אז העיסוק החשוב ביותר, ולעתים היחיד, של פקידי הוועד הפועל. המחלק היה עובר מחדר לחדר, דוחף את עגלתו באיטיות, מודע לחשיבותו, מחלק את כוסות התה והסנדביצ'ים (חינם אין כסף כמובן). אין פלא שבחסרונו של מחלק התה חשו כולם ומיד. הדבר הביא לגילוי האריה וזה הוחזר לכלובו בגן החיות. לפקידים נערכה הלוויה פועלית מפוארת. נישאו הספדים ארוכים, על תרומתם של הנטרפים לתקומת ישראל ולמעמד הפועלים.

הפקיד שמת לפתע

נזכרתי בבדיחה הישנה הזו כשקיבלתי באינטרנט ידיעה שהופיעה ב" ניו יורק טיימס" לפני זמן רב. בידיעה נאמר כי בבית הוצאה לאור גדול בניו יורק, המעסיק עשרות עובדים, נפטר אחד העובדים ליד שולחן הכתיבה שלו והדבר נתגלה רק לאחר חמישה ימים. שם האיש, כך נאמר בידיעה, ג'ורג' טורקלבאום, בן 52, העובד בפירמה כשלושים שנה. הוא לקה בהתקף לב ליד המכתבה שלו, שנמצאה במשרד ששכן באולם גדול בו עבדו עוד 23 אנשים. הוא נפטר ביום שני, אך הדבר נתגלה רק בשבת, כאשר האשה המנקה את המשרד ביקשה לברר מדוע האיש עובד בסופשבוע.

למקרא ידיעה זו, המתפרסמת בעיתון המשתבח באמינותו, נתעורר בי הרצון לכתוב על בדידותו של האדם בחברה המודרנית. הרצון לכתוב על הבעיה הכאובה טשטש לרגע את חוש הביקורת לגבי הידיעה. האם מתקבל על הדעת שגופת אדם מוטלת במשרד הומה אדם משך חמישה ימים בלי שאיש חש בה?

הברווז של הבי-בי-סי

והנה בימים אלה פרסם הבי-בי-סי סיפור דומה לזה שפורסם בניו יורק טיימס. בידיעה החדשה נאמר כי פקיד במשרדי המס בפינלנד נפטר על מכתבתו. חבריו, כך לפי הידיעה של שרות השידור הבריטי, לא הבחינו במותו אלא לאחר יומיים.

עד מהרה נתברר כי הידיעה היא ברווז עיתונאי. הבי-בי-סי העתיק אותה מטבלואיד צהוב המופיע בפינלנד. מי שחשף את הבלוף העיתונאי הזה הוא מיודענו ג'ימס טרנטו, העורך הפרו ישראלי של אתר "אופיניון ז'ורנאל" של הוול סטריט ז'ורנאל.

טרנטו הצביע על כך שהסיפור הזה הוא "אגדה אורבנית" , המופיעה מדי פעם בעיתונים לא אמינים.

והפרשה הישראלית

פרשה זו הזכירה לי פרשה אחרת של אגדה אורבנית שנפוצה בארץ לפני שנים. קול ישראל דיווח אז על תאונה שארעה לגבר בחדר השרותים. האיש הצית סיגריה וכאשר זרק גפרור לאסלה התחוללה התפוצצות כתוצאה מהתלקחות אדי חומר ניקוי שבאסלה. למקום הוזעק אמבולנס. כשסיפר על נסיבות פציעתו לאלונקאים שהעבירו אותו, הם פרצו בצחוק. האיש נפל מן האלונקה ושבר גם את רגלו.

הסיפור נשמע אמין ובדסק של ידיעות אחרונות העתקנו אותו מקול ישראל תוך ציון המקור. תוך כמה שעות נתברר כי הסיפור בדוי. עורך הידיעה (שהיה אז אישיות מפורסמת שהגיע לרדיו ממקצוע אחר) סולק מתפקידו כמה ימים לאחר שקיבל את המינוי.

