מאמר זה נכתב ערב ההתנתקות כשדובר על תכנית למשאל עם (ששרון טירפד).

אילו נערך משאל עם ב-1948, אם להקים את המדינה, הרוב היה מצביע נגד * מחוללי המהפכה הציונית היו קומץ חלוצים שהלכו לפני המחנה * הם השתלטו על הישוב באמצעי כפיה ועיצבו את דמות המדינה בה הדמוקרטיה היתה " כאילו" * שרון חוזר לשיטות מפא"י, הפעם נגד המפעל הציוני

דוד בן גוריון נהג לומר כי לא חשוב מה רוצה העם, חשוב מה רצוי לעם. בדברים אלה נתן בן גוריון ביטוי להשקפתו שאת המהפכה הציונית יגשימו רק מתי מעט, בלי להתחשב בדעת הרוב.

מדינת ישראל הוקמה על ידי המהפכה הציונית, שמעולם לא הייתה דמוקרטית. העלייה הראשונה (1882-1904) מנתה 25 אלף איש – חלקיק זעיר מן העם היהודי, שמנה אז כ-16 מיליון נפש. בני העלייה השנייה והשלישית ( 1904-1923) היו גם הם מתי מעט. הם היו מהפכנים, שעיצבו את דמותה של החברה הארץ ישראלית למאה השנים הבאות.

מתנחלת מתקופת חומה ומגדל

הם קבעו את גבולות המדינה בהתנחלויות. הם הקימו את מערכת החינוך והנחילו את הלשון העברית. הם בנו מערכת בריאות (קופת חולים). הם בנו את התשתית הכלכלית וקבעו את יחסי העבודה (סולל בונה, ההסתדרות והמלחמה לעבודה עברית). הם עיצבו את הכוח הצבאי של הישוב (השומר, ההגנה שמהם צמחו אצ" ל ולח" י).

אצולת לוחמים

רוב בני העליות הבאות, שהתרכזו בעיקר בערים הגדולות, תרמו תרומה מכרעת לפיתוח התעשייה, התרבות, ההשכלה הגבוהה והמדע. אך הם לא היו חלוצים ולא מנהיגים. הישוב כולו – עד הקמת המדינה ב-1948 – הונהג על ידי קומץ החלוצים הראשונים, אנשי תנועת העבודה לזרמיה. זו הייתה הנהגה של אצולת לוחמים. הם היו אולי בחירי העם אבל לא נבחריו. הקונגרסים הציוניים, והבחירות לתנועה הציונית היו תפאורה. גורל הארץ הוכרע במעשים ובעובדות שנקבעו כאן.

שלטון בכפייה

השלטון הזה של קומץ חלוצים אידיאליסטים היה בעל אופי בולשביקי. אין פלא שלמנהיגות הגיע דוד בן גוריון, שהיה ממעריצי לנין. מאות האלפים שעלו ארצה במהלך שנות המנדט קיבלו את שלטונם בלית ברירה. השליטה נעשתה בכפייה – מי שלא קיבל מרות לא יכול היה לקבל עבודה (כי לשכות העבודה היו בידיהם), לא יכול היה לקבל טיפול רפואי (כי קופת חולים בידיהם). רוב הישוב היה ציבור " אזרחי" – איכרי המושבות, תושבי הערים הזעיר בורגנים. אך הם קיבלו את המרות.

דיכוי המתנגדים

מי שלא קיבל את המרות נרדף עד צוואר. זה היה גורלם של אנשי התנועה שהקים ז'בוטינסקי. הם לא קיבלו עבודה ולא קיבלו טיפול רפואי. וכאשר גיבשו כוח צבאי משלחם למלחמה בבריטים הם נודו מכלל הישוב (" הפורשים" ), הוכו והוסגרו לבריטים (" הסזון" ), ובנקודת השיא דוכאו בכוח הזרוע ובשפך דם (" אלטלנה" ). בדרך דומה, אם כי פחות אגרסיבית, דיכא בן גוריון את המאיימים על שלטונו משמאל. הוא פרק את הפלמ" ח, הדיח מעמדות מפתח יריבים רעיוניים וגימד בהדרגה את הדוגלים באוריינטציה פרו סובייטית (מפ" ם). שנים לפני כן הסגירו את " הפורשים" הראשונים, אנשי מחתרת ניל" י, לטורקים. וכשראו באנטי ציונות של החרדים מכשול רצחו את יעקב דה האן.

