איך שוטפים את מוחנו בשיטת פבלוב

moti-morel הריץ את רבין ואת נתניהו לראשות הממשלה את משה קצב לנשיאות (צילום: זאב גלילי)

האסטרטגים השוטפים את מוחותינו ומפעילים את הרפלקס המותנה שלנו יכולים לעשות כמעט הכל * השאלה אם לא הגיעו לגבול, ואם אין בכל זאת הבדל בין ציבור בוחרים לכלבי פבלוב

בראש ממשלת ישראל עומד אדם בן 78, שעבר אירוע מוחי אשר הותיר כתם במוחו. הוא עובר צנתור לתיקון חור בליבו. הוא סובל מעיוורון באחת מעיניו, משקלו כנראה מעל 150 קילו והוא סובל מעוד בעיות בריאות, שהוסתרו או טושטשו.

האם אדם כזה מסוגל לעמוד בראש המדינה ארבע שנים נוספות? האם יוכל להכריע הכרעות גורליות הצפויות למדינה בתקופה זו?

לכאורה הבוחר הישראלי הוא שיכריע בשאלה. טעות. מי שיכריע הם האסטרטגים שיריצו את מסע הבחירות של שרון.

הרפלקס של פבלוב

לצידם של אסטרטגים אלה יעמוד בן ברית רב עוצמה, קוראים לו " הרפלקס המותנה" של פבלוב.

איוואן פטרוביץ' פבלוב (1849-1936), פיסיולוג רוסי, זכה בפרס נובל (1907) על גילוי " הרפלקס המותנה" . פבלוב מצא כי בעת שכלב רואה או מריח מזון נוצרת בגופו תגובה הגורמת להפרשת מיצי עיכול. בעת שהגיש פבלוב את המזון לכלב הוא גם השמיע צלצול של פעמון. לאחר מכן ניסה והשמיע את צלצול הפעמון, בלי להגיש מזון. נתברר כי הצלצול גרם להפרשת מיצי כיבה, אף שלא היה אוכל בסביבה. תגובה זו, אותה כינה פבלוב " רפלקס מותנה" , נתגלתה כבעלת חשיבות רבה, מעבר לתחום הפיסיולוגי. היא מסבירה הרבה מן ההתנהגות האנושית.

dog-of-pavlov ניסוי הכלב של פאבלוב
pavlov איוואן פטרוביץ' פבלוב

הרפלקסים שלנו

לא נעים להגיד אבל רבים מאתנו מגיבים בדיוק כמו הכלב של פבלוב. אנו שומעים איזה צלצול (" שרון יביא שלום" , " פרס יחלק את ירושלים" ) המעורר בנו את הרפלקס המותנה, ואנו משלשלים את הפתק הנכון לקלפי.

האנשים היודעים לעורר בנו את הרפלקס הזה הם האסטרטגים.

הם ממציאים את הסיסמאות ואת התנהלות המועמדים. על פיהם יישק דבר.

האסטרטגים מתייחסים אל ציבור הבוחרים כאל אוסף גלמים. (רק ביידיש יש ביטוי הולם. " עוילם גוילם" שפרושו המילולי " עולם גולם" , אבל משמעותו שהמון אנשים פועלים לרוב באורח לא רציונאלי).

איך פועל אסטרטג

קיימתי בשעתו כמה שיחות עם מוטי מורל, שהוא אולי האסטרטג מספר 1 של המדינה. שאלתי אותו מה סוד הצלחתו.

למוטי מורל, יליד תל אביב בן 53, יש קבלות להצלחות האסטרטגיות שלו. הוא ניהל את המערכות שהביאו את רבין ואת נתניהו לראשות הממשלה, את המערכה לבחירת משה קצב לנשיאות ואת הקמפיין שהביא להצלחת " ישראל בעליה" .

הצלחתו הגדולה ביותר אולי הייתה בהובלת ביבי לניצחון על פרס. הבחירות התקיימו אז בצל רצח רבין. כל האצבעות המאשימות הופנו כלפי נתניהו, שהיה מנודה בעם ואפילו במפלגתו. פרס הוביל בהפרש של עשרות אחוזים.

הסיסמא " פרס יחלק את ירושלים" שינתה בבת אחת את פני המערכה. פתאום כבר לא דיברו על רצח רבין אלא אם ירושלים תחולק או לא.

מוטי מורל מתייחס לעבודתו כאל מקצוע שהוא חלק חיוני של המערכת הדמוקרטית. וכבעל מקצוע נתן את שרותיו למפלגות ולתנועות שאין לו הזדהות אידיאולוגית עמם.

מה קרה לפרץ

יוצאת דופן היא התייחסותו לעמיר פרץ. אני יכול להעיד שזמן רב לפני המפץ הכפול – של שרון ושל פרץ – הוא צפה את קריסת הליכוד וראה בפרץ כוח עולה, שישנה את מעמדה של תנועת העבודה בקרב השכבות שהצביעו באורח מסורתי לליכוד. מתוך הזדהות עם תפיסתו החברתית של פרץ הוא סייע בהתנדבות לבחירתו לראשות מפלגת העבודה ותרם תרומה חשובה להצלחה האדירה של פרץ בסקרים מיד אחרי בחירתו. יועציו של פרץ מתקופת ההסתדרות לא כל כך אהבו את מעורבותו של מורל וסילקו אותו מן הקמפיין. התוצאה הידרדרות מיידית של פרץ בסקרים.

משיחותיי עם מורל הבנתי כי למרות היכולת " למנפל" (זה ביטוי שלו) את המציאות יש גבולות למה שאסטרטג יכול לעשות. לא כל נחש אפשר להפוך לציפור שיר. ולא כל תיש ניתן להפוך לפרה מניבה חלב. והרושם שלי הוא שמורל לא כל כך מצטער על כך שסולק מן הקמפיין של פרץ. לא ברור אם אפשר להפוך אדם המצטייר בציבור כמנהיג פועלים ומחולל שביתות לדמות בשלה להנהגת המדינה. גם אסטרטג איננו כל יכול.

גבולותיו של שרון

לשרון יש אסטרטגים מתוחכמים שיודעים את נפש בהמתם. הם אולי יצליחו להוכיח ששרון עושה דיאטה והוא כבר מתקרב לממדים של טוויגי, שלחץ הדם שלו וראייתו הם כשל טייס פ-16, הכתם במוחו הוא סתם צללית והפגם בליבו הוא מום מלידה שלא הפריע לו כל השנים להיות לוחם גדול. אפשרות אחרת היא שיסיחו בכלל את הדעת ממצב בריאותו של שרון ויתרכזו בשפם של פרץ ובאנגלית שלו.

העם הזה, המתוכנת מזה שנות דור, להיות שותף למצעד האיוולת המוליך לחורבנו, עלול להגיב ברפלקס מותנה לסיסמה הנכונה. הוא יגיר ריר ויגיד " קדימה" . אבל קיימת גם אפשרות שבכל זאת העם הזה איננו אוסף של כלבי פבלוב ויתעשת ברגע האחרון.

==============================================

קטגוריות: אסטרטגיה, פסיכולוגיה, תקשורת | תגים: , , , | 11 תגובות

ארבעים שנה לסגירת עיתון " חרות"

מרכז מורשת בגין, קיים בראשית שבוע זה ערב עיון לציון יום השנה הארבעים לסגירת עיתון " חרות" . נבצר ממני להשתתף בערב זה, וזו הזדמנות טובה להגיד כמה מילים על העיתון.

הגעתי לעיתון " חרות" כנער, תלמיד תיכון. מערכת העיתון שכנה בקומה השלישית של מצודת זאב, שהייתה הקומה האחרונה של בנין עלוב ומוזנח. בבניין זה הסתופפו, בנוסף למערכת העיתון, משרדי המפלגה, אולם קטן ששימש לדיוני המרכז, מעוז בית" ר ומכון ז"בוטינסקי במרתף.

cherut-daily2

התלהבות נעורים

באתי לעיתון " חרות" בהתלהבות נעורים. גדלתי בבית" ר וחייתי את המיתוס של מלחמת המחתרות בזמן אמיתי. המדריך שלי בבית" ר היה עולה הגרדום יעקב וייס. רבים מבני משפחתי שרתו במחתרות (אחותי, חיה שכטר, הייתה חברתו של מיכאל אשבל – לוחם שנידון למוות, קיבל חנינה ונהרג בעת הפריצה לכלא עכו. הוא מחבר השיר " היום שרה הקטנה" ).

כגודל ההתלהבות שבה הגעתי לעיתון כך היה גודל האכזבה. עיתון " חרות" היה, מבחינה מקצועית, העיתון הגרוע ביותר במדינה. אפילו התאריך שמתחת לכותרת לא תמיד היה נכון. העיתונים המפלגתיים האחרים של אותה תקופה (" דבר" , " על המשמר" , " למרחב" , " הבוקר" , " הצופה" ) עלו עליו מכל בחינה. והעיתונים המסחריים (" הארץ" , ידיעות אחרונות" ו" מעריב" ) קל וחומר. " מעריב" , בעריכת עזריאל קרליבך, נמצא אז במלוא התנופה ונקט עמדות ימניות מובהקות. בין היתר תודות לכך שעם מייסדיו נמנו עיתונאים בעלי שעור קומה שבאו מן העיתונות הרביזיוניסטית (ביניהם: שלום רוזנפלד, אריה דיסנצ"יק, שמואל שניצר, ד" ר דוד לאזר, דוד גלעדי ועוד).

לא היה כסף

לעיתון לא היה כסף לכלום. המשכורות היו עלובות ושולמו באיחור רב. הייתה תקופה שלא שולמו משכורות שישה חודשים רצופים. אני זוכר עצמי מהלך בנעליים קרועות כי לא היה לי כסף לתקנן. העיתון חי מן היד אל הפה. כשנתגלה נפט בשדה חלץ שבדרום נאלצתי להתחנן באוזני הנהלת " למרחב" , שתסכים לצרף אותי כטרמפיסט (בתשלום) למונית שהם שלחו. אף פעם לא היה מלאי של נייר ולא פעם בהגיע מועד ההדפסה נאלצו לשאול גליל מאחד העיתונים. פעם אחת אף נעשתה פריצה למחסני " על המשמר" ונלקח משם גליל נייר (כי לא מצאו את האחראי למחסן).

העיתונות המפלגתית, בעיקר של השמאל, נשענה על אלפי מינויי קבע בקיבוצים, ומינויי כפיה בקואופרטיבים ובמפעלים ההסתדרותיים. זאת, בנוסף לתמיכה נדיבה מקרנות ההסתדרות. מספר המנויים של " חרות" היה אפסי. הבדיחה שנפוצה אז בין חברי המערכת הייתה: מהו שיא המהירות? – ללחוץ על כפתור ההפעלה של מכונת הרוטציה המדפיסה את העיתון ולעבור מייד לכפתור העוצר את ההדפסה.

שממה רוחנית

גרועה מן הדלות החומרית הייתה השממה הרוחנית ששיקפה את דלות הרוח של תנועת החרות בהנהגתו של מנחם בגין. אנשי הרוח של התנועה לא פרסמו ב" חרות" . אורי צבי גרינברג פרסם ב" הארץ" , ובמעריב. פרופסור ישראל אלדד (איש רוח מזהיר, ממפקדי לח" י, מתרגם כתבי ניטשה) פרסם ב" הבוקר" וב" ידיעות אחרונות" . וכך עוד רבים. היחיד שהציל את כבוד העיתון היה ד" ר אבא אחימאיר, שמאמריו בכל תחום נקראים עד היום בשקיקה.

