ההסתה שהכשירה את חורבן קטיף

תוספת יולי 2011

כך מסית ג'אד נאמן למלחמת אזרחיםם בישראל. אין חדש תחת השמש. בפרקליטות לא שמעו כלום.

https://www.youtube.com/watch?v=VDUgG6MB_5M&feature=player_embedded

כמו הפרוטוקולים של זקני ציון, שהכשירו את רצח העם היהודי, כך מסע השיסוי והשינאה של השמאל כלפי המתיישבים * במסע הזה השתתפו פרופסורים, אנשי רוח, סופרים, עיתונאים וסתם אנשים אכולי שינאה * לקרוא ולא להאמין

מחקר במחלקה לסוציולוגיה אוניברסיטה עברית. שנאת השמאל לימין עולה באופן מובהק על שנאת הימין לשמאל.

פרופסורים

" למרצחים מעבר לקו הירוק, שהתנחלו ביהודה ושומרון, יש נשק. לכן אני קורא לכם לאחוז בנשק. להחזיק בנשק נגדם, לפני שהם יכניסו אתכם ככלבים מצורעים למחנות ריכוז… כן, לאחוז בנשק." (ישעיהו לייבוביץ", הארץ, 27.9.85)

" אי אפשר לעצור את הפאשיזם בנימוקים רציונאליים. את זה עוצרים רק בכוח, וכאשר קיימת נכונות להסתכן במלחמת אזרחים. בשעת ההכרעה נצטרך להתמודד בכוח עם המתנחלים בעפרה או באלון מורה. רק מי שיהיה מוכן לעלות על עפרה עם טנקים, יוכל לבלום את הסחף הפשיסטי המאיים להטביע את הדמוקרטיה הישראלית" (פרופסור זאב שטרנהל, דבר, 5.4.88(

פוליטיקאים

" בגוש אמונים ראיתי תופעה חמורה ביותר ,סרטן בגופה של הדמוקרטיה הישראלית."
(יצחק רבין. " פנקס שירות" . עמ 550)

" ביום פקודה יוציאו המתנחלים להורג חברי-כנסת וקציני צה" ל"

(בנימין בן אליעזר, דבר (1.6.89 .

" תקופה לאומנית פשיסטית שמאפיין אותה פופוליזם ברוטאלי… בשם נצח העם ושליחותו האלוהית… כור ההיתוך של לאומנות מיסטית אגרסיבית, שרעיון העם הנבחר במרכזה ושאיפות ההתפשטות הטריטוריאלית מניעות אותה…"
(שולמית אלוני על שלטון הליכוד, פוליטיקה, אוקטובר 1987.(

" הם (המתנחלים) צריכים את דמה של עופרה מוזס, הם שותים אותו."

(דדי צוקר בהרצאה, יום לאחר הירצחה של עופרה מוזס).

" הדתיים מכניסים פוליטיזציה לצבא. הכיפות הסרוגות עבורי הן כמו צלב הקרס על השרוול של החיילים הנאציי" ם.

(האלוף במיל. שלמה גזית, ידיעות אחרונות 8.3.98 ).

" צריך להבהיר כבר עכשיו שאנחנו נילחם בכל האמצעים באלימות של מתנחלים קיצונים. כולל הגנה עצמית בכל המובנים. ואם לא תהיה ברירה, אם חס וחלילה יכריחו אותנו, ניאלץ לפתוח באש… צריך יהיה לירות באוויר. אחר כך לירות כדי לפצוע. ובמקרה אחרון, כמוצא אחרון, צריך יהיה לשתק אותם באמצעות ירי-כדי-לפגוע" .

(ח" כ אבשלום וילן בראיון ל" הארץ" )

אנשי ביטחון

" אגיד את זה במילים ברורות: בחיי כל מדינה או אומה יש יותר מאלטלנה אחת. מנהיגות יהודית במדינת ישראל קיבלה כבר החלטות קשות כשהיה ברור מה האלטרנטיבה, ומנהיגות מדינית בעתיד תצטרך לקבל החלטות כשברור מה האלטרנטיבה

(עמי איילון ידיעות אחרונות, 14.11.03)

" בואו נפתור את הבעיה כאילו הם ערבים. קחו 15 מהם, שימו אותם במעצר מנהלי, ותראו איך השאר לא עושים כלום… הם מוכנים להיהרג? לא. אז אני יותר אופטימי בעניין הזה. כשנשאיר אותם שם לבד, הם יבואו ועוד איך יבואו" .

(אברהם שלום, ראש השב" כ לשעבר, ידיעות אחרונות 14.11.03).

הקצין אמר לו: " מבחינתי, המילואים שהכי אשמח לבוא אליהם, זה כשיגידו לי לפנות את המתנחלים. אבל, יש כמה התנחלויות, כמו תפוח ויצהר, שלא צריך רק לפנות, אלא צריך לרסס אותם ולהרוג את כולם… צריך לתפוס את האנשים האלה ולעשות להם כמו בשואה…. מבחינתי להרוג אותם זה בכלל לא נחשב להרוג בני-אדם, אלא רק חיסול עשבים שוטים" .

(ידיעות אחרונות ל" באב תשנט 12.8.99)

רב אלוף חיים בר לב, מיד לאחר הטבח בבית הדסה בחברון: " מי אמר להם להימצא שם" .

סופרים ואמנים

על " גוש אמונים" :" כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים שהגיחה… מתוך פינה אפלה של היהדות… מתוך מרתפי התבהמות וסיאוב… על מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף" .

(עמוס עוז, " בשם החיים והשלום" , ידיעות אחרונות, 8.6.89(

" רק כלי נשק אחד חסר היום בארסנל הנשק של צה" ל, והוא התותח הקדוש שעמד על החוף וירה בספינה "אלטלינה" …לאנשים שהיו אז מאחוריו היה השכל להחליט"
(מאיר שלו, ידיעות אחרונות יט בחשון תשסג.(

" אם נהרג למתנחלים ילד או שניים, הם אומרים: "נעשה ארבעה במקומם והכל יהיה בסדר" .

(יגאל תומרקין, חתן פרס ישראל" בראיון לעיתון תל אביב פברואר 2004)

" אנחנו כיפות סרוגות… חיילים בצבא אדוני צבאות ובצבא הגנה לישראל.. ואת חג חירותנו, יום חג המצות הזה, בקדושה ובנענועי גוף מתמכרים, נחוג בהתכוונות ובמצותנו דם נערים פלסטיניים." (יצחק לאור, " המנון לגוש" )

אנשי תקשורת

" …היכולת שלי לראיית מתנחלים כבדים היא מאד מוגבלת. אני יכולה לשבת מולם ולשנוא, ועם הזמן זה רק מחמיר. שיעברו דירה, שיקבלו פיצויים נדיבים מאד, יגיעו המאכרים ויאללה, נגמר. התוצאה של ההיאחזות הזאת נראית לי שואתית" .

(כוכבת הטלוויזיה עינב גלילי, נכדתו של ישראל גלילי, ממניחי היסוד להתישבות ביש" ע, בראיון למיכל קפרא במעריב).

" אם מישהו באמת עד כדי כך לא שפוי שהוא רוצה להתחיל פה מלחמת אחים הוא מוזמן לנסות. הוא עתיד לגלות שהיא תהיה קצרה במיוחד. הממלכה הישראלית נוטה באופן מסורתי לגמגם לא מעט לפני שהמלחמות שלה מתחילות. אבל כשהן מגיעות היא נוהגת להפגין יעילות תכליתית. אם הם לא מאמינים לזה שישאלו את השכנים הערבים שלהם" .

(יאיר לפיד בידיעות)

" מה שחסר בשעה זו הוא מטה פינוי בראשות אלוף מוכשר ומנוסה, שירכז יחידות מאומנות היטב למשימה ייחודית זו, שיעדה לא רק לנצח על הפינוי, אלא להתמודד נגד כל פרובוקציה שנועדה לגרור את צה" ל למלחמת אזרחים, אפילו זה יהיה כרוך בשפך דם."

(יואל מרכוס, " הארץ" )

" מתנחל עטוי עוזי ודובון כחול, רסיסי רוק ושיירי מזון משובצים בזקנו הפראי. ולצידו, בטרנספורטר המשפחתי, אשתו המתנחלת בעיצומה של אביונה לאומית. תינוקות נושרים ללא הרף מבין חלציה בעודה נואמת בלהט על זכות אבות. אידיוט צעקני ועילג… אם אתה מטומטם אתה ימני, ואתה ימני אם אתה מטומטם. אם אתה פשטני, מתלהם, נבער ואכזרי – אתה ימני…"

(דן תדמור, עיתון ירושלים28.5.93 ).

" ביום ראשון השבוע הגיחו הכהניסטים ממחילותיהם האפלות והרעילו את אוויר העיר בנשימתם המצחינה… ליד מקום הפיגוע התגודדו הסוחרים בדם, סרסורי הגזענות והשנאה, שניסו לתרגם כל טיפת דם וכל איבר פגוע לרווח פוליטי בזוי. התבוננתי בפרצופים המעוותים של האספסוף, רובם המכריע חובשי כיפות. (חיים ברעם, עיתון ירושלים, 8.3.96(.

" שבוע של רגיעה בשטחים: חמישה מתנחלים נרגעו ממטעני צד"

(מעריב כ" ב תמוז תשסא 13 יולי 2001 מדור ההומור)

קיבוצניקים

התנועה הקיבוצית היא מחסום השפיות האחרון מול גל החומיניזם היהודי .. רצח החילוניות על ידי חזית השחור " (על המשמר 17.2.84 )

" אם צריך אני מוכן לירות למתנחל בין העינים " (הקיבוץ 1995)

" כאן יהיה מרחץ דמים. ותהיה מלחמת אחים, ושנאות שאינן לחינם יתפרצו כגעש אל שדות הפרחים ומרחבי התקוות האבודות…" (שושי נתן, קיבוץ, 4.1.89 (

" אלה לא האחים שלי, הם, לא… ואם יום אחד תהיה מלחמה… אני ארוץ לשם, אל מעבר לקווים ששנים ארוכות לא חציתי ואדוש בשרם במכות נאמנות להניס אותם, והארץ תשוב ותשקוט. אצא אל הקרב להילחם על ביתי, כדי להילחם פעם אחת, באמת, במלחמה צודקת. יירד הרבה דם, זו תהיה מלחמה ארוכה, אבל אחרונה. מלחמה בהם, באנשים שהחליטו להחריב את הבית שלי. קרב אחרון, כדי שהבנות שלי יוכלו לחיות בשלווה, ואני אוכל להביט בעיניהן ולומר להן שעשיתי כל מה שאפשר כדי להצדיק את אי קדושת האדמה." (הקיבוץ, 17.8.95)

באינטרנט לזרוק לים

רצו שלא תהיה תחבורה ציבורית בשבת – הסכמנו; רצו שלא נשתה קפה בבתי מלון בשבת – הסכמנו; בכל שכונה נבנו 2 בתי כנסת – אשכנזי וספרדי – הסכמנו וגם שילמנו; רצו חופי רחצה נפרדים – הסכמנו; מוהלים ביקשו " מזומן בלבד" – הסכמנו ושילמנו; מכריחים כלות ללכת למקווה -הסכמנו; הקימו התנחלויות – שתקנו; שיתקו את אל על בשבת – שתקנו; הקימו בצה" ל חטיבות לדתיים בלבד -שתקנו; לקחו את כספי החינוך לשטחים – שתקנו; שורפים חנויות לממכר בשר לא כשר – אנחנו שותקים; מתפללים במקומות עבודה ציבוריים על חשבון העבודה -אנחנו מחרישים; חלקם לא משרתים בצבא ומקבלים פטור " חוקי" – ואנחנו משלמים משכורותיהם; הוקמה רשת חינוך מקבילה של ש" ס – עודדנו; שידורי הערוץ הראשון מלאים בפרקי דת – אנחנו משלמים את האגרה; בכל עיר מועצות דתיות עם משכורות עתק – הכל משולם מהארנונה שלנו; רוצח רבין – ממניעים דתיים – אנחנו מממנים לו אוכל כשר ; שלטי חוצות של רבי שכבר שנים אינו בין החיים -וזה נראה לנו נורמלי; מודיעים ברמקולים על כניסת השבת בשישי אחה" צ כשאנו נחים – ואנו שותקים; מחזירים בתשובה נערות ונערים תמימים – ואנחנו מסכימים; על כל מוצרי המזון אנו מחויבים בתוספת כשרות ומשכורות לבודקי הכשרות – ואנחנו מבליגים.

ועכשיו: מקללים חיילים, מכים חיילים, מסרבים פקודה,

קורעים את העם. רוצים שנאמין בספר שנכתב לפני אלפי שנים ועכשיו רחוק מכל מציאות. והם בסה" כ 20% באוכלוסיה. חובה להפסיק את הסחיטה הדתית, לזרוק את המשיחיות לים.

כדור אחד בראש

סרן ד. ר. מ" פ בגולני: "אין שום בעיה לפנות מתנחלים. בתור התחלה לוקחים אחד ודופקים לו אחד בראש. אחר כך לוקחים את המשפחה שלו, דופקים גם להם אחד בראש, אחד לכל ראש. אחר כך מובילים מסק" רים (מסוקי קרב) לכיוון המאחז ומורידים עליהם 20 מילימטרים וולקאן, עד שמפסיקות הצרחות. אחר כך מביאים שופל ומפנים את המתנחלים. עשינו את זה בג"נין אין סיבה שלא נעשה את זה גם עכשיו" " .

" סמ" ר ג.ס., צנחן: "עקרונית זה לא צריך להיות סיפור ואם לא היינו מקבלים פקודות להתנהג יפה (——- מה זה להתנהג יפה? זה צבא זה?) היינו גומרים עם זה חת שתיים. סך הכל מה? תופסים מתנחלת, כן ——— אותה עם יד מסובבת מאחורי הגב —- (וכאן בא תאור תקיפה- ז.ג. ). אח שלי בנח" ל עשה את זה בחברון ואין סיבה שלא נעשה את זה גם בצנחנים" .

סרן ד" ר ש.צ., רופא בשלישות: " הבעיה היא שלא מקשיבים לדרגים הנמוכים. אני אישית הצעתי למח" ט גזרה שנתפוש את הארבעה הראשונים שמתקוממים, המח" ט יחזיק אותם מאחורי הגב ואני מכניס להם 20cc חומר הרדמה בעורק של הגרון. מהפחד הם נופלים. השאר מתפנים לבד. עשיתי את זה אתמול בחאן יונס, אין סיבה שלא נעשה את זה מחר" .

(אתר " הפנקס הפתוח" , המפרסם " ספרות אלטרנטיבית" )

קללות

איך, איך נכנסתם בהם, איזה קללות,

נאצות, גידופים, חרמות ואלות

ביקשתם לצלק לנצח את נפשם

של חיילים צעירים שאין בהם אשם,

שלא ראויים אף לשמץ גינוי,

לא על הכיבוש, לא על הפינוי

מה את בכלל רוצה מהחיילת?

מספיק בילדים שלך את מתעללת…

אז אולי אסור לדון אותך בשעת צערך

אבל השביס אינו מסתיר את כיעורך

אז הנה גם אני הכנתי לך קללה

שבעלך יעזוב אותך לטובת גבר

נגיד ולרשטיין או זמביש חבר

שהבן שלך ייבחר מטעם מר" צ לח" כ

ושהנכדה שלך תלמד אצל גולדבלט משחק

ואת תזדקני אכולת צלוליטיס וקמטים

וטחורים בישבן וורידי רגליים בולטים,

ובלילות טרופים את חלומותייך יפקוד

שאול יהלום בחוטיני ורוד

(מקמה שבועית רדיו תל אביב 102 FM)

החורבן בעיניו של פסיכיאטר

ד" ר יוסי הטב הוא מנהל מחלקת ילדים ונוער של המרכז לבריאות הנפש בירושלים. הוא התמחה במיוחד בפסיכיאטריה של הילד והמתבגר ופועל בתכניות וחינוכיות לרווחת ילדים.

כששמע על התארגנות של פסיכולוגים ועובדים סוציאליים מכל הארץ לצאת לעזרת גוש קטיף ערב הגרוש הוא הציע את עזרתו.

על חוויותיו באותם ימים סיפר לי: " השאלה שחזרה ונשאלה בפי המפונים כלפי המפנים הייתה : "איך אתה יכול. מאיפה לך הכוח הנפשי לגרש אותי מביתי. לנתק את ילדיי מזרועותיי. איך זה קורה לך? מה עשו לך? איך עבדו עליך שאתה פועל כמו רובוט חסר רגשות".

" גם אני שאלתי את עצמי שאלות אלה , לאורך כל מפגשי הרבים עם החיילים והשוטרים. יכולתי להעריך, מבחינה מקצועית בלבד, מה שעשו עמיתי מהשרות הפסיכולוגי של הצבא. אין לי מידע בדוק, אבל אני מניח שהם שהם תכנתו את החיילים לאמץ במודע מנגנון הגנה, בדרך כלל לא מודע, הנקרא " בידוד האפקט" . לשלוט על הרגשות עד כדי לא להרגיש אותם בכלל. הרבה נאמר בספרי הפסיכולוגיה והאתיקה על חשיבות המבט בקשר הבינאישי , בהכרה בזולת כסובייקט.

חיילינו ושוטרינו חונכו או אולפו לא להסתכל. רובם, לא כולם, לא השפילו מבט כמקובל אצל מישהו שמתבייש במעשיו. הם הסתכלו הצידה כדי לא לראות. כי ראיה כזאת טומנת בחובה, סכנת התרגשות. שמעתי הרבה מבוגרים וילדים שהתחננו, ממש כך, בפני החיילים והשוטרים: "תסתכל לי בעניים, אני בן אדם , אני קיים, תסתכל עכשיו על מי שאתה עומד עכשיו מביתו , מעולמו, תסתכל".

" עד היום אני מתפלא ממה שראו עיניי. חשבתי ,חששתי, קיוויתי, הערכתי, שהרבה חיילים ושוטרים יישברו. לא יעמדו בלחץ הנפשי האדיר הבלתי אנושי בו היו נתונים. פניתי באופן אישי לחלק מהם. אמרתי להם, כפסיכיאטר ובדאגה אמיתית לשלומם, מותר לך לבטא את רגשותיך, ואם בא לך לבכות תבכה, תעשה את המוטל עליך ותבכה. כאב לי הלב לראות את הצעירים הנפלאים האלה המגויסים לצה" ל ולמשטרה, עוסקים במשימה כזו בלתי אנושית, בלתי הגונה עבורם. הם נשלחו למשימה הזאת לא כ" בשר תותחים" ,תודה לאל ולמפקדיהם ולתושבים, אלה כ" נפש תותחים" . כאשר המשימה היא הערך העליון ולא הבן אדם. זוהי הגדרה של עבודה זרה.

" קיוויתי שחלק מהם לפחות ייכנע לרגשותיו ויגיד, אני רוצה למלא את הפקודה כחייל טוב ממושמע ודמוקרט אבל אני לא יכול. פשוט לא יכול . קיוויתי כי לא רציתי פינוי זה או לפחות לא ככה .

אני מאוד מקווה ,מקרב לב , שהממונים על השירות הפסיכולוגי בצבא יעשו את עבודתם נאמנה וילוו לאורך זמן את המגויסים בעיבוד אופטימאלי של החוויות הרגשיות שעברו , ושל אף אחד מהם לא תוותר פגיעה נפשית כל שהיא ממה שעשה וממה שעבר , הייתי רוצה להיות בטוח בכך.

אני בטוח שיהיו מחקרים על כך אני מקווה שיפורסמו ברבים כמתבקש מחוקר הגון.

העובדה החשובה אולי ביותר שנחשפה במהלך העקירה היא העדר תגובות חריגות, חולניות, מצד המפונים. ההערכה מוקדמת שלי הייתה מוטעית. נפעמתי יחד עם עמיתי להיווכח עד כמה האנשים האלה בריאים בנפשם. בניגוד לכל המקובל באפידמיולוגיה של הטראומטולגיה הנפשית, לא אירעו בזמן הפינוי, אירועים נפשיים חריגים. לאורך כל הימים הארוכים והארורים האלה הסתובבתי בהרבה ישובים, הייתי זמין כל הזמן, ולא נדרשתי להתערבות פסיכיאטרית.

אותן המשפחות או האנשים שנשלחתי אליהם כי הוגדרו כבעיתיים במיוחד היו נפרדים ממני, לאחר הקשבה ושיחה קצרה. ביי, אל תבכה, דוקטור, אל תדאג, אנו נתגבר, אנו חזקים. הייתי צועד בשבילים בין בית לבית, ובוכה למראה הפגיעה, הסבל, הכאב שהתרחש מול עיני.