כאילו דמוקרטיה

מגילת העצמאות הבטיחה לכאורה הקמת משטר דמוקרטי. אך זו היתה דמוקרטיה " כאילו" . לכאורה היו בחירות דמוקרטיות ומפא" י זכתה כבר מן הכנסת הראשונה ב-46 מנדטים. בכל מערכות הבחירות יכול היה בן גוריון להקים בקלות ממשלה עם שותפים רצויים לו ולשלוט שלטון ללא מצרים.

האם זו הייתה דמוקרטיה? הקולות הרבים שקיבלה מפא" י היו תוצאה של שליטה טוטאלית בכל מערכות המדינה.

האמצעים, שהיו טובים כדי לשלוט על הישוב שקדם להקמת המדינה, היו יעילים פי כמה כדי להשפיע על דרך הצבעתם של מיליוני העולים חסרי הכל, שהגיעו לארץ לאחר הקמתה. הם נזרקו למקומות ישוב נידחים, חשופים לשרירות ליבם של מזכירי לשכות עבודה וקבלני קולות בבחירות. השלטון של מפא" י מחק בשיטתיות את הזהות התרבותית והדתית של העולים יוצאי ארצות המזרח. אך גם של עדות אשכנז. בשנים הראשונות למדינה העלאת הצגה ביידיש הייתה עבירה פלילית.

בן גוריון לא רצה טלוויזיה, אז לא הייתה טלוויזיה. הוא התנגד לכך שינהיגו יומני חדשות, אז ביטלו את יומני החדשות ברדיו הממלכתי, שהיה יחיד במדינה. הוא קבע סיסמה שכל ממשלה תהיה " בלי חרות ומק" י" וכך יכול היה לפעול בתחומים המדיניים, הצבאיים והכלכליים ללא ערעור. הוא גם לא נרתע מלהפעיל את השב" כ (שנקרא אז " שין בית" ) שהשתיל מכשירי האזנה אצל מנהיגי מפלגות יריבות. את האזרחים הערביים כלא בממשל צבאי. על היציאה למלחמת " קדש" ב-1956 החליט בעצמו.

מהפך? דמוקרטי?

המהפך של 1977 היה האירוע הדמוקרטי הראשון בתולדות המהפכה הציונית ומדינת ישראל. אך המהפך הזה לא הפך את ישראל למדינה דמוקרטית. יצחק בן אהרון, מן הדמויות המרכזיות של דור המהפכנים, הצהיר בליל המהפך כי הוא לא מקבל את דין הבוחר.

השלטון הפך להיות ימני, אך הידיים נשארו שמאליות. שלטונו של בגין לא הצליח לעקור את שרידי הטוטליטריות של מפא" י, שחלקם נותרו עד היום. אלה התבטאו ומתבטאים ברודנות המנגנון הביורוקרטי, בהיווצרות שכבת אליטות (במערכת המשפט, בכלכלה, באקדמיה), במונופולים פרטיים וציבוריים, באלימות של המשטרה, בפערים החברתיים, בהתנשאות השמאל האשכנזי.

במבט לאחור אי אפשר שלא להעריץ את המהפכנים שהקימו את המדינה. הם היו המיעוט שהוליך את הרוב, גם אם לא רצה בכך. כמוהם גם ה" פורשים" , שהיו מיעוט בתוך מיעוט, ובלי תרומתם לא הייתה קמה המדינה.

משאל עם ב-1948?

בן גוריון צדק כשאמר שצריך לעשות מה שרצוי לעם ולא מה שרוצה העם. אילו נערך משאל עם בשנת 1948 קרוב לודאי שרוב הישוב בארץ היה מצביע נגד. שנות המלחמה העולמית ואחריה (1939-1948) היו שנים של שגשוג כלכלי חסר תקדים בארץ ישראל. ב-1948 חששו רבים מן הסיכון הכרוך בהכרזת המדינה, חשש מוצדק נוכח הפלישה הצפויה של מדינות ערב. היו אז הרבה אלטרנטיבות מפתות – משטר בינלאומי, ערבות אמריקנית, כוח או" ם ואפילו השארת המנדט הבריטי. יהודים רבים בארץ העדיפו את הוודאות הזו על פני מימוש החזון הציוני. הדעות נגד הקמת המדינה רווחו גם בצמרת. ההכרעה על הכרזת המדינה התקבלה על חודו של קול.