ראה אתר בית אחימאיר http://www.beitaba.com/content.php?id=16

כל יתר חלקי העיתון היו שממה גמורה. עמודים שלמים של מאמרים מפרי עטם של ראשי התנועה ועסקניה ובראשם מנחם בגין. רובם קש וגבבה (הכינוי של מאמרים אלה היה " פלאכטות" , מן המילה היידית פלאך שמשמעותו שטוח, שטחי, מישורי). יוצאי דופן היו מאמריו של ד" ר יוחנן בדר – פובליציסט משכיל ומבריק – שהצליח לשרוד את מסע הטיהורים שערך בגין בקרב ותיקי התנועה ואנשי הרוח שלה. את העיתון הצילו משיממון גמור מאמריו של ז"בוטינסקי – אוצר בלתי נדלה של גדלות רוח ואמנות הסגנון, שפורסמו שוב ושוב עשרות שנים לאחר מותו.

כוכבים ומקורבים

למרות דלותו של העיתון הוא משך אליו לא מעט עיתונאים מוכשרים, שהביאו לעיתון השגים נאים. רבים מהם עשו חייל בתקשורת הישראלית וחלקם מככבים בה עד היום. ביניהם: יואל מרקוס, שלמה נקדימון, איתן הבר, דן מרגלית, יעקב אחימאיר, עוזי בנזימן, סילבי קשת. אפילו עמוס קינן פרסם ב" חרות" בתקופה שבה עזב את " הארץ" בגלל החשד שהטיל פצצה על ביתו של שר התחבורה דוד צבי פנקס, מן המפד" ל (במחאה על השבתת מכוניות בשבת). לי זכור שאפילו יעל דיין הגיעה פעם למערכת וביקשה לפרסם מפרי עטה.

התנהלותו של עיתון " חרות" שיקפה את התנהלותה של " תנועת החרות" באותה תקופה: דלות רעיונית בצד אימפוטנציה ארגונית. כל מי שבא אז במגע עם העיתון ועם התנועה נהג לומר: אינכם מצליחים לנהל בנין בן 3 קומות ועיתון עלוב ואתם רוצים לנהל את המדינה?

האכזבה מבגין

וכאן אני מוכרח לומר כמה מילים על מי שאחראי לדעתי למצב הזה כפי שנראה לי בעיני נער: מנחם בגין. כשפגשתי בו בראשונה במסדרונות הבניין חשתי שאני נוגע בכנפי ההיסטוריה. מילים נעתקו מפי מרוב התרגשות. כשהוטל עלי ללוות אותו ולסקר את נאומיו במסע הבחירות לכנסת ה-3 ב-1955 ראיתי בכך זכות גדולה.

פגישתי הראשונה עמו התקיימה בדירתו הצנועה ברחוב רוזנבלום. הוא היה לבוש כרגיל בחליפה מחויטת. דיבר עמי בכבוד רב, פנה אלי בגוף שלישי (" האם אדוני ישתה קפה" ?). מכאן ואילך ליוויתי את מסע נאומיו בכל חלקי הארץ.

הנאומים הראשונים הלהיבו אותי מאד. אך לאחר כמה נאומים התחיל קסמו של בגין עלי לפוג. נאומיו, שמעולם לא נישאו מן הכתב, חזרו על עצמם כמעט מילה במילה. בכל פעם שהייתי צריך לנסח ידיעה עמדתי בפני דילמה. מנאום בן שעתיים לא הייתי יכול להוציא משפט אחד ששווה ידיעה בעיתון. מאלפי המילים שהשמיע אי אפשר היה למצוא אפילו רעיון מקורי אחד.

אפשר עוד לספר הרבה על העיתון כמשקף את מצב התנועה: השחיתות, התככים, הנפוטיזם – הכל התחיל אז.

=============================================================

 

קטגוריות: תקשורת | להגיב

ורדה רזיאל ממליצה לנשוך

בצעד יוצא דופן החליטה הרשות השנייה לקנוס את תחנת הרדיו 103FM ב-4 דקות פרסומת. זאת, כעונש על הדברים הבאים שאמרה בשידור:

ורדה רזיאל ז'קונט ויקיפדיה

ורדה רזיאל ז'קונט ויקיפדיה

" …האם פעם ניסית, פשוט ניסית שהילד יידע: "אתה נושך – אתה תקבל מכות כואבות"… תקשיב, תן לו נשיכה. תן לו נשיכה כזאת שהוא יצרח, שיישאר לו סימנים לשלושה ימים" .

עם ההצלחה שלה אי אפשר להתווכח. כל יום מ-4 עד 6 פותחים את הרדיו כ-200 אלף איש ואישה ושותים בצמא את דבריה. אלפים מתקשרים כדי לקבל את עצותיה. היא איננה נחמדה וגם לא משתדלת להיות כזו. (" ניסיתי להיות נחמדה ולא הלך לי" כתבה ב" ידיעות אחרונות" ). היא קוטעת את הפונים באמצע דבריהם, משיבה בבוטות ואף אינה נרתעת מלהעליב. " את פשוט טיפשה" היא אומרת למאזינה. " מה את מציעה בתמורה, כשאת בסך הכל בעלת הופעה ממוצעת והשכלתך נמוכה" היא אומרת למתייעצת אחרת.

פסיכולוגים לא אוהבים אותה ומצביעים על כך שלא עברה הכשרה קלינית הנדרשת מפסיכולוגים מקצועיים. היא מצפצפת ואומרת למאזינים שהפסיכולוגים השמרנים מקנאים בהצלחתה.

ורדה רזיאל (בטרם נוסף לה השם ז"קונט) נחשפה לראשונה מעל דפי " ידיעות אחרונות" במוסף " זמנים מודרניים" . כבר אז עוררה תשומת לב בכתיבתה הפרובוקטיבית. היא פרסמה שני ספרים אוטוביוגרפיים שבאחד תארה את מערכת יחסיה עם בעלה הראשון, המשורר מאיר ויזלטיר, ממנו התגרשה כשהייתה בת 26. בשני תיארה את מערכת יחסיה עם מי שעתיד להיות בעלה, הסופר אמנון ז"קונט. פרסמה מאות מאמרים בעיתונים ושורה של ספרי ייעוץ. אך לשיא פרסומה וכוחה הגיעה ב" רדיו ללא הפסקה" שבו הפכה לגיבורת תרבות (פרק עליה כלול בספר " אדוני התרבות – אנטומיה של יצרני תרבות ישראלים" ליד חנוך לוין, אדם ברוך, אורלי קסטל-בלום ועוד).

אני חייב להודות שאני מוצא עצמי מאזין מדי פעם לתוכניתה. לא כדי לשמוע את עצותיה אלא כדי לשמוע את מצוקות מאזיניה. המתקשרים לורדה אינם בדיוק מדגם מייצג של עם ישראל. ודאי לא של אלה היכולים להרשות לעצמה טיפול פסיכולוגי אמיתי ב-400 שקל לביקור. חלק גדול מן השאלות המוצגות לה הן לא עניין לפסיכולוגים אלא שאלות שפתרונן מצריך בסך הכל שכל ישר. אך לעתים די קרובות מגיעים אליה מאזינים עם בעיות אמיתיות ומשלים עצמם שבתוכנית רדיו, שבסך הכל נועדה לבדר, יקבלו טיפול לו הם זקוקים. במקרים כאלה העצות שלה ממש מקוממות. היא שומעת כמה משפטים של הפונה ומיד היא קובעת את הדיאגנוזה ואת העצה שהיא לפעמים הרת גורל. היא חסידה של גרושים וצרוף המילים " תזרקי אותו" הפך להיות חלק מהמותג שלה.

פעמים רבות היא מדברת על עצמה יותר מאשר על בעיות מאזיניה. מספרת שוב ושוב את סיפור חייה והצלחותיה. מעלה על נס את היכולת להגיע לכל מטרה באמצעות כוח הרצון. דיבורים אלה הם שהפכו אותה לגיבורת תרבות יותר מאשר עצותיה. היא הפכה מודל לחיקוי, מעין פנינה רוזנבלום של בעיות הנפש.

קטגוריות: תקשורת | תגובה אחת

מה בין יהודי לישראלי ובין ברל ליורם

עודכן ינואר 2016

ספרו של פרופסור יורם פרי, " יד איש באחיו" , העוסק בקשר בין רצח רבין למלחמת התרבות בחברה הישראלית, חושף את הדרך שעשתה מפא"י ההיסטורית מתנועה יהודית ציונית למפלגה פוסט יהודית

בחודש יולי 2005 פרסמתי בטור זה [בעיתון "מקור ראשון"] את המאמר " המאבק על גוש קטיף הוא ההתחלה" . כתבתי בין היתר: "זהו ראשיתו של מאבק על דמותה של מדינת ישראל… זה איננו מאבק בין דתיים לחילונים. גם לא בין חסידי ארץ ישראל לחסידי הנסיגות. זהו מאבק בין הרוב היהודי במדינת ישראל לבין המיעוט הישראלי…"

זמן קצר לאחר פרסום המאמר קיבל עורך " מקור ראשון" , עמיתי אמנון לורד, פניה בדואר אלקטרוני מאדם בעל השפעה בממשל האמריקני, המזוהה עם הניאו שמרנים. בפנייתו כתב האיש (יהודי הקורא עברית) כי "המאמר חשוב מאד" , ויש להביא את תוכנו לידיעת גורמים בממשל. הוא ביקש לשלוח לו תרגום של המאמר לאנגלית. המאמר הופץ ברשתות קשר ואני מקווה שתרם משהו לכך שבארצות הברית יבינו שהקרקס הנוכחי, הקרוי פוליטיקה ישראלית, איננו משקף את זרמי המעמקים האמיתיים של החברה הישראלית.

מלחמת התרבות

זמן קצר לאחר פרסום מאמרי הופיע ספרו של פרופסור יורם פרי "יד איש באחיו -רצח רבין ומלחמת התרבות בישראל" , המעיד כי הרעיון הזה של מאבק בין הישראלים ליהודים הולך ומחלחל לשיח הציבורי בישראל.

יד איש באחיו. שער הספר.

יד איש באחיו. שער הספר.

 

פרופסור יורם פרי הוא סוציולוג פוליטי. לימד תקשורת וסוציולוגיה פוליטית באוניברסיטת תל אביב.  כיום הוא  מלמד באוניברסיטת מרילנד בארצות הברית.

במקביל הוא מעורה מאד בחיים הציבוריים בישראל. במחקריו הוא משלב זוויות ראיה עיתונאית פוליטית ואקדמית, המשקפת את ניסיון החיים שלו. את השכלתו רכש באוניברסיטה העברית ו" "לונדון סקול אוף אקונומיקס" . שנים רבות היה פעיל בכיר במפלגת העבודה. בשנות ה-70 היה דובר המפלגה ובשנות ה-80 היה נציגה באירופה. שנים רבות היה חבר מערכת עיתון ההסתדרות " דבר" ומילא בו תפקידים בכירים, בין היתר מזכיר המערכת וסגן העורכת. לאחר פרישתה של חנה זמר מעריכת העיתון ב-1990 היה לעורכו עד לסגירתו בשנת 1995. (העתון קירטע עוד כשנה והעיתונאי רון בן ישי ניסה להצילו. אך הוא משך ידיו מן המשימה לאחר שעובדי העיתון בסיוע עמיר פרץ חיבלו במאמצים לשיקומו).