אחד הכתבים הזרים המשרתים בארץ קרא את הידיעה ב" ידיעות" והעבירה לעיתונו בטרם נודע שמדובר בבלוף. הידיעה עברה מעיתון לעיתון סביב הגלובוס ולאחר שנה הגיעה לידיעות אחרונות דרך אחת מסוכנויות הידיעות כסיפור חדש ואמיתי שהתרחש אי שם בין פינלנד לניקרגואה. מישהו מבין העורכים הצעירים בידיעות אחרונות קיבל את הסיפור כלשונו, העתיקו והבדותה שוב פורסמה ב"ידיעות" . כעבור כמה שנים שוב הופיעה הידיעה מאי שם בגירסה מעט שונה ולא אתפלא אם תוסיף ותופיע שוב ושוב.

מבדיה לעלילת ג'נין

לא הייתי מאריך בסיפור שטותי זה אילולא היה סימפטום לבעיה חמורה. ג'יימס טרנטו, הנאבק בגבורה באמצעי התקשורת העולמיים התוקפים את ישראל, ניצל את ההזדמנות כדי להצביע על חוסר האמינות של הבי-בי-סי. הסיפור על הפקיד שמת על מכתבתו אמין בדיוק כמו הסיפור שלהם על הטבח בג;נין כתב טרנטו והציג שוב את הכותרת הנבזית שפירסם אתר הבי-בי- סי בשעתו.

ראה

איך הפכה התקשורת רדודה מושחתת ושמאלנית
http://www.zeevgalili.com/?p=6114

דד ליין – מקור הביטוי משמעותו וגילגוליו

http://www.zeevgalili.com/2013/05/18479

השקר והזדון בסיקור פרישת קדימה

http://www.zeevgalili.com/2012/07/17107

ויקיליקס ענת קם ו"הארץ"

http://www.zeevgalili.com/2011/04/14600

פרשת שיקלגרובר  כמבטא מצב התקשורת

http://www.zeevgalili.com/2009/09/6172

כשאמנון דנקנר יגלה את האמת

http://www.zeevgalili.com/2007/09/466

השודד אילן קופרמן-סגל שוחרר מהכלא אחרי שריצה 11 שנים. עכשיו הוא נמצא במעקב המשטרה, חברות הביטוח ואולי פושעים כדי לברר איפה הכסף [יוני 2014]

מכונית ברינקס אמריקנית – ויקישיתוף ארהב

 

באחד הימים נכנס למשרדי ב"ידיעות" (באותה תקופה כיהנתי כראש כתבים של העיתון) בחור צעיר שעשה רושם טוב למדיי. הוא סיפר כי השתחרר לא מכבר מצה"ל וכי במהלך שרותו עבד ככתב בעיתון צבאי. הוא הציע עצמו לתפקיד כתב באילת, אליה עמד לעבור. באותה תקופה נזקקנו בדחיפות לכתב בעיר הדרומית והצעתו של הבחור באה בדיוק בזמן.

לא נותר הרבה זמן עד ליציאתו אך לא ויתרתי על כמה בדיקות שיגרה שנהגתי לעשות לכל מועמד. שאלון מפורט על עיסוקיו בעבר ובדיקה גרפולוגית. את שניהם עבר באורח גבולי ונותר עוד לבדוק אם יש לו רישום פלילי. הוא נתבקש למסור את מספר תעודת הזהות שלו ומיד יצא לאילת. הוא כבר החל לעבוד וגילה חריצות רבה בעבודה אך לאחר כמה ימים קיבלתי תשובה מן הבדיקה: מספר תעודת הזהות שלו אינו תואם את שמו. התקשרתי לבחור ושאלתי לפשר הדבר. הוא השיב לי כי איבד את התעודה ומסר את המספר על פי הזיכרון ולכן טעה. ביקשתי שישלח לי צילום של דרכון, תעודה צבאית או כל תעודה אחרת הכוללת את מספר הזהות האמיתי שלו. אך הוא טען כי כל תעודותיו נשארו בתל-אביב.

