בעל המאה או בעל המעה הוא בעל הדעה

בקטע שפרסמתי כאן לפני כמה שבועות על מצב העיתונות כתבתי ש"בעל המאה הוא בעל הדעה" . רוצה לומר: מוזס, שוקן או נמרודי לא רק סופרים את הכנסותיהם אלא גם קובעים את התכנים בעיתוניהם.

אחד הקוראים הגיב: צריך לומר "בעל המעה" כמו "מעות חיטין".

מיהרתי לבדוק ולהפתעתי גיליתי כי בכל ספרות חז"ל אין בנמצא לא "בעל המאה" ולא "בעל המעה" .

בדיקה מילונית העלתה כי המונח "מעה" , שמקורה ארמי, מתייחס בדרך כלל למידות קטנות – גרגר, פרור, חלק קטן. גרעין פרי – של אבטיח או של תפוח (אבותינו לא הכירו את גרעינו הענק של האבוקדו).

מאידך, המונח "מאה" מבטא בדרך כלל ערכים גדולים: "מאה אמה ארכו" , "בן מאת שנה" , " אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד" , "הודאת בעל דין כמאה עדים" .

מתקבל אפוא על הדעת שהביטוי "בעל המאה הוא בעל הדעה" הוא הפתגם ה"נכון" , מבחינת ההיגיון הפנימי של השפה.

אבן שושן מביא אותו במילונו ומציין "פתגם עממי" , השייך ללשון העברית החדשה.

חיפשתי שוב במקורות והפעם בדקתי את מאגר השו"ת של בר-אילן. וכאן אכן מצאתי מציאה.

ב"פסקי דין ירושלים" מצאתי שתי תשובות העוסקות בשאלת היחסים בין משגיח כשרות לבין בעל הבית. בפסק דין אחד נאמר "ולא פשוטה היא בעיית השכר שמקבל המשגיח ישירות מבעל המקום ולא מן הרבנות וקיים חשש שבסופו של דבר "בעל המאה הוא בעל הדעה" (הגרשיים במקור – ז.ג.).

בעל המאה הוא העל הדעה מול הארץ עמוס שוקן העין השביעית (cc-by-nc-sa)

בעל המאה הוא בעל הדעה מו"ל עמוס שוקן העין השביעית (cc-by-nc-sa)

והמסקנה: העם יצר פתגם נאה שנקלט במידה כזו עד שהוא נשמע כאילו מקורו בחז"ל. דיינים בני ימינו מצאו בביטוי זה יתד להיאחז בה כדי לפסוק.

אך דעתי לא נחה מן המסקנה הזו. הפתגם נשמע מתוחכם מדי מכדי שהשפה הישראלית תמציא אותו. ואז עלה בדעתי שאולי מקורו ביידיש. ואכן חיפוש באוצר הלשון היידית של סטוצ'קוב העלה כי אכן זה המקור. "וער עס האט די מאה דער האט די דעה" . כלומר: בעל המאה הוא בעל הדעה.

קטגוריות: חז"ל, יידיש, לשון | תגובה אחת

מקור המנגינה ל"ירושלים של זהב"

"לא רק 'ירושלים של זהב' גנוב, גם
המולדת שלכם שייכת לפלשתינאים"

תגובה זו היתה אחת התוצאות של הכותרת הסנסציונית שפירסם ההיסטוריון החדש תום שגב ב"הארץ * אליהו הכהן: "המכתב של נעמי שמר מונח אצלי יותר משנה ויעצתי לגיל אלדמע שלא לפרסמו * נעמי שמר היא יוצרת גדולה שאינה זקוקה להשראה משיר באסקי * אין בירושלים של זהב אפילו 8 טקטים מן השיר הבאסקי

ביום השואה יצא עיתון "הארץ" בכותרת ראשית שנפרשה לרוחב כל העמוד: "נעמי שמר התוודתה לפני מותה: לקחתי לחן 'ירושלים של זהב' משיר באסקי".

הידיעה התבססה על מכתב שכתבה נעמי שמר, לפני למעלה משנה, למלחין גיל אלדמע, בהיותה על ערש דווי.

מה היה שיקול הדעת של "הארץ" לתת כותרת ראשית כזו? האם זה חלק מתהליך מתיחת הפרצוף של העיתון, הנתון בקשיים ומחפש סנסציות? האם זה כשלון של עורך חדשות לא מנוסה? האם התכוון תום שגב, "היסטוריון חדש", לשחוט עוד פרה קדושה ציונית?

באתר y-net. פורסמו 354 תגובות לידיעה שהועתקה מן הארץ. רובן מלאות אהבה לנעמי שמר וביטויי בוז להארץ. היו אף שהצהירו כי הם מתכוונים לבטל את המינוי על העיתון.

אך היו גם תגובות כמו:
• "לא רק השיר גנוב גם המולדת שלכם גנובה… היא כמו ירושלים שייכת לפלסטינים".
• * "עוד ימנית קיצונית נתפסה בשקר וגניבה"
• "לחן בינוני מילים רדודות רוויות פאתוס ולאומנות שעבר זמנה".
• "משוררת ההתנחלויות גנבה שיר"

"שיר ללא אבא"

פניתי לחברי אליהו הכהן, המומחה מספר 1 לזמר הישראלי, וביקשתי לשמוע את דעתו בעניין.

אליהו הכהן: "מאחר שאני מוזכר במכתב של נעמי שמר, אספר לך את הסיפור כולו. עוד לפני שנעמי שמר כתבה את ירושלים של זהב שידר ישראל דליות תכנית 'שירי עמים' בקול ישראל, כל שבת בצהריים. פעם שידר שיר עם באסקי, "פלו חוספה", המדבר על איזו אישה שנולד לה ילד והאב מתכחש לאבהותו. גם לשיר הזה אין אבא. זהו שיר עממי. מי שהשמיע אותו שמע אותו מפי אמו ששמעה אותו מפי אמה.

אליהו 001

                                                                       אליהו הכהן [צילום: דליה הכהן}

"הזמרת נחמה הנדל ז"ל שמעה את השיר אצל ישראל דליות והחליטה להקליט את השיר כמות שהוא, כשיר עם בסקי. נחמה הנדל הייתה ביחסים טובים עם נעמי שמר. הן נהגו להיפגש, לבשל יחד ולפטפט. באחת הפגישות השמיעה נחמה הנדל את השיר באוזני נעמי שמר, וכמו שהיא כותבת במכתבה: 'הוא נכנס לי באוזן אחת ויצא בשניה'.
"נעמי נכנסה ללחץ"

"ב-1967 פנה גיל אלדמע לנעמי שמר וביקש ממנה לכתוב שיר לפסטיבל הזמר. היא הבטיחה לאלדמע לכתוב לו שיר על ירושלים, אבל זה לא הלך לה. היא נסעה לירושלים הלוך ושוב, לא הצליחה להוציא מתוכה שיר והדבר הכניס אותה ללחץ.

"היא באה לגיל אלדמע ואמרה לו: 'לא הולך לי לכתוב שיר על ירושלים'. אלדמע השיב לה: כתבי שיר על כל נושא אחר. לאחר עשרים וארבע שעות היא באה עם 'ירושלים של זהב'.

"זמן מה לאחר שהושמע 'ירושלים של זהב' לראשונה שידר ישראל דליות את תכניתו 'שירי עמים' והצביע על דמיון מסוים בין השיר הבאסקי לבין ירושלים של זהב.

גיל אלדמע ויקישיתוף

"מהו שיר עברי"

"בראשית שנות השבעים נתתי הרצאה שנשאתי ב-300 קיבוצים ומושבים. נושא ההרצאה היה: 'מהו שיר עברי'. מתי נחשב שיר למקור; מתי השיר נכתב בהשראה של מקור אחר; מתי נגנב מקור ומה ההבדלים. הבאתי עשרות דוגמאות: 'עלי גבעה', 'בין נהר פרת ונהר חידקל', 'אנו נהיה הראשונים', 'חושו אחים חושו' ועוד שירים רבים.

"הראיתי שיש שירים שבהם יש למנגינה מקור השראה. בשירים אחרים יש השפעה ויש מקרים שבהם המנגינה העברית זהה לגמרי למנגינה של השיר הלועזי. יש עשרות שירים כאלה. אין ארץ באירופה שלא שאבנו ממנה השפעה בתחום הזמר העברי.

"יוצרת גדולה"

"בסוף כל הרצאה השמעתי הקלטות של שני שירים. האחד "קומה אחא" – השמעתי אותו עם מקהלה של אלף רוסים. זה נשמע כמו שיר רוסי ממש, אך מסתבר שדווקא כאן ההשפעה הפוכה. השיר נכתב בעין חרוד. אחד היורדים מהארץ של שנות העשרים הביא את השיר לרוסיה והרוסים אימצו אותו ומאז הוא נחשב שיר רוסי.

"השיר השני שהשמעתי היה 'פלה חוספה' הבאסקי בביצועה של נחמה הנדל. אמרתי אז שלמרות שיש קווי דמיון בין השיר הזה לבין 'ירושלים של זהב', הנה נעמי שמר היא יוצרת גדולה שאינה צריכה השראה משיר באסקי.

"המקרה של נעמי שמר שונה מכל הדוגמאות שהבאתי להשפעת מקורות זרים על הזמר העברי. ראשית מדובר רק בבית הראשון של ירושלים של זהב. ההמשך הוא יצירה מקורית של נעמי שמר. וגם בבית הראשון המקצב שונה לגמרי מזה של השיר הבאסקי.

"נעמי שמר כעסה"

"יום אחד הגיעה לנעמי שמר השמועה על הדברים שאני נושא בהרצאותיי. היא כעסה מאד והדבר הגיע לאוזניי.

"הרמתי טלפון לנעמי שמר ואמרתי לה: קודם כל אני מזמין אותך להרצאות שלי. בואי תשמעי ותשפטי. היא ענתה לי: אני מבקשת שתפסיק עם זה. אל תזכיר את השיר הבאסקי.

"התגובה שלה נראתה לי מופרזת. אבל מתוך כבוד לנעמי שמר הוצאתי את הקטע הזה מהרצאותיי.

פגישה משפחתית

"כל השנים שררו יחסים טובים מאד ביני לבין נעמי שמר. היא הייתה מבקרת בביתי, היא הכירה את הבנות שלי ואפילו הזכירה אותי בכמה מן השירים שלה. פעם גם ביקרתי בביתה ונפגשתי עם משפחתה. בפגישותינו מעולם לא הזכירה, אפילו במילה אחת, את הנושא.

"שלושה שבועות לפני מותה התקשרה אלי בטלפון ואמרה לי שהמאמר שפרסמתי בכתב העת 'עתמול' על חנינא קרצ'בסקי, אחד מראשוני המלחינים, הוא פנינה.

"שבוע אחרי אותה שיחת טלפון התקשר אלי גיל אלדמע ואמר שקיבל ממנה מכתב והוא רוצה לשלוח אותו אלי בפקס. זה היה
כאמור לפני יותר משנה. מאז המכתב הזה מונח מאז אצלי במגרה.

"אמרתי אז לגיל אלדמע: נעמי לקחה את הענין של ההשפעה הבאסקית על שירה באופן הרבה יותר רציני מכפי שהוא. אני מציע שתגנוז את המכתב למרות שהיא מתירה לך לפרסם אותו.

"כל הזכויות שלה"

"כל מיני אנשים שרואיינו בטלוויזיה כבר אמרו שהיא צריכה להחזיר את התמלוגים. זה שטויות. גם אם יימצא איזה באסקי שיטען כי המנגינה שלו, הרי לפי חוק זכויות יצורים רק אם יש שמונה טקטים רצופים בשיר הלקוחים משיר אחר, זה נחשב לגניבת זכויות. אין בירושלים של זהב שמונה טקטים רצופים הלקוחים מן השיר הבאסקי.