מקורב לרבין

 

יורם פרי (צילום: זאב גלילי)

יורם פרי (צילום: זאב גלילי)

יורם פרי היה מקורב ליצחק רבין. הוא מעיד על עצמו כי בתקופת היותו דובר המפלגה " הנחיתי אותו במבוכיה של הפוליטיקה המפלגתית" . לאחר שנהיה לראש ממשלה שימש פרי יועץ פוליטי לרבין. בתקופה שהיה נציג המפלגה באירופה, והוא אז בן 30 בלבד, שימש פרי איש קשר בין רבין לבין מנהיגי אירופה.

ספרו של פרי עוסק במכלול ההיבטים של רצח רבין: מיתוס רבין והתקשורת, ההנצחה, השפעת הרצח על החברה הישראלית, והעיקר: השסע בחברה הישראלית.

הביוגרפיה של פרי מכשירה אותו ללא ספק לכתיבת ספר פוליטי.

אך זהו ספר שאמור להיות מחקר מדעי אובייקטיבי. פרי עומד על הקושי הזה ואומר: " האמנתי כי קירבתי למושא המחקר… תאפשר לי להשתמש במתודה שאנתרופולוגים מכנים "השתתפות מתבוננת"" . לחוקר הנוקט שיטה זו יש יתרון… אם רק ינקוט איפוק " יוכל החוקר להגיע לתובנות מדעיות שלא יושפעו משיקולים זרים…" .

אני מרשה לעצמי לערער על הנחה זו של פרופסור פרי.

בין רטרו למטרו

הלוז של הספר הוא הפרק העוסק בשסע העמוק בחברה הישראלית, שנחשף בעקבות רצח רבין. פרי דוחה את הפרשנות המקובלת שהתפתחה בשיח הציבורי בעקבות הרצח. " חברי המעמד הכותב" , הוא אומר, לקו " בחשיבה סטראוטיפית" . המתודה הנפוצה בישראל של חוקרי החברה הוא שימוש בקטגוריה לאומי, דתי , פוליטי, השכלתי , מגדרי, גילי, השכלתי. הנתונים לפי קטגוריות אלה זמינים ונגישים ולכן אין ניסיונות לגזור את החברה על פי קטגוריות אחרות שחשיבותן רבה.

במקום המתודה המקובלת בארץ מציע פרי – בעקבות מחקרים שנעשו על דפוסי הצבעה בארצות הברית – חלוקה אחרת. מה שמשפיע בארצות הברית, אומר פרי, אינם כל הפרמטרים האמורים אלא תפישת עולם והעדפות תרבותיות. פרי מסתמך על חוקר אמריקני, ג'ון ספרלינג, שעושה הבחנה בין רטרו לבין מטרו. כל אחד מן המושגים הללו מבטא מקבץ שונה של ערכים, השקפות ואמונות.

באמריקה מייצגת תרבות המטרו עמדה קוסמופוליטית, אמונה בחידושי המדע וברצון לעצב את העולם. תרבות הרטרו באמריקה היא התרבות השמרנית המאמינה בתאוריית הבריאה ולא באבולוציה מדגישה את הסמכות והחובה ומעלה על נס את ערכי המשפחה והמסורת.

ההתאמה לישראל

החלוקה בישראל, אומר פרי, היא בין שתי מסגרות אב החלוקות בשאלה מי אנחנו, כיצד ננהל את חיינו, מה החזון שלנו, מה הן מערכת הנורמות שלנו.

קל לראות שההבחנה בין רטרו למטרו איננה בין ימין לבין שמאל או בין דתי לחילוני. באורח סימבולי מבטאת ההבחנה בין רטרו למטרו את ההבחנה בין יהודים (שהם כמובן רטרו) לבין ישראלים שהם מטרו. ההבחנה בין ארץ ישראל למדינת ישראל, בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית, בין שימור וחידוש, בין ירושלים לבין תל אביב בין אוריינטציה סכסוכית לבין אוריינטציה פוסט סכסוכית.

ובהגיעו למאמר שלי אומר פרי: " בלהט הוויכוח של קיץ 2005 עלו טיעונים מסוגים רבים ושונים. אבל מעט מאד בין הררי הפרוזה ותלי המילים נחשף פה ושם גם הרציונל העמוק של מלחמת התרבות הזו וכך ביטא את הדבר הפובליציסט זאב גלילי בטור שלו בשבועון "מקור ראשון".

פרי מצטט את מאמרי ומציין: " לא מצאתי תיאור ספרותי אחר הקרוב כל כך למסגרת הניתוח שהצגתי כאן, של מלחמת התרבות בין הרטרו והמטרו בישראל" . פרי מערער רק על קביעתי כי היהודים הם הרוב בישראל. טענה מוזרה נוכח העובדה שכל הסקרים משנות השבעים ועד היום, שיזמו גופים רציניים – החל במכון למחקר חברתי שימושי של גוטמן וכלה במכון " שלם" – העלו כי רוב מכריע של תושבי ישראל היהודיים מזהים עצמם כיהודים.

מיהו ישראלי

במאמרי אמרתי כי הישראליות היא הלך רוח (" אכול ושתה" " עכשוויזם" ). יש בה ניסיון לברוח מן הגורל היהודי – החל בנכונות להתבולל במרחב הערבי על ידי נשואי תערובת (כמו שהציע עורך הארץ גוסטב שוקן), דרך הקמת " מדינת כל אזרחיה" וכלה בנסיגה אל מאחורי גדר הפרדה, כדי לקיים כאילו " מדינה יהודית ודמוקרטית".

הישראליות חוצה גבולות של מפלגות, מוצא, השקפה פוליטית ומעמד חברתי. היא אופיינית אמנם לאליטות החילוניות המזוהות עם השמאל, אך יש גם אנשי ימין ופשוטי עם שנסחפו אליה. וגם חובשי כיפה שהם בחזקת ישראלים בני דת משה.

 

אליעזר ליבנה

אליעזר ליבנה

ציטטתי במאמרי מדבריו של אליעזר לבנה, מחשובי ההוגים של תנועת העבודה, שאמר: " היהדות שוללת את עולם המושגים המערבי ואת סגנון החיים הנובע ממנו: רדיפת אושר קדחתנית; פולחן השפע החומרי; אכסהביציוניזם מיני ומתירנות טוטאלית; מגלופוליס שורץ על סביבתו; הינתקות מהבריאה. היהדות היא תרבות המקבלת את הכאב כחלק מההישג ואת הייסורים כדרך ליצירה. את הוויתור כאמצעי להתעלות ואת הנכונות להסתכן כיתרון… היהדות המקראית לא מובנת ללא עקדת יצחק והיהדות הגלותית אינה מסתברת ללא מקדשי השם של וורמיזא ומגנצא. אהבת ארץ ישראל אינה נקנית ללא ייסורים" .

קל לראות שייחוס הפער בין הרוב היהודי בארץ למיעוט הישראלי לתאוריית מטרו-רטרו אין לה בסיס. למרות מאמציו לאובייקטיביות מדעית אין פרופסור פרי מצליח לטשטש את העובדה כי הוא מייצג את הישראליות ומטרו שלו הוא בעל עדיפות על הרטרו הישראלי המפגר.

השקפותיו הרדיקליות של פרי

פרי נתן ביטוי להשקפותיו  ב-2007 באוניברסיטת תל אביב.

בין הרעיונות הרדיקליים שהעלה בהרצאתו:

  •   האם בכלל צריך להמשיך בעליה? ישראל היא המדינה הצפופה ביותר בעולם (אם לא נביא בחשבון את הנגב הדגיש).
  •   האם אפשר לקרוא לישראל מדינה דמוקרטית כשהיא מנהלת מדיניות כיבוש הנמשכת ארבעים שנה – שאל.
  •   ואולי קרטר לא כל כך בלתי צודק בביקורת שלו על ישראל (בספר אנטי ישראלי ואנטישמי שפרסם באותה תקופה) ספק שאל ספק קבע.
  •   וגולת הכותרת בדבריו של העסקן האקדמי רדיקלי: אפשר להבין את אנשי האקדמיה הבריטית המחרימים את האקדמיה הישראלית.

אולי כדאי שהפרופסור הנכבד יתפנה פעם לקרוא את כתבי ברל וימצא שם את המשפט הבא:
"היש עם בעמים, אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל יסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס, ממלא את ליבם רגש הערצה והתמכרות?"

עגנון על ברל

 

ברל כצנלסון

ברל כצנלסון

ברל כצנלסון, ממייסדי תנועת העבודה ומהוגיה הגדולים, היה יהודי בכל רמ"ח אבריו. ש"י עגנון, בחוברת הספד שהוציא ב-1944, לאחר מותו של ברל, מספר על טיול שטייל עם הסופר חיים יוסף ברנר בסמוך לביתו של ברל: " …רציתי לשאול את ברנר מה ראה לטרוח כל כך על אדם זה (על ברל)… הציץ עלי פתאום בעיניו הכחולות והנאות והחזיר פניו כלפי דירתו של ברל כצנלסון ואמר: …הוא איש יהודי, מבין אתה מה אני אומר… רוצה אתה שאפרש לך מה זה איש יהודי, לא אפרש לך, שכבר הגיעה השעה שתבין מעצמך" .(ש" י עגנון על ברל כצנלסון, הוצאת שוקן תש" ד).

כמה סמלי שברל היהודי ייסד את עיתון "דבר" והיה עורכו הראשון. עורכו האחרון של העיתון, האיש שנעץ את המסמר האחרון על ארון המתים של העיתון (ושל תנועת העבודה) הוא ישראלי, פרופסור יורם פרי.

 

ברל ביום הראון לייסוד דבר

ברל ביום הראון לייסוד דבר

ראה המאבק בין ישראלים ליהודים

ראה אנחנו המשוגעים של ר' נחמן מברצלב


קטגוריות: אקדמיה, ישראלים, מדע המדינה, ספרים, שמאלנות, תולדות המדינה, תנועת העבודה | תגים: , , , , , , | 10 תגובות

האוליגרכיה של "להרים טלפון"

לפני כמה חודשים נזקקתי בדחיפות למסמך רשמי מאחד ממשרדי הממשלה. לא משהו של פיקוח נפש אלא ענייני ממונות.

פניתי ללשכה המתאימה של אותו משרד, הגשתי בקשה כחוק. וכדי לזרז את העניין ולהזכיר למי שצריך את חיוניות המסמך שלחתי למנהל הלשכה גם פקס ובו פרוט הבקשה, חשיבותה ודחיפותה.

לא קבלתי תשובה משך כמה ימים. התקשרתי לאותו משרד ובקשתי את המנהל. הוא לא היה אך אישה שהציגה עצמה כסגניתו אמרה לי שלא קבלו בכלל פקס.  בו במקום העברתי שוב את הפקס והיא אישרה שקיבלה אותו. היא הבטיחה לטפל בעניין "אבל שתדע שזה ייקח זמן".