אין בעיה גדולה למצוא מספר זהות של אדם ובבדיקה חוזרת נמסר לי כי לאיש יש רישום פלילי (בלי לציין את סיבת הרישום). התקשרתי לבחור והודעתי לו כי הוא מפוטר בו במקום. הוא התחנן על נפשו וטען כי הרישום נעשה בגלל שיק שחזר. השבתי לו כי לא מפריע לי הרישום הפלילי שלו (שכאמור לא ידעתי את תוכנו) אלא כוונתו להונות. היום אתה מוסר מספר תעודה מזוייף ומחר תעביר ידיעה מפוברקת.

מצאנו בחור אחר שעבר את כל הקריטריונים לתפקיד באילת, אך הבחור בעל הרישום הפלילי לא נשאר מחוסר עבודה. תוך כמה ימים שמעתי את קולו ברדיו – הוא קיבל תפקיד של כתב גלי צה"ל. לא טרחתי כמובן לרדוף אחריו ולספר למפקד התחנה על ניסיוני עם הבחור.

 

זמן קצר לאחר מכן נתברר כי הבחור משיג סקופים שאף כתב אילתי לא השיג. הוא גילה כתובות שיטנה של אש"ף שצוירו על קירות בעיר ובמקרה אחד אף גילה ניסיון הצתה שבוצע על ידי ארגון מחבלים. לא חלף זמן רב ונתברר כי לבחור נרשמו עוד רישומים פליליים. הוא נחשד כי יצר בעצמו את הסקופים שהשיג – צייר את כתובות השיטנה וביצע את ניסיון ההצתה.

כעבור זמן פגשתי את מפקד גלי צה"ל דאז, נחמן שי. שאלתי אותו מדוע הסכמת לקבל בחור עם רישום פלילי והוא השיב לי: לא עלה בדעתי בכלל לבדוק.

נזכרתי בפרשת הבחור הזה בעקבות השוד של מכונית הברינקס. בתחילה נדמה היה שמדובר במוח מזהיר ובכנופיה נוסח שוד הרכבות הגדול בבריטניה לפני יותר מחצי יובל. עכשיו נתברר שמדובר בסך הכל בפושע קטן, שניצל רשלנות גדולה של חברה המעבירה מיליונים ומנהלת את עניניה כמו בקלושמרל.

השודד הכל יכול היה עבריין קטן, אילן קופרמן סגל שמו, בעל עבר פלילי שניתן היה לגלות בקלות. אך הוא בא עם תעודת זהות מזוייפת ואיש לא חשב שמשהו לא בסדר עם הבחור. הוא גם עבר בדיקת פוליגרף ונמצא דובר אמת. מה שמלמד על ערכו של הפוליגרף. כמה ימים לאחר שנכנס לעבודה ברח עם מכונית הכסף, הוציא את הכסף מתוכה 4.7 מיליון ₪ נטש את המכונית ונעלם. לאחר מצוד שנערך אחריו הוא הסגיר עצמו למשטרה והועמד לדין. נגזרו עליו 11 שנות מאסר וקנס של 3 מיליון. הוא החזיר 706 אלף ₪ וזכה להקלה של שנתיים במאסר, אך יתר הכסף לא נמצא עד היום.

המסקנה: השוד הזה התאפשר אך ורק בגלל רשלנות המערכת שאישרה את קבלתו לעבודה.

זו הזדמנות להעלות מחדש פרשה נושנה נושנה עליה כתבתי ב-1997 והריהי לפניכם ככתבה וכלשונה.

יש לי רישום פלילי

עכשיו כבר מותר לגלות – יש לי רישום פלילי.  הסתרתי את הדבר עשרות שנים ואיני יכול עוד.

הדבר היה לפני שנים רבות, הייתי אז כבן 16.  רכשתי רובה "טו טו" כדי להתאמן בקליעה למטרה. שילמתי תמורתו כ-15 לירות בחנות "להב" שליד התחנה המרכזית (הישנה כמובן).  קבלתי רשיון  וזמן רב השתעשתי יחד עם חברי באימוני קליעה.

