" אנו חיים בדיקטטורה של הריקבון"

מעשה התועבה שעשה שרון בעקירת גוש קטיף התאפשר בגלל שחיתות המערכת הפוליטית * מאחורי חזות דמוקרטית שולטות במדינה אוליגרכיות של אליטות * מחשבות ראשונות על היום שלפני והיום שאחרי החורבן

- מאת אלה קובלנץ -

כלבת הלברדור-פויינטר הקשישה שלי, טינה שמה, איבדה איזה בורג במוחה הזעיר והיא החלה לכרסם את הרגל האחורית שלה. הווטרינר שלנו אמר, בעודו חובש את פצעיה, שאין מה לעשות. מעכשיו אי אפשר לסמוך על שיקול דעתה וצריך שמישהו ישגיח עליה כל הזמן.

" כלבים" , הוא אמר, " מסוגלים לכרות לעצמם את הרגל בנשיכה, בלי להסס" .

" מזל שזה לא קורה לבני אדם" אמרתי ושנינו צחקנו.

בימים אלה נתברר כי זה קורה גם לבני אדם. אנחנו טובים יותר מבעלי החיים במצעד האיוולת של הרס עצמי. מכוערי הנפש ודאי ימשלו משלים על קטיעת איבר נגוע על מנת להציל את הגוף. אבל מה שקרה בגוש קטיף הוא שהגוף הנגוע קטע את אחד האברים הבריאים, כדי שלא יפריע לתהליך הריקבון. אכן רבותי אנו חיים בדיקטטורה של הריקבון.

התמוטטו היסודות

היסודות של בנייני העל, שפעם שכנה בהם מערכת ערכים, התמוטטו. היום שולטת בנו עזובה אידיאולוגית, כמו המסדרונות הריקים בקומות ההנהגה במצודת זאב. כמו מספר הקוראים את כתבי ז"בוטינסקי במרכז הליכוד. פשיטת הרגל הערכית של בנייני העל מתבטאת גם בקיבוצים, שבהם הצעיר בחברים הוא בן 60.

הגוף הרקוב הזה קורא לנו בסלידה " אדוני הארץ" . ומי הם? אלה " אדוני המדינה" , מיעוט שמשליט את רצונו על הרוב. מיעוט הסובל מבאג משיחיות השלום וגורר את כל המדינה להרפתקאות הזויות. לשאיפה להיות עם " נורמאלי" . להיפטר כבר מגיבנת הזהות היהודית.

האסימון נפל

כשראיתי את החרפה בנווה דקלים נפל אצלי האסימון. רבנים אהובים, יקרים וצדיקים – הרב דרוקמן ,חנן פורת ואחרים – עומדים נוכח בית הכנסת העומד להיהרס ובוכים. מתחננים באוזני קצין המשטרה, מייבבים בעיניים כבויות. מנסים להעביר את רוע הגזירה. למנוע את החורבן ואת הגרוש. " אולי בכל זאת" , מתחנן חנן פורת באוזני קצין המשטרה." אולי תלך למי ששלח אותך ותסביר לו" .

התמונה הזו כאילו לא שייכת לכאן. היה אפשר לעשות " העתק והדבק" לתמונה ולהדביק לנופים אחרים. לפולין או לרוסיה, תבחרו איזה פרעות שתרצו. יש לנו רפרטואר עשיר. רבנים מול הפריץ מתחננים על קהילתם. תחילה עוד מאמינים וכבר לא. משפילים מבטים, מתכופפים. בגלות הם למדו כי עץ שמתכופף מול הרוח הוא זה ששורד.

האם צריך להסביר למישהו? שאחרי שלושים שנות התיישבות, אחרי ששת אלפים ומשהו פצמ" רים; אחרי שאנחנו היחידים המאמינים במדינה כשהיא כבר לא מאמינה בעצמה; לא אנחנו אלו שצרכים להתכופף ולהתחנן על נפשנו.

שאהבנו לאהוב

כל הציונות החילונית שאהבנו לאהוב הוכיחה שאין לה מרחב נשימה מעבר לדור וחצי. אנחנו היחידים ששרים שירי א" י בדבקות ובנוסטלגיה. רק אנחנו מתחזקים מיתוסים, שהממשיכים הטבעיים של מכונניהם חושבים שאבד עליהם הכלח.

הציונות החלוצית סגרה את משרדיה. הלאומיות העברית החליפה את הוגיה החריפים בקבלני קולות, אופורטוניסטים ומדקלמי סיסמאות חסרי כל בסיס אידיאולוגי.

(מכתב שכתבה לי אלה קובלנץ, בת 21 מאריאל, סטודנטית למדעי המדינה ארכיאולוגיה ולימודי א" י בבר-אילן)

זו דמוקרטיה זו?

לשאלה " למה" , יש למחריבים תשובה אחת: זו החלטה של הדמוקרטיה.

האמנם דמוקרטיה? הבה נבחן את הרקב שפשה בנו. האם אנו דמוקרטיה במשמעות של " ממשלה של העם, על ידי העם, למען העם" (נאום גטיסבורג, אייב לינקולן).

כמה סימפטומים של הריקבון:

· חמישים אחוז של טפסי המתפקדים במפקד האחרון של מפלגת העבודה נמצאו מזויפים.

· מועמדי הליכוד לכנסת קונים את קולותיהם של חברי מרכז בשוחד ממון, בחלוקת משרות, במתן טובות הנאה.

· סקר שערך מכון " דחף" העלה כי 79 אחוז מהציבור סבורים כי המנהיגות מושחתת.

· 75 אחוז מהציבור סבורים, בסקר של תנועת " משמר החינוך" , שלחברי הכנסת לא אכפת מהחינוך בישראל.

· ל-78 אחוז מהישראלים גם לא איכפת מהסכנה לבריאותם ולחייהם של חברי כנסת בעלי עודף משקל.

· עיבוד נתוני דו" ח של הבנק העולמי מגלה כי מדד שחיתות השלטון בישראל הוא הגרוע ביותר בין כל המדינות המפותחות.

מה המסקנה מנתונים אלה?

ממשלת ישראל איננה ממשלת העם איננה של העם ואינה פועלת למען העם. יחס הבוז שרוחשים רוב האזרחים לרוב השרים ולרוב חברי הכנסת זועק לשמיים.

מי אדוני המדינה

תשובה לשאלה זו נותנת חוה עציוני, פרופסור במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, בספרה " מקום בצמרת, אליטות ואליטיזם בישראל" .

אדוני המדינה הם האליטות. הם שולטים על משאבים, עוצמה ארגונית ועוצמה פוליטית; הם מסדרים לעצמם הטבות מפליגות – בתנאי שכר, פנסיה, שרותי בריאות; הם דואגים לצרף את בני משפחותיהם ומקורביהם לאליטות.

חלק מן האליטות הופכות לאוליגרכיות. אוליגרכיה היא סדר מדיני שבו נתונה מערכת השלטון במדינה בידי קבוצת מיעוט חזקה וסגורה הדואגת בראש ובראשונה לטובתה שלה.

אצלנו לא מדובר בקבוצה אחת אלא בקבוצות רבות, קונפדרציה של אוליגרכיות, שהן מיעוטים חזקים וסגורים. חלקן פועלות למען טובת עצמן, חלקן פועלות מתוך תאוות שלטון. חלקן סבורות שהן יודעות טוב יותר מה טוב לעם ישראל. רובן לא נבחרו על ידי העם.

יש בישראל אוליגרכיה של המערכת המשפטית, המשטרה, מערכת הביטחון, האקדמיה והתקשורת. כולם יחד קשורים בעבותות לאוליגרכיה הגדולה והחזקה מכולן. היא אוליגרכיית ההון.

בעלי ההון היו תמיד בעד " תהליך השלום" , ועכשיו בעד חורבן ההתנתקות. טובתה של הקבוצה הזו הוא ש" תהליך השלום" יימשך. זה מביא השקעות, זה מביא פריחה, זה מביא חוזים שמנים ועבודות קבלניות.

חומת מגן לעקירה

בית הדין הגבוה הפך להיות " חומת המגן" של תכנית העקירה, אומר הפרשן המשפטי של הארץ, זאב סגל. בגץ דחה כמעט את כל העתירות בנושא. העתירות שערערו על חוקתיות חוק פינוי פיצוי; לדחות את מועד העקירה; נגד הצווים לסגירת עוטף עזה; נגד החזקת קטינים במעצר; נגד פגיעה נפשית בקטינים במהלך העקירה.

===========================================================

בג"ץ נגד גרוש ערבים

בג" ץ היה גם חומת מגן (זה אני אומר) נגד גרוש ערבים. ויוכיח פסק הדין הבא:

" נקודת המוצא העקרונית הינה, כי הוצאתו של אדם ממקום

מגוריו והעברתו הכפויה למקום אחר פוגעת קשות בכבודו, בחירותו ובקניינו.

" ביתו של אדם אינו רק קורת גג לראשו אלא גם אמצעי למיקומו הפיזי והחברתי של אדם, של חייו הפרטיים ויחסיו החברתיים.

" מספר זכויות אדם בסיסיות נפגעות בשל עקירתו הלא רצונית של אדם מביתו והעברתו למקום אחר, גם אם העברה זו אינה כרוכה בחצייתו של גבול מדיני.

" זכויות אדם אלה מקורן בחלקן במשפט הפנימי של המדינות השונות, ובחלקן מעוגנות הן בנורמות של המשפט הבינלאומי…"

(נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, בפסק דין שניתן בעתירה שהגישו מחבלים כנגד גירושם מיהודה ושומרון לחבל עזה במהלך שנת 2002. בג" צ 7015/02 – כיפאח מחמד אחמד עג"ורי נגד מפקד כוחות צה" ל(‏.

===========================================================

המשל והנמשל – נרון ושרון

את הקטע הבא פרסמתי בחודש פברואר השנה תחת הכותרת " נרון קיסר כמשל" .

האגדה מספרת כי נרו קלאודיוס קיסר, הידוע במקורותינו בשם נרון, הצית את העיר רומא ולמראה הלהבות ניגן בקאתרוס. וכששאל את פילוסוף החצר שלו, סנקה, לדעתו על נגינתו השיב סנקה בלשון חלקות: נאה נגינתך לך ונאה אתה לנגינתך.

סנקה הוא האיש שליווה את נרון מראשית דרכו, כתב לו את נאום ההכתרה שלו, יעץ לו בניהול המדינה והחניף לו. זה לא עזר הרבה לסנקה, כשהחליט נרו לסלקו מדרכו. הוא אילץ את הפילוסוף להתאבד בחיתוך ורידי ידיו.

על החיים תחת שלטונו של קיסר כתב סנקה: " החכם ישתתף בחיי המדינה כל זמן שלא ייתקל במכשולים, והם רבים למדי; אבל אם קלקלה המדינה עד שאין לה תקנה, אם הרע שולט בהחלט במדינה, לא ימשיך החכם להיאבק לשווא, לא יבזבז את כוחותיו לריק" .

סיפור הצתת רומא הוא אגדה, בעקבות שמועה שנפוצה עוד בימיו של נרון. היה בסיס הגיוני לשמועה הזו. נרון היה איש שסילק כל דבר שעמד בדרכו. בין היתר הרג גם את אשתו וגם את אמו. הוא תכנן לבנות את רומא מחדש והשריפה (שפרצה בשנת 64 לספירה) כילתה שני שלישים מהעיר ופינתה את השטח לתכניות הבניה הגרנדיוזיות שלו.

ישפוט כל אחד מהו הנמשל.

עד כאן המשל.

אחרי חורבן גוש קטיף כבר ברור הנמשל.

============================================================

מה קושר את צחי הנגבי לשרון

חודשים רבים הוא שמר על שתיקה רועמת. הצביע נגד, אבל ישב בממשלה בנחישות של אחיזתו באנדרטה של ימית. בעקבות ארועי כפר מימון סוף סוף פתח את פיו ונדמה היה שחלה בו מטמורפוזה. האיש שהסתבך בשורה של פרשיות (בראון-חברון, דרך צלחה ועוד) פתאום נתמלא דאגה מן הסכנה לדמוקרטיה.

לא חלף שבוע ימים ונתבררה הסיבה. היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז הצהיר כי יש סיכוי סביר שיוגש כתב אישום נגדו בפרשת המינויים הפוליטיים. החקירה בעניין נפתחה כזכור בעקבות דוח מבקר המדינה שקבע כי " הנגבי רמס ברגל גסה את החוק" .

עכשיו ברור מה מקשר בין שרון להנגבי.

=============================================================

" חוק נזקי החלטה"

בתגובה למה שכתבתי כאן בשבוע שעבר על הצורך בחקיקת חוק לעשיית דין בפשעים נגד העם היהודי קיבלתי מכתב מאינג"ינר יוסף דוריאל, חבר הנהלת לשכת הליכוד.

במכתב הוא אומר כי מגזר המייסדים בהנהלת לשכת הליכוד הכין חבילת חוקים שזו תמציתו של אחד מהם:

" החלטה שלטונית שהתקבלה באופן שרירותי וגרמה נזק לציבור תחייב את מקבל ההחלטה לשאת בנזקים שייגרמו בעקבותיה. כהחלטה שרירותית תיחשב החלטה שלטונית שהתקבלה ללא התייעצות עם גורמים מקצועיים מוסמכים וללא בדיקה מקצועית של אלטרנטיבות הבאות בחשבון" .

אינג"ינר דוריאל מתריע זה שנים נגד טרוף המערכות בישראל והיה בין המזהירים מפני מלחמת יום הכיפורים.

===========================================================

מה זה ג'יהאד

" בנוגע לרצועת עזה נגמר היום הג"יהאד הקטן של שחרור האדמה והתחיל הג"יהאד הגדול של בניית המולדת" . כך אמר בראשית השבוע יו" ר הרשות אבו מאזן.

עכשיו יתחילו הפרשנים לספר לנו למה התכוון. למשל הנה הסבר משכנע שהופיע בחוברת שהוציאה חטיבת המחקר של אמ" ן בשנת 1995: " המושג ג"יהאד במובנו הרחב, מורה על השקעת משאבים ותשומות מיוחדות למען מטרה כלשהי… סביר שזו אכן כוונתו של ערפאת..… לא ניתן למצוא תימוכין לכך שערפאת אינו מגלה מחויבות להסכם ותהליך השלום עם ישראל" .

==============================================================

" יד לאחים"

אי אפשר לומר שבצה" ל לא מפיקים לקחים. השם הראשון שנקבע למבצע עקירת גוש קטיף היה " כזוהר הרקיע" . כשנודע לממציאי השם כי הוא לקוח מתפילת האשכבה " אל מלא רחמים" , החליטו לחפש שם חדש. ואז נתקבלה החלטה לקרוא למבצע " שבת אחים" .

לבסוף נמצא הרעיון הגאוני " יד לאחים" . במקרה זהו צמד המילים בו נפתח המנון בני עקיבא בו נאמר בין היתר:

יד אחים לכם שלוחה, הנוער החביב
על דגלנו כולכם, חנו מסביב
יזהיר לכם כוכב תורה
דרככם סוגה בעבודה

==============================================================

סדום

פרקליטות המדינה בהודעה לבג" צ: בכוונתנו לתבוע ממתיישבים שיסרבו להתפנות מרצון, כפי שהחוק מחייב, את הוצאות פינויים-בכוח.