חלף שבוע ואין קול ואין עונה. התקשרתי שוב לאותו משרד, בקשתי את המנהל. הוא שוב לא היה וסגניתו השיבה לי. כן, היא זוכרת את הפקס ואת השיחה עמי. "העניין בטיפול".

חלף עוד שבוע. התקשרתי שוב. המנהל כמובן איננו (בכלל עד היום איני משוכנע שיש מנהל כזה. הוא כנראה וירטואלי. אף פעם אינו במשרד). השיבה לי סגניתו. הפעם כבר לא זכרה מי אני ומה בקשתי. ניסיתי להזכיר לה את הפקס. לא, היא אינה זוכרת. הפקסים אצל המנהל. והמנהל כמובן איננו.

עוד ניסיון אחד או שניים והעניין נמאס לי. וגם הצורך באותו מסמך הפך להיות דחוק. הפעם "הרמתי טלפון". לא למשרד הממשלתי כאזרח מן השורה. אלא לידיד בעל השפעה המסוגל להזיז דברים.

הדברים אכן זזו. תוך עשרים וארבע שעות הועבר אלי המסמך בפקס. ועוד יממה אחת נדרשה כדי שהמסמך המקורי יהיה בידי.

הואיל ואיני רוצה להסגיר את מי שסייעו בידי לא אגלה מה טיב המסמך ובאיזה משרד מדובר. (כל הפרטים, כמו שאומרים, שמורים במערכת). לאחר מעשה בדקתי את העניין נתברר לי כי כסתם אזרח לא הייתי זוכה לעולם באותו מסמך. או שסיכויי לקבל אותו היו קלושים ביותר.  ומדובר במסמך הנוגע לזכויות בערך של רבבות שקלים.

בסיפור זה אני בעצם מסגיר עצמי  כמי שנמנה עם האוליגרכיה או המאפיה של "תרים טלפון". להגנתי אני רוצה לומר שניצלתי לעתים נדירות מאד את היכולת הזו "להרים טלפון". זכורים לי  שניים שלושה מקרים השייכים לענייננו.

 הילד זקוק לניתוח

 נדמה לי שהפעם הראשונה בה "הרמתי טלפון" היה לפני  שני תריסרי שנים, כשנה לאחר שנולד בננו השלישי. הבן נולד עם בקע (הרניה) והיה ברור כבר מימיו הראשונים שהוא זקוק לניתוח.

בקרנו אצל רופא מומחה. הוא יעץ לבצע את הניתוח כשהילד יגיע לגיל של כמה חודשים והציע לקבוע מיד תור בבית החולים.

עשינו כמצוותו. בבית החולים לא קבעו תור בגלל גילו הצעיר של התינוק. אך מיום ליום המצב של הילד הלך והחמיר. בכל פעם יצא המעי ממקומו וגרם לו ייסורים. הסתובבנו עמו בתורנות, אני ורעייתי, כשהוא בידינו לילות שלמים. כל יום יומיים רצנו לבית החולים כדי שכירורג יחזיר את המעי למקומו וישחרר את הילד מייסוריו. ההקלה היתה נמשכת יום או יומיים או כמה ימים לכל היותר. ושוב ריצה לבית החולים,

המתנה ארוכה בחדר מיון ושוב הביתה ולייסורים המתחדשים.

תחילה חשבתי שאין קובעים תור לניתוח מסיבות רפואיות. אך רופא מומחה אצלו בקרנו, באורח פרטי, אמר כי יש לבצע מיד את הניתוח וכל דחייה נוספת מהווה סיכון. עם חוות דעת זו פנינו שוב לבית החולים ושוב דחייה ושוב דחייה.

ואז רעייתי אמרה לי "תרים טלפון". באותה תקופה היה לי מעמד כזה בתקשורת שלא נזקקתי לידידים בעלי השפעה. טלפון אחד והעניינים מסודרים. לא "הרמתי טלפון" עד למועד זה מטעמים עקרוניים. חשבתי שזה לא מוסרי לזכות בעדיפות על מישהו אחר שאולי זקוק לניתוח יותר מאשר בני. אך נוכח סבלו של הילד ומצוקת אמו הפרתי את העיקרון שקבעתי לעצמי והרמתי טלפון. הניתוח בוצע תוך יום אחד ואותו תינוק מתייסר הוא היום בחור לתפארת.

 איך מתחברים לחשמל

 באותה תקופה לערך הפרתי פעם נוספת את העיקרון שקבעתי לעצמי. היה חורף קשה, סערה עקרה עץ הסמוך לביתנו. העץ הקורס קרע חוטי חשמל והנה אין אספקת חשמל. הזעקנו את חברת החשמל. נתברר שהתקלה חמורה. לא רק חוטים נקרעו אלא עמוד חשמל התמוטט. באו פועלים והחלו לתקן ולהקים. אך הימים חולפים ואין חשמל. ובבית קור כלבים ושלושה ילדים שאין מים חמים לרחוץ אותם. גם הכיריים היו חשמליות ולא של גז, כך שגם מאכל חם לא היה לנו.

כל הפניות שלנו ושל השכנים לחברת החשמל היו ללא הועיל. ושוב נשברתי נוכח סבלה של המשפחה. הרמתי טלפון למי שהרמתי ותוך כמה שעות היתה אורה ושמחה למשפחתנו ולעוד כמה יהודים שנהנו מן הטלפון שלנו.

בתים אחרים באותו רחוב נשארו בחשכה ימים רבים.

מה רע ב"להרים טלפון"

רע מאד. ואני מתבייש לספר על אותם מקרים ספורים שבהם ניצלתי את מעמדי (הזמני) כדי להשיג טובת הנאה.

היכולת של חלק מן האזרחים (אני קורא להם אוליגרכים)  "להרים טלפון" נובעת מן המציאות של המשטר החברתי שלנו. אזרח בודד הוא חסר אונים מול המערכות הקובעות את גורלו. והמערכות הן רבות: משטרה, מערכת המשפט, האוניברסיטאות, צה"ל, משרדי הממשלה, הביטוח הלאומי, העיריות וכך הלאה וכך הלאה.

האימרה העממית היא ש"אם יש לך קשרים אינך זקוק לפרוטקציה". יש לך קשרים אם אתה בעל כוח לתת משהו בתמורה למה שאוליגרך אחר נותן לך. גלומר אם אתה עצמך אוליגרך.

כך אתה יכול לדאוג לכך שבנך ישרת במקום שהוא רוצה בצה"ל (בין אם מדובר בג'ובניק הרוצה קרוב לבית, בחובב מחשבים הרוצה לממר"ם או ב"מורעל" הרוצה לשרת ביחידה מובחרת). אם יש לך קשרים המשטרה תמצא את המכונית הגנובה שלך (אפילו אם היא כבר נמצאת בשטחים כמו שקרה לצ'יץ' ראש עיריית תל אביב) ותטפל בשכן טרדן. אם יש לך קשרים תוכל לסדר את הבן במחלקה מבוקשת באוניברסיטה ותקבל תור מוקדם לניתוח ועוד ועוד.

והכל על חשבונך, אדוני האזרח הקטן.

בין ישראל השנייה לישראל האחרת

 נראה לי כי "ישראל האחרת" כמו "ישראל השנייה" היא פרי תקופת שלטונה של מפא"י. הכל היה תלוי אז בשלטון – הבריאות, החינוך, הפרנסה, מקום המגורים, רשיונות לעסקים. בלי פנקס אדום ופתק מתאים לא יכולת להשיג את כל אלה. זכויות האזרח הבסיסיות ביותר לא היו דבר מובן מאליו אלא זכויות מותנות. אין פלא שעולי ארצות המזרח חשו עצמם מופלים לרעה על ידי "הממסד האשכנזי" כי הם היו הרחוקים ביותר ממוקדי הכוח, שהעניקו את זכויות הקיום הבסיסיות. אך היו יהודים רבים, אשכנזים למהדרין, שגם בפניהם נחסמה הדרך. לעתים מסיבות פוליטיות – "השרון והעמק לא לנו לא קציר לא קטיף לא בנין" שר זאב ז'בוטינסקי.

ישראל השניה. עובדת סוציאלית מבקרת במעברת תלפיות בירושלים אוסף הצילומים הלאומי 1958

לכאורה שלטון מפא"י איננו קיים עוד. אך זו טעות. הוא השאיר אחריו את האליטות והאוליגרכיות. הוא השאיר גם את רודנות המנגנון. מנגנון שלא השתנה גם עם חילופי השלטון ב-1977.

רודנות המנגנון משמעותה שפקיד מדינה, עובד קופת חולים, איש פרקליטות, ובעלי מונופול  ורבים אחרים יכולים לרדת לחייך בצורה החוקית ביותר. רודנות מנגנון פרושה שמישהו אחר שיכול "להרים טלפון" יקבל לפניך את מה שמגיע לכולם במידה שווה.

ראה:

כשאוליגרך בא לארץ האוליגרכים

 מורה דרך למטריקס נוסח ישראך

קטגוריות: אוליגרכיות, כלכלה | 5 תגובות

אריאל שרון כליוויתן של תומאס הובס

על אריאל שרון ניתן לומר מה שנאמר על אטילה מלך ההונים (453-406 לספירה). אמרו עליו כי בכל מקום שבו דרכה כף רגלו הביא רק חורבן והרס.

אטילה, שהיה האויב המר ביותר של האימפריה הרומית בתקופת שקיעתה, ניהל מסעות מלחמה אכזריים ועקובים מדם. הוא לא הסתפק בניצחון על צבאות אויביו ונהג להשמיד ערים וכפרים על יושביהם.

קבלן ההריסות

 

 אטילה מלך ההונים. ציור מימי הביניים.

אטילה מלך ההונים. ציור מימי הביניים.

מגילת חייו של שרון מלמדת כי התואר שהודבק לו, " הבולדוזר" ובאחרונה " קבלן הריסות" , הוא תיאור עדין למעלליו. בשנים ספורות הצליח שרון להרוס עד היסוד את האמון הציבורי במערכת המשפט; להעלות את רמת השחיתות האישית והציבורית למדרגה של מדינת בננות דרום אמריקנית; לרסק את כל ההליכים הדמוקרטיים – מן הממשלה דרך הכנסת ועד מרכז הליכוד ומתפקדיו; להביא חורבן וגלות על 22 ישובים פורחים בגוש קטיף; להרוס את הליכוד מן היסוד ולהפוך את המערכת המפלגתית כולה לקרקס של שקרנים ועריקים.

למרות כל זאת הוא נהנה מתמיכה ציבורית חסרת תקדים, שהמדינה לא ידעה כמותה מאז ימי בן גוריון. השאלה היא כיצד להסביר זאת – כשמראות חורבן גוש קטיף טרם נמחקו מן התודעה, כשהקסאמים ממשיכים לעופף והפיגועים מוסיפים להקיז דם.

התשובה נשמעת אולי אבסורדית. דווקא הצלחתו של שרון להחריב את גוש קטיף, במהירות וללא שפיכות דמים, (בסיועה הפאסיבי של מועצת ישע) היא שחיזקה את מעמדו.