תמונה שלא אשכח: ותיקי נצר חזני, בוכים ומתייפחים. הכול היה ארוז, תיקי היד מוכנים, אך לא הצליחו לזוז, לעקור את עצמם בכוחות עצמם כפי שנקבע באסיפת התושבים. עזרתי להם להתחיל לקום ולצעוד לכוון בית הכנסת. לאט לאט צעדו, משפחה אחרי משפחה, מחובקים, הורים וילדים, בוכים, לעיתים מזמזמים שיר, אחת מנגנת בחליל. ומשני צידי השביל, שורת חיילים, פניהם אטומות.

תמונה איומה זו שחזרה על עצמה פעמים אין ספור, כמו זו של ילדים בנווה-דקלים שנלקחו מזרועות הוריהם " בנחישות" והוכנסו לאוטובוס. המבטים המבועתים של הילדים באוטובוס, ההורים הנסחבים בכוח מול עיני הילדים, הצעקות, הבכי, הכעס, כל המראות האלה העלו רק אסוציאציה אחת במוחי. אין לנו שליטה על האסוציאציות שלנו (זה כל הרוח של הפסיכואנליזה). כשפרויד היה רואה רכבת היה חושב מייד על נסיעתו לרומא ולפירנצה. כשאנו מטיילים בגרמניה, בפולין, בצ"כיה ורואים רכבת , עולים זיכרונות השואה. זו אכן האסוציאציה, אין שליטה על כך. זה לא אומר בשום אופן שההתנתקות היא שואה, שחיילנו הם קלגסים נאצים. לא, בשום אופן לא. המודע, ההיגיון, הרגש, החוש ההיסטורי הכול מדבר נגד השוואה כזו. אבל האסוציאציה נכפית על נפשותינו" .

ד" ר הטב נולד בטוניס לפני 63 שנים. סיים בית ספר לרפואה בפריס ועלה לארץ בשנת 1969 עם אשתו ושתי בנותיו. כאן נולדו להם שני בנים ו-14 נכדים. היה פעיל בשעתו בוועד המנהל של " מימד" אך נטש לאחר שה ארגון פנה לפוליטיקה.

החבר של שרון

צפיתי השבוע בסרט " פרנהייט 11/9" , יותר משנה לאחר שיצא לאקרנים. טוב שכך. כי מבחינת ישראל הסרט הזה היום יותר אקטואלי מאשר בעת שראה אור.

במאי הסרט, מייקל מור, מטיח האשמות כבדות ביותר כלפי הנשיא בוש על התנהלותו לפני ואחרי התמוטטות מגדלי התאומים ועל שיקוליו ומניעיו במלחמת עיראק. במקרה הטוב יוצא הנשיא בוש על פי הסרט כאידיוט מושלם. במקרה הרע מדובר באדם ששיקוליו האסטרטגיים מושפעים מהאינטרסים שלו ושל משפחתו ומקורביו בתעשיית הנפט ותעשיית הנשק ובקשרים עם סעודיה.

העובדות שמביא מור מצמררות ומעוררות שאלות קשות:

· מדוע אישר הבית הלבן ל-24 מבני משפחת בין לאדן לעזוב את ארצות הברית ביומיים הראשונים לאחר הפיגוע בתאומים?

· מהי השותפות העסקית בין הנשיא ומקורביו לבין משפחת בן לאדן בתעשיית הנשק?

· מדוע הזמין הנשיא את השגריר הסעודי לארוחת ערב יומיים לאחר הפיגוע בתאומים. זאת, לאחר שידע כי 16 מבין 19 הטרוריסטים שביצוע את הפיגוע בתאומים הם סעודים?

· מה היה טיב הקשרים של הבית הלבן עם משטר הטאליבאן לפני הפיגוע?

· מדוע שלחו לאפגניסטאן פחות חיילים ממספר השוטרים במנהטן?

· איך זה שעד כה לא שמו יד על בין לאדן?

· מה הקשר בין המלחמה בעיראק לבין העוני המכה חלק גדול מן החברה האמריקנית?

ועוד שאלות רבות.

אילו הייתי רואה את הסרט בזמנו הייתי אומר שזה איננו סרט דוקומנטרי אלא סרט תעמולתי. שמייקל מור משרת את מתנגדי המלחמה בעיראק ומציג את סאדאם חוסיין כאילו היה

נשיא שוויצריה. הייתי גם מצביע על כך שמייקל מור הוא חלק מתנועה עולמית המתארת קונספירציה בין שליטת ההון הגדול, זיהום הסביבה, החור באוזון, העוני בעולם השלישי, והאימפריאליזם האמריקני. הואיל וכל החוגים הללו בדרך כלל גם באים למסקנה שישראל היא מדינה נאצית והפלשתינאים צודקים כשהם מפוצצים לנו אוטובוסים אני לא מתלהב כל כך מן המסרים הללו.

אך במקרה הנוכחי יש לנו אינטרס מובהק לבחון היטב את הסרט הזה ולברור מתוכו את משמעויותיו המתייחסות אלינו. כוונתי לכך ששרון בונה את כל האסטרטגיה ההרסנית שלו על קשריו עם בוש ועל מפת הדרכים. גם חסידיו המובהקים של ג"ורג" בוש אינם רואים בו מאור אינטלקטואלי ומדינאי בעל שעור קומה. ההתנהגות האישית שלו אחרי אסון התאומים ועכשיו אחרי אסון ההוריקאן מטילות צל כבד על מנהיגותו. מפת הדרכים נחשבת, גם בעיני חסידי השלום נוסח אוסלו או ג"נבה, כקטסטרופה.

עכשיו בא שרון ומניח את כל הקופה על הקלף הרעוע הזה ואנחנו נשלם את המחיר. חבל שאין איזה מייקל מור ישראלי שיעשה סרט כזה על אריאל שרון.

קטגוריות: אבטואנטישמיות, התנחלויות, שמאלנות | תגים: , , | 9 תגובות

אקדמות לקינות חורבן י' באב תשס"ה

תחושת האבל על חורבן גוש קטיף אינה באה לביטוי בתקשורת * היא מוצאת פורקן בערוצי האינטרנט, בהם מופצים שירים עממיים, מקאמות, עדויות וצילומים * מדגם מייצג שהיא תעודה להיסטוריונים ולכותבי קינות * " אנחנו מגש הכסף שעליו קיבל שרון את הזיכוי" כותב חייל שהשתף בעקירה

עם ישראל למוד חורבנות. לאחר כל חורבן כתב קינות – ממגילת "איכה" של ירמיהו ועד " רחובות הנהר" לאורי צבי. בין לבין רבו החורבנות ונתרבו הקינות. גדולי המשוררים והפייטנים הנציחו את האסונות שפקדו את העם: חורבן הקהילות במסעי הצלב בעדות אשכנז; טבח קהילות ישראל בספרד, בבל, פרס ותימן; שריפת התלמוד בפאריס. ומעל לכל הקינות הקבועות הנפתחות במילה " ציון" – החל ברבי אליעזר הקליר, דרך יהודה הלוי (" ציון הלוא תשאלי" ) ועד משוררי ימינו (" ציון תמתי" לדולינסקי).

אורי צבי גרינברג [ויקישיתוף]

אורי צבי, גדול מקונני דורנו, ניבא את השואה שנים לפני שהתחוללה. דברים שכתב בשנות השלושים כאילו נכתבו בימינו אלה:

" קינה היא ולא קוננוה מקונני הדורות

על גניוס הכסל אצלנו

על חללי חרב ועל שפוני בורות

בכו הבוכים בקרבנו"

נתמעטו הדורות ואין עוד אורי צבי. ורוב סופרי ומשוררי הדור הזה נוהגים כסנבלטים. אבל יבוא יום ויקום הפייטן שיוסיף את קינת חורבן גוש קטיף לאוצר הקינות היהודי. לאותו משורר אלמוני מוגש צרור תעודות. אלה הם קטעי מכתבים, מסרי אינטרנט, שירים ומקאמות עממיות. אין בהם פיוט, אך יש בהם אמת פנימית שתשרת את ההיסטוריון ואת המקונן של העתיד.

מכתב מידיד נפש

לידידי כאח לי ורעי אשר כנפשי,

דבריך הנרגשים והמרגשים קרעו את לבי, ופוצצו את הקורים הדקים של הבועה שניסיתי לטוות סביבי, כדי שלא לצאת לגמרי מהדעת או לדפוק בקירות מרוב תסכול. זמן מה גם לא ידעתי מה לענות, ולכן דממו שפתי, אבל הנה המסך עוד לא ירד עד גמירא, ואנו נמצאים שוב (יום ו' 6/9 בצוהריים) בקלחת הסוריאליסטית של הריסת בתי הכנסת בישראל.

המחזה המביש של גדולי הרבנים בישראל המתחננים על נפשם ונפש קודשי ישראל וכורעים על ברכיהם בפני שר הביטחון היהודי, כדי שצה" ל לא יהרוס במו ידיו בתי כנסת, רק ממחישה את המדמנה שירדנו אליה (ואולי עוד לא הגענו לתחתיתה). ומערכת המשפט קובעת שאין כאן " הלכה חדשה" (הופעת " הלכה" בצירוף זה מצמררת), כאילו שהריסת בתי כנסת על ידי יהודים היא עניין שבשגרה. ואיני מזכיר כאן את התקשורת שלא לטמא את המקלדת.

והעולה על כולנה אותו שר בן בליעל שנזעק מכך ששר הביטחון התרצה לעכב את ההריסה ביומיים עד שיתקיים דיון נוסף בממשלה. הוא פנה מייד לראש הממשלה שלא להיעתר לכך ולא לקיים דיון, אלא להרוס, להרוס מיד, אבל מיד. כדי שלא יישאר זכר וזיכרון לנוכחות יהודית כלשהי, במקום שהייתה בו התיישבות יהודית חזקה ומתועדת משך למעלה מאלף שנים. עם רבנים רבים ובתי דין ידועים. קהילה שגם זרעה ונטעה ושתלה והייתה מתלבטת בחיוב תרומות ומעשרות מהתבואה שהיא הפיקה מאדמת המקום. אפילו היטלר ימח שמו – ואתו כל צוררי ישראל בכל הדורות – לא העלה על דעתו שתהיה לו שעת נחת שכזו. שהרי כדי לשרוף את בתי הכנסת באותו ליל בדולח היה צריך להשקיע הרבה תכנון ועמל. עמל שאף לא צלח לחלוטין עד הסוף, כפי שהוא יצלח לכאורה כאן.

 

בית כנסת עולה באש בגוש קטיף

ואגיד לך את אשר לדעתי עומד מאחורי טירופו של השמאל לפעול במרץ ובריצת אמוק לביצועו של הרס זה. לטענתם, הרי זה כדי שלא לראות את בתי הכנסת מתחללים. אלא שאלה טענות שקר, כזב ותרמית. שהרי חילול בתי הכנסת אכפת להם כקליפת השום. הגיון לבם הפנימי והאמיתי הוא שמצד אחד אין הם רוצים להשאיר שום זכר ושארית לשהות יהודית כלשהי במקום זה, כדי שלא תהיה ולו תקווה אוטופית שפעם אולי יתיישבו שוב יהודים שם. ומצד שני, אין הם רוצים שהעולם – ואנחנו אתו – יראה (כאשר יהיה וגם יהיה חילול נורא ) אלו יצורי שאול מטורפים אמורים להיות " הפרטנרים שלנו לשלום" , שלום הדמים הזה.

אין לי להוסיף, חוץ מאשר לתמוך בכל כוחי בקריאתך למצוא את הדרך (החוקית, החוקית, לפי כללי המשחק שלהם) להשתלט סוף סוף על המדינה ולהחזירה לידי העם היהודי, ועל מערכות השלטון שבה, כדי להתחיל במלאכה האינסופית של ניקויה מזוהמתה בחברה, בחינוך, במשפט, בתקשורת, ובעצם בכל פינה שרק נפנה אליה.

סוף למילים לעת עתה. ונשוב אל שקנו ואל תעניתנו.

(פרופסור יעקב שוויקה, מכתב אישי)

לכל המטיפים היושבים בשער

לכל המטיפים היושבים בשער
בין אספרסו קצר וסושי ארוך
שפתאום גילו את " בנינו"
" חיילינו" ," מולדתנו"
שבעבר ביטויים אלה
עוררו בהם קבס
ואף הוציאו להם את החשק
לסיים את קציפת הפסיפלורה

לאלה שיש להם מונופול על השואה
שרצו להעניק את פרס ישראל
לפרופסור שכינה את " חיילינו" יודונאצים

שמראות של זקנה פלסטינאיתמחטטת בהריסות ביתה

מזכירות להם את השואה
והתנהגות החיילים במחסומים
היא ממש,אבל ממש, כמו חיילי האס.אס
ולפתע פתאום רגש
פטריוטיות עז מציף את קרביהם
לשמע " הצווחנים" המעיזים
לקרוא ל" חיילינו" בכינויי גנאי
ללא אישור משולמית אלוני

לאלה שהצבא הפריע להם
להגשים את עצמם
וההשתמטות היא " אידיאולוגיה" עבורם

שיודעים שבשדרת הפיקוד בצה" ל
ביחידות החי" ר ובסיירות המובחרות
ובקרב " חיילינו" הנופלים הי" ד
ישנו אחוז נכבד לנוער " הלא מחונך" ההוא

שבני ישיבות ההסדר

משרתים ביחידות קרביות
ולא כמוהם – משתמטים או
אחראים על הממטרה בבסיס

שבנות השירות הלאומי משרתות
בבתי חולים, במוסדות חינוך
במוסדות סעד וקליטת עליה

לאלה שלא זעקו מרה
על מעצר קטינות בנות 14
עד תום ההליכים
בעוד רוצחים אנסים וגנבים

מכי נשים וילדים
מסתובבים ברחובות העיר
לאלה שרוממות הדמוקרטיה בגרונם
פלורליזם וחופש דיבור נר לרגליהם
אך שתקו כשמנעו ממפגינים
את זכות היסוד הדמוקרטית – הפגנה
ושעצרו אוטובוסים בדרך להפגנה
שכל שוטר זוטר חוקק
חוקים אד-הוק על דעת עצמו

שבית המשפט העליון שתק לנוכח
מעשים חסרי תקדים אלה

ואף נתן להם יד, כאילו אין מחר

לאלה המשתאים על ההורים
שנותנים לילדיהם הלא מחונכים להפגין
להביע מחאה ואף ר"ל לחסום כבישים
בעוד ילדותיהם המחונכות
מסתובבות חצי ערומות בחוצות העיר
חוזרות בשעות הבוקר המוקדמות
לאחר בילוי לילי, הלומות אלכוהול

שבניהם מסתובבים עם סכינים
ודוקרים ורוצחים כלאחר יד
ילדים ללא ערכים, ללא דרך
אך העיקר- הם לא ישתתפו בהפגנות
אלא אם מדובר על הורדת טלנובלה
מלוח השידורים

לאלה שיודעים להכפיש ציבור שלם

בלהט דמגוגי ושנאה יוקדת בעיניהם
שמגלים " הבנה" (אך לא הצדקה)

לפעולות הטרור הנפשעות של הפלסטינים
שדוק של דמעות מציף את עיניהם
למראה כלב עזוב

שליבם נכמר לשמוע על רעב באפריקה
או שסניף הקפה שלהם נסגר
אך לא יכלו להמתין קמעה
עד שיבשו דמעותיהם של המגורשים
עד שימצאו מקום חדש להניח בו את רגליהם
והיו חייבים, אבל ממש חייבים
לנקר את גופם כעדת עורבים

מה אומר לכם מטיפים קשקשנים
צדקנים צייקנים וצקצקנים
שיודעים לטפוח על חזם של אחרים

יש לכם שנאה והיא לא תנצח

ת ת ב י ש ו
(טקסט המופץ מזה זמן באינטרנט. המחבר אלמוני)

 

הפגנה בכיכר מלכי ישראל נגד ההתנתקות (צילום: זאב גלילי)

לפקודה תמיד אנחנו

אנחנו מצייתים לכל פקודה
נתלוש מאמא ילד וגם ילדה
היא תבכה ותצעק

לא נפסיק גם אם תזעק
ניקח קלשון וגם את
נחפור ונוציא גוויות מהארון
אנחנו הצבא הפרטי של שרון

נשבור הדלת בבתי יתומים
ילדי חטואל בשמיים בוכים
לפינוי הם כבר לא מפריעים
נבדוק שאין אף אחד במטבח
נתלוש את תמונת האם שנרצחה
אל חדר המיטות נפרוץ בלי בושה
נמלא פקודה לגרור גם קשישה
ויאללא החוצה, ביד אותה נאחז
אנחנו מצייתים לפקודות של מופז

לחדריכם הפרטיים ניכנס מהחלון
על הפקודה חתום עמרי שרון
אין לנו לב ואין רחמים
מופז ציווה ואנחנו מקיימים

אלפי פגזים נפלו, אתם על הקרשים
זורקים אתכם, מה אתם, חרשים
אוסף של דוסים, אתם הרי לא אנשים
בפקודה תגלו מי גיבור על חלשים
הנה עכשיו את הוילון אנו תולשים
מוציאים מהסלון רהיטים כמו חדשים
ביד אחת תינוקת, ביד שנייה פטישים
מה את בוכה? זה אותנו לא מרשים
כי אנחנו צייתנים, בלי לב, בלי נשמה
נקבל ממופז צל" ש על דביקות במטרה

כן, אנחנו מבטיחים לציית לכל צו
ילדה נכה נגרור בפרוטזה עכשיו
מילה של מופז, בשבילנו היא פקודה
נגרור אב שכול בלי שמץ סלידה
ואחר כך נחזור עם עיטור הגבורה
כי הצלחנו לזרוק מהבית נערה
אנחנו מגש הכסף

שעליו קיבל שרון את הזיכוי

( מאת קצין אלמוני בצה" ל)

 

ילדי נוה דקלים המפונים  (צילום: זאב גלילי)

אשת הרב נכבלה לעיני ילדתה הבוכה

" אתמול הרבנית שלי הייתה כהרגלה במחסום. שוטר אלים דחף אותה והיא צעקה "אל תדחוף, תבקש שנזוז". אמר לה השוטר: את עצורה. הלכה אשתי אחרי השוטר עם הילדה הקטנה שלנו. ולעיני הילדה הבוכה שמו על ידי אשתי אזיקים לבל תברח להם.
בנקודת המשטרה הגיע השוטר האלים ומסר עדות שהוא ראה כאילו מכונית מתקרבת וחשש לחיי אשתי על כן הציל את חייה בדחיפה. לראיה הביאו שוטר שלא היה במקום למסור עדות" .

(מתוך עדותו של הרב יוסף אל נקווה, רבה של נווה דקלים החרבה).

" יש מפקד אחד שמעל דן חלוץ"

סמל אליאב פרידמן, מ" כ בקורס מכ" ים, הודיע למפקדיו שלא ייקח חלק בגירוש והודח מתפקידו. בשיחת פרידה מחייליו הבהיר להם את עמדתו שניסח לאחר מכן במכתב שאלה עיקריו:

" הגיע עכשיו רגע האמת, הרגע שבו אני מכריז: אני לא אבצע שום פעילות שמכוונת נגד יהודים. אני לא אשתתף בשום משימה שנוגדת את הערכים שלי ואת האמונות שלי. שום פקודה שסותרת את המצפון שלי.

" הייתי בכל ההכנה המנטאלית. עברתי את כל השיעורים, שמעתי את כל הסדרות, ראיתי את כל הסרטים, השתתפתי בכל הדיונים, סימלצתי את כל הסיטואציות האפשריות, ונשארתי בשלי. אני לא מתבייש להגיד את זה, אני אפילו די גאה בזה.

" נכון, חייל צריך להיות ממושמע, ולקבל את הדרגים שמעליו, ויעידו כל המפקדים שמעולם לא הייתה לי שום בעיה עם משמעת.

" אבל יש מפקד אחד בעולם שנמצא מעל דן חלוץ, ואפילו מעל הדרגים המדיניים, שמבחינתי הוא הסמכות העליונה והוא המילה האחרונה. אין עוד מלבדו.

" אפשר לקרוא לו בכל שם שרוצים. אתי הוא נפגש דרך הרבנים שלי או דרך המצפון שלי. כן, כן, המצפון, הנשמה, היא הבת קול שדרכה הוא משדר אליי את רצונו ופקודותיו. להם אני נשמע, להם אני כפוף ואותם אני מבצע.

" השבוע כשעמדתי עם החיילים מצד אחד של הגדר ומצד שני נמצאו כל האנשים שאני שותף לדרכם ולאמונתם – פתאום התבהרה התמונה האמיתית: אני שייך לצד השני של הגדר. נקודה. השקפתם – השקפתי. אמונתם – אמונתי. דרכם – דרכי. אלוקיהם – אלוקיי. בלי שום ספק בכלל. אין כאן שני מחנות, ואין "אנחנו" ו"הם". כולנו עם אחד.