על אנשי סדום נאמר: " מי שפצעו חברו אמרו לו (השופטים): תן לו שכרו, שהקיז לך דם" .

ממשלת זדון

" ואתה ה" לא בגבורת הסוס תחפוץ

ומלכות זדון

לעולם שנאת, שוועת עניים אתה תשמע, צעקת הדל תקשיב ותושיע, חנני ושמע תפילתי ושוועתי. האזינה אל דמעתי אל תחרש, ותן דבר בפי ועצה בלבי לקיום בית מקדשך, למען יידעו כל הגויים כי אתה אלקים חיים ואין זולתך אלקים" . (תפילה מתוך אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד רג ד" ה ויאמרו אליה עוזיהו)

רוח גוש קטיף

" יש רוח של גוש קטיף. ערכי התיישבות, אמונה, כוחו עמידה. קהילות שלמות שנוהגות על פי ערכים מאד חיוביים. אין כמעט גניבות. אין אלימות, אין הליכת רכיל. יש משהו מאד נקי בהתנהלות שלהם. הם לא דומים לתושבי תל-אביב או חיפה. יש בהם משהו המזכיר יותר את ימי הקמת המדינה. ומכאן גם כוח העמידה שלהם, שלא נובע מכך שהם חזקים פיסית, אלא מחוסן קהילתי. מה לא עשו להם? ירו עליהם ופיצמ" רו אותם וןרצחו בהם . שישים שבעים אחוז מהפיגועים במלחמה הזו , שאין לה שם, כוונו נגדם. והם עמדו. הם עמדו במה שאתה לא היית עומד בו אם היית חוטף קסאמים יום יום בתל-אביב. לכן מבחינתי הם מופת. גוש קטיף הוא מופת לחברה הישראלית" . (אלוף פיקוד דרום, דן הראל, ערב העקירה בראיון לארי שביט בהארץ).

אטימות הלב

" אטימות הלב של אליטת הרוח ואליטת המשפט לאסונם של מתיישבי גוש קטיף לא תישכח. היא תחלחל אל תוך מי התהום של חיינו המשותפים ותזהם אותם. מתיישבי גוש קטיף לא היו קנאים, הם לא היו האויב הפשיסטי; הם היו אנשים מאמינים, קשי יום וטובי לב, אשר התמסרו בכל מאודם לאידיאל שגוי" .

(ארי שביט, הארץ)

=============================================================

נובל לשלום

חבר פרלמנט איטלקי הציע להכליל את אריאל שרון בין מועמדי פרס נובל לשלום. מוכרחים להודות שזה רעיון טוב. אם לשמעון פרס וליאסר ערפאת מגיע אז גם לשרון. אבל אי אפשר להשאיר אותו בלי בן זוג ערבי. לכן כדאי להציע את שותפו להישג שמצדיק מתן הפרס, אחמד יאסין.

==============================================================

התקשורת

* צריבת התודעה. " המתנחלים אולי הפסידו בקרב על גוש קטיף, אבל ניצחו במערכה על צריבת התודעה. (אורית שוחט הארץ)

* למה בכו החיילים. " כמעט איש מן העיתונאים אפילו לא העלה את הסברה שהחיילים והחיילות בוכים פשוט כי חם להם…" (יוסי שריד הארץ)

· מפונקים. " המתנחלים פשוט מפונקים אחרי שהתרגלו משך שנים לינוק מעטיני המדינה" (לינור בר גפן ערוץ 10).

· אמנון אברמוביץ" (האתרוג), על הפיצויים לעקורים: " הלוואי עלי" .

· ינון מגל, כתב ערוץ 10, צדיק בסדום.

==============================================================

דגי מפרץ אילת

" כאשר רוצים לגרש את הדגים ממפרץ אילת נותנים להם שלוש שנים להסתגלות. אבל אותנו זורקים מיד" – דברי אחד המפונים.

==============================================================

מכירת יוסף

" שלא יהיה לכם ספק: זו מכירת יוסף. אתם נוהגים בנו כפי שנהגו באחיו של יוסף שזרקו את אחיהם לבור הנחשים והעקרבים. אבל אל תשכחו מה היה סוף הסיפור ההוא. סוף הסיפור ההוא יהיה גם סוף הסיפור הזה" – דבר אחד העקורים.

==============================================================

נפל הפור

ביטוי שבו משתמשים מגישי חדשות נבערים כשהם מבקשים לומר שגורל הגוש הוכרע. לידיעת אלה שלא קראו עדיין את מגילת אסתר: " ִּהָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צורֵר כָּל הַיְּהוּדִים חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים לְאַבְּדָם וְהִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לְהֻמָּם וּלְאַבְּדָם" (אסתר פרק ט)

============================================================

תיק שרון

חוברת המכילה ריכוז של פרשיות השחיתות של שרון יצאה בימים אלה וניתן להורידה באינטרנט.

www.hazit.co.il/Sharon.pdf


 

קטגוריות: אישים פוליטיים, אליטות, אסלם, בגץ, התנחלויות, לשון, מערכת המשפט, משלים, ציונות, שחיתות, תקשורת | 2 תגובות

גוש קטיף כמדגם של הבעיה הדמוגרפית במדינת ישראל

(מחמוד דרוויש בקטע השני)

תולדות ההתיישבות בגוש קטיף דומות להפליא לתולדות ההתיישבות הציונית בארץ ישראל * חלוצים מגיעים לאזור מעוט אוכלוסין, מתיישבים על אדמות טרשים וחולות ומפריחים אותן * לא חולף דור ונוצרת " בעיה דמוגרפית" * הנסיגה מהגוש לא תפתור שום בעיה * מדינת ישראל, כמו גוש קטיף, היא בועה בתוך ים ערבי * העקירה מקרבת את מדינת ישראל לגורלו של גוש קטיף

קשה להאמין אבל כשהוקמו הישובים הראשונים באזור עזה בתקופת המנדט זה היה אזור דל אוכלוסין. כפר דרום הוקם בשנת 1946 ואוכלוסיית העיר עזה מנתה אז 19,500 נפש, מתוכם 720 נוצרים. (אחרוני היהודים שהתגוררו בעיר נמלטו ממנה במאורעות 1929).

העליה לקרקע בכפר דרום 1946 - האיזור ריק

העליה לקרקע בכפר דרום 1946 - האיזור ריק

בעקבות מלחמת השחרור נמלטו לעזה תושבי יפו והכפרים הערביים שבדרום וב-1948 מנתה כל אוכלוסיית ה"רצועה" (כך כונה אזור הכיבוש המצרי) כ-260 אלף נפש, כולל הפליטים.

במפקד שנערך ב-1967, לאחר הכיבוש הישראלי, כבר היו בעזה 356 אלף תושבים ופליטים. בשנת 1999 הגיעה אוכלוסיית הרצועה למיליון נפש. כיום היא מונה 1.4 מיליון.

שוק עזה 1956

שוק עזה 1956

התהליך הזה מקביל לתהליך ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. כשהגיעו לכאן אנשי העלייה הראשונה בשנת 1882 הם מצאו ארץ ריקה. היו כאן כ-150 אלף ערבים (המלה פלשתינאים עוד לא הייתה קיימת).

ב-1948 היה מספר הערבים בארץ ישראל, מן הים עד הירדן, 1.2-1.3 מיליון. גידול זה מוסבר בהגירה מאסיבית של ערבים שבאו מן הארצות השכנות, בעקבות הפריחה הכלכלית שהביאה הציונות לאזור. אבל חלק לא קטן גם בגלל הריבוי הטבעי, שגדל בין היתר תודות לרפואה המתקדמת שהביאו היהודים.

אילו קיבלו הערבים את תכנית החלוקה של עצרת או" ם קרוב לוודאי שמדינת ישראל לא הייתה יכולה להתקיים. כי בשטח שנועד למדינה היהודית היה רוב ערבי. בכך מודה אפילו בכיר ההיסטוריונים החדשים, בני מוריס.

אך ארע נס ובמהלך המלחמה ברחו מן הארץ מאות אלפי ערבים. בשטח של המדינה היהודית בגבולות שביתת הנשק נותרו (בנובמבר 1948) רק 111 אלף ערבים (מוסלמים), חלק מהם (כ-65 אלף) פליטים שישראל הסכימה לקבל. שערי הארץ כבר היו פתוחים לעלייה המונית ובאותו מפקד כבר היו כאן 872,700 יהודים שמספרם גדל תוך שנה ל-1.2 מיליון.

המיעוט הערבי שהיה כאן עם תום מלחמת השחרור , כותב בני מוריס בספרו " קרבנות" , " נתפש בצדק על ידי היהודים כמהות לא נודעת במקרה הטוב ביותר וכגיס חמישי פוטנציאלי בגרוע" .

כיום מונה אוכלוסיית הערבים אזרחי ישראל כמיליון ורבע נפש. עליהם יש להוסיף עוד מספר לא ידוע של רבבות שוהים בלתי חוקיים, המסתננים דרך קבע אל תוך המדינה. מהותו של מיעוט זה כבר ברורה היום.

הבשורה האחרונה בנושא היא מחקר שלפיו, אנו מתקרבים לשוויון בין מספר היהודים למספר הערבים בין הים לירדן. העובדה שהמחקר הזה פורסם כמה ימים לפני תחילת עקירת גוש קטיף מעוררת חשד רציני שמדובר בעוד ספין תקשורתי מבית היוצר של צוות החווה. כזהו גם המחקר שהעלה כי בתוך 30 שנה יגיע מספר ערביי ישראל לשיעור של 35 אחוזים מכלל האוכלוסייה.

וכאן אנחנו מגיעים אל " הבעיה הדמוגרפית" ולשאלה איך מקיימים " מדינה יהודית ודמוקרטית" . ומה לכל אלה ולהפיכת רצועת עזה ל" יודן ריין" .

" יהודית ודמוקרטית"

עצם המושג הזה מופרך מיסודו, כמו משולש עגול. בריטניה איננה אנגלית ודמוקרטית אלא דמוקרטיה שרוב אזרחיה נמנים עם הלאום האנגלי. כאלה הן גם צרפת ואיטליה ודנמרק. (בארצות הברית, שבה ההתגבשות הלאומית צעירה לימים, המצב קצת שונה. אבל גם מדינה זו נוקטת מזה שנות דור מדיניות הגירה המבטיחה רוב לקבוצה אתנית אנגלוסכסית).

ברוב המדינות הדמוקרטיות יש מיעוטים שאינם נמנים עם לאום הרוב. כל בן מיעוטים כזה, מרגע שקיבל אזרחות המדינה, נהנה משוויון מוחלט של זכויות וחובות, שהם המאפיין העיקרי של מדינה דמוקרטית. הכוונה היא לחובות וזכויות ברמת הפרט: פולחן דתי, חופש ביטוי, חופש עיסוק, מערכת סעד. חובות לשרות צבאי, לתשלומי מס וכדומה. באף מדינה דמוקרטית אין זכויות המיעוט כוללות זכות להגדרה עצמית לאומית, או אפילו לאוטונומיה תרבותית. לא יעלה על הדעת שמיעוט כלשהו במדינה דמוקרטית מערבית יעז לתבוע שינוי ההמנון או הדגל או החוקה (כפי ששומעים אצלנו באחרונה). צרפת, מולדת המהפכה האזרחית, כופה על אזרחיה המוסלמים להסיר את הרעלות וסממני לבוש אחרים.

מה המצב אצלנו

מן היום הראשון להקמת המדינה נהנו אזרחיה הערביים משוויון זכויות מלא, אך לא משוויון בחובות. אף שהחוק לא פוטר ערבים משרות צבאי הבינו שלטונות המדינה כי אין טועם לדרוש שרות צבאי מאזרחים שבמדינות האויב נמצאים לא רק בני עמם אלא קרובי משפחתם בדרגה ראשונית.

העלייה הגדולה גרמה לכך ששיעור המיעוט הערבי באוכלוסייה היה פחות מ-10 אחוזים. זה היה נכון עד שנת 1961. היו אז בארץ 1.9 מיליון יהודים מול 175 אלף ערבים מוסלמים. המצב החל להשתנות משנת 1972 בה עלה שעור האזרחים הערביים המוסלמים ל-13 אחוז מכלל האוכלוסייה – 360 אלף לעומת 2.75 מיליון יהודים.

מאז נמצא שעור האוכלוסייה הערבית מוסלמית בקו של עליה שנבלם מעט בעקבות העלייה הגדולה מברית המועצות, אך שב לעלות עד שהגיע ב-2004 לשיעור של יותר מ-21 אחוז ערבים מוסלמים מתוך כלל אזרחי מדינת ישראל.

כלכלה ובטחון

הבעיה הדמוגרפית מעמידה את ישראל בראש ובראשונה בפני בעיה כלכלית קשה. לאוכלוסייה הערבית מוסלמית מאפיינים סוציו אקונומיים ההופכים אותה לאבן רחיים על המשק הישראלי. שיעור השתתפותם בכוח העבודה נמוך, בגלל הימנעות נשים מעבודה. הריבוי הטבעי הגבוה גורם לכך שמפרנס יחיד במשפחה ערבית אינו יכול להקנות לילדיו את הכלים ההשכלתיים הדרושים להשתלבות במשק מודרני. התוצאה: עול גדל והולך על המדינה, עד כדי קריסת כל המערכות. הכשרת עובד יצור מודרני עולה כמאתיים וחמישים אלף דולר. המדינה יכולה לשאת בזה לגבי אוכלוסיות הנוטלות חלק בעול ותורמות להכנסה הלאומית. במגזר הערבי המצב הוא שמול תרומתו למשק בסדר גודל של כ-600 מיליון שקל למס הכנסה הוא עולה כשבעה מיליארד רק בתשלומי העברה של הביטוח הלאומי. וזה המצב היום. המצב ילך ויחמיר כשבעוד 20 שנה יהוו אזרחי ישראל הערבים מוסלמים שליש מכלל האוכלוסייה. מדינת ישראל פשוט לא תוכל לשאת במעמסה הזו, גם ללא המאבק הקיומי של המדינה מול אחיהם ובני דודיהם של אזרחי ישראל הערבים שמעבר לגבול. על רקע זה נולדו תוכניות ייאוש למיניהן, החל בטרנספר מרצון או בלי רצון וכלה בתוכניות לוותר על חלק מאוכלוסיית ישראל הערבית ולהעבירה יחד עם השטחים שעליהם היא יושבת לרשות הפלשתינאית.

מניתי למעלה רק את הערבים המוסלמים ולא כללתי את הערבים הנוצרים. הערבים הנוצרים הם לא פחות ואולי אפילו יותר לאומנים מן המוסלמים. אך קצב הריבוי הטבעי שלהם נמוך ותרומתם למשק מתקרבת לזו של האוכלוסייה היהודית.

אך המיעוט הערבי כולו, מוסלמי ונוצרי, איננו מסתפק בדרישה הולכת וגוברת לחלק גדול יותר מן העוגה הלאומית. הוא שואף לקבוע את דמותה של המדינה תוך הזדהות עם גורמים שמחוץ למדינה.

