DEADLINE ["דד ליין" ] – משמעות הביטוי, מקורו וגילגוליו

 המושג היסודי הזה של התקשורת בעידן דפוס העופרת היה תקף כל עוד למלה הכתובה היה תוקף יותר ממראה עיניים

"דדליין" [DEADLINE] הוא אחד ממונחי היסוד בתקשורת. ליתר דיוק: התקשורת של פעם. הוא רלבנטי לתקשורת בעידן האייפון כמו הכרכרה הרתומה לסוסים בעידן הסילון.

משמעות הביטוי: נקודת הזמן האחרונה בה על הכתב או הצלם להביא את החומר לקראת פרסומו.

מקור הביטוי הוא במלחמת האזרחים האמריקנית. צבאות הצפון והדרום הצליחו לשבות לוחמים רבים. לא הייתה אפשרות להקים מחנות מאובטחים וגם לא גדר תיל. הם ריכזו את השבויים באזור מישורי, ציירו סביבם קו, או בנו מחיצה סמלית, אותם כינו .DEADLINE כלומר: קו המוות. כל שבוי שהעז לחצות קו זה אחת דינו למות בירייה ממגדלי השמירה שהוצבו מסביב לקו.
[מקור: BREWER'S DICTIONARY PHRASE& FABLE ]

העובדה שמונח זה נבחר כדי לציין נוהל עבודה בתקופת העיתונות המודפסת יש בה כדי ללמד על חשיבותו של ה"דדליין". חשיבות זו נבעה מן הצורך לקצר ככל האפשר את הזמן החולף בין התרחשות אירוע לבין פרסומו.

 הפיכת חומר כתוב לחומר מודפס היא תהליך מורכב וארוך. לפיכך כל אחור במסירת החומר לדפוס, כלומר פגיעה ב"דד ליין" נחשבה מכת מוות לעיתון.

המתאר-איך-נולד-המושג-גדר-סמלית-במחנה-שבויים-במלחמת-האזרחים1.jpg

ציור המתאר-איך- נולד המושג גדר סמלית-במחנה שבויים במלחמת-האזרחים

כך גבר ידיעות על מעריב

"ידיעות אחרונות" הצליח לגבור על "מעריב" בשנות החמישים השישים והשבעים, בין היתר בכך שהקדים את מועד הופעתו ברחובות [בקיוסקים או בידי מוכרי עיתונים, רובם ילדים ממוצא תימני]

ידיעות נקרא אז "עיתון הערב של ארץ ישראל" והחל להימכר בשעה 4 אחר הצהריים וכך גם מעריב.. מדי פעם הקדים ידיעות את שעת ההופעה ברבע שעה ומעריב הלך בעקבותיו. המו"ל של ידיעות, נוח מוזס, הקפיד שתמיד יהיה פער בזמן ההופעה בין ידיעות למעריב. במהלך השנים הפך עיתון הערב לעיתון צהריים, לעיתון בוקר ולעיתון שחר.

נוח מוזס הקפיד לרדת בכל יום לדפוס ולהאיץ בפועלים להקדים. כשהיה חשש שהעיתון לא יראה אור במועד, נהג לבטל את תיקוני ההגהה ובלבד שהעיתון יגיע ליעדיו. משובש אבל יגיע בזמן.

כדי להגיע בזמן לכל הארץ הופעלו מטוסים שהעבירו את העיתון לראש פינה ולאילת. מחלקי העיתונים טסו במהירות מטורפת ולא פעם היו תאונות קשות, שלפחות אחת מהן נסתיימה באובדן חיי אדם.

ילד מוכר 945 [לעם]

ילד מוכר עיתונים בתל אביב 945 [לעם]

עיתונים כמקור אינפורמציה

היו זמנים שעיתונים היו מקור האינפורמציה העיקרי ולפעמים היחיד של רוב הישוב בארץ. הרדיו שידר שלוש מהדורות חדשות ביום ולא בכל מקום היה רדיו (על הטרנזיסטור עוד לא חלמו). עיתוני הערב [ידיעות אחרונות ומעריב והיו גם "עיתוני ערב" אחרים שנסגרו במהלך השנים – "הדור" של מפא"י, "יום יום" של "הארץ", "מברק" של יוצאי לח"י ועוד]. העיתונים היו יוצאים ממכבש הדפוס בשעות הצהריים ונמכרים ברחובות על ידי ילדים (רובם תימנים) שקראו בקולי קולות את הכותרת.

הפער בין התרחשות אירוע לבין מועד הופעת העיתון ארך לעתים מחצית היום. זה היה מהיר יותר מעיתוני המאה ה-19 שהופיעו בירושלים ושהמברקים מחוץ לארץ הגיעו אליהם מיפו באיחור של יום או יומיים.

זה היה דור שבו המלה הכתובה הייתה חזקה יותר ממראה עיניים. עזריאל קרליבך, העורך המיתולוגי שייסד את מעריב, נהג לומר שצריך לכתוב בפרוט על מצעדי צה"ל ביום העצמאות. כי מי שלא
ראה את המצעד [ואלה היו מיעוט] רוצה לקרוא עליו. ואלה שראו אותו רוצים עוד יותר לקרוא עליו.