ניסו מכות 1

" אתם יודעים שאני מאוד מאוד אוהב, מכבד, מעריך ואפילו מעריץ כל אחד ואחד מכם. אתם יודעים גם שאני מוכן למסור את כל החיים שלי למענכם. אבל יותר מזה, הרבה יותר מזה, אני אוהב את ארץ ישראל ובמיוחד את גוש קטיף. אני אוהב את הדת, אני אוהב את התורה, אני אוהב את המצפון, ואני נשאר נאמן להם. אני לא אשתתף במשימות שאחריהן לא אוכל להסתכל בעצמי במראה ושלא אסלח לעצמי עליהן כל החיים. (ואני מוכן גם לשלם על זה).

אני לא סרבן, אני נאמן. אני לא מסרב, אני פשוט אוהב, כואב, דואב – את השבר שמתחולל בי ומתחולל בעם ישראל.

" לא ישר, חסר אחריות , מתעתע"

" …הוא מחובר לצרכיו, לרצונותיו למניעיו האנוכיים והולך איתם בכל מחיר. מאוד לא חשוב לו מה יגידו עליו או כיצד יראו אותו. הוא אדם מעשי, תקיף, כוחני, שתלטן. כלפי חוץ הוא יוצר רושם של "סמוך עלי", אך באופן פנימי יותר הוא אדם חסר אחריות לחלוטין ושיקוליו נובעים מצורך לקדם אינטרסים אישיים הקשורים לסיפוק צרכי האגו.

 

לא ישר. אריאל שרון. (ויקישיתוף)

" מדובר באדם מאוד לא ישר, מסוגל לתעתע בזולת על מנת להשיג את מטרותיו האישיות וכל האמצעים אצלו מקדשים את המטרה בכל דרך אפשרית. נושא המוסר והצדק הם חיצוניים…

" הוא מחובר לצרכיו באופן יוצא מן הכלל. בחייו הפרטיים הוא משיג כל מה שהוא רוצה במניפולאציות כאשר הוא מציג חזות של אדם הנוהג בדרך ישירה ועניינית…"

(מתוך חוות דעת על אריאל שרון של הגרפולוגית בתיה כהן קרויטורו, שהתבססה על פתק שכתב שרון לרבי מלובביץ". בעת ניתוח כתב היד לא ידעה את זהות הכותב. פורסם על ידי שאול שיף ב" הצופה" )

קטיף ללא גדיד

על הרס עשרים ואחד ישובים

פורחים זכים כבדולח

על גוש קטיף בטרם גדיד

על תל קטיפא שהיה לתל חורבות

על נצר חזני שלא נשארו בה נצרים

על מורג שעבר על גן אור וגני טל

לא עוד כפר ים ונווה דקלים

ציפור כנף ושליו לא יבואו עוד שם

שירת ים לא היתה בחורבן דוגית ואלי סיני

ואותו גורל היה גם לרפיח ים וניסנית

בני עצמון וכרם עצמונה לא הושארו אפילו בפאת שדה

כפר-דרום, שהצבא המצרי לא יכול לו נמחק ביום אחד

(יחזקאל צוקר בן דור תש"ח השתחרר מצה"ל בדרגת סגן אלוף, שרת בחי"ר ובשיריון, נושא אותות של כל מלחמות ישראל).

מושב קטיף לאחר החורבן (צילום: מיכאל יעקובסון ויקישיתוף)

מושב קטיף לאחר החורבן (צילום: מיכאל יעקובסון ויקישיתוף)

 

מְנַחֵם אָב — פַנְטַזְיָה

 בְּלֵיל מְנַחֵם-אָב, לֵיל קַיִץ,שָׁרָב,
יָשֵׁן מַחֲנֶה אֶת שְׁנָתוֹ.
סִיְּמוּ אִמּוּנִים, הַחֹם הָיָה רַב,
כָּל אֶחָד כְּבָר מַכִּיר תַּפְקִידוֹ.

וְאַחִים מְחַכִּים בְּבָתֵי יִשּׁוּבָם,
מְחַכִּים בִּתְפִלָּה חֲרִישִׁית.
נֵס אֶחָד כְּבָר הָיָה, בְּיִשּׁוּב אַדְמָתָם,
הֲיַגִּיעַ הַנֵּס בַּשֵּׁנִית?

וְהַנֵּס הַמְּיֻחָל – לֹא מוֹתוֹ שֶׁל אוֹיֵב
אוֹ גְאוּלָה מִמ"ט שְׁעָרִים.
"רַק עֲצוֹר נָא, הַשֵּׁם, אֶת סִבַּת הַכְּאֵב:
יְהוּדִים מְגָרְשִׁים יְהוּדִים."

וְקוֹלָהּ שֶׁל רָחֵל בַּשָּׁמַיִם בָּקַע,
קוֹל נְהִי וּבְכִי תַמְרוּרִים.
רָחֵל אֶת בָּנֶיהָ כְמוֹ אָז מְבַכָּה,
מְבַכָּה שְׁנֵי מַחֲנוֹת הַבָּנִים.

"שָׁכְחוּ הַבָּנִים אֵיךְ מָכְרוּ אֲחִיהֶם,
לֹא זוֹכְרִים עַבְדוּתָם לַמִּצְרִים.
לוּ זָכְרוּ, זֶה הָרֶגַע פָּתְחוּ אֶת פִּיהֶם
וְסֵרְבוּ שׁוּב לִבְגֹד בְּאַחִים."

 וְהוֹפִיעָה פָנִים אָז מִרְיָם הַנְּבִיאָה,
שׁוֹמַרְתּוֹ שֶׁל משֶׁה מֵרָחוֹק:
"גַּם הַיּוֹם אֶתְיַצֵּב מוּל שַׁלִּיט כִּלְבִיאָה
וְאוֹמַר: לֹא אַתָּה הוּא הַחֹק!

"כִּי בְבוֹא יוֹם פְּקוּדָה עוֹד יֹאמַר לְךָ אֵל:
'לֹא לָזֹאת לַמְּלוּכָה פֹה הִגַּעְתָּ,
לְגָרֵשׁ יְהוּדִים מֵאַדְמַת יִשׂרָאֵל
וּלְדַרְדֵּר אֶת הָעָם מַטָּה, מַטָּה.'

"אָז אֶשְׁמֹר גַּם עַתָּה, וְלֹא רַק מִמֶּרְחָק,
פֶּן יָרִים מִי מֵהֶם יַד עַל רֵעַ,
כִּי לִבְנֵי דוֹר עָתִיד שֶׁל הָעָם הַנִּשְׁחָק
לֹא אֶתֵּן עָוֶל זֶה לְבַצֵּעַ!"

וְהַמֶּלֶךְ שָׁאוּל, כְּשֶׁשָּׁמַע הַמְּזִמָּה
בִּפְלִיאָה סָח: "רִבּוֹן עוֹלָמִים!
קִבְּלוּ מְלוּכָה, עַצְמָאִית, מַקְסִימָה
וְאִבְּדוּהָ בִגְלַל חֲמוֹרִים.

"לוּ הֵבִינוּ דָבָר, לוּ זָכְרוּ נִשְׁכָּחוֹת
לֹא יָכְלוּ לְשַׁתֵּף פְּעוּלָה.
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שְׁלַח לָהֶם זִכְרוֹנוֹת
לְשָׁמְרָם עוֹד כְּעַם סְגֻלָּה."

וְאִשֵּׁר אַלְתֶּרְמַן דִּבְרֵי מֶלֶךְ נִפְעָם:
"אָכֵן, בַּזְּכִירָה יֶשְׁנוֹ סֶדֶק.
כְּבָר הִכְהָה הַשָׂטָן אֶת מוֹחוֹ שֶׁל הָעָם
וְשָׁכַח מַה מּוּסָר וּמַה צֶּדֶק!

 "וְשָׁכַח כִּי גֵרְשׁוּנוּ מִכָּל הָעוֹלָם,
אַךְ לָנוּ פֹה אֶרֶץ וָאֵם!
מֵחֲפִירוֹת חַיָּיו הֵן לֹא יִסּוֹג עַם!
לַמְּגָרֵשׁ – יוֹם נָקָם וְשִׁלֵּם!"

כָּךְ אָמְרוּ הָאָבוֹת וְאָמְרוּ אִמָּהוֹת
מִכָּל דּוֹר, מִכָּל עֵת, עַד הֲלוֹם.
וְנָשְׁקוּ לַנָּמִים, חַיָּלִים, חַיָּלוֹת,
וְלָחֲשׁוּ נִשְׁכָּחוֹת בַּחֲלוֹם…

בְּבֹקֶר יוֹם קַיִץ, יוֹם חֹם וְשָׁרָב,
הִתְעוֹרֵר מַחֲנֶה לַמִּבְצָע.
אַף חַיָּל לֹא דִבֵּר, לֹא שָׁרַק וְלֹא רַב,
אַף אֶחָד שָׁם אֶת פִּיו לֹא פָצָה.

בְּבָתֵּי הַיִּשּׁוּב שָׂרַר שֶׁקֶט נָחוּשׁ,
רָק פָּעוֹט, פֹּה וְשָׁם, קָרָא: "אִמָּא."
הַחֻלְיוֹת נִתְפָּרְשׂוּ; הַקְּרָב כְּבָר נָטוּשׁ
וְהִנֵּה הַפְּקוּדָה: "קָדִימָה!"

כְּאֶחָד הִתְקַדְּמוּ חַיָּלוֹת, חַיָּלִים
וְשׁוֹטְרִים וְשׁוֹטְרוֹת נָעוּ פְנִימָה…
וּפָרְצוּ – וְעָמְדוּ מוּל שְׁתִיקַת הָאַחִים
(רָק פָּעוֹט פּה וְשָׁם יִבֵּב: "אִמָּא…")

וְעָמְדוּ הַפּוֹרְצִים, לְלֹא זִיַע אוֹ קוֹל,
מַבִּיטִים נִיכְחָם כְּמוֹ לִזְכֹּר…
כְּנוֹשְׂאִים עַל שִׁכְמָם אֶת כָּל כֹּבֶד הָעוֹל
שֶׁל בְּרֵירַת: "הִתְקַדֵּם" אוֹ "עֲצוֹר"?

 

וְאוֹתָן הַדְּמוּיוֹת, שֶׁל אָבוֹת וְאִמּוֹת,
לָחֲשׁוּ לָעוֹמְדִים אֵין-אוֹנִים:
"לֹא יְהֵא כָאן הַיּוֹם, לֹא יְהֵא כָל עִמּוּת,
רַק נָשִׁיב לֵב בָּנִים עַל בָּנִים."

אָז יָשְׁבוּ שָׁם יַחְדָּיו, צְעִירִים וְסָבִים,
נִשְׁכְּחוּ כָל דִּבְרֵי הָאִוֶּלֶת…
וְרוּחוֹת קַלִּילוֹת אָז יָצְאוּ מֵעָבִים
וְסָגְרוּ בְחִיּוּךְ אֶת הַדֶּלֶת.

מאת נילי שריון
תמוז תשס"ה       

 




קטגוריות: התנחלויות, התנתקות, תולדות המדינה | 3 תגובות

דם על הידיים

מערכת הביטחון מגלה יצירתיות מעוררת התפעלות. לקראת השיחרור הנוסף של רוצחים פלסטינים המציאו מונח חדש: דם בהיר. כלומר יש להבחין בין רוצחים שעל ידיהם דם אדום לבין רוצחים שעל ידיהם דם בהיר בלבד. עם אלה נמנים מחבלים שרק פצעו יהודים, או שכבר יושבים שנים רבות בכלא ועוד מבחנים דומים.

אם כבר אז למה לא להרחיב את הקריטריונים של דם על הידיים?

למשל:

דם ורדרד, דם נקי, דם הלב, דם קר, דם יזע ודמעות,דם מורתח, ברית דמים, גאולת דם, דם הנפש, דם נקי, לחץ דם, , מנת דם, סוגי דם, קשרי דם, שטף דם, שקיעת דם.

כל אחד מן המושגים האלה יכול לשמש עילה לשיחרור רוצחים. למשל אם האסיר סובל מיתר לחץ דם, או שקיעת דם גרועה יש לשחררו כדי שלא תיפגע חלילה בריאותו. אפשר גם לסווג את הרוצחים לפי סוג הדם של הנרצחים. בכל זאת יש הבדל אם הנרצח היה בעל סוג דם O שהוא סוג דם נדיר או  -Oשהוא נדיר עוד יותר לבין אם היה לנרצח סתם סוג דם נפוץ כמו Aאו Bיש גם להבחין בין רוצח של חייל, שדמו מותר, ואז סעיף השחרור ייקרא "דם המכבים", לבין מי שרצח אזרח שהוא "חף מפשע". יש להבחין בין רוצח שרצח בדם קר או רצח בדם לבו. אפשר גם להבחין בין מי שרצח כנקמת דם על פגיעה בבן משפחתו שיש לו אליו קשר דם לבין מי שרצח סתם יהודי.

ועדה מיוחדת תסווג את הרוצחים ואת הנרצחים ואט אט ישוחררו כולם.

ועל כך כבר אמר הנביא "ידיכם דמים מלאו" (ישעיהו א-15 ).

הדם על ידי ליידי מקבת

איך מסירים כתמי "דם על הידים"?
זאת אפשר אולי ללמוד מהמחזאי ויליאם שייקספיר.

הדרכה מפורטת ולקחים אפשר למצוא במחזה "מקבת" , בו זוג הרוצחים: מקבת וליידי מקבת עומדים מול הדם. בתחילה זה נראה ענין קל. מקבת מתחבט בייסוריו על הרצח ושנתו נודדת. ליידי מקבת מרגיעה אותו ואומרת:

" לך, קח קצת מים

ושטוף רבב עדות זו מידך"

 

אך מקבת איננו נרגע. מבוהל מכל רעש קטן הוא אומר לאשתו:

" ידים אלו מהן?…

כל מי האוקיאנוס של פוסידון

כלום די בהם למחות דם זה כליל

מעל ידי? לא…"

ליידי מקבת עדיין רגועה. גם לה דם על הידיים אך היא מעידה על עצמה כי ליבה צח להפליא וחוזרת על הצעתה הראשונה

" קצת מים ינקונו מהכל

הרי זה כל כך קל…"

 כל זה במערכה השניה.

 " צא כתם רע, צא כבר אני אומרת". ליידי מקבת עם דם על הידיים  איור בתוכניה להצגה לונדונית …

" צא כתם רע, צא כבר אני אומרת". ליידי מקבת עם דם על הידיים איור בתוכניה להצגה לונדונית …

 אך במערכה החמישית מגלה ליידי מקבת שזה לא כל כך פשוט. היא משפשפשת את ידיה במים והדם אינו יורד.

 " צא כתם רע, צא כבר אני אומרת…

מה אתכן ידים לעולם לא תהיינה נקיות?…

ריח דם כל הזמן: כל בשמי ערב לא יצליחו לבשם את היד הקטנה הזאת" .

הטקסטים בתרגום מאיר ויזלטיר.

ראה "פידיון שבויים לא בכל מחיר"

 

 
 

קטגוריות: טרור, מערכת הביטחון, פידיון שבויים, תיאטרון | תגים: , | 2 תגובות

לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית

חשבון נפש ראשון בעקבות ההתנתקות

פשע חורבן גוש קטיף עשוי להפוך לנקודת זינוק * למאבק בממשלת הזדון, כמו מאבק הישוב המאורגן בספר הלבן הבריטי * למאבק על דמותה של המדינה וערכיה * למאבק על עתידו של העם היהודי בטיפוח המשפחה, בהעמקת החינוך ובערבות הדדית * למאבק על הוצאת השלטון מידי האליטות המושחתות

עדיין מתאבכים ענני האבק מעל הריסות גוש קטיף הגווע. העיניים עדיין אדומות מבכי ונאד הדמעות טרם יבש. והלב קרוע ושותת דם באין נחמה.

ובתקשורת כבר עברו לסדר היום ועוסקים ב"כוכב נולד" ובטלנובלה חדשה ובמאבק בין ביבי לשרון. וספסרי הנדל"ן הלאומי כבר רוקדים על הדם ומנהלים סחר מכר פוליטי. ויש תמימים המשלים עצמם כי הנה יבוא המהפך הפוליטי המיוחל. ויש המציעים התכנסות בתוך עצמנו והתנערות מן המדינה. ויש המתאווים למצוא ניחומים בחיק החמים של עולם התורה החרדי, מנותקים מהבלי העולם הזה, ממצוקותיו ומתביעותיו. ובינתיים המועקה כבדה, ותולעת הספק מכרסמת והייאוש מרעיל את הנשמה ומחלחל לעורקי הדם.

מצב נפשי זה, שהכותב שותף לו כמו רבים אחרים, אינו יועץ טוב לשיקול דעת מפוכח. לחיפושי דרך, להסקת מסקנות. אך איננו פטורים מניסיון כזה גם בימים השחורים הללו.

עובדות היסוד

  • · בחירות לא ישנו את המצב. יעלה ביבי, יחזור שרון, ינצח פרס, ימריא ליברמן. שום דבר לא ישתנה.
  • · המשחק הפוליטי מכור מראש. רשימת המועמדים נקבעת במרכזים מושחתים.
  • · לבוחרים אין השפעה לא על מדיניות החוץ והביטחון, לא על סדרי העדיפויות הלאומיים.
  • · הרוב המכריע של העם " ימני" בהשקפתו המדינית, יהודי בתחושתו הפנימית. אין לכך שום ביטוי במערכות הכוח המנהלות את המדינה.
  • · ישראל אינה מדינה דמוקרטית ומעולם לא הייתה. אם דמוקרטיה פרושה ממשל המייצג את רצון העם ואת ערכיו.

הרקע ההיסטורי

  • · דמות הממשל בישראל עוצבה בימי הבראשית על ידי אנשי העלייה השנייה, בראשית המאה העשרים.
  • · אף שהיו מיעוט קטן באוכלוסייה ההולכת וגדלה של פלשתינא הצליחו להשתלט על הישוב בלהט המהפכני שלהם, בנחישותם, בכוח הארגוני שלהם.
  • · דוד בן גוריון: " כשלפנינו עומדת מצד אחד פורמולה דמוקרטית ומצד שני ענייני החיים של המון העובדים, אנו מבקרים את העניינים הריאליים" .
  • · כשהוקמה מפא" י בראשית שנות השלושים הגיע מספר חבריה ל-5000 אך היא שלטה כבר אז על ישוב שמנה למעלה מ-300 אלף נפש.

· היא נתפסה (בצדק) כחוד החנית של מפעל הבנייה הציוני וההגשמה החלוצית. היא הקימה את הישובים שקבעו את גבולות המדינה שבדרך ואת המנגנונים לניהולה.

· כוחה נבע משליטתה על מוקדי הכוח: הקרנות הציוניות, מפעלים כלכליים, וההסתדרות שסיפקה מערכות בריאות סעד ושיכון. הכוח החמוש של הישוב, " ההגנה" , היה תחת מרותה.

והרי יש מדינה

  • · אותן השיטות שאפשרו את שלטון המיעוט האליטיסטי של טרום מדינה פעלו גם לאחר הקמתה.
  • · כל עמדות הכוח היו בידיה: המשק ההסתדרותי, לשכות העבודה, קופת חולים, קופות הפנסיה, מפעלי ההסתדרות, הקיבוצים, וגם צה" ל.
  • · הקיבוצים, האצולה הלוחמת, לא היוו מעולם יותר מ-3 אחוזים מן האוכלוסייה. אך חבריהם תפסו את רוב עמדות הכוח במדינה: קציני צבא, חברי כנסת, שרים, ראשי מינהל בממשלה ובמוסדות הלאומיים, שליחים לחוץ לארץ ועוד.
  • · כוח יוצר כוח ומושך כוח. אל האצולה נמשכו כל מי שרצה להתקדם בחיים: אנשי אקדמיה, מקצועות חופשיים, עיתונאים, סופרים ומשוררים.

שלטונה של מפא" י נמשך עד למהפך ב-1977.

שני מהפכים

  • · כוחה האלקטוראלי של מפא" י נבע מהצבעה של המון אפור, המצביע תמיד בעד הסדר הקיים שהוא תלוי בו. מפא" י השכילה ליצור תחושה של בטחון אישי, בטחון כלכלי וביטחון מדיני.
  • · מלחמת יום הכיפורים ערערה את אמון הציבור ביכולת שלטון מפא" י לשמור על הסדר הקיים והוליכה למהפך שהעלה את בגין לשלטון. רק אז נתגלה כי למהפכה הפוליטית קדמה מהפכה אחרת.
  • · זו היתה מהפכת האוליגרכיות, שהסמל הבולט שלה הוא אשר ידלין.