מה היה אילו

אפשר לקרוע קריעה ולשאול מה היה אילו. אילו הייתה עליה גדולה יותר. אילו הייתה התיישבות יותר מסיבית ביהודה שומרון ועזה. אילו הייתה התעקשות שאין פתרון לבעיה הפלשתינאית בתוככי ארץ ישראל אלא בארצות הערביות. כל עוד שלטנו שטחי יש" ע היו לנו אופציות לפתרונות סבירים שהועלו לא אחת בכינוסי הרצליה המפורסמים לחוסן לאומי. בין הפתרונות שהוצעו (על ידי גורמים מקצועיים ופוליטיים שפויים ומתונים) היו: מתן זכות בחירה לאזרחים ישראלים החיים בחוץ לארץ; מתן אפשרות לערבים לבחור בין אזרחות מלאה הכוללת שרות צבאי לתושבות עם אזרחות של מדינה זרה; לאתר מוצא לאוכלוסייה הערבית במדינה ערבית (כמו ירדן) אם זו לא תרסן את קצב הריבוי שלה ועוד.

התרפקות על מה היה אילו לא תועיל לעתיד. מה שחשוב עכשיו הוא לפקוח עיניים ולדעת את המציאות. הבעיה הדמוגרפית היא בתוככי ישראל ואזרחיה. מדינת ישראל היא כמו בועה בתוך עולם ערבי עויין, בדיוק כמו גוש קטיף. הפיכת רצועת עזה ל" יודן ריין" לא תפתור שום בעיה דמוגרפית בתוך ישראל ולא תקטין את האיבה הערבית. להפך: היא תיצור תמריץ להפוך את כל מדינת ישראל לגוש קטיף שיש לפנות אותו. בדיוק כמו שכתב משורר אש" ף מוחמד דרוויש.

ראה הגירת פועלים ממצרים לארץ ישראל


______________________________________________________________

2. מחמוד דרוויש – טלו עמכם את מתיכם

" לכו לאן שתרצו, אבל לא בינינו, בשום אופן! הגיע הזמן שתסתלקו, שתמותו היכן שתרצו, אבל לא בינינו, צאו מכל דבר, צאו מפצעינו, מאדמתנו, צאו מהיבשה, מהים, מהכל.. וטלו עמכם את מתיכם.." .

ועוד כתב דרוויש:

אֲנִי לא שוֹנֵא אֲנָשִים

וְאֵינֵנִי פּוֹלֵש

אֲבָל אִם אֱהֱיֶה לְרָעֵב

בְּשָרוֹ שֶל הַכּוֹבֵש יִהֱיֶה לִי לְמָאֳכָל

הִזָהֵר..

הִזָהֵר..

מְהַרָעָב שֶלִי

מְהַזָעָם שֶלִי!

מחמוד דרוויש

מחמוד דרוויש

=============================================

אילו היו מפנים כפר ערבי אחד

עמוס עוז לא היה נשכב מתחת למשאיות ויוסי שריד לא היה מפוצץ גשרים. הרי כוחם בעיקר במילים. אבל השטינקרים של שלום עכשיו כבר היו מתעדים ומצלמים וממהרים לדווח לקוורטט ולארצות הברית ולאו" ם ולמועצת הביטחון ולבית הדין הבינלאומי.

ואז, כל מי שקשור בפינוי הזה היה מועמד להיות נדון כפושע מלחמה. מראש הממשלה והשרים דרך חברי הכנסת שהצביעו בעד הפינוי ועד אחרון האלופים והמח" טים. על כל אחד מהם היה מאיים שבכל נסיעה לחוץ לארץ ייתפסו וייזרקו אל מאחורי סורג ובריח.

כי יש חוק בינלאומי לפשעים נגד האנושות. אין חוק בינלאומי המגן על יהודים הנעקרים מביתם – בין אם הם נעקרים בידי יהודים או בידי גויים.

לכן, צריך לחשוב כבר עכשיו על חקיקה נאותה לימים יבואו. למשל " חוק לעשיית דין בפשעים נגד העם היהודי" . החוק יחול רטרואקטיבית (כמו החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם). וראוי שקבוצת משפטנים תכין את החוק הזה עוד השבוע. וידע כל שר בממשלה וכל אלוף בצה" ל וכל מפכ" ל במשטרה כי יבוא יום והוא עלול לעמוד לדין על הפשע שהוא שותף לו.

===============================================

אסוציאציות

קראתי שפסיכולוגים בצה" ל ניסו בתרגיל הפינוי בכרם שלום אמצעי לוחמה פסיכולוגי להרגעת העקורים. רמקולים שהוצבו על מכוניות השמיעו בשטח התרגיל " שירים חסידיים רגועים ושירים ישראליים . המנגינות הישראליות הנעימות אמורות להרגיע את האווירה ולהחליש את המתח במהלך הפינוי" .

אדם אינו יכול לשלוט באסוציאציות שלו. כשקראתי את הידיעה פשוט פרצתי בבכי.

=======================================================

בגלל מע" ם חרב הגוש

כשייכתבו אגדות חורבן גוש קטיף תיכתב אולי האגדה " בגלל מע" ם" חרב הגוש.

הכותבים יצטטו מקור קדום שנפל לידיהם, קטע מידיעה ב-YNET בו נאמר : " מסתמן כי כספים של קבוצת תורמים פרטית ישמשו לרכישת החממות ולהעברתם לפלסטינים. הסכום הנדרש הוא כ-12.5 מיליון דולרים. זאת, על מנת להעניק לכל חממה סכום של כ-4,000 דולר לכל הפחות.

" גורמים ישראליים אמרו לכל אורך הדרך והניסיונות לסכם את הנושא כי כואב הלב גם על עצם ההרס של התעשייה וגם על החקלאים שרצו לשתף פעולה. מדובר גם במפעל חיים שעלול לרדת לטמיון, בשעה שהוא יכול לשמש מקור פרנסה למאות רבות של משפחות פלסטיניות.

" אחד הנושאים המרכזיים שמעכבים בינתיים את קידום הפתרון הוא דרישה ישראלית לתשלום מע" מ על סכום התרומה" .

הערה משנת 2009

לבסוף נמצא פתרון לבעיה. אך הפלסטינים, במקום להפוך את שטחי הישובים ההרוסים ואת החממות למקור פרנסה הפכו אותם בסיסי אימונים ושיגור רקטות לעבד מדינת ישראל. אוי כמה היהודים תמימים.


============================================================

דינא דמלכותא

בנאום הרדוד שלו לאומה, ערב פשע העקירה, אמר הנשיא קצב כי על המתיישבים לקבל את הדין כי " דינא דמלכותא דינא" .

החוק אינו מחייב את הנשיא להיות תלמיד חכם אבל אפשר לצפות ממנו שיבחר לעצמו לפחות כותבי נאומים חכמים.

האם דינא דמלכותא דינא חל על שלטון ישראלי?

להלן מה שאומרת האנציקלופדיה התלמודית כרך ז בערך זה:

" דינא דמלכותא, יש מהראשונים סוברים שאינו דין אלא במלכי אומות העולם, מפני שהארץ של המלך ויכול לומר להם אם לא תעשו מצוותי אגרש אתכם מן הארץ – והוא הדין במלכי ישראל שבחוץ לארץ. אבל במלכי ישראל שבארץ ישראל לא יוכל לומר כן, לפי שארץ ישראל כל ישראל שותפים בה, וירושה היא לנו מאבותינו להדיוט כמלך, ונתחלקה לכל אחד ואחד מישראל, ואינה של מלך, ומלכי ישראל אין דינם דין אלא על פי התורה…"

בהמשך נאמר כי " יש חולקים וסוברים שאין הבדל בין מלכי אומות למלכי ישראל… (אם) מה שציוה המלך לשמירת העם הרשות בידו, ודין מלכי ישראל שווה לדין האומות בדבר זה.." .

השאלה היא אם כותב נאומו של הנשיא לא ידע לא את דעת הראשונים ולא את דעת האחרונים. או שכן ידע וסבר שבעיניו אריאל שרון הוא מלך ישראל.

==============================================================

הכתום מחוץ לחוק

הקורא ישראל אלפסי מאלעד כותב לי:

בתשע השנים האחרונות, פעלתי כמתנדב ביחידות המיוחדות של מרחב ירקון במחוז ת" א של משטרת ישראל. במסגרת תפקידי, פעלתי כחלק מיחידות המשטרה ה" כחולות" בעודי לובש מדים ופועל כתף אל כתף עם השוטרים. ביום חמישי האחרון, התייצבתי לתדרוך לקראת יציאה למשמרת הלילה ביחידת הסיור של המרחב.

להלן תקציר של השיחה שהתפתחה ביני לבין קצין היחידה.

קצין היחידה: לצערי לא תוכל לפעול עם הכיפה שלך.

אני: (המום) מה הבעיה (חבשתי כיפה בצבעי כתום וחום – ללא שום כיתוב או רמיזה פוליטית).

הקצין: הצבע הכתום

אני: ואם הייתי בא כשכיפה כחול-לבן לראשי ?

הקצין: כחול לבן היה בסדר

אני: סליחה, האם הוציאו את הצבע הכתום מחוץ לחוק?

הקצין: לא… אבל….

אני: מבולבל לחלוטין.

הקצין: תשמע, הניידת יכולה לעבור אצלך בבית בתחילת המשמרת ותחליף כיפה

אני: לא תודה…

לאחר דין ודברים נוסף סירב קצין היחידה לאפשר לי לצאת למשמרת כשהכיפה הכתומה לראשי.

כך הגיעה לקיצה פעילות בהתנדבות בת למעלה מתשע שנים, שכללה לילות רבים, מעצרים, תפיסות סמים, מלחמה בקטל בכבישים ועוד.

היי שלום משטרת ישראל, אין לי עוד חפץ בך.

=============================================================

עצה למזוז

עכשיו כבר אפשר אולי לבדוק מחדש את פרשת האי היווני. אולי בכל זאת יש איזה שמץ של ראיה, איזה בדל של הוכחה, איזה ספק קל שבקלים בחפותו המוחלטת של אריאל שרון. אולי בכל זאת כדאי לבית המשפט להחליט אם ראש הממשלה צח כשלג. לא צריך לעבוד הרבה הרי טיוטת כתב האישום של עדנה ארבל נמצאת במגרה.

קטגוריות: גוש קטיף, דיפלומטיה, התנחלויות, פלסטינים | 2 תגובות

איך גילה ס. יזהר שחיילי צה"ל מתנהגים כנאצים

 רבבות חיילים השתתפו במלחמת יום הכיפורים. בזירת הלחימה היו גם אלפי עיתונאים, משקיפי או"ם, נציגי הצלב האדום ונספחים צבאיים ממדינות שונות.

אף אחד מהם לא ראה את מה שטוען כי ראה הסופר ס. יזהר. בספרו החדש, "גילוי אליהו", מספר יזהר כי היה עד לכך שחיילים ישראלים בועטים בגולגלות של חיילים מצרים הרוגים במטרה לעקור מפיהם את שיני הזהב.

וכך הוא מספר בספרו: " …ובועטים ישר ובכוח אל סנטרו של המת, ופתאום מבינים שהם בועטים כדי שתעופנה שיני הזהב שלו, כך גם הסביר החייל שעמד והשתין פה בגדר, שומעים ולא קולטים ולא מאמינים, רוצים להקיא ורוצים לברוח מכאן ולשכוח הכול, אבל הם ממשיכים להם שם בשקידה, גוחנים לראות היטב בין הגוויות וגם מציצים אם יש מבהיק מן הפה ובועטים…"   ס. יזהר בצעירותו (ויקישיתוף)

אני מתאר לעצמי מה היה קורה אילו מישהו אחר מלבד ס. יזהר היה עד למראה של חיילים ישראלים העוקרים שיני זהב מגוויות של חיילים מצרים. התקשורת העולמית היתה עושה מזה חגיגה. כל הצלמים והעיתונאים היו עטים על המקום. העולם כולו היה נרעש מכך שצאצאי קרבנות הנאצים נוהגים כפי שנהגו הנאצים. כי אותנו אוהבים רק כאשר אנחנו נרצחים. אך, כאמור, איש לא היה עד למחזה הזה פרט לס. יזהר. על גילויי אליהו אין מערערים כידוע.

מה באמת ראה ס. יזהר?

הקורא שמיל קליין מחיספין שבגולן, בוגר ישיבת הסדר, היה לוחם בכוח השריון של הסמח"ט אמנון אשכול במלחמת יום הכיפורים. יש בפיו סיפור, היכול אולי להסביר את הסצינה שמתאר ס. יזהר.   חייל צהל בכביש לעיסמאליה נאור עמר ויקיפדיה

מספר קליין: הקרב שיזהר תיאר התחולל ממש בסוף המלחמה. יחידת הסיור של חטיבת השריון ניהלה קרב שבמהלכו ספגה אבדות מכאיבות, כתוצאה מתקיפה בלתי צפויה של מטוסים מצרים. לאחר שהסיירת סיימה את הקרב היא קיבלה הוראה לכסות את גופות חיילי האויב. החיילים שלנו היו זועמים וכואבים על מות חבריהם ומילאו את ההוראה בתחושת תיעוב. הם עשו זאת בבעיטות ולא בצורה עדינה במיוחד. הברוטליות הזו היתה חלק מן מהמלחמה. זו אולי התמונה שראה ס. יזהר. אבל הסיפור על החיילים העוקרים שיני זהב הוא תוספת של יזהר וזה קשקוש גמור. הסמח"ט אמנון אשכול, חבר קיבוץ, הוא אדם ערכי יוצא מגדר הרגיל. אילו חלילה היה דבר כזה שיזהר תאר הוא היה הופך עולמות. ס. זהר גם הופיע בפנינו בהרצאה שהרגיזה אותנו. הוא דיבר על "השבר הנוראי", צייר את המציאות כקטסטרופה. אמרנו לו: עכשיו אתה מדבר? תראה איך התחלנו את המלחמה ואיפה אנחנו עכשיו, מאה חמישים קילומטר מקהיר. פרשת "גילוי אליהו" של יזהר היא הזדמנות לומר כמה מילים על האיש ועל מה שמייצגת יצירתו.

ס. יזהר מול רש"י והרמב"ם

ערב המילניום יזם מוסף תרבות וספרות של הארץ משאל בקרב אנשי רוח מלומדים והיסטוריונים. השאלה היתה: מהו החיבור או החיבורים החשובים ביותר או המשפיעים ביותר שנכתבו משך האלף השני בתחום היהדות .

תמימות הדעים שגילו הנשאלים מימין ומשמאל מכל חלקי הקשת התרבותית והפוליטית היתה באמת מפתיעה. הרוב בחרו בפרוש רש"י לתורה ולתלמוד, במורה נבוכים לרמב"ם, בספר הזהר, ובשולחן ערוך לר' יוסף קארו. היו שהוסיפו את ר' יהודה הלוי, את מכלול הספרות החסידית, צאינה וראנה, שירי ביאליק, ועוד.

הבחירה שנראתה לי מוזרה ביותר היתה של הפרופסור לספרות ערבית, ששון סומך, מאוניברסיטת תל-אביב. בצד מורה נבוכים לרמב"ם ודיואן שמואל הנגיד בחר ב"ימי ציקלג" של ס. יזהר. פרופסור סומך נימק את בחירתו בכך שיזהר "היה פריצה ספרותית אדירה אל תוך חוויתו של בן הארץ במלחמתו, בחלומותיו, בפרוזה דיבורית שהיא שירה. הספרות ה'ילידית' זימרה בקול גדול ושונה".

