פרשת שיקלגרובר כמידגם מנבא של מצב התקשורת בימינו


מאמר זה הוא משנת 2004. הוא המשך למאמרי הקודם על הרקע לחוליי התקשורת בימינו. כאן מובא מקרה מסויים ברזולוציה גבוהה המדברת בעד עצמה. ולסיום: הערות עם מעט אופטימיות בכל זאת

בסקר שפורסם בשבוע שעבר על יחס הציבור לבעלי מקצוע שונים נקבע: העיתונאים נמצאים בתחתית הרשימה. מתחת לפוליטיקאים. אין זו הפעם הראשונה שהציבור מביע דעתו על מי שרואים עצמם כמעצבי דעת הקהל, אבירי הממלכה השביעית, כלבי השמירה של הדמוקרטיה. אך דומה כי מעולם לא היה מעמד המקצוע הזה והעוסקים בו נחות כל כך בעיני הציבור.


תוצאות הסקר הזה משקפות את מה שכולנו יודעים מזה זמן רב. התקשורת מנותקת מן העם. היא אינה מייצגת את עמדותיו, אמונותיו וערכיו. הציבור מגלה עוינות לתקשורת, רואה בה גורם מעוות ומאיים. על מנת להבין את היחס הזה מן הראוי לבחון פרשה אחת שארעה באחרונה – פרשת שיקלגרובר.

המרצה המוזר

לפני שנים רבות שמעתי קורס באוניברסיטת תל-אביב (עוד כששכנה באבו כביר) על תולדות גרמניה הנאצית מפי מרצה מצוין, וולטר גראב שמו. גראב היה אדם מקסים אבל מוזר. לבוש בגדי חאקי פשוטים, כבד גוף ובעל מבטא גרמני כבד. הוא היה אז בשנות הארבעים שלו והשמועה שעברה בין הסטודנטים היתה שאין לו אפילו תואר שני ולפני בואו לאוניברסיטה היה סוחר תיקים.

 

וולטר גראב

איש לא פיקפק בידע הפנומנאלי שלו. אמרו עליו כי ידע את תולדות המאה העשרים דקה אחרי דקה.
לימים נתברר כי השמועה לגבי עברו של גראב היתה נכונה. לאחר שדרך כוכבו בשמי האקדמיה, בארץ ובעולם, פירסם ספר בשם "ארבעה פרקי חיים" ושם חשף את סודו.

הוא נולד בוינה למשפחה המעורה היטב בתרבות הגרמנית והיהודית. לאחר הכיבוש הגרמני ב-1938 נמלט עם משפחתו לארץ ישראל והוא אז כבן 19.

שער ספרו של גראב

שער ספרו של גראב

כאן עסק יותר מעשרים שנה בעבודת כפיים ובמסחר. הוא הגיע לאקדמיה בתל-אביב ובגרמניה בשנות הארבעים שלו, וזה היה הפרק השלישי בחייו. הפרק הרביעי הוא של היסטוריון בעל מוניטין בינלאומי, שפירסם עשרות מחקרים חשובים.

אדולף שיקלגרובר

המרצה גראב היה קפדן מאד אבל גם בעל חוש הומור דק. פעם אמר לנו: תראו איך ההיסטוריה נקבעת על ידי פרטים לכאורה פעוטים וחסרי ערך. אדולף היטלר הרי יכול היה להיקרא אדולף שיקלגרובר. האם אתם מתארים לעצמכם רבבות אנשים מצדיעים במועל יד וקוראים "הייל שיקלגרובר"? שינוי שמו להיטלר הפך את הקריאה "הייל היטלר" לגורם שהשפיע על ההיסטוריה.זו היתה בדיחה נוסח הסרט "הדיקטטור הגדול" של צ'רלי צ'פלין. אך גראב התכוון ברצינות. כהיסטוריון מבריק ידע כי לעתים הפרטים הקטנים מכריעים מאורעות היסטוריים יותר מארועים גדולים.

 

צ'רלי צ'פלין ב"הדיקטטור הגדול"

אלואיס היטלר אבין החורג של אדוף שיקלגרובר

היטלר היה עשוי להיקרא שיקלגרובר כי סבתו היתה מריאנה-אנה שיקלגרובר. היא היתה משרתת רווקה שילדה בן בלתי חוקי ששמו נקרא אלואיס.  חמש שנים לאחר שנולד אלואיס נישאה אנה לשכיר יום מובטל ועני, יוהן גיאורג הידלר. הבן אלואיס נמסר לאימוץ לאחי הבעל, יוהן ניפומוק היטלר. אדולף הוא בנו של אלואיס, וכך קיבל את שמו . מי היה אביו האמיתי של אלואיס (דהיינו סבו של היטלר\) לא נודע כי אמו המשרתת עבדה בבתים רבים. הואיל ובין היתר עבדה בבית של יהודי בשם פראנקנברגר אין להוציא מכלל אפשרות שסבו של היטלר היה יהודי. מכל מקום ידוע על מקרה שאחד מקרובי היטלר שלח מכתב שהובן כניסיון סחיטה כדי למנוע את הגילוי הזה.