מהפכת ידלין

אשר ידלין היה בן למשפחת אצולה שבפסגת מפא"י, קשור בקשרי משפחה עם מפקד ההגנה אליהו גולומב ועם מי שהיה שר החוץ משה שרת. הגיע לתפקיד מנכ" ל קופת חולים. כשממשלת רבין הראשונה החליטה בספטמבר 1976 למנותו לנגיד בנק ישראל התעורר חשד כי קיבל שוחד. היועץ המשפטי לממשלה דאז, אהרון ברק, פתח בחקירה נגדו, העמידו לדין והוא נדון לחמש שנות מאסר. בספרו          " עדות" כתב ידלין: (חבריי)" בגדו בי והפקירו אותי כטרף קל לציבור ולמערכת המשטרתית והמשפטית"

ידלין לא הבין שחבריו לא בגדו בו אלא שקצרה ידם מלהושיעו. בשנים שחלפו מאז הגיעה מפא" י לפסגת כוחה היא הלכה והתפרקה מנכסיה. תחילה הנכסים האידיאולוגיים ולאחר מכן הנכסים החומריים. המפעלים הכלכליים וקופת חולים פשטו את הרגל, הקיבוצים התרוקנו מיושביהם, קופות הגמל נבזזו, ההסתדרות איבדה מכוחה. מוקדי הכוח עברו לגופים שאינם תלויים כלל בשלטון ורובם אינם מונעים על ידי שום אידיאולוגיה, פרט לתאווה לשמור על כוחם. כשבגין קיבל את השלטון הוא גילה שהוא אינו שליט יחיד במדינה וזה מסביר הרבה מה שקרה מאז ועד חורבן גוש קטיף.

ומה עכשיו?

התשובה נמצאת בשירה המנחם של נעמי שמר:

"לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית.
לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב.
לשיר אותו בכוח, לשיר אותו בכאב.
לשמוע חלילים ברוח החופשית
ולהתחיל מבראשית".

כנראה שהגיע הזמן להתחיל מבראשית. להתחיל במאבק נגד ממשלת הזדון, כמו שנאבק "הישוב המאורגן" בספר הלבן הבריטי. למאבק על דמותה של המדינה וערכיה. למאבק על עתידו של העם היהודי בטיפוח המשפחה ברוכת הילדים, בהעמקת החינוך ובערבות הדדית. מאבק להוצאת השלטון מידי האליטות המושחתות והעברתו לידי העם. למאבק הזה דרוש קומץ חלוצים אבל יהיו שותפים לו כל מי שחרד לעתיד העם ולדמותו: כיפות סרוגות, חרדים, יוצאי מדינות ערב, יוצאי ברית המועצות לשעבר, חילונים לאומיים והעם היהודי בתפוצות.

=======================================================================

כך תיכנתו את חיילי העקירה

רפאל פרידמן, לוחם שיריון ואיש חינוך ממעלה אדומים, כתב לרמטכ"ל, רב אלוף דן חלוץ, מכתב בו הוא מבקש לשחרר אותו משרות מילואים. להלן עיקרי המכתב:

" כלוחם ותיק בשירות מילואים, הממלא בקפידה אחר כל צו קריאה. כחייל שנענה תמיד באהבה וברצון, גם לקריאה חברית מצד מפקדים לתת כתף למשימות חריגות. כמי שלא החסיר אף יום מילואים אחד – אני רואה לנכון להודיע לך שאין לי עוד אמון במערכת הצבאית. האמון בערכיותו, במוסריותו ובחוסנו של הצבא, ומעל הכל בהיותו נקי מכל פוליטיקה, התרסק לרסיסים.

" מה שהביא אותי למסקנה גורלית זו הוא המידע שהגיע אלי על מה שהתרחש במחנות האימונים לקראת העקירה שכונתה "פינוי הישובים".

" אדוני הרמטכ"ל. ציבור הלוחמים זכאי לקבל הסבר, אמיתי וממצה, על מה שהתרחש במחנות אלה. לפי מידע מהימן שהגיע אלי עברו חיילי צה" ל, נערים צעירים, שטיפות מוח נמרצת שנעשו בידי אנשי מקצוע. שטיפת מוח זו נועדה לעצב את עמדת הצעירים כלפי "המתנחלים". על היותם כאילו בעלי אמונה עיוורת, המחזיקים ערכים אוטופיים. על שהם מגלים כאילו בדלנות שבטית וקנאות עיוורת. על שעמדותיהם מכרסמות עד היסוד במעמדו של הצבא.

שכתוב ההיסטוריה

" הגיעו אלי עדויות אמינות כי ההסבר שניתן לחיילים להצדקת "המשימה הלאומית" התבסס על פרקים מרכזיים במשנת השמאל הפוליטי. לפי משנה זו ההתיישבות מעבר ל"קו-הירוק" איננה עומדת במבחן המציאות, לא מעשית, לא ערכית, לא יהודית, לא מוסרית ולא דמוגרפית.

" מן הידיעות שהתקבלו מכלי ראשון, מתברר שההדרכה כללה בין השאר שכתוב של ההיסטוריה הישראלית, באמצעות מצגות מולטימדיה שהופקו על ידי גורמים שמחוץ לצבא. דובר שם על "חילופי אש הדדיים" שהיו כאילו בפרשת אלטלנה. חזרו שם על העלילה שמפגיני הימין הם שהניפו תמונה של יצחק רבין ז" ל כשהוא לבוש במדי אס.אס. ועוד סילופים כהנה וכהנה.

" הכנה מנטאלית"

" עוד דווח ממחנות האימונים על "הכנה מנטאלית" שניתנה לחיילים הצעירים. הכנה זו כללה עיצוב התנהגותי והכוונת שפת הגוף. הכנה זו נדרשה הואיל ולמדריכים היה ברור כי מדובר במעשה לא מוסרי ולא אנושי. הפסיכולוגים עבדו אפוא על הקהיית ואיטום רגשות, כשהם פועלים מול החניכים "אחד לאחד".

החיילים פשוט תוכנתו איך לא לשמוע את זעקות המפונים. איך לא להקשיב למצוקתם. איך לבצע הנהוני חסד וחמלה עקרים. איך לבצע העמדות פנים מעושות. לימדו אותם אפילו איך "לבצע" בכיות מתוזמנות, לפי פקודה. היו לכך השלכות מעשיות בביצועים עצמם. חיילות בוכיות שבו למשימותיהם במשנה מרץ, בחלוף דקות בודדות בלבד.

אבל לפי עדויות מן השטח האימון הזה לא תמיד עלה יפה. חיילים וחיילות בכו בכי תמרורים אמיתי, לא לפי פקודה מגבוה אלא לפי הרגשת הלב.

נחישות בלי רגישות

" יש עוד הרבה דיווחים מהשטח, המטילים צל כבד על מוסריותו, אנושיותו ורגישותו, של צבא העם. צבא שהיה מושא האהבה של כולנו. במיוחד נחלת החיילים הפשוטים, שמעולם לא ראו בצבא מקפצת קריירה, המגלמת כוח, מעמד וכבוד.

" אדוני הרמטכ" ל. חורבן גוש קטיף הוא משימתך הראשונה בתפקידך החדש. זוהי "מלחמת ששת הימים" שלך. אתה ההוגה היוזם והמתכנן של המלחמה שהופנתה כלפי אזרחים יהודים, נשים וילדים. האם שאלת עצמך מה עשתה המלחמה הזו לדור הצעיר של החיילים, האם הצגת בפני הדרג המדיני את השאלה אם צה" ל הוא שצריך לבצע את המשימה הזו?

" כל עוד שאלות מאיימות אלו – עקרוניות, מקצועיות, אנושיות ומוסריות – לא נבחנו ונצרפו בדין ודברים אישי בינך לבין לוחמי הצבא בסדיר ובמילואים – אינני רואה עצמי שייך בצורה כלשהי למסגרת צבאית המשרתת שליט הפכפך.

אני מבקש אפוא בזאת לשחררני לאלתר משירות מילואים.

סמל ראשון רפי פרידמן מספר אישי 3797702.

========================================================

החיילות שאלו: " אנחנו נאציות?"

" האם אנחנו נאציות" – כך שאלו צוערות קצין שריון בדרגת סגן אלוף, במהלך אימון ההכנה לקראת העקירה והגרוש של גוש קטיף.

על הפרשה הזו שמעתי מפי אחד הרבנים הבכירים של הגוש. סיפר לי הרב:

" השתתפתי ביום עיון של חיל האוויר שהתקיים בבסיס עובדה, זמן מה לפני שהוקם מחנה האימונים לעקירה. הוזמנתי להשתתף בפאנל שבו שמעו המשתתפים דעות שונות על ההתיישבות ביש" ע. הואיל ויכולתי להגיע לבסיס רק בטיסה והיו צריכים גם להטיס אותי בחזרה שהיתי במחנה כל היום והייתי עד שמיעה, כשהחיילים עברו הכנה ראשונית לקראת העקירה.

" הקצין דיבר על פינויים שהוא חווה עם חייליו ביצהר וביישובי גב ההר. הקרינו סרט שראו בו תמונות קשות של פינוי מאחז. הראו איך הורסים בית כנסת עם פטישי חמישה קילו. איך גוררים אישה הרה על הרצפה עם ילד עליה. כל עת ההצגה הקצין חזר ואמר: אלה אנשים מצוינים. אלה מלח הארץ. הם נשלחו לשם על ידי ממשלות ישראל. יש ביניהם חיילים קרביים. אבל המוטו של כל ההרצאה היה "קדושת המשימה". בשם קדושת המשימה מותר להרוס בית כנסת. בשם קדושת המשימה, הוא אמר, תתקלו בדברים קשים כמו לתלוש אמא מידי בנה. ואז סיפר כי העביר שיחה דומה לצוערות והן הצביעו ושאלו: "מה זה אנחנו נאציות?".

" אחר כך עליתי ודיברתי שעה שלמה. הסברתי למה אי אפשר למלא פקודה כזו. אמרתי שאדם נורמאלי לא יכול לפנות אנשים ברגישות.

" בדיעבד הגעתי למסקנה שיכול להיות שעשיתי טעות שהלכתי לשם. כנראה הביאו אותי כחלק מן המשחק. רצו ללמוד אותי, ללמוד את הקושי שבמשימה. תכירו את הפנאט הזה הרב של גוש קטיף" .

========================================================

עיטורים צל"שים ואותות לעוקרים

הדברים שכתבתי כאן על הצורך בהענקת אות מיוחד למשתתפי חורבן גוש קטיף חשף גל של יצירתיות בנושא.

ד.ב., סגן אלוף במילואים, המצהיר כי הוא מתבייש ללבוש מדים, עיצב מערכת שלמה של אותות, עיטורים וצל" שים עוד לפני שהחלה העקירה. הוא גם קבע את הקריטריונים לחלוקתם.

האות הכללי שיש לחלק הוא אות " שבת אחים" (השם הקודם של המבצע). צבעיו מסמלים את תהליך העקירה: עם סגולה מושלך לים כחול, שטחי חקלאות ירוקים הופכים למדבר צהוב, והכתומים מוכים עד זוב דם אדום.

העיטורים יהיו משלושה סוגים: עיטור המפנה, עיטור העוקר, ועיטור התותח הקדוש. כל עיטור בהתאם להצטיינותו של העוקר. למצטיינים בפינוי פיסי, למפגינים אטימות ולמי שנאלץ לירות באש חיה.

הצל" שים אמורים היו להיות משלושה סוגים: צל" ש הרמטכ" ל, צל" ש אלוף הפיקוד, וצל" ש מפקד אוגדה. כל השלושה מעוטרים בראשי קרנפים.

גם הקורא מיכאל קארו מחיפה הקדים ועיצב את האות עוד לפני שהחל מסע העקירה. זהו " אות הגרוש" , שהכין לטקס החזרת דרגות ואותות צה" ל בגן הזיכרון בחיפה.

הקורא י.צ. עיצב את " האות לזיכרון ולדראון" . האות כולל חמישה צבעים המסמלים: בראשית, הפרחת שממה, הקזת דם, מאבק לקיום ושוב שממה.

שמעון ברט מאלקנה עיצב אות המראה סכין המפלחת את העם הכתום והכחול.


קטגוריות: התנתקות, תולדות המדינה | תגים: , , , , | 2 תגובות

ערב לזכרה של זלדה ב"צוותא"

נכחתי בערב שהוקדש למשוררת זלדה במועדון "צוותא" בתל-אביב והחוויה הזו החזירה אותי עשרות שנים לאחור.

אני זוכר היטב את התחושה שהייתה לי כאשר קראתי לראשונה שיר שפרסמה כשהייתה לגמרי אלמונית. השיר פורסם באיזה כתב עת נידח, או אולי במוסף ספרותי של אחד העיתונים.

איני זוכר את השיר, אך אני זוכר את התחושה. הייתה זו כתחושה של ילד שבא לפיו פרי חדש. באחד משיריה נתנה זלדה ביטוי לתחושה זו. וכך כתבה:

כי בתור הילדות אכילת פרי חדש
פותחת לפני הנפש שערי גן העדן
זה שאין בו עץ הדעת והנחש
שכרובים אינם שומרים לפתחו
בלהט החרב המתהפכת
כי בתור הילדות טבל דמיוני
בדבש הכהה של פרי התמר
זה שהררי הנחושת האצילו זיום לקליפתו
ונפתחה לפני חומת הזהב העגולה
של הרימון
ונכנסתי אל ארמון של חלונות שקופים
ומזרקות יין

זלדה מתוך הסרט עמדתי בירושלים-מחוה למשוררת זלדה

זלדה בסרט עמדתי בירושלים-מחווה למשוררת בימוי נורית יעקבס-ינון

פרשת לוי נויפלד

המפגש החדש עם זלדה גם החזיר אותי לזיכרונות הקשורים בעבודתי העיתונאית. הדבר היה בראשית שנת 1964. סידרה של מעשי רצח החרידה את המדינה. באותם הימים לא היינו מורגלים עדיין ברציחות סיטוניות כבימינו, והמדינה הייתה אחוזה אימה. ככל הזכור לי היה משהו משותף לכל מעשי הרצח הללו. כל הנרצחים היו קשורים איכשהו לשואה וכל מעשי הרצח בוצעו באותו כלי נשק, כנראה תת מקלע סטן.

באחד הימים עלו חוקרי המשטרה על חשוד אפשרי. קראו לו לוי נויפלד. סטודנט לרפואה, ניצול שואה, שנעלם מביתו ברמת גן, זמן קצר לפני שהחלה סידרת הרציחות. התיאוריה הייתה שמדובר במעשה נקם על מעשים שנעשו בתקופת השואה.

המשטרה פרסמה ברבים את תמונתו ותיאורו. הפעילה צוות פסיכולוגים כדי להבין את מניעיו ולנחש את צעדיו הבאים.

"בחיק העשבים בכה"

לימים נתברר כי המשוררת הירושלמית הצנועה הייתה בעלת חושים אנושיים חדים יותר משל "מיטב החוקרים". היא ניחשה שמדובר באדם חף מפשע וכתבה על כך שיר: "בחיק העשבים בכה".

וכך כתבה:

ארמון גופו נפל תחתיו
בחיק העשבים בכה
האובד –
לעשבים סיפר
מה נוראה כלימת מך
לפגוש בוקר בוקר
את חמדת השמש
העשבים לא האיצו בו שיחיה
העשבים לא האיצו בו שיקום
העשבים שרו על שמחת הנשמה
לפגוש בעולם הבא
את אביה ואת אמה
ואת בוראה

גופתו של לוי נויפלד נמצאה על ידי קבוצת ילדים ששיחקו במבנה נטוש בירושלים. ליד הגופה נמצא מכתב התאבדות ומבדיקה נתברר כי התאבד לפני שאירעו הרציחות. המשטרה הודיעה לבני משפחתו כי אינה מייחסת לו שום קשר למעשי הרצח (שככל הזכור לי נשארו בלתי מפוענחים עד היום הזה).

שירה של אשה חרדית

החדווה שבקריאת שיריה של זלדה – שהייתה בלתי מזוהה עם אף חוג ספרותי – נבעה בראש ובראשונה מאיכותם של השירים כמובן. אך היא נבעה גם מן הבשורה הטמונה בהם. בשורה של אישה אלמונית – בת ירושלים, חרדית באורח חייה, צאצאית של ה"צמח צדק", בת דוד של הרבי מלובביץ' – כותבת שירה מודרנית. והיא כותבת על פמוטות הכסף, ("נגוהות הירושה הפכו את חדרי לטירה עתיקה") ועל נר של שבת ("אמהות שרות לשמים / עד סוף הדורות") ועל קידוש ( את לבנו הוציא מן האופל / אל בדולח השבת) ועל הירח המלמד תנ"ך ("רקפת, כלנית והר/ מקשיבים בשמחה"), ועל ירושלים הגדולה והמאירה וגם ירושלים הקטנה של בית ישן ובית חינוך עיוורים, ועל השכן הסנדלר ועל השכנה הרעה. ומעל לכל על הבעל שהלך לעולמו, האיש ש"לבו פרח מתוק" והותיר אחריו "צפור מתה, עוטה מעיל אפור".

הייתה בערב הזה ב"צוותא" איזו סגירת מעגל שמבשרת אולי תקווה לתרבות הישראלית. מועדון "צוותא", שבמשך שנות דור היה מעוז השמאל הישראלי, משתף בערב הזה מלחינים ומבצעים, ביניהם חובשי כיפה ועטורי ציצית: יונדב קפלון, ראובן קסל, אלי חפץ, אנוש אברהם, אורי לשמן.

קישור לסרטון עמדתי בירושלים מחווה למשוררת זלדה של נורית יעקבס-ינון

 http://www.youtube.com/watch?v=CORYcIYawzc

 

 

קטגוריות: חרדים, שירה | 4 תגובות

לזרוק בהקדם את האתרוג הרקוב

יועצי החצר הביזנטינית מתכננים שטיפת מוח לציבור, כדי להבטיח את המשך שלטונו של שרון * אסור לשכוח את דברי מבקר המדינה, השופט אליעזר גולדברג: " השחיתות היא הסכנה הגדולה ביותר לקיום המדינה"

בשנת 1972, יום לפני שחרורו מצה" ל, התקשר אריאל שרון לשמואל תמיר (שהיה מראשי " חרות" והודח על ידי בגין). תמיר עסק אז בהקמת מפלגה חדשה, " המרכז החופשי" , ושרון הציע להצטרף למפלגה עם שחרורו.

השניים נפגשו ותמיר הציג בפני שרון את קווי היסוד של המפלגה המוקמת. שרון נטל את המסמך, קיפל והכניס לכיסו. סוכם כי שרון יצטרף למפלגה ובתוך יומיים יקיימו מסיבת עיתונאים משותפת, כדי לבשר על כך לציבור.

מסיבת העיתונאים התקיימה אך רק שרון השתתף בה. בלי להודיע לתמיר הוא כינס את העיתונאים והודיע כי הוא מתכוון להקים מפלגה משלו. קווי היסוד שלה צוטטו מילה במילה מן המסמך שמסר לו תמיר.

שמואל תמיר מספר בספרו " אוטוביוגרפיה" , כי שבועיים לאחר מכן התקשר אליו שרון.

" אתה בטח כועס עליי" גיחך שרון. ותמיר השיב:
" אני תמה, משתומם" .

על כך הגיב שרון במילים הבאות: " כל צה"ל יודע שאני נבלה ואתה לא ידעת?" .

מאז אותו ארוע חלפו יותר מ-33 שנים. היום לא רק כל צה" ל יודע. כל אדם במדינת ישראל יודע ששרון הוא המנהיג המושחת ביותר שקם אי פעם בישראל. יודעים על כך שרי הממשלה, חברי הכנסת, אלופי צה" ל, הצמרת המשפטית, צמרת המשטרה, צמרת התקשורת וכמובן צמרת בעלי ההון. יודעים ושותקים.

אסור לשתוק. את האתרוג הרקוב הזה, שהרקיב את חיינו הציבוריים עד שהצחנה עולה מכל עבר, צריך לסלק מן השלטון מה שיותר מהר. מי שהיה מסוגל ליזום ולבצע את תועבת העקירה כדי להציל את עורו מחבל תליה משפטי מסוגל לכל. כבר עכשיו יושבים יועציו ועוזריו בחצר הביזנטינית שלו ומתכננים מתקפה של שטיפת מוחות כדי שיישאר בשלטון. הם רומזים על תכניות גרנדיוזיות: שינוי שיטת הבחירות, מבצע גדול למלחמה בפשע (איזו אירוניה), פעולה דרסטית לעקירת העוני וכמובן שלום ובטחון.

ומה אם כל זה לא יילך? אולי יזום שרון איזו מלחמה קטנה ויקרא את כולם אל הדגל? הוא כבר עשה את זה פעם.

השאלות שלא נענו

מבקר המדינה, שופט בית המשפט העליון אליעזר גולדברג, הכריז בשעתו " השחיתות היא הסכנה הגדולה ביותר לקיום המדינה" . השאלות הבאות לגבי עלילותיו של שרון מעידות על כך כאלף עדים:

· מה הם בדיוק היחסים בין אריאל שרון לבין איש סודו ומתכנן תכנית העקירה דב ויסגלס.

