"איך הפשפש עלה למעלה" והעיקרון הפיטרי


" העיקרון הפיטרי" , הקובע שבראש הפירמידה יושבים אנשים שהגיעו לרמת אי הכשירות שלהם, איננו תקף בישראל * כאן מגיעים לתפקידים הבכירים אנשים שלא הוכיחו יכולת באף רמה * הקשר בין גשר המכביב, קריסת מערכות החינוך והרפואה וההתנתקות * מרכז הליכוד כסכנה אסטרטגית

 בסוף שנות החמישים חיבר חיים חפר את הפזמון " איך הפשפש עלה למעלה" . בפזמון תאר חפר פשפש, שנולד בפרוות עכבר, אך שאף להתקדם בחיים. הוא עזב את העכבר ועבר לכלבלב. חיי כלב לא סיפקו אותו והוא שאף לעלות עוד ועוד. הוא עבר מן הכלבלב אל החמור ומן החמור על הסוס.

" וכך עלה עלה עלה

עד שהגיע לממשלה"

וכיצד הצליח הפשפש במסע הקידום שלו?

משיב חפר בפזמון:

" תמיד תגידו יס

ואז תצליחו לטפס

חיים חפר לא אמר אז למי התכוון, אך כל המדינה ידעה כי התכוון לשמעון פרס וכולם צחקו.

לפני כמה  שנים נשאל חיים חפר בראיון עיתונאי על השיר הזה. ואלה היו השאלות והתשובות.

שאלה: בסוף שנות ה-50 כתבת את השיר "איך הפשפש עלה למעלה", אומרים שזה על שמעון פרס. ההגדרה תקפה?

חפר: "תראה, הוא כבר היה מאז ראש ממשלה וזה משהו אחר, אבל ראשיתו היתה כזאת. הוא לא היה לוחם במלחמה, למרות שהיה איש צעיר. המון נערים בגילו יצאו למלחמה והוא לא. רק סיכסך וחתר. יש לי אנטיפתיה אליו. תראה, עכשיו הוא שוב אומר: 'זה לא עניין אישי, אני רוצה שלום'".

ובכל זאת, למה השנאה כל כך עמוקה?

"נכון שיש פה חארות לא פחות ממנו, אבל הוא היה החרא בדרגה הכי גבוהה. אבל, תדע שלא כתבתי את השיר עליו. כשאמרו שזה הוא, לא עמד בי הכוח להתנגד לעם שראה ב'פשפש שעלה למעלה' את שמעון פרס".

פשפשים שעלו

במרוצת השנים למדנו לדעת שזה בכלל לא מצחיק. שמעון פרס היה " פשפש" יחיד שקפץ לממשלה. כיום ממלאים " פשפשים" אומרי הן לא רק את כסאות השרים. הם מכהנים כשגרירים, מנכ" לים ואלופים. הם מכתיבים את אורחות חיינו במערכות החינוך, הבריאות, הביטחון, התחבורה, המשפט ועוד.

כיצד מצליחים חסרי כשרון רבים כל כך להגיע לעמדות כוח שבהן כולנו תלויים?

תריסים בגובה אחיד

התופעה איננה ישראלית, היא אוניברסלית. את ההסבר לתופעה נתן ד" ר לורנס ג". פיטר בספרו הידוע " העיקרון הפיטרי" , שהופיע בארצות הברית בשנת 1969.

 פיטר מספר כי בילדותו לימדו אותו כי " האנשים למעלה יודעים מה הם עושים" . כשבגר החל קריירה בהוראה וגילה כי מה שלמד לא מתאים למציאות. מנהל בית הספר שלו דאג שתריסי כל החלונות יהיו בגובה אחיד; שלא ידרכו על ערוגות הוורדים; שיהיה שקט בכיתות; שכל הטפסים ימולאו בזמן. הדבר האחרון שעניין אותו היה חינוך.

תחילה חשב פיטר שנתקל במקרה חריג, או שרק מערכת החינוך סובלת מאיזה ליקוי פנימי. עד שנתברר לו כי זו תופעה כללית – לא יוצלחים מכהנים בתפקידי מפתח בכל התחומים. הוא חזה במו עיניו בגשר באורך קילומטר שהתמוטט. בעיר שנבנתה באזור הנשטף מדי פעם על ידי נהר גדול. במוצרים עתירי הון ועבודה המתפרקים לאחר שימוש ראשוני. במפקדים צבאיים המובילים גייסות לאבדון.

מה קרה לגורודיש

פיטר הקדיש שנים למחשבה ולמחקר עד שראה לפתע את האור וניסח את העיקרון הקרוי על שמו. העיקרון הזה, פשוט אך גאוני, מנוסח במילים הבאות:

" במערכת היררכית, כל עובד מתקדם עד לרמת האי-כשירות שלו" .

הדוגמא הפשוטה ביותר היא מן ההיררכיה הצבאית. קצין זוטר מצליח בתפקידו ועולה בסולם הדרגות: סגן, סרן, רב סרן, סגן אלוף, אלוף משנה, תת אלוף וכו". כל תפקיד שהוא ממלא בהצלחה מעלה אותו לדרגה ולתפקיד גבוהים יותר. עד שהוא מגיע לתפקיד שהוא מעל ליכולתו ושם הוא נתקע וגורם לנזקים אדירים.

הדוגמא המפורסמת ביותר בצה"ל היא של האלוף שמואל גורודיש, שהיה קצין מצטיין עד שהגיע לתפקיד אלוף פיקוד דרום במלחמת יום הכיפורים והיה בין האחראים הראשיים לאסון.

גשר המכביה והטרור

מי שמסתכל על המציאות שלנו בעיניים של העיקרון הפיטרי מבין פתאום מדוע התמוטט גשר המכביה, מדוע קרסו אולמי ורסאי, מדוע הגענו בחינוך לדרגה של עולם שלישי (למרות שההשקעה בחינוך בארץ היא מהגבוהות בעולם), מדוע אנחנו חסרי אונים מול הקטל בדרכים, מדוע נכשלנו בחיסול הטרור הערבי, מדוע הולכת אומה שלמה בעיניים עצומות אל תהום ההתנתקות.

 

גשר כפר המכביה ויקיפדיה אורי

מבחינת העיקרון הפיטרי אנחנו ככל העמים. עקרון הקידום לדרגת אי הכושר מעמיד בצמתי החלטה מרכזיים של המינהל אנשים שהגיעו לדרגת אי הכשירות שלהם.