דפוס הארץ שנות השלושים

דפוס הארץ שנות השלושים

את האלמנט הזה ידע לנצל דב יודקובסקי, העורך המיתולוגי של "ידיעות אחרונות". יודקובסקי הלך פעם לאצטדיון הכדורגל ברמת גן, הסמוך לביתו. הוא נדהם לראות את גודל הקהל שבא לצפות במשחק. כמו קרליבך הבין שמי שרואה אירוע רוצה גם לקרוא עליו. כך נוסד מדור הספורט.

השרפה בבית "צים"

ב-4 בפברואר 1966 ארעה שרפה בבית "צים" בתל-אביב. זו היתה אחת השרפות הגדולות בתולדות המדינה. בבניין נמצאו אותה שעה כ-500 איש שרובם חולצו בידי כבאים וחלקם בעזרת מסוק של חיל האוויר. המסוק הוזמן על ידי אזרח פרטי ששרת בחיל האוויר ושהה בבנין.67 אנשים נפצעו ואדם אחד שניסה להימלט בקפיצה נהרג.

על אופי התקופה ניתן ללמוד מן העובדה שאחת ממסקנות החקירה של השרפה הייתה שצריך להתקין טלפון בביתו של מפקד שרותי הכיבוי בתל אביב.

השרפה פרצה בשעה 9.45 בבוקר יום שישי. ישבתי אז בדסק החדשות של "ידיעות אחרונות" והידיעה הגיעה ממש כמה דקות לפני ה"דד ליין". רשמתי את פרטי השריפה שהעביר לי הכתב צבי רימון שנכח במקום ומיד סגרנו את העיתון.

לאחר הסגירה הסתקרנתי לראות את השרפה במו עיניי. לא הייתי היחיד. סביב הבנין העולה בלהבות התגודדו אלפי אנשים [לפי אומדן כ-15 אלף] . מפיץ עיתונים זריז שלח למקום מוכרי עיתונים. נדהמתי כיצד אנשים צופים בשרפה ובאותה עת קוראים עליה בעיתון, שכמות המידע בו היתה מינימאלית.

הטכנולוגיה של הדפוס השתכללה וכיום אתה מקבל לידך עיתון המדווח על אירוע ומספק צילום של אותו אירוע בהפרש של חצי שעה או שעה. אבל בעידן שבו אתה מקבל את כל המידע במבזקי
חדשות ברדיו, בפלאפונים דור שלישי ובאינסוף אתרי חדשות באינטרנט אין בכך רבותא.

כך קורה שכאשר אתה פותח את עמודי החדשות בעיתון [אם יש כאלה שעדיין עושים זאת] אתה מגלה שאין בהם שום מידע שלא שמעת עליו ברדיו, צפית בטלוויזיה או קראת באינטרנט. וגרוע מזה. אתה קורא לפעמים מידע שכבר התיישן וה"חדשות" הופכות לישנות.

השרפה בבית צים דבר 8.2.66

באתרי החדשות האינטרנטיים אין כבר שום משמעות ל"דד ליין" [וכמובן גם לא לסקופ]. האתר היריב יכול להקדים אותך בשניה. הדרך היחידה להקדים את האתר היריב היא לפרסם על אירוע בטרם התרחש. כך למשל בישר אתר Y-NET על נחיתתה בשלום של החללית "קולומביה" כמה דקות לפני שהתברר שהחללית התפוצצה על יושביה, ביניהם האסטרונאוט אילן רמון.

אפשר בשקט גמור לבשר על מותו של ה"דד ליין" ולהספיד אותו.
בעידן התקשורת האלקטרונית – בה המרחק בין האירוע לבין הדיווח עליו שואף לאפס – העיתונות  המודפסת הולכת והופכת מוצג ארכיאולוגי.

תגובות

 ברצוני להסב את תשומת ליבך לכך, שגם בעולם ההיטק, יש משמעות מאוד חשובה לדדליין.

אם פרויקט עלול להתאחר ולא להיות מוגש בזמן בגלל שחלק מביצועו שנקבע לשעה מסוימת לא עמד בלוח הזמנים, מועד הסיום של חלק זה [ ושל הפרוייקט כולו] הוא דדליין לא פחות מהעיתונות הכתובה.

 אברהם גולן

ראה

העולם כמרקחה  – מקור הביטוי משמעותו וגלגוליו

פורסם בקטגוריה ידיעות אחרונות, מעריב, תקשורת. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

2 תגובות בנושא DEADLINE ["דד ליין" ] – משמעות הביטוי, מקורו וגילגוליו

  1. מאת מדמוני אסף‏:

    ידידי זאב.
    כתבת על Y-NET והדיווח על נחיתת הקולומביה באתר, העניין משקף את אמינות ה"עיתון", ואכן אמינות "ידיעות-אחרונות" והשלוחה האינטרנטית שלהם בשבילי הם מחוץ לתחום, כמו תועבה. החומר היחיד שאני מעיין בו וקשור ל- Y-NET הוא האתר של נדב מן "ביתמונה" מומלץ מאד.

  2. פינגבאק: האריה שטרף פקיד בהסתדרות ועלילת הטבח בג'נין | היגיון בשיגעון

השאר תגובה