סוד המוח היהודי

ראה מדוע יהודים רבים כל כך זוכים בפרס נובל

הגניוס היהודי מאינשטיין ועד מאיר לנסקי

בדיחהידועה מספרת על גוי שהתחנן בפני חברו היהודי שיגלה לו את סוד השכל היהודי. אמר לו היהודי כי יש בעולם דג, יקר המציאות, שהיהודים נוהגים לאכול את ראשו ומכאן שיכלם.


הסכים היהודי למכור לגוי את הדג היקר. לאחר שזה טעם ממנו אמר: הרי זה דג מלוח רגיל.

השיב לו היהודי: אתה רואה? כבר יש לך שכל יהודי והבחנת שזה דג מלוח רגיל.

יש אינסוף בדיחות כאלה על עליונות המוח היהודי על מוחו של הגוי.

כשגוי רוצה ללמוד גמרא

מעשה בכומר שהפציר בידידו הרב וביקש שילמד אותו גמרא.
אמר לו הרב: איני מאמין שאדם עם ראש של גוי יוכל להבין דף גמרא.  אבל אלמד אותך אם תענה לי על שאלה אחת.  שני אנשים יוצאים מארובה, אחד יוצא מלוכלך והשני יוצא נקי, מי משניהם ילך להתרחץ?
המלוכלך יתרחץ והנקי לא – משיב הכומר.
בדיוק להיפך, אומר הרב ומסביר: הנקי מסתכל על המלוכלך, חושב שגם הוא מלוכלך והולך להתרחץ. המלוכלך לעומת זאת, מסתכל על הנקי חושב שגם הוא נקי ולא הולך להתרחץ.
על זה לא חשבתי, מסכים הכומר. שאל אותי עוד שאלה.
שואל הרב שוב אותה שאלה.
הפעם עונה הכומר בביטחון: הנקי מתרחץ והמלוכלך לא.
שוב טעית, אומר לו הרב. הנקי מסתכל במראה, רואה שהוא נקי ולא הולך להתרחץ. המלוכלך מסתכל במראה רואה שהוא מלוכלך והולך להתרחץ.  לפי הגמרא, מסביר הרב, צריך לחשוב על כל האפשרויות.
טוב, נאנח הכומר, בוא ננסה שוב, שאל אותי עוד שאלה.
פעם אחרונה, אומר הרב, ומציג שוב אותה שאלה.
זה פשוט, מחייך הכומר. אם יש שם מראה המלוכלך יתרחץ. אם אין מראה הנקי יתרחץ.
אומר לו הרב: אמרתי לך שעם ראש של גוי לא תצליח להבין גמרא. תסביר לי איך יכול להיות ששני אנשים ייצאו מארובה, והאחד ייצא מלוכלך והשני נקי?

 

סוד המוח היהודישער הספר

נזכרתי בבדיחות הללו למקרא הידיעה שהיפנים תרגמו את הספר "סוד המוח היהודי" של ערן כץ והספר כבר תופס מקום נכבד ברשימת רבי המכר.

האם נתגלה הסוד?

ערן כץ מחייך ודאי כל הדרך לבנק ועינינו אינה  צרה בהצלחתו של יהודי למכור משהו לגויים. הואיל ואין יפנים רבים הקוראים טור זה, יש להניח שמה שייכתב כאן לא יקלקל לו את השמחה.  איש לא ייקח מערן כץ את השיא העולמי של גינס בזכירת מספרים. הוא הפגין יכולת זו בצורה מאד משכנעת בתכניתם של לונדון וקירשנבוים. אבל לעניות דעתי הסיכוי של הגויים לזכות במוח יהודי באמצעות "סודות המוח היהודי", איננו גדול מן הסיכוי של הגוי שקנה את הדג מלוח.

הוא כתוב כסיפור די ילדותי על אחד בשם ג'רום (בן דמותו של המחבר), המשוטט במאה שערים ובמקומות אחרים, נפגש עם רבנים, מתבונן בתלמידי ישיבה, מחטט בספרים ישנים – הכל כדי לגלות את סודות המוח היהודי.

הוא מתאר כגילוי אמריקה את שיטות הלימוד הישיבתיות (חברותא, לימוד ושינון בקול רם,  נענועי גוף וכדומה). מפזר תיאוריות שהביסוס שלהם בסימן שאלה (כמו זרימת דם למוח ועמידתו של בן גוריון על הראש). החלק הזה של הספר גם גדוש בבדיחות טפשיות למדי.  הוא מביא ציטוט מפי הרב בלשון זו: "על כך כתוב במסכת עירובין, ש'אדם צריך לשים עצמו כבושם שהכל מתבשמים ממנו'".
ועל כך מגיב ג'רו: "ניסיתי את הענין הזה פעם  אבל זה היה בושם זול שקניתי בשקמית בצבא וזה השיג  תוצאה הפוכה. במשך שנה אף אחד לא התקרב אלי. אפילו לא זבובים".


מילא בדיחה תפלה. אבל המחבר לא  טרח לבדוק את הציטוט במקור. המקור שהוא מציין אינו מדוייק (נג עמוד א במקום נד עמוד א) וגם הציטוט אינו מדוייק.

כמי שעיקר התמחותו בתחומי שיפור הזיכרון  עיקר הספר מוקדש לנושא זה והחשיבות שהוא מייחס לנושא בהקשר היהודי מופרז ביותר. תמיד היה עדיף כמעיין המתגבר על פני בור סיד.

ערן כץ (יוצר ערן כץ רישיון השימוש ויקיפדיה)

מהו באמת סוד המוח היהודי?

אם השאלה מתייחסת לעובדה ששבט קטן באזור מדברי  הטביע את חותמו על האנושות כולה באמצעות ספר הספרים. אזי לשאלה הזו אין תשובה טובה יותר ממה שנאמר בברכת התורה ("אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו").

אבל בשאלה הזו מתכוונים גם לעובדה שבפחות ממאה וחמישים שנים (מן האמנסיפציה ועד לראשית המאה העשרים) עבר העם היהודי מטמורפוזה מופלאה מחברת גטו לעם הכי אקדמי בעולם.  הביטוי הבולט בתמורה הזו הוא במספר חתני פרס נובל יהודיים.

מאז החלו בהענקת פרסי נובל זכו בפרס יותר מ-170 יהודים או יהודים למחצה,שהם כ-22 אחוזים מכלל מקבלי הפרס בעולם כולו. זאת, כשהעם היהודי מונה כ-0.02 אחוזים מכלל האנושות. שעור פרסי נובל יהודיים מבין מקבלי פרסי נובל בארצות הברית מגיע ל-37 אחוזים. שעורם באוכלוסיה 2 אחוזים. (למען ההשוואה: העולם הערבי כולו העמיד שישה חתני פרס נובל, ביניהם יאסר ערפאת).

אין צורך במחקרים סוציולוגיים מסובכים כדי להסביר תופעה זו. די לפתוח בהלכות תלמוד תורה ב"ספר המדע" של הרמב"ם כדי להבין את מרכזיותו של הלימוד בתרבות היהודית. וכך הוא אומר: " כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו ובין בעל יסורין בין בחור בין שהיה זקן… עד אימתי חייב ללמוד תורה ? עד יום מותו… וכל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן מחרימים את אנשי העיר… אין מבטלים התינוקות אפילו לבנין בית המקדש… תלמוד תורה כנגד כל המצוות כולן" .

תרבות שאלה הכללים המכוננים שלה מזה שלושת אלפים שנה. תרבות שלא היו בה אנאלפביתים, שעה שברוב התרבויות הייתה ידיעת קרוא וכתוב נחלת מיעוט. תרבות ששרדה את כל המעצמות הגדולות שחרבו – תרבות זו מצמיחה אינשטיינים כדבר מובן מאליו.

לרשות העם היהודי עמד מפעל אדירים כמו התלמוד ונושאי כליו, שהפכו כמעט כל יהודי בעיירה קטנה, באזורים הנחותים ביותר של מזרח אירופה, לפרופסור בפוטנציה.

רק עם הארץ כמו טומי לפיד יכול היה להצהיר (בהיותו שר משפטים) את הדברים הבאים: " אם תחשוב על עשרות מיליוני שעות שיהודים עם המוח הנפלא שלהם השקיעו במרוצת הדורות בשאלת שור נגח. אם היו משקיעים את אותן האנרגיות הנפשיות במדע, כל העולם היה נראה אחרת. בוזבזו 2000 שנות אנרגיה נפשית של אחד העמים הכי מוכשרים שקמו אי פעם עלי אדמות" .

 

תרבות שלא היו בה מעולם אנאלפבתים. תלמידי חדר במזרח אירופה לפני השואה

ראה מדוע יהודים רבים כל כך זוכים בפרס נובל

קטגוריות: הומור, היסטוריה יהודית, הלכה, חינוך, יהדות, נובל, ספרים, תלמוד | 5 תגובות

" חיים של תלמוד תורה בצל המוות"

גירסה מעודכנת של מאמר זה, לאחר שהלבני זכה בפרס ישראל, ראה:   מאש המשרפות

דוד הלבני, מגדולי חוקרי התלמוד בדורנו, ידע על פה את התלמוד בעודו נער * בספרו " עלה לא נידף" הוא מספר איך המשיך ללמוד גם במחנה ההשמדה וכיצד ניצל תודות לסיפורי זימה מהתלמוד שסיפר לקאפו * ועוד שני ספרים שכדאי לרכוש גם אחרי שבוע הספר

אילו היה דוד הלבני אדמו" ר, היו חסידיו מפרסמים את " שבחי דוד" ומספרים את נס הצלתו המופלאה מידי הצורר הנאצי. היו מספרים על חוזק אמונתו וגדולתו בתורה. היו מספרים כיצד הצליח לדחות מיום ליום את שילוחו למשרפות, על ידי כך שסיפר לקאפו סיפורים מן התלמוד, גם סיפורים שהצנעה יפה להם. היו מספרים כיצד גילה דף מן השולחן ערוך, עוטף כריך של קלגס נאצי. כיצד סיכן חייו כדי להשיג את הדף הזה, הספוג כתמי שומן. כיצד קיים שעורי תורה בתוך מחנה המוות, שעורים מתוך התלמוד אותו ידע על פה. היו מספרים על הרבי שהתריס כלפי מעלה, על שתינוקות דבית רבן הנזרקים למשרפות. היו מספרים את המדרש הידוע על הקדוש ברוך הוא שעיניו זולגות דמעות כשהוא רואה בצרתם של ישראל. היו מספרים כיצד הרבי רואה בעיני רוחו את הדמעות הזולגות אל כוס הייסורים האגדית, שכאשר תתמלא תבוא הגאולה לישראל.