· מה היחסים בין שרון לבין המיליארדר סיריל קרן.

· מה הקשרים בין שרון למרטין שלאף, המיליארדר האוסטרי מבעלי הקזינו ביריחו?

· האם קיבל גלעד שרון כספים מרווחי הקזינו ביריחו מידי מרטין שלאף.

· מה היה בפגישה שהתקיימה בווינה בינואר 2001 בביתו של מרטין שלאף מבעלי הקזינו ביריחו.

· האם בפגישה השתתפו עמרי שרון, דב ויסגלס, מוחמד ראשיד (יועצו הכלכלי של ערפאת) ומנהל קזינו אוסטריה ליאו ולנר.

· האם משרד עורכי הדין של דב וייסגלאס מייצג בארץ את מרטין שלאף.

לחברי שבשמאל

אתם מוחאים כפיים וזחוחי דעת נוכח שריפת פשפשי המתנחלים יחד עם הבית הדמוקרטי. שמרתם על האתרוג המושחת והרקוב. נתתם יד לחוק פינוי פיצוי הפשיסטי. עצמתם עיניים כשהמשטרה חסמה את כל הארץ בפני מפגינים. הרעתם לשחורי המדים העוקרים משפחות, נשים זקנים וטף מבתיהם. בהסכמתכם השקטה לאמצעים הדרקוניים שנקט הרודן המושחת נתתם הכשר לכל רודן עתידי. תקראו שוב את " הדרך לעין חרוד" .

" הדרך לעין חרוד"

ספרו של עמוס קינן, מתאר מציאות אפוקליפטית של ישראל הנתונה תחת משטר צבאי פשיסטי. רוב האזרחים לא יודעים מה קורה. אמצעי התקשורת ממשיכים לשדר כאילו לא קרה כלום. עין חרוד היא המקום היחיד בארץ שנשאר חופשי והגיבור מחליט לצאת לשם.

וכך כותב קינן: " ידעתי שאם אני רוצה להגיע חי לעין חרוד אסור לי לא רק לנסוע בכביש או ברכבת. אסור לי אפילו להראות בקרבתו של כביש כלשהו. כרגע הבעיה שלי היא כיצד להסתנן החוצה מתל אביב… דרך היבשה לא באה בחשבו. ראשית המחסומים בכל כבישי היציאה מהעיר. ושם אין חכמות. לא רק שלא מרשים לך להמשיך בדרכך. בשבועיים הראשונים ירו בלי חכמות ובו במקום בכל מי שנחשד, בצדק או שלא בצדק, שהוא בעצם מתכוון להגיע לעין חרוד. גם כאלה שחשבו שאם ייקחו את בני המשפחה לדרך, ייראו כמי שנוסעים צפונה בתום לב, נקצרו ללא היסוס עם הנלווים אליהם…"

הטלאי הצהוב כתעודת זהות

" הסתובבתי שבוע שלם עם מה שראיתי כתעודה מזהה שלי, אם אתבקש להציג. חבוי עמוק בתוך ארנקי היה טלאי צהוב שאמי ז" ל ענדה במשך כארבע שנים. לא טלאי כתום, לא דימוי, לא מקרטון. טלאי אמיתי. לרוב לא עשיתי בו שימוש, ביודעי את התגובות שזה יעורר. אך לעיתים נתקלתי פה ושם בסיטואציות בלתי אפשריות ופשוט לא יכולתי להימנע מלענוד אותו.

לפני חודשים ספורים, ערכתי עם רבבות אחרים את מסע " מצעד החיים" מאושוויץ לבירקנאו, והתייחדתי עם זכרם של בני משפחתי שלא חזרו משם. זיכרון השואה הקולקטיבי הוא שלי לא פחות משל אחרים. אינני מרגיש עצמי חייב דין וחשבון לאף אחד על תודעת השואה הפועמת בקרבי. ניסיתי, עם חלק מבני משפחתי לנחש איך הייתה אמי מתייחסת לכך שאני עונד את הטלאי הצהוב. לא הגענו למסקנה מוסכמת. אי-אפשר לטעון בוודאות שהייתה מתנגדת לזה, ורואה בכך זילות השואה. רובנו סבורים, אם כי לא בטוחים, כי הייתה רואה בענידתו מעשה ראוי ונכון. (הכותב הוא ברוך ליאור בן 52 תושב עינב. עלה לארץ מצרפת לפני 35 שנים. אב לארבעה ילדים ששלושה מהם שרתו בעת ובעונה אחת ביחידות קרביות).

חוות השקמים לעקורי הגוש

בתיה בזיז, ממושב בית יתר שבהר חברון, העלתה הצעה מקורית לפתרון בעיית עקורי גוש קטיף. במכתב לראש הממשלה היא כותבת בין היתר:

" יש לי הצעה שיכולה אולי להציל משהו מכבודך המפוקפק, ואולי להציל משהו מכבודם הרמוס עד עפר של המגורשים…

בנחישות וברגישות ובכל הרצינות אני פונה אליך בבקשה להתנתק מחוות השקמים שהקמת וטיפחת. ב 4,000 דונם שיש לך שם תוכל למצוא פתרון הולם למגורשי שני ישובים שלמים שעקרת. תוך מספר שעות אלפי שוטרים וחיילים יוכלו לעזור לך (כמובן בנחישות אך עם המון רגישות) להעביר את רכושך למשכנך בירושלים. את הכבשים תוכל לפזר בפינות חי ברחבי הארץ, הרי לכל כבש יש פתרון" .

מי השכפץ

" היינו השכפץ שלהם משך שנים ועכשיו הם מתלוננים" אמר קצין בכיר במהלך העקירה. בעוד ימים לא רבים, כשהטרור יתחדש ביתר עוצמה יתברר שגוש קטיף היה משך שנים השכפץ של מדינת ישראל.

איך לשרוד את הטראומה

איך שורדים את הטראומה של העקירה והגרוש?

לרב משה הר נוי יש תשובה. הוא הציג אותה בשעור שנתן במחנה שהקימו עקורי נצר חזני בצומת ארלוזורוב דרך חיפה, מול תחנת רכבת צפון בתל-אביב.

היה משהו סוריאליסטי בשעור הזה, שהתקיים על רקע אוהלי העקורים והרעש הבלתי פוסק של המכוניות החולפות. סביב הרב התקבצה קבוצה של צעירים כתומים, חלקם פליטים חלקם חברים שבאו לעזור. היו גם כמה מבוגרים ועוברי אורח.

באורח מפתיע פתח הרב את השעור, שאמור היה להיות תורני, בתיאור משנתו של ויקטור פראנקל. פראנקל, פסיכיאטר יהודי יליד גרמניה, היה שלוש שנים במחנות טרזיינשטאט, אושוויץ ודכאו ושרד. כל בני משפחתו, פרט לאחותו, הושמדו. לאחר המלחמה התמסר פראנקל לחקור את השאלה מה משותף לכל אלה שהצליחו לשרוד.

בהסתמך על החוויות שהוא עצמו עבר ומתוך התבוננות באנשים סביבו הגיע למסקנה ששרדו בעיקר אלה שהיו בעלי תודעה שיש לאן לחזור ויש למה לשאוף. דהיינו אנשים שמצאו משמעות לחייהם גם בתנאים הקשים ביותר.

התיזה הזו הוכיחה עצמה במחקרים שערך בניצולים (ומאוחר יותר גם באנשים ששרדו את השבי בוייטנאם). ספרו " האדם מחפש משמעות" (הופיע לראשונה ב- 1946 ובתרגום עברי בהוצאת דביר 1981) זכה להדים רבים בעולם. השיטה שפיתח פראנקל (לוגותראפיה) משמשת לטיפול באנשים שחוו טראומה קשה וכן במקרים רבים אחרים של אנשים שאיבדו טעם לחייהם.

בין דבריו של פרנקל:

· " סגולה מיוחדת היא באדם שאין הוא יכול להתקיים אלא אם כן הוא צופה אל העתיד. זה מקור ישעו ברגעים הקשים ביותר של קיומו" .

· " מי שיש לו איזה "למה" שלמענו יחיה יוכל לשאת כמעט כל "איך""

אחרי שתאר את תורתו של פראנקל פנה הרב הר נוי לעיקר הרצאתו. תפיסתו של פראנקל מצויה אצל חז" ל, אמר, והביא שני מקורות. שניהם מתייחסים לנשים גדולות שמתוך שהאמינו בעתיד חוללו נפלאות. הראשונה היא מרים, אחות משה, שבהיותה ילדה קטנה העזה פניה בפני גדול הדור, האב עמרם.

וכך מספרת הגמרא:

" עמרם גדול הדור היה, כיוון שגזר פרעה הרשע "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", אמר: לשווא אנו עמלים. עמד וגירש את אשתו. עמדו כולם וגירשו את נשותיהם. אמרה לו בתו: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות. פרעה לא גזר אלא בעולם הזה, ואתה בעולם הזה ולעולם הבא. פרעה הרשע, ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק בודאי שגזירתך מתקיימת… עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולם והחזירו את נשותיהן.

(תלמוד בבלי מסכת סוטה דף יב עמוד א).

האשה השניה שראתה את העתיד היא רחל, בתו של כלבא שבוע. עליה נאמר: " …בן ארבעים שנה היה (עקיבא) ורועה של בן כלבא שבוע היה. ראתהו בתו שהיה צנוע מכל רועים של בית אביה. אמרה ראוי זה שיהא מורה הוראה בישראל. ותיקרא תורה על שמו הלכה ונתקדשה לו בצינעה… (אבות דרבי נתן).

והמסקנה לזמננו, אמר הרב הר נוי, ללכת בעקבות מרים ורחל ולצפות לעתיד. יש משמעות למפעלנו ולחיינו ועוד נכונו לו גדולות.

הרב הר נוי למד בישיבת קריית ארבע, מתגורר באלעד, מלמד בקרית הרצוג, מסיים תואר בחינוך ולומד פסיכולוגיה. הוא נשוי ואב לחמישה ילדים.

אות העוקר

אחרי כל אחת ממלחמות ישראל הוענק למשתתפיה אות. יש לנו אות הקוממיות (מלחמת העצמאות), אות סיני (מלחמת קדש), ששת הימים, שלום הגליל.

עכשיו העלה השר אפרים סנה הצעה להעניק אות למשתתפי המבצע המפואר של העקירה. אולי התכוון שייקרא אות העוקר, או אות הרגישות והנחישות.

הרמטכ" ל דן חלוץ דחה את ההצעה על הסף. מה שמעיד שהוא חכם יותר מסנה. הרמטכ" ל הרי יודע שאות הרגישות והנחישות עתיד היה להיות אות קלון. אות שיבער על חזותיהם של אלו שיעיזו לענוד אותם. יבוא יום שילדים ישאלו את אביהם: אבא איפה היית בעשירי באב שנת תשס" ה. והאבא אפילו לא יוכל להגיד " הייתי ג"ובניק" כי הרי רוב המפנים היו ג"ובניקים שגויסו למשימה.

למרות זאת החליט פיקוד דרום לתת לעוקרים אות עידוד.

כמה זמן יידרש לפינוי המדינה

אם לפינוי 10,000 תושבי גוש קטיף נדרשו כעשרה ימים כמה זמן דרוש כדי לפנות את כל מדינת ישראל?

נעשה חשבון פשוט במספרים עגולים. חמישה מיליון יהודים לחלק לעשרת אלפים הם 500. נכפיל ב-10 ימים ונקבל 5000 ימים שהם כשלוש עשרה וחצי שנים.

האם זו תוחלת החיים של מדינת ישראל?

אילו הייתי פלסטיני

אילו הייתי פלסטיני הייתי בז לשמאל הישראלי על צביעותו ואטימותו. קחו למשל את המאמר שכתב הפרשן הכלכלי של הארץ, נחמיה שטרסלר, " נס החומוס והדגים" .

וכך הוא כתב:

" אם הרשות הפלסטינית והחמאס מבינים את לב הציבור הישראלי, עליהם להפוך את עזה למקום הכי שלו בעולם. הכי מזמין אורחים. לא עוד איומים, לא צלפים, לא פיגועים, לא מתאבדים, ומובן שלא "טילים על ערי ישראל".

" במקום זה הם צריכים למלא במהירות את חוף הים של עזה בשורה של מסעדות חומוס ודגים, ובמקביל לאפשר כניסה נוחה ומסבירת פנים של ישראלים לרצועה. אם יעשו זאת, הם יגלו חיש מהר את תאוות השוטטות ואת כוח הקנייה של הישראלי המצוי, כולל מתפקדי הליכוד.

" ברגע שיהיה אפשר לשבת בשקט במסעדה בחוף עזה, ליהנות מהגלים ומהבריזה, לנגב חומוס בעשרה שקלים וליהנות מארוחת דגים ב-30 שקל – חוף עזה ייהפך ללהיט הכי גדול בישראל" .

עד כאן דברי שטרסלר.

אילו הייתי פלסטיני הייתי אומר את הדברים הבאים: אדון שטרסלר הנכבד. אתה חושב שתוכל לקנות אותנו בעשרה שקלים תמורת חומוס. אתה חושב שאם סילקת מחלק אדמתנו את המתנחלים נסכים להיות המלצרים שלכם במסעדות שלנו? את המאמר שלך בוודאי כתבת במערכת הארץ שברחוב שוקן הנמצא על אדמת הכפר הערבי סלמה. ואת התואר שלך בכלכלה ודאי קיבלת באוניברסיטה היושבת על אדמה ערבית. תושבי האדמות האלה יושבים בעזה וצופים אל האדמות שלנו באשקלון ובאשדוד, בשדרות ובכיסופים. את כל זה נמכור ב-10 שקלים של מנת חומוס? אתם היהודים חסרי קשר אמית י לארץ הזו ומוכנים לפנות ישובים תמורת מסעדות חומוס ודגים. לא אנחנו.

קטגוריות: אישים היסטוריים, אישים פוליטיים, שחיתות | 2 תגובות

" אנו חיים בדיקטטורה של הריקבון"

מעשה התועבה שעשה שרון בעקירת גוש קטיף התאפשר בגלל שחיתות המערכת הפוליטית * מאחורי חזות דמוקרטית שולטות במדינה אוליגרכיות של אליטות * מחשבות ראשונות על היום שלפני והיום שאחרי החורבן

– מאת אלה קובלנץ –

כלבת הלברדור-פויינטר הקשישה שלי, טינה שמה, איבדה איזה בורג במוחה הזעיר והיא החלה לכרסם את הרגל האחורית שלה. הווטרינר שלנו אמר, בעודו חובש את פצעיה, שאין מה לעשות. מעכשיו אי אפשר לסמוך על שיקול דעתה וצריך שמישהו ישגיח עליה כל הזמן.

" כלבים" , הוא אמר, " מסוגלים לכרות לעצמם את הרגל בנשיכה, בלי להסס" .

" מזל שזה לא קורה לבני אדם" אמרתי ושנינו צחקנו.

בימים אלה נתברר כי זה קורה גם לבני אדם. אנחנו טובים יותר מבעלי החיים במצעד האיוולת של הרס עצמי. מכוערי הנפש ודאי ימשלו משלים על קטיעת איבר נגוע על מנת להציל את הגוף. אבל מה שקרה בגוש קטיף הוא שהגוף הנגוע קטע את אחד האברים הבריאים, כדי שלא יפריע לתהליך הריקבון. אכן רבותי אנו חיים בדיקטטורה של הריקבון.

התמוטטו היסודות

היסודות של בנייני העל, שפעם שכנה בהם מערכת ערכים, התמוטטו. היום שולטת בנו עזובה אידיאולוגית, כמו המסדרונות הריקים בקומות ההנהגה במצודת זאב. כמו מספר הקוראים את כתבי ז"בוטינסקי במרכז הליכוד. פשיטת הרגל הערכית של בנייני העל מתבטאת גם בקיבוצים, שבהם הצעיר בחברים הוא בן 60.

הגוף הרקוב הזה קורא לנו בסלידה " אדוני הארץ" . ומי הם? אלה " אדוני המדינה" , מיעוט שמשליט את רצונו על הרוב. מיעוט הסובל מבאג משיחיות השלום וגורר את כל המדינה להרפתקאות הזויות. לשאיפה להיות עם " נורמאלי" . להיפטר כבר מגיבנת הזהות היהודית.

האסימון נפל

כשראיתי את החרפה בנווה דקלים נפל אצלי האסימון. רבנים אהובים, יקרים וצדיקים – הרב דרוקמן ,חנן פורת ואחרים – עומדים נוכח בית הכנסת העומד להיהרס ובוכים. מתחננים באוזני קצין המשטרה, מייבבים בעיניים כבויות. מנסים להעביר את רוע הגזירה. למנוע את החורבן ואת הגרוש. " אולי בכל זאת" , מתחנן חנן פורת באוזני קצין המשטרה." אולי תלך למי ששלח אותך ותסביר לו" .

התמונה הזו כאילו לא שייכת לכאן. היה אפשר לעשות " העתק והדבק" לתמונה ולהדביק לנופים אחרים. לפולין או לרוסיה, תבחרו איזה פרעות שתרצו. יש לנו רפרטואר עשיר. רבנים מול הפריץ מתחננים על קהילתם. תחילה עוד מאמינים וכבר לא. משפילים מבטים, מתכופפים. בגלות הם למדו כי עץ שמתכופף מול הרוח הוא זה ששורד.

האם צריך להסביר למישהו? שאחרי שלושים שנות התיישבות, אחרי ששת אלפים ומשהו פצמ" רים; אחרי שאנחנו היחידים המאמינים במדינה כשהיא כבר לא מאמינה בעצמה; לא אנחנו אלו שצרכים להתכופף ולהתחנן על נפשנו.

שאהבנו לאהוב

כל הציונות החילונית שאהבנו לאהוב הוכיחה שאין לה מרחב נשימה מעבר לדור וחצי. אנחנו היחידים ששרים שירי א" י בדבקות ובנוסטלגיה. רק אנחנו מתחזקים מיתוסים, שהממשיכים הטבעיים של מכונניהם חושבים שאבד עליהם הכלח.

הציונות החלוצית סגרה את משרדיה. הלאומיות העברית החליפה את הוגיה החריפים בקבלני קולות, אופורטוניסטים ומדקלמי סיסמאות חסרי כל בסיס אידיאולוגי.

(מכתב שכתבה לי אלה קובלנץ, בת 21 מאריאל, סטודנטית למדעי המדינה ארכיאולוגיה ולימודי א" י בבר-אילן)

זו דמוקרטיה זו?

לשאלה " למה" , יש למחריבים תשובה אחת: זו החלטה של הדמוקרטיה.

האמנם דמוקרטיה? הבה נבחן את הרקב שפשה בנו. האם אנו דמוקרטיה במשמעות של " ממשלה של העם, על ידי העם, למען העם" (נאום גטיסבורג, אייב לינקולן).

כמה סימפטומים של הריקבון:

· חמישים אחוז של טפסי המתפקדים במפקד האחרון של מפלגת העבודה נמצאו מזויפים.

· מועמדי הליכוד לכנסת קונים את קולותיהם של חברי מרכז בשוחד ממון, בחלוקת משרות, במתן טובות הנאה.

· סקר שערך מכון " דחף" העלה כי 79 אחוז מהציבור סבורים כי המנהיגות מושחתת.

· 75 אחוז מהציבור סבורים, בסקר של תנועת " משמר החינוך" , שלחברי הכנסת לא אכפת מהחינוך בישראל.

· ל-78 אחוז מהישראלים גם לא איכפת מהסכנה לבריאותם ולחייהם של חברי כנסת בעלי עודף משקל.

· עיבוד נתוני דו" ח של הבנק העולמי מגלה כי מדד שחיתות השלטון בישראל הוא הגרוע ביותר בין כל המדינות המפותחות.

מה המסקנה מנתונים אלה?

ממשלת ישראל איננה ממשלת העם איננה של העם ואינה פועלת למען העם. יחס הבוז שרוחשים רוב האזרחים לרוב השרים ולרוב חברי הכנסת זועק לשמיים.

מי אדוני המדינה

תשובה לשאלה זו נותנת חוה עציוני, פרופסור במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, בספרה " מקום בצמרת, אליטות ואליטיזם בישראל" .

אדוני המדינה הם האליטות. הם שולטים על משאבים, עוצמה ארגונית ועוצמה פוליטית; הם מסדרים לעצמם הטבות מפליגות – בתנאי שכר, פנסיה, שרותי בריאות; הם דואגים לצרף את בני משפחותיהם ומקורביהם לאליטות.

חלק מן האליטות הופכות לאוליגרכיות. אוליגרכיה היא סדר מדיני שבו נתונה מערכת השלטון במדינה בידי קבוצת מיעוט חזקה וסגורה הדואגת בראש ובראשונה לטובתה שלה.