וכאן אנו מגיעים לפרשה שארעה באחרונה, מעל דפי מקומון "זמן תל-אביב" של עיתון "מעריב", לשעבר העיתון הנפוץ במדינה.

"ארץ עם שפם"

במקומון הזה הופיע טור, פרי עטו של יהודה נוריאל. בטור האחרון שלו פירסם קטע  אשר נשא את הכותרת "ארץ קטנה עם שפם". כותרת המשנה היתה "מכתב תשובה אמיץ ומרגש לטייסים הסרבנים". על המכתב היה חתום א. שיקלגרובר. המכתב כלל דברים חמורים ביותר בגנות הטייסים הסרבנים. נוריאל השמאלן בנה את המכתב הוירטואלי מטקסטים שנטל מדברים שכתב ואמר אדולף היטלר בתקופות שונות. בדרך זו ביקש להציג את המתנגדים לטייסים הסרבנים כהיטלריסטים.

איש מעורכי המקומון לא חש בתרגיל המתוחכם – לא עורך רשת מקומוני מעריב, יואב צור, ולא עורך "זמן תל אביב", יואב גולן.

יעקב אחימאיר מוחה

יעקב אחימאיר

יעקב אחימאיר

 

 

 

 

מי שחש במעשה ההטעיה היה איש הטלוויזיה יעקב אחימאיר, שמיהר לשלוח מכתב מחאה חריף לעורך "מעריב", אמנון דנקנר. אביו של יעקב אחימאיר היה אב"א אחימאיר, היסטוריון בעל שעור קומה, שכתב, בין היתר, את הערך היטלר באנציקלופדיה העברית.

על השתלשלות הפרשה סיפר המקומון "העיר" של רשת שוקן. דנקנר מיהר לנזוף בעורכים והודיע לנוריאל כי הוא מפטר אותו.

בין אז והיום

פרשה זו היא מידגם מייצג של מצב התקשורת, שמסביר את יחס הציבור אליה. הדבר הבולט ביותר בפרשה הוא הנכונות של כותבים ללכת עד קצה הגבול בעמדות אנטי ציוניות, אנטי ישראליות וגם אנטי יהודיות.

הפרשה הזו מייצגת גם את רמתה של התקשורת. עובדה היא שטור כזה יכול היה לעבור תחת ידיהם ועיניהם של עורכים, שלא זיהו את שיקלגרובר, לא ברור אם מתוך בורות\ אם מתוך רשלנות, או סתם מחוסר תשומת לב.

לא תמיד היה המצב כך. בעבר הרחוק היתה כל העיתונות בארץ (ברובה המכריע מפלגתית) ציונית, בלי קשר למפלגה שייצגה. כשעברה התקשורת הישראלית לעידן המסחרי עדיין נשארה ציונית. ידיעות אחרונות של הרצל רוזנבלום ודב יודקובסקי היה עיתון ציוני וכך מעריב של עזריאל קרליבך ואריה דיסנצ'יק וכך אפילו הארץ של גוסטב שוקן. בעיתונים של פעם היו אנשי התקשורת אנשים משכילים בעלי רמה שהיו נערצים על הציבור כולו. במרוצת השנים נתמעטו הדורות ואת התוצאה אנחנו רואים.

===================================

בכל זאת יש תקווה (נכתב בספמטבר )2009

מאמר זה (וקודמו שפורסם כאן לפני שבוע) לא יהיו שלמים אם לא אזכיר את העיתונאים הרבים, ותיקים וחדשים, שבזכותם אולי תהיה עוד תקומה למקצוע הזה.

לא אוכל לציין כאן את כל העיתונאים ההגונים, שלחמו ולוחמים בחרוף נפש על דעותיהם, שסיכנו לא פעם את פרנסת משפחתם ואף את שלמות גופם, שידיהם נקיות מכל אבק שוחד או טובת הנאה.

אמנה כאן כמה מהם כמייצגים והסליחה עם אלה שלא מניתי  כאן.