אבל דוד הלבני (וייס) איננו אדמו" ר. הוא פרופסור לתלמוד באוניברסיטת קולומביה, מגדולי החוקרים של התלמוד בדורנו. את סיפור חייו כתב הוא עצמו בספר קטן, המחזיק כמאה וחמישים עמודים. כמעט כל מה שהיה נאמר על שבחי האדמו" ר ניתן להיאמר על פרופסור הלבני. אלא שהלבני מספר כי כוס הייסורים האגדית עולה על גדותיה והמשרפות ממשיכות לפעול.

נתקלתי בספרו של הלבני " עלה לא נידף" , כשחיטטתי בערימת ספרים, בדוכן שבוע הספר. זהו ספר ישן (1966) במושגי המולות התזזיתית שלנו1966. היתרון היחיד שיש לדעתי לשבוע הספר, הוא בחשיפת ספרים שנעלמו מן המדפים.

תורה בבית המרחץ

דוד הלבני (וייס) נולד לפני 77 שנים בעיירה קטנה בצ"כוסלובקיה. ילדותו עברה עליו בבית סבו, שהיה תלמיד חכם, בעיירה סיגט שבצפון טרנסילבניה שברומניה.

בני המשפחה ישנו על שקי קש, הלחם היה מצרך נדיר בבית והעוני רב. לימים, כאשר הגיע הלבני לגטו הוא לא חש שום מצוקה לדבריו. החיים בגטו לא היו קשים יותר מהחיים הרגילים בבית בסיגט.

עוד כשלמד ב" חדר" בלט הילד בחריפותו, כשהקשה למלמד קושיות על רש" י, שהמלמד לא יכול היה להשיב עליהן. באחד הימים, כשרחץ עם סבו בבית המרחץ, אמר לתומו כי הוא יכול למנות את כל האבות שהיו מימי אדם הראשון ועד דוד המלך. הסב היה כל כך מופתע שהתיר לילד להשמיע דברים שבקדושה במקום אסור.

עד מהרה נפוצה השמועה על העילוי ואנשים שפגשוהו ברחוב נהגו לשאול אותו: " מי היה הנכד העשרים של אדם הראשון" . במרוצת הזמן נתגלה הזיכרון המופלא שלו בעשרות דפי תלמוד. אנשים נהגו לשאול אותו ברחוב שאלות כגון " במה מתחיל הדף הארבעים ושמונה של התלמוד" ; " כמה פעמים נזכר רב יוסף במסכת זו וזו" ; " מה הוא אומר בפעם הארבעים ואחת" . ולעתים היה מישהו נועץ סיכה במילה כלשהי בדף תלמוד ושואל: " מה כתוב בנקודה זו בדפים שמתחת" .

200 דפים על פה

בגיל תשע כבר ידע הלבני על פה 200 דפים מן התלמוד עם פרוש רש" י ותוספות. שמו יצא למרחוק ונמצאו בעלי ממון שהרעיפו עליו פרסים. בהיותו בן 14 זכה בפעם הראשונה בחייו למערכת בגדים שתרמו לו סוחרים עשירים. " היתה זו הפעם הראשונה שבה לבשתי בגדים חדשים" , מספר הלבני.

פעם נבחן על ידי הרב החסידי ר" מנחם מענדל האגער. הרב כה התרשם מן העילוי עד שהכריז שהיה רוצה אותו כחתן לנכדתו ציפורה.

" שנים חלפו" , מספר הלבני, " העולם עלה בלהבות, יהודי האזור גורשו לאושוויץ והניצולים התפזרו בעולם. את ציפורה פגשתי בניו יורק בשנת 1949. שנינו למדנו בברוקלין קולג" ועם סיום הלימודים, בשנת 1953, נישאנו" .

נאמנות לטקסט

סבו של הלבני היה רבו בתורה ונפשותיהם נקשרו. הסב ראה בנכדו את הגשמת שאיפת חייו והוא הקנה לו דרך לימוד השונה ממה שהיה מקובל בישיבות. הלבני: " היה בו ניצוץ של גאוניות וייחוד… סבא ניסה להיות נאמן ככל הניתן למילותיו של הטקסט עצמו. אפשר לכנות זאת דרך לימוד מדעית אובייקטיבית" .

חלפו שנים והלבני הפך לחוקר תלמוד מפורסם בעולם כולו. לצורך מחקרו הוא משתמש בכלים מודרניים: ספריות, צילומים, כתבי יד ודפוסים ראשונים . " כל אלה" , אומר הלבני, " שינו את הלימוד שלי באופן משמעותי. אך עדיין אני הולך בעקבותיו של סבא…"

הנבואה שהתקיימה

דרכיהם של הסב ונכדו נפרדו ב-18 במאי 1944. הצורר מנגלה שלח את הסב לימין, אל המשרפות, ואת הלבני לשמאל אל החיים. כשקפץ מן הרכבת שמע את דודתו אטל אומרת לו: " התורה שעליה יגעת כל כך תגן עליך" . נבואה שהתקיימה.

הלימוד,אומר הלבני,היה לי לדרך חיים מילדותי. הוא המשיך ללמוד גם כשגורשו היהודים אל הגטו. הלימוד הסדיר נפסק ב-10 במרץ 1944 עם פלישת הגרמנים להונגריה. " סגרתי את מסכת התלמוד שאותו למדתי, ולא פתחתי שוב את הספר עד סוף 1945" .

לא פתח ספר אבל לא פסק ללמוד. " ידיעותי בעל פה הספיקו כדי להזין אותי… וכך שגרת חיי לא הופרעה" .

לימודים קבועים

למזלו הועבר הלבני מאושוויץ למחנה עבודה. זה היה מחנה של עבודת פרך שבכל יום יכולת למצוא בו את מותך. אך זה היה מחנה שהיו בו יהודים רבים מהונגריה וגם מפולין, רבים מהם שומרי מצוות ולמדנים.

ידענותו הפנומנאלית של הלבני אפשרה לו לקיים מסגרת לימודית קבועה. למדו מסכת שבת,כי רוב הלומדים הכירו אותה ו" כאשר לא זכרתי מלה אחת או שתיים תמיד היו רבנים אחרים שיכלו להשלים את החסר" .

הקאפו שהציל

במחנה זה היה קאפו ששמו היה וייס כשמו הקודם של הלבני. וייס זה התרשם מן העובדה שהלבני מלמד תורה ונתן לו זכויות מיוחדות. " קאפו אחר בשם לפקוביץ, שסיפר לי שהיה לפני כן חסיד גור, עקץ אותי תמיד בגלל הקטעים הארוטיים בתלמוד ורצה שאצטט אותם בפניו, אבל פעם הוא גם הציל אותי מסלקציה, שמשמעותה הייתה קרוב לוודאי מוות" .

דוגמא לדיון בחוגי הלימוד של הלבני: מה היה קורה אילו היה אליעזר עבד אברהם, שנשלח על ידי אדונו למצוא אישה ליצחק, היה מת בדרכו חזרה. זאת, בלי שהיה מספיק להודיע במי בחר. אם שליחותו הייתה רק לצורך מציאת אישה הרי הכל היה מסתדר. אך אילו היה אליעזר שליח לקידושין והיה מת בדרכו חזרה לא יכול היה יצחק לשאת אף אישה אחרת, מחשש שאותה אישה היא קרובה של המאורסת לו בידי השליח.

" לא היה לנו כל טקסט" , מספר הלבני, " שום דבר שיכולנו להתבונן בו. היינו תלויים בזכרון."

דף משולחן ערוך

באחד הימים סוף סוף נמצא טקסט. הוא פגש אחד השומרים האוכל כריך שנעטף " בדף משולחן ערוך אורח חיים… בראותי נייר עטיפה זה נפלתי באופן אינסטינקטיבי לרגלי השומר בלי שהבנתי אפילו מדוע. האותיות עצמן דחפו אותי לכך. כשדמעות בעיניי התחננתי בפניו שייתן ל את ה"בלעטל" (דף ביידיש), את הדף. בתחילה הגרמני לא הבין מה קורה. הוא הניח מיד את ידו על אקדחו… הסברתי לו שהיה זה דף מספר שאותו למדתי בבית. בבקשה, התייפחתי, תן לי אותו בתור מזכרת. הוא נתן לי את הדף… " .

הדף הזה הפך מקור השראה ולימוד ליושבי המחנה. " הייתה לנו כעת לא תורה שבעל פה בלבד אלא גם תורה שבכתב. הבלעטל הפך לסמל מוחשי לקשר בין המחנה ובין מעשיהם של יהודים במהלך ההיסטוריה…" .

הדף נמסר למשמורת בידי יהודי בשם פינקלשטיין שלקח על עצמו את הסיכון שהיה כרוך בכך (עונש מוות על הברחה). היה מביא את הדף לכל שעור.

הוא נשא את הדף על גופו עד אשר התמוטט יום אחד נלקח למשרפות ואותיות הדף פרחו עם נשמתו.

אין הסבר לשואה

השואה לא ערערה את אמונתו של הלבני והוא ממשיך עד היום לשמור על קלה כחמורה. הוא לא מחפש (ואף דוחה בתעוב) הסברים תיאולוגיים לשואה – בין המצדיקים את האל ובין המאשימים את חטאי היהודים.