שוחחתי על הנושא עם חברי פרופסור הלל וייס והוא האיר לי נקודת מבט שלא חשבתי עליה. בשבילם, אומר פרופסור וייס, "ימי ציקלג" זה ה"ספר בראשית". ביצירה הזו מתגבשת ומגיעה לשיא התרבות החדשה , השיא הצברי של דה לגיטימציה של היהודי שהפך לישראלי. הישראלי שרגשי האשמה שלו מביאים אותו למחיקת עצמו וזהותו היהודית.

מחולל השערוריות

ס. יזהר ידוע במקומותינו לא רק תודות ליצירתו הספרותית אלא בעיקר תודות לשערוריות שחולל באמצעות יצירותיו או בלעדיהן. פעם נשא מסה על כך שצריך לבטל בכלל את החינוך. פעם אחרת קבע שאין צורך בלימודי ספרות ועוד רעיונות מחוללי שערוריה כהנה וכהנה. את השערוריות זוכרים, אך מה בדבר היצירות. האם השמות הבאים אומרים משהו למישהו: "אפרים חוזר לאספסת", "מסע אל גדות הערב", "לילה בלי יריות", "שיירה של חצות", "שישה סיפורי קיץ", "ברגליים יחפות", "סיפורי מישור". כל אלה שמות יצירות של ס.יזהר, אשר דומה כי נגנזו מיד עם פרסומם. יש שתי יצירות שהכל זוכרים: "חירבעת חזעה" ו"השבוי". לא בשל איכותם הספרותית אלא בשל השערוריה שעוררו בשעתן. ס. יזהר הוא חלוץ המערערים על צידקת מלחמתנו והוא עשה זאת בעיצומה של מלחמת השיחרור. ועוד יצירה שעליה כדאי להרחיב מעט את הדיבור: "ימי ציקלג".

ימי ציקלג

פגישתי הראשונה עם היצירה הזו היתה כששמעתי קורס בספרות באוניברסיטת תל-אביב, ששכנה עדיין על הגבעה באבו-כביר בו שוכן היום הגן הבוטאני. המרצה היה ש"י פנואלי, איש ספרות מן הטיפוס של היהודי המשכיל. הוא פתח את הרצאתו במילים הבאות: "מי שלא יקרא את ימי ציקלג לא יעבור את הקורס הזה". בשארית פרוטותי המעטות רכשתי את הספר, כי להשיגו לקריאה בספריה היתה משימה בלתי אפשרית. הספר היה יקר מאד ובעיקר כבד מאד – 1143 עמודים. אני חוזר: אלף מאה ארבעים ושלושה עמודים. ניסיתי לקרוא את הספר בכל דרך אפשרית. מן ההתחלה לסוף ומן הסוף להתחלה. להתחיל באמצע ולהתקדם או לסגת. שום טכניקה לא עזרה. מונולוגים ארוכים ומשמימים, חיבוטי נפש חסרי פשר, תאורי נוף ארכניים. נטלתי עמי את הספר לשרות מילואים, שם שימש משענת טובה לראש בעת לינה בשק שינה. השתמשתי בו כתמיכה לארון ספרים מאולתר במקום לבנים שחסרו לי. את הספר לא הצלחתי לקרוא מאז ועד עצם היום הזה. מי אתה צור מי אתה חלמיש מול נער עברי המצליח לקרוא את "ימי ציקלג".

ספר שהוא קש וגבבא

שהדי במרומים שמגיל צעיר הייתי תולעת ספרים. באותה תקופה בה סבלתי מכאבי בטן קשים בניסיונותי לעכל את הספר הזה, קראתי ספרים עבי כרס שהיו באופנה באותם הימים. את "מלחמה ושלום" של טולסוטוי קראתי בעשרה ימים. את "המנדרינים" של סימון דה בובואר בפחות משבוע. את "החיים כמשל" של פנחס שדה (שהופיע אז בהוצאת המחבר) בלעתי ביומיים. גברתי בפרק זמן כזה או אחר על "מובי דיק" ועל זכרונות צ'רצ'יל ומונטגומרי ודה-גול. אפילו את "הקפיטל" של קרל מרקס הצלחתי לקרוא, אם כי בלא מעט יגיעה. שנים התביישתי להודות שאני היחיד מבין כל חובבי ספרות שהכרתי שלא קרא את "ימי ציקלג". עד שיום אחד נתגלה לי האור. נתברר שהמלך הוא עירום. כולם טוענים שקראו (כפי שגם אני עשיתי לבושתי). אך איש לא קרא את הספר ממש. והעיקר: פגשתי סוף סוף אדם שקרא את הספר מן העמוד הראשון ועד האחרון והעז לומר את אשר לא העזו רבים וטובים לפניו. שהספר הזה הוא בעצם קש וגבבא. לא אפרים חזר לאספסת אלא ס. יזהר חזר לאספסת.

עיני הרנטגן של קורצווייל

קורצווייל, מגדולי מבקרי וחוקרי הספרות בדורנו, היה בעל עיני רנטגן. לא זכיתי ממש לשמוע תורה מפיו, אך רעייתי היתה תלמידה שלו בבר-אילן. היא סיפרה לי שהוא היה מסוגל להבחין מיד בתלמיד שהחסיר, או תלמיד שנוסף לקורס בו השתתפו מאות תלמידים.   ברוך קורצווייל בצעירותו עיני הרנטגן של קורצווייל היו רגישות במיוחד לזיוף. והוא אומר: "קראתי אלף ומאה וארבעים ושלושה עמודים וציפור הנפש עפה… אינה אלא צפה, צפה מפליגה בים הדברנות, הסנטימנטאלית, ניהיליסטית, הנרקיסטית, טסה גולשת קופאת בתוך חכמות בוסר, בתוך פילוספית סרק של גיל ההתבגרות שאין לו קץ…"

קורצווייל לא התבייש להגיד שהקריאה היתה משעממת ומיגעת, שהספר הוא "רטוריקה נבובה". שהספר מבטא ריקנות, שהחומר הסיפורי שבו מספיק בקושי לסיפור קצר. הספר מתיימר להיות זעם קדוש, אך איננו אלא "פינוק, פיטום, חוסר בגרות, פרוזה גרועה מאד". כי הספר מבטא את "התרוקנות הדור הצעיר מכל אמונה".

ראה סופרים כנביאי שקר

קטגוריות: מלחמות ישראל, סופרים, ספרות, ספרות עברית, צהל, שמאלנות | 6 תגובות

איך קם "דור הכיפות הסרוגות"

מאמר זה נכתב ערב חורבן גוש קטיף הוא לא איבד מאקטואליותו. [יוני 2014]

ראה "הכיפה הסרוגה באוהל הדוד תום"

" דור הכיפות הסרוגות" היה בשלושים השנים האחרונות חיל החלוץ למהפך הציוני במדינה * הכתום המציף את הארץ במאבק על גוש קטיף מוכיח כי רוב העם מאחוריו * הגיע הזמן "להחליף דיסקט" ולחשוב לא על הפגנה נגד השלטון אלא מאבק על השלטון * בלי אלימות, בלי סרבנות * כי העם הוא אתנו, הצבא בשר מבשרנו והמשטרה שלנו

כיפות סרוגות

הרב יואל בן נון אמר פעם כי הציונות החילונית דומה לפרד. בהמה בעלת כוח עצום, אך בלי יכולת להביא צאצאים לעולם.

חלוצי הציונות של תנועת העבודה אכן היו בעלי עוצמה אדירה. הם חוללו נס יחיד במינו במאה העשרים: יישוב ארץ שוממה, קיבוץ גלויות, החייאת שפה, הקמת מערכת חינוך ובריאות, חקלאות ותעשיה, ישובים פורחים – תשתית למדינה היהודית.

דור הנפילים שהקים את המדינה סיים את תפקידו במלחמת יום הכיפורים. הציבור איבד אמון בשלטון ובעתיד המדינה, ובמקביל חלו במדינה תהליכי דקדנציה תרבותיים, התפוררה הסולידאריות החברתית והגענו למקום שהגענו. מי שהרים את לפיד החזון הציוני וההגשמה היה הציבור המכונה " דור הכיפות הסרוגות" , שהתמסר למפעל ההתיישבות.

אם הציונות החילונית סיימה דרכה כדרכו של פרד, הנה דור הכיפות הסרוגות הוא פרי מוטציה של תחיה יהודית. מחוללי המוטציה הזו היו יהודים שבחזותם החיצונית ובאורח חייהם נראו והתנהגו כמו החרדים במאה שערים (ראה תמונה). אבל הם היו מוכנים להיות שותפים לתנועה הציונית החילונית במפעל בניין הארץ.

שורשים בפולין

שורשיה של הציונות הדתית לגווניה, בתנועת " המזרחי" שנוסדה בפולין-ליטא בראשית המאה העשרים. לידתה של התנועה הייתה כרוכה במאבק כפול. מול החסידות ששלטה בפולין ודחתה על הסף את הרעיון של ציונות חילונית. מול התנועה הציונית החילונית שלא ששה לקלוט לתוכה את הערכים של תורה ועבודה. רבני ה" מזרחי" נרדפו והופלו לרעה. בחורים נזרקו מישיבות ואברכים מ" שטיבלעך" ומחצרות אדמו" רים. ובתוך המחנה הציוני היה המאבק לא רק על הרעיון אלא גם ובעיקר על ההישרדות. על אפשרויות להקים קיבוצי הכשרה, על מכסה ברישיונות עליה לארץ ישראל (סרטיפיקטים), על תקציבים וחינוך. במהלך המאבקים הצליחה התנועה בפולין לחדור למרכזי התורה והישיבות הגדולות ולמשוך משם אנשים רבים. הקימה מערכת חינוכית בכל הרמות. הוציאה לאור עיתונים וספרים. ארגנה תנועות נוער, תנועת השומר הדתי תנועת האישה הדתית ומוסדות רבים.

 

זו איננה " מועצת גדולי תורה". אלה הרבנים שנמנו עם מקימי ה"מזרחי" בראשית המאה העשרים. הם אבות המוטציה של "הכיפה הסרוגה" .

מקור הכוח האנושי של התנועה בארץ ישראל הייתה פולין, ממנה הגיעו לארץ רוב העולים הדתיים. השואה הכריתה את המקור הזה והותירה כאן תנועה מדולדלת.

הברית ההיסטורית

מראשית דרכה פעלה המזרחי בשיתוף עם תנועת העבודה הציונית, ששלטה בישוב של המדינה שבדרך. נציגי המזרחי השתתפו בהכרזת העצמאות והרב יהודה לייב הכהן מימון הגניב את שם ה" למגילה על ידי כך שחתם את שמו בתוספת בס" ד.

הרב מימון ובן גוריון בעת החתימה על מגילת העצמאות

הרב מימון ובן גוריון בעת החתימה על מגילת העצמאות


לאחר הקמת המדינה הפך הקשר לשותפות קואליציונית בשלטון, שקיבלה את הכינוי " ברית היסטורית" . זו לא הייתה שותפות של שווים בנהיגת הקטר של הרכבת הציונית. זה היה שרות שנתנה המזרחי למפא" י בתפקיד מגיש התה בקרונות האחרונים. דוד בן גוריון הקפיד, מן הימים הראשונים להקמת המדינה, לשתף את המזרחי (לימים המפד" ל) כשותף זוטר בשלטון. זוטר כי מעולם לא נזקק לקולות המפד" ל בכנסת הואיל והיה לו רוב בלעדיהם. ישעיהו ליבוביץ" אמר פעם כי המניע של בן גוריון היה מקיאווליסטי. את החרדים לא שיתף בשלטון (שגם לא היו מעוניינים בו) אבל נתן להם פטור משרות צבאי לתלמידי ישיבות. למפד"ל נתן נתח שולי בשלטון (תמיד משרדים לא חשובים) ועל ידי כך נטרל כל מעורבות מצידם בתחומי החוץ הביטחון והכלכלה. מנהיגי המפד"ל כמו חיים משה שפירא יוסף בורג ואחרים, היו אנשים מתונים בדעותיהם הפוליטיות. הסתפקו בנתח השלטוני הקטן, באוטונומיה שניתנה לחינוך הדתי לאומי ובשמירת הסטטוס קוו הדתי בחיים הציבוריים. הסערות הקואליציוניות בין השותפים היו כמעט תמיד סביב נושאים אלה. עם זאת, באופן תאורטי הם היו חסידי ארץ ישראל השלמה בתקופה  שבה הנושא היה חלא רלבנטי(לפני מלחמת ששת הימים).

 

שלמות הארץ. כרזה של המזרחי משנות החמישים. הזקניםהתייחסו לסיסמה זו כאל תאוריה לא רלבנטית. הדור החדש הבין אחרת.

ילדי המוטציה

המצב הזה נמשך שנים רבות ונראה שהיה נוח לשני הצדדים. לא כך היה לגבי הדור החדש שהצמיחה התנועה הדתית לאומית. בניגוד לציונות החילונית יצרה הציונות דור שני ושלישי שעלה על אבותיו בכל התחומים. מערכת החינוך המסועפת והעקרונות של שילוב תורה עם דרך ארץ הם שיצרו את המוטציה. דור של חובשי כיפות ונועלי סנדלים, המעורים בכל ענפי העשייה, אך אינם חלק מן ה" טרנד" הכללי של הישראליות הדוהרת אל הדקדנציה. זה היה דור חדש שלא היה מוכן להיגרר ברכבת של מפא" י ההיסטורית, שבמהלך השנים הפכה פחות ופחות ציונית.

שיתוף עם מפ" ם

ניצני הביטוי הפוליטי של הדור הזה הופיעו בראשית שנות השישים, עם הופעת ה" צעירים" . זה התחיל בשני בוגרי בני עקיבא צעירים, זבולון המר ודני ורמוס, ששכרו חדר בתל אביב אליה הגיעו בטרמפים כשתרמילים על גבם. שנה אחרי זה כבר קיימו כנס בעפולה והצליחו למשוך אליו קבוצה גדולה של אישי רוח ומעשה. המנשר הראשון של הצעירים לא אמר מאומה על מטרותיהם, שלא היו ברורות כנראה להם עצמם. אט אט התחוור שבעצם הם מבקשים להשפיע על מה שנעשה במדינה מעבר לתחום המושב שהקצתה מפא" י למפד" ל. העיקר היה לעשות משהו שהוא מעבר למשרה במועצה הדתית.

 

זבולון המר הצעיר שהחל את המהפכה

לא ייאמן אבל ה" צעירים" יזמו אז שיתוף פעולה עם מפ"ם במאבק נגד הידוק הקשרים עם גרמניה; היו שותפים פעילים עם " חרות" במאבק לביטול הממשל הצבאי והזמינו לבית מרכז המפלגה בתל-אביב את צעירי מפא" י לחילופי דעות.

כשחשה הצמרת הוותיקה של המפד" ל בסכנה כבר אחרה את המועד ותהליך השתלטות הצעירים על המפלגה היה בלתי נמנע. אך מעמד המפד" ל כמגיש התה ברכבת של מפא" י לא השתנה ברמה הפוליטית הפרלמנטרית.

תנועת הכיפות הסרוגות התפתחה כגוף חוץ פרלמנטרי, שנתנה ביטוי להתעצמותה במפעל ההתיישבות לאחר מלחמת יום הכיפורים. המפד" ל כגוף פוליטי פיגרה כל השנים אחרי המציאות החברתית של יוצאי חלציה. היא הלכה והידלדלה עד למעמד העלוב שלה בממשלת שרון.