"מה עשתה בסך הכל? שמעה שיר עם באסקי שלא היה ידוע בשום מקום בעולם וקלטה אותו באורח תת הכרתי. בירושלים של זהב היא שידרגה את השיר הבאסקי. אפילו אם השתמשה באיזה יסודות שישנם בשיר הבאסקי יש לה את מלוא הזכויות על השיר שלה.
"הרי אפשר לומר שגם המילים בירושלים של זהב אינן של נעמי שמר. י'רושלים של זהב' זה התכשיט שנתן ר' עקיבא לרעייתו רחל וזה לקוח מן המדרש. 'לכל שיריך אני כינור' לקוח מיהודה הלוי. 'העיר אשר בדד יושבת' זה מתוך מגילת איכה. ושירושלים 'צורבת את השפתיים' נמצא באיזה שיר של יהודה קרני שאני בטוח שנעמי שמר לא קראה. האם מישהו יאשים אותה גם בגניבה ספרותית".

למה כתבה המכתב

שאלתי את אלי הכהן מדוע לדעתו הכחישה נעמי שמר כל השנים את העניין? ולמה לבסוף כתבה את המכתב שבו היא מודה בחטא המדומה שלה?
הכהן: "השיר הזה זכה לתהודה מעבר לכל שיר אחר. תורגם לכל השפות הושמע בביצוע זמרים בכל העולם. כל השנים חששה להודות בהשפעת השיר הבאסקי עליה אף שזו הייתה השפעה לא מודעת. כשנתגלה לה העניין היא תפסה את עצמה והתייחסה לזה בחומרה יתרה. אילו ב-1972 הייתה מודה שאכן הושפעה מן השיר לא הייתה נופלת שערה משערות ראשה.

"על הסיבות לכתיבת מכתבה איני יכול אלא לשער. היא הייתה בחינת שכיב מרע. זה היה נטל שהיא רצתה להוריד מעליה. זה היה רבב זעיר שהיה מונח על מצפונה. על הרבב הקטן הזה הסתכלה בזכוכית מגדלת. המצפון שלה עבד שעות נוספות. אמרה לעצמה אני לא אצא מן העולם הזה ואשאיר את זה פתוח.

מקור המנגינה של "התקווה"

כולם סבורים כי מקור המנגינה הוא ביצירה של המלחין הצ'כי בדז'יך סמטאנה. זו טעות. מקור המנגינה הוא בשיר רומני שנקרא "העגלה והשוורים". את המנגינה הביא לארץ אחד מאנשי העליה הראשונה, שמואל כהן שמו. המנגינה היא קצבית והוא התאים אותה למלים שחיבר נפתלי הרץ אימבר. התוצאה הסופית הייתה שונה מאד מן המקור הרומני אך היא ללא ספק הבסיס ללחן של התקווה.

מי חיבר את "בגליל בתל-חי

השיר "בגליל בתל-חי" הוא אחד השירים ההרואיים של הציונות. היו שרים אותו בעמידת דום והתייחסו אליו כמעט כאל המנון.

שנים סברו הכל כי השיר חובר על ידי זאב ז'בוטינסקי ומשפחת ז'בוטינסקי קיבלה אף תמלוגים עליו. בסידרת תכניות ששידר אלי הכהן ב"קול ישראל" בשנת 1963 הוא גילה כי השיר חובר על ידי אבא חושי.

אבא חושי ויקישיתוף

זה היה גילוי מפתיע מאד כי חושי היה רחוק מאד משירה. הוא החל דרכו בארץ כפועל נמל הפך עסקן, מראשי מפא"י, ממייסדי ההסתדרות, ממקימי בית אלפא, חבר כנסת וכראש עיריית חיפה. הקים את "פלוגות הפועל", קבוצת בעלי אגרוף שהשליטו סדר ומשמעת באלימות, במפלגה ומחוצה לה.

קטגוריות: זמר עברי, לשון, תקשורת | תגים: , , , , , , | 10 תגובות

כיצד העלימה העיתונות הבריטית את השואה


על הבריטים אפשר לומר מה שאמר אותו יהודי שהספיד את הרשע של העיירה, שעשק יתומים ואלמנות: " גנבת, שדדת, עשקת אבל היית צדיק גדול לעומת אביך" .

הבריטים היו צדיקים גדולים לעומת הצרפתים, הפולנים והאוקראינים. אבל גם הם היו מנוולים לא קטנים ולא מהם נשמע הטפות מוסר.

הבריטים היו שותפים פסיביים לשואה בכך שנעלו את שערי הארץ בפני יהודים, בתקופה שניתן היה עדיין לחלץ את יהודי אירופה מן התופת. הם גם עשו הכל כדי להסתיר את השואה.

אריה קיזל, דוקטוראנט צעיר מן החוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת חיפה, סיפר לי על מחקר מעניין שבו בדק את סיקור השואה במכובד שבעיתוני בריטניה, ה" טיימס" הלונדוני.

לפני המלחמה קבע " טיימס" כי רדיפת היהודים בגרמניה היא ענין גרמני פנימי. העיתון חזה אז שהיטלר הינו בעל סיכויים להפוך למדינאי קונסטרוקטיבי ומכובד.

השמדת יהודי הונגריה, זכתה ב" טיימס" , ב- 6 ביולי 1944, לידיעה קטנה בעמוד 5, תחת הכותרת " היהודים של הונגריה" .

ב- 8 ביולי התפרסמה שוב ידיעה קטנה, בתחתית עמוד 3, תחת הכותרת " גורל יהודי הונגריה" . הידיעה מופיעה לצד תמונתו של ילד מחייך בפרסומת הקוראת לסייע לכנסיות לונדון, אחרי ידיעה על ממשלה חדשה ביוגוסלביה. רק בכותרת המשנה צויין: " רצח בתאי הגזים" .

ב- 15 ביולי מופיעה, בעמ" 4, בתחתית העמוד, ידיעה קטנה על " טבח ביהודי הונגריה" . ב- 22 ביולי, בתחתית עמ" 3, מופיעה ידיעה בת 8 שורות תחת הכותרת " יהודים בהונגריה" . נאמר בה כי " הטבח ביהודים השפיע על המצב הכלכלי בהונגריה" .

ב- 19 באפריל מפרסם העיתון תמונות הרוגים ראשונות מבוכנוואלד. למחרת הוא מקדיש מאמר מערכת תחת הכותרת " הקורבנות" . המאמר מגנה במילים חריפות את הזוועות שעוללו הגרמנים, אבל לא מזכיר כלל שמדובר ביהודים.

אירועים מרכזיים כמו שחרור מיידאנק, שחרור אושוויץ-בירקנאו וכן גילוי אלפי גופות של הרוגים ובהם ילדים רבים לא זכו לסיקור ראוי.

קשה שלא להתרשם – אומר קיזל – כי היה קשר ישיר בין רצונה של ממשלת בריטניה שלא להעלות על סדר היום הציבורי את נושא פתיחת שערי פלשתינא בפני הפליטים היהודים, לבין אי העלאת נושא מצוקתם של יהודי אירופה לכותרות.
עוד סיפורים על הגר פון מנשטיין

מאז פרסמתי כאן את הסיפור המופלא על גר הצדק, הרוזן אברהם בן אברהם פון מנשטיין, שהיה דודו של הגנרל הנאצי הידוע, לא חולף שבוע מבלי שיתקשרו אלי קוראים הקשורים באישיות המופלאה הזו.

הקוראת רחל פרי חן מירושלים כותבת לי: בעלי ז" ל היה תלמידו של הרוזן בסמינר בוירצבורג בשנים 1935-1937. הוא הכיר את הברון מקרוב והיה מבאי ביתו. הם ניגנו יחד בשלישיה. הרוזן שלח לבעלי המנוח גלויה ב-10 במאי 1937. בגלויה ניכרת גישתו העדינה האדיבה והחברית לתלמידו. האיש הזה היה גדול. הוא עשה דרך ארוכה עד שנהיה אחד מאתנו ובמיוחד אחר כך כשחי חיים יהודיים שלמים יחד עם אשתו" .

הרב זאקו גרינוואלד מספר לי כי הוריו היו בקשרי ידידות עם הרוזן הגר שנתן להם כמתנת נישואים ציור עליו כתב בעברית ובלועזית את תאריך נישואיהם – כד ניסן תרפה 29.4.24.

מיכאל שנברגר, ארכיבר באחד הארכיונים הגדולים של וירצבורג, טרח ומצא את תיקו של הגר פון מנשטיין בין תיקי הגסטאפו. מעניין יהיה לדעת מה יתגלה מהם.

וכדי להשלים את התמונה שלח לי רב הקהילה של וירצבורג, יעקב אברט, תמונה של הרביעיה עליה נצח פון מנשטיין.

מאמר מסכם על הגר פון מנשטיין ראה

קטגוריות: שואה | תגובה אחת

פרשת טנטורה כדוגמא לקידום אקדמי

כתוב מחקר המוכיח שלישראל אין זכות קיום * אתה תוזמן להופיע על כל במה ומאמריך יפורסמו בכתבי עת בכל העולם * איך הפך ד"ר אילן פפה לחסין פיטורים מאוניברסיטת חיפה * פרופסור יואב גלבר: " הוא התגייס לשרות התעמולה הפלסטינית בגלוי ובלב שלם" * בעקבות העבודה של תדי כץ גילו גם הפלסטינים שהיה טבח בטנטורה

רבים חושקים בקריירה אקדמית. הם רואים רק את הזוהר שבקריירה: מישרה של 8 שעות הוראה בשבוע (ובדרגים גבוהים אף פחות מזה), שנת שבתון, נסיעות לחוץ לארץ, הופעות בתקשורת, פרסים, תהילה, שכר, מענקים, מלגות ומה לא.

אלה שנועדו מטבעם לקריירה כזו יודעים כי זו כרוכה בעבודה מפרכת, בלחץ אינסופי להוכיח עצמך בפרסום מאמרים וספרים. בלחץ של תלמידים וחברים למקצוע. בנסיעות מייגעות לכינוסים. והמסלול קביעות ארוך: תואר דוקטור ופוסט דוקטוראט, מרצה, מרצה בכיר, פרופסור, פרופסור חבר, פרופסור מן המנין.

רק מי שמגיע לדרגת מרצה בכיר עשוי לקבל קביעות על ידי ועדה מיוחדת. אך לא כל אחד זוכה, גם אם עלה לדרגת פרופסור. הוא צריך להוכיח עצמו שוב ושוב פרסומים אין קץ.

אילן פפה.שיטת הקידום רשומה על שמו

"על ישראל להתפרק מרצון" . אילן פפה.ויקישיתוף


אבל יש דרך קצרה להגיע לקביעות. אפשר לקרוא לה שיטת אילן פפה. כל מה שעליך לעשות הוא לכתוב שישראל היא מדינת אפרטהייד, שהיא מדכאת את הפלשתינאים, שאין לה בכלל זכות קיום. תמיד יימצא כתב עת בינלאומי שיפרסם את מאמריך. בכל כינוס מדעי (או " מדעי" ) תוזמן כאורח כבוד. והחשוב ביותר: ברגע שתאומץ על ידי הקהילה המדעית האנטי ישראלית בעולם יש לך תעודת ביטוח נגד פיטורין.

עובדה. ד" ר אילן פפה – שהאיץ את חרם מרצי האוניברסיטאות בבריטניה על ישראל – הוא בעל חיים מוגן. ונשיא אוניברסיטת חיפה, פרופסור אהרון בן זאב, במקום לשלוח לו מייד מכתב פיטורין מכריז כי על פפה להתפטר.