סיפור חייו של הלבני לאחר השואה גם הוא דרמה גדולה במרכזה תלמוד תורה. הוא התגלגל לבית יתומים בארצות הברית כשמלבד הידע התורני הפנומנאלי שלו לא היה בידו כלום. הוא שאף להמשיך בחיים של תורה, אך שאף גם להרחיב אופקיו בלימודי חול, כשאינו יודע אף שפה מודרנית – רק הונגרית משובשת שלמד ממילון, יידיש ברמה של שיחה משפחתית וכמובן את שפת המקורות היהודיים.

הברירה שעמדה בפניו הייתה בין ישיבה של הרבי מסאטמר אותו הכיר מילדותו לבין הליכה לאקדמיה. הוא בחר באקדמיה בהשפעת פרופסור שאול ליברמן, גדול חוקרי התלמוד בדורנו. שלושים שנה חקר ולימד בבית המדרש הקונסרבטיבי לרבנים כשהוא עצמו שומר על אורח חיים אורתודוקסי. במהלך שנים אלה חולל מהפך בחקר התלמוד, אך זהו נושא למאמר אחר.


=========קטע חדש ============

אלטרנטיבה יהודית לציונות

ספר שני שמצאתי בחיטוטי שבוע הספר הוא " איש ההשקפה" , ספרו של אבישי בן חיים, על האידיאולוגיה החרדית על פי הרב שך. זהו ספר קטן, מעט המחזיק את המרובה, המנסח בצורה תמציתית, מדויקת ומתועדת את תפיסת העולם של הרב שך.

הרב שך (מייסד ש" ס ודגל התורה) הוא הרביעי בשושלת גדולי תורה שגיבשו את התפיסה האורתודוקסית מראשית המאה ה-19. התפיסה הזו, בעצם התנועה הזו, באה כתגובה על החילון, ההשכלה, הרפורמה והציונות. אבי האורתודוקסיה הוא ה" חת" ם סופר" (1762-1839) שעמד מול הרפורמה וההשכלה בסיסמה " חדש אסור מן התורה" . אחריו בא ה" חפץ חיים" (1838-1933) שלחם בציונות. השלישי הוא ה" חזון איש" (1878-1953) שהתמודד עם מדינת ישראל (" העגלה הריקה" ) בשנים הראשונות לקיומה והקדיש עצמו לשיקום היהדות החרדית לאחר השואה. הרב אלעזר מנחם שך פעל מול ה" ישראליות" , תוך שהוא משמר את החברה החרדית בתוככי המדינה.

חשיבותו של הספר איננה בסיפור חייו של הרב שך וגם לא בניסוח התיאולוגיה שלו, הדומה מאד לזו של הרב יואל טייטלבוים (הרבי מסאטמר). חשיבותו בתיאור התמודדותו של הרב שך עם זרמי המחשבה המודרניים ובראשם הציונות.

נקודת המוצא של הרב שך היא ששנאת הגויים לעם ישראל היא נתון בסיסי בהיסטוריה העולמית שאיננו ניתן לשינוי. " במשך אלפיים שנה סבל העם מגזירות ושחיטות ומכל האומות לא נמצאה אפילו אומה אחת שעמדה לצד עם ישראל כדי לעזור לו" .

וכבר חז" ל קבעו: " הלכה היא, בידוע שעשיו שונא ליעקב" .

ומנקודת מוצא זו נגזרות תפיסותיו לגבי המדינה, הציונות, והדרך בה צריך ללכת העם היהודי. אי אפשר לסמוך על אף אומה, כולל ארצות הברית, שהיא " משענת קנה רצוץ" . כשכולם שמחו על השלום עם מצרים אמר על סאדאת: " הערל הזה היום מראה לך פנים שוחקות בשביל איזה פוליטיקאי ובקרבו ישים עורמה" .

שום דבר איננו יכול לבטל את שנאת ישראל. בעבר שנאו אותנו כי היינו שונים מן הגויים. כשנהיינו דומים לגויים בעקבות החילון (" באמרם היה נהיה ככל הגויים" ), לא רק שהאנטישמיות לא קטנה אלא אף גדלה.

הפתרון הציוני איננו פתרון לאנטישמיות. הרב שך יוצא מנקודת המוצא התיאולוגית של " שלוש השבועות" , שלפיהן אסר הקדוש ברוך הוא על ישראל לעלות בחומה (עליה מאורגנת לארץ) ולהתגרות בגויים. אך הוא נותן לנקודת המוצא הזו הסבר רציונאלי ומסיק ממנה מסקנות מדיניות.

פתרון ההישרדות היהודי, לפי הרב שך, הוא להוריד את הראש מול גזרות הגויים ולא להתגרות בהם. כך ניצלו היהודים בכל הדורות. העמים שרדפו אותנו נעלמו מבמת ההיסטוריה. " ניצלנו מידיהם וידינו על העליונה כי עם ישראל חי וקיים לנצח" .

ואילו מי שרואה ערך מקודש במדינת ישראל, ורואה מצווה בישוב ארץ ישראל " מסיע אותנו במדרון של התגרות באומות העולם" .

" אלפיים שנה חיינו בגלות… בית הכנסת ובית המדרש החזיקו אותנו הם היו המבצרים… לא לממשלה, לא לצבא ולא לשטחים יש חלק בקיומו של עם ישראל. רק התורה היא המקיימת אותו" .

כמו הרבי מסאטמר מחייב הרב שך את קיום הגלות. לא מטעמים מיסטיים (הרבי מסאטמר מביא נימוק קבלי לגבי שורש נשמתו של כל אדם ומקומו בעולם), אלא מנימוקים מעשיים לגמרי. קיומה של מדינת ישראל אינו בטוח מול מאה מיליון ערבים ועדיף לפזר את העם בין הגויים. הבסיס לקיום היהודי הוא לימוד תורה. אבל בראש המדינה עומדים רשעים המבזים את התורה ועלולים להמיט אסון על עם ישראל.

=========קטע חדש ============

" 1967 והארץ שינתה פניה"

תום שגב הוא היסטוריון חרוץ ויסודי, סופר מבריק ועיתונאי מיומן. הצרוף הזה הופך את מחקריו ההיסטוריים של שגב לספרים מרתקים, הנקראים בנשימה עצורה. כזהו גם ספרו החדש על מלחמת ששת הימים. שגב מספר לנו לא רק על האירועים הגדולים של התקופה. הוא מתאר וממחיש את

הריחות והטעמים, המאכלים, המוסיקה, אפנת הלבוש, אורחות החיים. ובעיקר את היצרים של האנשים העומדים מאחורי האירועים הגדולים. שגב עושה שימוש במכתבים וביומנים אישיים של אנשי התקופה – מהם ממלאי תפקידים בכירים ומהם פשוטי עם.

הבעיה עם שגב, בספר זה כמו בספריו הקודמים, היא תפישת עולמו השמאלנית. תפישה זו מתארת תמונה היסטורית ברוח השקפות המחבר. אף על פי כן אני ממליץ על קריאת הספר .


קטגוריות: שואה, תלמוד | תגים: | 2 תגובות

"זכות השיבה" למה הם מתכוונים

1. הערבים התנגדו תמיד וזה הציל אותנו

2. העשור היפה בחיי ביילין

3. כך נלכד הסוס הטרויאני שחדר ל"ידיעות" – מאמר נרחב בקישור הבא

4. מה יהיה על חבצלת החוף

ראש השב"כ היוצא, אבי דיכטר, מכריז שהוא מצדד בהתנתקות, כי לא צפוי חידוש הטרור וכי אבו מאזן " תוכו כברו" . ואלה חדשות טובות.

הרמטכ"ל היוצא, בוגי יעלון, מכריז כי ההתנתקות עלולה להתגלות כאסון; כי ה"חמאס" עלול להשתלט על עזה ולהפוך אותה ללבנון; כי קסאמים יגיעו בקרוב למרכז הארץ.

753px-dichter

"ההתנתקות לא תביא לחידוש הטרור". אבי דיכטר (צילום: ויקישיתוף)

גם אלה חדשות טובות.

אלה הן חדשות טובות כי הן מלמדות שהערבים לא למדו דבר ולא שכחו דבר. בין אם יצליח אבו מאזן – מכחיש השואה, הדורש אולטימטיבית את זכות השיבה – בין אם יעלה החמאס, צפוי המשך המפעל הציוני.על היהודים כבר אי אפשר לסמוך שימשיכו במפעל. על הערבים כן.

מתנגדים תמיד

תזכורת קצרה: ההתנגדות הערבית היא שאפשרה לנו להגיע לאן שהגענו. אילו הסכימו הערבים להצעות " ברית שלום" בשנות העשרים (ויתור על מדינה יהודית ועל עליה והסתפקות במרכז רוחני); אילו הסכימו לכמה הצעות בריטיות לחלוקת הארץ כשתשעים אחוזים ניתנים לערבים; אילו הסכימו להחלטת החלוקה של האו" ם ב-1947; אילו הסכימו לתכנית אלון ב-1967. אפילו אם היו מסכימים ומיישמים את הסכם אוסלו ואת הצעות אהוד ברק. אם היו מסכימים לכל אלה מדינת ישראל לא הייתה קיימת, או שהייתה נחנקת באיבה.

סכנת ה" מתונים"

כל אי הסכמה ערבית הובילה לעוד התקדמות ציונית. את התבוסות העיקריות ספגנו ממנהיגים ערביים שהיו כאילו מתונים. סאדאת הצליח בהבל פה להשיג את כל סיני, להרוס את חבל ימית ולהפוך את מצרים למעצמה אזורית חמושה בנשק אמריקני. זאת, כשהוא מניח בפתחנו פצצת זמן ושמה עזה, שבגין הסכים לקבלה לחיקו ברוב איוולת.