בגין כאחד משלנו

התמורה הגדולה חלה לכאורה עם המהפך ב-1977. עליית הליכוד בראשות מנחם בגין לשלטון נראתה כאילו " אחד משלנו" נמצא בצמרת. הוא דיבר על הרבה אלוני מורה שיוקמו ועל כוונתו להתיישב בחבל ימית. הוא גם חבש מדי פעם כיפה ואף ציטט פסוקים בתיקונים מקוריים (" לכתך אחריי בארץ זרועת מוקשים" אמר על אשתו בליל המהפך).

 

בגין דיבר על הרבה אלוני מורה. אך עקר את חבל ימית והניח יסוד למדינה פלסטינית. ישיבת אלון מורה. צילום: מנחם ברוד, ויקישיתוף.

ההנחה שהליכוד בראשות בגין הוא שלטון "שלנו" התבדתה די מהר. על הליכוד עברו אותם תהליכי ניוון אידיאיים וחברתיים שהיו נחלת הציונות החילונית בכללותה. חמור מזה: לתנועת העבודה ההיסטורית היו שורשים יהודיים ואידיאיים חזקים, שמשאריותיהם התפרנסה התנועה שנים רבות. " חרות" בראשות בגין הייתה מראשיתה תנועה נטולת שאר רוח, ערכים ואידיאולוגיה. בגין הרחיק מתוכה את כל אנשי הרוח והותיר בה צ"חצ"חים וכדאיניקים. וכך נולד אבי כל חטאת – הסכם קמפ דייויד, פינוי סיני ועקירה של חבל ימית – עקירה מרצון, לראשונה בתולדות הציונות.

בשלב מסוים נתברר כי תנועת הכיפות הסרוגות – במובן הרחב של המילה, לא דווקא נציגותה בכנסת – נפלה מן הפח אל הפחת. במקום להיות מגיש התה ברכבת של מפא"י, שברוב השנים עמדו בראשה אישים בעלי שעור קומה, הם הפכו להיות הידועה בציבור של מפלגה מנוונת. אפשר לשמוע את הדי המצב הזה בדיבורים על שרון ובגידתו באידיאל ההתיישבות. כך מדברת אישה נבגדת על המאהב שנטש אותה.

כאן מן הראוי להדגיש כי המפד" ל, כביטוי הפוליטי הפרלמנטרי לא שיקף את עוצמתו הדמוגרפית והערכית של דור הכיפות הסרוגות. הדור הזה שאב את השראתו בראש ובראשונה ממוריו בישיבות ובראשם הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שראה בפעולת החלוצים החילוניים בארץ ישראל מעשה של קדושה השקול כבניית בית המקדש.

המהפכה שבוששה

ולסיום אזכיר, בחוסר צניעות, מאמר שכתבתי באוקטובר 1974 בידיעות אחרונות, תחת הכותרת " מהפכת הכיפות הסרוגות" . כתבתי אז בין היתר: " מתגלים עתה לנגד עינינו ניצניה של מהפכה חברתית, העתידה להטביע את חותמה על החברה הישראלית כולה. למהפכה זו יש כל המרכיבים שבכוחם לחולל תמורה חברתית: חומר אנושי מעולה; דבקות חסרת ליאות במטרה; אמונה עמוקה בצדקת הדרך ומסגרות ארגוניות מגובשות" .

החיזוי הזה התקיים רק בחלקו. תנועת ההתיישבות של דור הכיפות הסרוגות חוללה את התפנית החשובה ביותר בחברה הישראלית בדור הנוכחי. אבל למרבית הצער לא הצמיחו הכיפות הסרוגות מתוכם מנהיגות שתיטול על עצמה את התפקיד להוביל את העם.

אבל כמות הסרטים הכתומים שמתנופפים בכל חלקי הארץ מעידים שיש לתנועה בסיס עממי רחב. לכפר מימון ולשדרות הגיעו אממנם בעיקר כיפות סרוגות . זהו אופייה של כל תנועה מהפכנית – החלוצים הולכים בראש. מאחורי החלוצים משתרך שובל כתום ארוך המקיף חילונים, נאמני תנועת העבודה ההיסטורית, תושבי עיירות הפיתוח, יוצאי ארצות האסלאם, והעולים מרוסיה. כל מה שדרוש הוא שינוי תודעתי שמתוכו אולי תצמח גם מנהיגות שתילחם לא נגד השלטון אלא כדי להגיע לשלטון.

=========================================================

אנחנו והם

כשאנחנו גורמים למות חפים מפשע אנו מתייסרים בייסורי מצפון. גם אם המוות נגרם במהלך לחימה נגד רוצחים מתועבים.

כשהם רוצחים את ילדינו, נשותינו וזקנינו, הם יוצאים בריקודי שמחה, מחלקים סוכריות, משמיעים שירי תהילה לרוצחים.

כשמטורף יוזם רצח חפים מפשע אנו סולדים ממנו, ומקיאים אותו מתוכנו. בקושי נותנים לקבור אותו.

הם הופכים את הרוצחים המתועבים ל" שהאידים" , גיבורי תרבות, שילדים מתחנכים להזדהות עמם.

כשאצלנו נתפס מחבל מקיפים אותו אזרחים ואנשי חוק כדי שאיש לא יפגע בו. כשהמחבל שלנו נופל לידיהם הם עושים בו לינץ" כשידיו כבולות

כשהרגו אצלנו שני מחבלים בקו 300 לאחר שנפלו בשבי – המדינה כולה סערה, ראשי השב" כ הודחו.

כשהמון ערבים, אזרחי ישראל, רוצחים מחבל יהודי כבול הם תובעים שלא לחקור את נסיבות רציחתו.

=====================================================

הרהורי תשעה באב

קטע זה, פרי עטו של זלמן שזר, פורסם ב" האחדות" תרעא (1911). שזר היה מראשי תנועת העבודה ולימים נשיא ישראל. ניתן ללמוד מן הקטע על זיקתה העמוקה של תנועת העבודה ההיסטורית למסורת היהודית.

"אל חצר שריד הכותל הזה חודרות האנחות מכל קצווי הארץ בכל התקופות. זרם חי של מבטים מלאי אהבה שטף בכל העת מהתם להכא ומהפינה היותר נידחת שלח הנה היהודי את געגועיו לחיים אחרים. אחרים לגמרי. התנועות הדתיות המשיחיות המדיניות העממיות אינן אלא התגלמותו של אותו הצער הלאומי, התובע את עלבונו רק בשינוי נוסחאות בהתאמה לתנאי התקופה והמקום. תנועות מרידות שאיפות ציבוריות בלשון זו משתמשים רק דרי מעלה דורות סגולה וגם לא הדור כולו. וכך ובה מדברים דרי הגלות אל שריד המולדת. אצל הכותל אין הבדל בין ארצות ותקופות הדמעות מלב אחד כולן נבעו ממקור אחד באו וכולם לאחד התפללו" .

את הקטע הזה העביר לי באדיבותו חברי פרופסור בן עמי פיינגולד. הוא פרסם אותו בשעתו בעקבות מאמר של טלי ליפקין שחק בעתון " דבר" בו אמרה בין היתר: " מי הלביש עלינו את היום הזה" .

=================================================

מה הביא את שרון להחלטה

סוף סוף נתגלה הסוד – מי שהביא את שרון להחלטתו הוא קלמן גייר, איש הסקרים של שרון.

את העובדה הזו מגלה בן כספית בכתבה ב" מעריב" .

לפי בן כספית הציג גייר לשרון נתונים דמוגראפיים מפחידים. בשנת 2030 יהיו בישראל 35 אחוז אזרחים ערביים ו-26 אחוז חרדים. מכאן עולה שהחילונים יהפכו למיעוט, אפילו מיעוט קטן, החברה תשנה פניה. ואז " יהיה קשה לבצע מהלכים קשים" .

בן כספית מוסיף שגייר היה גם יועצו של רבין והיה כנראה אחד האנשים שהביאו את רבין להחלטה על אוסלו.

מדוע עקירה מעזה תשפיע על המאזן דמוגרפי של ישראל ב-2030 אין הסבר.

קלמן גייר מככב אגב בכתב האישום שהוגש נגד עמרי שרון. כתוב שם כי גייר קיבל מעמרי עבור סקרים שערך למען אריאל שרון סך של 729,174 ₪.

=========================================================

קטגוריות: אסטרטגים, התנחלויות, התנתקות, ספין, תולדות המדינה | תגים: , , , , | 5 תגובות

האם שרון מוביל את המדינה לאלטלינה

כבר לא חשוב מה הניע את ראש הממשלה ליזום את תכנית העקירה: להציל עצמו מעונש על מעשי השחיתות, שינוי השקפה אסטטגית, או רצון לחולל טראומה לאומית * התוכנית עלולה לגרום לאסון בגלל הפרשנות של מבצעיה לכוונותיו * הסכנה של " תסמונת ניסו" בגדול

אין כמעט דמיון בין המצב היום לבין המצב ששרר בארץ בחודש יוני 1948.

אז היו שני מחנות חמושים ששררה ביניהם איבה תהומית.

האצ" ל בראשות בגין מול הפלמ" ח – מיליציה של השמאל ששימשה מכשיר בידי בן גוריון להפעלת " התותח הקדוש" .

היום אין בכלל שני מחנות. בכפר מימון הוכח שהמפנים לעתיד והמתפנים לעתיד הם עם אחד. בשני הצדדים שרו " גולני שלי" . בשני הצדדים היו בני משפחה אחת, אחים ואחיות, בעלים ונשים, ארוסים וארוסות. נצחה שם האהבה.

אז היו אנשי פלמ" ח מוכנים לירות ביהודים. הם ירו אפילו בניצולי שואה, שקפצו מן האוניה הבוערת למים. היום קשה להעלות על הדעת שחייל או שוטר יירו לעבר מתנחלים.

אז הייתה לא רק סרבנות אלא עריקה המונית. יחידות שלמות של לוחמי אצ" ל שגויסו לצה" ל ערקו ממחנותיהם וחשו לתל-אביב. היום יש חובשי כיפות הנושכים שפתיים, מזילים דמעה וכנראה יבצעו את הפקודות הנפשעות.

ההבדל הגדול ביותר בין אז להיום הוא במנהיגות. מול דוד בן גוריון עמד מנחם בגין שבכה ברדיו אך היה בעל כוח מנהיגותי למנוע מלחמת אחים. היום אין למחנה העומד מול שרון מנהיג בעל השפעה כזה. ואלטלנה עלולה להתרחש לא בגלל " מפירי החוק" אלא בגלל מה שהייתי מכנה תסמונת " רוח המנהיג" .

פרשת ניסו שחם

צריך לקרוא שוב את תמליל דבריו של מפקד מרחב הנגב, תת ניצב ניסו שחם, שתידרך את ניצב משנה רוני אוחנה ממשמר הגבול, בעת אירועי כפר מימון. זהו מסמך שעוד יצוטט בספרי היסטוריה.

בין היתר אמר:

" כפרה, אני רוצה מעצרים… חרה עליהם, שיישרפו, אל תעשה חשבון,.. ותפעיל אלות… ותיתן להם מכות בפלג גוף תחתון… קודם כל זה לפרוטוקול… ותיכנס פנימה… החיילים לא יעשו את זה… ועצורים עצורים רוני, עצורים ישברו את הכל …מלא מעצרים כולל שימוש בכוח… אתה יודע שאני מומחה לחרדים האלה… לכן תשמע לניסו… תפורר את הסיפור הזה… אז אמרתי לך את הדברים האלה כדי לחסוך ממך האישורים…"

הטקסט החשוב הזה תועד תודות למיומנותו של צלם ערוץ 10.

" רוח המנהיג"

לאחר השידור אמר ניסו שחם כי חשב שהצילום נעשה לצורך תיעוד של המשטרה. כלומר: אילו אכן כך היה, אפילו לא היינו יודעים מה נאמר באותה שיחה.

מן הדברים שנאמרו על הפרשה על ידי אישים שונים מסתבר כי ניסו הוא כנראה קצין משטרה מוכשר. הוא גם אינו מצטייר כזולל מתנחלם. נאמרו עליו שבחים רבים כולל מפי הרב שלמה אבינר.

מה שמדאיג באותה שיחה הוא מה שמשתמע ממנה לגבי התנהגות אפשרית של קציני משטרה או קציני צה" ל בעתיד. אין להניח שתת ניצב ניסו שחם קיבל הוראה מפורשת לבצע מה שאמר לפיקודו. אבל בדבריו באה לביטוי תופעה המוכרת ממשטרים טוטליטאריים הקרויה " רוח המנהיג" או " כוונת המנהיג" .

המנהיג כאן הוא אריאל שרון. לא תמצא בכתובים פקודה שלו להכות, להיכנס בהם, להביא לשפך דם. אבל יש חשש שכל הפודלים הכפופים לו – משר הביטחון ומפכ" ל המשטרה ועד אחרון האלופים (שאיש מהם לא קם לשאול בשביל מה העקירה) – תופסים שכוונתו " להיכנס בהם" ופועלים בהתאם.

הרב יואל בן נון הביע בשעתו את ההשערה שהמניע של אריאל שרון ביוזמת העקירה היא ליצור טראומה לאומית כזו שתמנע עקירות נוספות ביהודה ושומרון. אם השערה זו נכונה, הרי שאנו צפויים לאסון.

לא משנה כמה ממושמעת ושומרת חוק ובלתי אלימה תהיה מועצת יש" ע. לקראת העקירה או במהלכה עלול להימצא הקצין שיחליט " להיכנס בהם" וישמרנו האל מן התוצאות.

משכן או שיכון

בשנות החמישים ראה אור כתב עת בשם " דברי הימים" שעסק בהיסטוריה של עם ישראל. העורך היה פרופסור ישראל אלדד (שייב), שהיה בעבר חבר מרכז לח" י. בנו הוא חבר הכנסת אריה אלדד.

" דברי הימים" נערך בצורה מרתקת. הוא יצא לאור בפורמט של טבלואיד ונכתב כאילו היה עיתון שיצא לאור בימים ההם. כותרות רעשניות נוסח " ידיעות אחרונות" בישרו על בית המקדש ששוחרר בידי המכבים, על נס פך השמן, על התבוסה שהנחיל יהודה המכבי ליוונים. בעיתון שובצו גם ידיעות קטנות וגדולות שהמחישו את אווירת התקופה. הכל על בסיס מחקרים מדעיים ומסורות של עם ישראל.

מדי פעם היה פרופסור אלדד כולל בעיתונו גם קטעים רלבנטיים לתקופתנו. באחד הגיליונות, כך זכור לי, הוא כלל ידיעה על קצין יווני שנמלט בעור שיניו מן המערכה עם המכבים ויילל " הלך השיכון שלי" , " הלך השיכון שלי" . בידיעה הוסבר כי הקצין הזה התגייס למערכה נגד המכבים לאחר שהובטח לו שיקבל בית ואדמה ועכשיו אבדו סיכוייו. והידיעה הסתיימה במילים (אני מצטט מן הזיכרון) : זה מה שקורה לצבא שעיניו לשיכון ולא למשכן.

הרמז האקטואלי היה ברור אז. באותה תקופה ניהל צה" ל תעמולה לגיוס לצבא הקבע, תוך הבטחה שהמתגייסים יזכו בשיכון.

