בארצות הברית יצאה לאור ביוגרפיה חדשה של הנשיא ג'ורג' בוש ובה גילויים על מה שכתבים כינו "בורותו של הנשיא".

הכתבים הישראליים, שאינם אוהבים את המימשל האמריקני, מיהרו לפרסם פרטים על הבורות הזו. האיש לא ידע, שומו שמיים, מי זה ליאונרדו דה קפריו. זו לא טעות. לא מדובר בליאונרדו דה וינצ'י אלא בשחקן הצעיר שכיכב בסרט "טיטאניק".

 ועוד לא ידע הנשיא מאומה על סידרת הטלוויזיה "סקס והעיר הגדולה". איך אדם יכול להיות נשיא בלי להכיר את הסידרה הפופולרית הזו? ואפילו את פרוש המילה "יענטע" – מילה יידית שחדרה לאנגלית כמו מילים יידיות רבות – לא ידע הנשיא. והכתבים מיהרו להסביר לקוראיהם ש"יענטע" זו סבתא ביידיש.

מילא נשיא שאיננו יודע מי זה דה קפריו, אבל כתבים ישראלים שאינם יודעים מה זו יענטע?

שום יהודי המכבד עצמו לא יכנה את סבתו יענטע. כי משמעות המלה היא אשה המונית ופשוטה. אוצר הלשון היידית של נחום סטוצ'קוב מונה כחמש מאות מילים נרדפות לגברים ונשים המוניים ופשוטים. חלק מהם חדרו לאנגלית (כמו יענטע) וגם לעברית (למשל פושטאק). יענטע היא גם אשה רכלנית וגם אשה שאינה מסוגלת לשמור סוד.

חבל שהנשיא בוש לא התייעץ עם שר החוץ שלו, קולין פאוול, שגדל בשכונה יהודית ומבין יידיש. פאוול אולי היה מזהיר אותו שרבים מן הפוליטיקאים הישראלים, גם אם הם ילידי עיראק, הם יענטעס בכל הנוגע לשמירת סודות.

יהודיה עם סל לימונים אלכס גיערימסקי 1880

ראה

יידיש בין צחוק לבכי

 זכרון ילדות מרוחק: אני נוסע עם אבא באוטובוס מבית קרובים בפתח-תקווה לבית אחותי בתל-אביב. הקרובים בפתח תקווה היו בעלי אחוזה גדולה, שכללה לול, גינת ירק וגם עזים.  כשיצאנו מביתם נתנו לנו מתנות יקרות ערך באותם הימים: עשר ביצים, עגבניות, גזר, זיתים.

את כל אלה ארז אבא בזהירות רבה במזוודה. הוסיף גם בקבוק שמן וקילו סוכר שהשיג מאי שם וכיסה הכל בבגדים. הוא הזהיר אותי חזור והזהר שלא אגלה לאיש על האוצר שבמזוודתנו.

בכניסה לתל-אביב עצר האוטובוס במחסום של פקחי משרד האספקה והקיצוב. הפקחים, חמושים באקדחים, על זרועם סרט ירוק שעליו הכתובת פקח. כשראה אותם אבא הוא החוויר. הפקחים עברו בין הספסלים ושאלו: האם מישהו כאן מחזיק עופות?  באוטובוס שררה דממה. רק מן הקצה חמד מישהו לצון והשמיע קריאת "קוקוריקו".

נזכרתי בסיפור זה כאשר בכל משבר כלכלי מדברים על כך  שבשנת 2001 הגיע המשק הישראלי למצב הקשה ביותר  מאז ימי הצנע בראשית שנות החמישים.

משק על הפנים

עם הקמת המדינה היה מצב המשק על הפנים. הייצור המקומי בחקלאות לא סיפק את מחצית צריכת המזון של האוכלוסייה.  התעשייה (הפרימיטיבית), שפרחה במהלך מלחמת העולם השניה, הייתה מבוססת על לקוחות ושווקים שלא היו קיימים עוד. התשתית הפיסית, שהייתה עלובה למדי בתקופת המנדט, ניזוקה קשה במהלך מלחמת השחרור. מוצרי הייצוא של אז היו בעיקר פרי הדר ויהלומים מלוטשים. ענף נוסף היה שיניים תותבות. מנחם בגין אמר באחד מנאומיו: לך תשכנע את הגויים לשבור את השיניים אלו לאלו, כדי שיהיה ליהודים בארץ ישראל מה לאכול.

והאמת היא שלא היה כסף לאוכל.  הכנסות הייצוא הגיעו בשנת 1949 ל-40 מיליון דולר וההוצאות הרקיעו שחקים. בראש ובראשונה על קליטת העולים, שהתחילו לזרום בהמוניהם. לאוכל לא נשאר הרבה. הוצאות קליטתו של כל עולה נאמדו ב-2000 עד 3000 דולר. בשנת 1949 הגיעו 230 אלף עולים והצאות המדינה הגיעו לכ-700 מיליון דולר. הגרעון הגיע ל-220 מיליון דולר. ב-1950 הגיע הגרעון ל-282 מיליון דולר.