בטרם חלפה שנה נזקקתי לכסף (משכורתי אז כנער שליח היתה 18 לירות לחודש) ומכרתי את הרובה לחבר, משה גול שמו. הוא הבטיח להסדיר את ענין העברת הרשיון לרובה על שמו ושכחתי מן הענין.

באחד הימים קבלתי הודעה כי עלי להתייצב במשטרת יפו. כשהגעתי לשם נאמר לי כי אני "חשוד בהחזקת כלי יריה ללא רשיון" וכי זו עבירה פלילית. שוטר לא עדין במיוחד הכניס אותי לחדר בו נלקחו ממני טביעות אצבעות. הוא הצמיד בכוח כל אחת מאצבעות שתי ידי למשטח שחור דביק,  שהזכיר לי את המשטחים ששימשו לצורך מריחת הגליל ששימש להכנת הגהות בעידן דפוס העופרת. הוא לחץ בחוזקה על פרקי אצבעותי והטביע אותן על כרטיס  שנשא את שמי (ונדמה לי גם את תמונתי). מרגע זה, ועד היום אני מניח, יש לי רישום פלילי.

המשפט היה קצר ומהיר. השופט היה במקרה אבא של חבר שלי מתנועת נוער. בתמימות הנעורים שלי חשבתי שהוא יתחשב בכך ויקל על עונשי. (הואיל והשניים אינם בחיים עוד איני מזכיר את שמותיהם).  אך במשפט זה למדתי פרק אלף במשפטים. כשטענתי כי לא ידעתי את הסעיף בחוק בו אני נאשם אמר לי  השופט: "אי ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש".  הרובה הוחרם (וזה היה הפסד של חברי) ועלי הוטל קנס  שלא היה קל לשלמו.

אז הטריד אותי הקנס, אך במרוצת הימים למדתי לדעת כי אני נושא אות קין על מצחי: רישום פלילי.
מעכשיו לא אוכל לבצע פשע מושלם כי טביעות אצבעותי בידי המשטרה. הזכרון שיש לי מן הרישום הזה הוא שבכל מקום בו באתי לראיון לקבל עבודה, ראיתי איזה ריצוד בעיני המראיין, כששאל: האם יש לך רישום פלילי. במרוצת השנים למדתי שיש מקומות שהכניסה אליהם חסומה בפני בעל רישום פלילי. בעל רישום (אולי נקרא לו "רשומון") איני יכול להיות מאבטח בשגרירות בחו"ל, לשרת ביחידה או במיתקן סודי.

לימים, כשאני עצמי ראיינתי מועמדים לעבודה, למדתי לדעת כמה קל להשיג את האינפורמציה  הרשומונית. אפשר לדעת על כל אדם אם יש לו רישום פלילי, אך קשה מאד לקבל אינפורמציה על סיבת הרישום.  כך שאפשר לדעת שיש עליך כתם, אבל לא תמיד ברור אם גנבת מיליון דולר, היכית את אשתך או שלא עצרת באדום.

אני מספר את כל הסיפור האישי הבלתי חשוב הזה כדי להביא לידיעת קוראי לקח חשוב. כל חיי בוזבזו לריק. יכולתי לפחות לנסות להיות ראש השב"כ, או ראש אמ"ן, או לפחות מאבטח אישי של ראש הממשלה.

כי הנה בימים אלה  נתגלה כי המאבטח של ראש הממשלה לשעבר, שמעון פרס, הוא בעל ארבע הרשעות פליליות. הדבר נתגלה כאשר הורשע על הכאת אשתו ונידון לשמונה חודשי מאסר בפועל ולמאסר שנה על תנאי. בגזר הדין הביע השופט תמיהה על כך שאדם בעל ארבע הרשעות קודמות, שכולן עבירות אלימות נגד גוף ורכוש שימש מאבטח של ראש הממשלה וגם של שגריר צרפת. הרשעתו האחרונה היתה על תקיפת אשתו לשעבר – הוא שבר את שיניה במכת אגרוף. במהלך המשפט לא הביע חרטה  על מעשיו. את מלוא האחריות למעשה הטיל על אשתו המוכה. לפי  גירסתו היא כנראה קירבה את שיניה אל אגרופו החף מכל פשע.