ואילו פפה – כמו מקצוען המחזיק בני ערובה – אומר : " המרצים בבריטניה מנסים להגן עלי" . ועוד הוא מבטיח כי אם רק יחזירו את התואר לסטודנט תדי כץ – שכתב עבודה שנפסלה על טבח שלא היה בטנטורה – יבוטל החרם.

על משנתו של פפה ורמתו המדעית כותב אחד ההיסטוריונים החשובים של התקופה, פרופסור יואב גלבר: " במאמריו האחרונים (ויתר פפה) לגמרי על המסכה האקדמית והתגייס לשרות התעמולה הפלסטינית, בכתב ובעל פה, בגלוי ובלב שלם" .

משנתו של פפה

כמה ציטוטים מתוך הרצאה שנשא פפה לפני חודש בנושא " האידיאולוגיה הציונית" , יש בה כדי ללמד עם מי יש לנו עסק.

  • בשנת 1922 קבוצה של מתיישבים יהודים ממזרח אירופה הקימה מדינה שבדרך, על כידונים בריטים, וקיוו כי ישמרו מובלעת " לבנה" בלב העולם הערבי.
  • השואה דלדלה את מאגר היהודים הלבנים. המנהיגות היהודית המזרח אירופאית החליטה לייבא כמיליון יהודים ערבים והעבירה אותם תהליכי דה-ערביזציה.
  • אם המובלעת הפוסט קולוניאלית האירופאית האחרונה תיפול בחרב (ולא תתפרק מרצון ותהפוך למדינה שוויונית ואזרחית), היא תוחלף על ידי משטר של נקם, לאומנות וקיצוניות דתית.
  • כאשר התרחיש הבלתי נמנע הזה יקרה, חשבון העוולות יהיה כה ארוך וכבד, עד כי יהיה זה בלתי אנושי לדרוש מתינות (מצד הערבים כלפי הישראלים).
  • מי שתומך כיום בזכות השיבה, תמיכה מלאה, מאמין שהחלון (של פתרון בדרכי שלום) עודו פתוח. מי שמבין זאת יודע את הפער בין עוצמת הפשע שבוצע בשנת 1948 לחולשת תאוות הנקם הפלסטינית.
  • ללא הכרה ישראלית בזכות השיבה ומימושה בצורה שתתקבל על דעת הפליטים, כל ניסיונות הפיוס יתמוטטו, כפי שאכן כבר ארע בתהליך אוסלו.

ועל הרצאות כאלה מקבל ד" ר פפה משכורת מן המיסים שאנחנו משלמים.

אך אנו עוסקים בקריירה אקדמית ופרשת טנטורה היא דוגמא טובה לכך.


הטבח שלא היה בטנטורה

הפרשה החלה בשנת 2001. השמחה שרתה אז במעונם של ההיסטוריונים החדשים.  תדי כץ, תלמיד לתואר שני בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון  באוניברסיטת חיפה, כתב עבודת גמר שבה נעץ עוד מסמר בארון טוהר הנשק של הציונות. הוא גילה טבח שביצעו כביכול חיילי גדוד 33 של חטיבת אלכסנדרוני בתושבי טנטורה, במהלך מלחמת השחרור. בעבודה נכתב כי לאחר שנכבש הכפר (שלחוף הים, בין נתניה לחיפה) טבחו חיילי היחידה 150 עד 200  אזרחים לא חמושים מתושבי הכפר. העבודה התבססה ,לדברי מחברה, על עדויות מוקלטות של תושבי הכפר לשעבר ושל לוחמי אלכסנדרוני. היא נבדקה על ידי המנחים והסטודנט המצטיין  קיבל ציון 97.

ותיקי החטיבה שראו עצמם נפגעים מן הפרסום החליטו להגיש תביעת דיבה על סך 1.1 מיליון ש"ח נגד מחבר העבודה ונגד אוניברסיטת חיפה.  בתביעה, שהוגשה באפריל 2002,  באמצעות עורך דין גיורא ארדניסט, נאמר כי  המחבר הוציא את דיבת התובעים רעה וכי הוא ציטט  את העדויות של תושבי הכפר בצורה מגמתית ושיקרית כדי לחזק את התאוריה של הטבח. עוד נאמר בתביעה כי החוקר לא טרח לבקש את תגובתם של  קצין המבצעים ומפקד גדוד 33 של חטיבת אלכסנדרוני שפיקדו על הכיבוש.

במהלך הדיון בבית המשפט, הושמעו ההקלטות עליהן התבסס מחקרו של טדי כץ.  לטענת פרקליט התובעים  הציטוטים שמביא תדי כץ בעבודתו אינם  תואמים את אלה שבקלטות.

בעקבות הגשת התביעה הגיעו פרקליטי הצדדים להחלטת פשרה בה נאמר כי טדי כץ יפרסם על פני חצי עמוד  בשני עיתונים יומיים את ההודעה הבאה:

"לאחר ששבתי ובדקתי את הדברים , ברור לי מעל לכל ספק כי אין כל יסוד לטענה  שבוצע בטנטורה  הרג של אנשים, לאחר כניעת הכפר על ידי לוחמי אלכסנדרוני, או על ידי כוח אחר מהיישוב העברי. הדברים שנכתבו על ידי הובנו כנראה שלא כראוי, שכן לא התכוונתי לומר שהיה טבח בטנטורה. הנני מאמין לאנשי חטיבת אלכסנדרוני, אשר הכחישו דבר הטבח מכל וכל. אני מביע את התנצלותי בפני כל לוחמי החטיבה ובני משפחותיהם".

עוד בטרם קיבל הסכם הפשרה אישור של בית המשפט ביקש כץ לחזור בו. הוא טען כי חתם על הסכם הפשרה ברגע של חולשת הדעת,  כשהיה נתון ללחץ בני משפחתו לסיים את ההדיינות המשפטית הפוגעת בבריאותו.

שופטת בית המשפט המחוזי דרורה פלפל  דחתה את בקשתו של כץ והסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין.


טנטורה בעיניהם של הפלסטינים

עד פרשת תדי כץ לא ידעו הפלסטינים  שטבחו בהם בטנטורה. אחרי ההתפוצצות הפרשה הם החלו לעשות בה שימוש תעמולתי  רב.

אני עוקב בקביעות אחר המתפרסם ב"אתר הזיכרון הפלשתינאי" . ממעקב זה אני למד כי טנטורה הפכה בעקבות התפוצצוץ פרשת טדי כץ לזירת טבח. כבר כתבתי כאן שהאתר הזה עשוי לעילא ולעילא גם מבחינה טכנית וגם מבחינת התוכן. בפרק על טנטורה יש – כמו בפרקים על כל ישוב בארץ – פרוט של האוכלוסייה שהייתה במקום לפני בריחת הערבים, תאור הטבע והנוף וכן עדויות (חדשות) על הטבח כביכול ועל החיים בכפר.

 

 צילום אווירי של אזור טנטורה מתור אתר הזיכרון הפלסטיני. עד לפרסום המחקר המזוייף לא טענו הפלסטינים כי היה במקום טבח.

צילום אווירי של אזור טנטורה מתור אתר הזיכרון הפלסטיני. עד לפרסום המחקר המזוייף לא טענו הפלסטינים כי היה במקום טבח.

בספר האורחים של האתר מצאתי את המכתב הבא: " אני פלסטיני המתגורר בכפר פרדיס לא הרחק מטנטורה… טנטורה נגנבה מאתנו ב-1948 אבל אנחנו נחזור אליה בשנת אלפיים ו…" . כך כותב ערבי ישראלי.

באתר שפע של תמונות מטנטורה בעבר ובהווה. התמונות הישנות מציגות כפר דייגים קטן ועלוב למראה. התמונות החדשות (המסופקות לאתר על ידי ישראלים וערבים ישראלים) יותר אטרקטיביות והן כוללות אתרים ארכיאולוגיים וצילומי נוף יפים. למפעילי האתר יש בעיה עם הצגת העבר הפלסטיני. כל התמונות הישנות גרועות מבחינה טכנית ומציגות מציאות עלובה. הפעם מצאו מציאה גדולה: מבנה ענק המתואר כ" שרידי מבצר שהישראלים הפכו למוזיאון" . מתברר שזה צילום בנין המזגגה שבנה הברון רוטשילד בשנת 1891. מנהל המפעל היה מאיר דיזינגוף, שלימים היה לראש העיר תל אביב. המפעל ייצר בקבוקים ליין ומנורות נפט, אך בשל חוסר ניסיון של העובדים לא עמדה תוצרתו במבחן והמפעל נסגר. כיום נמצא המבנה בתחום קיבוץ נחשולים והוא משמש מוזיאון לתיעוד הממצאים הארכיאולוגים התת-ימיים שנמצאו באזור.

 

  " טנטורה נגנבה מאתנו אבל אנחנו נחזור אליה" כותב ערבי ישראלי באתר התעמולה הפלסטיני. בנין המזגגה שבנה הברון רוטשילד בטנטורה והפלסטינים טוענים כי הוא " שריד של מבצר" .

" טנטורה נגנבה מאתנו אבל אנחנו נחזור אליה" כותב ערבי ישראלי באתר התעמולה הפלסטיני. בנין המזגגה שבנה הברון רוטשילד בטנטורה והפלסטינים טוענים כי הוא " שריד של מבצר" .

וכל נראית המזגגה בצילום ישראלי(ויקישיתוף)

וכל נראית המזגגה בצילום ישראלי(ויקישיתוף)

השרידים הארכאולוגיים שמציגים הפלשתינאים כאילו היו בעלי המקום מדורי דורות הם שרידי העיר המקראית דור הסמוכה לטנטורה. לאחר כיבוש הארץ בידי יהושע נפלה דור בחלקת חצי שבט מנשה, אך הוא לא הצליח להוריש את יושביה שהיו בני שבט מאיי הים, שבאו לארץ עם הפלשתים. לאחר שדוד הכניע את הפלשתים נכללה כל נפת דור בממלכה הישראלית.

במהלך הדורות עברה העיר כיבושים רבים – תגלת פילאסר האשורי, ממלכת צידון, אלכסנדר ינאי, פומפיאוס ועוד.

איך גילו הערבים את " טבח טנטורה"

כתבתי כאן כי ממעקב אחר אתר הזיכרון הפלסטיני למדתי לדעת כי עד לפרסום פרשת עבודת המאסטר של תדי כץ מאוניברסיטת חיפה, הערבים עצמם לא ידעו על טבח כלשהו שהיה בטנטורה.

עתה קיבלתי ביסוס אקדמי למסקנה זו מיואל אליצור תושב עופרה. וכך הוא כותב:

" אישור לקביעתך שלפני תדי כץ לא טען שום ערבי שהיה טבח בטנטורה, אני מוצא בספר "בלאדנא פלסטין", מאת מצטפא מראד אלדבאע". זוהי אנציקלופדיה גיאוגראפית של ארץ ישראל ב-11 כרכים, שנכתבה בבירות בשנות הששים ואילך.

" המחבר, פליט מיפו, מספר במבוא שכתב מהדורה קודמת לפני 1948 ונאלץ להשליכה לים, כאשר הספינה שבה נמלט מיפו עמדה לטבוע ורב החובל דרש להשליך את כל המטען לים.

" האנציקלופדיה כוללת מידע מקיף על כל הכפרים והחורבות בארץ, וכן חומר מכתבי גיאוגרפים מוסלמים. זהו חיבור אנטי-יהודי ואנטי ישראלי קיצוני. ישראל נקראת כאן "האויב", הקמת המדינה "נכבה" ותקופת המנדט נקראת "התקופה הבריטית השחורה".

" אני משתמש במהדורת צילום שיצאה בכפר קרע שבנחל עירון ב-1991. מהדורה זו השמיטה את הפתיח של הספר שהוכתר "אין מנוס מהשמדת ישראל". האנציקלופדיה כוללת מידע מלא מהצד הערבי על כל קרב שהיה במהלך מלחמת השחרור והכותב כמובן מאשים את היהודים בכל.