מישאל ההינתקות

האם אפשר להקיש ממשאל 1948 (שלא היה) למשאל עם על ההינתקות (שכנראה לא יהיה)? בהחלט כן.

מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון היה המשך המפעל הציוני. רוב מחולליו הם חלוצים מן הציבור הדתי לאומי. המתיישבים היו ונשארו מיעוט. גם אם פעלו רוב הזמן בסמכות וברשות של ממשלות ישראל, הם עדיין מיעוט שהלך נגד הזרם.

תובעי המשאל מציבור המתיישבים מקווים אולי לנס, שהרוב יכריע נגד ובתקווה ששרון יקבל את הדין. הרב יואל בן נון אולי יותר ריאלי. בראיון עם ארי שביט ב" הארץ" אמר כי בתביעתם למשאל מגישים המתיישביםש את כניעתם. שרון מתנגד למשאל בכוונת מכוון כדי ליצור טראומה לאומית כזו שתשלול בעתיד כל נסיגה נוספת. המדברים בזכותו של שרון אומרים כי הוא מוכן להקריב את מתיישבי חבל קטיף כדי להיות חופשי לפעולה נגד הסכנה הקיומית הגדולה של אירן גרעינית. אולי.

אבל קיים חשש רציני שהמניע של שרון היה והנו לחלץ עצמו מהעמדה לדין על קבלת שוחד. אם כך הדבר פרוש הדבר שמדינת ישראל הלא דמוקרטית הפכה מכשיר בידי רודן נוסח בן גוריון. לא כדי להגשים את הציונות אלא כדי להרוס אותה.

ראה מורה דרך למטריקס נוסח ישראל

השופט המחוזי עודד גרשון מחיפה נתן תעודת כשרות למילה חדשה-ישנה בשפה העברית. הוא עשה זאת בדיון בתביעתה של עובדת סוציאלית, שתבעה אסיר שהשמיע לעברה מילה שהיא ראתה בה מילת גנאי.

השופט דחה את התביעה וקבע כי " לעתים נעשה שימוש בביטוי האמור דווקא כמחמאה" .

כשפרסמתי לראשונה פרשה זו כתבתי: לא אציין פה באיזו מילה מדובר. אומר רק כי מדובר במילה הלקוחה מן השפה הערבית, המתייחסת לערוות אישה. היא רווחה שנים רבות בלשון הדיבור כקללה. בשנים האחרונות שינתה המלה את צורתה ואת משמעותה המקורית וקיבלה משמעות חדשה.

בינתיים פחתו הדורות ובתכנית של ירון לונדון על השפה העברית נידונה מילה זו בהרחבה (הערה מאוקטובר 2009)

לדעתי מדובר במלה המונית, גסה, שיש בה יחס זלזול מקומם כלפי כל אישה באשר היא אישה. כיצד הפכה קללה בשפה הערבית למלה שבעיני שופט בישראל היא " כמחמאה" ?

גלגולי קללה

הקללה המקורית בשפה הערבית ועברה גם לעברת היתה "כוס אמק" דהיינו ערוות אמך. בתרבות הערבית די להשמיע קללה זו כדי לחטוף דקירת סכין. גם אחינו בני עדות המזרח רגישים מאד לכבודה של האשה. כבודה של בת מלך פנימה.

המלה המקורית, כפי שהייתה שגורה בלשון ניבול הפה, אינה מופיעה כמובן במילון אבן שושן הישן והטוב. מחבר המילון, אברהם אבן שושן, הקפיד על שמירת הלשון וניקיונה ולא כלל במילונו אלא לעתים נדירות מילים שהוא מכנה " המונית" .

גם מילון הסלנג של רפאל ספן, שראה אור בשנת 1965, אינו מזכיר אותה. המלה וכן הקללה בצורותיה השונות הנגזרות ממנה הופיעה לראשונה ב"מילון עולמי לעברית מדוברת" של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה. כאן היא מוגדרת כ"קללה חריפה מאד" .

לקסיקון הסלנג העבר והצבאי בהוצאת פרולוג מגדיר את המלה " כינוי (בוטה) לבחורה חטובה, "חתיכה"".

זהו מעבר מעניין. מקללה הפכה המלה לכינוי לאשה. כינוי משפיל לטעמי. כי הוא מתאר את האשה כאילו עצם מהותה היא ערוותה.