אצלנו לא מדובר בקבוצה אחת אלא בקבוצות רבות, קונפדרציה של אוליגרכיות, שהן מיעוטים חזקים וסגורים. חלקן פועלות למען טובת עצמן, חלקן פועלות מתוך תאוות שלטון. חלקן סבורות שהן יודעות טוב יותר מה טוב לעם ישראל. רובן לא נבחרו על ידי העם.

יש בישראל אוליגרכיה של המערכת המשפטית, המשטרה, מערכת הביטחון, האקדמיה והתקשורת. כולם יחד קשורים בעבותות לאוליגרכיה הגדולה והחזקה מכולן. היא אוליגרכיית ההון.

בעלי ההון היו תמיד בעד " תהליך השלום" , ועכשיו בעד חורבן ההתנתקות. טובתה של הקבוצה הזו הוא ש" תהליך השלום" יימשך. זה מביא השקעות, זה מביא פריחה, זה מביא חוזים שמנים ועבודות קבלניות.

חומת מגן לעקירה

בית הדין הגבוה הפך להיות " חומת המגן" של תכנית העקירה, אומר הפרשן המשפטי של הארץ, זאב סגל. בגץ דחה כמעט את כל העתירות בנושא. העתירות שערערו על חוקתיות חוק פינוי פיצוי; לדחות את מועד העקירה; נגד הצווים לסגירת עוטף עזה; נגד החזקת קטינים במעצר; נגד פגיעה נפשית בקטינים במהלך העקירה.

===========================================================

בג"ץ נגד גרוש ערבים

בג" ץ היה גם חומת מגן (זה אני אומר) נגד גרוש ערבים. ויוכיח פסק הדין הבא:

" נקודת המוצא העקרונית הינה, כי הוצאתו של אדם ממקום

מגוריו והעברתו הכפויה למקום אחר פוגעת קשות בכבודו, בחירותו ובקניינו.

" ביתו של אדם אינו רק קורת גג לראשו אלא גם אמצעי למיקומו הפיזי והחברתי של אדם, של חייו הפרטיים ויחסיו החברתיים.

" מספר זכויות אדם בסיסיות נפגעות בשל עקירתו הלא רצונית של אדם מביתו והעברתו למקום אחר, גם אם העברה זו אינה כרוכה בחצייתו של גבול מדיני.

" זכויות אדם אלה מקורן בחלקן במשפט הפנימי של המדינות השונות, ובחלקן מעוגנות הן בנורמות של המשפט הבינלאומי…"

(נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, בפסק דין שניתן בעתירה שהגישו מחבלים כנגד גירושם מיהודה ושומרון לחבל עזה במהלך שנת 2002. בג" צ 7015/02 – כיפאח מחמד אחמד עג"ורי נגד מפקד כוחות צה" ל(‏.

===========================================================

המשל והנמשל – נרון ושרון

את הקטע הבא פרסמתי בחודש פברואר השנה תחת הכותרת " נרון קיסר כמשל" .

האגדה מספרת כי נרו קלאודיוס קיסר, הידוע במקורותינו בשם נרון, הצית את העיר רומא ולמראה הלהבות ניגן בקאתרוס. וכששאל את פילוסוף החצר שלו, סנקה, לדעתו על נגינתו השיב סנקה בלשון חלקות: נאה נגינתך לך ונאה אתה לנגינתך.

סנקה הוא האיש שליווה את נרון מראשית דרכו, כתב לו את נאום ההכתרה שלו, יעץ לו בניהול המדינה והחניף לו. זה לא עזר הרבה לסנקה, כשהחליט נרו לסלקו מדרכו. הוא אילץ את הפילוסוף להתאבד בחיתוך ורידי ידיו.

על החיים תחת שלטונו של קיסר כתב סנקה: " החכם ישתתף בחיי המדינה כל זמן שלא ייתקל במכשולים, והם רבים למדי; אבל אם קלקלה המדינה עד שאין לה תקנה, אם הרע שולט בהחלט במדינה, לא ימשיך החכם להיאבק לשווא, לא יבזבז את כוחותיו לריק" .

סיפור הצתת רומא הוא אגדה, בעקבות שמועה שנפוצה עוד בימיו של נרון. היה בסיס הגיוני לשמועה הזו. נרון היה איש שסילק כל דבר שעמד בדרכו. בין היתר הרג גם את אשתו וגם את אמו. הוא תכנן לבנות את רומא מחדש והשריפה (שפרצה בשנת 64 לספירה) כילתה שני שלישים מהעיר ופינתה את השטח לתכניות הבניה הגרנדיוזיות שלו.

ישפוט כל אחד מהו הנמשל.

עד כאן המשל.

אחרי חורבן גוש קטיף כבר ברור הנמשל.

============================================================

מה קושר את צחי הנגבי לשרון

חודשים רבים הוא שמר על שתיקה רועמת. הצביע נגד, אבל ישב בממשלה בנחישות של אחיזתו באנדרטה של ימית. בעקבות ארועי כפר מימון סוף סוף פתח את פיו ונדמה היה שחלה בו מטמורפוזה. האיש שהסתבך בשורה של פרשיות (בראון-חברון, דרך צלחה ועוד) פתאום נתמלא דאגה מן הסכנה לדמוקרטיה.

לא חלף שבוע ימים ונתבררה הסיבה. היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז הצהיר כי יש סיכוי סביר שיוגש כתב אישום נגדו בפרשת המינויים הפוליטיים. החקירה בעניין נפתחה כזכור בעקבות דוח מבקר המדינה שקבע כי " הנגבי רמס ברגל גסה את החוק" .

עכשיו ברור מה מקשר בין שרון להנגבי.

=============================================================

" חוק נזקי החלטה"

בתגובה למה שכתבתי כאן בשבוע שעבר על הצורך בחקיקת חוק לעשיית דין בפשעים נגד העם היהודי קיבלתי מכתב מאינג"ינר יוסף דוריאל, חבר הנהלת לשכת הליכוד.

במכתב הוא אומר כי מגזר המייסדים בהנהלת לשכת הליכוד הכין חבילת חוקים שזו תמציתו של אחד מהם:

" החלטה שלטונית שהתקבלה באופן שרירותי וגרמה נזק לציבור תחייב את מקבל ההחלטה לשאת בנזקים שייגרמו בעקבותיה. כהחלטה שרירותית תיחשב החלטה שלטונית שהתקבלה ללא התייעצות עם גורמים מקצועיים מוסמכים וללא בדיקה מקצועית של אלטרנטיבות הבאות בחשבון" .

אינג"ינר דוריאל מתריע זה שנים נגד טרוף המערכות בישראל והיה בין המזהירים מפני מלחמת יום הכיפורים.

===========================================================

מה זה ג'יהאד

" בנוגע לרצועת עזה נגמר היום הג"יהאד הקטן של שחרור האדמה והתחיל הג"יהאד הגדול של בניית המולדת" . כך אמר בראשית השבוע יו" ר הרשות אבו מאזן.

עכשיו יתחילו הפרשנים לספר לנו למה התכוון. למשל הנה הסבר משכנע שהופיע בחוברת שהוציאה חטיבת המחקר של אמ" ן בשנת 1995: " המושג ג"יהאד במובנו הרחב, מורה על השקעת משאבים ותשומות מיוחדות למען מטרה כלשהי… סביר שזו אכן כוונתו של ערפאת..… לא ניתן למצוא תימוכין לכך שערפאת אינו מגלה מחויבות להסכם ותהליך השלום עם ישראל" .

==============================================================

" יד לאחים"

אי אפשר לומר שבצה" ל לא מפיקים לקחים. השם הראשון שנקבע למבצע עקירת גוש קטיף היה " כזוהר הרקיע" . כשנודע לממציאי השם כי הוא לקוח מתפילת האשכבה " אל מלא רחמים" , החליטו לחפש שם חדש. ואז נתקבלה החלטה לקרוא למבצע " שבת אחים" .

לבסוף נמצא הרעיון הגאוני " יד לאחים" . במקרה זהו צמד המילים בו נפתח המנון בני עקיבא בו נאמר בין היתר:

יד אחים לכם שלוחה, הנוער החביב
על דגלנו כולכם, חנו מסביב
יזהיר לכם כוכב תורה
דרככם סוגה בעבודה

==============================================================

סדום

פרקליטות המדינה בהודעה לבג" צ: בכוונתנו לתבוע ממתיישבים שיסרבו להתפנות מרצון, כפי שהחוק מחייב, את הוצאות פינויים-בכוח.

על אנשי סדום נאמר: " מי שפצעו חברו אמרו לו (השופטים): תן לו שכרו, שהקיז לך דם" .

ממשלת זדון

" ואתה ה" לא בגבורת הסוס תחפוץ

ומלכות זדון

לעולם שנאת, שוועת עניים אתה תשמע, צעקת הדל תקשיב ותושיע, חנני ושמע תפילתי ושוועתי. האזינה אל דמעתי אל תחרש, ותן דבר בפי ועצה בלבי לקיום בית מקדשך, למען יידעו כל הגויים כי אתה אלקים חיים ואין זולתך אלקים" . (תפילה מתוך אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד רג ד" ה ויאמרו אליה עוזיהו)

רוח גוש קטיף

" יש רוח של גוש קטיף. ערכי התיישבות, אמונה, כוחו עמידה. קהילות שלמות שנוהגות על פי ערכים מאד חיוביים. אין כמעט גניבות. אין אלימות, אין הליכת רכיל. יש משהו מאד נקי בהתנהלות שלהם. הם לא דומים לתושבי תל-אביב או חיפה. יש בהם משהו המזכיר יותר את ימי הקמת המדינה. ומכאן גם כוח העמידה שלהם, שלא נובע מכך שהם חזקים פיסית, אלא מחוסן קהילתי. מה לא עשו להם? ירו עליהם ופיצמ" רו אותם וןרצחו בהם . שישים שבעים אחוז מהפיגועים במלחמה הזו , שאין לה שם, כוונו נגדם. והם עמדו. הם עמדו במה שאתה לא היית עומד בו אם היית חוטף קסאמים יום יום בתל-אביב. לכן מבחינתי הם מופת. גוש קטיף הוא מופת לחברה הישראלית" . (אלוף פיקוד דרום, דן הראל, ערב העקירה בראיון לארי שביט בהארץ).

אטימות הלב

" אטימות הלב של אליטת הרוח ואליטת המשפט לאסונם של מתיישבי גוש קטיף לא תישכח. היא תחלחל אל תוך מי התהום של חיינו המשותפים ותזהם אותם. מתיישבי גוש קטיף לא היו קנאים, הם לא היו האויב הפשיסטי; הם היו אנשים מאמינים, קשי יום וטובי לב, אשר התמסרו בכל מאודם לאידיאל שגוי" .

(ארי שביט, הארץ)

=============================================================

נובל לשלום

חבר פרלמנט איטלקי הציע להכליל את אריאל שרון בין מועמדי פרס נובל לשלום. מוכרחים להודות שזה רעיון טוב. אם לשמעון פרס וליאסר ערפאת מגיע אז גם לשרון. אבל אי אפשר להשאיר אותו בלי בן זוג ערבי. לכן כדאי להציע את שותפו להישג שמצדיק מתן הפרס, אחמד יאסין.

==============================================================

התקשורת

* צריבת התודעה. " המתנחלים אולי הפסידו בקרב על גוש קטיף, אבל ניצחו במערכה על צריבת התודעה. (אורית שוחט הארץ)

* למה בכו החיילים. " כמעט איש מן העיתונאים אפילו לא העלה את הסברה שהחיילים והחיילות בוכים פשוט כי חם להם…" (יוסי שריד הארץ)

· מפונקים. " המתנחלים פשוט מפונקים אחרי שהתרגלו משך שנים לינוק מעטיני המדינה" (לינור בר גפן ערוץ 10).

· אמנון אברמוביץ" (האתרוג), על הפיצויים לעקורים: " הלוואי עלי" .

· ינון מגל, כתב ערוץ 10, צדיק בסדום.

==============================================================

דגי מפרץ אילת

" כאשר רוצים לגרש את הדגים ממפרץ אילת נותנים להם שלוש שנים להסתגלות. אבל אותנו זורקים מיד" – דברי אחד המפונים.

==============================================================

מכירת יוסף

" שלא יהיה לכם ספק: זו מכירת יוסף. אתם נוהגים בנו כפי שנהגו באחיו של יוסף שזרקו את אחיהם לבור הנחשים והעקרבים. אבל אל תשכחו מה היה סוף הסיפור ההוא. סוף הסיפור ההוא יהיה גם סוף הסיפור הזה" – דבר אחד העקורים.

==============================================================

נפל הפור

ביטוי שבו משתמשים מגישי חדשות נבערים כשהם מבקשים לומר שגורל הגוש הוכרע. לידיעת אלה שלא קראו עדיין את מגילת אסתר: " ִּהָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צורֵר כָּל הַיְּהוּדִים חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים לְאַבְּדָם וְהִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לְהֻמָּם וּלְאַבְּדָם" (אסתר פרק ט)

============================================================

תיק שרון

חוברת המכילה ריכוז של פרשיות השחיתות של שרון יצאה בימים אלה וניתן להורידה באינטרנט.

www.hazit.co.il/Sharon.pdf


 

קטגוריות: אישים פוליטיים, אליטות, אסלם, בגץ, התנחלויות, לשון, מערכת המשפט, משלים, ציונות, שחיתות, תקשורת | 2 תגובות

גוש קטיף כמדגם של הבעיה הדמוגרפית במדינת ישראל

(מחמוד דרוויש בקטע השני)

תולדות ההתיישבות בגוש קטיף דומות להפליא לתולדות ההתיישבות הציונית בארץ ישראל * חלוצים מגיעים לאזור מעוט אוכלוסין, מתיישבים על אדמות טרשים וחולות ומפריחים אותן * לא חולף דור ונוצרת " בעיה דמוגרפית" * הנסיגה מהגוש לא תפתור שום בעיה * מדינת ישראל, כמו גוש קטיף, היא בועה בתוך ים ערבי * העקירה מקרבת את מדינת ישראל לגורלו של גוש קטיף

קשה להאמין אבל כשהוקמו הישובים הראשונים באזור עזה בתקופת המנדט זה היה אזור דל אוכלוסין. כפר דרום הוקם בשנת 1946 ואוכלוסיית העיר עזה מנתה אז 19,500 נפש, מתוכם 720 נוצרים. (אחרוני היהודים שהתגוררו בעיר נמלטו ממנה במאורעות 1929).

העליה לקרקע בכפר דרום 1946 - האיזור ריק

העליה לקרקע בכפר דרום 1946 - האיזור ריק

בעקבות מלחמת השחרור נמלטו לעזה תושבי יפו והכפרים הערביים שבדרום וב-1948 מנתה כל אוכלוסיית ה"רצועה" (כך כונה אזור הכיבוש המצרי) כ-260 אלף נפש, כולל הפליטים.

במפקד שנערך ב-1967, לאחר הכיבוש הישראלי, כבר היו בעזה 356 אלף תושבים ופליטים. בשנת 1999 הגיעה אוכלוסיית הרצועה למיליון נפש. כיום היא מונה 1.4 מיליון.

שוק עזה 1956

שוק עזה 1956

התהליך הזה מקביל לתהליך ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. כשהגיעו לכאן אנשי העלייה הראשונה בשנת 1882 הם מצאו ארץ ריקה. היו כאן כ-150 אלף ערבים (המלה פלשתינאים עוד לא הייתה קיימת).

ב-1948 היה מספר הערבים בארץ ישראל, מן הים עד הירדן, 1.2-1.3 מיליון. גידול זה מוסבר בהגירה מאסיבית של ערבים שבאו מן הארצות השכנות, בעקבות הפריחה הכלכלית שהביאה הציונות לאזור. אבל חלק לא קטן גם בגלל הריבוי הטבעי, שגדל בין היתר תודות לרפואה המתקדמת שהביאו היהודים.

אילו קיבלו הערבים את תכנית החלוקה של עצרת או" ם קרוב לוודאי שמדינת ישראל לא הייתה יכולה להתקיים. כי בשטח שנועד למדינה היהודית היה רוב ערבי. בכך מודה אפילו בכיר ההיסטוריונים החדשים, בני מוריס.

אך ארע נס ובמהלך המלחמה ברחו מן הארץ מאות אלפי ערבים. בשטח של המדינה היהודית בגבולות שביתת הנשק נותרו (בנובמבר 1948) רק 111 אלף ערבים (מוסלמים), חלק מהם (כ-65 אלף) פליטים שישראל הסכימה לקבל. שערי הארץ כבר היו פתוחים לעלייה המונית ובאותו מפקד כבר היו כאן 872,700 יהודים שמספרם גדל תוך שנה ל-1.2 מיליון.

המיעוט הערבי שהיה כאן עם תום מלחמת השחרור , כותב בני מוריס בספרו " קרבנות" , " נתפש בצדק על ידי היהודים כמהות לא נודעת במקרה הטוב ביותר וכגיס חמישי פוטנציאלי בגרוע" .

כיום מונה אוכלוסיית הערבים אזרחי ישראל כמיליון ורבע נפש. עליהם יש להוסיף עוד מספר לא ידוע של רבבות שוהים בלתי חוקיים, המסתננים דרך קבע אל תוך המדינה. מהותו של מיעוט זה כבר ברורה היום.

הבשורה האחרונה בנושא היא מחקר שלפיו, אנו מתקרבים לשוויון בין מספר היהודים למספר הערבים בין הים לירדן. העובדה שהמחקר הזה פורסם כמה ימים לפני תחילת עקירת גוש קטיף מעוררת חשד רציני שמדובר בעוד ספין תקשורתי מבית היוצר של צוות החווה. כזהו גם המחקר שהעלה כי בתוך 30 שנה יגיע מספר ערביי ישראל לשיעור של 35 אחוזים מכלל האוכלוסייה.

וכאן אנחנו מגיעים אל " הבעיה הדמוגרפית" ולשאלה איך מקיימים " מדינה יהודית ודמוקרטית" . ומה לכל אלה ולהפיכת רצועת עזה ל" יודן ריין" .

" יהודית ודמוקרטית"

עצם המושג הזה מופרך מיסודו, כמו משולש עגול. בריטניה איננה אנגלית ודמוקרטית אלא דמוקרטיה שרוב אזרחיה נמנים עם הלאום האנגלי. כאלה הן גם צרפת ואיטליה ודנמרק. (בארצות הברית, שבה ההתגבשות הלאומית צעירה לימים, המצב קצת שונה. אבל גם מדינה זו נוקטת מזה שנות דור מדיניות הגירה המבטיחה רוב לקבוצה אתנית אנגלוסכסית).

ברוב המדינות הדמוקרטיות יש מיעוטים שאינם נמנים עם לאום הרוב. כל בן מיעוטים כזה, מרגע שקיבל אזרחות המדינה, נהנה משוויון מוחלט של זכויות וחובות, שהם המאפיין העיקרי של מדינה דמוקרטית. הכוונה היא לחובות וזכויות ברמת הפרט: פולחן דתי, חופש ביטוי, חופש עיסוק, מערכת סעד. חובות לשרות צבאי, לתשלומי מס וכדומה. באף מדינה דמוקרטית אין זכויות המיעוט כוללות זכות להגדרה עצמית לאומית, או אפילו לאוטונומיה תרבותית. לא יעלה על הדעת שמיעוט כלשהו במדינה דמוקרטית מערבית יעז לתבוע שינוי ההמנון או הדגל או החוקה (כפי ששומעים אצלנו באחרונה). צרפת, מולדת המהפכה האזרחית, כופה על אזרחיה המוסלמים להסיר את הרעלות וסממני לבוש אחרים.

מה המצב אצלנו

מן היום הראשון להקמת המדינה נהנו אזרחיה הערביים משוויון זכויות מלא, אך לא משוויון בחובות. אף שהחוק לא פוטר ערבים משרות צבאי הבינו שלטונות המדינה כי אין טועם לדרוש שרות צבאי מאזרחים שבמדינות האויב נמצאים לא רק בני עמם אלא קרובי משפחתם בדרגה ראשונית.

העלייה הגדולה גרמה לכך ששיעור המיעוט הערבי באוכלוסייה היה פחות מ-10 אחוזים. זה היה נכון עד שנת 1961. היו אז בארץ 1.9 מיליון יהודים מול 175 אלף ערבים מוסלמים. המצב החל להשתנות משנת 1972 בה עלה שעור האזרחים הערביים המוסלמים ל-13 אחוז מכלל האוכלוסייה – 360 אלף לעומת 2.75 מיליון יהודים.

מאז נמצא שעור האוכלוסייה הערבית מוסלמית בקו של עליה שנבלם מעט בעקבות העלייה הגדולה מברית המועצות, אך שב לעלות עד שהגיע ב-2004 לשיעור של יותר מ-21 אחוז ערבים מוסלמים מתוך כלל אזרחי מדינת ישראל.