תור למצרכי מזון בקיצוב בתל אביב 1954 ויקישיתוף

האגדה ( שיש בה לפחות גרעין של אמת) מספרת שכאשר הגיעה לנמל חיפה ספינה עמוסה חיטה הודיע הקברניט כי לא יאפשר את הפריקה אלא אם נציג משרד האוצר יביא אישית את הכסף תמורת המטען. לא הייתה ברירה ומנכ"ל האוצר בא לנמל עם מזוודת דולרים. לאחר שאלו נמסרו לקברניט פרקו את החיטה ולמדינה הובטחה אספקת לחם לכמה שבועות.

"תקבולים ללא תמורה"

למרבית המזל לא הייתה המדינה תלויה אך ורק בהכנסותיה ממשקה העלוב. חלק גדול מן הגרעון כוסה במה שנקרא "יבוא הון", או "תקבולים ללא תמורה". המקור לתקבולים הללו היה  בראש ובראשונה הלב הרחום של יהודי ארצות הברית, שתרמו למגבית היהודית בעין יפה וגם הילוו למדינה כספים באמצעות אגרות חוב (מפעל ה"בונד").  היו גם העברות הון פרטיות של עולים ושל מתנות מחו"ל לתושבי הארץ. במרוצת השנים תרמו לביסוס כלכלת המדינה  הסכם השילומים (שנחתם ב-1952) והפיצויים האישיים  לקרבנות השואה. היו גם מענקים ומלוות (לא גדולים) של ממשלת ארצות הברית, ושל הבנק העולמי.  עד סוף שנות החמישים קיבלה ישראל בהעברות חד צדדיות כאלה 3.3 מיליארד דולר, סכום עתק במושגי אותם ימים. באותה תקופה התהלכה הבדיחה כי אפשר להרוויח הרבה אם יקנו את המדינה במחיר שהיא שווה וימכרו אותה במחיר שהיא עלתה. 

אבל ב-1949  היה כאמור מצב המשק על הפנים. היה ברור שאם יפעלו כאן כוחות השוק ומחירים ייקבעו לפי היצע וביקוש אנשים ימותו מרעב ולא כתפארת המליצה. כך הוחלט על תכנית הצנע, שמטרתה הייתה לדאוג שיהיה מעט, אבל לכולם. דהיינו: לצמצם את הוצאות מטבע החוץ רק על הצריכה המינימלית ולחלק את המוצרים במחירים שאנשים יוכלו לעמוד בהם. 

"דחקות של חלוצים"

כרגיל אצל יהודים היה ויכוח אפילו על שם התכנית. המשורר אורי צבי גרינברג, אז חבר כנסת, הציע לכנותה "דחקות של חלוצים", צורת חיים שהוא בחר לעצמו כל ימי חייו מרצונו. מי שהמציא את המושג שנתקבל היה המילונאי ראובן אלקלעי ( לימים בעל המילון אנגלי-עברי שזכה לפופולריות רבה). אלקלעי, שהיה מועסק בלשכת העיתונות המנדטורית, תרגם כך את המונח הבריטי AUSTERITY, תכנית הצנע שהונהגה בבריטניה במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא בחר בתרגום זה לאחר שורה של הצעות ולאחר שהתייעץ עם המשורר אברהם שלונסקי (הצעות אחרות היו: יושר, ישרות, ענווה, קפידה).

צימצום ופיקוח

עיקרה של תכנית הצנע היה: צמצום הצריכה למינימום והטלת פיקוח חמור על המחירים של מצרכי מזון, הלבשה והנעלה.

מודעה של משרד האספקה על חלוקת ביצים

הממשלה הייתה הספק העיקרי של כל המוצרים.  היא ייבאה את הסחורה על חשבונה אחסנה אותה והחליטה מה למכור למי ובאילו מחירים.   בתחומים מסוימים הפכה הממשלה גם ליצרן. היא נטלה את הבעלות על הקמח והגרעינים, סיפקה את הקמח הטחון ישירות לאופים וכפתה עליהם  לחם אחיד שצורתו עגולה,  הוא "הלחם השחור". [ובינינו, הלחם הזה היה טעים וכנראה גם בריא יותר מלחמי הבוטיק של ימינו]

סל קיצוב לאזרח

כדי לאפשר חלוקה צודקת של מזון, נעליים והלבשה נקבע סל קיצוב לכל אזרח. כל אדם קיבל פנקס תלושים (שנקראו "נקודות")  באמצעותן היה מקבל את ההקצבה החודשית של סוכר, קמח, שמן, שוקולד, בשר וכו'.

החלוקה נקבעה מלמעלה: 8 ביצים לנפש לחודש, 200 גרם גבינה רזה, 100 גרם גבינה קשה (מלוחה. לא גבינה צהובה שנחשבה מעדן מלכים שרק עשירים יכלו להשיגו), חצי קילו דגים קטנים. נשים הרות קיבלו רבע עוף. ילדים קיבלו חפיסת שוקולד אחת בחודש. הממשלה קבעה גם  כמה קלוריות מספיקות לכל אדם (2600) ומה נחשב למוצר חיוני ומה מותרות. כל הסל הזה עלה כשש לירות – סכום שהיה בהישג ידו של כל שכיר.