מלון " רב מילים" של שוויקה הצמוד למשמעויות המילים בשפה המדוברת, מגדיר אותה כ" המונית גסה" ומסביר: " כינוי זול ובוטה לנערה או לבחורה, בעיקר לבחורה יפה "חתיכה" (בהדגשת התאווה המינית שהיא מעוררת)" .

התלבטויות המילונאי

על ההתלבטויות שהיו לו אם לכלול במילונו את המילה סיפר לי עורך " רב מילים" , פרופסור יעקב שויקה:

" זה היה אחד המקרים הבודדים שבו היה לי וויכוח חריף עם הצוות שלי ב"רב מלים" , כשעמדו על הכללת המילה וגם מקורה במילון, והם ניצחו. אני מניח שגם צדקו.

" התנגדותי נבעה מכך שנולדתי במצרים, גדלתי בה עשרים שנה, ידעתי ערבית היטב, ומעולם לא שמעתי קללה כזאת נאמרת בקול, אפילו אצל החמרים והנבערים ביותר (למעט אולי אלה שחיים בעולם הזימה). קללה כזאת נחשבה כל כך חריפה ומשפילה שהייתה עלולה לגרור תגובות עלבון אלימות מאוד. בזמנו לא הצלחתי להפנים את המשמעות ה" נייטרלית" כביכול שהיא התחילה לקבל בשימוש הנפוץ בארץ. אינני שומע אותה כמעט בסביבתי הטבעית, אבל כשאוזני קולטת אותה כולי מתכווץ ואני מרגיש מושפל וזועם.

זיהום לשון הקודש

לשפה נתיבים משלה ואין זה מקרה ראשון שמילה משנה משמעותה בלשון הדיבור. אבל גם לאחר שינוי המשמעות היא נותרה לטעמי מילה מכוערת המתייחסת אל האישה כאל אובייקט מיני.

השאלה היא מה מביא שופט בישראל לקבוע הלכות לשון ולהכשיר שרצים לשוניים. האם לא ייתכן שיש נשים הרואות בכינוי הזה עלבון ואינן מקבלות אותה כמחמאה?

הייתי ממליץ לכבוד השופט לקרוא מה כתב הרמב"ם בנושא:

" יש לי גם הנמקה מדוע נקראה לשוננו זאת בשם לשון הקודש… כי בלשון המקודשת הזאת לא נקבע כלל שם לאיבר המשגל, לא של הגברים ולא של הנשים… הכוונה בזאת הייתה שלא ראוי להזכיר דברים אלה. לכן לא נקבעו להם שמות. אלה דברים שיפה להם השתיקה. כאשר יש הכרח להזכירם מתחבלים לכנותם בכינויים מביטויים אחרים" (מורה נבוכים חלק ג' פרק ט בתרגום מיכאל שורץ). ובמקום אחר אומר הרמב"ם " שכשם שאסור להגיד דברים מגונים כך אסור לשמוע אותם" ושאם אדם שומע דברים מגונים עליו לתת אצבע בתוך עוזנו (שם, חלק שלישי פרק מג).

ראה מילון חדש בשיטת תזארוס ומילונים אחרים

איננו מדברים עברית אלא ישראלית

לא אגזים אם אומר כי השם פולין מעורר צמרמורת בגופו של כל יהודי. פולין של פעם היתה בית היוצר לנשמת האומה. אלף שנים חיו יהודים בפולין.

כאן הקימו תרבות יהודית לתפארת. כאן גם נוצקה תרבות יידיש חילונית חדשנית אך מאד יהודית. כאן קמו בתי ספר שלמדו עברית ברמה ששום בית ספר ישראלי אולי לא הגיע אליה. כאן גם צמחה תנועת ז'בוטינסקי שקיימה קשרי אינטרסים עם השלטונות הפולנים, זכתה לסיוע בנשק בתחמושת ובאימונים. מכאן באו מנחם בגין ואברהם שטרן יאיר ורבים ממנהיגי הישוב.

עד שעלה הכורת הנאצי ושם קץ באבחת חרב חדה לכל היהדות המפוארת הזו. ולכולנו נותר – בצד האבל התהומי והאימה, גם השינאה לפולנים. על שיתוף הפעולה ששיתפו עם הרותח הנאצי. על כך שאולי איןם זה מקרה שעל אשמתה קמהו מחנות ההשמדה נוראים אושוויץ ובירקנאו. על שגם אחרי השואה נרצתחו יהודים בפוגרמים וגם באין יהודים ממשיכה האנטישמיות לחלחל שם כנחש צפע.