כלכלה ובטחון

הבעיה הדמוגרפית מעמידה את ישראל בראש ובראשונה בפני בעיה כלכלית קשה. לאוכלוסייה הערבית מוסלמית מאפיינים סוציו אקונומיים ההופכים אותה לאבן רחיים על המשק הישראלי. שיעור השתתפותם בכוח העבודה נמוך, בגלל הימנעות נשים מעבודה. הריבוי הטבעי הגבוה גורם לכך שמפרנס יחיד במשפחה ערבית אינו יכול להקנות לילדיו את הכלים ההשכלתיים הדרושים להשתלבות במשק מודרני. התוצאה: עול גדל והולך על המדינה, עד כדי קריסת כל המערכות. הכשרת עובד יצור מודרני עולה כמאתיים וחמישים אלף דולר. המדינה יכולה לשאת בזה לגבי אוכלוסיות הנוטלות חלק בעול ותורמות להכנסה הלאומית. במגזר הערבי המצב הוא שמול תרומתו למשק בסדר גודל של כ-600 מיליון שקל למס הכנסה הוא עולה כשבעה מיליארד רק בתשלומי העברה של הביטוח הלאומי. וזה המצב היום. המצב ילך ויחמיר כשבעוד 20 שנה יהוו אזרחי ישראל הערבים מוסלמים שליש מכלל האוכלוסייה. מדינת ישראל פשוט לא תוכל לשאת במעמסה הזו, גם ללא המאבק הקיומי של המדינה מול אחיהם ובני דודיהם של אזרחי ישראל הערבים שמעבר לגבול. על רקע זה נולדו תוכניות ייאוש למיניהן, החל בטרנספר מרצון או בלי רצון וכלה בתוכניות לוותר על חלק מאוכלוסיית ישראל הערבית ולהעבירה יחד עם השטחים שעליהם היא יושבת לרשות הפלשתינאית.

מניתי למעלה רק את הערבים המוסלמים ולא כללתי את הערבים הנוצרים. הערבים הנוצרים הם לא פחות ואולי אפילו יותר לאומנים מן המוסלמים. אך קצב הריבוי הטבעי שלהם נמוך ותרומתם למשק מתקרבת לזו של האוכלוסייה היהודית.

אך המיעוט הערבי כולו, מוסלמי ונוצרי, איננו מסתפק בדרישה הולכת וגוברת לחלק גדול יותר מן העוגה הלאומית. הוא שואף לקבוע את דמותה של המדינה תוך הזדהות עם גורמים שמחוץ למדינה.

מה היה אילו

אפשר לקרוע קריעה ולשאול מה היה אילו. אילו הייתה עליה גדולה יותר. אילו הייתה התיישבות יותר מסיבית ביהודה שומרון ועזה. אילו הייתה התעקשות שאין פתרון לבעיה הפלשתינאית בתוככי ארץ ישראל אלא בארצות הערביות. כל עוד שלטנו שטחי יש" ע היו לנו אופציות לפתרונות סבירים שהועלו לא אחת בכינוסי הרצליה המפורסמים לחוסן לאומי. בין הפתרונות שהוצעו (על ידי גורמים מקצועיים ופוליטיים שפויים ומתונים) היו: מתן זכות בחירה לאזרחים ישראלים החיים בחוץ לארץ; מתן אפשרות לערבים לבחור בין אזרחות מלאה הכוללת שרות צבאי לתושבות עם אזרחות של מדינה זרה; לאתר מוצא לאוכלוסייה הערבית במדינה ערבית (כמו ירדן) אם זו לא תרסן את קצב הריבוי שלה ועוד.

התרפקות על מה היה אילו לא תועיל לעתיד. מה שחשוב עכשיו הוא לפקוח עיניים ולדעת את המציאות. הבעיה הדמוגרפית היא בתוככי ישראל ואזרחיה. מדינת ישראל היא כמו בועה בתוך עולם ערבי עויין, בדיוק כמו גוש קטיף. הפיכת רצועת עזה ל" יודן ריין" לא תפתור שום בעיה דמוגרפית בתוך ישראל ולא תקטין את האיבה הערבית. להפך: היא תיצור תמריץ להפוך את כל מדינת ישראל לגוש קטיף שיש לפנות אותו. בדיוק כמו שכתב משורר אש" ף מוחמד דרוויש.

ראה הגירת פועלים ממצרים לארץ ישראל


______________________________________________________________

2. מחמוד דרוויש – טלו עמכם את מתיכם

" לכו לאן שתרצו, אבל לא בינינו, בשום אופן! הגיע הזמן שתסתלקו, שתמותו היכן שתרצו, אבל לא בינינו, צאו מכל דבר, צאו מפצעינו, מאדמתנו, צאו מהיבשה, מהים, מהכל.. וטלו עמכם את מתיכם.." .

ועוד כתב דרוויש:

אֲנִי לא שוֹנֵא אֲנָשִים

וְאֵינֵנִי פּוֹלֵש

אֲבָל אִם אֱהֱיֶה לְרָעֵב

בְּשָרוֹ שֶל הַכּוֹבֵש יִהֱיֶה לִי לְמָאֳכָל

הִזָהֵר..

הִזָהֵר..

מְהַרָעָב שֶלִי

מְהַזָעָם שֶלִי!

מחמוד דרוויש

מחמוד דרוויש

=============================================

אילו היו מפנים כפר ערבי אחד

עמוס עוז לא היה נשכב מתחת למשאיות ויוסי שריד לא היה מפוצץ גשרים. הרי כוחם בעיקר במילים. אבל השטינקרים של שלום עכשיו כבר היו מתעדים ומצלמים וממהרים לדווח לקוורטט ולארצות הברית ולאו" ם ולמועצת הביטחון ולבית הדין הבינלאומי.

ואז, כל מי שקשור בפינוי הזה היה מועמד להיות נדון כפושע מלחמה. מראש הממשלה והשרים דרך חברי הכנסת שהצביעו בעד הפינוי ועד אחרון האלופים והמח" טים. על כל אחד מהם היה מאיים שבכל נסיעה לחוץ לארץ ייתפסו וייזרקו אל מאחורי סורג ובריח.

כי יש חוק בינלאומי לפשעים נגד האנושות. אין חוק בינלאומי המגן על יהודים הנעקרים מביתם – בין אם הם נעקרים בידי יהודים או בידי גויים.

לכן, צריך לחשוב כבר עכשיו על חקיקה נאותה לימים יבואו. למשל " חוק לעשיית דין בפשעים נגד העם היהודי" . החוק יחול רטרואקטיבית (כמו החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם). וראוי שקבוצת משפטנים תכין את החוק הזה עוד השבוע. וידע כל שר בממשלה וכל אלוף בצה" ל וכל מפכ" ל במשטרה כי יבוא יום והוא עלול לעמוד לדין על הפשע שהוא שותף לו.

===============================================

אסוציאציות

קראתי שפסיכולוגים בצה" ל ניסו בתרגיל הפינוי בכרם שלום אמצעי לוחמה פסיכולוגי להרגעת העקורים. רמקולים שהוצבו על מכוניות השמיעו בשטח התרגיל " שירים חסידיים רגועים ושירים ישראליים . המנגינות הישראליות הנעימות אמורות להרגיע את האווירה ולהחליש את המתח במהלך הפינוי" .

אדם אינו יכול לשלוט באסוציאציות שלו. כשקראתי את הידיעה פשוט פרצתי בבכי.

=======================================================

בגלל מע" ם חרב הגוש

כשייכתבו אגדות חורבן גוש קטיף תיכתב אולי האגדה " בגלל מע" ם" חרב הגוש.

הכותבים יצטטו מקור קדום שנפל לידיהם, קטע מידיעה ב-YNET בו נאמר : " מסתמן כי כספים של קבוצת תורמים פרטית ישמשו לרכישת החממות ולהעברתם לפלסטינים. הסכום הנדרש הוא כ-12.5 מיליון דולרים. זאת, על מנת להעניק לכל חממה סכום של כ-4,000 דולר לכל הפחות.

" גורמים ישראליים אמרו לכל אורך הדרך והניסיונות לסכם את הנושא כי כואב הלב גם על עצם ההרס של התעשייה וגם על החקלאים שרצו לשתף פעולה. מדובר גם במפעל חיים שעלול לרדת לטמיון, בשעה שהוא יכול לשמש מקור פרנסה למאות רבות של משפחות פלסטיניות.

" אחד הנושאים המרכזיים שמעכבים בינתיים את קידום הפתרון הוא דרישה ישראלית לתשלום מע" מ על סכום התרומה" .

הערה משנת 2009

לבסוף נמצא פתרון לבעיה. אך הפלסטינים, במקום להפוך את שטחי הישובים ההרוסים ואת החממות למקור פרנסה הפכו אותם בסיסי אימונים ושיגור רקטות לעבד מדינת ישראל. אוי כמה היהודים תמימים.


============================================================

דינא דמלכותא

בנאום הרדוד שלו לאומה, ערב פשע העקירה, אמר הנשיא קצב כי על המתיישבים לקבל את הדין כי " דינא דמלכותא דינא" .

החוק אינו מחייב את הנשיא להיות תלמיד חכם אבל אפשר לצפות ממנו שיבחר לעצמו לפחות כותבי נאומים חכמים.

האם דינא דמלכותא דינא חל על שלטון ישראלי?

להלן מה שאומרת האנציקלופדיה התלמודית כרך ז בערך זה:

" דינא דמלכותא, יש מהראשונים סוברים שאינו דין אלא במלכי אומות העולם, מפני שהארץ של המלך ויכול לומר להם אם לא תעשו מצוותי אגרש אתכם מן הארץ – והוא הדין במלכי ישראל שבחוץ לארץ. אבל במלכי ישראל שבארץ ישראל לא יוכל לומר כן, לפי שארץ ישראל כל ישראל שותפים בה, וירושה היא לנו מאבותינו להדיוט כמלך, ונתחלקה לכל אחד ואחד מישראל, ואינה של מלך, ומלכי ישראל אין דינם דין אלא על פי התורה…"

בהמשך נאמר כי " יש חולקים וסוברים שאין הבדל בין מלכי אומות למלכי ישראל… (אם) מה שציוה המלך לשמירת העם הרשות בידו, ודין מלכי ישראל שווה לדין האומות בדבר זה.." .

השאלה היא אם כותב נאומו של הנשיא לא ידע לא את דעת הראשונים ולא את דעת האחרונים. או שכן ידע וסבר שבעיניו אריאל שרון הוא מלך ישראל.

==============================================================

הכתום מחוץ לחוק

הקורא ישראל אלפסי מאלעד כותב לי:

בתשע השנים האחרונות, פעלתי כמתנדב ביחידות המיוחדות של מרחב ירקון במחוז ת" א של משטרת ישראל. במסגרת תפקידי, פעלתי כחלק מיחידות המשטרה ה" כחולות" בעודי לובש מדים ופועל כתף אל כתף עם השוטרים. ביום חמישי האחרון, התייצבתי לתדרוך לקראת יציאה למשמרת הלילה ביחידת הסיור של המרחב.

להלן תקציר של השיחה שהתפתחה ביני לבין קצין היחידה.

קצין היחידה: לצערי לא תוכל לפעול עם הכיפה שלך.

אני: (המום) מה הבעיה (חבשתי כיפה בצבעי כתום וחום – ללא שום כיתוב או רמיזה פוליטית).

הקצין: הצבע הכתום

אני: ואם הייתי בא כשכיפה כחול-לבן לראשי ?

הקצין: כחול לבן היה בסדר

אני: סליחה, האם הוציאו את הצבע הכתום מחוץ לחוק?

הקצין: לא… אבל….

אני: מבולבל לחלוטין.

הקצין: תשמע, הניידת יכולה לעבור אצלך בבית בתחילת המשמרת ותחליף כיפה

אני: לא תודה…

לאחר דין ודברים נוסף סירב קצין היחידה לאפשר לי לצאת למשמרת כשהכיפה הכתומה לראשי.

כך הגיעה לקיצה פעילות בהתנדבות בת למעלה מתשע שנים, שכללה לילות רבים, מעצרים, תפיסות סמים, מלחמה בקטל בכבישים ועוד.

היי שלום משטרת ישראל, אין לי עוד חפץ בך.

=============================================================

עצה למזוז

עכשיו כבר אפשר אולי לבדוק מחדש את פרשת האי היווני. אולי בכל זאת יש איזה שמץ של ראיה, איזה בדל של הוכחה, איזה ספק קל שבקלים בחפותו המוחלטת של אריאל שרון. אולי בכל זאת כדאי לבית המשפט להחליט אם ראש הממשלה צח כשלג. לא צריך לעבוד הרבה הרי טיוטת כתב האישום של עדנה ארבל נמצאת במגרה.

קטגוריות: גוש קטיף, דיפלומטיה, התנחלויות, פלסטינים | 2 תגובות

איך גילה ס. יזהר שחיילי צה"ל מתנהגים כנאצים

 רבבות חיילים השתתפו במלחמת יום הכיפורים. בזירת הלחימה היו גם אלפי עיתונאים, משקיפי או"ם, נציגי הצלב האדום ונספחים צבאיים ממדינות שונות.

אף אחד מהם לא ראה את מה שטוען כי ראה הסופר ס. יזהר. בספרו החדש, "גילוי אליהו", מספר יזהר כי היה עד לכך שחיילים ישראלים בועטים בגולגלות של חיילים מצרים הרוגים במטרה לעקור מפיהם את שיני הזהב.

ס. יזהר בצעירותו (ויקישיתוף)

ס. יזהר בצעירותו (ויקישיתוף)

וכך הוא מספר בספרו: " …ובועטים ישר ובכוח אל סנטרו של המת, ופתאום מבינים שהם בועטים כדי שתעופנה שיני הזהב שלו, כך גם הסביר החייל שעמד והשתין פה בגדר, שומעים ולא קולטים ולא מאמינים, רוצים להקיא ורוצים לברוח מכאן ולשכוח הכול, אבל הם ממשיכים להם שם בשקידה, גוחנים לראות היטב בין הגוויות וגם מציצים אם יש מבהיק מן הפה ובועטים…"  

אני מתאר לעצמי מה היה קורה אילו מישהו אחר מלבד ס. יזהר היה עד למראה של חיילים ישראלים העוקרים שיני זהב מגוויות של חיילים מצרים. התקשורת העולמית היתה עושה מזה חגיגה. כל הצלמים והעיתונאים היו עטים על המקום. העולם כולו היה נרעש מכך שצאצאי קרבנות הנאצים נוהגים כפי שנהגו הנאצים. כי אותנו אוהבים רק כאשר אנחנו נרצחים. אך, כאמור, איש לא היה עד למחזה הזה פרט לס. יזהר. על גילויי אליהו אין מערערים כידוע.

מה באמת ראה ס. יזהר?

הקורא שמיל קליין מחיספין שבגולן, בוגר ישיבת הסדר, היה לוחם בכוח השריון של הסמח"ט אמנון אשכול במלחמת יום הכיפורים. יש בפיו סיפור, היכול אולי להסביר את הסצינה שמתאר ס. יזהר.   חייל צהל בכביש לעיסמאליה נאור עמר ויקיפדיה

מספר קליין: הקרב שיזהר תיאר התחולל ממש בסוף המלחמה. יחידת הסיור של חטיבת השריון ניהלה קרב שבמהלכו ספגה אבדות מכאיבות, כתוצאה מתקיפה בלתי צפויה של מטוסים מצרים. לאחר שהסיירת סיימה את הקרב היא קיבלה הוראה לכסות את גופות חיילי האויב. החיילים שלנו היו זועמים וכואבים על מות חבריהם ומילאו את ההוראה בתחושת תיעוב. הם עשו זאת בבעיטות ולא בצורה עדינה במיוחד. הברוטליות הזו היתה חלק מן מהמלחמה. זו אולי התמונה שראה ס. יזהר. אבל הסיפור על החיילים העוקרים שיני זהב הוא תוספת של יזהר וזה קשקוש גמור. הסמח"ט אמנון אשכול, חבר קיבוץ, הוא אדם ערכי יוצא מגדר הרגיל. אילו חלילה היה דבר כזה שיזהר תאר הוא היה הופך עולמות. ס. זהר גם הופיע בפנינו בהרצאה שהרגיזה אותנו. הוא דיבר על "השבר הנוראי", צייר את המציאות כקטסטרופה. אמרנו לו: עכשיו אתה מדבר? תראה איך התחלנו את המלחמה ואיפה אנחנו עכשיו, מאה חמישים קילומטר מקהיר".

פרשת "גילוי אליהו" של יזהר היא הזדמנות לומר כמה מילים על האיש ועל מה שמייצגת יצירתו.

ס. יזהר מול רש"י והרמב"ם

ערב המילניום יזם מוסף תרבות וספרות של הארץ משאל בקרב אנשי רוח מלומדים והיסטוריונים. השאלה היתה: מהו החיבור או החיבורים החשובים ביותר או המשפיעים ביותר שנכתבו משך האלף השני בתחום היהדות .

תמימות הדעים שגילו הנשאלים מימין ומשמאל מכל חלקי הקשת התרבותית והפוליטית היתה באמת מפתיעה. הרוב בחרו בפרוש רש"י לתורה ולתלמוד, במורה נבוכים לרמב"ם, בספר הזהר, ובשולחן ערוך לר' יוסף קארו. היו שהוסיפו את ר' יהודה הלוי, את מכלול הספרות החסידית, צאינה וראנה, שירי ביאליק, ועוד.

הבחירה שנראתה לי מוזרה ביותר היתה של הפרופסור לספרות ערבית, ששון סומך, מאוניברסיטת תל-אביב. בצד מורה נבוכים לרמב"ם ודיואן שמואל הנגיד בחר ב"ימי ציקלג" של ס. יזהר. פרופסור סומך נימק את בחירתו בכך שיזהר "היה פריצה ספרותית אדירה אל תוך חוויתו של בן הארץ במלחמתו, בחלומותיו, בפרוזה דיבורית שהיא שירה. הספרות ה'ילידית' זימרה בקול גדול ושונה".

שוחחתי על הנושא עם  פרופסור הלל וייס והוא האיר לי נקודת מבט שלא חשבתי עליה. בשבילם, אומר פרופסור וייס, "ימי ציקלג" זה ה"ספר בראשית". ביצירה הזו מתגבשת ומגיעה לשיא התרבות החדשה , השיא הצברי של דה לגיטימציה של היהודי שהפך לישראלי. הישראלי שרגשי האשמה שלו מביאים אותו למחיקת עצמו וזהותו היהודית.

מחולל השערוריות

ס. יזהר ידוע במקומותינו לא רק תודות ליצירתו הספרותית אלא בעיקר תודות לשערוריות שחולל באמצעות יצירותיו או בלעדיהן. פעם נשא מסה על כך שצריך לבטל בכלל את החינוך. פעם אחרת קבע שאין צורך בלימודי ספרות ועוד רעיונות מחוללי שערוריה כהנה וכהנה. את השערוריות זוכרים, אך מה בדבר היצירות. האם השמות הבאים אומרים משהו למישהו: "אפרים חוזר לאספסת", "מסע אל גדות הערב", "לילה בלי יריות", "שיירה של חצות", "שישה סיפורי קיץ", "ברגליים יחפות", "סיפורי מישור". כל אלה שמות יצירות של ס.יזהר, אשר דומה כי נגנזו מיד עם פרסומם. יש שתי יצירות שהכל זוכרים: "חירבעת חזעה" ו"השבוי". לא בשל איכותם הספרותית אלא בשל השערוריה שעוררו בשעתן. ס. יזהר הוא חלוץ המערערים על צידקת מלחמתנו והוא עשה זאת בעיצומה של מלחמת השיחרור. ועוד יצירה שעליה כדאי להרחיב מעט את הדיבור: "ימי ציקלג".

ימי ציקלג

פגישתי הראשונה עם היצירה הזו היתה כששמעתי קורס בספרות באוניברסיטת תל-אביב, ששכנה עדיין על הגבעה באבו-כביר בו שוכן היום הגן הבוטאני. המרצה היה ש"י פנואלי, איש ספרות מן הטיפוס של היהודי המשכיל. הוא פתח את הרצאתו במילים הבאות: "מי שלא יקרא את ימי ציקלג לא יעבור את הקורס הזה". בשארית פרוטותי המעטות רכשתי את הספר, כי להשיגו לקריאה בספריה היתה משימה בלתי אפשרית. הספר היה יקר מאד ובעיקר כבד מאד – 1143 עמודים. אני חוזר: אלף מאה ארבעים ושלושה עמודים. ניסיתי לקרוא את הספר בכל דרך אפשרית. מן ההתחלה לסוף ומן הסוף להתחלה. להתחיל באמצע ולהתקדם או לסגת. שום טכניקה לא עזרה. מונולוגים ארוכים ומשמימים, חיבוטי נפש חסרי פשר, תאורי נוף ארכניים. נטלתי עמי את הספר לשרות מילואים, שם שימש משענת טובה לראש בעת לינה בשק שינה. השתמשתי בו כתמיכה לארון ספרים מאולתר במקום לבנים שחסרו לי. את קריאת הספר לא הצלחתי להשלים מאז ועד עצם היום הזה. מי אתה צור מי אתה חלמיש מול נער עברי המצליח לקרוא את "ימי ציקלג".