נזכרתי בפרשה הזו למקרא ידיעה על גיוס פרחי טייס וקורס חובלים למשימה הבזויה של הפינוי. זו אחת ההחלטות הנלוזות ביותר בכל מהלך העקירה. קורסי טייס וחובלים הם היוקרתיים ביותר בצה" ל. הם גם עולים הון תועפות ומגויסים אליהם מיטב הנוער. מה יועילו כמה עשרות פרחים כאלה לרבבות שיעוטו על גוש קטיף?

התשובה ברורה. אנשים המתנדבים לקורסים היוקרתיים בונים את עתידם על קריירה צבאית. סירוב פקודה בשבילם הוא הפסד הרבה יותר גדול מאשר לגבי סתם חייל. פירושו – בנוסף למשפט צבאי ומאסר – גם התרת החוזה עם צה" ל ואובדן קריירה מקצועית. אפילו חובשי כיפה החתומים בקבע אמרו שלא יסרבו פקודה כי לגביהם פרוש הדבר אובדן מקום עבודה.

הטווח הארוך של יום טוב סמיה

ככל שמתקרב מועד העקירה מתקשים חסידיה להסביר את ההיגיון שעומד מאחוריה.

לעזרת כל המתחבטים יצא יום טוב סמיה, אלוף פיקוד דרום לשעבר, בחוות דעת של מומחה.

בעבר אמנם הצהיר סמיה כי נטישת הרצועה באורח חד צדדי היא הרת אסון. עכשיו הוא דווקא מצדד בה ואף מציע עצמו להיות פרשן טלוויזיה במהלך ההינתקות. באחת מתכניות האירוח הסביר: אמנם הטרור לא ייפסק לאחר ההתנתקות. הוא יימשך אולי אפילו עשר שנים. אבל צריך לחשוב על העתיד. לטווח ארוך הנסיגה הזו דווקא תועיל וצריך סבלנות.

מה זה טווח ארוך נשאל הגנרל ?

סמיה: אפילו חמישים שנה, אולי מאה אולי חמש מאות.

מה היינו עושים בלי גנרלים

המראיין: מה תעשו אם החמאס יפגיז אחרי ההתנתקות.

אלוף (מיל) וילנאי: ניכנס בהם בכל הכוח

המראיין: למה לא לעשות את זה כבר עכשיו?

וילנאי: כי עכשיו הם תחת כיבוש ואחרי שניסוג לא תהיה להם לגיטימיות לתקוף.

המראיין: ועכשיו מותר לחמאס להפגיז.

וילנאי: עכשיו יש להם לגיטימיות לפגוע.

" כאזרח מכם יהיה לכם הגר"

לא בכל יום אנו מוצאים פסק דין של שופט בישראל המצטט בהרחבה פסוקים מן התורה ומחז" ל. פסק דין כזה הוציא בימים אלה שופט השלום מנחם קליין, בתביעה של עובדת פיליפינית נגד המעבידה שלה.

התובעת, סוטלו אולינה, נדרשה לתת ערבות בנקאית כדי לערוב לבן זוגה שהיה מועמד לגרוש. היא פנתה למעבידתה, מקלר סוזי, וביקשה שתשיג לה את הערבות. כביטחון הפקידה העובדת הפיליפינית בידי המעבידה סך של 7500 דולרים. בתום תקופת הערבות ביקשה העובדת ממעבידתה להחזיר לה את הכסף, אך זו סרבה ולאחר מאמץ החזירה רק חלק ממנו.

השופט הכריע לטובת התובעת וקבע כי הנתבעת ניסתה להשתמט מלשלם את חובה, בתקווה שהנתבעת תגורש בינתיים ותיפטר בכך מן החוב.

יהירות וגזענות

בסיום פסק הדין כתב השופט:

" לא אוכל לסיים פסק דיני זה מבלי להביע את תחושתי הקשה שתיק זה גרם לי, במיוחד כשכתיבת פסק דין זה נעשה בעצם ימי הפסח בו שוחררנו כעם עבדים ממצרים וציוונו שלא לגרום עוול לגר…

" מדבריהם של הנתבעת, חברתה ובא כוחה המלומד, עולה תמונה קשה של יהירות, יחסי אדנות ואף קמצוץ של גזענות כנגד התובעת.

" כנראה נעלמה מעיני הנתבעת החובה להתנהג אל הגר כאדם שווה בין שווים.

" תופעה כגון זו, לצערי, אינה נדירה אלא הולכת ומתפשטת בחברה הישראלית וכיוון שכך, ראיתי לנכון לסיים פסק דיני במבט המקורות על היחס הנכון לזר שבתוכנו.

" כי ימוך אחיך"

" מצוה עלינו להחיות גר תושב (הצלה ורפואה) כשם שמצווים על כל אחד מבני ישראל. למדו זאת חז" ל ממה שנאמר בתורה " כי ימוך אחיך ומטה ידו והחזקת בו גר ותושב וחי עמך" . (ויקרא כה, לה). וכך נפסקה ההלכה כי נוהגים עם גר תושב בדרך ארץ וגמילות חסדים כישראל.

" אסור להונות גר תושב ועוברים עליו משום האיסור "לא תוננו". וכן הכובש שכר שכיר של גר תושב עובר עליו בלאו של " לא תעשוק" (ירושלמי)

חומרת גזל גוי

" אשר לגזל הגוי שנינו בתוספתא בבא קמא פרק י, הלכה טו: "הגוזל את הגוי חייב להחזיר לגוי. חמור גזל הגוי מגזל ישראל … מפני חילול השם".

" …יש להניח שאם הפיקדון לא יוחזר לעובדת הזרה כדין אז היא תוציא את דיבת מדינת ישראל ותורת ישראל רעה, ויש בדבר משום חילול ה".

" הדגשת התורה את איסור הונאת הגר היא ביטוי לחשיבות ערך השוויון בחברה ולצורך כך גם להזהיר את האדם שוב ושוב שלא ייכנע לפיתוי של ניצול חסרי הכוח וההשפעה, כמו שהיטיב לבטא זאת ר" שמשון רפאל הירש:

" כבוד האדם והאזרח וזכויות האדם והאזרח אינם תלויים בייחוסו ובמולדתו וברכושו, ולא בשום דבר חיצוני ומקרי, שאינו מפנימיות מהותו העיקרית של האדם, אלא הם תלויים אך ורק בערכה הרוחני-המוסרי של אישיות האדם" .

לסיום, בחומש שמות פרק כב", פסוקים כ" עד כ" ב, נאמר:

" וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים כל אלמנה ויתום לא תענון אם ענה תענה אתו כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו וחרה אפי"

" אם בורא עולם נותן שימת-לב מיוחדת לחסרי הכח בחברה, בתי המשפט במדינת ישראל לא יעשו כן?

השופט מנחם קליין הוא יליד ברזיל ולמד בתיכון " תלמוד תורה הרצליה" בריו דה ז"נירו. עלה ארצה ב-1982 בגיל 18. למד משפטים בבר אילן, סיים מוסמך בהצטיינות באוניברסיטת תל אביב. מונה לשופט שלום ב-2002.

הפלסטיניזציה של ארץ ישראל

התהליך לפלסטיניזציה של ארץ ישראל קיבל בימים אלה חיזוק מבג" ץ. בעקבות פניה של עמותת " זוכרות" הודיעה פרקליטות המדינה לבג" ץ כי אינה מתנגדת להצבת שלטים בפארק קנדה, לציון זכרם של הכפרים יאלו ועמואס שהיו בשטח הפארק וחרבו. קרן קיימת לישראל, המנהלת את הפארק, הודיעה כי היא אינה מתנגדת להצבת השלטים.

איתן ברונשטיין, מנהל עמותת " זוכרות" , אמר כי העמותה תובעת שבשלטים יציינו את מספר תושבי הכפרים, ואת מקומות הימצאם הנוכחיים של הפליטים יוצאי הכפרים.

הקורא צבי גולדברט מעומר שהפנה את תשומת לבי לבג" ץ הזה כותב לי: עמותת " זוכרות" אינה זוכרת כמובן כי תושבי בית נובא, עמואס, יאלו ודיר איוב ועוד כפרים, חסמו את הדרך לירושלים, תקפו אוטובוסים וגרמו למותם של יהודיים רבים בשנים 47 – 48.

יש לדרוש מהקרן הקיימת שם היא כבר מציבה שלטים שתציין עליהם את שמות היהודים שנרצחו באותה גיזרה.

כדאי שהזיכרון ההיסטורי היהודי יבוא לביטוי בכך שהשלטים יזכירו גם כי " יאלו" היא איילון השוכנת בעמק איילון הזכור מספר יהושע. " עמואס" היא אמאוס – מקום ניצחונו של יהודה המכבי על הצבא הסורי המשולב של גיאורגיאס, ניקנור ותלמי בשנת 165 לפנה" ס.

ומה עם החתולים

בעולם מטורף אי אפשר לדעת מה רציני ומה אידיוטי. את הטקסט הזה קיבלתי באינטנרט מן העמותה למען החתול. נאמר בה בין היתר: " העמותה למען החתול מנהלת בימים אלה מאבק להצלתם של מאות בעלי חיים, מהישובים המפונים… כ-500 חתולים עלולים למצוא את מותם עם פינוי הישובים… אנו זוכרים היטב את החתולים הרבים שמצאו את מותם בסבל ובייסורים, ברעב ובצמא, לאחר פינוי סיני ומבקשים למנוע את הישנות הטרגדיה…."

העמותה מפנה את הקוראים לאחראים לעקירה: ראש הממשלה והשרים.

http://www.e-dologic.co.il/cats/blue-orange/page/03/

2 תגובות

המאבק בין הישראלים לבין היהודים

המאבק האמיתי בארץ  איננו  בין דתיים לחילונים. גם לא בין חסידי ארץ ישראל לחסידי הנסיגות. זהו מאבק בין הרוב היהודי במדינת ישראל לבין המיעוט הישראלי, החולש על עמדות הכוח ומכתיב את כללי המשחק הדמוקרטי.

מהי הישראליות

הישראליות איננה מישנה סדורה אלא הלך רוח (" אכול ושתה" " עכשוויזם" ). היא מוצאת את ביטויה בעמדות פוליטיות, תרבותיות ומוסריות. הישראליות ביסודה היא תופעה יהודית מובהקת: ניסיון לברוח מן הגורל היהודי. הבריחה הזאת נושאת פנים רבות. החל בנכונות להתבולל במרחב הערבי על ידי נשואי תערובת (כמו שהציע עורך הארץ גוסטב שוקן), דרך הקמת "מדינת כל אזרחיה" וכלה בנסיגה אל מאחורי גדר הפרדה, כדי לקיים כאילו "מדינה יהודית ודמוקרטית" .

הישראליות חוצה גבולות של מפלגות, מוצא, השקפה פוליטית ומעמד חברתי. היא אופיינית אמנם לאליטות החילוניות המזוהות עם השמאל, אך יש גם אנשי ימין ופשוטי עם שנסחפו אליה. וגם חובשי כיפה שהם בחזקת ישראלים בני דת משה.

המרד במורשת

"אנחנו יהודים          וברגש. ברנר(בשער ספרהשל

שורשיה של הישראליות במרד של מחוללי הציונות המעשית במורשת היהודית. למרות המרידה היו האבות המייסדים קשורים בקרקע יניקתם ובתודעתם העצמית לשורשיהם היהודיים. הסופר חיים יוסף ברנר, גדול החילונים של דור האבות המייסדים, כתב: " אנחנו יהודים בחיים הממשיים, בלב וברגש… כל מה שיקר לנו ביום הזה, כל מה שיש לו ערך בעינינו… זוהי יהדותנו…"

לא חלפו מאה שנים מאז נכתבו מילים אלה ובארץ קם דור חדש, כמעט עם חדש, הישראלים. ההיסטוריון פרופסור אוריאל טל הסביר זאת כך: " בשעה שדור האבות הכיר את מקורות היניקה של התרבות היהודית נולד דור הבנים אל מציאות חילונית מנוכרת, יתום ממורשת ישראל ומנותק מן השורשים הרוחניים שקישרו את אבותיו לאבות אבותיהם מדור לדור…. תנועות מהפכניות (אחרות בעולם) לא ניתקו את זיקתן למקורות היניקה שלהן ולא התנכרו אליהן כפי שנהגנו אנו" .

אוריאל טל

אי אפשר להבין את המשבר העובר היום על מדינת ישראל, בלי לבחון את הנתק הזה ואת השפעותיו. בלי להכיר את התחליף שמצאה החברה הישראלית לשורשיה היהודיים.

מיהדות למערביות

אליעזר לבנה, מגדולי ההוגים של תנועת העבודה, צפה לפני שנים את המשבר. מה שקרה לחברה הישראלית הוא שהמירה את המורשת היהודית בציוויליזציה המערבית. זאת, בתקופה שציוויליזציה זו נתונה במשבר עמוק.

" ההומניזם המערבי" , כותב לבנה, " שאף לגיבושו של פרט מאושר, חופשי בבחירת ייעודיו והנאותיו ככל שניתן…. רמת מחיה חומרית מרבית לכלל הגדול נחשבה נורמה מוסכמת לאושר… משיגים מכסימום של אושר כאשר כל אחד רשאי לבחור סיפוקים החופפים את נטיותיו… משכב זכר ומשכב בהמה ושאר נטיות שנחשבו פרברטיות נתקבלו כסיפוקים המוסיפים לאושרם מרובה הגוונים של בני אדם…" .

נגד ההתמערבות

הציוויליזציה היהודית, אומר לבנה, קדמה לציוויליזציה המערבית, איננה חלק ממנה ואינה נתפשת במושגיה. היהדות שוללת את עולם המושגים המערבי ואת סגנון החיים הנובע ממנו: רדיפת אושר קדחתנית; פולחן השפע החומרי; אכסהביציוניזם מיני ומתירנות טוטאלית; מגלופוליס שורץ על סביבתו; הינתקות מהבריאה.

אליעזר לבנה

היהדות, אומר לבנה, היא תרבות המקבלת את הכאב כחלק מההישג ואת הייסורים כדרך ליצירה. את הוויתור כאמצעי להתעלות ואת הנכונות להסתכן כיתרון. אושר פירושו הגשמה של מצוות על סיפוקיהן וסבלותיהן. ספר תהלים נפתח בהגדרת האושר היהודי : " אשרי האיש שלא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב" . היהדות המקראית לא מובנת ללא עקדת יצחק והיהדות הגלותית אינה מסתברת ללא מקדשי השם של וורמיזא ומגנצא. אהבת ארץ ישראל אינה נקנית ללא ייסורים.

סכנה קיומית

לבנה מזהיר כי המצב אליו הגיעה החברה הישראלית טומן סכנה לחוסנה הנפשי והפיסי עד כדי סכנה קיומית .

לבנה: " ניתוקם של ישראלים רבים מהגות יהודית עושה אותם חסרי מגן מול רוחות תזזית הנישאות בקצף האופנה. חלק ממפיצי ההשפעות הזרות נמנה על חוגים אינטלקטואליים הסבורים שיהודי גזול ממסורתו יכול להיות משכיל ורשאי להיות מדריך בעמו. המאבק הפנימי בעיצומו. ללא מערך חיים השונה ביסוד מן ההפקרות המערבית והלבנטיניות הסובבת תתקשה החברה הישראלית במבחניה הנפשיים והלימודיים, המשקיים והביטחוניים . התחשלותו של הישוב וכושרו של צה" ל תלויים בהזדהות אקטואלית עם ייחודו של (עם) ישראל. אם ייחוד זה יתערפל, יימוט כוח ההגנה מבפנים. מצויים סיכויים שהיסודות היהודיים בחברה הישראלית יגברו על רוחות חוץ מפרקות. האזהרה חרותה כאן באש תמיד" .