בלי שום כישורים

אך לנו יש תוספת ייחודית לעיקרון הפיטרי. המערכת הפוליטית גורמת לכך שגם מי שמגיע לדרגת אי הכשירות איננו נתקע אלא ממשיך למעלה לדרגות החלטה יותר גבוהות. וגרוע מזה: רבים מגיעים למעמדם בלי שהוכיחו יכולת כלשהי בדרגות קודמות. הדוגמא הבולטת ביותר היא אולי שר החוץ סילבן שלום. התפקיד היחיד אולי שמילא בזכות כישוריו היה יו" ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטת בן גוריון. כל תפקידיו האחרים היו טיפוס בהיררכיה מכוח מעמדו הפוליטי: מדירקטור במפעלי ים המלח ועד יו" ר מועצת המנהלים של חברת החשמל ושר האוצר.

מה למשל הכשיר את שרת החינוך לימור לבנת לתפקידה? עיון בתולדות החיים שלה מגלה כי זה כולל שורות ספורות בלבד. מקצועה של לימור לבנת באתר הכנסת מוגדר כפרסומאית ומגילת חייה כוללת תפקידי סמלת סעד בצה"ל. והרשימה ארוכה: אהוד אולמרט ( בוגר אוניברסיטה, כתב צבאי בבמחנה) דליה איציק (סמינר למורות, ספרות היסטוריה משפטים). שורה ארוכה של מקבלי החלטות גורליות שכל ימיהם בילו בעסקנות פוליטית.

 מרכזי המפלגות אינן מספקות תפקידים רק במדרג הפוליטי. הן שולחות יד גם למדרג הביטחוני, האקדמי, הכלכלי, הטכנולוגי. אם המאכערים של מרכז הליכוד יקבעו מי יהיה הרמטכ"ל ומי יהיה ראש השב"כ, רקטור אוניברסיטה, מנכ"ל התעשייה האווירית, הרי אנחנו בסכנה אסטרטגית ממשית.

=========================================

2. הפריצה  למחשב של ידיעות אחרונות

מאמר מורחב בקישור הבא

=========================================

3. בג" ץ הקברים ומחמוד דרוויש

עבר לקישור הבא

========================================

4. החשש של היטלר מנקמת היהודים

החעבר לפוסט סמוך וכן ל29– באוקטובר 2009

=============================================

קטגוריות: ידיעות אחרונות, מחשבים ואינטרנט, פזמונים, שואה, שירה | תגים: , , , , , | 3 תגובות

בנימין זאב הרצל איננו רק שם רחוב

ראה גם הרצל לא בא מבית מתבולל

http://www.zeevgalili.com/?p=328

חני זיו, בת להורים ניצולי שואה, שכלה את אחיה ואת ארוסה במלחמת יום הכיפורים * כתבה את הספר " שרב" , שסיפר את סיפור המלחמה, מנקודת מבטן של האחיות והרעיות * " מעגלי חיי נעים בין שני נרות זיכרון" * על ספרה החדש " הרצל עכשיו" היא אומרת: גיליתי בו את ישראל שאני מחפשת

resize-of-herzel-bookd799d795 שער הספר הרצל עכשיו


השנה ציינה מדינת ישראל לראשונה את " יום הרצל" , על פי חוק שחקקה הכנסת אשתקד. אך דומה כי החוק לא שינה את המציאות. לגבי רוב אזרחי ישראל בנימין זאב הרצל הוא רק שם של רחובות, שברוב הערים כבר אינם רחובות מרכזיים.

במאמץ לשנות מציאות זו נטלה על עצמה אישה קטנה, חני זיו, לספר את סיפורו של חוזה המדינה. בימים אלה הוציאה לאור (יחד עם ההיסטוריון יואב גלבר) את הספר " הרצל עכשיו" .

chani-ziv חני זיו (צילום: זאב גלילי)

" חוויה מתקנת"

חני זיו, 53, שכלה במלחמת יום הכיפורים את אחיה, רב סרן אליעזר כספי בעל עיטור העוז, ואת ארוסה, סרן שרגא איבלר. על אותה מלחמה ועל השכול כתבה את הספר " שרב" , שיצא בשלוש מהדורות ונמכר באלפי עותקים. מאז כתבה עוד ספרים שעניינם ארץ ישראל ומלחמות ישראל.

חני זיו: " כתבתי את הספר בעצם בשביל עצמי, כחוויה מתקנת. הורי הם ניצולי שואה, אחי וארוסי הם חללי מלחמת יום הכיפורים. מעגלי חיי נעים בין שני נרות זיכרון – האחד לזכר קורבנות השואה, שהתאפשרה מפני שלעם היהודי לא הייתה מדינה. האחר ליום הזיכרון לחללי צה" ל, שנפלו כדי שליהודים תהיה מדינה. את המועדים הללו חותם השנה לראשונה יום הרצל – שצפה את השואה המצפה ליהודי אירופה" .

אהבה ליהודים

" היה אדם אחד ויחיד ששמעתי אותו מדבר דברים הכי קרובים לדברים שאמר הרצל. זה היה אחי. הוא נולד ב-1944 בסיביר, לשם נמלטו הורי מהיטלר. אחרי המלחמה הם חזרו לפולין. אחי היה בן 14 כשעלו לארץ והוא חווה את האנטישמיות הפולנית שלאחר המלחמה. לאחר שנים, כשנסע לפולין כקצין צה" ל, קיבלנו ממנו גלויה בה הוא כותב: כולם אנטישמים כמו שהיו. זכיתי לחיות במחיצתו של אדם שאהב את המדינה אהבה עצומה. אי אפשר לחיות עם אדם כזה בלי לחשוב על הרצל.

" הרצל נתן לי את האהבה ליהודים באשר הם. הוא חוזר ומדגיש שלא יעזור לנו, כולנו יהודים, גם אם אנחנו לא רוצים. העיסוק בהרצל הביא אותי להזדהות עם הבדידות שלו, עם הכאב שלו עם העוצמה שלו. הזדהיתי עם הערכים שהוא מדבר עליהם, עם התעוב כלפי פוליטיקאים שעושים כסף מעסקנותם. באמצעותו גילית את ישראל שאני אוהבת, את ישראל כפי שאנחנו רוצים שתהיה" .

מדינת מופת

" הרצל הוא המנהיג היחיד שקם לעם היהודי במאה השנים האחרונות ואמר: יש לי תכנית, איך לקומם עם, איך להקים מדינת מופת. הספר עכשווי מאד. יש בו כל הסוגיות המעסיקות אותנו היום : משטר מדיני (נשיאות) ומשטר חברתי (סעד ורווחה באמצעות עבודה); הפרטה של משאבים לאומיים (שהוא מתנגד להם); משאלי עם (נגד), עובדים זרים ועוד.