זוגות שהתחתנו קיבלו נקודות לרכישת סדינים וציפות. יולדות קיבלו  נקודות ל-10 חיתולים, שמיכה ושמלה לתינוק. להלבשה הוקצבו 85 נקודות שהספיקו למכנסי חאקי קצרים, שתי כותנות חאקי, שתי גופיות ושני זוגות גרביים ופיג'מה. ("אינך חייב פיג'מה פלאנל אתה יכול להסתפק בכותנה" – הכריז שר האספקה והקיצוב בכנסת לעבר חבר הכנסת חיים לנדאו, [אביו של השר עוזי לנדאו].

שיטת החלוקה

אחרי  שנקבע תקציב מזונות "רציונלי וצנוע" צריך היה לקבוע את הדרך בה יגיע התפריט הזה לציבור. כל יבואן היה חייב לקבל רישיון על כל מוצר שייבא ולמכור את הסחורה רק לסוחרים  שיקבע לו משרד האספקה והקיצוב. כל סיטונאי היה קשור בקמעונאים מסוימים וכל קמעונאי היה קשור בצרכנים שנרשמו אצלו. כלומר: לא יכולת לרכוש את המעט שניתן היה לרכוש אלא במכולת שהיית רשום בה.

לא בכל יום היו בחנויות המוצרים המבוקשים. וכשאלה הגיעו היו משתרכים תורים ארוכים. מדי פעם התפרסמו מודעות בעיתונים בנוסח: "החלה חלוקת תפוחי אדמה באזור 9. המנה 350 גרם לנפש המחיר 55 מיל הקילו התלוש – דף ג, מספר 28".
למחרת היום פורסמה מודעה דומה על עגבניות והאנשים (ובעיקר הנשים) מצאו עצמן עוסקות בהתרוצצות יומיומית מחנות לחנות. 

מנגנון פיקוח ושוק שחור

כדי לממש את התכנית הזו היה צורך במנגנון פיקוח אדיר. מנגנון זה הפך עד מהרה לתמנון  רב זרועות ששלט בכל תחומי החיים כמעט וניהל את חיי האזרח.

בראש מערכת הפיקוח והחלוקה עמד שר האספקה והקיצוב, דב יוסף, שהיה אולי (שלא באשמתו) השר השנוא ביותר במדינה. בפנים חמוצות של אדם הסובל מכיב קיבה הסביר לציבור את היתרונות של המוצרים הזולים  שהממשלה ייבאה כמו אבקת ביצים, דגי "פילה" מצחינים, תחליפי קפה (עולש ציקוריה).

כרזה של משרד הקיצוב והאספקה נגד השוק השחור

כלכלה כזו הביאה באורח טבעי להתפתחות שוק שחור. כי היו אנשים שהיה להם כסף (ולא יכלו לרכוש בו מאומה בדרך חוקית) והיו יצרנים ויבואנים ומבריחים שרצו את הכסף הזה וסרבו למכור במחיר שבפיקוח. השלטון ראה בשוק השחור סכנה לאומית ויצא במסע הסברה נגד הספסרים וקרא להעניש אותם בכל חומר הדין. מדי יום ביומו היו אמצעי התקשורת (העיתונים והרדיו היחיד) מפרסמים שמותיהם של עבריינים שנעצרו ופסקי דין חמורים שהוטלו עליהם. הפקחים לא נרתעו אף מלערוך חיפושים בבתים ולבדוק במקררים (מקררי עץ בהם נשמרה הטמפרטורה הנמוכה באמצעות גוש קרח).  חרדתו של אבי באותה נסיעה מפתח-תקווה נבעה מכך שיום קודם לכן שמע ברדיו שאחיו, בעל חנות מכולת בצפת, נעצר כחשוד במכירת מוצרים בשוק השחור. וכשהגענו לבית אחותי דאג להסתיר את המוצרים שהבאנו שלא יתגלו על ידי פקח כלשהו.

תרנגולות במרפסות

הכלכלה הזו גם גרמה לפתרונות מאולתרים של אזרחים בעלי יוזמה. היו שגידלו תרנגולות על מרפסות הבתים בעיר. היו שהקימו גינות בחצרות במקום שהדבר היה אפשרי. דרך קלה יותר הייתה למצוא איזו חתיכת פרוטקציה  שתאפשר לך להשיג מזונות ומוצרים כיד המלך. היו כמובן מיוחסים שקיבלו הקצבה מוגדלת. רשמית היה מדובר באנשים הזקוקים לתוספת מזון  בשל "עבודה קשה" – סוללי כבישים, פועלי מתכת, סבלים. עם עובדי העבודה הקשה נמנו גם עובדי חברת החשמל (איך לא), רופאים ואחיות וגם עיתונאים שהיו זקוקים כנראה לחיזוק שרירי האצבעות בהן כתבו בעטים, שגם הם היו אז יקרי  המציאות. 