ומה הלאה

תכנית העקירה של גוש קטיף – יהיו תוצאותיה אשר יהיו – עשויה להיות מאורע מכונן של חברה חדשה ומערכת פוליטית חדשה.

תוכנית ההתנתקות היא תכנית של מדינה שהתפרקה מערכיה הציוניים ומשורשיה היהודיים. מחולליה הם מיעוט רב כוח – קואליציה של מערכת פוליטית מושחתת, בעלי הון, אנשי אקדמיה ואנשי תקשורת הנתמכים על ידי מערכת משפטית המתנכרת לערכים היהודיים הבסיסיים. לא רק את הזיקה לארץ ישראל ולתורת ישראל אלא גם את היחס לחלש, לגר, ליתום ולאלמנה.

רוב העם – חילונים, כיפות סרוגות, כיפות שחורות, עדות המזרח, עולי ברית המועצות – הם בעלי אינסטינקטים יהודיים בריאים. הם עתידים להבין שהישראליות מובילה להתאבדות לאומית. אין ברירה – הכיפה הסרוגה שוב תצטרך לשאת את הדגל.

תגובה למאמר זה הופיעה בספר "יד איש באחיו" של פרופסור יורם פרי

ראה בין ישראלי ליהודי ובין ברל לבין יורם

================================================================

ההבדלבין בן אדם ל"מענטש"

חגי הוברמן כתב ב" הצופה" משהו שנתפרש כאילו אמר ששרון איננו בן אדם, וכבר יצאה הקריאה להעמידו לדין. הואיל וגם פנחס ולרשטיין הצטרף להגדרת שרון כ" לא אדם" כבר אפשר לצפות כי כל מי שיצטרף להכרזה הזו יואשם בהמרדה על פי חוקי דבר המלך במועצתו. אם מטילים על ילדה בת 14 מעצר עד תום ההליכים גם עיתונאים ומנהיגי ציבור כבר אינם חסינים.

אם אכן יוגשו כתבי אישום אני מתנדב להציע קו הגנה. בעברית הרדודה והרזה בן אדם פירושו שהוא נמנה עם המין האנושי. מבחינה זו אין ספק שלומר ששרון איננו בן אדם היא אמירה חסרת שחר.

ההגדרה היפה ביותר של מהות היות אדם מצויה במחזור לימים נוראים בו נאמר: " אדם יסודו מעפר וסופו לעפר, בנפשו יביא לחמו, משול כחרס הנשבר, כחציר יבש וכציץ נובל, וכענן כלה, וכרוח נושבת, וכאבק פורח וכחלום יעוף" .

מי שאומר ששרון איננו בן אדם ודאי איננו מתכוון להגדרה הזו.

מן המלה אדם נגזר גם המושג אנושיות, הומאניות בלע" ז שמשמעותה אהבת אדם. שני אישים רומאים מפורסמים: הנואם קיקרו והפילוסוף סנקה השתמשו במונח זה כדי לציין אצילות נפש, גדלות רוח, רוחב לב, חמלה, אהדה, יושר, נועם הליכות.

האם תכונות אלה הולמות את שרון?

נראה לי שהפתרון לשאלה מצוי בלשון יידיש.

להיות בן אדם ביידיש זה להיות " מענטש" .

ליאו רוזן, בעל הלכסיקון ,THE JOYS OF YIDDISHאומר כי " מענטש" הוא מושג שהיהודי גדל על ערכיו מילדותו. תהיה " מענטש" אומרת האמא היהודייה לילד, חדשות לבקרים. להיות " מענטש" זה השבח הגדול ביותר ולהגיד על מישהו שאיננו" מענטש" זה הגנאי הגדול ביותר.

להיות " מענטש" , אומר רוזן, איננו קשור כלל להצלחה, עושר, סטטוס חברתי. שופט יכול להיות ז"לוב, מיליונר יכול להיות ממזר, פרופסור יכול להיות שלומיאל ודוקטור יכול להיות קלוץ.

קנה המידה ל" מענטש" הוא אופי, יושר, הגינות, אצילות, חוש לצדק, עדינות.

ישפטו הקוראים אם התיאור הזה ל" מענטש" הולם את ראש ממשלתנו.

=========================================================================

הקונסיליירי

צריך לקרוא שוב את מריו פוזו, מחבר הספר " דון קורליאונה איש המאפיה" , כדי להבין כמה דברים המתרחשים אצלנו.

משפחת המאפיה בנויה כפירמידה. בראשה עומד הסנדק (" דון" ) ולפקודתו עומדים מפקדי הגדודים, המפעילים את ה" חיילים" .

האיש החשוב ביותר במשפחה מאפיוזית הוא " היועץ" , קונסיליירי בסיציליאנית. הוא האיש הקרוב ביותר לדון ונהנה מאמונו המוחלט. הוא היחיד, פרט לדון, שיודע את כל סודות המשפחה.

תפקידו איננו בדיוק בתחום הייעוץ. בפועל הוא קצין המבצעים של המשפחה ועושה את העבודה שהדון לעולם לא ילכלך בה את ידיו. הוא האיש המשחד סנטורים ושופטים. הוא האיש הרומז למפקדי הגדודים את מי יש לחסל. הוא האיש הדואג לכך שיכרתו ראשו של סוס יקר ערך, כשמפיק הוליבודי מסרב להיענות לבקשה. הוא האיש המציע הצעות שאי אפשר לסרב להן.

תפקידו של הקונסיליירי הוא גם לתת חזות חוקית ומכובדת למשפחה. ואם הוא נכשל בתפקידו זה הוא גם משלם את המחיר. הוא חייב לשכב על הגדר ולפטור את הדון מכל אחריות למעשים שהוא ביצע בשמו.

========================================================================

 

ולמתאמים אל תהי תקווה

מחלקת ציידי האדם הקרויה " משטרת ההגירה" יצאה בימים אלה במסע פרסום, שנועד לעודד אזרחים להלשין על עובדים זרים שבשכנותם. לא מזכירים חלילה את המילה המוקצה " הלשנה" . בהודעה נאמר לערך: אם ידוע לך על עובד זר תתקשר עמנו כדי " לתאם את יציאתו מן הארץ" .

מסע הפרסום הזה הוא שיא נוסף בהתבהמותה של החברה הישראלית ביחסה לעובדים הזרים. הבאנו אותם אלינו בימים שהיו חסרים ידיים עובדות במשק. במיוחד ידיים שאינן בוחלות בעבודת בניין " רטובה" ובטיפול בטינופת שאנחנו מייצרים. ידיים המחוברות לגב, המוכן להיות כפוף שעות ארוכות בעבודה חקלאית, באזורים שהטמפרטורה בהם מתקרבת לגיהינום.

מה שעשינו עד כה לעובדים הללו יירשם לדיראון עולם בתולדותיה של ישראל. הפכנו אותם לעבדים והעבדנו אותם בפרך. נתנו להם שכר רעב (שאפשר לבעלי ההון להוריד גם את שכר העובדים הישראלים). השכנו אותם בתנאים תת אנושיים במקומות שאינם ראויים גם למגורי בהמות. החרמנו את דרכוניהם כדי להגביר את תלותם במעבידים חסרי מצפון. גבינו מהם דמי תיווך שגזלו מהם חלק מן המעט שקבלו. נמנענו מלתת להם שרות רפואי אנושי. איננו מכירים בזכויות יסוד אנושיות מינימאליות, להם ולילדיהם. גרמנו לקרע בין משפחות ועכשיו אנחנו גם מגרשים אותם.

מגרשים בצורה משפילה, אכזרית, לא אנושית. מקישים על דלתות חדריהם העלובים באישון לילה. צדים אותם ברחובות ובאוטובוסים כאילו היו חיות צייד. כולאים אותם לתקופה ארוכה בצורה המזכירה כמה מן המשטרים האפלים ביותר.

אולי לא היה צריך מלכתחילה להביא לכאן עובדים זרים. היו רבים שצפו כי זו תהיה צרה צרורה. כי החיסכון שמשיגים מעובדים זולים נכנס בעיקר לכיסי המעבידים. הניסיון שנצבר במדינות אירופיות מלמד כי המדינה בסופו של דבר צריכה לממן את ההוצאות על עובדים אלה בתחומי הבריאות, הרווחה והדיור.

קיים חשש רציני כי גרוש העובדים הזרים, מלבד היותו אכזרי ובלתי מוסרי, אינו תורם אף מקום עבודה אחד למשק הישראלי. קיים חשד יותר מסביר כי הגרושים הללו משרתים שוב את בעלי ההון המשיגים לעצמם עובדים זרים חדשים.

בעיית העובדים הזרים חייבת להיפתר בדרך יהודית. הם גרים היושבים בתוכנו וגרים היינו בארץ מצרים. יש לפעול בהקדם האפשרי להלבנת מעמדם של כל העובדים הזרים. לדאוג לכך שיקבלו שכר הוגן, לפחות שכר מינימום. שיקבלו שרות רפואי וביטוח לאומי.

=======================================================================

האף של שרון

קרלו לורנציני, מי יגלה עפר מעיניך. מי יגלה לנו את הסוד איך בנית את פינוקיו כך שכל דבר שקר שיצא מפיו גרם להתארכות אפו. תאר לך כמה צרות היינו חוסכים אילו היה לנו פטנט כזה בשביל ראש הממשלה שלנו.

הנה בימים אלה הגיע לאריאל והצהיר שם: " באתי לראות כיצד ניתן להרחיב את העיר ולחזק את הגוש, כפי שאני עושה בגושים אחרים. הגוש הזה יהיה לעולם חלק בלתי-נפרד ממדינת ישראל ובקשר טריטוריאלי רציף איתה" .

אתה היית מאמין לו?

==================================================================

" עליית ה-11"

זה השם שניתן למבצע ההתיישבות הגדול ביותר של הישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת המנדט. במוצאי יום הכיפורים תש" ז יצאו כ-1100 מתנחלים ב-300 משאיות לצפון הנגב, במטרה להקים בן לילה 11 התנחלויות חדשות. הם נעו בדרכי עפר כדי להימנע מלהתגלות על ידי משמרות בריטיים שסיירו בכבישים.

הפעולה הייתה בלתי חוקית בעליל. לפי חוקי הספר הלבן אסור היה להקים ישובים באזורים אלה. עד הבוקר הושלמה הקמת הישובים כשכל ישוב כולל צריף וחומה. הישובים שהוקמו: גלאון, קדמה, שובל, בארי, תקומה, כפר דרום, משמר הנגב, נבטים, חצרים, נירים, ואורים.

ב" לכיסקון כוח המגן" נאמר כי המבצע רומם את הרוחות בארץ והיתה לו השפעה מדינית. הוא הביך את הבריטים והגביר את תיסכולם. הסובייטים ראו במעשה פעולה שתרופף את עמדת הבריטים במזרח התיכון. נחישות הרצון להיאחז בנגב הרשימה את ראשי הקרמלין והשפיעה על המדיניות הסובייטית כלפי ארץ ישראל. ההיאחזות בנגב הרשימה גם את חברי ועדת או" ם שסיירו בארץ, התרשמות שהשמקפה בתכנית החלוקה שהועידה את רובו של הנגב למדינה היהודית" .

========================================================================

שלום עכשיו בשרות הכתום

מומחי שיווק מצקצקים שפתיים בהתפעלות: תראו מה הצליחו הכתומים לעשות. הם שטפו את הארץ בכתום והגיעו לחשיפה חסרת תקדים. יותר מכוכב נולד. יותר מקוקה קולה. להשג הזה הם קוראים מיתוג מסחרי של צבע והרתמות לכל מי שמשתמש בצבע הזה. יותר מזה. הצלחת הקמפיין נבעה גם מכך שהיו לא מעטים שהסתייגו מן השימוש בו (" שםפרתי את מרק הדלעת והבטטטה לכיור" כתבה נילי אושרוב בתכנית הרדיו שי ודרור). על הצלחה זו ניתן ללמוד מסידרת הסטיקרים שהפיץ שלום עכשיו באינטרנט (ראה בשוליים משמאל).

דבר אחד שכחו אנשי השיווק לציין. כי גם לטיב המוצר היה חלק בהצלחת שיווק.

האנטנות

תשאל כל אם עבריה את עצמה: האם כשהיא שולחת את ילדיה לגן היא בטוחה שממשלה נקיית כפיים ומגינה עליהם מפני קרינה.


 

קטגוריות: התנתקות, יידיש, ישראלים, מאפיה, סופרים, שמאלנות, תולדות המדינה | 5 תגובות

מסר באינטרנט היהודי מאליהו בחור

 בימים אלה קיבלתי מסר חשוב מאליהו בחור. הוא הגיע אלי באינטרנט היהודי, הפועל זה אלפי שנים. בגלקסיה היהודית מתרוצצות מיליארדי מילים, העוסקות בנגלה ובנסתר, בהלכה ובאגדה, בפיוט ובתפילה, בהגות ובשירה. חלק גדול מן הטקסטים גלויים לעין. אך בין המילים הרבות גנוז מדי פעם מסר מקודד, שצריך מנוע חיפוש מעולה כדי לאתרו ולפצחו. גוגל לא יצלח למלאכה זו. רק תלמידי חכמים אוהבי ספר מסוגלים לאתר את הקודים הנסתרים המועברים אלינו ממרחק של מאות ואלפי שנים.

אחד ה"מנועים" הללו הוא ידידי, איש הספר דן ירדני, שכבר סיפרתי עליו כאן לא פעם.

מספר ירדני:

אליהו בן אשר הלוי, אליה לויטה בפי הנוצרים, המכונה אליהו בחור, היה גיבור תרבות ססגוני בתקופת הרנסנס. מגדולי המדקדקים של השפה העברית. בלשן, מורה, מתרגם, סופר ועורך, פולמוסן ומשורר, זמר והומניסט.

הוא נולד בגרמניה בשנת 1469 ומת ונקבר בוונציה בן 80 שנה, גיל מופלג מאד באותם ימים. במהלך חייו נדד בין ערים ומדינות, עבד בבתי דפוס רבים, בעיקר בתי דפוס נוצריים שהדפיסו ספרים עבריים. בין לבין חיבר קונקורדנציה למקרא, מילון ארמי עברי, מחקר על טעמי המקרא והניקוד (בו גילה שאלו אינם קדומים אלא הומצאו בתקופה מאוחרת). הוא גם חיבר מילון יידי עברי והיה חלוץ המחברים של ספרי יידיש חילוניים. "באבע בוך", שהיו חומר קריאה מרתק לנשים יהודיות.

דו ירדני מעיין בספר עתיק

דו ירדני מעיין בספר עתיק

בפרק זמן קצר של 3 שנים, בין השנים 1540 ל-1542 שהה אליהו בחור בעיר קטנה ויפהפייה בבוואריה, אליה נקלעתי באחרונה.

אליהו בחור הוזמן על ידי חובב העברית והרפורמטור הדתי פאולוס פגיוס לעבוד אצלו כעורך ומגיה בבית הדפוס שיסד זה עתה. אליהו, הרפתקן בטבעו, קיבל את ההזמנה ועל אף עומס 71 שנותיו, חצה את האלפים מאיטליה לגרמניה.