ערפאת לא היה מסוכן כמנהיג טרור אלא כחתן פרס נובל לשלום. מרגע שחכמי אוסלו מינו אותו לסוס טרויאני, הפכו הפלסטינים לסכנה קיומית. אחרי שהאינתיפאדה הודברה עולה אבו מאזן  ה"מתון", שאינו מצליח להסתיר את עמדתו, שהיא תביעה חסרת פםשרה לזכות השיבה.

  

מוחמד עבאס (אבו מאזן) המתון מסוכן יותר מערפאת הטרוריסט

מה הם רוצים

הציבור בארץ, מונהג על ידי ממשלות שעצמו עיניהן, לא הפנים את עוצמת הדרישה הערבית לזכות השיבה. עובדה היא שלא נשמע אף קול רציני אחד במחנה הערבי שאמר: בואו נעשה שלום עם היהודים וניישב את הפליטים במדינות ערב.

סקירה של פרסומים ערביים של השנים האחרונות יש בו כדי להבהיר למה הם מתכוונים ב" זכות השיבה" .

בספר " זכות השיבה" שיצא בלונדון בשנת 2001 מופיעים מאמרים של אנשי אקדמיה פלשתינאים הרואים כך את ה" זכות" :

  • · הישוב היהודי ירוכז בשטח הכולל את גוש דן, חיפה הקריות ומערב ירושלים ובסך הכל כ-8 עד 14 אחוז משטח ישראל בגבולות 67.
  • · בשטח שיתפנה ייושבו חמישה מיליון פליטים וצאצאיהם בכל המקומות שבהם התגוררו לפני 48.
  • · בנוסף תשלם ישראל לפליטים פיצויים בסך 253 מיליארד דולר.
  • " יישומה המלא של תכנית זו" , כותב ג'אבר סוליימן, לשעבר מרצה באוכספורד, "היא תנאי בל יעבור לכינון המדינה הפלסטינית" .
  •  

אבו מאזן ויקישיתוף

במקום תכנית 2020

אך יש גם תכנית " מתונה" של ד" ר סלמן אבו סיטה המציג עצמו כפליט מבאר שבע.

לפי תכניתו תראה כך השיבה (בספר "מפליטים לאזרחים בביתם" שהופיע בלונדון 2001):

  • · 175 אלף פליטי יפו ישוכנו ברבי קומות בפארק איילון (מקווה ישראל חירייה);
  • · 45 אלף פליטי צפת (אבו מאזן הוא אחד מהם) ישוכנו בשמורת הטבע של נחל עמוד.
  • · פליטי חיפה רבתי ישוכנו בפארק הכרמל;
  • · 20 אלף פליטי טבריה ישוכנו ברבי קומות לחוף הכינרת.
  • · אבו סיטה מתייחס לתכנית האב " ישראל 2020" שמתוכה למד כי 80 אחוז מהיהודים מתגוררים על 15 אחוז משטח המדינה. בכל יתר השטח יש מקום ל-5 מיליון פליטים במקום שיהיו למדינה ריאות ירוקות.

plitim

פליטים ערבים בורחים מצפת. אותם מתכניםה"מתונים" ליישב בואדי עמוד.

נוכח תכניות כאלה של הערבים אי אפשר שלא להיות אופטימיים.

======================================

2. " העשור היפה" בחיי יוסי ביילין

ביום השנה ה-38 למלחמת ששת הימים נתמלא יוסי ביילין געגועים עזים למדינת ישראל שלפני המלחמה. במאמר ב" הארץ" תאר בנוסטלגיה איזו ארץ נהדרת היינו לפני שהפכנו לארץ כובשת.

" במשך אותה תקופה נהרגו בפעולות איבה רק כ-20 בני אדם, משטר הצנע התחלף בצמיחה מואצת. ההשכלה, התרבות והמדע פרחו כפי שלא פרחו מעולם… ישראל של שנות ה-60 הייתה מדינה בטוחה בעצמה ופורחת – קולטת עליה, קשורה עם מזרח ומערב, אחות בכירה למדינות אפריקה שקיבלו עצמאות. העולם הצדיע להצלחותיה בתחומי החקלאות, הצבא והקליטה" .

האמנם?

תאור מהימן של התקופה ניתן למצוא בספרה המצוין של יונה הדרי,  "משיח רכוב על טנק", המבוסס על עבודת דוקטור שכתבה. העבודה בוחנת ומתארת את מצב הרוח הלאומי בין מבצע קדש למלחמת יום הכיפורים.

" סיכום ממצה של מצב הרוח הציבורי" (בשנת 1967 , לפני המלחמה), כותבת יונה הדרי, "נותן הרב שמחה בונם אורבאך: "הלכי רוח של דיכאון" ומועקה, שחיתות, בזבזנות יתירה, חוסר תכנון הם בפיו "מראות הנגעים ההולכים ופושים במדינה". אורבאך מתאר מצב של "תוהו ובוהו כלכלי ותרבותי, רפיון מוח וידיים כאחד, אנרכיה יתירה, חוסר מעש ואובדן עצות"" .

זה באשר לאווירה. ולהלן העובדות:

הדיכאון הציבורי

נבע בעיקר מן המצב הכלכלי – מיתון עמוק ואבטלה קשה. מספר האנשים שחיו מתחת לקו העוני לפי דו"ח בנק ישראל הגיע ל-400 אלף. בכמה עיירות פיתוח הגיע שעור האבטלה ל-20 אחוזים.

מהומות ואדי סאליב.

ביולי 1959 הרג שוטר שיכור שהתפרע בואדי סאליב, שכונת עוני של יוצאי צפון אפריקה, בחיפה תחתית. בעקבות זאת יצאו אלפים מתושבי השכונה להפגין במרכז חיפה, שרפו מכוניות, פרצו ובזזו חנויות. ההפגנה פוזרה בכוח ורבים מן המפגינים והשוטרים נפצעו.

resize-of-waddy-salyv

מהומות ואדי סאליב בשער "העולם הזה"

המוראל הירוד

התבטא בירידה מאסיבית מהארץ. בשנת 1966 הגיע מספר היורדים ל-11 אלף, ב-3000 יותר מאשר בשנה הקודמת. חלק גדול מאד מהיורדים היו אקדמאים.

ישראל מבודדת

בכל זירה בינלאומית. בראש ובראשונה באו"ם, בו היה רוב אוטומטי של מדינות הגוש הקומוניסטי והגוש הערבי בעד כל החלטה אנטי ישראלית.

החרם הערבי

פעל ביד רמה. חברות בינלאומיות סרבו לסחור עם ישראל, או שעשו זאת בהיחבא. היפאנים לא מכרו לנו מכוניות אלא דרך מדינה שלישית.

הבריטים סרבו למכור

נפט וחומרים אסטרטגיים אחרים. הצרפתים מכרו מטוסים וטנקים, כל עוד ראו בנו בני ברית, ובגדו ערב פרוץ מלחמת ששת הימים. מהאמריקנים לא קיבלנו כמעט כלום.

רגיעה, אבל.

התקופה שבין מבצע קדש ב-1956 ומלחמת ששת הימים ב-1967 התאפיינה אמנם ברגיעה ביטחונית יחסית. זו הושגה תודות למפלה שספגו המצרים במלחמת קדש.

הגבולות היו פרוצים

להסתננויות רצחניות בלתי פוסקות מרצועת עזה, מירדן, מסוריה ומלבנון. היו אזורים שלמים בארץ, בעיקר בדרום, שהנסיעה בהן בלילה הייתה אסורה מחשש חדירת מחבלים מסתננים.

ירושלים הייתה מבותרת

בין ישראל לבין ירדן ומדי פעם היו חיילים ירדנים יורים לתוך ירושלים היהודית ומפילים קרבנות.

הסורים התנכלו

באורח שיטתי ליישובי הצפון – חדירות, מיקושים, רציחות, הפגזות. גם הירדנים לא טמנו ידם בצלחת. התקופה התאפיינה בפשיטות גמול ישראליות בחילופי אש ארטילריים ובקרבות אוויר.

הסורים פעלו במרץ

להטיית מקורות הירדן במטרה לייבש את מוביל המים הארצי. ההסלמה בתקריות הגבול עם סוריה סביב המוביל הביאה בסופו של דבר למלחמה.

מה שנכון בתיאורו של ביילין הוא שלא היו לנו הרבה צרות עם הפלסטינים. טיפלו בהם המדינות הערביות, ירדן מצרים וסוריה, שהחזיקו אותם על אש קטנה כפצצת זמן נגד ישראל.

אבל אש" ף הוקם ב-27 במאי 1964, שלוש שנים לפני " הכיבוש" . ב-3 בינואר 1965 ביצע הארגון את פעולת הטרור הראשונה – ניסיון פיגוע במוביל המים הארצי.

=====================================

3. כך נלכד הסוס הטרויאני שחדר לידיעות אחרונות

מאמר מורחב בקישור הבא

את סיפור הפריצה למחשב של " ידיעות אחרונות" סיימתי כאן לפני שבועיים בכך שמפקד היחידה לחקירת פשעים חמורים, ניצב יורם גונן, הרים ידיים. למשטרה לא היה אז מושג איך מטפלים בסוג כזה של פשע.

למרות זאת נתפס הפורץ לאחר זמן. זה היה תלמיד מצפון הארץ, שהחדיר לעיתון ידיעה בה נאמר כי המורה של אותו תלמיד נעצר בארצות הברית כחשוד בסחר בסמים.

באיחור של עשרים שנה נודע לי על הדרך בה נלכד הפורץ, מפי הקורא האנק נוסבכר, מומחה לתקשורת נתונים ולאבטחת מידע.

nusbacher-1

גילה  את החדירה למחשב  של "ידיעות אחרונות". האנק נוסבכר (צילום: זאב גלילי)

נוסבכר, תושב גינות שומרון, הוא יליד ניו יורק. עלה לארץ בשנת 1982 ונתקבל כמדען אורח במכון ויצמן.