" קיבלתי שתי מחמאות על הספר שהן הכי חשובות לי. שני בניי (בני 20 ו-27) קראו אותו. בזה כבר השגתי את שלי"

שינאה ובערות

" הבערות מסבירה לדעתי את גילויי השנאה כלפי הרצל ששומעים מחוגים מסוימים (כמו המחזיר בתשובה אמנון יצחק). אך הבערות ואי הידיעה אינם דווקא בקרב חוגי מתנגדים או פשוטי עם. אפילו מדינאי בכיר כשמעון פרס מעיד על עצמו בספרו שכל השנים זכר שהוא לא יודע דבר על הרצל, ורק ב-1999 התפנה להכיר אותו" .

המלחמה הפרטית במשרד הביטחון

מזה שבע שנים מנהלת חני זיו מלחמה פרטית במשרד הביטחון סביב הספר " בני קשת" על מלחמות ישראל. הספר חובר לפי הזמנת ההוצאה לאור של משרד הביטחון. לצורך כתיבת הספר ראיינה לוחמים, שקדה על ארכיונים ותחקירי קרב. בחלק מן התקופה נסתייעה בייעוץ של ההיסטוריון יואב גלבר.

בשנה החמישים למדינת ישראל החליט צה" ל לתת ספר כשי הרמטכ" ל לחיילים. ועדה מיוחדת בחרה בספרה של חני זיו מתוך כמה הצעות. מסיבות לא ברורות החליט שר הביטחון דאז, איציק מרדכי, לבטל את החוזה שכבר נחתם עמה.

שער הספר בני קשת

 חני זיו פנתה לערכאות ובית המשפט אילץ את משרד הביטחון להדפיס את הספר. הספר הודפס בהדפסת רוטציה ועל נייר עיתון – כ-200 אלף ספרים. לפי החוזה אמורה הייתה לקבל מיליון שקל תמלוגים. אך משרד הביטחון קבע כי אמנם זה מה שמגיע לה על פי החוזה אבל מבחינה ציבורית לא נראה שצריך לשלם. בסיבוב משפטי נוסף הכריע בית המשפט לשלם לה 1.2 מיליון ₪. ערעור לבית המשפט העליון החזיר את הנושא לבוררות והפרשה לא נסתיימה.

על הרצל ראה גם "הרצל לא בא מבית מתבולל"http://www.zeevgalili.com/?p=328

קטגוריות: אישים היסטוריים, מלחמות ישראל, ספרים, ציונות | תגים: , , , , , | 2 תגובות

מוסף התרבות של הארץ כמכשיר עינוי של השב"כ

פרקליטו של אחד החשודים בהתארגנות לפעולות טרור נגד ערבים (מחתרת בת עין)- עורך דין אריה עטרי – העלה טיעון מקורי בבית משפט השלום בירושלים. הפרקליט התלונן כי חוקרי השב"כ גורמים עינוי ללקוחו, יוסף בן ברוך, על-ידי כך שהם מקריאים באוזניו מאמרים מתוך מוסף התרבות של עיתון "הארץ".

מטרת העינוי הזה, טען הפרקליט, היא למנוע שינה מעיניו של העציר. בכל פעם שהוא מנסה להירדם – אמר הפרקליט – ממהרים החוקרים לקרוא באוזניו בקולי קולות את מוסף התרבות של עיתון "הארץ".

אם התלונה הזו של הפרקליט איננה בדיחה, דרושה כנראה רביזיה רצינית בשיטות החקירה של השב"כ. או לפחות לעדכן את השכלתם בכל הנוגע למוספי התרבות של העיתונות הישראלית.
כמנוי ותיק של "הארץ" אני יכול להעיד מניסיון אישי כי מוסף התרבות של העיתון היום הוא אולי עינוי למי שמנסה לקרוא בו. אך הוא בשום אופן איננו אמצעי למניעת שינה. ההפך הוא הנכון: זהו אחד האמצעים הטובים ביותר לתרדמה עמוקה.

היו זמנים שמוסף התרבות של העיתון היה תמרור בתרבות הישראלית. זה היה בתקופה שעורך המוסף היה יעקב הורוביץ. על דפי המוסף הזה ראו אור יצירותיהם של כמה מן המאורות הגדולים של הדור. (ולענייננו אפשר לראות את "לוח הארץ" כחלק מן המוסף התרבותי של העיתון). כמה איזכורים על קצה המזלג: מאמריו של ברוך קורצווייל ( כמו המאמר על הכנענים); מאמריו של גרשום שלום (כמו המאמר על "חכמת ישראל"); מאמריו של יעקב טלמון (כמו המאמר "המולדת בסכנה"); הרומן "שירה" של ש"י עגנון שהופיע בהמשכים משך שנים רבות; שירי אורי צבי גרינברג (ב"לוח הארץ") ועוד.

שי עגנון ויקישיתוף

 

 

המוסף שמר על רמתו, אם כי שינה את דרכו בכיוון כנעני, בתקופת העריכה של בנימין תמוז. המוסף הנוכחי, בעריכתו של בני ציפר, בצד היותו בעל מגמה פוסט ציונית, הוא משמים. יש בו אמנם פה ושם שרידים של מה שהיה פעם מוסף התרבות של "הארץ", אך צריך הרבה דימיון כדי לראות בו אמצעי למנוע שינה מעיניהם של נחקרי שב"כ.

 

 דפוס הארץ בשנות השלושים

דפוס הארץ בשנות השלושים

ראה עמירה הס כדוברת החמאס

קטגוריות: הומור, ספרות עברית, שבכ, תקשורת | תגובה אחת

יוחנן בן זכאי – מה קרה שהשמאל התאהב בו

מאמר זה נכתב ערב חורבן גוש קטיף

ככל שמתקרב מועד ההתנתקות עולה הרייטינג של ר' יוחנן בן זכאי בשיח הציבורי בישראל. החכם ששיקם את העם היהודי לאחר החורבן, שהביאו עליו הקנאים, ועיצב את דמותו לדורות – הפך להיות דמות מופת מודרנית לשפיות מדינית ולמתינות.

 

 אספסיאנוס
אספסיאנוס

הקנאים הם כמובן "המתנחלים" המאיימים להצית מלחמת אחים, כמו שקנאי ירושלים הציתו את מחסני המזון שבעיר. יוחנן בן זכאי הוא האיש שהטיף למתינות ולפשרה טריטוריאלית ולהתנתקות. החורבן בא כי לא שמעו בקולו. ואז יצא את העיר בתוך ארון מתים וביקש מאספסיאנוס "תן לי יבנה וחכמיה" . וכך הבטיח את המשך הקיום היהודי – בלי עצמאות מדינית ובלי מקדש.