פולין האחרת

אך יש גם פולין אחרת. מעטים יודעים שמספר הפולנים חסידי אומות העולם שסיכנו חייהם להצלת יהודים גדול יותר ממבפרם בכל עם אחר. מעטים יודעים שיש היום בפולין עילית אינטלקטואלית העושה חשבון נפש על מה שהסידו הפולנים מאובדן היהודים.

הצצה מקרית לחלק זה של הפולניות נזדמנה לתיירים ישראליים, שמשון גרינפלד ובני משפחתו מירושלים וזה מה שסיפרו לי בשובם. .

מסע שורשים פרטי

" בעקבות הדור הצעיר שעשה את מסעות השורשים לפולין החלטנו – שתי אחיותי ואנכי – לעשות את מסע השורשים הפרטי שלנו.

" נסענו לעיירת הולדתה של אמנו, חמיאלניק. הורינו מיעטו לדבר על עברם ולא היה לנו שום מושג על העיירה. מה עוד שנתברר כי יש בפולין ארבע עיירות הנושאות אותו שם. שייטנו באינטרנט ומצאנו את העיירה שלנו. למדנו לדעת שזו הייתה עיירה שרוב תושביה יהודים (כ- 8000 מתוך 10000).

"לא נותר כלום"

" בקהילה היהודית בוורשה אמרו לנו שאין טעם לנסוע לעיירה הזו כי לא נותר שם אף לא יהודי אחד, אף לא שריד לעבר היהודי. בכל זאת החלטנו לנסוע. אחותי, שהיא פסיכולוגית במקצועה, סברה שחשוב לנו לראות גם את ה"אין" .

" יצאנו מווארשה במכונית שכורה עם נהג פולני דובר אנגלית. הוא היה נחמד מאוד וסבלני ביותר. כשהגענו לעיירה, הפנו אותנו לבית הקברות היהודי. מצאנו שטח ריק ובו שרידים של שני קברים ושלט רשמי בפולנית, מעוטר במגן דוד.

" בבית סמוך סיפרה לנו נערה צעירה, שסבא שלה סיפר לה שאכן היה בית קברות יהודי במקום. היא הפנתה אותנו לבית הכנסת שבמרכז העיירה.

טקס לציון המורשת היהודית

" יצאנו לכיוון בית הכנסת וכאן ציפתה לנו הפתעה גדולה. הגענו למקום בעיצומו של טקס שלאחר מכן נתברר כי נועד לציון קיום המורשת היהודית". הסיפור המופלא על
פולנים אוהבי יהודים. קהל רב שמנה כמה אלפים, צבא על פתח המבנה שנותר שלם מלפני המלחמה העולמית.

אלפי אנשים, , ישבו שעות  ראו הופעות ושמעו נאומים
" קיבל את פנינו סגן ראש העירייה, האחראי על "התיק היהודי" במקום והיסטוריון בהשכלתו. הוא הזמין אותנו לטקס שהתקיים אותו יום במרתף בית העירייה – מקום ששימש בית הספר היהודי לבנות לפני המלחמה (קרוב לוודאי שאמנו למדה בו). השתתפו באירוע שני מוזמנים מישראל – ניצול, יליד המקום מקיבוץ יקום, וכן הסופרת והמתרגמת מרים עקביא.

דוכנים למאכלים יהודיים

"
. לאחר מכן ירדנו שוב לבית הכנסת. האיזור כולו נסגר לתנועה. בדוכנים מכרו חלות, סופגניות ושאר מאכלים יהודיים. תלמידי בית הספר המקומי העלו מחזמר "מגילת אסתר". בסיפור המגילה שילבו שירים וריקודי עם ישראליים, וכן המחיזו את חדשי השנה העברית והחג המתאים לכל חודש. לאחר מכן נישאו נאומים על ידי נכבדים פולנים ועל ידי הנציגים מישראל.

כליזמרים שרים יידיש

" מסמר הערב הייתה הופעה של להקת כליזמרים ששרה ביידיש, כאשר בחלק מהשירים הקהל מצטרף. בבית הספר המקומי, הצמוד לבית הכנסת,

מופע להקות ביידיש

נערכה ארוחה שכללה מאכלים יהודיים לכמה מאות מוזמנים. קירות בית הספר היו מכוסים בציורים של מוטיבים יהודיים – שופרות, סוכות, חנוכיות וכדומה. האירוע כלו היה הזוי ובלתי נתפס.