מספר נוסבכר: " יום אחד הגיעו אלי חוקרי משטרה וסיפרו לי את סיפור החדירה לידיעות אחרונות. אמרו שיש להם חשוד אחד, מסרו לי את שמו וכן מסרו כי אחותו עובדת במכון ויצמן. אין לי מושג איך הם הגיעו לאותו צעיר (שהיה תלמידו של המורה. אולי הם הגיעו בדרך שהציע בנך למפקד היחידה לחקירת מחשבים). הם חשדו בבחור, אך לא היו להם הוכחות שיאפשרו העמדתו לדין.

" באותה תקופה לא היה עדיין אינטרנט. הרשת שידיעות אחרונות היה מחובר אליה נקראה TELENET. כתב בארצות הברית היה מחייג למספר גישה של הרשת בארצות הברית, מקליד שם משתמש וסיסמה וזו הייתה מאפשרת לו להתחבר למחשב של העיתון. הוא היה מקליד את הידיעה וזו הייתה מגיעה בדרך דומה לזו שבה מגיע היום קובץ דרך האינטרנט.

" נכנסתי לתוך המחשב של מכון ויצמן ובדקתי אם מישהו משתמש בתא של אחות התלמיד החשוד. התקנתי תוכנה שהייתה כעין מצלמה שהחדרתי לתא שלה. התוכנה קיימה מעקב אחר כל פעולה שנעשתה בתא הזה. אחרי כמה ימים גיליתי שהבחור מתחבר למחשב של מכון ויצמן באמצעות התא של אחותו. כנראה שידע את שם המשתמש והסיסמה של האחות.

" במהלך המעקב אחר פעילותו של הבחור גיליתי שהוא סורק את הרשת כדי לגלות שמות משתמש וסיסמאות של מנויי הרשת. הוא הצליח לצבור רשימה של מאות משתמשים שניתן להיכנס לתאים שלהם.

כיצד עשה זאת? מסתבר שה-TIMENET נתן לכל משתמש סיסמה זמנית שהייתה זהה לשם המשתמש שלו, וביקשה לשנות את הסיסמה. שם המשתמש והסיסמה היו מורכבים מצרוף של אותיות וספרות למשל 123ABC. אם המנוי בחר סיסמה השונה משם המשתמש שלו אי אפשר היה להיכנס לתא שלו בלי לדעת את השם והסיסמה. אך רבים התעצלו לשנות את הסיסמה הראשונית. הבחור בנה תוכנה, שסרקה רבבות צרופים של שם משתמש שבכל אחד מהם ניסה להיכנס לתא באמצעות סיסמה המורכבת משם המשתמש. הוא הפעיל אותה מדי לילה ובבוקר היה הבחור מקבל רשימה של שמות משתמשים, שהיו זהים לסיסמה של אותם משתמשים. לכל אלה יכול היה להיכנס ולעשות בכל תא כבתוך שלו.. כך צבר כמה מאות שמות וביניהם היה באורח מקרי התא של כתב ידיעות אחרונות בניו יורק, יעקב אילון.

" כאשר החליט להתנקם במורה שלו ניצל הבחור את האפשרות להתחזות ככתב ידיעות אחרונות בניו יורק והעביר את הידיעה המשמיצה. כלומר: הבחור ישב בביתו ושלח ידיעה וזו הגיעה לעיתון כאילו יצאה מניו יורק. לא הייתה אז שום אפשרות טכנית בידיעות אחרונות לגלות מנין הגיעה הידיעה, או לחשוד שהיא מזויפת.

" במהלך המעקב אחריו גיליתי שהוא משתמש ברשת גם כדי להעביר לחבריו בארצות הברית שאלונים של בחינות בגרות. הוא ניצל את הפרשי הזמן בין ישראל לארצות הברית וכך יכלו חבריו להיבחן בקונסוליה כשהשאלות והתשובות ידועות להם מראש.

" אחרי שאספתי את כל הנתונים מסרתי אותם למשטרה ואלה שימשו בסיס להגשת כתב אישום נגד הבחור" .

עד כאן דברי נוסבכר.

סופו של הסיפור: השופט פסק לפורץ עבודת שרות בהדרכת זקנים במחשבים. כשהתגייס לצבא נקלט ביחידת מחשבים אך נמצא מי שהעיר שלבחור לא מגיע פרס על מה שעשה והוא הועבר לשרות בלבנון. לאחר שחרורו הקים חברה לאבטחת מידע והיה מי שדאג לכך שלקוחותיו יידעו על עברו. בשנתיים האחרונות הוא מבלה בהודו ובנפאל.

נוסבכר הוא יועץ עצמאי בתחום תקשורת נתונים ואבטחת מידע. עם לקוחותיו נמנים חברת החשמל, משרד האוצר, משרד הבטחון, אוניברסיטת תל-אביב, אוניברסיטת בר אילן, האוניברסיטה הפתוחה ועוד.


——————————————————————————————————————-

4. " מה יהיה על חבצלת החוף"

קיבלתי מן החברה להגנת הטבע מצגת יפהפיה על חולות ניצנים. כותרת המצגת " לא בונים במרחב ניצנים" . היא כוללת תמונות נפלאות (צילם: אייל ברטוב) של הנוף, החי והצומח בפינת חמד זו של ארץ ישראל.

 

הכתוביות המלוות את המצגת מרגשות: " המרחב האחרון של חולות החוף בישראל" " פגיעה בחולות בכיה לדורות" ; " כל אחד זקוק לבית" (לתמונה בה נראים חרקים המתנחלים על עץ); " היכן יטילו צבות הים" ; " מה יהא על קיפוד החולות" ; " מה יהיה על חבצלת החוף" ; " אל תקחו את החולות" .

למצגת צורפה עצומה הקוראת לבטל את התוכנית ליישב את עקורי גוש קטיף באזור זה.

 

השבתי ליוזמים כי לצערי לא אוכל לחתום על העצומה למרות ובגלל שאני אוהב את ארץ ישראל, על החי והצומח שבתוכה. מה שמפריע לי במצגת הוא שהיא מתעלמת לגמרי מן העובדה שגם תושבי גוש קטיף הם בעלי חיים הזקוקים להגנה. גם הרס המפעל שלהם יהיה בכיה לדורות. גם כל אחד מתושבי גוש קטיף זקוק לבית. גם "המתנחלים" הם מין נדיר של מסירות נפש ואהבת ישראל שעלול חלילה להיכחד.

ואם לומר את האמת: למרות אהדתי לקיפוד החולות ולחבצלת החוף תושבי גוש קטיף יותר קרובים לליבי.

===========================================

החלטת בג"ץ

WHAT A SURPRISE


קטגוריות: התנחלויות, התנתקות, זכות השיבה, ידיעות אחרונות, מחשבים ואינטרנט, פוליטיקאים, פלסטינים, תולדות המדינה | תגים: , , , , , , | 7 תגובות

מה היו מטרות החינוך ומה נותר מהן

ראה גם איך הידרדרה מערכת החינוך

הידרדרות החינוך כאסון לאומי

תכנית דוברת רפורמה בשיטת צ'פלין

ומאמרים נוספים בנושא מרוכזים בקטגוריה "חינוך"


school-in-yanneel

"אהבה לנכסי הרוח של עמנו, " . כיתת בית-ספר ביבנאל בראשית המאה הקודמת.

 

תכנית הלימודים שעיצב שר החינוך הראשון, בן ציון דינור, קבעה כי " יש לטפח בילדים את ההכרה כי שקידת היהודים על לימוד התורה, אמונתם בנצח ישראל, קשריהם הבלתי פוסקים עם מולדתם ואמונתם בגאולה, הם שהביאוהו למולדתנו ולהקמת המדינה" * ומי אשם במצב הנוכחי

ארגוני המורים הציפו בימים אלה את חוצות הערים בכרזות: " לימור, הרסת את החינוך, תתפטרי" .

לבנת אולי עוד תהרוס את מערכת החינוך, יותר מכפי שהיא הרוסה, אך היא אינה אחראית למצבה הנוכחי. היא רק הסימפטום, לא המחלה. כשם שהעברית הלקויה שבה נסחו המורים את קריאתם היא סימפטום.

מה קרה למערכת החינוך שלנו ב-57 שנות מדינה?

השוואה בין דור התלמידים של שנות החמישים לדור התלמידים הנוכחי מלמד שקרה כאן משהו רע.

מה ידעו אז

כל מי שלמד במערכת החינוך (הממלכתית) של העשור הראשון למדינה ידע לפחות 200 פרקי תנ" ך על בוריים והיה מסוגל לקרוא רש"י; הוא גם ידע על פה כמה פרקים נבחרים (שירת דבורה, קינת דוד, שירת הים ועוד); מדרשי חז" ל, לפחות ברמה של כמה עשרות דפים מ" ספר האגדה" של ביאליק; התמצא בכמה דפי תלמוד (בדרך כלל " אלו מציאות" מבבא מציעא); דיבר, כתב וניקד עברית בלי שגיאות דקדוק ותחביר; הכיר את הארץ לאורכה ולרוחבה, ידע את תולדותיה ואת החי והצומח שבה; ידע היסטוריה יהודית (מחורבן הבית דרך גזרות ת" ח ת" ט ועד מלחמת השחרור); הכיר את הקלסיקונים של הספרות העברית – משירת ספרד ועד ביאליק (גם ידע על פה כמה יצירות מופת).

והעיקר: במערכת הזו לא עסקו רק בציונים אלא גם בציונות, דבר שסייע לטפח גם את המצוינות. לא רק במקצועות העבריים וההומאניים אלא גם במתמטיקה, כימיה, פיסיקה, גיאוגרפיה ועוד.