ההערצה הזו של השמאל המתנתק לרבן יוחנן בן זכאי היא קצת מוזרה, בלשון המעטה. הציונות מראשית דרכה הציבה כאידיאל דווקא את המרד ביוחנן בן זכאי. לא עם של תלמידי ישיבה, חיוורים ומדולדלי גוף נוסח "המתמיד" של ביאליק. אלא עם צעיר, בריא בגופו כבנפשו, נועז ונכון לקרב.

 

מכס נורדאו ויקישיתוף

ההוגה הציוני מכס נוראדו ( 1849-1923), שטבע בקונגרס הציוני השני את המושג " יהדות השרירים" , העמיד את השאיפה הציונית כאנטיתיזה ליהדות רבן יוחנן בן זכאי. בנאום בו ביקש להלל את הבילויים, הוא אמר: " היו חזקים מתלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי, גדולים כאנשי המלחמה האגדיים של בר-כוכבא, אותו אדם שנלחם לא לשם התרבות הישראלית … אלא …לשם הקיום הלאומי על אדמת האבות" .

דור החלוצים שהתגבש בארץ מאז העלייה השניה, עשה מה שקוראים במחשבים פירמוט (control alt del) למוח היהודי. מערכת החינוך הציונית חילונית מחקה כל מה שנודף ממנו ריח של תלמוד תורה. מערכת חינוך זו הפכה את בניו של מתתיהו החשמונאי, המקבים, למכבים שהאידאל שלהם הוא הספורט ותרבות הגוף של המתיוונים. המשורר אהרון זאב (לימים קצין חינוך ראשי) כתב את "נס לא קרה לנו" , שהושר שנים בטקס הדלקת המשואות בכל ערב יום עצמאות. שבועות הפך מחג מתן תורה לחג הביכורים. פסח היה לחג האביב ויום הכיפורים היה (בהתיישבות העובדת) יום עבודה רגיל. תפילת יזכור ה' הפכה בניסוחו של ברל כצנלסון ל"יזכור עם ישראל" .

ואם נחזור לימינו. לא נעים אולי לשמוע, אבל מי שמייצג בישראל את ר' יוחנן בן זכאי, אינם חסידי העקירה אלא החרדים. הם מקיימים את האידיאל של תלמוד תורה ומתנגדים בעקביות לציונות החילונית שחתרה לעצמאות מדינית של "להיות ככל העמים" .

התמונה של החרד העוצר בגופו את הבולדוזר המבקש לרמוס קברי יהודים בכביש 6 מסמלת עובדה זו יותר מאלף מילים.

מדינת ישראל מראשיתה הייתה מדינת היהודים הציונית ולא מדינה יהודית. משנה לשנה הופכת מדינת ישראל פחות ופחות מדינה יהודית. אחרי ההתנתקות היא גם תפסיק להיות מדינה ציונית.

 

קבר רבן גמליאל ביבנה ויקישיתוף

קישורים

חורבן ירושלים ובנינה באגדה ובפיוט

http://www.zeevgalili.com/2000/07/54

 

 http://www.zeevgalili.com/2005/09/237

קטגוריות: אישים היסטוריים, ארץ ישראל, חז"ל, יהדות | 2 תגובות

 לשון גבוהה של ביאליק מול לשון הטלוויזיה


תכנית " קצרים" בערוץ השני מצליחה להצחיק ביצירת סיטואציות קומיות מפתיעות. מדי פעם מצליחה הסידרה גם לגעת בשורשי בעיה חברתית. כזהו הקטע " מתרגמת" בו מופיעה קרן מור כמורה המלמדת את " מאחורי הגדר" של ביאליק. המורה מדברת בלשון גבוהה ונמלצת שאינה מובנת כלל לתלמידים. היא נעזרת במורה אחרת המתרגמת את דבריה לעברית רזה.

וכך זה נשמע:

המורה: ביאליק באידיליה " מאחורי הגדר" מיטיב לתאר את חיבוטי הנפש וסערת החושים של עלם צעיר, שהוכה בסנוורי האהבה, ומאוהב עד כלות בעלמה צעירה ונאווה.

המתרגמת:זה סיפור אחד שנכנס לסרטים בגלל איזה —– (חתיכה)

המורה:אנו מתוודעים לדילמה המוסרית הקשה מנשוא אתה מתמודד הגיבור.

המתרגמת:הוא היה עני בבלבלות, חבל על הזמן כאילו

(אחת התלמידות מצביעה ושואלת)

המורה:כן, חביבתי

המתרגמת:כן, כפרה

התלמידה: זה ריאליטי? כאילו זה אשכרה ביאליק עצמו

המתרגמת:האם זו יצירה אוטוביוגרפית

המורה:אכן כן

המתרגמת:כאילו דא

התכנית הזו חושפת את הנתק בין המורה המדברת בלשון גבוהה, מליצית (ובלשון ימינו פלצנית). אך יותר מזה היא חושפת את רדידותה של השפה המדוברת. התרגום בעצם איננו תרגום. אין מילים בשפה המדוברת למושגים כמו סערת חושים, חיבוטי נפש, סנוורי אהבה, עד כלות.

בעידן של דור שהטלוויזיה היא מזונו הרוחני העיקרי הכל מסתכם במשפט " זה נכנס לסרטים בבלבלות" .

===========================================================

 

קטגוריות: ביאליק, הומור, חינוך, טלוויזיה, לשון, לשון עברית, תקשורת | תגובה אחת

הגר פון מנשטיין מת על קידוש

.חידת חייו ומותו של גר הצדק אברהם בן אברהם פון מנשטיין, שאני עוסק בחודשים האחרונים בפתרונה, פוענחה סופית. השבוע קיבלתי עדות מהימנה כי האיש המופלא הזה מת על קידוש ה" (ולא כפי שכתבתי כי מת מוות טבעי). כשאספו הנאצים את יהודי וירצבורג והסביבה הוא התעטף בטלית, הניח תפילין והצטרף אל אחיו היהודים.

במאמר הראשון על האיש כתבתי כי מת מוות טבעי בוירצבורג (התבססתי על פרסום בעיתון גרמני ששלח לי הרב אברט מוירצבורג). אך העדות החדשה מפריכה את הנאמר באותו עיתון.