מוטי גילת. משך שנים לחם מלחמת יחיד בשחיתות הציבורית ובמעשי עוול. הוא גרם להרשעתם של אנשי ציבור מושחתים יותר מהרבה קציני משטרה ואנשי פרקליטות.). נאלץ להילחם גם נגד עיתונו, ידיעות אחרונות, שהצר את צעדיו עד שנאלץ לעזוב ועבר לכתוב ב",ישראל היום"\,.
• גידי וייץ מהארץ הוא ממשיכו (ובמקרים מסויימים שיתף פעולה עם מוטי גילת) וגם הוא חשף כמה מפרשיות השחיתות הגדולות במדינה.
• גיא מרוז ואורלי וילנאי פדרבוש. הם שייכים לדור חדש של תחקירנים שצמחו בטלוויזיה. נלחמים את מלחמתו של האיש הקטן, נאבקים בטחנות הרוח הענקיות של הטייקונים. נראה כמה זמן יתנו להם לנשום.
• מיקי רוזנטאל (לשעבר ידיעות אחרות ו"העיר") צמח גם הוא כתחקירן לוחם בטלוויזיה. חשף שורה של עברות על החוק של תאגידים גדולים והשיא שלו זה פרשת השקשוקה של משפחת עופר, שבה יצטרך להתמודד לבד בבית המשפט מול משפחת הטיקונים.
קלמן ליבסקינד שהגיע ממקור ראשון למעריב ומדי פעם מציל את כבו התקשורת בעמדות המנוגדות לזרם הכללי.

מבין אנשי התקשורת של הדור החדש בולט אורן נהרי מן הערוץ הראשון בהשכלתו הרחבה וביסודיות דיווחיו ופרשנויוציו.

מבין בני הדור הישן שעדיין פעילים בתקשורת ותורמים רמה תרבותית ומקצועית נדירה ראויים לציון: רון בן ישי, ; עמנואל הלפרין ( שאמנם פרש מהגשת חדשות אך מוסיף להגיש תכניות נהדרות); יעקב אחימאיר הוותיק (הממשיך להגיש חדשות ולראיין. בולט ביחודיותו: ישר כסרגל, נותן למרואיין לדבר ולא מתפרץ לדבריו, לא מוכר את קולו לחברות פרסומת); אהוד יערי, אמנון לורד. ויש עוד רבים, לא רבים מדי, ותיקים וחדשים שלא זכרתי את שמותיהם, אבל חשוב לדעת שהם קיימים. שיש עדיין קבוצה של עיתונאים הגונים שהם כלב השמירה של הדמוקרטיה וזכויות האזרח.

ראה האם יש מאפיה שמאלנית בתקשורת

פורסם בקטגוריה אקדמיה, גרמניה, תקשורת, עם התגים , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

4 תגובות בנושא פרשת שיקלגרובר כמידגם מנבא של מצב התקשורת בימינו

  1. מאת איתמר‏:

    זאב,
    הפוסטים האחרונים מזכירים במשהו את התלונות של המזרחים על אפליה בשנות ה 2000.
    בסדר, יש בעיה של שליטה שמאלית, אבל מ 77' רוב השנים הימין שלט במדינה והיום יש רוב ימני (פחות או יותר) בכנסת – מדוע לא מתבצע שינוי?

    האנרגיה צריכה להיות משוקעת בעתיד ובמציאת פתרונות למצב העגום, אך מוכר, שאתה מתאר.

    מלבד אתרים מקוונים בסגנון NEWS1 ותכלת, רוב התקשורת הלא שמאלנית מזוהה עם הזרמים הדתים בחברה וזה מצב שצריך לפעול למען השינוי שלו, ולהפסיק "לבכות" עליו.

  2. פינגבאק: התיקון לחוק לשון הרע: מוות מוחי של הימין | היגיון בשיגעון

  3. פינגבאק: עלייתו ונפילתו של "העיתון הנפוץ במדינה" – מעריב | היגיון בשיגעון

  4. מאת israebest‏:

    אביו של היטלר, אלויס שיקלגרובר, נולד במחוז ואלדפירטל שבצפון מערב אוסטריה לאימו מאריה אנה שיקלגרובר ב-1837. באותה עת ואף מאוחר יותר לא חיו יהודים במחוז הזה וגם לא אחד ששמו פרנקנברגר. הטענה היא שסבתו של היטלר, מאריה אנה, שעבדה כמשרתת בביתו של יהודי מגראץ בשם פרנקנברגר נכנסה ממנו להריון. אלא שלא נמצאים ברישומי משרד הפנים האוסטרי, שכבר תיעד את אזרחי האימפריה בעת ההיא, שום פרנקנברגר בגראץ ושום יהודים בכל המחוז. לאחר כחמש שנים היא נישאה לגיאורג הידלר ואלויס נרשם בשם הידלר ומאוחר יותר זה שונה להיטלר. מסתבר שהסיפור כאילו סבו של היטלר הוא יהודי עשיר הומצא ע"י הנס פרנק, המושל הכללי של פולין, שכתב את זיכרונותיו בעת שהמתין להוצאתו להורג בתלייה בעקבות משפטי נירנברג. עוד פרטים ברשימתו התבררו כבלתי אמינים ובלתי מדוייקים.

השאר תגובה