כרזת בחירות של הציונים הכלליים נגד הצנע

חבילות מחוץ לארץ

היו גם שקיבלו חבילות מזון מקרובים בחוץ לארץ. אני זוכר שהוריי היו מקבלים אחת לחודש חבילה של חברת הסעד CARE  מאיזו דודה אמריקנית. החבילה כללה מעדנים שלא מן העולם הזה: נקניקים, שוקולד, קופסאות בשר, סרדינים מעולים, קקאו ממותק, נס קפה.  

בפרספקטיבה היסטורית אפשר לומר כי הצנע השיג את יעדו: אספקת מזון ומוצרים חיוניים לכלל האוכלוסייה והפניית משאבים לקליטת עליה, ביטחון ובניית תשתיות. אך הצנע עורר גם זעם עצום כי הוא יצר תופעות קשות של פרוטקציה ואפליה. המקורבים לצלחת  יכלו לאכול  ולהתלבש טוב יותר מן היתר. מי שמחפש את שורשי רגשות הקיפוח של ישראל השנייה יכול למצוא אותם בתקופת הצנע.

הצנע גם אפשר למפלגת השלטון מפא"י להשתלט על חלק גדול מן המשק למשך שנות דור. הכלכלה הזו – שדמתה יותר לכלכלה הסובייטית מאשר לכל משק  במדינה מערבית – הטביעה את חותמה על ישראל לשנים רבות. שרידי אותה כלכלה ואותן שיטות של ביורוקרטיה החונקת כל יוזמה ניתן לזהות גם בימינו.

הצנע בוטל סופית באמצע שנות החמישים בעקבות השיפור שחל במצב הכלכלי. מדינת ישראל אכלה מפרותיו של הצנע עוד שנים רבות  אך גם שילמה את מחיר הבאושים של פרות אלה.

ראה

כאלה היו החיים במלחמת השחרור
 

זהו מאמר ישן משנת אלפיים. תחליפו את השם ערפאת באבו מאזן ותגלו ששום דבר לאשתנה. [15.6.2014]

בראשית שנות השבעים הופיע במערכת "ידיעות אחרונות" בחור צעיר, גבוה, ממושקף, בעל תווי פנים יפים. הוא הציג עצמו בשם אהוד יערי והציע עצמו לתפקיד כתב לעניינים ערביים.

באותה תקופה התחילה תפוצת "ידיעות אחרונות" להתקרב לזו של "מעריב". העורך, דב יודקובסקי, חיפש בנרות כתבים כוכבים, שיוכלו להתמודד עם מערכת "מעריב", שהיתה עשירה באנשים כשרוניים ופופולריים.

אהוד יערי היה אז אדם אלמוני. ל"ידיעות" הוא הגיע, ככל הזכור לי, עם נדוניה קטנה – ספר על ארגון פת"ח וניסיון מה בעבודה ב"דבר", בה כיהן אביו בתפקיד בכיר. זה לא היה הרבה, אבל יודקובסקי היה בעל טביעת עין לגבי איכותם של אנשים והחליט בו במקום לקלוט אותו לעיתון. זאת, למרות שבין קומץ הכתבים שהיו אז לעיתון היה כתב מעולה לענינים ערביים, יהושע חלמיש, לשעבר קצין בכיר באמ"ן, מחבר מילון למונחים צבאיים של מדינות ערב ומומחה מובהק לעולם הערבי. יודקובסקי קיווה שיימצא מקום ליערי בצידו של חלמיש ושניהם יירתמו לקידום העיתון. אך הדבר לא נסתייע בידו. לא נמצאה דרך לחלק את המלוכה בין שני כתרים ויערי פרש מרצונו והלך לרעות בשדות זרים.

מאז עשה יערי קריירה מזהירה ובמרוצת השנים הביע יודקובסקי לא פעם את צערו על שהעיתון איבד כוכב כזה.

כיום נחשב יערי לפרשן החשוב ביותר לעניינים ערביים. איש איננו יכול להתחרות בו בידע פנומנאלי, בקשרים מצויינים עם מקורות מכל קצווי הקשת הפוליטית – בארץ, בשטחים, בעולם הערבי ובארצות הברית.

אינני יודע מה הן בדיוק דעותיו הפוליטיות של אהוד יערי. יש לי יסוד להניח כי הוא איננו נמנה עם אוהדי רחבעם זאבי, גוש אמונים או אפילו הליכוד. הספר שכתב ,יחד עם זאב שיף, על מלחמת לבנון, "מלחמת שולל", מהווה כתב אישום חריף נגד אריאל שרון.

על פי פרשנותו של אהוד יערי אי אפשר לדעת מה הן דעותיו. כי אהוד יערי – ובמציאות התקשורתית של ישראל זו תופעה חריגה – הוא פרשן מקצועי. שלא כרוב המזרחנים (פוליטיקאים, אנשי אקדמיה ועיתונאים) הוא איננו שבוי מסומם של הסכם אוסלו. הוא איננו תולה עיני עגל במרואיינים ערביים. הוא אינו שיכור ממכמני השפה הערבית, שהוא שולט בה שליטה מוחלטת. הייתי אומר שהוא העיתונאי הישראלי הקרוב ביותר לדגם של פרשן בעיתונות האמריקנית המעולה.