סיפור השוד באתר מקו

http://www.mako.co.il/news-channel2/Friday-Newscast/Article-43b363486f1e541004.htm

 

ראה

איך משיגים תעודת יושר

נכתב ב-1997

למרות מרחק הזמנים אולי לא מאוחר לשאול את השאלה אם אותה רשלנות שנתגלתה בשמירה על מכונית הברינקס ובאבטחת שמעון פרס היתה גם ברצח רבין ? (נכתב באוקטובר 2009)

איזה מורשת הותיר יצחק רבין

 

דבריו נאמרו בתגובה על החלטת העצרת ,בנובמבר 1975, שקבעה כי הציונות היא גזענית * האם השתנה משהו מאז ב-2003 (וגם ב-2009) * האם סופו של או"ם יהיה כסופו של "חבר הלאומים" * ואיך נולד הביטוי או"ם שמום

בשנת 1920, כשנתיים לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, הוקם חבר הלאומים שמרכזו בז'נבה. זה היה ארגון בינלאומי, שמטרתו לשמור על השלום בעולם. הארגון קבע את "אמנת חבר הלאומים" ששולבה בכל חוזי השלום שנחתמו לאחר המלחמה.

הארגון החל דרכו ברגל שמאל. ארצות הברית, שכבר הסתמנה אז כמעצמה הגדולה בעולם, סירבה להצטרף אליו. הסרוב נומק בהתנגדותה לחוזה השלום שנחתם בוורסאי, אך הוא נבע גם מן המסורת הבדלנית של ארצות הברית. היא הצטרפה לארגון רק ב – 1930, כשהארגון כבר החל לגסוס.

 

ארגון ללא שיניים

בשנות קיומו הספיק חבר הלאומים לקיים ועידות בינלאומיות, ליישב מחלוקות, וליזום פעולות הומניטריות. אך בשנות השלושים נתברר כי לארגון אין שום ערך כשהוא נקרא להתמודד עם תוקפנות של ממש. הוא לא הצליח למנוע את התוקפנות של יפן כלפי סין, את פלישת איטליה לאתיופיה ומעל לכל את האגרסיביות הגוברת של גרמניה הנאצית. גרמניה עזבה את הארגון ב -1933 ועם פרוץ המלחמה ב – 1939 נמוג הארגון כלא היה.

כך הוקם האו"ם

ארגון האומות המאוחדות הוקם, בתום מלחמת העולם השניה, בנסיבות דומות לאלו של הקמת חבר הלאומים. חמש "המעצמות הגדולות", שכללו את ארצות הברית, בריטניה, ברית המועצות, סין וצרפת (שהמעמד שניתן לה כ"מעצמה מנצחת" היה שערורייתי לאור העובדה שהצרפתים ברובם המכריע שיתפו פעולה עם הנאצים, לחמו נגד בעלות הברית בצפון אפריקה והתגייסו לס.ס.) חתמו בסן פרנציסקו על אמנה להקמת ארגון שימנע מלחמה ויפתור את הבעיות הכלכליות, החברתיות, התרבותיות וההומניטריות של העולם. על סמך אמנה זו הוקם ארגון האומות המאוחדות ב-24 באוקטובר 1945 אליו הצטרפו 51 המדינות המייסדות.

מטה או"ם שוכן בניו יורק ומוסדותיו העיקריים היו העצרת הכללית, המתכנסת מדי שנה לשלושה חודשים ומועצת הביטחון בה יש חמש חברות קבועות ("המעצמות הגדולות") ועוד עשר חברות, הנבחרות למועצה בידי העצרת הכללית אחת לשנתיים. החלטות המועצה חייבות להתקבל ברוב של תשע קולות. לחמש החברות הקבועות של המועצה זכות וטו. כלומר הצבעה של כל אחת מהן נגד מבטלת את החלטת המועצה. על פי אמנת או"ם רשאית המועצה להפעיל כוח צבאי בכל מקרה של הפרת השלום בעולם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מן הרגע הראשון לקיום או"ם מילאה בו ארצות הברית את התפקיד המרכזי ובלעדיה לא היה למעשה קיום לארגון. ארצות הברית מימנה את רוב פעולותיו וצבא ארצות הברית (ככוח או"ם) הוא שפעל נגד פלישת צפון קוריאה לדרומה בשנת 1950 – מעשה התוקפנות הגדול ביותר אחרי מלחמת העולם השניה.