את העדות מסר לי שמעון גרינבאום, בן 84 מירושלים, ואלה דבריו:

" בשנת 1953 ביקרתי בוירצבורג, כדי לעלות על קבר אמי. נפגשתי עם דוד רוזנבאום, שהיה אז ראש הקהילה בוירצבורג ומנהל בית האבות היהודי שם.

" רוזנבאום לקח אותי לבית הקברות והדבר הראשון שהביא אותי אליו היה הקבר של הברון פון מנשטיין, שהיה אז בשורה הראשונה. רוזנבאום היה האיש שיזם את העברת גר הצדק מבית הקברות הנוצרי לקבר ישראל. הוא סיפר לי כי משפחת פון מנשטיין התנגדה בחריפות להעברת עצמותיו של הברון והדבר הגיע לבית המשפט שהכריע בעד ההעברה.

" הוא סיפר לי כי הנאצים אספו בשנת 1942 את יהודי וירצבורג והסביבה. הם קיבלו הוראה להתייצב ביום ובשעה מסויימת בכיכר העיר ומכאן צעדו לתחנת הרכבת.

" ברון פון מנשטיין בא לכיכר עטוף טלית ועטור תפילין. הנאצים ביקשו לסלקו ואמרו: אתה לא יהודי, אתה ארי. אך הוא התעקש ואמר: לאן שהולכים היהודים גם אני אלך.

" הוא הועבר יחד עם יתר היהודים למחנה טרזיינשטט ומת שם לאחר כשנתיים. מבני משפחתי אני יודע כי רוב האנשים מתו שם מרעב. ביוזמת אחיינו הגנרל הועברה גופתו לוירצבורג ונקברה בטקס נאצי בבית קברות נוצרי.

" דוד רוזנבאום עצמו גורש יחד עם כל יהודי וירצבורג לטרזיינשטאט והצליח לשרוד. הוא היה מקורב מאד לברון פון מנשטיין והיה יחד עמו במחנה:.

עד כאן עדותו של גרינבאום.

שמעון גרינבאום זוכר היטב את גר הצדק פון מנשטיין שאביו היה מיודד עמו מאד. שנים רבות לפני שהתגייר למד פון מנשטיין תורה אצל תלמיד חכם, אנסבכר שמו. אותו אנסבכר היה בעל חנות לצרכי סנדלרות. כל היום היה יושב בחנותו ולומד. אם היה נכנס גוי לקנות אצלו משהו היה נותן ללקוח להמתין עד שיסיים את הסוגיה שלמד.

לאחר התגיירותו התפלל הרב מנשטיין בבית כנסת קטן שנקרא " מצה שטוב" (בית המצות. הוא נקרא כך כי הוקם במבנה ששימש בעבר כמאפיית מצות של הקהילה). הוא נהג לתת בדרך קבע שעורים בבית הכנסת.

לגרינבאום ידוע כי בארץ חי נכדו של אנסבכר, אך הוא איבד קשר עמו. אם דברים אלו יגיעו לידיעת הנכד אודה לו מאד אם יתקשר אלי.

כתבה מעודכנת על גר הצדק פון מנשטייו, ראה:

http://www.zeevgalili.com/?cat=307

===========================================================

 

להגיב

מאה האישים המשפיעים הם גם מאה האישים המזיקים ביותר

 קראתי בעניין את פרוייקט " 100 האנשים המשפיעים" שפורסם ב" יומן" של השבוע שעבר וחשבתי לעצמי שהיה כדאי אולי להכין רשימה מקבילה של 100 האנשים המזיקים ביותר בישראל.

במחשבה שניה הגעתי למסקנה שחלק גדול של האנשים המשפיעים – בעיקר בתחום הפוליטי, המשפטי והתקשורתי – הם גם האנשים המזיקים ביותר. זה מתחיל בראש הממשלה אריאל שרון אשר כמו "החלילן מהמילין" מושך במתק שפתיים את העם כולו לתהום. זה נמשך בשרת החינוך לימור לבנת שהשכלתה דלה, אופקיה צרים והיא מאיימת להרוס עוד יותר את מערכת החינוך ממה שהיא הרוסה.

רשימת המזיקים ארוכה. אנשי התקשורת (מאברמוביץ' ועד יחימוביץ') שעוטפים את האתרוג בשכבה עבה של צמר גפן; המערכת המשפטית (מברק ועד מזוז) הנותנת לאתרוג חסינות מוחלטת; הסופרים (מעמוס עוז ועד א.ב. יהושע) המערערים זה שנות דור על זכות קיומנו כאן; המתקרנפים בליכוד (מביבי ועד ציפי לבני) היושבים בממשלה המובילה לאסון ועוד ועוד.

מן הרשימה נעדר שמו של מזיק גדול. כוונתי לבעלה של ג"ודי, המתרוצץ בעולם וקובע את עמדותיו המדיניות בהתאם למצבו במרכז הליכוד. והואיל ומאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה צריך היה לכלול ברשימה גם את ג"ודי, המחקה בהצלחה את דמותה ;ב"ארץ נהדרת" . אך בניגוד להצהרותיה בתכנית הסאטירית היא נוהגת לפי הכלל "אל תשאל מה אתה יכול לעשות בשביל הקאנטרי אלא מה הקאנטרי יכול לעשות בשבילך" .

============================================================

3

קטגוריות: אישים פוליטיים, שחיתות, תקשורת | תגובה אחת

בעל המאה או בעל המעה הוא בעל הדעה

בקטע שפרסמתי כאן לפני כמה שבועות על מצב העיתונות כתבתי ש"בעל המאה הוא בעל הדעה" . רוצה לומר: מוזס, שוקן או נמרודי לא רק סופרים את הכנסותיהם אלא גם קובעים את התכנים בעיתוניהם.

אחד הקוראים הגיב: צריך לומר "בעל המעה" כמו "מעות חיטין".

מיהרתי לבדוק ולהפתעתי גיליתי כי בכל ספרות חז"ל אין בנמצא לא "בעל המאה" ולא "בעל המעה" .

בדיקה מילונית העלתה כי המונח "מעה" , שמקורה ארמי, מתייחס בדרך כלל למידות קטנות – גרגר, פרור, חלק קטן. גרעין פרי – של אבטיח או של תפוח (אבותינו לא הכירו את גרעינו הענק של האבוקדו).

מאידך, המונח "מאה" מבטא בדרך כלל ערכים גדולים: "מאה אמה ארכו" , "בן מאת שנה" , " אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד" , "הודאת בעל דין כמאה עדים" .