איך למדו פעם

המורה (גבר או אישה) הייתה דמות נערצת. בכניסתם לכיתה קמו כל התלמידים לכבודם. איש לא קרא למורה בשמו הפרטי (פרט אולי בבתי הספר של התנועה הקיבוצית ובחלק מבתי הספר של זרם העובדים). תלמיד שהפריע, אחר לשיעור או נעדר, נשלח למנהל ובמקרים חמורים הוזעקו הוריו. התביעות מן התלמיד היו רבות. הרבה שעורי בית, שחייבו את התלמיד לשבת לפעמים עד שעת לילה מאוחרת. לשנן על פה הרבה טקסטים נבחרים. לעמוד במבחנים רבים, כולל מבחני פתע. סדר וניקיון, מחברות מסודרות, כתב יד קריא, כתיב מדויק היו דרישות בסיסיות. לא הייתה אלימות.

על תלמיד שלא עמד בדרישות היה איום קבוע, שנחשב להשפלה קשה – להישאר כיתה לשנת לימודים נוספת. דרישות המורים והמערכת זכו לתמיכה גורפת של ההורים.

מי היה שר החינוך

האיש שעיצב את מערכת החינוך ואת תכנית הלימודים היה בן ציון דינור (דינבורג), מגדולי אנשי הרוח של תנועת העבודה. דינור היה היסטוריון ומחנך וזכה פעמיים בפרס ישראל במדעי היהדות ובחינוך. היה שר החינוך בשנים 1951-1955. יזם את ביטול הזרמים בחינוך והקים את מערכת החינוך הממלכתי.

בהוראת דינור – כותב אריה קיזל, דוקטוראנט במחלקה לחינוך באוניברסיטת חיפה, בספר שייצא בקרוב (" היסטוריה משועבדת" , בהוצאת מכון " מופת" ) – נקבע כי תכנית הלימודים צריכה להיות מושתתת על המטרות, שנקבעו בחוק החינוך הממלכתי.

החוק קבע שיש להשתית את החינוך הממלכתי על " ערכי תרבות ישראל והישגי המדע, על אהבת המולדת ונאמנות למדינת ישראל ולעם ישראל" .

דינור, כותב קיזל בספרו, היה חד משמעי בתביעתו מן המורים: " כל מה שנלמד בבית הספר צריך לסייע להנחיל לתלמיד ערכים אלה, להכשירו לקליטתם בנפשו ולהעלאתם כגורם מכוון בעיצוב דמותו" .

אלה היו המטרות

ברוח זו נקבעו מטרות החינוך:

· לטפח בילדים את ההכרה כי היסודות הנעלים של תורת ישראל, חזונם של נביאי ישראל, שקידת היהודים על לימוד התורה, הם שהביאוהו למולדתנו ולהקים בה מחדש את מדינת ישראל.

· להקנות לתלמידים את ידיעת העבר הגדול של עם ישראל – מורשתו הרוחנית, פועלו, וחזונו.

· לטפח בלב התלמידים אהבה לנכסי הרוח הנעלים של עמנו ולעורר בהם את הרצון לפעול על פיהם.

· לנטוע בלבם רגשי הערצה לדמויות גדולי ישראל, קדושיו וגיבוריו.


ben-zin-di-nur

·שר החינוך בן ציון די נור

להשריש בלב התלמידים את ההכרה כי עמנו, שהוא מעתיקי העמים שימש כוח מניע להתקדמותו המוסרית של העולם.

· להקנות לתלמידים את ההכרה שהקמת מדינת ישראל היא פרי כיסופים ונאמנות של דורות.

· לנטוע בהם את האהבה למדינת ישראל ואת הרצון לפעול למענה ולשמור על קיומה. אין פלא שהמערכת הזו הצמיחה מתוכה ארבעה  חתני פרס נובל בתחום הטכנולוגיה.

מה קרה לנו

שוחחתי עם מנהל, בגיל העמידה, של בית ספר מעולה במרכז הארץ. שאלתי אותו שאלה אחת: מה קרה לנו.

להלן דבריו: " אפשר להצביע על מאה ואחד גורמים – הצפיפות בכיתות, הרמה הנדרשת מן המתקבלים לסמינרים למורים, השכר הנמוך. אבל אני אתמקד בנקודה אחת, תרומת ההורים למצב. אני רואה בהורים את האשמים העיקריים.

רוצים חיים קלים

" יש הסכמה כללית שצריך חינוך ברמה. אבל היום אף אחד אינו מוכן לשלם את המחיר. ההורים שלך וההורים שלי ציפו שבית הספר ילמד אותנו. היום הציפייה של ההורים היא שנעשה לילדים חיים קלים. הנה ישבו אצלי היום זוג הורים שהתלוננו על מורה המעיזה לתת שעורי בית. מה פתאום לתת שעורי בית, הם אומרים לי. מה הדבר הפרימיטיבי הזה. אני מחייב את המורים לתת שעורי בית כי יש מורים שכבר לא עומדים בלחצים של ההורים.

" במו עיניי ראיתי הורים ניגשים למורה שהתנדבה להשתתף עם תלמידיה במדורת לג בעומר ועשו בה לינץ". ועל מה ? על כך שנתנה לילדים ללמוד בעל פה את שירת דבורה. מי את שתגידי לילדים ללמוד בעל פה.

למה גערו כך במורה? כי הילד בא הביתה ואמר שקשה לו. כשאני באתי הביתה ואמרתי שקשה לי ללמוד בעל פה את "קינת דוד" אז אמא שלי אמרה לי: זה קשה אבל אתה תעשה את זה. עכשיו אומרת האמא: מה השטויות האלה שנתנים לילד ללמוד. אני עייפה, אין לי כוח לנדנוד שלו. ורצה להתעמר במורה.

" תנו לילד חוויות"

" באים אלי הורים, שהם עצמם אקדמאים ברמה גבוהה, ואומרים לי: תפסיקו לנבור בחומר. תן לילד חוויות, תן לו עומק אינטלקטואלי. בעצם הם מתכוונים: תן לילד גוד טיים. וכשאני שואל את ההורים: תאמרו לי אתם מה האג"נדה שלכם. מה לדעתכם צריך ללמוד אני מגלה שאין להם כל אג"נדה. הם מבטאים את המצב הפוסטמודרני בו אנו מצויים.

הזלזול במורים

" המציאות הזו מובילה לזלזול נורא במורים. שר האוצר נתניהו לועג בפומבי למורה וכולם צחקו.

" אכן, יש מורים טיפשים ויש מורים בורים. אבל האם יעלה על הדעת שרמטכ" ל יצחק כך על החיילים והקצינים שלו? האם מפכ" ל המשטרה יצחק על השוטרים שלו, שרמתם נמוכה מרמת רוב המורים, גם אם לשוטרים יש תארים מאוניברסיטת לטביה.

הורים המגיעים אליי מביעים זלזול קשה במורים. הילדים שומעים את דברי הזלזול ואחר כך לועגים למורים בכיתות. מיליון דוחות דברת לא יתקנו את המצב. הלעג הוא לא רק על המורים ועל רמתם. עכשיו יש ערעור על הלגיטימציה שלהם ללמד.

אין הסכמה כמעט על כלום היום. אין שום קו חינוכי. הכל אקראי ואגבי. הכל טרנדlimor-resign

כרזה נגד שרת החינוך לימר לבנת (צילום: זאב גלילי)

הצפיפות בכיתות

ומה עושה המערכת? מגדילים את מספר הילדים בכיתות ובכל תכנית דברת המפוארת אפילו לא מדברים על הקטנת הצפיפות. בכל כיתה יש ים של בעיות. ילדים עם ליקויי למידה שונים: היפראקטיביים, דיסלקטים ומה לא. בכל כתה יש לפחות שבעה ילדים עם לקויים קשים, עם בעיות התנהגות קשות. הכיתות גדולות ומפוצצות. וכל הזמן התקשורת נותנת פרסום לאלימות בבתי הספר, כאילו המורים יצרו את האלימות. וכשהמורה עומדת ומלמדת שר האוצר יורק לה בפרצוף והוא יורק גם לי בפרצוף" .

ראה "איך הידרדרה מערכת החינוך"

===========================================================

2. " כניסה להיסטוריה" ו" ציונות שפויה"

 

עבר לקישור הבא

===========================================================

3. פון מנשטיין היה

גם סופר סת"ם

גר הצדק אברהם בן אברהם פון מנשטיין (דודו של הגנראל הנאצי אריך פון מנשטיין) היה גם סופר סת" ם. בין היתר כתב את מגילת אסתר ונתן אותה במתנה לבני משפחת גוטמן. על כך סיפר לי אחד מצאצאי המשפחה, יצחק גוטמן מאלון שבות.

וזה הסיפור: " סבי אליעזר דב גוטמן עסק בהוראת מקצועות קודש. הוא נפטר שם עוד לפני השואה. לסבי היו שלושה בנים, יצחק, שמעון ויעקב. הם עברו את שבעת מדורי הגהנום של השואה. האח הבכור, יצחק, נרצח באושוויץ, אבי יעקב ואחיו שמעון עלו ארצה אחרי השואה. שלושת האחים קיבלו מן הברון פון מנשטיין, בשנות העשרים, מתנות ספרים עם הקדשות בעברית קליגרפית.

באחת ההקדשות נאמר בין היתר: " לזכרון הבר מצווה של הנער היקר יצחק שיחי" … בן ידידי מורי ורבי החבר ר" אליעזר בן מ" ר ר" יצחק נ" י… המכבדו אברהם בן אברהם , המכונה ערנדט פאן מאנשטיין עם אשתו" . ההקדשה היא משנת 1926.