" בדקתי את המידע על טנטורה (כרך ב/7, עמ" 610-605). יש כאן מידע רב על המקום ותלאותיו מימי נפוליון, גודלו, מספר תושביו במפקדי אוכלוסים שונים, בית הספר שנוסד בו לבנים ולבנות וכו'. החלק הקצר והלקוני ביותר עוסק בחורבן הכפר – שלוש שורות בסוף. וכך נאמר שם: "האויבים החריבו את הכפר טנטורה, לאחר שהוציאו את תושביו ממנו, והקימו על הריסותיו את יישובם "דור" – Dor בשנת 1949 לספירת הנוצרים"" .

עד כאן דבריו של יואל אליצור.

עלילות אלכסנדרוני

חטיבת אלכסנדרוני היתה אחת מחמש החטיבות שהוקמו בתחילת מלחמת העצמאות. שמה ניתן לה על שם נחל אלכסנדר שבתחום פעולתה.  תחום הפעולה של החטיבה  היה  במרחב התיכון, מרמת-גן  עד זכרון יעקב. החטיבה נטלה חלק בשורה של קרבות עקובים מדם והשתתפה בכמה מן המבצעים הגדולים של צה"ל במלחמת השחרור: מבצע נחשון לפריצת הדרך לירושלים; קרבות משמר העמק; קרבות לטרון (בהם סבלה היחידה אבדות כבדות); כיבוש ראש העין והשתלטות על מקורות המים שסיפקו מים לירושלים ועוד.

ביום בו כבשה היחידה את טנטורה הגיע כוח עיראקי לשכם, פתח בהתקפה לעבר מישור החוף, במטרה לבתר את המדינה. חיילי אלכסנדרוני יצאו לקראת העיראקים והצליחו להדוף אותם.

ההיסטוריונים החדשים

כאן מן הראוי לחזור ולהזכיר את הספר  "פיברוק ההיסטוריה הישראלית", פרי עטו של אפרים קארש, שהופיע גם בתרגום עברי.

קארש הוא פרופסור וראש התוכנית ללימודים ים תיכוניים בקינג'ס קולג' שבאוניברסיטת לונדון וכן שימש חוקר במרכז למחקרים  אסטרטגיים בלונדון. הוא חיבר שמונה ספרים וכמאה מחקרים אקדמיים העוסקים בנושאי המזרח התיכון.

קארש בדק אחד לאחד את התיעוד המובא בספרו של בני מוריס על היווצרות בעיית הפליטים הערביים. על הספר כותב קארש:  "לתדהמתי גיליתי  שאין – ולו מסמך בודד – בסוגיה זו, שצוטט על ידי מוריס מבלי שנעשה בו 'שכתוב יוצר' כזה  או אחר, המעוות לחלוטין את כוונתו המקורית"?

ולא רק בני מוריס. "לאחר בדיקת התיעוד בו השתמשו הבולטים שב'היסטוריונים החדשים', כמו גם בדיקת אותם המקורות  שהסתירו במכוון מקוראיהם, התברר לי מעל לכל ספק שמוריס אינו חריג, אלא חלק בלתי נפרד מקבוצה לא קטנה של אקדמאים,

השקועים במלאכת שיכתוב ההיסטוריה הישראלית על פי דפוס שהוא פרי רוחם, ושכל קשר בינו לבין המציאות ההיסטורית מקרי בהחלט".

קראש מדגיש שלא מדובר כאן בחילוקי דעות פרשניים לגבי מסמך זה או אחר. אף לא בקריאה שונה של תיעוד המושפעת מרוח הזמן והמקום. "המדובר הוא בסילוף מודע של תיעוד היסטורי, במטרה ליצור תמונה שקרית של מציאות היסטורית מסוימת".


===========================================


ראהגירסה נוספת: כך הומצא הטבח שלא היה בטנטורה

====================================================

כיצד העלימה העיתונות הנריטית את השואה

מאמר זה והבאים אחריו הועברו לפוסט הסמוך (ראה חץ למעלה)

קטגוריות: אקדמיה, ארץ ישראל, בריטניה, היסטוריונים חדשים, טוהר הנשק, מלחמות ישראל, מעשי זוועה, ערביי ישראל, פלסטינים, שואה | תגים: , , | 2 תגובות

כמה קיבוצים יושבים על "אדמה פלסטינית"

אפשר לומר כי כל הקיבוצים, או כמעט כולם, יושבים על "אדמה פלסטינית" – בין אם זו נרכשה בכסף בתקופה שלפני קום המדינה, בין אם פונתה מרצון או בכוח במהלך מלחמת השחרור.

וזו רשימה חלקית של קיבוצי השומר הצעיר ושם הכפרים הערביים שעל אדמותיה

1. קיבוץ אדמית במקום הכפר הערבי אדמית
2. קיבוץ אילון במקום השבט ערב סמניה
3. קיבוץ אליפז במקופ השבט אחיואת
4. קיבוץ בית-אלפא במקום בית-אילפא
5. קיבוץ בית-זרע במקום אום-ג'וני
6. קיבוץ בית-ניר במקום קידנה, ראנה וזיכרון
7. קיבוץ בית-קמה במקום השבט ערב סוארקי
8. קיבוץ ברעם במקום הכפר בירעים
9. קיבוץ ברקאי במקום הכפר חרבת ואדי ערה
10. קיבוץ גבולות במקום השבט ערב תראבין והכפר כרם סלטין
11. קיבוץ גבעת-עוז במקום הכפר זובובה
12. קיבוץ גזית במקום הכפר טירה
13. קיבוץ גל-און במקום הכפר זיתא
14. קיבוץ גן-שמואל במקום הכפר אל-מסעדי
15. קיבוץ געש במקום חרבת בלקיה
16. קיבוץ געתון במקום הכפרים ג'עתון וגיידין
17. קיבוץ גשור במקום הכפר תנוריה
18. קיבוץ גת במקום עיראק מנשיה
19. קיבוץ דביר במקום חרבת מוג'ידלאת
20. קיבוץ דליה במקום הכפר דליית א-רוחה
21. קיבוץ דן במקום ח'אן א-דוויר
22. קיבוץ הזורע במקום אבו זוריק
23. קיבוץ המעפיל במקום הכפר קאקון
24. קיבוץ העוגן במקום חרבת שיח חוסיין
25. קיבוץ הראל במקום הכפר בית ג'יז
26. קיבוץ זיקים במקום הכפר חרביה
27. קיבוץ חורשים במקום חרבת חיריש.
28. קיבוץ חצור במקום הכפר ברקה
29. קיבוץ יד-מרדכי במקום הכפר דיר-סניד
30. קיבוץ יחיעם במקום חרבת ג'ידין
31. קיבוץ יסעור במקום הכפרים בירווודמו
32. קיבוץ יקום במקום חרבת זבבידה
33. קיבוץ כפר-מנחם במקום הכפר א-תינה
34. קיבוץ כפר-מסריק במקום השבט ערב חוט
35. קיבוץ כרמיה במקום הכפר חרביה
36. קיבוץ כרמים במקום השבט הערבי רמדין
37. קיבוץ כרם-שלום במקום אבו-סלים ושבט בדואי
38. קיבוץ להב במקום חרבת חווילפה
39. קיבוץ להבות-הבשן במקום חרבת חיאם אל-ואליד
40. קיבוץ להבות-חביבה במקום חרבת גילמה
41. קיבוץ מגידו במקום הכפר לג'ון
42. קיבוץ מגן במקום הכפר שיח' נורן
43. קיבוץ מזרע במקום חרבת אל-מזרע
44. קיבוץ מסילות במקום אשרפיית ג'ברן
45. קיבוץ מעברות במקום מד-א-דיר
46. קיבוץ מענית במקום בידום
47. קיבוץ מצר במקום חרבת ביר אל-איסיאר
48. קיבוץ מרחביה במקום הכפר פולה
49. קיבוץ משמר-העמק במקום הכפרים אבו-שושה ור'וביה
50. קיבוץ נגבה במקום הכפרים בית עפה ועיראק סויאדן
51. קיבוץ נחשון במקום הכפרים דיר מוחסין ולטרון
52. קיבוץ נחשונים במקום הכפר מוזיריע
53. קיבוץ נטור על אדמות הכפר חספין
54. קיבוץ ניר-דוד במקום חרבת טוניס
55. קיבוץ נירים במקום חרבת מעין
56. קיבוץ ניר-יצחק במקום הכפר דנגור והשבט ערב- ג'רמאנה
57. קיביוץ ניר-עוז במקום הכפר עבסן והשבט ערב אל-אוואלי
58. קיבוץ סאסא במקום הכפר סעסע
59. קיבוץ סמר במקום שבט אחיואת
60. קיבוץ סער במקום הכפר א-זיב
61. קיבוץ עברון במקום חרבת כברש
62. קיבוץ עין-דור במקום הכפר אינדור
63. קיבוץ עין-החורש במקום חרבת מנשיה
64. קיבוץ עין-המפרץ על אדמותיה של עכו
65. קיבוץ עין-השופט במקום הכפר ג'וערה
66. קיבוץ עין שמר במקום חרבת כרכור
67. קיבוץ עמיר במקום הכפר דוורה
68. קיבוץ פלך על אדמות מג'ד אל-כרום ודיר אל- אסאד
69. קיבוץ רבדים במקום הכפר אל-חימה
70. קיבוץ רוחמה במקום הכפר ג'ממה
71. קיבוץ רמות-מנשה במקום הכפרים חרבת מנשיה
72. קיבוץ רמת-השופט במקום הכפר ריחניה
73. קיבוץ רשפים במקום הכפר אשרפיה
74. קיבוץ שדה-יואב במקום עיראק סואידן
75. קיבוץ שובל במקום ביר זבלה
76. קיבוץ שומריה על אדמות הכפר בית מרסים
77. קיבוץ שמיר במקום חרבת שמן
78. קיבוץ שמרת במקום השבט ערב ע'ווארנה
79. קיבוץ שניר במקום הכפרים ח'אן א-דוויר ובניאס
80. קיבוץ שער הגולן במקום אבו-נמל
81. קיבוץ שער-העמקים במקום הכפר חרתיה
82. קיבוץ שריד במקום הכפר חרבת חוניפיש

זו כאמור רשימה חלקית וניתן להוסיף עליה את רוב הקיבוצים של התנועות האחרות.

את הרשימה הכינה משפחה באחד מיישובי חבל בנימין. זאת, בתגובה ליוזמתו של חבר הכנסת אבשלום וילן(מרץ), יליד נגבה, שהקים תנועה שמטרתה להציע פיצויים לתושבי יש"ע שיסכימו לפנות בתיהם מרצונם.

הם שלחו מכתב לוילן ובו רשימת הקיבוצים היושבים על "אדמה פלסטינית" והציעו לתומכי היוזמה הזו  לעזוב  את בתיהם. זאת, לנוכח העובדה שהם הוקמו על חורבות כפרים ערביים. במכתב נאמר עוד: "בואו לגור עמנו ביהודה ושומרון, משום שאצלנו הישובים נבנו בשטחים ריקים, אשר לא היו מאוכלסים לפני כן באף אוכלוסיה ערבית, ובזאת תתרמו את שלכם לשלום המיוחל והמצופה."

 כפרים ערביים שעל חורבותיהם
נבנו או הורחבו ישובים וערים יהודיות

אל-ח'אלצה (קריית-שמונה)
צפד (צפת)
עכא (עכו)
טבריא (טבריה)
א-נאצרה (נצרת)
חיפא (חיפה)
ביסאן (בית-שאן)
טנטורה
טובאס
טול-כרם
קלקיליה
יאפא (יפו)
אל-קדס (ירושלים)
אל-מסמיה אל-כבירה
אל-מג'דל (אשקלון)
אל-פאלוג'ה (קרית-גת)
כפר שייך מויניס (אוניברסיטת תל-אביב)
כפר סומיל (מתחם מגדלי  אקירוב  בתל אביב)

מהי "אדמה פלסטינית"

יש להבהיר מייד כי המושג הזה חסר משמעות היסטורית, חוקית ומוסרית.