חלום מבטיח דרך אחת – כרזה בצור באחר ערפאת ואבו מאזן יוצר תמר הירדני ויקיפדיה

וזה בדיוק אינו מוצא חן בעיני התקשורת השמאלנית, שלאחר היסוס קל בראשית האינתיפאדה כבר התעשתה וראתה עד כמה ערפאת צודק ועד כמה אנחנו אשמים.

מאז פרוץ המהומות בשטחים – כותבת שרה ליבוביץ'-דר ב"הארץ" – נהפך אהוד יערי לפרשן הלאומי…הכל בסדר למעט העובדה שיערי משוכנע שערפאת חובב אלימות מושבע".

על מה יצא הקצף?

באותו מוצאי שבת בו יצא שמעון פרס לשליחות ההתרפסות לערפאת בעזה אמר יערי: "קשה להעלות על הדעת שערפאת מוכן לתת לפרס מה שהוא לא מוכן לתת לברק ולקלינטון… המגמה של ערפאת ואנשיו היא להפוך את קו התפר לקווים חמים… מבחינת ערפאת אפשר להילחם עד הבית הנוצרי האחרון (בבית ג'אלה משם נורו יריות אל תוך ירושלים). ערפאת כבר גרם חורבן גדול ברבת-עמון ובביירות. בית ג'אולה קטנה עליו".

על דברים אלה – שאמיתותם הוכחה שוב ושוב בימים אלה – כותבת הפרשנית המהוללת של הארץ, שרה ליבוביץ-דר,כי דבריו של יערי "לא היו מדוייקים במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב הם יכולים להתפרש כמגמתיים, חד צדדיים ומשקפים את עמדתו המסורתית, העויינת מראש, של יערי לערפאת ולמחויבותו לתהליך המדיני".

הכתבת אומרת כי יערי מתבסס בפרשנותו על קשרים טובים עם כל הצדדים.אבל… "הכל בסדר למעט העובדה שאהוד יערי לא סובל, ממש מתעב, את יאסר ערפאת".

שורה של פשעים היא מונה ביערי: הוא כינה את ערפאת עוד בשנות השבעים גוץ שמן"; הוא סרב ללחוץ ידו בנימוק שהדבר אסור על פי החוק.

מה כבר לא אמר יערי על הצדיק הזה, מקוננת ליבוביץ-דר: "שהוא קונספירטור מניפולטיבי, שהוא הבעיר את הלהבות, שאם רק ירצה השטח יירגע… בקיצור אם אתה שמעון פרס או יוסי ביילין, קשה לך מאד לשכנע את הציבור למה בכל זאת מוכרחים להמשיך להידבר עם המניפולטור הגוץ שרק אלימות בראש שלו".

דברים אלו של "הארץ" נופלים על אוזניים קשובות אצל השמאל הישראלי שמיד אחרי המתנחלים הוא פתח במסע צלב אחרי כל מי שסוטה מדרך אוסלו. כלומר: מי שמצדיק את ברק ולא את ערפאת. כך יזם "הארץ" פרויקט מיוחד ואלו תוצאותיו.

הוא ראיין את כל המזרחנים-פרשנים-פוליטיקאים המחזיקים בדעה שלא חשוב מה אנחנו נעשה, אנחנו תמיד הכובשים לעומת הצדיקים שבצד השני. ואם לא די באלה הוא הביא תנא דמסייע מזיאד אבו זיאד, השר לענייני ירושלים ברשות הפלסטינית ומצדיק הדור אחמד טיבי.

מה שמרגיז ביערי את אנשי השמאל הוא שיערי גרם לרבים מהם לחשוב מחדש על הפרטנר שלהם לשלום. אמר על כך אורי אבנרי: "להצגה של ערפאת כמפלצת, דיקטטור, תככן, ומתעתע, שרוצה להשמיד את ישראל ואיננו פרטנר לשלום יש השפעה קטלנית".

וד"ר יורם מיטל, איש אקדמיה שמאלני, אומר:"ההערכות של יערי גרמו למשבר השמאל… חרוץ מנסה להרגיל אותנו למצב מלחמתי כרוני ואנחנו כבר לא שואלים אם לעזאזל זה המצב היחיד. והתשובה שלי היא לא. יש גם מציאות אחרת. חבל שאנחנו לא רואים אותה על המסך".

נכתב בספטמבר מעודכן 7 בנובמבר 2015 עם פטירתו של יצחק נבון ז"ל

בראשית שנות השבעים הוצגה בהיכל התרבות הפקה של המחזה "רומנסרו ספרדי" מאת יצחק נבון (בטרם היה נשיא). עיקרו של המחזה וכוח משיכתו היה בשירים ובלחנים של החזנות הספרדית והרומנסות הספרדיות, שקובצו בספרו של חהחוקר יצחק לוי.