פרחו תודות ליהודים

" סגן ראש העיריה הסביר לנו, שהעיירה מוקירה את תרומתם של היהודים לפיתוח המקום מבחינה כלכלית ותרבותית. הוא הצביע לדוגמא על עיירה סמוכה שלא היו בה יהודים לפני המלחמה והיא כיום עיירה המצויה בפיגור. הוא אמר: "תראה אותם ותראה אותנו". אכן המציאות עולה לפעמים על כל דמיון" .

תולדות המשפחה

"אמנו נולדה בחמיאלניק ב- 1910. בחמיאלניק היתה פעילות ענפה של תנועות הנוער הציוניות – כנראה לא בעידוד ההורים. בהיותה בת 12 עקרה המשפחה לוורשה. שני הבנים הבוגרים עלו לארץ (שמואל חי בארץ כשנתיים והיגר לאורוגוואי, ומאיר השתקע בחיפה וגר שם עד מותו – לפני כ- 10 שנים).

"בוורשה הצטרפה אמנו לתנועת גורדוניה. ובהיותה בה 23 עלתה לארץ, בניגוד לדעת הוריה ודעת רב הקהילה.

"אחותה מרים נורתה ברחוב עם בעלה ובנה. בעקבות זאת, ברחה אחותה הצעירה רניה מוורשה ללודג'. היא נלקחה למחנה עבודה צ'סטוחוב ועבדה שם במפעל תחמושות. עם גמר המלחמה, פגשה את שמואל פוטשר – חייל יהודי פולני שכל משפחתו הושמדה. הוא ערק מהצבא, הם נשאו ב- 1945, חיו 17 שנים בארגנטינה ואז עלו לארץ.

"אמי חיה בתל אביב כל ימיה. ב- 1944 נשאה לאבי שעלה מבז'יזי'ן עם משפחתו הציונית ב- 1925.

"היא נפטרה בערב ראש השנה תשס"ג, מייד לאחר הקידוש, כששלושת ילדיה ליד מטתה.

צילומים: באדיבות שמשון גרינפלד

קרא עוד על נוצרים אוהבי יהודים:

התאולוגיה הנוצרית של ואן דר הובן

הכומר המופלא שהציל אלפי יהודים

" עומס המחיר ומשקל הספרים". בסיסמה זו יצא מידען אלמוני ,צבי שורצמן, שנטל על עצמו משימה: לשחרר את התלמידים ואת ההורים מן העומס הכספי ומן המשקל הפיסי של ספרי הלימוד. מהר מאד למד כי הרעיון הטוב הזה ניתן למימוש  כמו מלחמתו של סנשו פנשו בטחנות הרוח.

צבי שורצמן [צילום זאב גלילי]

לפני כמה שנים, בגיל שבו אנשים כבר רואים את הפנסיה שבאופק, החליט שורצמן לעשות הסבה.   (" כל השנים הרגשתי שאני לא נמצא במקום הנכון" ). הוא פנה ללימודי מידענות. למד קורס שארך 400 שעות (" במקביל השקעתי עוד 4000 שעות" ). כיום הוא כבר מומחה ומסייע לאקדמאים לעשות הסבה בקורסים מטעם משרד העבודה.

הוא פיתח שורה של טכניקות באינטרנט, המאפשרות למי שמחפש נושא במנוע החיפוש " וגל" לקבל חמש תוצאות משמעותיות במקום 50 אלף תוצאות אקראיות. מרגע שגילה את פלאי האינטרנט הוא חותר בנחישות למימוש הרעיון של ביטול מוחלט של ספרי הלימוד. בניסיון לשכנע ברעיונותיו נפגש עם מנהלים ומורים, אנשי משרד החינוך, מומחי היי טק ועם מחברי ספרי לימוד. שורצמן משוכנע שיעלה בידו להביא למימוש הרעיון כי הוא כורח המציאות. (" לא איכפת לי מי יעשה את זה העיקר שייעשה. אין לי שום עניין כספי בפרוייקט" ).