ארץ ישראל כולה היא ארץ היושבת על "אדמה יהודית". כך הייתה מאז הובטחה לאברהם ועד ימינו. במרוצת השנים עברו בה כובשים רבים, אך אף כובש לא הפקיע את בעלותנו על הארץ. אף כובש גם לא יצר כאן מסגרת מדינית תרבותית ייחודית, כולל הכובש הערבי. כל ישוב ערבי בארץ ישראל (פרט לרמלה) יושב על חורבותיו של ישוב יהודי.

בית הכנסת מתקופת המשנה בברעם צילום אילן גד ויקיפדיה

בית הכנסת מתקופת המשנה בברעם צילום אילן גד ויקיפדיה

תמיד היו על האדמה היהודית של ארץ ישראל אזרחים זרים שרכשו כאן חלקות אדמה. זה לא הפך אדמות אלה לצלבניות, ביזנטיות עות'מניות או פלסטיניות.

רציפות הישוב היהודי

היהודים מעולם לא עזבו את ארץ ישראל. גם לאחר חורבן הבית היו בארץ מאות ישובים יהודיים פורחים וכאן נוצר התלמוד הבבלי והפיוט הארצישראלי מאות שנים חלאחר החורבן. הכיבושים הרבים ומעשי הרצח והביזה גרמו להתרוקנות הארץ מתושביה היהודיים. אבל גם בתקופות הקשות ביותר התגוררו כאן יהודים. 

 כשהחלה שיבת ציון המודרנית עם העליה הראשונה ב-1882 נמצאה הארץ תחת השלטון העותמני הכובש, שחילק את אדמותיה בהתאם לגחמות הסולטן באיסטנבול.

אפילו דונה גרציה נשיא האשה היהודיה העשירה בעולם, שרכשה בהון עתק מידי השלטון הטורקי את הזכות ליישב מחדש את טבריה, לא זכתה לבעלות על אדמות העיר תמורת הכסף הרב ששילמה. לפי החוק העותמני האדמה ניתנה רק בחכירה והופקעה עם מות החוכר.

חורבות הכפר הערבי בירעם שנבנה על חורבות כפר יהודי מימי המשנה - ויקיפדיה

חורבות הכפר הערבי בירעם שנבנה על חורבות כפר יהודי מימי המשנה – ויקיפדיה

רכישת אדמות בארץ ישראל

ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, שהייתה ריקה ברובה, נעשתה בדרכי שלום ובדרכי נועם. כל דונם של אדמה שהתיישבו עליה יהודים נרכשה בכסף מלא. תחילה על ידי נדבנים יהודים – רוטשילד, מונטיפיורי, הירש, קרל נטר, ואחרים ולאחר מכן על ידי הקרנות הלאומיות שהקימה התנועה הציונית.

לרוב נרכשו אדמות לא מעובדות חסרות ערך חקלאי, אדמות סלעים או אדמות מוכות ביצות רעילות.

אך היו גם אדמות רבות שהיו מעובדות על ידי אריסים ערביים. אדמות אלה נרכשו מידי בעליהן – שלרוב ישבו בביירות. אך היו ביניהם גם כמה מראשי הדוברים של ערביי ארץ ישראל שמאוחר יותר קראו לעצמם פלסטינים. במקרים כאלה פונו האריסים מאדמותיהם, לרוב תוך מתן פיצוי ולעתים קרובות בכוח הזרוע למרות הפיצו. (מחקרים העלו שבשום מקרה לא היה נישול של ממש והמפונים מצאו לעצמם תחליפי קיום במשק הארץ ישראלי המתפתח תודות להתיישבות היהודית.

הואיל והקיבוצים הוקמו מתוך מחשבה על קביעת גבולות המדינה העתידה נרכשו אדמותיהם מידי בעליהם והמחזיקים בהם.

כך היה עד הקמת המדינה.

מוזיאון בר דוד לאמנות ויודאיקה בקיבוץ ברעם ויקישיתו,

מוזיאון בר דוד לאמנות ויודאיקה בקיבוץ ברעם ויקישיתו,

לאחר מלחמת השחרור, עם פינויים של למעלה מ-400 כפרים בהם ישבו ערבים, השתלטו הקיבוצים על אדמות אלה והפכו אותם לנחלתם. ההשתלטות הזו נעשתה בצורה מסודרת. כל האדמות של ערבים שנפקדו מאדמותיהם בתאריך הקבוע עברו לבעלות מינהל מקרקעי ישראל וזה חילק את האדמות.

תגובות

 נתקלתי במקרה בפרסום שלך משנת 2005 לגבי אדמות הקיבוצים היושבות על אדמות כפרים ערבים. בתור בן יד מרדכי אני חייב לציין שהפרסום לגבי כך שיד מרדכי יושבת על אדמת הכפר דיר סניד הוא לא נכון, הכפר היה ממוקם כקילומטר דרומית למיקומו של הקיבוץ כיום, בסמוך למסילת הרכבת, שרידיו של הכפר עדיין מציצים בין חורשת העצים שנשתלו לאחר הריסתו של הכפר לאחר המלחמה, אתה מוזמן לבוא ולראות בעצמך. מתוך כך אני חייב לתהות האם יש היגיון בשיגעון? לא בטוח -אבל טעויות יש ויש…

נתן סגל

 

קטגוריות: ארץ ישראל, התנחלויות, התנתקות, מלחמות ישראל, מתנחלים, ציונות, קיבוצים, שמאלנות, תולדות המדינה, תורת המשחקים | 10 תגובות

האם הופכת ישראל למדינת סדום

מה שאפיין את סדום לא היו הרשעים שבה, אלא הרשעות שקיבלה לגיטימיות של החוק * כמה מסקנות עגומות על הקשר בין התעללות הממסד בחלשים בחברה, גילויי רשעות של אנשים וחוק פינוי פיצוי

ב-10 באפריל, יום לאחר ברד הפצמ"רים והקסאמים שירד על גוש קטיף, פורסם ב- ynet מכתב קורע לב של רננה מרמלשטיין, בת 17, מגני טל.

" פצצות נופלות עלינו" , כתבה רננה, " למישהו איכפת?… אריק דואג למתנחלים אפילו במקום יוקרתי במרכז הארץ (חולות ניצנים)… הוא מזכיר לי אנס שלאחר ביצוע זממו נותן לנאנסת סוכריה כדי שיישאר ממנו טעם טוב… ולכל ארגוני הירוקים למיניהם אני רוצה להגיד כנראה שבשבילכם חשוב יותר שפרפר תכול כנפיים יוכל לעוף מול הים בניצנים בחופשיות מאשר אנשים שזרקו אותם מהבית. ממילא הם כוס חד פעמית, אז מה זה משנה איפה נזרוק אותם. הדברים שלי קשים? בוטים? כך בדיוק אני מרגישה. סכין בגב שננעץ בי ובכל יום נעשה סיבוב נוסף כדי שיהיה הכי משפיל ומבזה שאפשר. לפחות הבוקר יש סוסה שנהרגה, אז אולי בכל זאת כל ארגוני הזכויות למיניהם יקימו קןל צעקה רמה…"

" לא איכפת לי"

למכתב הזה של רננה פורסמו באתר 346 תגובות. היו כמה תגובות אוהדות. " כולנו אתכם" ; " המתנחלים האנשים הכי אמיצים שיש" ; " מתפללים לשלומכם" ; " תהיי חזקה" ; " אחי תושבי גוש קטיף אתם היפה והטוב שבחברה המחורבנת שלנו" ; " אני מחבקת אותך. בא לי לבכות מהאדישות והשנאה אליכם" .

אך חלק מן התגובות היו ציניות, אכזריות, פוגעות, מרושעות, לא איכפתיות: " לא אכפת לי שמפציצים אתכם" ; " אתם מסמר בלי ראש. בסוף נעקור אתכם ונצליח" ; " את פורעי החוק אני רוצה שתשאירו שם שהערבים יחסלו אותם" ; " זה העונש שלכם על מה שעוללתם למדינה" ; " רציתם טרנספר קבלתם טרנספר" ; " מתנחלת יקרה את בחרת לגור על אדמה שלא שלך – אז תסבלי" ; " נודניקית קטנה – ממש לא מעניין אותי שמפציצים אותך" ; " אנחנו פשוט כבר לא כל כך סובלים אתכם" ; " אכפת לי שמפציצים אותך בדיוק כמו שהיה איכפת לי בבוקר כשקבלתי קפה מקיאטו עם יותר מדי חלב, הרס לי את היום" .

התגובות האלה מעידות שיש הרבה רישעות בחברה שלנו, רישעות נוסח סדום.

מהי חברה סדומית

חז" ל נתנו לכך תשובה בכמה אגדות.

" מעשה בשתי נערות שירדו למלאות מים מן המעין. אמרה אחת לחברתה: למה פנייך חולניות? אמרה לה: כלו מזונותינו וכבר אנו נוטים למות. מה עשתה? מלאה את הכד קמח והחליפו: נטלה זו מה שביד זו וזו מה שביד זו. כיון שהרגישו אנשי סדום בדבר נטלוה ושרפוה" .

" ר" יהודה אומר: הכריזו בסדום ואמרו כל מי שהוא מחזיק בפת לחם לגר ולעני ואביון ישרף באש" .

" חמשה ראשי דינים היו בסדום: קו שקר ורב-שקר רב-נבל רב-מסטידין (= מטה דין) וקלאפנדר (= גונב נפש)."

" מי שקיצץ אוזן של חמור חברו, אמרו לו (לבעל החמור) תנהו לו עד שתצמח" .

" כשנזדמן להם עני היה כל אחד ואחד נותן לו דינר וכותב שמו עליו ופת לא היו נותנים לו. וכשמת העני היה בא כל אחד ונוטל דינר שלו. והייתה שם ריבה (=נערה) אחת שהוציאה פת לעני בכדה. עברו שלושה ימים ולא מת ונתגלה הדבר . טשו (=משחו) את הריבה בדבש והעמידוה על גג החומה ובאו דבורים ואכלוה" .

מה מלמדות אותנו האגדות הללו?

אנחנו למדים מהן שהיו בסדום אנשים טובים ולצידם אנשים רעים שעשקו וגזלו בראש חוצות.

מה שהפך את סדום לסדום לא היו האנשים הרעים אלא הממסד החברתי, התרבותי והמשפטי שאפשר מעשי סדום באורח חוקי.

כל עוול היה חוקי שם. מי שעובר בגשר מחייב אותו החוק לשלם ארבעה זוזים. ואם עקף את הגשר ועבר במים חייבו אותו לשלם שמונה זוזים. ומי שפצע אותו חברו ובא לתבוע פיצוי בבית משפט אומרים לו השופטים תן לו שכר כי הקיז לך דם.

רשעות לגיטימית

יש הרבה אנשים טובים בארץ הזו. כאשר פנו לציבור בבקשה לתרום מח עצם כדי להציל את חייו של אומרי רויאל בן השלוש התנדבו רבבות. הארץ מלאה ארגוני חסד וצדקה העושים ימים ולילות למען חלכאים ונדכאים. אנשים רבים מפרישים מעשר מהכנסתם המצומצמת כדי לקיים מצוות צדקה. אלפים רבים מתנדבים לפעולות סיוע לקשישים, לנוער במצוקה, למשפחות הרוסות.