כדור הארץ שטוח

מיד לאחר הקמתו הפך או"ם מארגון שלום לזירה של התגוששות מדינית. מהתגוששות זו יצאה ישראל נשכרת רק פעם אחת, כאשר ברית המועצות החליטה להצביע בעד הקמת המדינה ב-1947. לא מתוך אהבת העם היהודי אלא מרצונה לסלק את הבריטים מהמזרח התיכון. אך ככל שעברו השנים והארגון גדל עד שהקיף את כל מדינות העולם (כמעט) הפך הארגון לחותמת גומי של המשטרים האפלים ביותר. בעצרת או"ם – בה לכל אחת מן המדינות יש קול אחד – היה רוב קבוע למדינות הגוש הקומוניסטי ולמדינות ערב.

 

אבא אבן, שהיה שנים רבות נציג ישראל באו"ם אמר פעם כי בעצרת או"ם עשויה להתקבל ברוב גדול החלטה שכדור הארץ שטוח. זאת, אם הדבר יעלה בקנה אחד עם האינטרס של הרוב בארגון.

או"ם שמום

על רקע זה נולד הביטוי "או"ם שמום", אותו טבע דוד בן גוריון בעת ויכוח חריף בישיבת הממשלה בשנת 1955. הוויכוח נגע לשאלה כיצד לטפל בהסתננות "פידאיון" חוליות טרור שהסתננו  מעזה, בסיוע המודיעין המצרי, ורצחו אזרחים ישראליים. בן גוריון אמר כי צריך לסלק את המצרים מעזה. על כך הגיב שר החוץ, משה שרת, באמרו כי יש לחשוש מתגובת או"ם. לולא או"ם, אמר שרת, לא היתה קמה המדינה. בן גוריון הגיב בשצף קצף: "רק העזת היהודים הקימה את המדינה ולא או"ם שמום".

בנימין נתניהו חזר על הביטוי הזה ביולי 1997 כשעצרת או"ם קיבלה החלטה המגנה את הקמת השכונה החדשה בהר חומה. "אם זה מה שיש לאו"ם לעשות אז הוא באמת שמו"ם", אמר נתניהו.

ההחלטות האנטי ישראליות שנתקבלו בעצרת יכולות למלא כרכים רבים. לשיא הגיעה העצרת כאשר הכריזה ב-10 בנובמבר 1975 כי "הציונות היא גזענות". ההחלטה התקבלה ברוב של 72 נגד 35 מדינות. 32 נמנעו מהצבעה.

 

שגריר ישראל באו"ם חיים הרצוג הצהיר כי "לגבי דידנו בני העם היהודי משוללת הצעה זו המושתתת על שנאה כזב ושחצנות כל ערך מוסרי ומשפטי….. אין זו אלא פיסת נייר ונתייחס אליה כך". ואז קרע בדרמטיות את הנייר עליו הופיע נוסח ההחלטה.

מאוחר יותר בראיון לעיתון מעריב התבטא בצורה חריפה יותר והנה הכותרת לראיון:

ההחלטה אמנם בוטלה (ב – 1991 לאחר ועידת מדריד) אך או"ם נשאר אותו שמום.
ברית המועצות אמנם התפרקה והגוש הסובייטי איננו קיים. אך לצד המדינות החשוכות של הערבים והמדינות הטוטליטריות של העולם השלישי נוספה אירופה, אשר הפכה שותף לציר הרשע.