הטקסט של יצחק נבון היה בעצם מילות קישור והסבר לשירים, מלווים באפיזודות מירושלים של פעם. ירושלים של ה"סמך טטים" (ספרדים טהורים) על תרבותם המיוחדת, הווי חייהם, שירתם, לשונם הספניולית המתנגנת, אחת מיצירות הלשון הנפלאות של גלויות ישראל.

יצחק נבון הוא איש ספר ואיש עט. הוא נתן אז ביטוי נפלא לתרבות שלמרבית הצער הולכת ונשכחת ושרובה נכחד עם השמדת יהודי סלוניקי בשואה. היצירה הזו גם נתנה ביטוי לאצילות הספרדית הזו, לאשה הספרדיה הגאה, כבודה של בת מלך פנימה, הצופיה הליכות ביתה. פה ושם נשזרו סיפורים מן הרומנסות הספרדיות והשתלבו יפה בסיפורים היהודיים.

היה גם באותה הצגה ביטוי לגעגועים לירושלים של פעם ושמחת אמת על ששבנו אל בורות המים ואל כיכר השוק הריקה, כמה שנים לפני כן עם שחרורה של ירושלים.

הביצוע אז היה לעילא ולעילא. קולו החם והנפלא של יהודם גאון, שירתה המרטיטה של רמה סמסונוב, דברי הקישור שנאמרו על ידי יוסי בנאי, מקהלה מצויינת, תזמורת מעולה. חוויה נפלאה שליוותה אותנו אחר כך שנים רבות באמצעות תקליט שהוקלט במהלך המופע.

לפני שנתיים העלתה "הבימה" את המחזה מחדש והוא זוכה להצלחה אדירה. אולמות מלאים, בקושי ניתן להשיג כרטיסים רק בהזמנה של כמה שבועות מראש. עד כה ראו את ההצגה למעלה מחצי מיליון איש.

הלכנו לראות את ההצגה בתקווה לחזור על החוויה של פעם והתאכזבנו מרה. השירים כמובן יפים כשהיו גם שירי הקודש (צור משלו אכלנו, אדון הסליחות, המבדיל) גם שירי החול והרומנסות ( (סוס מוי ארמוזה את מאד יפה, פונצ'ה פונצ'ה האהבה דוקרת, אדיו קרירה שלום יקירה ועוד ועוד). הביצוע לא מי יודע מה אבל עוצמת השירים גוברת על המבצעים.

אך מה שעשה את "בוסתן ספרדי" לצל עלוב של "רומנסרו ספרדי" הזכור לטוב היו קטעי הקישור והבימוי. לא ברור לי כיצד יצחק נבון נתן ידו לוולגריזציה כזו של המחזה, שהוא חתום כמחברו. סיטואציות תפלות כמו זו של מגיד העתידות המתאים יותר לבאבא ברוך מנתיבות מאשר לחכם ירושלמי. ההעמדה הכללית של הסצינות היתה בנוסח של סקצ'ים בתנועת נוער והצגות סליפסטיק וככאלה עוררו צחוק ותשואות בקהל.

מה שחרה לי יותר מכל היה שנשכח שחרור ירושלים. במחזה המקורי היה קטע נפלא על עלילת דם שהעלילו גויים על יהודים כאילו רצחו ילד, על רב חכם שכתב את השם המפורש בעיצומו של שבת ושם את הפתק על לשונו של הילד המת וזה קם לרגע לתחיה וגילה שם רוצחו. והעיקר: לפני חמש שנים (כך לערך זכור לי הטקסט) חזרנו שוב לירושלים ועלינו על קברו של אותו קדוש. כל הקטע הזה נמחק.

בישראל של שנת 2000 כבר לא שמחים על שחרור ירושלים ב-1967.

"אני נכנס לכלא. בתחילה אני נתקל בדממה. סמל משטרה, המעמיד פנים כאילו אינו יודע מי אני, משגיח עלי. במשך כל השעתיים של הסידורים הראשונים אינו מוציא מילה מפיו. אני מחליף את בגדיי האזרחיים בבגדי אסיר חומים, גדולים ממידתי, ונועל נעלי עבודה ואיני יודע את נפשי. מסביבי כמה סוהרים… הם אינם יודעים מה להגיד, כיצד לדבר וכיצד להתייחס. אני עובר במסדרונות הארוכים. פה ושם נשמע שיקשוק של הבריחים, הנסגרים ונפתחים. כל רגע נדמה לי כנצח…"

"מהו כלא? זה מזון גרוע, בית שימוש אחד לעשרה אנשים, המולה בלתי פוסקת של צעקות בעברית ובערבית,קולות הבוקעים ממקלטי-רדיו, קללות בכל השפות, ישיבה בכפיפה אחת עם פושעים מועדים, חיפוש מתמיד ומשפיל בבגדיך ובחפציך, מאבקים אלימים סביב צלחת, עגבניה, כפית, סדין, מזרון. אך הכלא אינו מתמצה במה שהוא כופה עליך, אלא במה שהוא שולל ממך. בהיסגר מאחורי גבך הבריחים, נשללת ממך לא רק חרותך. ניטל ממך גם טעם חייך."