כמו בכל חברה אנושית יש בינינו גם אנשים רעים ואפילו רעים מאד. כל עוד אנשים אלה פועלים ברמה הפלילית נזקם אינו גדול. אבל כשהרוע הטמון בכל אחד מאתנו מקבל לגיטימציה של חברת סדום קיימת סכנה שסופנו יהיה כסופה של סדום ועמורה, על אף הצדיקים שבתוכנו.

רשע בסמכות וברשות

הנה דוגמא למעשה סדום קטן בתל-אביב. בפארק הירקון הוצבו ספסלים שעל המושב שלהם הותקן מוט ברזל. תכליתו של מוט זה למנוע מחסרי בית ללון על הספסל. מן העירייה מסרו (לפי " ידיעות אחרונות" ) כי הספסלים נועדו לישיבה ומי שמחפש מקגום לינה " יצטרך למצוא לעצמו פתרון אחר"

די להציץ בעיתון של יום אחד כדי לאסוף שפע של דוגמאות של מעשי סדום ממסדייים. לקט קצר ואקראי: קטין חסר מעמד מוחזק חודש במעצר מפני שמשרד הרווחה מונע העברתו לגמילה; ועדת החוץ והביטחון דחתה בקשה של שר הביטחון לאפשר למורים חרדים לשרת בצבא ללא מדים ולקבל שכר; מסעדה תל אביבית ביקשה לארח חיילים בודדים בליל הסדר אך נדחתה כי היא לא כשרה; עובדים זרים מגורשים למרות שבית הדין מסכים לשחררם רק משום שמינהלת ההגירה כבר רכשה עבורם כרטיס טיסה; זוגות צעירים הנקלעים לקשיים בהחזר משכנתא אינם מצליחים לקבל מהבנקים הסדר לפריסת תשלומיהם. הם מגורשים מדירותיהם ומפסידים כל מה שהשקיעו; אנשים שאינם עומדים בפרעון חובות נאלצים לפעמים לשלם החזר בגובה של אלפי אחוזים.

והכל חוקי.

" חוק מכשיר עוול"

אי אפשר להפריד את המציאות הסדומית הזו מחוק פינוי פיצוי. היטיב לתאר זאת צבי טל, לשעבר שופט בית המשפט העליון, שכתב : " …החוק המכונה פינוי פיצוי כבר נחקק אבל חקיקה כשלעצמה בלי צידוק אינה דמוקרטית. חוק המכשיר עוול רק מחמיר את העוול. חוקי סדום, חוקי גזע ואפליה הם דוגמא לכך" .

" אנחנו בעלי סוג דם ג' ד' ה'

הקוראת שושי סלוצקי מנווה דקלים כותבת לי:

" בשבת האחרונה נערכה בדיקת דם כללית לתושבי גוש קטיף. בבדיקה נמצא, כי לכל תושבי הגוש דם מסוג ג", ד" או ה". מטח הפצצות שירד על ישובי הגוש, במיוחד על נוה דקלים, לא הרעיד אף מיתר בליבם של אנשי הביטחון – החל בדרג המדיני וכלה בדרג הצבאי.

" את עיקר הביקורת אני מפנה כלפי התקשורת השותקת. כי במקום שבו צריכה המדיה לחשוף, לגלות, לשאול שאלות נוקבות וכואבות – היא מכסה, מסתירה, ובכך נעשית שותפה לפשע של הפקרת אזרחים שחייהם וגורלם כנראה לא חשובים במיוחד.

" נכון, התקשורת מראיינת אנשים מגוש קטיף. חלק מהכתבים אפילו מאזין בנימוס לטענות התושבים. אבל בסוף השיחה, כמעט תמיד, עומד תושב הגוש בפני השאלה הנוקבת: " נו – אז מדוע אתם נשארים?" , " יש לך ילדים, לא? אינך חשה בגודל האחריות לעולליך?" . וכך, הופכת אותה אם שנשלחה על ידי ממשלת ישראל לאשמה העיקרית בניסיונות לרצוח את ילדיה.

" במרכז השידורים והראיונות היו צריכים לעמוד שר הביטחון, הרמטכ" ל, המפכ" ל, השר לביטחון פנים ושר החוץ. כל שרי ממשלת ישראל ובראשם ראש הממשלה היו צריכים לעמוד בכל השנה האחרונה תחת מטר צולב של שאלות נוקבות וחדות – על עצם התכנית, על רמיסת הדמוקרטיה, על השחיתות ובעיקר על הפקרת חייהם של מיטב אזרחי מדינת ישראל (סוג א" – הבדיקות לא היו תקינות…).

" אינני חפצה בעיתונאים יפים שיפיקו סרטים בעוד 20 שנה דוגמת הסרט " שתיקת הצופרים" שעסק במחדלי המודיעין לפני מלחמת יום הכיפורים.

" אינני רוצה בסרט מרגש כמו " טיסה אחת בשבילנו" , שהפיק חיים הכט ועסק בשתיקת העולם, ובמיוחד ארה" ב, בתקופת השואה 1944. המטס הנמוך של חיל האוויר הישראלי מעל אושוויץ אמנם היה מרגש, אך זה היה מאוחר מדי. אני רוצה היום מטס נמוך מעל חאן – יונס, שימגר את קיני המרצחים" .

=============================================================

2. סילוק מאיר עוזיאל ממעריב

עבר לפוסט הסמוך

 

קטגוריות: התנחלויות, חז"ל, ידיעות אחרונות, מתנחלים | תגים: , , , , , | תגובה אחת

שגריר ארה"ב סמואל לואיס הזהיר את בגין: אל תכיר בפלסטינים

סמואל לואיס היה שגריר ארצות הברית בישראל בשנים קריטיות. הוא הגיע לארץ ערב המהפך בשנת 1977 והיה מעורב באורח אינטנסיבי במגעים ובמשא והמתן שהביא לחתימת חוזה השלום עם מצרים.

מיד עם בואו קשר קשרים ענפים עם כל חלקי הממסד הישראלי, ובמיוחד עם ראש הממשלה מנחם בגין. הוא למד ביסודיות את כל מבוכי הפוליטיקה הישראלית ועל מידת מעורבותו תעיד העובדה שהיו שכינו אותו " הנציב העליון" .

p.0.0911.1.4.9

סמואל לואיס

סם לואיס היה אולי השגריר הפרו ישראלי ביותר מאז הקמת המדינה. בנושאים רבים גילה עמדה פרו ישראלית יותר מישראלים רבים. אחד מאנשי הצמרת בישראל, שעמד עמו אז בקשרי עבודה, אמר לי: "צריך לקרוא רחובות על שמו בכל עיר בישראל. הוא היה יותר ציוני ממנהיגי ישראל" .

על עמדותיו ניתן ללמוד מן הסיפור הבא. במהלך המשא והמתן על חתימת הסכם השלום עם מצרים תבעו המצרים התחיבות ישראלית כלפי הפלסטינים ביהודה ושומרון. בגין, שהיה משפטן חובב והיה משתכר ממילים יפות, התעקש שלא להכיר במונח " פלסטינים" . הוא תבע שבנוסח הישראלי ייכתב " ערביי ארץ ישראל" . תביעתו נתקבלה ובנוסח העברי של חוזה השלום נאמר כי ישראל מכירה בזכויות הלגיטימיות של ערביי ארץ ישראל.

השגריר לואיס יצא מכליו בניסיון לשכנע את בגין שהוא טועה טעות קריטית. בראש ובראשונה בנכונותו להכיר ב"זכויות הלגטימיות" . הוא הסביר לכל מי שרצה – סיפר לי אלוף (מיל.) יוסף גבע שהיה עמו בקשר – שבכל העולם מבינים את הביטוי "זכויות לגיטימיות" כזכות לריבונות. כלומר: כזכות להקמת מדינה. אך בגין עצם עיניים ואטם אוזניים.

יותר מזה. לואיס טען כי גם תביעתו של בגין להשתמש במונח "ערביי ארץ ישראל" שגויה. כי במונח הזה הוא כלל בלא כוונה גם את ערביי נצרת ואום אל פאחם.

אני מספר את הסיפור הזה כי באחרונה התפרסם סקר שנערך על ידי חברת " טלעד" כחלק ממסע הקידום של תכנית "דרוש מנהיג" . בסקר הוצגה לנשאלים השאלה: מיהו המנהיג החשוב בתולדות ישראל. לפי תוצאות הסקר סבורים אזרחי ישראל כי מנחם בגין הוא המנהיג החשוב ביותר. הוא קיבל 32.5 אחוזים. אחריו נבחר בן גוריון שקיבל 30 אחוז. הרחק אחריהם נבחרו יצחק רבין (14%), שרון (7.4), פרס (3), נתניהו (2.2).

מה אומר הסקר הזה? כמעט כלום. הדבר היחיד שיש בו אולי כדי לעודד הוא ש-503 הנשאלים ידעו בכלל מי הם בגין ובן גוריון.

על המאבק בין בן גוריון לבגין בשנות הארבעים ועל תרומת כל אחד מהם להקמת המדינה כתבתי כאן בשבוע שעבר, במאמר על הביוגרפיה שכתב שבתי טבת.

אילו היה בגין פורש מפעילות עם הקמת המדינה ומממש את חלומו לכתוב על דור השואה והתקומה היה עושה טוב לעצמו ולמדינת ישראל.

תקופת שלטונו של מנחם בגין, מ-1977 ועד שיאה של מלחמת לבנון, לא תרשם כפרק מפואר בתולדותיו ובתולדות עם ישראל.

לפני שבאים בטענות לאריאל שרון יש לזכור שבגין הקדים אותו בעיצוב מדיניות הפוכה לזו שעליה נבחר. הוא הבטיח להקים הרבה אלוני מורה והתחייב להתגורר בחבל ימית. בסופו של דבר הוא האיש שקבע את התקדים של עקירת ישובים יהודיים. ו" הזכות הלגיטימית" שהעניק ל"ערביי ארץ ישראל" היא זו שפרצה את הסכר שמנע הקמת מדינה פלסטינית ב"גבולות אושוויץ" .

 

בגין סאדאת וקרטר בקמפ דייויד

בגין סאדאת וקרטר בקמפ דייויד

גולת הכותרת של תקופת בגין היא הסכם השלום עם מצרים. בתיאוריה יש שלום בינינו לבין מצרים. בפועל מצרים היא מדינת אוייב המתחמשת בממדים מבהילים. המצרים בנו מנהרות מתחת לתעלת סואץ, מקימים מאגרי דלק ומרכזים לוגיסטיים בסיני, הניחו קו צינור מים לאורך מאות קילומטרים והתמרונים של הצבא המצרי מתרגלים את ישראל כאויב.

ראה סיפורי הסבתא שסיפר בגין לנכדתו

מה שווה השלום שעשה בגין עם מצרים

ההתנתקות של שרון החלה בחורבן חבל ימית בידי בגין

קטגוריות: ארצות הברית, פלסטינים | 5 תגובות

" יציאת מצרים זה לא מה שחשבתם"

.

david-inbar

מציג תיאוריה " מטורפת". ד"ר דוד ענבר. (צילום: זאב גלילי)

מרץ 2012

מאז פורסם המאמר הלך דוד ענבר ז"ל לעולמו.

השבוע הופיע ספר חדש מפרי עטו ולהלן קישור המדווח עליו

http://www.massa.co.il/ifcha-mistabra.asp?1=1&from_search=

 

הארכיאולוגים טוענים כי אין כל ממצא המאמת את סיפור יציאת מצרים * ד" ר דוד ענבר סבור כי כולם טועים וכי לא חיפשו במקום הנכון ובזמן הנכון * הוא מקדים את זמן האבות באלפיים שנה וטוען כי יוסף היה מייסד שושלת מלכים עברים ששלטו על מצרים * תיאוריה מהפכנית או מדע בידיוני?