מתקבל אפוא על הדעת שהביטוי "בעל המאה הוא בעל הדעה" הוא הפתגם ה"נכון" , מבחינת ההיגיון הפנימי של השפה.

אבן שושן מביא אותו במילונו ומציין "פתגם עממי" , השייך ללשון העברית החדשה.

חיפשתי שוב במקורות והפעם בדקתי את מאגר השו"ת של בר-אילן. וכאן אכן מצאתי מציאה.

ב"פסקי דין ירושלים" מצאתי שתי תשובות העוסקות בשאלת היחסים בין משגיח כשרות לבין בעל הבית. בפסק דין אחד נאמר "ולא פשוטה היא בעיית השכר שמקבל המשגיח ישירות מבעל המקום ולא מן הרבנות וקיים חשש שבסופו של דבר "בעל המאה הוא בעל הדעה" (הגרשיים במקור – ז.ג.).

בעל המאה הוא העל הדעה מול הארץ עמוס שוקן העין השביעית (cc-by-nc-sa)

בעל המאה הוא בעל הדעה מו"ל עמוס שוקן העין השביעית (cc-by-nc-sa)

והמסקנה: העם יצר פתגם נאה שנקלט במידה כזו עד שהוא נשמע כאילו מקורו בחז"ל. דיינים בני ימינו מצאו בביטוי זה יתד להיאחז בה כדי לפסוק.

אך דעתי לא נחה מן המסקנה הזו. הפתגם נשמע מתוחכם מדי מכדי שהשפה הישראלית תמציא אותו. ואז עלה בדעתי שאולי מקורו ביידיש. ואכן חיפוש באוצר הלשון היידית של סטוצ'קוב העלה כי אכן זה המקור. "וער עס האט די מאה דער האט די דעה" . כלומר: בעל המאה הוא בעל הדעה.

קטגוריות: חז"ל, יידיש, לשון | 2 תגובות

מקור המנגינה ל"ירושלים של זהב"

"לא רק 'ירושלים של זהב' גנוב, גם
המולדת שלכם שייכת לפלשתינאים"

תגובה זו היתה אחת התוצאות של הכותרת הסנסציונית שפירסם ההיסטוריון החדש תום שגב ב"הארץ * אליהו הכהן: "המכתב של נעמי שמר מונח אצלי יותר משנה ויעצתי לגיל אלדמע שלא לפרסמו * נעמי שמר היא יוצרת גדולה שאינה זקוקה להשראה משיר באסקי * אין בירושלים של זהב אפילו 8 טקטים מן השיר הבאסקי

ביום השואה יצא עיתון "הארץ" בכותרת ראשית שנפרשה לרוחב כל העמוד: "נעמי שמר התוודתה לפני מותה: לקחתי לחן 'ירושלים של זהב' משיר באסקי".

הידיעה התבססה על מכתב שכתבה נעמי שמר, לפני למעלה משנה, למלחין גיל אלדמע, בהיותה על ערש דווי.

מה היה שיקול הדעת של "הארץ" לתת כותרת ראשית כזו? האם זה חלק מתהליך מתיחת הפרצוף של העיתון, הנתון בקשיים ומחפש סנסציות? האם זה כשלון של עורך חדשות לא מנוסה? האם התכוון תום שגב, "היסטוריון חדש", לשחוט עוד פרה קדושה ציונית?

באתר y-net. פורסמו 354 תגובות לידיעה שהועתקה מן הארץ. רובן מלאות אהבה לנעמי שמר וביטויי בוז להארץ. היו אף שהצהירו כי הם מתכוונים לבטל את המינוי על העיתון.

אך היו גם תגובות כמו:
• "לא רק השיר גנוב גם המולדת שלכם גנובה… היא כמו ירושלים שייכת לפלסטינים".
• * "עוד ימנית קיצונית נתפסה בשקר וגניבה"
• "לחן בינוני מילים רדודות רוויות פאתוס ולאומנות שעבר זמנה".
• "משוררת ההתנחלויות גנבה שיר"

"שיר ללא אבא"

פניתי לחברי אליהו הכהן, המומחה מספר 1 לזמר הישראלי, וביקשתי לשמוע את דעתו בעניין.

אליהו הכהן: "מאחר שאני מוזכר במכתב של נעמי שמר, אספר לך את הסיפור כולו. עוד לפני שנעמי שמר כתבה את ירושלים של זהב שידר ישראל דליות תכנית 'שירי עמים' בקול ישראל, כל שבת בצהריים. פעם שידר שיר עם באסקי, "פלו חוספה", המדבר על איזו אישה שנולד לה ילד והאב מתכחש לאבהותו. גם לשיר הזה אין אבא. זהו שיר עממי. מי שהשמיע אותו שמע אותו מפי אמו ששמעה אותו מפי אמה.

אליהו 001

                                                                       אליהו הכהן [צילום: דליה הכהן}

"הזמרת נחמה הנדל ז"ל שמעה את השיר אצל ישראל דליות והחליטה להקליט את השיר כמות שהוא, כשיר עם בסקי. נחמה הנדל הייתה ביחסים טובים עם נעמי שמר. הן נהגו להיפגש, לבשל יחד ולפטפט. באחת הפגישות השמיעה נחמה הנדל את השיר באוזני נעמי שמר, וכמו שהיא כותבת במכתבה: 'הוא נכנס לי באוזן אחת ויצא בשניה'.
"נעמי נכנסה ללחץ"

"ב-1967 פנה גיל אלדמע לנעמי שמר וביקש ממנה לכתוב שיר לפסטיבל הזמר. היא הבטיחה לאלדמע לכתוב לו שיר על ירושלים, אבל זה לא הלך לה. היא נסעה לירושלים הלוך ושוב, לא הצליחה להוציא מתוכה שיר והדבר הכניס אותה ללחץ.

"היא באה לגיל אלדמע ואמרה לו: 'לא הולך לי לכתוב שיר על ירושלים'. אלדמע השיב לה: כתבי שיר על כל נושא אחר. לאחר עשרים וארבע שעות היא באה עם 'ירושלים של זהב'.

"זמן מה לאחר שהושמע 'ירושלים של זהב' לראשונה שידר ישראל דליות את תכניתו 'שירי עמים' והצביע על דמיון מסוים בין השיר הבאסקי לבין ירושלים של זהב.

גיל אלדמע ויקישיתוף

"מהו שיר עברי"

"בראשית שנות השבעים נתתי הרצאה שנשאתי ב-300 קיבוצים ומושבים. נושא ההרצאה היה: 'מהו שיר עברי'. מתי נחשב שיר למקור; מתי השיר נכתב בהשראה של מקור אחר; מתי נגנב מקור ומה ההבדלים. הבאתי עשרות דוגמאות: 'עלי גבעה', 'בין נהר פרת ונהר חידקל', 'אנו נהיה הראשונים', 'חושו אחים חושו' ועוד שירים רבים.