שומר הסדר הקיים

ההסבר לכך הוא זה: שרון נתפס בציבור כשומר הסדר הקיים ועורר את התקווה כי כל עוד יהיה בשלטון יישמר הסדר הזה.

קל להסביר את רצונן של האוליגרכיות בשמירת הסדר הקיים – מן הצמרת הביטחונית ועד עובדי חברת החשמל. הסדר הקיים מבטיח לאלה משכורות גבוהות ופנסיות ענק בגיל צעיר ולאלה חשמל חינם ואת השכר הגבוה במשק. ומה שנכון לגבי שתי אוליגרכיות אלה נכון לגבי כל בעלי זכויות היתר וקבוצות הכוח במדינה.

אך לא רק קבוצות הכוח רוצות בשמירת הסדר הקיים. כל אזרח במדינה שיש לו משהו להפסיד חושש מערעור הסדר הקיים. וכנראה – למרות המצוקה הכלכלית – אין אזרח במדינה שאין לו מה להפסיד. הסדר הקיים פירושו שתוכל למשוך כסף מהבנקט גם אם כל מה שיש לך שם זו קצבת הביטוח הלאומי. הסדר הקיים פירושו שמים יזרמו בברזים, והחשמל יגיע לבתים ותקבל בקופת חולים את התרופות שלך נגד לחץ דם. הסדר הקיים פירושו שמישהו ישמור על רכושך ועל גופך מפני גנבים ושודדים. הסדר הקיים הוא כמובן שלטון המסוגל להבטיח את בטחון המדינה מפני אויבים מבחוץ (או שלטון המעורר את האשליה שהוא יבטיח זאת גם בעתיד).

צורך אנושי

 

 תורתו משמשת הצדקה לכל ממשל שהגיע לשלטון. תומאס הובס.

תורתו משמשת הצדקה לכל ממשל שהגיע לשלטון. תומאס הובס.

הצורך בשלטון השומר על הסדר הקיים הוא צורך אנושי בסיסי. חז"ל עמדו על כך באמירה "שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו" ( עבודה זרה ד' עמוד א). הפילוסוף הבריטי תומס הובס (1588-1679) בספרו  "לויתן" מדבר על הכרחיותו של שלטון מוחלט, כחלק מאמנה חברתית המאפשרת קיום בחברה. פרשניו של הובס אומרים כי תורתו יכולה לשמש כלי להצדקת כל ממשל בתנאי שהגיע לשלטון.

הניסיון למנוע את חורבן גוש קטיף היה ניסיון לעצור את השלטון. אילו המאבק הזה היה מצליח לא הדמוקרטיה הייתה נפגעת, כי משטרו של שרון בשנה האחרונה לא היה משטר דמוקרטי. מה שהיה מתערער זה הסדר הקיים.

הנהירה ל" קדימה" מלמדת דבר חשוב אחד: כולנו היינו שותפים לחורבן גוש קטיף. כל אחד מאתנו עלול היה להפסיד משהו מזכויותיו ומהנאותיו של הסדר הקיים.

 

" קדימה" של שרון היא כמו הריבון ב" לוויתן" - סופר אורגניזם, השולט בכל. שער ה" לוויתן" של תומאס הובס

" קדימה" של שרון היא כמו הריבון ב"לוויתן" - סופר אורגניזם, השולט בכל. שער ה"לוויתן" של תומאס הובס

=========================================================

פנינה רוזנבלום השיגה יותר קולות משרון

ביום בו הושבעה פנינה רוזנבלום לכנסת היא הוזמנה לראיון בתכניתם של ירון לונדון ומוטי קירשנבוים בערוץ 10. השאלה הראשונה שהציג לה לונדון הייתה: אפשר להציג לך שאלות רציניות? את יכולה להתמודד עם אתגרים?. בהמשך, כשהביעה את אהדתה לדת ולמסורת, שאל אותה לונדון אם היא יודעת איזו פרשה קוראים השבוע.

ירון לונדון הוא אדם משכיל וגם מגלה בקיאות ביהדות. אבל אילו היה מציג שאלה זו לחברו לתכנית, ספק אם מוטי קירשנבוים היה יודע להשיב עליה. זאת, כל עוד לא נקבעים מועדי משחקי הכדורגל על פי פרשת השבוע. אני מטיל ספק אם מאה מתוך 120 חברי כנסת היו יודעים להשיב על השאלה.

שאלות דומות הוצגו לפנינה רוזנבלום בכל אמצעי התקשורת מלוות הערות ציניות ולגלגניות.

מה מקור ההתנשאות הזו?

האם פנינה היא בעלת הבנה פוליטית פחותה משל מנכ"לית משרד החינוך, רונית תירוש, שאינה זוכרת בשביל מי הצביעה. האם שרת החינוך לימור לבנת יותר משכילה ממנה? האם דליה איציק, רוחמה אברהם, ענבל גבריאלי, יותר מוכשרות ממנה.

ליגלגו עליהאך היא צחקה כל הדרך אל הבנק. פנינה רוזנבלום  בארץ נהדרת

ליגלגו עליהאך היא צחקה כל הדרך אל הבנק. פנינה רוזנבלום בארץ נהדרת

פנינה רוזנבלום, שלא כרוב חברי וחברות הכנסת עשתה משהו בחיים האמיתיים, מחוץ לעסקנות פוליטית. היא הקימה מפעל במו ידיה והצליחה להפוך עצמה למותג מסחרי בעל ערך של מיליונים. בבחירות לכנסת ה-15, בשנת 1998, רצה בראש רשימת " תנופה" וזכתה ב-44,953 קולות. חסרו לה רק כמה אלפי קולות כדי להיכנס לכנסת עם שני מנדטים. תנועת " שלומציון" של אריאל שרון שרצה לכנסת ה-7 ב-1977 זכתה רק ב-33,947 קולות.

פנינה רוזנבלום עשתה דרך ארוכה מאז התגוררה עם אמה בצריף קטן בפתח תקווה. בגיל 17 נכנסה למספרה והפכה מנערה בעלת מראה מזרחי ושיער שחור לבלונדינית זוהרת. היא החלה כבעלת קיוסק לכריכים, הפכה דוגמנית וזמרת. את עסקיה התחילה עם מינוס של 20 אלף דולר והגיעה למפעל שמחזור המכירות שלו מגיע ל-25 מיליון דולר המעסיק 140 עובדים.

כניסתה לכנסת הביאה עיתונאים לחפש בארכיונים אמירות שיסגירו את טיפשותה כאילו. חיפשו ומצאו. פעם בשובה מגרמניה נשאלה משהו על השואה ותשובתה הייתה: אין בוכים על חלב שנשפך. אולי לא תשובה חכמה. אבל האם דבריו של טומי לפיד, האשכנזי המשכיל כאילו, על הזקנה מרפיח המזכירה לו את אמו בשואה הייתה אמירה חכמה יותר?

התקשורת אוהבת לצחוק מפנינה רוזנבלום ו"ארץ נהדרת" הפכה אותה לדמות מגוחכת. אך פנינה צוחקת כל הדרך אל הבנק ועכשיו אל הקריירה הפוליטית.

==========================================================

מה פרוש המושג כלנתריזם

רחמים כלנתר מי יסיר עפר מעיניך. אם אני שמעון פרס, צחי הנגבי, שאול מופז, הייתי עולה על קברך ומבקש סליחה ומחילה.

לבני הדור הזה השם רחמים כלנתר אינו אומר הרבה. פה ושם מזכירים עסקנים ותיקים את המושג "כלנתריזם" כאיזו קללה, או ככינוי למעשה פוליטי מביש.

רחמים כלנתר נבחר בשנת 1955 למועצת עיריית ירושלים ב"חזית דתית לאומית" . בשנת 1956 פרשה הסיעה מן הקואליציה העירונית במחאה על כך שראש העירייה מטעם מפא"י, גרשון אגרון, אישר הקמת בית כנסת רפורמי בירושלים.

רחמים כלנתר פרש מסיעתו, הקים סיעת יחיד והצטרף לקואליציה העירונית. בכך מנע את הדחת ראש העיריה. רחמים כלנתר זכה לתמורה נאה: הוא מונה לסגן ראש העיר לענייני דת ותברואה. תודות לו זכתה שכונת הבוכרים ובני עדתו בכלל לטיפול מיוחד של ראש העיר.

בעקבות פרשת כלנתר נעשו כמה יוזמות חקיקה, שנועדו למנוע תופעות כאלה. הונהגו בחירות ישירות לראשי הרשויות המקומיות וכן נחקק תיקון לחוק יסוד הכנסת שקבע כי חבר כנסת שיפרוש מסיעתו, שלא במסגרת של פילוג, לא יוכל להיבחר לכנסת הבאה ברשימה המיוצגת בכנסת היוצאת.

המיצובישי של אלכס גולדפרב

המיצובישי של אלכס גולדפרב

כל המחסומים הללו היו טובים אולי בשביל דגי רקק. במרוצת השנים התפתח הכלנתריזם לכלל נורמה – מן המיצובישי של סגן שר השיכון אלכס גולדפרב (מסיעת " צומת" ) שבהצבעתו אפשר לרבין להעביר על חודו של קול את אוסלו ב' ועד לצחי הנגבי ושאול מופז שעברו ל"קדימה" .

=================================================

חבקוק על " קדימה"

הקורא זאב נעמן מחיפה הפנה את תשומת ליבי כי הנביא חבקוק כבר צפה את אופיה של מפלגת שרון.

וכך אומר הנביא: " כולו לחמס יבוא, מגמת פניהם קדימה…" (א ט).

==================================================

האנגלית של עמיר פרץ

הניסיון הכושל של עמיר פרץ להתבטא באנגלית כבר חידש כמה בדיחות ישנות. כמו הסיפור על המועמד שנתבקש לומר ארבע מילים באנגלית. הוא אמר METRO GOLDWIN MAYER. כשנתבקש לומר מילה רביעית השמיע את הנהמה המפורסמת של האריה שמופיע בלוגו של חברת הסרטים האמריקנית.

MGM_Logo

אבל הנושא אינו מצחיק . אדם שכך מתבטא באנגלית חושף לא רק אי ידיעה בשפה אלא התנתקות מן הנעשה בעולם. אדם שכך מדבר אנלית לא קרא מימיו מאמר ב" ניו יורק טיימס" או ב" וושינגטון פוסט" , או ב" טיימס" הלונדוני, או ב" טיים" או ב" ניוזוויק" . הוא אינו מסוגל להבין שידור של CNN או FOX להאזין לBBC או לצפות בסרט הוליוודי ללא תרגום עברי בגוף הסרט.

מבחינה זו מהווה פרץ מהפכה גדולה במפלגת העבודה. תנועת העבודה ההיסטורית השתבחה מראשיתה במנהיגים יודעי ספר (בן גוריון, בן צבי, שזר, דינור, ועד לשמעון פרס). מנהיגים נבערים היו נדירים במפא" י ההיסטורית והמעטים שהיו שימשו נשוא לבדיחות. כמו למשל יוסף אלמוגי, עסקן פועלי נמל חיפה, עליו נאמר כי סרב לקבל ספר כמתנה ליום הולדתו בנימוק ש" יש לי כבר ספר" . או שביקר במסעדה בלונדון והזמין מנה של כבד עם ביצה קשה ואמר: I WANT A DIFFICULT EGG AND A PIECE OF HEAVY.