ד" ר דוד ענבר נראה אדם נורמאלי לגמרי, אף שבאקדמיה סבורים כי התיאוריה שלו מטורפת לחלוטין. ד" ר ענבר טוען, בניגוד לדעת רוב הארכיאולוגים, כי התנ" ך הוא תעודה היסטורית, שכל מה שכתוב בו משקף בדייקנות אירועים שהיו. הקהילייה הארכיאולוגית טוענת כי אין שום ממצאים המאמתים את סיפור האבות, יציאת מצרים וכיבוש הארץ.

ד" ר ענבר מציג תיאוריה " מטורפת" , שנקודת המוצא שלה הוא טעות שטעו כל החוקרים לדעתו, לגבי הזמן שבו התרחשו האירועים המתוארים בתנ" ך.

רשות הדיבור לד" ר ענבר:

" לחפור עמוק יותר"

" כשאומרים לי שאין שום עדות ארכיאולוגית על מה שכתוב בתנ" ך, כי לא מצאו שום דבר בעומק 3 מטרים, אני שואל את אולי צריך לחפור במקום אחר. אולי לחפור בעומק אחר.

" לפי התיאוריה של החוקרים חי אברהם אבינו, אם בכלל היה מישהו כזה, במאות ה-18 עד ה-20 לפני הספירה. בתקופה הנקראת תקופת הברונזה התיכונה.

" הואיל ואין שום שריד מתקופה זו באזור באר שבע המסקנה היא שמישהו כתב חיבור שנועד להצדיק את ישיבתנו בארץ וייחס עצמו לאב קדמון, שלא היה ולא נברא" .

" המלך הוא עירום"

" אכן, באזור באר שבע לא מצאו בתקופה האמורה שרידי כלים, עצמות ומזון. מה שמצאו היו שרידים מתקופות שקדמו לתקופה בה חיפשו.

" אמרתי לעצמי: אולי כדאי לבדוק את הממצאים שבתקופות קדומות יותר ולראות אם אלו מתאימים למה שכתוב בתנ" ך. מבדיקה ראשונית שעשיתי בא לי לצעוק: "המלך הוא עירום". ההנחות של המחקר לגבי תקופתו של אברהם אבינו שגויות באלפיים שנה" .

ומה מצאו בתקופה הקדומות?

ד" ר ענבר לא חפר שם בעצמו אלא מבסס את התיאוריה שלו על מחקרים שפורסמו במהלך השנים:

" מצאו שהייתה כאן תרבות של רועים. מצאו גם סגנון מסוים של ייצור כלי חרס וכלי מתכת. פעם ראשונה שאדם השתמש במתכת, עץ, חמר ובאבן בעת ובעונה אחת.

לא אכלו חזיר

" המרעה כאן התאפשר הואיל וכמות המשקעים הייתה גבוהה בהרבה מאשר היום. במחקרים ארכיאולוגיים מצאו שרידי אבקנים של אלון התבור, עצי אשל ועצי אורן. אלון התבור זקוק לכ-600 מילימטר משקעים.

" הם אכלו בעיקר בשר בקר, צאן ומוצרי חלב.

" עוד דבר מאד משמעותי נמצא באזור זה. לא אכלו כאן חזיר, שנאכל בכל מקום אחר בארץ באותה תקופה" .

בתים תת קרקעיים

" תושבי האזור התגוררו במבנים תת קרקעיים. מבנים אלה, בעומק של שניים שלושה מטרים בתוך אדמת ליס, שמרו על טמפרטורה קבועה של 23-24 מעלות. מתחת למפלס המגורים היו בורות בצורת פעמון שהגיעו עד למי התהום.

" בבקעת באר שבע היו שלושה עשר ישובים כאלה ועוד אחד כ-20 קילומטרים דרומית לבאר שבע. באותה תקופה לא היו מבנים כאלה במקומות אחרים בארץ. לעומת זאת נמצאו מבנים דומים בחרן, שממנה בא אברהם לבאר שבע" .

" תכף אחזור"

מה לכל זה וליציאת מצריים אני שואל?

ד" ר ענבר: " אם אברהם חי 4400 שנים לפני הספירה, כל הסיפור משתנה. בתנ" ך כתוב שהאבות ישבו בארץ 215 שנים. זה משך הזמן שישבו בערך תושבי הבתים התת קרקעיים בבאר שבע. הם החלו בשנת 4400 לפני הספירה לערך עד 4250 לפני הספירה.

david-inbar-book

שער ספרו של ד"ר דוד ענבר.



" ואז מוצאים שהבורות הפעמוניים נאטמו בלוחות אבן ובתוכם כלים. פשוט עזבו את המקום בצורה מסודרת, לא בחיפזון. השאירו הכל בבורות ונעלמו מן השטח. יוחנן אהרוני בספרו על הארכיאולוגיה של ארץ ישראל אומר שזה כאילו הציבו שלט: "תכף אשוב".

" היציאה הזו היא הירידה למצרים. מה אמר יוסף כשפגשו אותו אחיו? הוא אמר להם לא לחוס על רכושם ולא להביא עמם כלום כשיבואו. והם עזבו והגיעו למצרים" .

במצרים העליונה

כן, אני מקשה, אבל הרי גם במצרים לא מצאו כל שרידים של בני ישראל.

ד" ר ענבר: " אם הארכיאולוגים חיפשו עד כה בתקופה הלא נכונה הנה מתברר כי חיפשו גם במקום הלא נכון.

" בשנות השמונים הייתה משלחת של המוזיאון הסמיטסוני בניו יורק שעשתה סקר לקראת בניית סכר אסואן. הם הגיעו למסקנה שלפני 4500 שנה הייתה כל מצרים מרוכזת בחלק הדרומי (מצרים העליונה) ולא בחלק הצפוני. לא היה שום ישוב באותה תקופה בחלק הצפוני. כי כל האזור היה מכוסה מים.

" כלומר: צריך לחפש את בני ישראל במצרים העליונה. ושם אכן מצאו תרבות כלקוליתית. אלה שכתבו את תולדותיה של התקופה הכלקוליתית בבאר שבע קבעו שיש דמיון מדהים בינה לבין התרבות הכלקוליתית במצרים.

" אם זה נכון אז בני ישראל השליטו את התרבות החומרית שלהם על מצרים. יותר מזה. אני טוען כי בני ישראל בעצם השתלטו על מצרים" .

שושלת מלכי יוסף

כאן מפליג ד" ר ענבר על כנפי התיאוריה הנשמעת כסיפור מדע בידיוני. לפי התיאוריה של ענבר, יוסף לא היה סתם איזה מינהלן בחצרו של המלך פרעה. יוסף היה מייסד שושלת מלכים עבריים ששלטו על מצרים עד למהפך של " ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף" .

הוא מספר: " הלכתי לקברות המלכים המצריים ומצאתי 24 מלכים עם שמות עבריים שכתובים בתנ"ך. כולם צאצאים של יעקב. הם קבורים במצרים העליונה וכל הקברים ריקים כי בני ישראל לקחו אותם. שושלת זו נמשכה 350 שנה – מן הירידה למצרים ועד להולדת משה.

" מן הממצאים הארכיאולוגיים של אותה תקופה קל להבחין בין מצרים לבין בני ישראל. המצרים היו קרחים ושחרחרים ובני ישראל היו לבנים. גובה המצרים מטר ארבעים וחמש, הישראלים מגיעים לגובה מטר 75. זאת אני למד מגודל הקברים. המצרים נקברו עם הרגליים צפונה והראש דרומה. הישראלים עם הראש צפונה והרגלים דרומה.

עשר המכות

ד" ר ענבר טוען כי מצא הוכחות לעשר המכות. " יש תעודה מדהימה שמצאו במצרים העליונה מן המאה השמונה עשרה לפני הספירה. התעודה מספרת על שואה נוראה שפגעה במצרים. כל המים הופכים לדם, חושך, הארץ מסתובבת כחוג גלגל הקדר, הלידות נפסקו, כל הנשים הפילו" .

את המכות מסביר ד" ר ענבר בשורה של הסברים אסטרופיסיקליים (פגיעת הירח בכדור הארץ) המזכירים את התיאוריה של עמנואל וליקובסקי (מדען שנוי במחלוקת. ספריו " עולמות מתנגשים" ו" תקופות בתוהו" פורסמו בראשית שנות החמישים, עוררו סערה בעולם, תורגמו לתריסר שפות ומוסיפים להתפרסם).

" סיני אינו סיני"

" בני ישראל" , אומר ד" ר ענבר, " לא היו בחצי האי סיני אפילו שניה אחת. מדבר סיני נמצא מסביב להר סיני השוכן בסודן, באשד הרביעי של הנילוס. המסע היה ממצרים העליונה דרומה לאתיופיה, לארתריאה, לסומאלי, לחצי האי ערב ומשם לארץ ישראל – מהלך אלפי קילומטרים" .

 

מפת נדודי ישראל לפי דוד ענבר

מפת נדודי ישראל לפי דוד ענבר

בעל עיטור העוז

ד" ר דוד ענבר, 66, נולד ברחובות להורים יוצאי פולין. מגיל 13 התחנך בקיבוץ רמת הכובש וכשבגר היה לחבר המשק. בשרות סדיר שרת בהנדסה קרבית ולאחר שחרורו התגייס לצבא הקבע. בשנת 1966 נפצע קשה בתקרית גבול. הוא איבד את ידו השמאלית ולמרות פציעתו הקשה המשיך ללחום ולפקד על חייליו עד שפונה. הוא זכה לצל" ש על עוז רוחו ומאוחר יותר קיבל את עיטור העוז.

אחרי פציעתו עבר לחטיבת מחקר של מודיעין ומשם למחלקת היסטוריה בה שרת כראש ענף. הוא השתחרר בדרגתד סגן אלוף לאחר 25 שנות שרות.

אחרי שנפצע החל ללמוד באוניברסיטת תל-אביב – תחילה לתואר ראשון ומאוחר יותר לתואר שני, גאוגרפיה והמזרח התיכון. להתעניינות בתנ" ך הגיע בגיל מאוחר יחסית. זה היה עוד בשרותו בצה" ל. בקורס לפיקוד ומטה הוא בחר לכתוב עבודה בתנ" ך. רק אז קרא לראשונה את התנ" ך מבראשית עד דברי הימים וסיכם את כולו באינטנסיביות משך כמה חודשים. הוא החליט לעבור ללימודי ארכיאולוגיה עבד בחפירות תשע שנים ליד כפר מנחם וכן השתתף בחפירות בקרית אתא והיה מנהל חפירות בקדש נפתלי.

את התיזות המהפכניות שלו העלה בעת שלמד באוניברסיטת תל-אביב. שם לדבריו הטילו איסור חמור על תלמידים ללכת בעקבותיו והוא עבר לעשות דוקטוראט במסלול ישיר בבר אילן כשראש המחלקה היה זאב ספרן. הדוקטוראט היה בנושא גיאוגרפיה היסטורית של עמק בית שאן מסוף תקופת הברנוזה המאוחרת ועד סוף תקופת הברזל. מדריכו היה פרופסור אנסון מייני, מומחה לתקופת המקרא.

" תעודה אנושית"

שאלתי את ד" ר ענבר אם לדבקות שלו בתנ" ך יש מניע או מסקנות תיאולוגיות. הוא השיב בשלילה. הוא מתייחס לטקסט התנ" כי כאל מסמך אנושי ותעודה שהיא אמת לאמיתה. כל התיאוריה מבוססת על אירועים טבעיים. " רציתי להוכיח שהתנ" ך זה ל א בלוף" הוא אומר.

והאם העובדה שאין לו אוזן קשבת באקדמיה אינה מעוררת בו ספקות לגבי אמיתות משנתו?

ענבר: " אולי אני לא צודק בכל. אבל מה אם חמישים אחוז מדבריי נכונים?"