"הראיתי שיש שירים שבהם יש למנגינה מקור השראה. בשירים אחרים יש השפעה ויש מקרים שבהם המנגינה העברית זהה לגמרי למנגינה של השיר הלועזי. יש עשרות שירים כאלה. אין ארץ באירופה שלא שאבנו ממנה השפעה בתחום הזמר העברי.

"יוצרת גדולה"

"בסוף כל הרצאה השמעתי הקלטות של שני שירים. האחד "קומה אחא" – השמעתי אותו עם מקהלה של אלף רוסים. זה נשמע כמו שיר רוסי ממש, אך מסתבר שדווקא כאן ההשפעה הפוכה. השיר נכתב בעין חרוד. אחד היורדים מהארץ של שנות העשרים הביא את השיר לרוסיה והרוסים אימצו אותו ומאז הוא נחשב שיר רוסי.

"השיר השני שהשמעתי היה 'פלה חוספה' הבאסקי בביצועה של נחמה הנדל. אמרתי אז שלמרות שיש קווי דמיון בין השיר הזה לבין 'ירושלים של זהב', הנה נעמי שמר היא יוצרת גדולה שאינה צריכה השראה משיר באסקי.

"המקרה של נעמי שמר שונה מכל הדוגמאות שהבאתי להשפעת מקורות זרים על הזמר העברי. ראשית מדובר רק בבית הראשון של ירושלים של זהב. ההמשך הוא יצירה מקורית של נעמי שמר. וגם בבית הראשון המקצב שונה לגמרי מזה של השיר הבאסקי.

"נעמי שמר כעסה"

"יום אחד הגיעה לנעמי שמר השמועה על הדברים שאני נושא בהרצאותיי. היא כעסה מאד והדבר הגיע לאוזניי.

"הרמתי טלפון לנעמי שמר ואמרתי לה: קודם כל אני מזמין אותך להרצאות שלי. בואי תשמעי ותשפטי. היא ענתה לי: אני מבקשת שתפסיק עם זה. אל תזכיר את השיר הבאסקי.

"התגובה שלה נראתה לי מופרזת. אבל מתוך כבוד לנעמי שמר הוצאתי את הקטע הזה מהרצאותיי.

פגישה משפחתית

"כל השנים שררו יחסים טובים מאד ביני לבין נעמי שמר. היא הייתה מבקרת בביתי, היא הכירה את הבנות שלי ואפילו הזכירה אותי בכמה מן השירים שלה. פעם גם ביקרתי בביתה ונפגשתי עם משפחתה. בפגישותינו מעולם לא הזכירה, אפילו במילה אחת, את הנושא.

"שלושה שבועות לפני מותה התקשרה אלי בטלפון ואמרה לי שהמאמר שפרסמתי בכתב העת 'עתמול' על חנינא קרצ'בסקי, אחד מראשוני המלחינים, הוא פנינה.

"שבוע אחרי אותה שיחת טלפון התקשר אלי גיל אלדמע ואמר שקיבל ממנה מכתב והוא רוצה לשלוח אותו אלי בפקס. זה היה
כאמור לפני יותר משנה. מאז המכתב הזה מונח מאז אצלי במגרה.

"אמרתי אז לגיל אלדמע: נעמי לקחה את הענין של ההשפעה הבאסקית על שירה באופן הרבה יותר רציני מכפי שהוא. אני מציע שתגנוז את המכתב למרות שהיא מתירה לך לפרסם אותו.

"כל הזכויות שלה"

"כל מיני אנשים שרואיינו בטלוויזיה כבר אמרו שהיא צריכה להחזיר את התמלוגים. זה שטויות. גם אם יימצא איזה באסקי שיטען כי המנגינה שלו, הרי לפי חוק זכויות יצורים רק אם יש שמונה טקטים רצופים בשיר הלקוחים משיר אחר, זה נחשב לגניבת זכויות. אין בירושלים של זהב שמונה טקטים רצופים הלקוחים מן השיר הבאסקי.

"מה עשתה בסך הכל? שמעה שיר עם באסקי שלא היה ידוע בשום מקום בעולם וקלטה אותו באורח תת הכרתי. בירושלים של זהב היא שידרגה את השיר הבאסקי. אפילו אם השתמשה באיזה יסודות שישנם בשיר הבאסקי יש לה את מלוא הזכויות על השיר שלה.
"הרי אפשר לומר שגם המילים בירושלים של זהב אינן של נעמי שמר. י'רושלים של זהב' זה התכשיט שנתן ר' עקיבא לרעייתו רחל וזה לקוח מן המדרש. 'לכל שיריך אני כינור' לקוח מיהודה הלוי. 'העיר אשר בדד יושבת' זה מתוך מגילת איכה. ושירושלים 'צורבת את השפתיים' נמצא באיזה שיר של יהודה קרני שאני בטוח שנעמי שמר לא קראה. האם מישהו יאשים אותה גם בגניבה ספרותית".

למה כתבה המכתב

שאלתי את אלי הכהן מדוע לדעתו הכחישה נעמי שמר כל השנים את העניין? ולמה לבסוף כתבה את המכתב שבו היא מודה בחטא המדומה שלה?
הכהן: "השיר הזה זכה לתהודה מעבר לכל שיר אחר. תורגם לכל השפות הושמע בביצוע זמרים בכל העולם. כל השנים חששה להודות בהשפעת השיר הבאסקי עליה אף שזו הייתה השפעה לא מודעת. כשנתגלה לה העניין היא תפסה את עצמה והתייחסה לזה בחומרה יתרה. אילו ב-1972 הייתה מודה שאכן הושפעה מן השיר לא הייתה נופלת שערה משערות ראשה.

"על הסיבות לכתיבת מכתבה איני יכול אלא לשער. היא הייתה בחינת שכיב מרע. זה היה נטל שהיא רצתה להוריד מעליה. זה היה רבב זעיר שהיה מונח על מצפונה. על הרבב הקטן הזה הסתכלה בזכוכית מגדלת. המצפון שלה עבד שעות נוספות. אמרה לעצמה אני לא אצא מן העולם הזה ואשאיר את זה פתוח.