" לסבי ר" אליעזר דב גוטמן נתן הברון במתנה מגילת אסתר שכתב במו ידיו. את ספרות הסת" ם למד אצל סבא שלי שהיה סופר סתם כעיסוק לשעות הפנאי. פון מנשטיין למד תורה אצל סבי וכן אצל הסבא רבא. המגילה נמצאת בידי בן דודי אהרון גוטמן המתגורר בקרית אתא" .

manstein-hakdasha


מאמר מקיף על פון מנשטיין ראה

http://www.zeevgalili.com/?p=268


קטגוריות: גרים, חינוך, נאציזם, ציונות, קבלה | תגים: , , , , | 10 תגובות

היטלר הסתיר את השואה כי חשש מניקמת היהודים

הנאצים, ובראשם אדולף היטלר (ימח שמו), הסתירו את השמדת יהודי אירופה עד היום האחרון למלחמה. ההסבר המקובל להסתרה זו היה שהם חששו מפני תגובת בעלות הברית (הם לא ידעו שהעולם יעבור בשתיקה), או מפני תסיסה שהמידע הזה יעורר בשטחי הכיבוש הנאציים.

 

אבל הנאצים הסתירו את מעשי הזוועה שלהם לא רק מן העולם החיצון אלא אפילו מן החוגים המצומצמים ביותר שבצמרת הנאצית. עובדה היא שלא נמצא אף מסמך אחד שבו ניתן למצוא פקודה מפורשת של היטלר להקמת מכונת ההשמדה.

ההיסטוריון הבריטי איאן קרשו, בביוגרפיה הענקית שלו  "היטלר" (שהופיעה  בתרגום עברי בהוצאת עם עובד) מביא שורה של עובדות הממחישות את החשאיות בה נקטו היטלר ועושי דברו בנושא ההשמדה.

ב-29 במאי 1942 אמר היטלר בארוחת צהריים, לשר התעמולה שלו גבלס ולאורחים אחרים, שהוא " מעדיף" לפנות את היהודים למרכז אפריקה. היטלר, אומר קרשו " נקט אותה מראית עין שהיה הכרח לשמור עליה אפילו ב"חוג החצר" שלו כאילו היהודים מיושבים מחדש במזרח ומועסקים שם בעבודה" .

דבריו של היטלר, אומר ההיסטוריון הבריטי, לא היו אלא " עלה תאנה להסתיר את מה שידע שמתרחש בפועל" .

עמדת ההסתרה הקיפה את כל הקשורים להשמדה. הימלר דיבר בפני ראשי ס.ס. על " דף מפואר בתולדותינו" כשהוא מתכוון להשמדת היהודים אך הטעים כי הדף הזה " לא ייכתב לעולם" . ובדוחות פנימיים ששלח הימלר להיטלר על " הפתרון הסופי של שאלת היהודים" הוא נמנע לא רק מלהזכיר במפורש את מעשי ההרג אלא אפילו במונח "טיפול מיוחד" שהיה שם קוד להשמדה נמנע מלהשתמש.


האמין ב"קשר היהודי"

את החשאיות הזו מסביר קרשו בחששו של היטלר ושל הצמרת הנאצית מפני נקמת היהודים. וכך הוא כותב: " …היה כנראה רובד פסיכולוגי לדיבוק החשאיות של היטלר… לרייך השלישי יש עוצמה אדירה, אבל אפילו עכשיו, כך פעולה מן הסתם מחשבתו המעוותת, אולי עוצמתו אדירה פחות משל היהודים – זה "הקשר היהודי", שבו הוסיף להאמין בכל לבו. עדיין לא היו בידו האמצעים להתמודד עם היהודים, שלדעתו אחראים למלחמה עם בריטניה ובעיקר עם ארצות הברית.

למרות האופטימיות שהקרין בציבור, יש פה ושם רמזים מצועפים שבחשכת לילותיו נטולי השינה קיננה בו מחשבה מציקה שהוא עלול להפסיד במלחמה, שאויביו יגברו עליו. היו גם גרמנים מן השורה שניזונו מן התעמולה הנאצית והסגירו את דעותיהם הקדומות, ובאמצע המלחמה הביעו חשש מפני "נקמת היהודים" אם תובס גרמניה במאבק. קשה להעלות על הדעת שחשש שכזה לא קינן גם בירכתי מוחו של היטלר. הסתרת המידע על "הפתרון הסופי", אפילו מבני חוגו הקרובים הבטיח שהמידע לא יגיע לאויביו המושבעים" .

 שער הביוגרפיה של היטלר מאת איאן קרשו

שער הביוגרפיה של היטלר מאת איאן קרשו

רשו הוא פרופסור להיסטוריה מודרנית באוניברסיטת שפילד ונחשב כיום לגדול המומחים להיטלר. קרשו נולד שנתיים לפני שהיטלר התאבד בבונקר שלו. בשנת 1972 ביקר בגרמניה ונדהם לשמוע מפי נאצי זקן כי " היהודים הם כינמת" . המפגש הזה הביא אותו להשקיע כעשר שנים בכתיבת הביאוגרפיה בשני כרכים עבי כרס " היבריס" ו" מימזיס" ). ספרו של קרשו, המבוסס על רבבות פרטים קטנים מחיי היטלר, עוסק במפלגצת הזו מנקודת מבט שונה מזו שטיפלו בה היסטוריונים אחרים. במקום הגישה של מחקר על " אדם גדול" התבסס קרשו על האווירה החברתית בה צמח היטלר ואשר איפשרה את עלייתו לגדולה ואת מעשיו הנוראים.

(מאמר זהה הופיע ב-29 באוקטובר )http://www.zeevgalili.com/?p=7531

קטגוריות: גרמניה, שואה | תגובה אחת

תשובת איתמר יעוז קסט למחמוד דרוויש

מחמוד שרוויש ויקישיתוף

בעתירה שהגישו 17 משפחות מגוש קטיף לבג"ץ, נגד הכוונה לפתוח את קברי יקיריהם, הם מצטטים את שירו של משורר אש"ף, מוחמד דרוויש, שכתב בין היתר: " לכו לאן שתרצו, אבל לא בינינו, בשום אופן! הגיע הזמן שתסתלקו, שתמותו היכן שתרצו, אבל לא בינינו, צאו מכל דבר, צאו מפצעינו, מאדמתנו, צאו מהיבשה, מהים, מהכל. וטלו עמכם את מתיכם.." .

לפני הכרעת הדין הייתי מציע לשופטים המלומדים לקרוא את שירו-תשובתו של המשורר איתמר יעוז קסט " זכות השיבה – אגרת-שיר למשורר מחמד דרוויש" .

איתמר יעוז קסט צילום זאב גלילי

וכך נאמר בשיר, בין היתר:

" …אמי בוכיה בתוכי מפחד השיבה לעיר הולדתה / כי אין היא רוצה בזכות השיבה המדממת לעיר-הולדתה / כי חרדת השיבה המדממת עודה מעירה את עפרה במזוודת המסעות שבידי / ואת קולה אני שומע מבעד, מחלחל ובוקע / התרצה להביאני שוב למולדת אושוויץ / האם למולדת ברגן בלזן תרצה להביאני —-

_ _ _

" הנה כי כן עלה בדעתי לעשות מעשה, כפי הכתוב בשירך / עלה בדעתי לטלטל וליטול את מתי / את כל בני משפחתי לטלטל וליטול מעפרה של ארץ ישראל-פלסטין / בעוד מדמה אני מתוך נים וער / היאך חופרות-נוברות ידי בקרקע החולית / זו הממולאה עצמות רוחשות-לוחשות, אולם ידי מרוקנות / בכל זאת את כל בתי העלמין, מקרית שאול ועד הר הזיתים, מטבריה ועד צפת והר מירון / ואצבעותיי פותחות את קברו של רבי שמעון בר יוחאי ופותחות את קברו של רבנו משה המימוני / והארי הקדוש, ואני מטה אוזני למנגינות ולחרוזים הפורצים מקברו הפתוח של ר" שלמה אלקבץ / משורר ערבי השבתות / וכדור הארץ סובב על צירו / ושפתי המתים דובבות במעמקי הקודש / מן העולם ועד העולם. (מתוך " הבית מאזין לקולות – שירים ושירים בפרוזה" מאת איתמר יעוז קסט).

קטגוריות: התנחלויות, פלסטינים, שירה | 5 תגובות

"איך הפשפש עלה למעלה" והעיקרון הפיטרי


" העיקרון הפיטרי" , הקובע שבראש הפירמידה יושבים אנשים שהגיעו לרמת אי הכשירות שלהם, איננו תקף בישראל * כאן מגיעים לתפקידים הבכירים אנשים שלא הוכיחו יכולת באף רמה * הקשר בין גשר המכביב, קריסת מערכות החינוך והרפואה וההתנתקות * מרכז הליכוד כסכנה אסטרטגית

 בסוף שנות החמישים חיבר חיים חפר את הפזמון " איך הפשפש עלה למעלה" . בפזמון תאר חפר פשפש, שנולד בפרוות עכבר, אך שאף להתקדם בחיים. הוא עזב את העכבר ועבר לכלבלב. חיי כלב לא סיפקו אותו והוא שאף לעלות עוד ועוד. הוא עבר מן הכלבלב אל החמור ומן החמור על הסוס.

" וכך עלה עלה עלה

עד שהגיע לממשלה"

וכיצד הצליח הפשפש במסע הקידום שלו?

משיב חפר בפזמון:

" תמיד תגידו יס

ואז תצליחו לטפס

חיים חפר לא אמר אז למי התכוון, אך כל המדינה ידעה כי התכוון לשמעון פרס וכולם צחקו.

לפני כמה  שנים נשאל חיים חפר בראיון עיתונאי על השיר הזה. ואלה היו השאלות והתשובות.

שאלה: בסוף שנות ה-50 כתבת את השיר "איך הפשפש עלה למעלה", אומרים שזה על שמעון פרס. ההגדרה תקפה?

חפר: "תראה, הוא כבר היה מאז ראש ממשלה וזה משהו אחר, אבל ראשיתו היתה כזאת. הוא לא היה לוחם במלחמה, למרות שהיה איש צעיר. המון נערים בגילו יצאו למלחמה והוא לא. רק סיכסך וחתר. יש לי אנטיפתיה אליו. תראה, עכשיו הוא שוב אומר: 'זה לא עניין אישי, אני רוצה שלום'".