ראה "מה שבן גוריון החמיץ בסיפור יציאת מצרים"

מרץ 2012

מאז פורסם המאמר הלך דוד ענבר ז"ל לעולמו.

השבוע הופיע ספר חדש מפרי עטו ולהלן קישור המדווח עליו

http://www.massa.co.il/ifcha-mistabra.asp?1=1&from_search=yes




קטגוריות: אישים פוליטיים, בגץ, דיפלומטיה, לשון, מערכת המשפט, ציונות, תהליך השלום, תנ"ך | תגים: , , , , , , | 2 תגובות

למה סולק מאיר עוזיאל ממעריב

סילוקו של מאיר עוזיאל ממעריב הוא ציון דרך בעיתונות הישראלית. אינני אומר זאת כי הוא חבר שלי ואני אוהב אותו. גם לא מפני שמגיעה לו זכות ראשונים של העורך והמייסד של "מקור ראשון".

האמירה שלי היא פרי ניתוח מפוכח של התמורות שעברה העיתונות בשלושים השנים האחרונות. מאיר עוזיאל הוא אולי המוהיקני האחרון של תקופה. בלכתו ממעריב נטל עמו עוזיאל את השלולית החביבה שלו עם צפרדעיה. הוא השאיר מאחוריו ביצה ממאירה, שורצת יתושים, ולא רק במעריב.

מאיר עוזיאל צילום: זאב גלילי

" מה זה עיתון"

כנקודת פתיחה לדיון אביא ציטוט ממאמר שכתב המייסד והעורך הראשון של " מעריב" , ד"ר עזריאל קרליבך, בשנת 1958. המאמר נכתב בתגובה לדברים שאמר ראש הממשלה, דוד בן גוריון, בכנסת: " מה זה עיתון? מי שיש לו כסף, עושה עסק, שוכר פועלים וכותב מה שהוא רוצה לכתוב" .

על כך כתב קרליבך: " אתה יכול לשכור יהודי שיניח לך לבנים בבניין או שיתקן לך נעליים… אבל למצוא יהודי שיחשוב כפי שאתה רוצה, לפי הזמנה, קשה מאד… נעשו ולא פעם אחת ניסיונות להוציא עיתונים "זולים"… המתפרנסים רק על גירוי יצרים ועל סודות מלוכלכים, מן החדר ומחדר השינה … כל הניסיונות האלה נכשלו. הקהל שלנו לא קיבל את העיתונים האלה… הקהל הזה רואה בעיתון יותר מעסק… הוא קורא בו מאמרים ולא דברי טפלות … ועיתון שעיקרו בכסף ומטרתו בכסף בלבד, עיתון של שכירי מחשבה וכתיבה, עיתון ללא רעיון ואמונה שבלב – לא הולך" .

מעריב כעיתון ציוני

בתקופה שבה נכתב מאמר זה היה " מעריב" העיתון הנפוץ במדינה. במידה רבה תודות לגאוניות מייסדו ועורכו. עזריאל קרליבך היה בעל כשרון כתיבה מדהים שדבריו נקראים בשקיקה עד היום (למשל הספר " הודו" המוסיף להימכר). הוא היה בעל השכלה חובקת עולם – גם בעל תואר דוקטור, גם מוסמך לרבנות. אך מעל לכל היה מעריב עיתון ציוני שנתן ביטוי לרחשי הלב הציוניים של כלל הציבור בארץ.

עזריאל קרליבך ויקישיתוף

במושגים של היום " מעריב" היה עיתון " ימני" . כל הצמרת שלו היתה " ימנית" . קרליבך עצמו החל את הקריירה העיתונאית שלו בארץ בעיתון " הצופה" . הצוות שאסף סביבו היה ברובו הגדול מיוצאי העיתונות הרביזיוניסטית ששלטה בתקשורת בשנים של טרם מדינה. עם אלה נמנו אישים כמו אריה דיסנצ"יק, שמואל שניצר, משה ז"ק, שלום רוזנפלד, ורבים אחרים.

וגם " ידיעות" ציוני

" ידיעות אחרונות" , שבאותה תקופה קרטע הרחק מאחורי " מעריב" , גם הוא היה עיתון ציוני. עורכו בפועל, דב יודקובסקי, (ייבדל לחיים) היה גם הוא איש תרבות, משכיל אנין טעם ובעל עקרונות מוסריים. הוא נתן ביטוי לכל העמדות וההשקפות, אבל עם קו אדום ברור שאין לעבור אותו. שום מאמר שערער על זכות הקיום של המדינה ועל צדקת הציונות. אף פעם לא לפגוע בדתיים ובקודשי ישראל. גם כשפתח את שערי העיתון בפני אנשים המזוהים עם השמאל (עמוס קינן, בועז עברון, חיים חפר, דן בן אמוץ, סילבי קשת) הוא כפה עליהם את גבולות המותר והאסור הציוניים.

" מעריב" החזיק בבכורה שנים רבות, גם לאחר מותו של עזריאל קרבליבך כאשר שרביט העריכה עבר לידי אריה דיסנצ"יק. אחרי מות דיסנצ"יק החלה הידרדרותו של העיתון והוא הלך מדחי אל דחי. בסוף שנות השמונים כבר ירדה תפוצתו עד כדי כך שאיימה עליו סכנת סגירה. מי שהציל אותו היה המיליארדר היהודי-אנגלי רוברט מאכסוול שרכש את העיתון בפרוטות והחליט להשקיע בו משאבים וכוח אדם כדי להופכו שוב לעיתון מוביל.

הדחה ומוות מסתורי

בשנת 1989 הודח יודקובסקי מ" ידיעות אחרונות" על ידי יורשיו של המו"ל נח מוזס (שנהרג בתאונת דרכים, ארבע שנים קודם לכן). יודקובסקי עבר את הרחוב, נכנס לבנין " מעריב" ותכנן את הנקמה המתוקה במדיחיו. תוך זמן קצר שינה " מעריב" את פניו והפך להיות " ידיעות אחרונות ב"" – בעימוד (טבלואיד), בגרפיקה ובתכנים. הואיל ואת מקומו של יודקובסקי ב" ידיעות" מילא אדם שהיה מקצוען ברמה הטכנית אך בעל שאר רוח והשכלה מינימליים, נדמה היה שהקערה מתהפכת על פיה ו" מעריב" יגבר על מתחרהו.

התהליך הזה נפסק באיבו כשרוברט מאקסוול הלך לעולמו בנסיבות מסתוריות. הוא נפל מספינתו – לא ברור עד היום אם זו היתה התאבדות, תאונה או רצח. מעריב נמכר לנמרודי שהיה אז עדיין רק בעל עתיד פלילי ובמהלך השנים גם לבעל עבר פלילי.

" עיתון שעיקרו כסף"

פחות מחמישים שנה לאחר שכתב את מאמרו התגשם חלום הבלהות של קרליבך. העיתון שהקים הפך להיות " עיתון שעיקרו בכסף ומטרתו בכסף בלבד, עיתון של שכירי מחשבה וכתיבה, עיתון ללא רעיון" . אבל בעולם הבא יושב ודאי קרליבך ומתנחם בעובדה שגם המתחרה שמעבר לרחוב הפך להיות עיתון כזה. שני העיתונים המובילים במדינה הפכו להיות עיתונים " זולים" של אנשים הרוכשים שכירי כתיבה. עיתונים " המתפרנסים רק על גירוי יצרים ועל סודות מלוכלכים, מן החדר ומחדר השינה" .

מי שקובע בשני העיתונים הם בעלי המאה שהם בעלי הדעה. הם שוכרים שכירי עט המצויים בשוק. ולשכת העבודה לעיתונאים מנפקת כיום בעיקר עיתונאים שמאלניים (ועל הסיבות לכך צריך דיון נפרד). נמרודי ומוזס אינם חסידי שמאל או חסידי ימין. הם חסידי חשבון הבנק שלהם. לא כל כך חשוב מה כותבים בעיתונים שלהם כל עוד מכונות הדפוס מנפיקות שטרות כסף.

ועובדה זו גם היא קשורה לסילוקו של מאיר עוזיאל. בעבר הייתה העיתונות מקצוע המכבד את בעליו. פיטורי עיתונאי הייתה אירוע נדיר. (העיתונאי היחיד שפוטר בתקופה שעבדתי בידיעות אחרונות היה כתב שברח מן הארץ במלחמת ששת הימים). כיום הפך המקצוע למשהו שבין עבודת מלצרות למוקדניות טלמרקטינג. השתמש וזרוק.

על יודקובסקי ראה

 "העורך האלמוני של העיתון של המדינה"

ראה כשאמנון דנקנר יגלה את האמת

עיתון שלידתו בחטא

http://www.zeevgalili.com/2000/01/6078

קטגוריות: מעריב, תקשורת | 2 תגובות

בית המשפט העליון כגוף אנטי דתי.

.

מחקר שנערך על ידי " מנוף – המרכז למידע יהודי" מוכיח בעובדות ובמספרים כי בית המשפט העליון פועל באורח שיטתי נגד עמדות דתיות.

ואלה העובדות:

· בשנים 1993-2001 64 אחוזים מן הפסיקות היו " בניגוד לעמדות מסורתיות מקובלות" .

· הפסיקות האנטי דתיות נמצאות בקו של עליה: מ-50 אחוז בשנים 1995-1993 ל-80 אחוזים בשנים 1999-2001.

· יש מגמה מובהקת להיעתר לעתירות שעניינן שינוי הסטאטוס קוו נגד הצד הדתי ודחיית עתירות לשינוי הסטאטוס קוו לטובת הצד הדתי – בשיעור 80 לעומת 20 אחוז.

· אנשים השייכים למגזר החרדי, הנזקקים להגנת בית המשפט העליון כנגד פגיעת הרשויות, אינם זוכים להגנה.

המחקר ערך גם השוואה בין פסיקות של שופטים דתיים לחילוניים. נמצא כי:

· 66 אחוז מהפסיקות של שופטים חילוניים הן שליליות ביחס לערכי דת ומסורת.

· 52 אחוז מן הפסיקות של השופטים הדתיים הן חיוביות ביחס לערכי דת ומסורת.

· בפסיקות בג" ץ בנושאים כלליים יש חילוקי דעות בקרב שופטים חילוניים בכ-10 אחוז מן הפסיקות. ואילו בנושאי דת ומסורת הם חלוקים רק ב-3 אחוז מן הפסיקות.

החוקרים מצביעים על כך ש-80 אחוז משופטי בית המשפט העליון הם בעלי השקפה חילונית לעומת 40 אחוז בקרב האוכלוסיה. 75 אחוז מן השופטים הם אשכנזים.

המחקר מביא שורה של עמדות המבקרות את מגמותיו של בית המשפט מאז הוכרזה המהפכה החוקתית בתחילת שנות התשעים. " על רקע זה הועלו טענות באקדמיה ובשיח הציבורי הישראלי לפיהן בית המשפט העליון היה למייצגן של אידיאולוגיות הנוגדות את ערכי הדת והמסורת היהודית. יש אף הטוענים שבית המשפט העליון הפך לשופרן של קבוצות פוליטיות מסוימות ובמקביל התעלם מקבוצות אחרות, בכללן קבוצות דתיות והמגזר המסורתי" .

המחקר נערך על ידי יצחק (הראל) הורביץ ועו" ד דקלה דהן.

מנחה המחקר הוא ד" ר דניאל נשיא.

 

קישורים

 

אהרון ברק כמחולל המפץ הגדול

 

איך נולדו זרעי הפורענות

 

היום בו התחוללה מהפכת אהרון ברק
הסיפור האמיתי מאחורי פרשת אשר ידלין

 

דניאל פרידמן הספין הגדול של אולמרט


קטגוריות: מערכת המשפט | להגיב