ספר שהוא קש וגבבא

שהדי במרומים שמגיל צעיר הייתי תולעת ספרים. באותה תקופה בה סבלתי מכאבי בטן קשים בניסיונותי לעכל את הספר הזה, קראתי ספרים עבי כרס שהיו באופנה באותם הימים. את "מלחמה ושלום" של טולסוטוי קראתי בעשרה ימים. את "המנדרינים" של סימון דה בובואר בפחות משבוע. את "החיים כמשל" של פנחס שדה (שהופיע אז בהוצאת המחבר) בלעתי ביומיים. גברתי בפרק זמן כזה או אחר על "מובי דיק" ועל זכרונות צ'רצ'יל ומונטגומרי ודה-גול. אפילו את "הקפיטל" של קרל מרקס הצלחתי לקרוא, אם כי בלא מעט יגיעה. שנים התביישתי להודות שאני היחיד מבין כל חובבי ספרות שהכרתי שלא קרא את "ימי ציקלג". עד שיום אחד נתגלה לי האור. נתברר שהמלך הוא עירום. כולם טוענים שקראו (כפי שגם אני עשיתי לבושתי). אך איש לא קרא את הספר ממש. והעיקר: פגשתי סוף סוף אדם שקרא את הספר מן העמוד הראשון ועד האחרון והעז לומר את אשר לא העזו רבים וטובים לפניו. שהספר הזה הוא בעצם קש וגבבא. לא אפרים חזר לאספסת אלא ס. יזהר חזר לאספסת.

עיני הרנטגן של קורצווייל

ברוך קורצווייל בצעירותו

ברוך קורצווייל בצעירותו

קורצווייל, מגדולי מבקרי וחוקרי הספרות בדורנו, היה בעל עיני רנטגן. לא זכיתי ממש לשמוע תורה מפיו, אך רעייתי היתה תלמידה שלו בבר-אילן. היא סיפרה לי שהוא היה מסוגל להבחין מיד בתלמיד שהחסיר, או תלמיד שנוסף לקורס בו השתתפו מאות תלמידים.  

עיני הרנטגן של קורצווייל היו רגישות במיוחד לזיוף. והוא אומר: "קראתי אלף ומאה וארבעים ושלושה עמודים וציפור הנפש עפה… אינה אלא צפה, צפה מפליגה בים הדברנות, הסנטימנטאלית, ניהיליסטית, הנרקיסטית, טסה גולשת קופאת בתוך חכמות בוסר, בתוך פילוספית סרק של גיל ההתבגרות שאין לו קץ…"

קורצווייל לא התבייש להגיד שהקריאה היתה משעממת ומיגעת, שהספר הוא "רטוריקה נבובה". שהספר מבטא ריקנות, שהחומר הסיפורי שבו מספיק בקושי לסיפור קצר. הספר מתיימר להיות זעם קדוש, אך איננו אלא "פינוק, פיטום, חוסר בגרות, פרוזה גרועה מאד". כי הספר מבטא את "התרוקנות הדור הצעיר מכל אמונה".

ראה סופרים כנביאי שקר

קטגוריות: מלחמות ישראל, סופרים, ספרות, ספרות עברית, צהל, שמאלנות | 6 תגובות

איך קם "דור הכיפות הסרוגות"

מאמר זה נכתב ערב חורבן גוש קטיף הוא לא איבד מאקטואליותו. [יוני 2014]

ראה "הכיפה הסרוגה באוהל הדוד תום"

" דור הכיפות הסרוגות" היה בשלושים השנים האחרונות חיל החלוץ למהפך הציוני במדינה * הכתום המציף את הארץ במאבק על גוש קטיף מוכיח כי רוב העם מאחוריו * הגיע הזמן "להחליף דיסקט" ולחשוב לא על הפגנה נגד השלטון אלא מאבק על השלטון * בלי אלימות, בלי סרבנות * כי העם הוא אתנו, הצבא בשר מבשרנו והמשטרה שלנו

כיפות סרוגות

הרב יואל בן נון אמר פעם כי הציונות החילונית דומה לפרד. בהמה בעלת כוח עצום, אך בלי יכולת להביא צאצאים לעולם.

חלוצי הציונות של תנועת העבודה אכן היו בעלי עוצמה אדירה. הם חוללו נס יחיד במינו במאה העשרים: יישוב ארץ שוממה, קיבוץ גלויות, החייאת שפה, הקמת מערכת חינוך ובריאות, חקלאות ותעשיה, ישובים פורחים – תשתית למדינה היהודית.

דור הנפילים שהקים את המדינה סיים את תפקידו במלחמת יום הכיפורים. הציבור איבד אמון בשלטון ובעתיד המדינה, ובמקביל חלו במדינה תהליכי דקדנציה תרבותיים, התפוררה הסולידאריות החברתית והגענו למקום שהגענו. מי שהרים את לפיד החזון הציוני וההגשמה היה הציבור המכונה " דור הכיפות הסרוגות" , שהתמסר למפעל ההתיישבות.

אם הציונות החילונית סיימה דרכה כדרכו של פרד, הנה דור הכיפות הסרוגות הוא פרי מוטציה של תחיה יהודית. מחוללי המוטציה הזו היו יהודים שבחזותם החיצונית ובאורח חייהם נראו והתנהגו כמו החרדים במאה שערים (ראה תמונה). אבל הם היו מוכנים להיות שותפים לתנועה הציונית החילונית במפעל בניין הארץ.

שורשים בפולין

שורשיה של הציונות הדתית לגווניה, בתנועת " המזרחי" שנוסדה בפולין-ליטא בראשית המאה העשרים. לידתה של התנועה הייתה כרוכה במאבק כפול. מול החסידות ששלטה בפולין ודחתה על הסף את הרעיון של ציונות חילונית. מול התנועה הציונית החילונית שלא ששה לקלוט לתוכה את הערכים של תורה ועבודה. רבני ה" מזרחי" נרדפו והופלו לרעה. בחורים נזרקו מישיבות ואברכים מ" שטיבלעך" ומחצרות אדמו" רים. ובתוך המחנה הציוני היה המאבק לא רק על הרעיון אלא גם ובעיקר על ההישרדות. על אפשרויות להקים קיבוצי הכשרה, על מכסה ברישיונות עליה לארץ ישראל (סרטיפיקטים), על תקציבים וחינוך. במהלך המאבקים הצליחה התנועה בפולין לחדור למרכזי התורה והישיבות הגדולות ולמשוך משם אנשים רבים. הקימה מערכת חינוכית בכל הרמות. הוציאה לאור עיתונים וספרים. ארגנה תנועות נוער, תנועת השומר הדתי תנועת האישה הדתית ומוסדות רבים.

 

זו איננה " מועצת גדולי תורה". אלה הרבנים שנמנו עם מקימי ה"מזרחי" בראשית המאה העשרים. הם אבות המוטציה של "הכיפה הסרוגה" .

מקור הכוח האנושי של התנועה בארץ ישראל הייתה פולין, ממנה הגיעו לארץ רוב העולים הדתיים. השואה הכריתה את המקור הזה והותירה כאן תנועה מדולדלת.

הברית ההיסטורית

מראשית דרכה פעלה המזרחי בשיתוף עם תנועת העבודה הציונית, ששלטה בישוב של המדינה שבדרך. נציגי המזרחי השתתפו בהכרזת העצמאות והרב יהודה לייב הכהן מימון הגניב את שם ה" למגילה על ידי כך שחתם את שמו בתוספת בס" ד.

הרב מימון ובן גוריון בעת החתימה על מגילת העצמאות

הרב מימון ובן גוריון בעת החתימה על מגילת העצמאות


לאחר הקמת המדינה הפך הקשר לשותפות קואליציונית בשלטון, שקיבלה את הכינוי " ברית היסטורית" . זו לא הייתה שותפות של שווים בנהיגת הקטר של הרכבת הציונית. זה היה שרות שנתנה המזרחי למפא" י בתפקיד מגיש התה בקרונות האחרונים. דוד בן גוריון הקפיד, מן הימים הראשונים להקמת המדינה, לשתף את המזרחי (לימים המפד" ל) כשותף זוטר בשלטון. זוטר כי מעולם לא נזקק לקולות המפד" ל בכנסת הואיל והיה לו רוב בלעדיהם. ישעיהו ליבוביץ" אמר פעם כי המניע של בן גוריון היה מקיאווליסטי. את החרדים לא שיתף בשלטון (שגם לא היו מעוניינים בו) אבל נתן להם פטור משרות צבאי לתלמידי ישיבות. למפד"ל נתן נתח שולי בשלטון (תמיד משרדים לא חשובים) ועל ידי כך נטרל כל מעורבות מצידם בתחומי החוץ הביטחון והכלכלה. מנהיגי המפד"ל כמו חיים משה שפירא יוסף בורג ואחרים, היו אנשים מתונים בדעותיהם הפוליטיות. הסתפקו בנתח השלטוני הקטן, באוטונומיה שניתנה לחינוך הדתי לאומי ובשמירת הסטטוס קוו הדתי בחיים הציבוריים. הסערות הקואליציוניות בין השותפים היו כמעט תמיד סביב נושאים אלה. עם זאת, באופן תאורטי הם היו חסידי ארץ ישראל השלמה בתקופה  שבה הנושא היה חלא רלבנטי(לפני מלחמת ששת הימים).

 

שלמות הארץ. כרזה של המזרחי משנות החמישים. הזקניםהתייחסו לסיסמה זו כאל תאוריה לא רלבנטית. הדור החדש הבין אחרת.

ילדי המוטציה

המצב הזה נמשך שנים רבות ונראה שהיה נוח לשני הצדדים. לא כך היה לגבי הדור החדש שהצמיחה התנועה הדתית לאומית. בניגוד לציונות החילונית יצרה הציונות דור שני ושלישי שעלה על אבותיו בכל התחומים. מערכת החינוך המסועפת והעקרונות של שילוב תורה עם דרך ארץ הם שיצרו את המוטציה. דור של חובשי כיפות ונועלי סנדלים, המעורים בכל ענפי העשייה, אך אינם חלק מן ה" טרנד" הכללי של הישראליות הדוהרת אל הדקדנציה. זה היה דור חדש שלא היה מוכן להיגרר ברכבת של מפא" י ההיסטורית, שבמהלך השנים הפכה פחות ופחות ציונית.

שיתוף עם מפ" ם

ניצני הביטוי הפוליטי של הדור הזה הופיעו בראשית שנות השישים, עם הופעת ה" צעירים" . זה התחיל בשני בוגרי בני עקיבא צעירים, זבולון המר ודני ורמוס, ששכרו חדר בתל אביב אליה הגיעו בטרמפים כשתרמילים על גבם. שנה אחרי זה כבר קיימו כנס בעפולה והצליחו למשוך אליו קבוצה גדולה של אישי רוח ומעשה. המנשר הראשון של הצעירים לא אמר מאומה על מטרותיהם, שלא היו ברורות כנראה להם עצמם. אט אט התחוור שבעצם הם מבקשים להשפיע על מה שנעשה במדינה מעבר לתחום המושב שהקצתה מפא" י למפד" ל. העיקר היה לעשות משהו שהוא מעבר למשרה במועצה הדתית.

 

זבולון המר הצעיר שהחל את המהפכה

לא ייאמן אבל ה" צעירים" יזמו אז שיתוף פעולה עם מפ"ם במאבק נגד הידוק הקשרים עם גרמניה; היו שותפים פעילים עם " חרות" במאבק לביטול הממשל הצבאי והזמינו לבית מרכז המפלגה בתל-אביב את צעירי מפא" י לחילופי דעות.

כשחשה הצמרת הוותיקה של המפד" ל בסכנה כבר אחרה את המועד ותהליך השתלטות הצעירים על המפלגה היה בלתי נמנע. אך מעמד המפד" ל כמגיש התה ברכבת של מפא" י לא השתנה ברמה הפוליטית הפרלמנטרית.

תנועת הכיפות הסרוגות התפתחה כגוף חוץ פרלמנטרי, שנתנה ביטוי להתעצמותה במפעל ההתיישבות לאחר מלחמת יום הכיפורים. המפד" ל כגוף פוליטי פיגרה כל השנים אחרי המציאות החברתית של יוצאי חלציה. היא הלכה והידלדלה עד למעמד העלוב שלה בממשלת שרון.

בגין כאחד משלנו

התמורה הגדולה חלה לכאורה עם המהפך ב-1977. עליית הליכוד בראשות מנחם בגין לשלטון נראתה כאילו " אחד משלנו" נמצא בצמרת. הוא דיבר על הרבה אלוני מורה שיוקמו ועל כוונתו להתיישב בחבל ימית. הוא גם חבש מדי פעם כיפה ואף ציטט פסוקים בתיקונים מקוריים (" לכתך אחריי בארץ זרועת מוקשים" אמר על אשתו בליל המהפך).

 

בגין דיבר על הרבה אלוני מורה. אך עקר את חבל ימית והניח יסוד למדינה פלסטינית. ישיבת אלון מורה. צילום: מנחם ברוד, ויקישיתוף.

ההנחה שהליכוד בראשות בגין הוא שלטון "שלנו" התבדתה די מהר. על הליכוד עברו אותם תהליכי ניוון אידיאיים וחברתיים שהיו נחלת הציונות החילונית בכללותה. חמור מזה: לתנועת העבודה ההיסטורית היו שורשים יהודיים ואידיאיים חזקים, שמשאריותיהם התפרנסה התנועה שנים רבות. " חרות" בראשות בגין הייתה מראשיתה תנועה נטולת שאר רוח, ערכים ואידיאולוגיה. בגין הרחיק מתוכה את כל אנשי הרוח והותיר בה צ"חצ"חים וכדאיניקים. וכך נולד אבי כל חטאת – הסכם קמפ דייויד, פינוי סיני ועקירה של חבל ימית – עקירה מרצון, לראשונה בתולדות הציונות.

בשלב מסוים נתברר כי תנועת הכיפות הסרוגות – במובן הרחב של המילה, לא דווקא נציגותה בכנסת – נפלה מן הפח אל הפחת. במקום להיות מגיש התה ברכבת של מפא"י, שברוב השנים עמדו בראשה אישים בעלי שעור קומה, הם הפכו להיות הידועה בציבור של מפלגה מנוונת. אפשר לשמוע את הדי המצב הזה בדיבורים על שרון ובגידתו באידיאל ההתיישבות. כך מדברת אישה נבגדת על המאהב שנטש אותה.

כאן מן הראוי להדגיש כי המפד" ל, כביטוי הפוליטי הפרלמנטרי לא שיקף את עוצמתו הדמוגרפית והערכית של דור הכיפות הסרוגות. הדור הזה שאב את השראתו בראש ובראשונה ממוריו בישיבות ובראשם הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שראה בפעולת החלוצים החילוניים בארץ ישראל מעשה של קדושה השקול כבניית בית המקדש.

המהפכה שבוששה

ולסיום אזכיר, בחוסר צניעות, מאמר שכתבתי באוקטובר 1974 בידיעות אחרונות, תחת הכותרת " מהפכת הכיפות הסרוגות" . כתבתי אז בין היתר: " מתגלים עתה לנגד עינינו ניצניה של מהפכה חברתית, העתידה להטביע את חותמה על החברה הישראלית כולה. למהפכה זו יש כל המרכיבים שבכוחם לחולל תמורה חברתית: חומר אנושי מעולה; דבקות חסרת ליאות במטרה; אמונה עמוקה בצדקת הדרך ומסגרות ארגוניות מגובשות" .

החיזוי הזה התקיים רק בחלקו. תנועת ההתיישבות של דור הכיפות הסרוגות חוללה את התפנית החשובה ביותר בחברה הישראלית בדור הנוכחי. אבל למרבית הצער לא הצמיחו הכיפות הסרוגות מתוכם מנהיגות שתיטול על עצמה את התפקיד להוביל את העם.

אבל כמות הסרטים הכתומים שמתנופפים בכל חלקי הארץ מעידים שיש לתנועה בסיס עממי רחב. לכפר מימון ולשדרות הגיעו אממנם בעיקר כיפות סרוגות . זהו אופייה של כל תנועה מהפכנית – החלוצים הולכים בראש. מאחורי החלוצים משתרך שובל כתום ארוך המקיף חילונים, נאמני תנועת העבודה ההיסטורית, תושבי עיירות הפיתוח, יוצאי ארצות האסלאם, והעולים מרוסיה. כל מה שדרוש הוא שינוי תודעתי שמתוכו אולי תצמח גם מנהיגות שתילחם לא נגד השלטון אלא כדי להגיע לשלטון.

=========================================================

אנחנו והם

כשאנחנו גורמים למות חפים מפשע אנו מתייסרים בייסורי מצפון. גם אם המוות נגרם במהלך לחימה נגד רוצחים מתועבים.

כשהם רוצחים את ילדינו, נשותינו וזקנינו, הם יוצאים בריקודי שמחה, מחלקים סוכריות, משמיעים שירי תהילה לרוצחים.

כשמטורף יוזם רצח חפים מפשע אנו סולדים ממנו, ומקיאים אותו מתוכנו. בקושי נותנים לקבור אותו.

הם הופכים את הרוצחים המתועבים ל" שהאידים" , גיבורי תרבות, שילדים מתחנכים להזדהות עמם.

כשאצלנו נתפס מחבל מקיפים אותו אזרחים ואנשי חוק כדי שאיש לא יפגע בו. כשהמחבל שלנו נופל לידיהם הם עושים בו לינץ" כשידיו כבולות

כשהרגו אצלנו שני מחבלים בקו 300 לאחר שנפלו בשבי – המדינה כולה סערה, ראשי השב" כ הודחו.

כשהמון ערבים, אזרחי ישראל, רוצחים מחבל יהודי כבול הם תובעים שלא לחקור את נסיבות רציחתו.

=====================================================

הרהורי תשעה באב

קטע זה, פרי עטו של זלמן שזר, פורסם ב" האחדות" תרעא (1911). שזר היה מראשי תנועת העבודה ולימים נשיא ישראל. ניתן ללמוד מן הקטע על זיקתה העמוקה של תנועת העבודה ההיסטורית למסורת היהודית.

"אל חצר שריד הכותל הזה חודרות האנחות מכל קצווי הארץ בכל התקופות. זרם חי של מבטים מלאי אהבה שטף בכל העת מהתם להכא ומהפינה היותר נידחת שלח הנה היהודי את געגועיו לחיים אחרים. אחרים לגמרי. התנועות הדתיות המשיחיות המדיניות העממיות אינן אלא התגלמותו של אותו הצער הלאומי, התובע את עלבונו רק בשינוי נוסחאות בהתאמה לתנאי התקופה והמקום. תנועות מרידות שאיפות ציבוריות בלשון זו משתמשים רק דרי מעלה דורות סגולה וגם לא הדור כולו. וכך ובה מדברים דרי הגלות אל שריד המולדת. אצל הכותל אין הבדל בין ארצות ותקופות הדמעות מלב אחד כולן נבעו ממקור אחד באו וכולם לאחד התפללו" .

את הקטע הזה העביר לי באדיבותו חברי פרופסור בן עמי פיינגולד. הוא פרסם אותו בשעתו בעקבות מאמר של טלי ליפקין שחק בעתון " דבר" בו אמרה בין היתר: " מי הלביש עלינו את היום הזה" .

=================================================

מה הביא את שרון להחלטה

סוף סוף נתגלה הסוד – מי שהביא את שרון להחלטתו הוא קלמן גייר, איש הסקרים של שרון.

את העובדה הזו מגלה בן כספית בכתבה ב" מעריב" .

לפי בן כספית הציג גייר לשרון נתונים דמוגראפיים מפחידים. בשנת 2030 יהיו בישראל 35 אחוז אזרחים ערביים ו-26 אחוז חרדים. מכאן עולה שהחילונים יהפכו למיעוט, אפילו מיעוט קטן, החברה תשנה פניה. ואז " יהיה קשה לבצע מהלכים קשים" .

בן כספית מוסיף שגייר היה גם יועצו של רבין והיה כנראה אחד האנשים שהביאו את רבין להחלטה על אוסלו.

מדוע עקירה מעזה תשפיע על המאזן דמוגרפי של ישראל ב-2030 אין הסבר.

קלמן גייר מככב אגב בכתב האישום שהוגש נגד עמרי שרון. כתוב שם כי גייר קיבל מעמרי עבור סקרים שערך למען אריאל שרון סך של 729,174 ₪.

=========================================================

קטגוריות: אסטרטגים, התנחלויות, התנתקות, ספין, תולדות המדינה | תגים: , , , , | 5 תגובות