לוב אבירת זכויות האדם

דוגמא לדמותו של הארגון ולתפקיד שממלאות בו מדינות אירופה (המערבית) יכולה לשמש פרשת בחירתו של נציג לוב ליושב ראש הוועדה לזכויות האדם של האו"ם. בעד הנציג הלובי הצביעו 33 מדינות ונגד הצביעו רק שלוש – ארצות הברית, קנדה וגואטמלה. 17 מדינות נמנעו, רובן מדינות אירופיות. אך לשיא הציניות הגיע או"ם כשבחר בנציג עיראק לוועדה לפרוק נשק. ויש לזכור זו היתה עיראק של סאדאם חוסיין.

על רקע זה, אומר ג'ף ג'קובי ב"בוסטון גלוב", ארצות הברית עשתה טעות חמורה בכך שפנתה לאו"ם ולמועצת הבטחון כדי לקבל אישור לתקוף את עיראק. היה צריך להיות ברור מלכתחילה כי ציר הרשע, הנתמך על ידי ציר הצביעות והציניות יעשה הכל כדי לטרפד את הניסיון האמריקני לרוצץ את ראשו של הנחש מבגדד.

הפיקוח כמערכת הונאה

ההחלטה להסתמך על פקחי או"ם היא דוגמא קלאסית לאחת מדרכי המרמה וההונאה האופייניים למערך הכוחות שהתגבש באו"ם. דייויד קיי, לשעבר, מפקח ראשי לנשק גרעיני, כתב ב"וושינגטון פוסט" כי הפיקוח הוא בדיחה. פקחים יכולים לאשר אולי שממשלה החליטה לפרק את נשקה מרצונה. הם אינם יכולים לפרק מנשקה ממשלה הנחושה ברצונה לשמור על הנשק שבידיה ונוקטת אמצעי הטעיה כדי למנוע את גילויו. שבע שנים של פיקוח בשנות התשעים לא הצליחו לעצור את מכונת הייצור העיראקית של נשק להשמדה המונית. שום אדם רציני אינו יכול להניח שהמפקחים הנוכחיים, בראשם עומד אדם מפוקפק כמו האנס בליקס, יצליחו יותר.

עד כה בדקו הפקחים 300 מתוך 813 האתרים שהעיראקים הסכימו שייבדקו וכצפוי לא מצאו כמעט כלום. כי העיראקים לא היו מסכימים לבדיקת אתרים אמיתיים והם גם יודעים מראש להיכן יגיעו הפקחים. הפקחים חקרו רק שבעה מתוך 3896 המדענים העיראקיים הקשורים בפיתוח נשק להשמדה המונית ואיש מהם לא נחקר מחוץ לגבולות עיראק, כפי שדורשים האמריקנים . "גם אם יתנו להם עוד ארבע שנים ולבליקס יהיו עוד עשרת אלפים פקחים הם לא ימצאו כלום", אומר דייויד קיי.

על ערכו של פיקוח או"ם למדנו על בשרנו בסיני ערב מלחמת ששת הימים בלבנון בין מלחמת לבנון הראשונה והשניה ובימים אלה כאשר משלוחי הנשק זורמים ללא הפרעה לחיזבאללה (3009)

(ראה הערות משנת 2009 בסוף הטור)

"בלוף קולקטיבי"

שר ההגנה האמריקני, דונאלד ראמספלד, אמר לא מכבר כי או"ם נמצא בנקודת השפל שלו וצריך לקוות שזו תהיה נקודת מפנה לקראת אחריות כלל עולמית.

 

"על מנת לדעת מה עומד על כף המאזניים צריך לזכור את ההיסטוריה של הארגון שקדם לאו"ם, חבר הלאומים. אותו ארגון נכשל בנקיטת אמצעים נגד פלישת איטליה לאתיופיה והדבר גרם לקריסתו" . ראמספלד ציטט את מי שהיה אז ראש ממשלת קנדה, שאמר "בלוף קולקטיבי אינו יכול להביא לביטחון קיבוצי".