"המאסר גוזל ממך את הרגשת השייכות לכל מה שהמושג "מולדת" מגלם בתוכו ארץ, בית, חברים. אפילו כשמוציאים אותך מן הכלא כדי להביאך לבית המשפט, דואגים לכך שלא תחדש חלילהאת קשריך עם המולדת. אתה מוסע במשאית גדולה וסגורה, המכונה בעגת בית הסוהר "זינזנה" או "פוסטה" – מכונית שהיא מעין בית סוהר נייד. אם אתה מנסה לעמוד על רגליך ולהציץ בנוף מבעד לסורגים, מעמיד אותך המלווה המשטרתי מיד על טעותך – אתה חייב לשבת כבול. מה איכפת לה למדינת ישראל ולמשטרתה, אם תראה פיסת שמים כחולים, אם תריח ריח פרדסים?"

"דומה שאין באיסור זה סתם התעללות לשמה. יש בו ממהות הכלא – עקירה מוחלטת של האסיר מכל שורשיו והעברתו לפלאנטה אחרת, שבה פועלים חוקי קיום וסידרי עדיפויות אחרים. הצצה מאותה פלאנטה אל מה שהיה לך קודם ואל מה שהיית קודם עלולה לפגום חלילה בעונש ולהקל על הרגשת הניתוק והניכור ולפיכך היא אסורה בתכלית…"

את הדברים שלמעלה לא כתב אריה דרעי. הם נכתבו, לפני כעשרים שנה, על ידי אסיר מפורסם אחר, אשר ידלין. גם ידלין ישב בכלא לאחר שהורשע בקבלת שוחד, אלא שעליו נגזרו חמש שנים. שלא כאריה דרעי, נעזב ידלין על ידי כל ידידיו ומכריו. נעזב לנפשו ולגורלו, מושפל עד עפר.

 מושפל עד עפר

 נפגשתי עם ידלין בעת שהיה בכלא ולמדתי לדעת מקרוב על התנאים בהם הוא חי. עשיתי זאת במסגרת עבודתי ב"ידיעות אחרונות", בהכנת ספרו ("עדות"), שראה אור עם שחרורו. אני יכול לומר שידלין לא היה צדיק גדול אך הוא גם לא היה ראוי למנת ההשפלה והסבל שעבר. לא מפני שהוא נמנה עם הצמרת של הישוב, שכדברי השופטת "נשם אוויר פסגות". שום אדם שנברא בצלם איננו ראוי למנת ההשפלה שעובר כל אסיר בכלא ישראלי.

במהלך השנים בקרתי כמה פעמים בכלא ונפגשתי עם אסירים משוחררים. הרושם המצטבר הוא שבתי הכלא הישראלים (ברובם) הם כתם אפל על מצפונה של החברה הישראלית. ממשלה באה וממשלה הולכת, שר בא ושר הולך, שופט בא ושופט הולך והכלא הישראלי הוא מקום מביש לכל חברה נאורה.

חלאת אדם

בכלא לא יושבים צדיקים גדולים. יש שם רוצחים, ואנסים, ושודדים, ורוצחי נשותיהם וילדיהם. חלקם חלאת אדם שאינם ראויים לרחמים. אך בכלא יושבים גם אנשים שיד הגורל הביאה אותם לשם. ובצאתם הם הופכים לאזרחים ישרים ומועילים.

גם אלה וגם אלה נבראו בצלם. הכלא הוא עונש נורא. שוללים מן האדם את חרותו, מרחיקים אותו מחברת אנוש ומבני משפחה ומכל העולם. זה העונש ואין בלתו. אסור שיתווספו עליו ייסורים אחרים. הכלא אינו מקום שנועד להתעלל באסיר, התעללויות שהדעת אינה סובלת.

הברחת סמים ונשק

שלטונות הכלא צריכים לשמור על הבטחון, למנוע בריחה, למנוע הברחת נשק וסמים, למנוע מעשים פליליים בתוך הכלא ומתוכו. אך מה לכל זה ולמאבק על סדין, מגבת, כפית ועגבניה. מדוע צריכים האסירים לקבל מזון גרוע. לישון בצפיפות, לחיות בזוהמה, לעבור בדיקות משפילות. (הבדיקות אגב אינן מועילות. בתי הכלא מלאי סמים, ניתן להבריח לתוכם כמעט הכל, כולל כלי נשק כפי שכבר ארע לא פעם בעבר).

זה ענין של כסף. החברה הישראלית אינה נדיבה כלפי פושעיה. כי אין שום סיבה שבעולם שאסיר לא יהנה מפינה פרטית, רדיו, טלוויזיה, מקלחת, ספר, פינת כושר, טיול באוויר הצח. ועיקר העיקרים: קשר עם החוץ, עם החברים, בני המשפחה, הבית. פרט למקרים בהם באמת יש סכנה בקשרים כאלה למה שלא יאפשרו לכל אסיר לקבל כמה ביקורים שירצה ולעשות כמה טלפונים שיבקש. כך נוהגים במתוקנות שבמדינות. אנחנו דומים יותר למדינות העולם השלישי ולמדינות טוטלטריות בהן אין שום ערך לחיי א"דם.