================================================

איך משיגים " תעודת יושר"

הועבר לפוסט סמוך קישור

קטגוריות: אישים היסטוריים, אישים פוליטיים, התנחלויות, פילוסופיה, שחיתות | תגים: , , , , | תגובה אחת

איך משיגים " תעודת יושר?

את הסיפור הזה סיפר לי ידיד. הוא בשנות החמישים המאוחרות לחייו, פוטר ומצא מיד עבודה אחרת – איש שיווק במפעל המייצא מוצרים ביטחוניים. על מנת לקבל את העבודה הוא נדרש להציג תעודת יושר מן המשטרה. על התלאות שעברו עליו סיפר:

" פניתי לתחנת המשטרה. השוטר המופקד על האישורים פעל בזריזות. הוא הפיק למעני שני גיליונות. אחד מהם, לדבריו, נועד " לעיני בלבד" והשני להצגה בפני הגורם הממשלתי.

רישום פלילי

" בטופס להצגה נאמר כי לא נמצא לגבי רישום פלילי. ובנוסף הופיע המשפט הבא: " לאדם זה בוער תיק הת.א." .

" אני יליד הארץ, בוגר 16 שנות לימוד לפחות. שפת אימי, עברית. לא הבנתי מה פרוש הדבר שיש לי תיק בוער. השוטר הסביר לי באדיבות כי איני קורא כהלכה את הכתוב. אין הכוונה לתיק בוער כמו "הסנה בוער באש", אלא לתיק שבוער כחמץ בערב פסח.

" בגליון שנמסר לעיני בלבד- הופיע הפרוט הבא :

לאדם זה בוער תיק על מתן הצהרת שקר, סעיף 120 לפקודת החוק הפלילי 1936. ניסיון למרמה. חוק לתיקון דיני עונשין ועבירות מרמה , סחיטה ועושק תשכ" ג 1963.

" למרות שחלפו 30 שנה מאז הפשעים הנוראים המתוארים בתיק המבוער שלי, עדיין בוער בי כאש, הזעם על מה שעשו לי אז" .

תודת המדינה

" הדבר היה זמן קצר לאחר תום קרבות מלחמת יום הכיפורים.

אני וחבריי למילואים, שרתנו מ 6/10/73 עד מרץ/ אפריל 1974. לאחר תום הקרבות נשמעו דיבורים רבים מפי כל על החוב שחבה המדינה לחיילי המילואים.

" כזוג צעיר עם תינוקת בת יומה, עקבנו אני ורעייתי בעיון אחרי ההבטחות בדבר משכנתא לזוגות צעירים, עם דגש על חיילי המילואים, להם מגיעה תודת המדינה.

" הייתה לנו אז דירה קטנה ועלובה בת שני חדרים וחצי. שאפנו לרכוש דירה בת שלושה חדרים ולצורך כך היינו זקוקים להלוואה, לכיסוי הפער בין מחיר המכירה למחיר הקניה.

" התייצבנו בפני פקיד העירייה במקום מגורינו. הפקיד הוציא טופס בקשה. הקריא לנו את הסעיפים הרלוונטיים, רשם את תשובותינו והושיט לנו את טופס הבקשה לחתימה.

" לאחר כחודש, קבלנו בדואר אישור לקבלת המשכנתא אותו היה עלינו להציג בפני הבנק. כשקראנו את המופיע בטופס, נתברר כי עלינו להצהיר כי "אין ברשותנו ולא הייתה ברשותנו דירה". מובן שלא יכולנו להצהיר הצהרה כזו. נפגשתי בקריה בתל אביב, עם נציג משרד השיכון, האחראי על המשכנתאות ואמרתי לו שיש לנו כבר דירה קטנה ואנו זקוקים למשכנתא לצורך רכישת דירה גדולה יותר. הפקיד הסביר לי כי אין למשרד השיכון תוכנית משכנתאות להחלפת דירה. עוד אמר כי אם לא אגיש את הבקשה היא תבוטל אוטומטית.

" לאחר מספר חודשים גויסתי שוב למילואים. יצאתי לחופשת שבת. בתיבת הדואר חיכתה לי מעטפה מן המחלקה לחקירות הונאה במשטרת ישראל.

 

טופס בקשה לתעודתיושר

טופס בקשה לתעודתיושר

" ביום ראשון, בדרכי ליחידה, עברתי ברחוב סלמה בתל אביב ועליתי למחלקת חקירות הונאה. נתקבלתי על ידי שוטר בדרגת פקד אשר חקר אותי ארוכות מבלי להסביר לי במה מדובר. רק לאחר שעמדתי לקום ולנסוע ליחידה, הסביר לי , לתדהמתי, כי בת זוגי ואני ניסינו להונות את מדינת ישראל וכי בטופס הבקשה שחתמנו אצל פקיד העירייה הופיעה בין האותיות הקטנות פיסקה האומרת כי אין ברשותנו ולא הייתה ברשותנו דירה.

" תיארתי באוזניו את השתלשלות הדברים. לקחתי אותו ברכבי למשרד השיכון ואכן זכרו שם שבאתי להתעניין כיצד מבטלים את הבקשה. באדיבותו הרבה, הסכים לבוא עימי לביתי ולחקור את רעייתי שהייתה מטופלת בתינוקת רכה.

טביעת אצבעות

" לאחר שסיים לאמת את דבריי, נתבקשנו להילוות אליו לתחנת המשטרה על מנת להשאיר את טביעות אצבעותינו. הוא הסביר שזה ההליך המקובל. חשבנו שבזה נגמר העניין וכי התיק נסגר. אך תוך זמן קצר נתברר כי עומדים להגיש נגדי תביעה.

" הייתי מעוניין לעמוד למשפט ולו רק על מנת לראות את נציג מדינת ישראל מישיר מבט בעיני וטוען כי אני ניסיתי להונות. אבל חברים המצויים בנושא הזהירו אותי כי קיימת אפשרות קפקאית שהשופט עלול להרשיע אותי על לא עוול בכפי. פניתי לעורך דין שמשרדו התמחה בתחום הפלילי, כולל הגנה על רוצחים, על מנת שיטפל בתיקי. הוא פנה ליועץ המשפטי לממשלה דאז והביא לסגירת התיק. פעולה שעלתה לי כמה אלפי לירות טובות" .


קטגוריות: ביורוקרטיה, פלילים | 3 תגובות

ניתוח שבר (הרניה) בשלט רחוק

כמעט כל גבר מעל לגיל מסויים נתקל בתופעה. היא מתחילה בכאב קל בבטן התחתונה. היא נמשכת בכאב חד ובהופעת בליטה במפשעה. הבליטה הולכת וגדלה וכך גם הכאבים. אין ברירה ואי אפשרלדחות עוד. הולכים לרופא. הרופא מאבחן מייד. אם הוא לא הכי טקטי בעולם ינזוף בך על שהזנחת את הענין זמן רב מדי. רופא יותר סימפטי יגיד לך בחיוך: זה כלום אבל אתה צריך לעבור ניתוח.

" ניתוח תיקון בקע"

הניתוח עצמו נחשב לניתוח קל – תיקון בקע מפשעתי. אך כפי שאמר לי רופא ידיד: כל ניתוח הוא קל, אם לא אתה צריך לעבור אותו. מניסיוני למדתי שהאמירה הזו נכונה. עברתי ניתוח באותו אזור בגופי לפני כשנתיים וחצי. אותו ניתוח, שנעשה בבית חולים ציבורי, היה כרוך בתלאות ובייסורים לא מעטים – זיהומים, כאבים משך תקופה ארוכה ועוד תלאות שלא אלאה בהם את הקורא. והחמור מכל: שנה לאחר אותו ניתוח נתבשרתי כי התיקון לא עלה יפה וכי עלי לעבור אותו ניתוח מחדש.

דחיתי את ההכרעה מיום ליום עד אשר הוחשתי לבית החולים, בעקבות כאבים עזים שחשתי. הכירורג התורן קבע כי הניתוח דחוף. בתוך זמן קצר היה עלי להחליט: איפה ובידי מי אנותח. (מסיבות ברורות לא אזכיר כאן שמות של מוסדות ורופאים).

מה זה "שבר" (הרניה, קילה)

בקע מפשעתי (הנקרא גם שבר, הרניה, קילה) הוא פגם בשרירי הבטן הנוצר כתוצאה מהחלשות נקודתית של הדופן. כתוצאה מהחלשות זו חודר חלק מן המעי אל הבקע ונוצרת בליטה שניתן לחוש בה במישוש. בליטה זו דומה למצב בו חלקו הפנימי של גלגל אופניים בולט דרך קרע בצמיג. תהליך זה איננו ניתן לעצירה ללא ניתוח. הוא הולך ומחריף עם הזמן, הבקע הולך ומתרחב, הבליטה הולכת וגדלה ובשלב מסוים קיימת גם סכנת חיים. המעי הבולט עלול להיכלא בתוך הבקע, נוצר נמק המחייב ניתוח חרום מיידי. הבקע שכיח מאד – כמה אלפי ניתוחים בשנה – יותר אצל גברים, אך מופיע גם אצל נשים.

בבית החולים הציבורי כבר נקבע לי תור לניתוח קרוב והכירורג שבדק אותי קבע כי זה יהיה ניתוח פתוח. דהיינו: פתיחת דופן הבטן וביצוע התיקון של הבקע על ידי תפירה או הנחת טלאי (רשת עשויה סיליקון) במקום הבקע. זה היה הרקע להתלבטותי איך ומי ינתח אותי.

בלי לפתוח בטן

בשנה האחרונה בה הייתי מודע להכרח לעבור ניתוח הקדשתי זמן ללימוד הנושא והבנתי שקיימת חלופה לדרך הניתוח הפתוח והיא שיטת הניתוח הלאפארוסקופי. בבית החולים הציבורי אמרו לי כי אינם יכולים להתחייב לבצע את הניתוח בשיטה זו מסיבות שונות ( הסיבה העיקרית היא שאין מספיק מומחים לניתוח בשיטה זו בבתי החולים הציבוריים ולכןהאינם יכולים להתחייב לידי מיאםול כשאבוא לניתוח).

קיימתי שורה של התיעצויות עם ידידים, עם רופאים מומחים ועם ידידים שהם גם רופאים והחלטתי לבצע את הניתוח באורח פרטי, בבית חולים פרטי ובידי מנתח, שהומלץ על ידי כל מי ששאלתי ומבין בנושא.

ניתוח לאפארוסקופי

ניתוח בשיטה זו מבוצע כולו בלי לפתוח את הבטן. דרך חתך זעיר(בגודל כסנטימטר) באזור הטבור מוחדר מכשיר הנקרא לאפארוסקופ, הכולל מצלמת וידאו זעירה. דרך שני חתכים קטנים נוספים מוחדרים מכשירי הניתוח. המנתח רואה את אזור הניתוח על מסך טלוויזיה ומבצע את כל הניתוח כאילו בשלט רחוק.

כך מבוצע ניתוח לאפארוסקופי. המנתחת רואה את האבריםהפנימיים במסך שמולה. המסך שמאחוריה נועד לעוזר המנתחת.

כך מבוצע ניתוח לאפארוסקופי. המנתחת רואה את הנעשה במסך שמולה. המסך שמאחוריה נועד לעוזר המנתחת.