"הלקח הזה", אמר ראמספלד, "נכון גם לזמננו. השאלה היא אם נלמד אותו. יש רגעים בהיסטוריה שבהם כושר השיפוט וההחלטיות של מדינות חופשיות עומדים במבחן. המציאות לתוכה אנחנו נכנסים היא מן המסוכנות שידעה האנושות. חיי ילדינו ונכדינו תלויים על כף המאזניים. כאשר הם יסתכלו לאחור על תקופתנו – מה הם יאמרו? האם הבחנו במועד בסכנה של הקשר בין נשק להשמדה המונית, מדינות טרור ורשתות טרור? האם הם יגידו כי עמדנו קפואים וחסרי מעש? או שעמדו בעוד מועד על טיב הסכנה ונקטנו בצעדים הנכונים. הימים הבאים יגידו."

הערות למאמר מנקודת מבט של 2009

המאמר נכתב לפני שנתברר כי התקפת ארצות הברית על עיראק היתה מוטעית. כל שרותי הביון בעולם היו משוכנעים כי סאדאם מפתח נשק להשמדה המונית. אך נתברר שהמידע היה מוטעה. או שסאדאם ביקש ליצור רושם שיש לו נשק כזה כדי להרתיע את האיראנים שנואי נפשו או שהמדענים שלו הוליכו אותו שולל.

אך כל מה שנאמר במאמר על או"ם ומוסדותיו תקף היום אף יותר מאשר בעבר. די להציץ בדו"ח גלדסטון המתועב (גם הדו"ח וגם האיש). די להחליף במאמר בכל מקום שמופיעה המלה עיראק להציב את המלה אירן ונבין מה שווה הפיקוח ומה שווה המאמץ הבינלאומי כביכוללעצירת ההיטלר מטהרן.
זאב גלילי

עידכון ספטמבר 2014

שום דבר לא השתנה. בסוריה נרצחו מאתיים אלף בני אדם ושליש מתושבי המדינה הפכו פליטים. בעיראק ובסוריה משתוללות כנופיות דעאש וכורתות ראשים. החמאס יורה אלפי רקטות על אוכלוסיה אזרחית בישראל. וכל מה שמעניין את האו"ם אלה "פשעי המלחמה של ישראל". היטלר היה מרגיש טוב באו"ם גם ב-2014

.ראה ג'ואן פיטרס שחשפה את הבלוף של הפליטים הפלסטינים

האלוף עמרם מצנע הולך ומסתמן כהבטחה הגדולה של מפלגת העבודה, לאחר הדילול הגדול בשורת המנהיגים שלה. הבטחה שאינה נופלת מזו שהיה  אמנון ליפקין-שחק, חברו של מצנע למחזור בפנימיה הצבאית בחיפה.

עמרם מצנע ויקישיתוף יוצר שמואל מאירי

מה צפוי מן המועמד הזה?

על עתידו אפשר אולי ללמוד מעברו. בחיפה הוא נחשב לראש עיר יעיל ותכליתי. הוא ארגן את הצוות שלו ביד ברזל. לא היסס לסלק את הדוברת של העירייה (ביום שאביה נפטר) , זרק את הרל"ש שלו שהביא מהצבא וזרק גם את היועץ הנאמן שלו. את כולם החליף בגנרלים שהפכו את העירייה למטה כללי זוטא. יחד עם זאת הוא המשיך  כקודמו  בבניה פראית שחסמה את הים במפלצות בטון.
הוא היה מנאמני ברק, אך לא נמנע מלתקוע סכין בגבו באחד מרגעיו הקשים. בראיון למקומון חיפאי  הייתה הכותרת "אני מאוכזב מברק"  (אחר כך טען שדבריו הוצאו מהקשרם והוא אמר רק  "הייתי מאוכזב מדרך התנהלותו של ברק").
על דרכו הצפויה בתחומי החוץ והביטחון אפשר אולי ללמוד מכך שהוא בעל זכות היוצרים על האמרה "אין פתרון צבאי לסכסוך עם הפלשתינאים".
מספרים על יוסף אלמוגי – מנהיג פועלים מחיפה שהיה בעל מוניטין כבעל השכלה נמוכה – כי כשהציג מועמדות לראשות ההנהלה הציונית נשאל: האם אתה ראוי לשבת על כיסאו של חיים ויצמן. והוא השיב: אני אולי לא ויצמן אבל אני לא רואה מולי גם אנשים השקולים לז'בוטינסקי.