תנאים לדרעי

ומכאן לדרעי. האם צריך להקל בתנאי מאסרו? לא. צריך להקל בתנאי מאסרם של כל האסירים, כך שגם אדם כדרעי לא ייענש ולא יתענה בכל שלל העינויים בנוסף על נטילת חירותו. שיוכל לראות את בני משפחתו ואת חבריו. שיוכל לקיים איזו פרטיות, איזה מינימום של צניעות ונקיון הגוף והנפש. כך ראוי לדרעי. כך ראוי לכל יתר האסירים.

לכן, המאבק שמנהלים אוהדיו של דרעי, אשר הקימו את ישיבת "שאגת אריה", איננו מאבק רק למען דרעי. הוא מאבק למען צלם אנוש באשר הוא. באינטואיציה הם עושים את הדבר הנכון.השאגה הבוקעת מ"שאגת אריה" חוצה את חומות הכלא ומגיעה לאוזניו של אריה דרעי, מעניקה לו את מה שלא היה לאשר ידלין. מה שאין לרוב האסירים. את התחושהשהוא לא מנותק, כי יש מבחוץ אנשים שנוטלים משהו מסבלו ומכאבו.

ראה הסיפור האמיתי מאחורי פרשת ידלין

  הכרעת הדין בפרשת דרעי  – לא צדק ולא סדר חברתי

דון קורליאונה דרעי והחמאס

"מרבים לקרוא לערבי בן-המדבר. נכון יותר לקרוא לו אבי המדבר. עצלותו והפרימטיביות שלו הופכים גינה פוריה למדבר. תן לי את האדמה המיושבת במיליון ערבים ובקלות איישב עליה פי חמישה יותר יהודים. הדבר הוא (= הבעיה היא) איך נשיג את האדמה הזו".

מי אמר דברים אלה?

חמישה ניחושים:

• הרב מאיר כהנא
• אלוף רחבעם זאבי
• רפאל איתן
• אביגדור ליברמן
• משה פיגלין

אף לא אחד מן החמישה.

את הדברים אמר נשיא ההסתדרות הציונית, חיים ויצמן, בשיחה שקיים עם איוואן מיסקי, שגריר ברית המועצות בלונדון, בסוף ינואר  .1941תוכן השיחה נחשף עם פירסום שני כרכים של מסמכים מדיניים מארכיוני ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית וממשלת ברית המועצות.

חיים ויצמן ודוד בן גוריון – שניהם חשבו שהערבי הוא אבי המדבר

על פי הדיווח של השגריר הסובייטי נסבה השיחה על האפשרות להציל את יהודי אירופה. בדיווח נאמר: "התכנית היחידה שעולה בדעתו של ויצמן כדי להציל את יהדות מרכז אירופה (ובראש וראשונה את יהדות פולין) היא זאת: להעביר מיליון ערבים שכרגע בארץ ישראל לעיראק ולהושיב ארבעה או חמישה מיליון יהודים מפולין וארצות אחרות…"

דבריו של ויצמן על האופי הערבי נאמרו בתשובה לתמיהתו של השגריר הסובייטי איך יישבו בארץ ישראל חמישה מיליון יהודים.

בני מוריס "דברי ויצמן הוכחה לתכנית טרנספר"

על דברים אלה של ויצמן התנפל כמוצא שלל רב לא אחר מאשר בני מוריס, אבי אבות ההיסטוריונים החדשים ואבי התאוריה שגרשנו את ערביי ארץ ישראל במלחמת השחרור בכוונה מכוונת. הנה, אומר בני מוריס (במאמר במדור "ספרים" בהארץ) ההוכחה הניצחת נגד "מכחישי הטרנספר", שמכחישים שמנהיגי התנועה הציונית מהרצל דרך רופין ואוסישקין ועד בן גוריון חשבו ברצינות בשנים לפני קום המדינה על העברת הערבים מארץ ישראל כפתרון לבעיה הערבית, שאימצו את הרעיון לחיקם והטיפו לה בפורומים שונים, ואף ביצעו אותו בנסיבות מלחמת תש"ח…".(זה היה בני מוריס לפני שחזר בתשובה והודה שגרוש הערבים במלחמת השחרור היה חיוני להקמת המדינה. עוד אמר כי אם הערבים ישתמשו נגד ישראל בנשק לא קונבנציונאלי יהיה טרנספר שני)

ובכן מר מוריס הנכבד חבל על הטירחה. אין מכחישי טרנספר. אכן רצינו להעביר את ערביי ארץ ישראל – שרובם המכריע הגיעו לכאן מן המדינות השכנות מאז החלה ההתיישבות הציונית – בחזרה לארצות מוצאם. רצינו ונכשלנו בזה. אילו היינו מצליחים היו כאן היום עשרה מיליון יהודים, ולא היתה שואה וערפאת לא היה מקים לנו מדינה פלסטינית בלב הארץ. אנחנו מתנצלים שנכשלנו מר מוריס.

ראה דמוקרטיה ערבית? אין דבר כזה