הניתוח מבוצע בהרדמה כללית (אם כי לדברי הרופא ניתן לבצעו במקרים מסוימים גם בהרדמה מקומית או אזורית).

התאוששות מהירה

הניתוח שלי ארך כשלושת רבעי שעה ונתברר כי היה מסובך מן המצופה. במהלכו נתגלה כי קיים בקע גם בצד השמאלי והוא תוקן גם כן. כך זכיתי בשני סרטים בכרטיס אחד. ההתאוששות היתה קצרה ולמחרת בבוקר עזבתי את בית החולים. לא היה כאב ולא נזקקתי מאז אפילו פעם אחת לכדור לשיכוך כאבים. הסימנים היחידים לניתוח היו שלושה חתכים קטנטנים בדופן הבטן שנראו כמו סריטות זעירות. מובן שנזקקתי עוד למנוחה ולהתאוששות מן ההלם המלווה כל התערבות כירורגית. אבל אם יש משמעות בעולם לניתוח " קל" הרי זה שעברתי ניתן להגדרה זו.

ובעתיד ניתוח באמצעות רובוט

אין גבול לפלאי הטכניקה. כיום כבר מדברים ברצינות על רובוטים מנתחים. מאחורי הרובוט אמנם יעמוד רופא מיומן, אך הוא לא יצטרך להימצא בחדר הניתוח. הוא יכול להיות במרחק קילומטר או מאה קילומטר מן המנותח.

 

כך ייראההמנתח הרובוט. הרופא יכול להפעילו ממרחק רב (ויקישיתוף)

כך ייראההמנתח הרובוט. הרופא יכול להפעילו ממרחק רב (ויקישיתוף)

מפתחי הרעיון סבורים כי יש לו עתיד ברפואה צבאית. מערכת רובוטית תימצא בשדה הקרב אך הרופא המנתח יוכל להימצא במקום בטוח ולבצע את הניתוח ללא כל הפרעה. מערכת כזו תוכל גם לפתור בעיות של מדינות או אזורים שבהם המרכזים הרפואיים נמצאים במרחק רב מן הפריפריה. על ידי ניתוח מרחוק יוכל כל מנותח לזכות ברופא מומחה ממרכז רפואי גדול בלי שיהיה צורך לטלטלו למקום בו נמצא המנתח.

ברור שכל הנאמר למעלה איננו בגדר הדרכה רפואית שאותה יש לקבל רק מרופא.

קטגוריות: בריאות, רפואה | 5 תגובות

אהרון ברק כמחולל " המפץ הגדול"

שיר מחאה נגד אהרון ברק

האקטיביזם שלו פוליטי לא פחות ממשפטי * הוא הדיח את רבין וגרם להתפטרות בגין * הוא המציא את " הזכויות הלגיטימיות של העם הפלשתינאי" ושיכנע את בגין לאמץ אותו * פסיקותיו קובעות את גבול המדינה הפלסטינית * בלעדיו לא היתה ההתנתקות אפשרית ושרון היה עומד לדין על קבלת שוחד במקום לחולל מפץ * וכשהיה צריך שיבח את צחי הנגבי בתקופה שנחקר בפלילים

כולם זוכרים את פרשת " חשבון הדולרים" של יצחק רבין כמגדלור של יושר ונקיון כפיים, בתוך חשכת השחיתות שאנו חיים בה. רבין, לפי תפיסה זו, נטל על עצמו את העבירה על חוקי המטבע שעברה רעייתו, הסיק את המסקנות והתפטר.

בלי לשלול את נקיון כפיו של רבין, העובדות במציאות היו קצת אחרת. דן מרגלית פרסם את הידיעה על חשבון הדולרים ב" הארץ" ובעקבות הפרסום ערך אהרון ברק (אז היועץ המשפטי) תשאול ליצחק וללא רבין בביתם. כשנפרד מהם אמר להם ברק: " אל תדאגו, הכל יהיה בסדר" .

עבירה טכנית

היה מדובר בסך הכל בעבירה טכנית. באוצר בדקו 20 תיקים של עברייני מטבע מן העבר ונתברר כי כולם יצאו מן העניין בקנס ללא משפט.

רוב בכירי האוצר סברו שיש לטפל בתיק של רבין כמו בתיקים קודמים ולחצו על שר האוצר, יהושע רבינוביץ, להטיל קנס על רבין. קנס כזה היה מונע מברק הגשת כתב אישום. כששמע על כך ברק נתן הוראה להוציא את התיק מידי האוצר ולהעביר אותו לטיפולו האישי. הוא החליט להעמיד לדין לא רק את לאה רבין אלא (בניגוד למיתוס האמור) גם את יצחק רבין.

כל עוד לא הוגש כתב אישום יכול היה שר האוצר רבינוביץ להטיל קנס ולסיים את העניין. אך רבינוביץ היה אדם חלש והססן. במקום לעשות זאת הלך לברק והודיע לו על כוונתו. אז אמר לו ברק: זה לא יעבור את בגץ. באותה תקופה – לפני עידן המהפכה המשפטית של ברק – זכות עמידה בבגץ הייתה נתונה רק למי שנשוא העתירה נוגע לו אישית. שאל רבינוביץ את ברק: מי יעתור לבגץ? ברק: אמרתי לו שליועץ המשפטי לממשלה יש מעמד בבגץ ואני אהרון ברק אגיש בגץ נגדך. ואתה שר האוצר תצטרך לשכור לך עורך דין פרטי, כי בפרקליטות המדינה איש לא יסכים להגן עליך. ואת עורך הדין הפרטי תצטרך לממן מכיסך " כי אני לא ארשה שהמדינה תממן אותו" .

רבינוביץ נסוג בו מייד מכוונתו וההמשך ידוע. רבין התפטר מראשות הממשלה ורק אז החליט ברק שאין להעמידו לדין, אלא רק את לאה רבין, בעלת החשבון.

שופט ופוליטקאי

האם רק עקרונות משפטיים עמדו לנגד עיני היועץ המשפטי ברק בפרשה זו – ובפרשיות רבות אחרות שהיה מעורב בהן כיועץ משפטי וכשופט – או מה שהניע אותו היה דחף בעל אופי פוליטי.

העיתונאית נעמי לויצקי, שכתבה ביוגרפיה מצוינת על ברק (" כבודו" הוצאת כתר 2000 – רוב הפרטים בכתבה זו מקורם בספר זה) אומרת על כך: " ברק נתפס גם בעיני עצמו, כמי שמבין בהלכי הפוליטיקה וברזיה… יש לו יכולת לתמרן אישים וגופים מבלי שהללו יבחינו שהם מתומרנים" .

דוגמה לתמרון כזה של ברק כנשיא בית המשפט העליון, בוועדה למינוי שופטים, מביאה נעמי לויצקי: " ברק יודע לקרוא מפה, והוא הבין שכדי לשמור על מעמד הבכורה בוועדה, עליו לכרות ברית עם שר המשפטים, צחי הנגבי. אם בתחילה היה לו קשה לעכל את הברית, שכלל לא הלמה אותו, הרי שבתוך זמן קצר הסתגל למציאות החדשה ולא החמיץ הזדמנות להחמיא לשר התומך. זו הייתה מעין הכרת תודה. ברק היה זקוק לגיבוי הפוליטי, והנגבי, שנחשב לגברתן פוליטי, היה זקוק לשיפור תדמיתו. גם במהלך התקופה הארוכה שבה היה שר המשפטים נתון בחקירות משטרה, תחילה בפרשת בראון ואחר כך בפרשת דרך צלחה, המשיך ברק להרעיף עליו תשבחות בפומבי" .

מי שמוצא קשר בין הדחף הפוליטי של ברק לטרפוד בחירתה של רות גביזון לבית המשפט העליון ואולי גם להחלטתו של צחי הנגבי ללכת בדרך צלחה אל החיק החם והנוח של " קדימה" , חופשי לעשות זאת.

סקירה שטחית של פעילות ברק מאז שהעמיד לדין את אשר ידלין והוביל בכך למהפך של בגין ב-1977, מלמדת שפעילותו המשפטית השפיעה השפעה מכרעת על הפוליטיקה הישראלית.

הדחת בגין.

ברק היה " הקשוח, הנחרץ והדומיננטי ביותר" בוועדת כהן, שחקרה את הטבח בסאברה ושאתילה. למרות היחסים הקרובים בין ברק לבגין, כותבת נעמי לויצקי " שאילו היה צריך להרשיע את בגין אישית לא הייתה לו כל בעיה" . בגין ניצל כמעט במקרה ממסקנות אישיות קשות נגדו בוועדה, אך הוטלה עליו אחריות חלקית והוא נפגע מכך אנושות. לויצקי מצטטת את דן מרידור שאמר לה כי לדעתו החלטת הוועדה הייתה בין הגורמים שהביאו את בגין לפרוש ולהסתגר בביתו. עוזרו של בגין, יחיאל קדישאי, סיפר שבגין התאכזב מאד מברק ו" עד יומו האחרון לא הזכיר עוד בגין את שמו של אהרון ברק" .

" הזכות הלגיטימית" .

אהרון ברק הצטרף לשיחות השלום עם מצרים. ברק הוא האיש שהמציא את הנוסח " זכויות לגיטימיות לעם הפלשתינאי" ושיכנע את בגין לקבלו.

פרשת דרעי

מאז הקמת המדינה שמר המגזר הדתי והחרדי על מספר כמעט קבוע של מנדטים בכנסת. תנועת ש" ס שינתה את המפה הפוליטית מן היסוד בכך שמשכה אליה מצביעים ותומכים ממגזרים שהצביעו בעבר למפלגות חילוניות. הרשעת דרעי בלמה את התהליך. קשה שלא לקשר עובדה זו להשקעה חסרת התקדים שהשקיעה הפרקליטות בחקירת דרעי ובהרשעתו.

===========================================

צביה גרינפילד

תנועת מרץ נמצאת כנראה במצב אנוש, אם היא נזקקת לתגבר את כוחותיה בצביה גרינפילד.

צביה גרינפילד החלה את דרכה הציבורית כקוריוז תקשורתי. הופעתה הציבורית הראשונה הייתה ב" פופוליטיקה" , בשנת 1997. הדיון נסב על ישיבות ההסדר וצביה גרינפילד הוזמנה לדיון על תקן " התופעה החריגה" , האופיינית לתכניות אלה: אישה חרדית, אם לשני בנים המשרתים בישיבות ההסדר, היא בצד הפוליטי התוקף את השיבות, מצדדת במה שאומר טומי לפיד.

מאז, ראיונות אינסוף בעיתונות הכתובה, ברדיו ובטלוויזיה. בכל דיון בנושאי יחסי דתיים חילוניים יש לה מה להגיד ותמיד היא בצד החילוני. בתוכנית טלוויזיה על פורנוגרפיה תמכה בזהבה גלאון, המצדדדת בפרסומי התועבה בשם חופש הביטוי.

אט אט גם נחשף בתקשורת סיפור חייה ואורח חייה. ילדותה במשפחה חרדית בשכונת גן רחביה בירושלים; התמרדותה נגד ה" ברוך שלא עשני אישה" שבסידור; מרידתה בהוריה בהיותה ילדה על שלא נתנו לה לקרוא " הארץ" ; הכלב שהיא מגדלת וחיבתה ללהקות רוק.