בסך הכל ידועים לנו 15 ספרים שנדפסו בבית הדפוס הזה, רובם ככולם בשפה העברית. בכמה מהם מגמה מיסיונרית מובהקת, אך מנוסחת במתינות. אפשר רק לנחש מה היו תחושותיו של אליהו בחור, יהודי מאמין ושומר מצוות, שטרח להגיה ספרים אלה.

בכנסייה אשר בה שירת פגיוס כמטיף, נשתמרו חדר עבודתו וספרייתו כמות שהיו בימיו. מקום כבוד תופסים בספריה הספרים שנדפסו בדפוס שלו. ביקרתי בחדר עם המטיף היושב היום על כיסאו של פגיוס ותוך עיון בספרים נזדקרה תגלית מפתיעה לעיני.

"להוכיח שאמונת המשיחיים נכונה". ספר אמנה המיסיונרי.

"להוכיח שאמונת המשיחיים נכונה". ספר אמנה המיסיונרי.

ספר אחד בלבד מן הספרים שהדפיס פגיוס הוא ספר מיסיונרי מובהק ובוטה. "ספר אמנה" שמו. בפתיח למהדורה העברית כותב פאולוס פגיוס: "ספר אמנה, יקר טוב ונעים אשר חיבר אותו איש ישראלי חכם ונבון לפני כמה שנים להורות ולהוכיח בו בראיות גמורות וברורות שאמונת המשיחיים שיש להם בהקב"ה באב ובן ורוח הקדש ובדברים אחרים שלימה, נכונה ובלי ספק …"

כמנהג הימים שבהם התגאו המדפיסים במלאכתם, הדפיס פאולוס פגיוס בסוף ספריו, את "דגל המדפיס" שלו. חיתוך עץ יפהפה, מוקף פסוקים שאותם החשיב כמוטו של חייו. בתחתית הדגל נהג לכתוב "תקוותי במשיח הנשלח, אשר הוא יבוא לדון את חיים ומתים".

 
דגל המדפיס עם הטקסט המקורי "המשיח הנשלח"

דגל המדפיס עם הטקסט המקורי "המשיח הנשלח"

תוך עלעול בספר הזה הגעתי לתגלית המפתיעה. במוטו לספר המיסיונרי נכתב "המשיח הנשלך" במקום "המשיח הנשלח" (כלומר המשיח שהיהודים השליכו אותו ולא המשיח שנשלח אל היהודים).

דגל המדפיס עם הטקסט שהמגיה שיבש "המשיח הנשלך"

דגל המדפיס עם הטקסט שהמגיה שיבש "המשיח הנשלך"

ממרחק של 450 שנה שלח אליהו בחור באינטרנט היהודי מסר מחוייך לאחיו היהודיים וגילה את דעתו על הספר שהגיה.

אליהו בחור זכה לאריכות הימים מופלגת, אך לא זכה לכך שאשת נעוריו תאריך ימים כמוהו כפי שתאר בשירו הנפלא:

אנא אלי, לי ולאשתי החסד גם האמת מן
שהיא לא תהיה אלמנה ואני לא אהיה אלמן
יחד נמות, ובגן עדנות תוך חיקה אישן עד לזמן
יבוא הקץ ואזי נקיץ ולחיי עד יחד נזדמן.

אליהו התשסי מספריו של אליהו בחור

אליהו התשסי מספריו של אליהו בחור

 

פאולוס פג ]ויקיפדיה]

פאולוס פג ]ויקיפדיה]

[גירסה למאמר שפורסם ב-2005]

 

קטגוריות: היסטוריה יהודית, יהדות, יידיש | 2 תגובות

דוד טרטקובר: מעצב פניה המכוערות של ישראל

tain

דוד טרטקובר מציג בתערוכה בצרפת את ישראל ככתם דם בתוואי יהודה ושומרון * זהו, לדבריו, " כתם הבושה המכסה את פנינו" והתשובה לסרט הכתום * חתן פרס ישראל שהציג את סמל הס.ס. בין סמלי היחיידות בצה" ל

התבונן בפוסטר שלמעלה – כתם דם המכסה פניו של אדם. הכתם הוא בתוואי של יהודה ושומרון והאיש שמאחורי הכתם הוא דוד טרטקובר. האיש שעיצב יותר מכל אדם אחר את פניה המכוערות של ישראל.

את הפוסטר הזה מציג עכשיו טרטקובר בפסטיבל הצילום שבעיר ארל בצרפת. יחד עם עוד כרזות, שבכולן חוזר כתם הדם שהוא מכנה (בראיון ל-NRG) " כתם הבושה המכסה את פנינו" ו" תשובה לסרט הכתום" .

טרטקובר הוא אחד המעצבים הגדולים של ישראל, אם לא הגדול שבהם. כגרפיקאי הוא מעצב סמלים, כרזות ומוצרים. סמליו הם בעלי אפקט כה חזק שהם גורמים להשפעה ואולי גם לעיצוב השקפותיהם של בני אדם.

טרטקובר הוא האיש שעיצב את הלוגו " שלום עכשיו" וצייר פלקט ובו תמונותיהם של רבין ושל נתניהו והכתובת " לא נשכח ולא נסלח" . בין יתר יצירותיו: פלקט שבו אקדח והכתובת HAPPY NEW FEAR (אחרי זה התגאה

noy-forget

שבפלקט הזה הוא צפה את רצח רבין); " להחזיר את המתנחלים הביתה" ; " מי ימלל גבורות ישראל" (וברקע תמונת פלשתינאית אבלה). דומה שלשיא הגיע כשעיצב את עמוד השער של " העיר" בסגנון כרזת יום העצמאות. בכרזה נראים סמלי יחידות צה" ל שביניהם סמל גולגולת ועצמות שהיה סימלם של חיילי ס.ס. במחנות ההשמדה.

טרטקובר הציע לרשום באתר ההנצחה ליצחק רבין ז" ל את הכתובת האומרת שרבין נרצח על ידי " צעיר יהודי חובש כיפה" . למלחמת חומת מגן הציע את השם " מלחמת יגאל עמיר" .

על תרומותיו אלה, לתפארת מדינת ישראל, זכה טרטקובר בפרס ישראל.

האם בנוסף לציור דמותה המכוערת של ישראל עיצב טרטקובר גם את דעת הקהל בארץ?

לכאורה התשובה צריכה להיות חיובית. הוא הקדים את אריאל שרון בארבע שנים כשפרסם ב-2001 כרזה " להחזיר את המתנחלים הביתה" .

על ההשפעה שיש לתעמולה באמצעות כרזות וסמלים על המונים קיימים מחקרים רבים, המתייחסים בעיקר למשטרים טוטליטאריים. הנאצים הבינו את הכוח האדיר שיש לסמלים ועשו בהם שימוש תדיר בתעמולתם ובראש ובראשונה בסמל צלב הקרס. כמוהם גם רוסיה הסובייטית, סין וקוריאה הצפונית עד היום.

jerusalem-stain

אזרחי ישראל חשופים פחות להשפעה כזו. אחרת היה השמאל הקיצוני מקים את הממשלות בישראל. אבל אין ספק ששטיפת המוח של יוצרים כטרטקובר (ויש מעצבים רבים המושפעים ממנו) תרמו לאווירה שהפכה את המתנחלים לאויבי העם ואת מלחמת הישע ב-67 למלחמת כיבוש.

d79cd794d797d796d799d7a8-d790d7aa-d794d79ed7aad7a0d797d79cd799d79d-d794d791d799d7aad794-7

קטגוריות: אבטואנטישמיות, גרפיקה | תגים: , , , | 4 תגובות

ברי חמיש כשרלוק הולמס


מאז חשף הבלש ברי חמיש את תעלומת רצח רבין, אני כוסס את צפורני ידיי בהמתנה מתוחה ליתר הגילויים שלו. וכי דבר קל הוא בעיניכם? אדם בודד, בעל מוח חריף יותר משל שרלוק הולמס והרקולה פוארו, מגלה את הקשר הגדול ביותר בהיסטוריה מאז רצח יוליוס קיסר. קשר בו נטלו חלק ראשי מפא" י, ראשי השב"כ, המשטרה, מערכת הביטחון, הרופאים והשופטים גם יחד.

ספרו של חמיש ירד מהמדפים

ספרו של חמיש ירד מהמדפים

מי רצח את יצחק רבין מאת ברי חמיש

מי רצח את יצחק רבין מאת ברי חמיש

 

אנדרטת שרלוק הולמס בלונדון (ויקישיתוף)

אנדרטת שרלוק הולמס בלונדון (ויקישיתוף)

ואכן ציפייתי לא ארכה וברי חמיש יוצא שוב ושוב בגילויים מסעירים. אתם חושבים שרפאל איתן ניספה בתאונה ונסחף לים? טעות בידכם. זו לא הייתה תאונה, זו הייתה הוצאה להורג. יד נעלמה דחפה את רפול אל תוך הים.

והאם רצח השופט עדי אזר היה סתם מעשה פלילי? רק טיפשים חושבים כך. השופט אזר נרצח כי היה מכשול בפני תהליך השלום (בפסק דין שהוציא נגד ערפאת לתשלום פיצויים לנפגעי הטרור).

מתכנני הרצח של אזר לא היו בעלי דמיון מפותח כמו הבלש ברי חמיש. הם תכננו אותו ממש באותה מתכונת של רצח רבין. העבריין רפי נחמני, המרצה מאסר עולם, ממלא את התפקיד של יגאל עמיר. הוא יוצא לחופשה ולא חוזר לכלא ובכלל לא מחפשים אחריו.

ואז מופיע אבינעם חג'בי, הממלא בפרשה הזו את תפקיד מרגלית הר שפי. לקלחת מצטרף עורך דין וינר, סגן ראש הסנגוריה הציבורית שמתאבד " בצורה מסתורית", כשברור לכל שהוא נרצח. לקשר מצטרף צציאשווילי, שהוא ספק הנשק של הרצח, וממלא כאן את התפקיד של חגי עמיר ברצח רבין.

ממש לא ייאמן. איך פישלו מתכנני רצח השופט וחזרו על מה שעשו ברצח רבין. וכך אפשרו לבלש חמיש לחשוף את הקשר.

 ומה בדבר עופרה חזה? האם אתם חושבים שהיא מתה מאיידס? לא אצל החוקר ברי חמיש. ברור לגמרי שהיא נחטפה ונרצחה בגלל ניסיונה לגלות מי חטף את ילדי תימן.

לאחר הפענוחים המושלמים האלה אני שוב כוסס ציפרניים. מתי יבואו הגילויים הנוספים שאנו מצפים להם: האם ערבים רצחו את גנדי, או שזו הייתה עבודה עברית? האם מנחם בגין מת מוות טבעי? מי רצח את ארלוזורוב? מי רצח את יעקב דה האז?

אם תהיה לנו סבלנות, בסוף עוד נדע מי רצח את הבל. ממקורות מהימנים נודע לי שזה לא מה שחשבנו עד עכשיו. זה לא קין. אלוהים וברי חמיש יודעים את התשובה.

רפאל איתן 1948 ויקי/שיתוף

קישורים

מורשת רבין או מורשת רצח רבין

 http://www.zeevgalili.com/2000/11/71

 אסון אוסלו מורשת רבין או מורשת פרס

http://www.zeevgalili.com/2010/11/1119

 למה נשכחת מורשת רבין

http://www.zeevgalili.com/2010/10/11171

 תכנית הטרנספר של יצחק רבין

http://www.zeevgalili.com/2005/11/11616

כיכר רבין לפני ואחרי חורבן גוש קטיף

http://www.zeevgalili.com/2006/09/8731

 כשרבין שיחד סוחר סמים כדי להעביר את אוסלו ב'

http://www.zeevgalili.com/2012/07/17107

 

 

 

קטגוריות: הומור, מערכת המשפט, רבין | תגים: , , , , | תגובה אחת

אחרי מותי סיפדו לי – אזכרה לביאליק

 טקס האזכרה לחיים נחמן ביאליק החל בשעה 5 בערב, שעת בין השמשות:  

 "ובעת רחמים בין השמשות  

שחי ואגל לך סוד יסורי"  

 

בין הבאים לא היתה אף אישיות ציבורית אחת, פרט ללובה אליאב, שביאליק היה חבר נעורים שלו:  

"אומרים יש בעולם נעורים היכן נעורי"

 בית הקברות ברחוב טרומפלדור, אי של ירק ושל היסטוריה בתוך הכרך הסואן. ממקלטי הרדיו שבמגדלי הדירות המקיפים את בית העלמין בקעו קולות מכינוס מרכז מפלגת העבודה.

 ראיתיכם שוב בקוצר ידכם ולבבי סף דמעה

איכה דלותם פתאום, איכה חדלתם ישע

איכה נעזבתם בדד, אובדי עצה ונתיבה"

 היו שם זקנים רבים:

 שוב לפני: זקן בלה

פנים מצומקים  ומצוררים

צל קש יבש, נד כעלה,

נד ונע על-גבי ספרים"

 זקנים שהתקבצו להתחמם לאורו של המשורר, להרגיש הרגשת יחד בעולם שהפך להיות קר ומנוכר:

 מה רב, אוי מה רב השממון

בארץ המלאה הפתוחה,

שהכל נותנת היא לנו,

רק אחת לא תיתן – מנוחה

 גם פנים לך לא יאירו

גם שלום לך לא יאמרו

בין הבאים לאזכרה (צילום: זאב גלילי)

גם אבני הרחוב, גם שמים על ראשך לך יתנכרו"

 והיו שם גם צעירות יפהפיות. כל אחת מהן כאילו היתה מושא אהבתו של ביאליק. כל אחת מהן כאילו כתבה לו איגרת קטנה:

 "מה שנתן נשמת רוח חיים אחת אל אפינו

מה שהדליק שמש אחת על ראש שנינו

מה שיצק חלום פז אחד על רוחנו המאוחדת"

 והיו שם גם תינוקות שאבותיהם הביאום בסל על גבם וילדים חובשי כיפות שבאו עם סבא, פיזזו בין הקברים וכאילו שרו בליבם :

 בין נהר פרת ונהר חידקל

על ההר מתמר דקל

ובדקל בין עפאיו

תשכן לה דוכיפת זהב"

 

יש  לי גן ובאר יש לי

ועלי בארי תלוי דלי

מדי שבת בא מחמדי

מים זכים ישת מכדי"

 

שמחת החיים של הילדים הסיחה לרגע את הדעת מן המעמד. אך החזן שאמר אל מלא רחמים וקדיש הזכיר כי אנו נמצאים בבית עולם:

 דומם נעו האלות,

דומם שחו אלי בואה חסה בצילנו,

רק תחתנו איש חי חיה תחיה בכל,

באשר תהיה שם – אל תחתינו,

תחתינו בואה בשר ודם

ככה דומם האלות  נעו  שחו אלי

אלמות עמדו מצבות – אף הן חמלו עלי"

 המשורר ממשיך לחיות מתחת למצבה הגדולה ואילו אנו נותרנו לבד:

 וגדול מאד, מאד הכאב היה איש

וראו איננו עוד ושירת חייו באמצע נפסקה

עוד שיר מזמור אחד היה לו

והנה אבד המזמור לעד אבד לעד".

קבר ביאליק ביום האזכרה (צילום: זאב גלילי)

================================================================

קטגוריות: אישים פוליטיים, ביאליק, שירה | תגובה אחת