800 ש"ח וחמישה ק"ג

שורצמן יזם סקרים לבדיקת המצב בתחום ספרי הלימוד וזה מה שהעלה. הוצאה ממוצעת של משפחה על ספרי לימוד מגיעה לכ-800 שקלים בשנה לכל תלמיד. כל תלמיד סוחב על גבו משקל של 4.25 קילוגרם בממוצע . ויש שמשקל התיק עם הספרים מגיע לחמישה קילו. (" הלכתי מבית ספר לבית ספר עם משקל ביתי ושקלתי" ).

הפתרון שמציע שורצמן כל כך פשוט ומובן מאליו עד שלא ברור מדוע איש לא יישם אותו עד כה. הרעיון הוא להעלות את כל ספרי הלימוד על מחשב. בסך הכל יש בארץ כ-3200 ספרי לימוד. בטכנולוגיות של היום ניתן לבצע את העבודה בפחות משנה. רוב הספרים מצויים כבר היום במדיה דיגיטלית ואת האחרים ניתן לסרוק במהירות וביעילות.

ברגע שיהיה מאגר כזה של ספרי לימוד יוכל כל תלמיד להוריד לעצמו, במחשב ובמדפסת שבביתו, כמה דפים הדרושים ללימוד ולתרגול לאותו יום לימודים, או לאותו שבוע. תלמידים חסרי מחשב יוכלו לקבל את הדרוש להם באמצעות מחשב בית הספר או בתמורה לאגורות בודדות בתחנות מיוחדות שיתפתחו (" כמו חנויות המספקות שרותי מכונת צילום" ).

גמישות בבחירת ספרים

המורה יוכל לגלות גמישות רבה בבחירת ספרי הלימוד. כיום, בגלל העלות הגבוהה של הספרים, לא יעיז מורה להורות על החלפת הספרים, אם הוא מגלה שהכיתה ברמה נמוכה מדי או גבוהה מדי בשביל הספר שנרכש. המורה יוכל גם לבחור פרקים שונים מספרים שונים ולייעל בכך את ההוראה.

מחברי הספרים יוכלו לעדכן את ספריהם בכל יום. כיום מתיר משרד החינוך להוציא מהדורה חדשה של ספר לימוד רק אחת לחמש שנים. ספרים שנכללו בהם שגיאות או שטעונים עדכון צריכים להמתין שנים לתיקון.

למחברים זה ישתלם

השאלה הראשונה המתעוררת לגבי תכניתו של שורצמן היא מה בדבר זכויות היוצרים של הספרים הקיימים ואיך יתוגמלו המחברים בעתיד.

לגבי העתיד הבעיה פשוטה יחסית ומחברי הספרים ירוויחו יותר ממה שהם משתכרים עכשיו. כיום, על כל ספר שנמכר באופן חוקי נמכרים עוד ארבעה ספרים משומשים, שהמחברים והמו"לים אינם מרוויחים מהם פרוטה. זכויות המחברים והמו"לים מופרות גם באורח ממוסד על ידי כל מיני מוסדות חינוך. אלה מצלמים קטעי ספרים, כורכים את הקטעים לספרי כילאיים ואינם משלמים פרוטה לבעלי הזכויות.

בעתיד יתוגמל המחבר על ידי הגוף שיספק את הספרים לבתי הספר, משרד החינוך או גורם מסחרי. השיטות לגביה פשוטות. ניתן לגבות תשלום עבור כל כניסה לאתר המספק את הספר. ניתן גם לקבל מכל בית ספר תשלום גלובאלי (כ-250 שקל לכל תלמיד) על הזכות להיכנס לאתר. השיטה הזו כבר נהוגה באוניברסיטאות רבות שבהן יכול כל תלמיד להוריד מידע המסופק על ידי חברה לאספקת מידע.

גם לגבי הספרים הקיימים במחזור, אומר שורצמן, יש פתרון קל יחסית. זכויות היוצרים על חלק נכבד מספרי הלימוד נמצאים כיום בידי משרד החינוך, או גופים ציבוריים כמו מט"ח, שהוציאה לאור כשבע מאות ספרים, מכון ויצמן, האוניברסיטה הפתוחה ועוד.

התכנית זכתה להרבה מחיאות כפיים ושבחים, נידונה בוועדת החינוך של הכנסת והכל דיברו גבוהה גבוהה על חשיבותה. חלפו שנים והילדים עדיין סוחבים ספרים כבדים בילקוטיהם וההורים נאנקים תחת מחיריהם. תנחשו למה.