עם כל החשיפה הזו לא הובהר נדמה לי עד היום מה עושה את צביה גרינפילד ל" חרדית" , פרט להצהרתה שנולדה למשפחה כזו.

אין בדבריה ובתפיסת עולמה מאומה שניתן ליחסו לעולם החרדי. הדבר נחשף במיוחד עם פרסום ספרה " הם מפחדים" .

זהו ספר שעליו יכלו לחתום שולמית אלוני, זהבה גלאון או יעל דיין. אותו מישמש המתחיל בפמיניזם, המציג את מעמד האישה כבעיה המרכזית והחשובה של ישראל; נמשך בבכי מר על גורל הפלשתינאים; נמשך בקריאות חמס על ה" כיבוש" ; מאשים את המתנחלים בכל האסונות שפקדו את ישראל; מציג את החברה החרדית כחברה טפילית, המתאפיינת בריבוי ילודה, בטלנות וכמובן דיכוי הנשים שבתוכה. הקרשצ"נדו הוא " תהליך השלום" , האור בקצה המנהרה, שיציל את הנשים ואת הפלשתינאים, יביא לשילוב ישראל בחברת העמים הנאורים – לא לפני שיפונו המתנחלים מישוביהם והחרדים יוכרחו לנטוש את ישיבותיהם וילכו לעבודה פרודוקטיבית.

הדברים שהיא אומרת על החרדים, שהיא מציגה עצמה כחלק מהם, פשוט איומים. מעולם לא נתקלתי בטקסט טעון איבה כל כך כלפי החרדים, כמו זה שבספר " הם מפחדים" . את עיסוק החרדים ברפואה ובטיפול בחללים היא מייחסת (בראיון ב" מעריב" ) לנטיות נקרופיליות. בספר היא מתארת את הפעילות הזו כאקט בידורי.

על מפעל הצדקה והסיוע הרפואי האדיר של החברה החרדית, היא אומרת: כי הוא מאפשר לחרדים (הסובלים מדלות חמורה של אפשרויות בידור) רטט מסעיר של "אקשן" בעל מתח גבוה.

לא ברור מה מריץ את צביה גרינפילד אבל ידוע מי מימן אותה.

הגברת גרינפילד עומדת בראש גוף הנקרא " מיפנה" , שיש לו הסכם עם האיחוד האירופי. לפי ההסכם " המטרה הכללית של הפרוייקט הזה היא לעודד את אלו התומכים בתנחלויות במיוחד, אך גם הדתיים המזוהים איתם והחוגים המסורתיים בישראל בכלל, לכיוון של תמיכה בתהליך השלום והמערכת הדמוקרטית בישראל" .

===========================================

ניתוח בשלט רחוק

הועבר לפוסט הבא

========================================

מה מריץ את שלי יחימוביץ'

שלי יחימוביץ אינה העיתונאית הראשונה שעוברת לפוליטיקה, גם לא האחרונה. עיתונאים הפונים לפוליטיקה הם אלה הסובלים ממה שאני מכנה תסמונת " המלצר של ההיסטוריה" .

זוהי אשליה הנוצרת ממגע יומיומי עם פוליטיקאים מקבלי החלטות, אנשי עסקים ובעלי כוח למיניהם. העיתונאי מלווה אותם בכל אשר ילכו, מדבר וכותב עליהם והוא מתמלא בתחושת כוח ושותפות למעשה. כמו הפרעוש שרכב על השור במשל הידוע והכריז " יחד חרשנו" .

הייתי מייעץ לשלי לקרוא מחדש את המשל של קרילוב " הצפרדע והשור" . על אותה צפרדע שבראותה את השור " חפצה אף היא עצמה אליו להשתוות בגודל ועוצמה? נפחה עצמה עוד ועוד. והמשל נגמר בסוף עצוב " לגודל שור היא לא הגיעה אך התפקעה ממאמץ" .

================================================

כשהכנסת החליטה על גרוש החיפושיות

בימים אלה מלאו 25 שנה לרציחתו של ג"ון לנון והעיתונות מלאה בסיפורי תהילתו ותהילת להקת ה" חיפושיות" . בשביל בני הדור הנוכחי החיפושיות הן מוסיקה קלאסית, כמעט כמו באך ומוצרט. בשביל הדור שלי זו הייתה מוסיקה מסעירה שהגבירה את פעימות הלב. אבל כשה" ביטלס" היו בשיא תהילתם לא יכולנו לראות אותם כאן בארץ.

ועדת החינוך של הכנסת החליטה אז פה אחד שלא לאשר את בואה של הלהקה, אותה יזם אחד האמרגנים. בתשובה לשאילתה הסביר שר החינוך אהרון ידלין: " מבחינה אמנותית אין לקבוצת זמרים זו ערך ראוי לשמו. הלהקה גורמת צריחות היסטריות השתוללויות והתפרעויות של בני נוער" .

ראה בין מהפך 1977 למהפך הנוכחי


קטגוריות: אישים פוליטיים, בגץ, מערכת המשפט, משלים, רפואה | 12 תגובות

אמריקה מתפוצצת מצחוק על בוש

האמריקנים כבר לא כל כך כועסים על הנשיא או מבקרים אותו, הם מלגלגים עליו * סטיריקן אמריקני: בוש הוא הנשיא הגרוע ביותר שהיה אי פעם לאמריקה, אך מעולם לא היה נשיא כל כך טוב לבדרנים * רק בישראל עדיין מקבלים ברצינות את מפת הדרכים

מעשה במלך ששלח מרגלים כדי לעמוד על הלכי הרוח של בני עמו. חזרו המרגלים אל המלך והודיעוהו: יש בפינו בשורה רעה.

– שאל המלך: האם העם שונא אותי?

– לא, השיבו השליחים, גרוע מזה.

– האם הם כועסים עלי?

– גרוע מזה.

– האם הם מבקשים את נפשי או למרוד בי?

– גרוע מזה.

– ומה הבשורה? שאל המלך.

– השיבו השליחים: העם צוחק עליך.

נזכרתי בסיפור הזה (המבוסס ככל הנראה על אחת התיזות של הפילוסוף ניקולו מקיאוולי), כשצפיתי בסרטון שהגיע אלי מן האיש שלי בארצות הברית. זהו סרטון מצחיק, אף שהוא עוסק בנושא שהוא אולי הרציני ביותר בעולם: נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש.

נאומי הנשיא

את הסרטון הפיק הקומיקאי האמריקני אנדי דיק. הוא מציג דמות פיקטיבית של כותב נאומים, המכין את נאומי הנשיא בדרך מקורית. על פתקים הוא רושם נושאים שונים, מדביק את הפתקים על קיר ומשלח לעברם חיצים קצרים בעלי זנב נוצה (" אינדיקים" ). את הפתקים שבהם פגעו החיצים הוא אוסף ומניח על המיטה, " כדי לישון עליהם" . כשהוא קם מן השינה הוא אוסף את הפתקים שנדבקו לגופו ועל פיהם הוא מכין את נאומי הנשיא.

ניו אורלינס הרוסה מסופת ההוריקן קתרינה (למעלה)

ניו אורלינס הרוסה מסופת ההוריקן קתרינה

ובאותה עת היה הנשיא עסוק בדייג

ובאותה עת היה הנשיא עסוק בדייג

כאן מביא הסרטון שורה של קטעי נאום של בוש מתקופות שונות שקשה להאמין שיצאו מפיו של האדם העומד בראש המעצמה הגדולה בעולם.

קומיקאי אנדי דיק

קומיקאי אנדי דיק

הסרטון הזה, מספר לי האיש שלי באמריקה, הוא חלק מגל של סרטונים, מערכונים, קריקטורות, מאמרים, צילומי מונטאז', סטיקרים, חולצות " טי" , תכניות בידור ואלפי אתרי אינטרנט. שפע של יצירתיות כמיטב כישרונם של הבדרנים האמריקנים. אחד מהם כותב: בוש הוא הנשיא הגרוע ביותר שהיה אי פעם באמריקה, אך הוא חג לבדרנים. מעולם לא היה לנו נשיא טוב כל כך.

בזיון ניו אורלינס

המגמה הזו גברה אחרי הביזיון הגדול של ההוריקן שהחריב את ניו אורלינס. חוסר האונים, האטימות, האדישות והטמטום שגילה הממשל האמריקני בטיפולו באסון עורר עליו גל של כעס, שבעקבותיו בא גל של לעג. דוגמה בולטת ללעג הזה הוא צילום המראה את הנשיא עומד במרכז העיר המוצפת מים ודג דגים להנאתו. בצילום אחר נראה הנשיא כשהוא מנגן בגיטרה מול פליטה בוכייה, על רקע גל פליטים מניו אורלינס.

בין סאטירה למציאות

מה שמאפיין את הגל ההומוריסטי הזה הוא טשטוש הגבול בין סאטירה למציאות. לעתים קשה להבחין בין עובדות לבין טקסטים שהמציאו. למשל הפתק שכתב הנשיא לקונדוליסה רייס במהלך דיון בעצרת או"ם: " אני חושב שאזדקק להפסקת חדר אמבטיה. האם זה אפשרי?" .

השאלה אם הפתק הזה אוטנטי או שהומצא איננה רלבנטית. יש בלי סוף אמירות ששום מוח של הומוריסט לא יכול היה להמציא.

לאמירות האלה כבר יש מונח – "בושיזם" .

אמרי השפר שלו

· לשאלה מה המשותף בינו לבין ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר: " שנינו משתמשים במשחת שיניים קולגייט" .

· " אני לא חייב להסביר מה אני עושה. זה הדבר המעניין בלהיות נשיא" .

· " האם יש אצלכם שחורי עור" (שאלה שהציג לנשיא ברזיל).

· " איני יכול לדמיין מישהו כמו אוסאמה בין לאדן מבין את השמחה של חג החנוכה" (בטקס הדלקת נר חנוכה בבית הלבן).

· " אני לא מאד אנליטי. איני מבזבז הרבה זמן כדי לחשוב על עצמי ולמה אני עושה דברים" .

הרשימה ארוכה. והבדחנים אינם נוטים חסד גם לצוות עוזריו של הנשיא. כך למשל מתוארת קונדוליסה רייס באחת הקריקטורות כמרי אנטואנט, האומרת: אם אין להם לחם שיאכלו נעליים" .

כל זה יכול היה להיות מצחיק לולא היה כל כך עצוב. ישראל היא המדינה היחידה בעולם בה נהנה הנשיא בוש מאהדה ומאמון.

לחשוב שמפת הדרכים האווילית היא האסטרטגיה של מדינת ישראל, זה לא כל כך מצחיק. ועוד פחות מצחיק שאנחנו תולים את כל יהבינו על ארצות הברית.

============================================================

תכנית הטרנספר של יצחק רבין

עבר לפוסט סמוך

==================================================

צער בעלי חיים וצער בני אדם

 

עבר לפוסט סמוך

=================================================

מה טבעו של " טבע הדברים"

עבר לפוסט סמוך

================================================

האינתיפאדה של פאריס

עבר לפוסט סמוך

.

 

 

 

 


קטגוריות: אישים היסטוריים, אישים פוליטיים, ארצות הברית | תגים: , , , | תגובה אחת