מקור המנגינה של "התקווה"

כולם סבורים כי מקור המנגינה הוא ביצירה של המלחין הצ'כי בדז'יך סמטאנה. זו טעות. מקור המנגינה הוא בשיר רומני שנקרא "העגלה והשוורים". את המנגינה הביא לארץ אחד מאנשי העליה הראשונה, שמואל כהן שמו. המנגינה היא קצבית והוא התאים אותה למלים שחיבר נפתלי הרץ אימבר. התוצאה הסופית הייתה שונה מאד מן המקור הרומני אך היא ללא ספק הבסיס ללחן של התקווה.

מי חיבר את "בגליל בתל-חי

השיר "בגליל בתל-חי" הוא אחד השירים ההרואיים של הציונות. היו שרים אותו בעמידת דום והתייחסו אליו כמעט כאל המנון.

שנים סברו הכל כי השיר חובר על ידי זאב ז'בוטינסקי ומשפחת ז'בוטינסקי קיבלה אף תמלוגים עליו. בסידרת תכניות ששידר אלי הכהן ב"קול ישראל" בשנת 1963 הוא גילה כי השיר חובר על ידי אבא חושי.

אבא חושי ויקישיתוף

זה היה גילוי מפתיע מאד כי חושי היה רחוק מאד משירה. הוא החל דרכו בארץ כפועל נמל הפך עסקן, מראשי מפא"י, ממייסדי ההסתדרות, ממקימי בית אלפא, חבר כנסת וכראש עיריית חיפה. הקים את "פלוגות הפועל", קבוצת בעלי אגרוף שהשליטו סדר ומשמעת באלימות, במפלגה ומחוצה לה.

קטגוריות: זמר עברי, לשון, תקשורת | תגים: , , , , , , | 10 תגובות

כיצד העלימה העיתונות הבריטית את השואה


על הבריטים אפשר לומר מה שאמר אותו יהודי שהספיד את הרשע של העיירה, שעשק יתומים ואלמנות: " גנבת, שדדת, עשקת אבל היית צדיק גדול לעומת אביך" .

הבריטים היו צדיקים גדולים לעומת הצרפתים, הפולנים והאוקראינים. אבל גם הם היו מנוולים לא קטנים ולא מהם נשמע הטפות מוסר.

הבריטים היו שותפים פסיביים לשואה בכך שנעלו את שערי הארץ בפני יהודים, בתקופה שניתן היה עדיין לחלץ את יהודי אירופה מן התופת. הם גם עשו הכל כדי להסתיר את השואה.

אריה קיזל, דוקטוראנט צעיר מן החוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת חיפה, סיפר לי על מחקר מעניין שבו בדק את סיקור השואה במכובד שבעיתוני בריטניה, ה" טיימס" הלונדוני.

לפני המלחמה קבע " טיימס" כי רדיפת היהודים בגרמניה היא ענין גרמני פנימי. העיתון חזה אז שהיטלר הינו בעל סיכויים להפוך למדינאי קונסטרוקטיבי ומכובד.

השמדת יהודי הונגריה, זכתה ב" טיימס" , ב- 6 ביולי 1944, לידיעה קטנה בעמוד 5, תחת הכותרת " היהודים של הונגריה" .

ב- 8 ביולי התפרסמה שוב ידיעה קטנה, בתחתית עמוד 3, תחת הכותרת " גורל יהודי הונגריה" . הידיעה מופיעה לצד תמונתו של ילד מחייך בפרסומת הקוראת לסייע לכנסיות לונדון, אחרי ידיעה על ממשלה חדשה ביוגוסלביה. רק בכותרת המשנה צויין: " רצח בתאי הגזים" .

ב- 15 ביולי מופיעה, בעמ" 4, בתחתית העמוד, ידיעה קטנה על " טבח ביהודי הונגריה" . ב- 22 ביולי, בתחתית עמ" 3, מופיעה ידיעה בת 8 שורות תחת הכותרת " יהודים בהונגריה" . נאמר בה כי " הטבח ביהודים השפיע על המצב הכלכלי בהונגריה" .

ב- 19 באפריל מפרסם העיתון תמונות הרוגים ראשונות מבוכנוואלד. למחרת הוא מקדיש מאמר מערכת תחת הכותרת " הקורבנות" . המאמר מגנה במילים חריפות את הזוועות שעוללו הגרמנים, אבל לא מזכיר כלל שמדובר ביהודים.

אירועים מרכזיים כמו שחרור מיידאנק, שחרור אושוויץ-בירקנאו וכן גילוי אלפי גופות של הרוגים ובהם ילדים רבים לא זכו לסיקור ראוי.

קשה שלא להתרשם – אומר קיזל – כי היה קשר ישיר בין רצונה של ממשלת בריטניה שלא להעלות על סדר היום הציבורי את נושא פתיחת שערי פלשתינא בפני הפליטים היהודים, לבין אי העלאת נושא מצוקתם של יהודי אירופה לכותרות.
עוד סיפורים על הגר פון מנשטיין

מאז פרסמתי כאן את הסיפור המופלא על גר הצדק, הרוזן אברהם בן אברהם פון מנשטיין, שהיה דודו של הגנרל הנאצי הידוע, לא חולף שבוע מבלי שיתקשרו אלי קוראים הקשורים באישיות המופלאה הזו.

הקוראת רחל פרי חן מירושלים כותבת לי: בעלי ז" ל היה תלמידו של הרוזן בסמינר בוירצבורג בשנים 1935-1937. הוא הכיר את הברון מקרוב והיה מבאי ביתו. הם ניגנו יחד בשלישיה. הרוזן שלח לבעלי המנוח גלויה ב-10 במאי 1937. בגלויה ניכרת גישתו העדינה האדיבה והחברית לתלמידו. האיש הזה היה גדול. הוא עשה דרך ארוכה עד שנהיה אחד מאתנו ובמיוחד אחר כך כשחי חיים יהודיים שלמים יחד עם אשתו" .

הרב זאקו גרינוואלד מספר לי כי הוריו היו בקשרי ידידות עם הרוזן הגר שנתן להם כמתנת נישואים ציור עליו כתב בעברית ובלועזית את תאריך נישואיהם – כד ניסן תרפה 29.4.24.

מיכאל שנברגר, ארכיבר באחד הארכיונים הגדולים של וירצבורג, טרח ומצא את תיקו של הגר פון מנשטיין בין תיקי הגסטאפו. מעניין יהיה לדעת מה יתגלה מהם.

וכדי להשלים את התמונה שלח לי רב הקהילה של וירצבורג, יעקב אברט, תמונה של הרביעיה עליה נצח פון מנשטיין.

מאמר מסכם על הגר פון מנשטיין ראה

קטגוריות: שואה | תגובה אחת