ובכל זאת, למה השנאה כל כך עמוקה?

"נכון שיש פה חארות לא פחות ממנו, אבל הוא היה החרא בדרגה הכי גבוהה. אבל, תדע שלא כתבתי את השיר עליו. כשאמרו שזה הוא, לא עמד בי הכוח להתנגד לעם שראה ב'פשפש שעלה למעלה' את שמעון פרס".

פשפשים שעלו

במרוצת השנים למדנו לדעת שזה בכלל לא מצחיק. שמעון פרס היה " פשפש" יחיד שקפץ לממשלה. כיום ממלאים " פשפשים" אומרי הן לא רק את כסאות השרים. הם מכהנים כשגרירים, מנכ" לים ואלופים. הם מכתיבים את אורחות חיינו במערכות החינוך, הבריאות, הביטחון, התחבורה, המשפט ועוד.

כיצד מצליחים חסרי כשרון רבים כל כך להגיע לעמדות כוח שבהן כולנו תלויים?

תריסים בגובה אחיד

התופעה איננה ישראלית, היא אוניברסלית. את ההסבר לתופעה נתן ד" ר לורנס ג". פיטר בספרו הידוע " העיקרון הפיטרי" , שהופיע בארצות הברית בשנת 1969.

 פיטר מספר כי בילדותו לימדו אותו כי " האנשים למעלה יודעים מה הם עושים" . כשבגר החל קריירה בהוראה וגילה כי מה שלמד לא מתאים למציאות. מנהל בית הספר שלו דאג שתריסי כל החלונות יהיו בגובה אחיד; שלא ידרכו על ערוגות הוורדים; שיהיה שקט בכיתות; שכל הטפסים ימולאו בזמן. הדבר האחרון שעניין אותו היה חינוך.

תחילה חשב פיטר שנתקל במקרה חריג, או שרק מערכת החינוך סובלת מאיזה ליקוי פנימי. עד שנתברר לו כי זו תופעה כללית – לא יוצלחים מכהנים בתפקידי מפתח בכל התחומים. הוא חזה במו עיניו בגשר באורך קילומטר שהתמוטט. בעיר שנבנתה באזור הנשטף מדי פעם על ידי נהר גדול. במוצרים עתירי הון ועבודה המתפרקים לאחר שימוש ראשוני. במפקדים צבאיים המובילים גייסות לאבדון.

מה קרה לגורודיש

פיטר הקדיש שנים למחשבה ולמחקר עד שראה לפתע את האור וניסח את העיקרון הקרוי על שמו. העיקרון הזה, פשוט אך גאוני, מנוסח במילים הבאות:

" במערכת היררכית, כל עובד מתקדם עד לרמת האי-כשירות שלו" .

הדוגמא הפשוטה ביותר היא מן ההיררכיה הצבאית. קצין זוטר מצליח בתפקידו ועולה בסולם הדרגות: סגן, סרן, רב סרן, סגן אלוף, אלוף משנה, תת אלוף וכו". כל תפקיד שהוא ממלא בהצלחה מעלה אותו לדרגה ולתפקיד גבוהים יותר. עד שהוא מגיע לתפקיד שהוא מעל ליכולתו ושם הוא נתקע וגורם לנזקים אדירים.

הדוגמא המפורסמת ביותר בצה"ל היא של האלוף שמואל גורודיש, שהיה קצין מצטיין עד שהגיע לתפקיד אלוף פיקוד דרום במלחמת יום הכיפורים והיה בין האחראים הראשיים לאסון.

גשר המכביה והטרור

מי שמסתכל על המציאות שלנו בעיניים של העיקרון הפיטרי מבין פתאום מדוע התמוטט גשר המכביה, מדוע קרסו אולמי ורסאי, מדוע הגענו בחינוך לדרגה של עולם שלישי (למרות שההשקעה בחינוך בארץ היא מהגבוהות בעולם), מדוע אנחנו חסרי אונים מול הקטל בדרכים, מדוע נכשלנו בחיסול הטרור הערבי, מדוע הולכת אומה שלמה בעיניים עצומות אל תהום ההתנתקות.

 

גשר כפר המכביה ויקיפדיה אורי

מבחינת העיקרון הפיטרי אנחנו ככל העמים. עקרון הקידום לדרגת אי הכושר מעמיד בצמתי החלטה מרכזיים של המינהל אנשים שהגיעו לדרגת אי הכשירות שלהם.

בלי שום כישורים

אך לנו יש תוספת ייחודית לעיקרון הפיטרי. המערכת הפוליטית גורמת לכך שגם מי שמגיע לדרגת אי הכשירות איננו נתקע אלא ממשיך למעלה לדרגות החלטה יותר גבוהות. וגרוע מזה: רבים מגיעים למעמדם בלי שהוכיחו יכולת כלשהי בדרגות קודמות. הדוגמא הבולטת ביותר היא אולי שר החוץ סילבן שלום. התפקיד היחיד אולי שמילא בזכות כישוריו היה יו" ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטת בן גוריון. כל תפקידיו האחרים היו טיפוס בהיררכיה מכוח מעמדו הפוליטי: מדירקטור במפעלי ים המלח ועד יו" ר מועצת המנהלים של חברת החשמל ושר האוצר.

מה למשל הכשיר את שרת החינוך לימור לבנת לתפקידה? עיון בתולדות החיים שלה מגלה כי זה כולל שורות ספורות בלבד. מקצועה של לימור לבנת באתר הכנסת מוגדר כפרסומאית ומגילת חייה כוללת תפקידי סמלת סעד בצה"ל. והרשימה ארוכה: אהוד אולמרט ( בוגר אוניברסיטה, כתב צבאי בבמחנה) דליה איציק (סמינר למורות, ספרות היסטוריה משפטים). שורה ארוכה של מקבלי החלטות גורליות שכל ימיהם בילו בעסקנות פוליטית.

 מרכזי המפלגות אינן מספקות תפקידים רק במדרג הפוליטי. הן שולחות יד גם למדרג הביטחוני, האקדמי, הכלכלי, הטכנולוגי. אם המאכערים של מרכז הליכוד יקבעו מי יהיה הרמטכ"ל ומי יהיה ראש השב"כ, רקטור אוניברסיטה, מנכ"ל התעשייה האווירית, הרי אנחנו בסכנה אסטרטגית ממשית.

=========================================

2. הפריצה  למחשב של ידיעות אחרונות

מאמר מורחב בקישור הבא

=========================================

3. בג" ץ הקברים ומחמוד דרוויש

עבר לקישור הבא

========================================

4. החשש של היטלר מנקמת היהודים

החעבר לפוסט סמוך וכן ל29– באוקטובר 2009

=============================================

קטגוריות: ידיעות אחרונות, מחשבים ואינטרנט, פזמונים, שואה, שירה | תגים: , , , , , | 3 תגובות

בנימין זאב הרצל איננו רק שם רחוב

ראה גם הרצל לא בא מבית מתבולל

http://www.zeevgalili.com/?p=328

חני זיו, בת להורים ניצולי שואה, שכלה את אחיה ואת ארוסה במלחמת יום הכיפורים * כתבה את הספר " שרב" , שסיפר את סיפור המלחמה, מנקודת מבטן של האחיות והרעיות * " מעגלי חיי נעים בין שני נרות זיכרון" * על ספרה החדש " הרצל עכשיו" היא אומרת: גיליתי בו את ישראל שאני מחפשת

resize-of-herzel-bookd799d795 שער הספר הרצל עכשיו


השנה ציינה מדינת ישראל לראשונה את " יום הרצל" , על פי חוק שחקקה הכנסת אשתקד. אך דומה כי החוק לא שינה את המציאות. לגבי רוב אזרחי ישראל בנימין זאב הרצל הוא רק שם של רחובות, שברוב הערים כבר אינם רחובות מרכזיים.

במאמץ לשנות מציאות זו נטלה על עצמה אישה קטנה, חני זיו, לספר את סיפורו של חוזה המדינה. בימים אלה הוציאה לאור (יחד עם ההיסטוריון יואב גלבר) את הספר " הרצל עכשיו" .

chani-ziv חני זיו (צילום: זאב גלילי)

" חוויה מתקנת"

חני זיו, 53, שכלה במלחמת יום הכיפורים את אחיה, רב סרן אליעזר כספי בעל עיטור העוז, ואת ארוסה, סרן שרגא איבלר. על אותה מלחמה ועל השכול כתבה את הספר " שרב" , שיצא בשלוש מהדורות ונמכר באלפי עותקים. מאז כתבה עוד ספרים שעניינם ארץ ישראל ומלחמות ישראל.

חני זיו: " כתבתי את הספר בעצם בשביל עצמי, כחוויה מתקנת. הורי הם ניצולי שואה, אחי וארוסי הם חללי מלחמת יום הכיפורים. מעגלי חיי נעים בין שני נרות זיכרון – האחד לזכר קורבנות השואה, שהתאפשרה מפני שלעם היהודי לא הייתה מדינה. האחר ליום הזיכרון לחללי צה" ל, שנפלו כדי שליהודים תהיה מדינה. את המועדים הללו חותם השנה לראשונה יום הרצל – שצפה את השואה המצפה ליהודי אירופה" .

אהבה ליהודים

" היה אדם אחד ויחיד ששמעתי אותו מדבר דברים הכי קרובים לדברים שאמר הרצל. זה היה אחי. הוא נולד ב-1944 בסיביר, לשם נמלטו הורי מהיטלר. אחרי המלחמה הם חזרו לפולין. אחי היה בן 14 כשעלו לארץ והוא חווה את האנטישמיות הפולנית שלאחר המלחמה. לאחר שנים, כשנסע לפולין כקצין צה" ל, קיבלנו ממנו גלויה בה הוא כותב: כולם אנטישמים כמו שהיו. זכיתי לחיות במחיצתו של אדם שאהב את המדינה אהבה עצומה. אי אפשר לחיות עם אדם כזה בלי לחשוב על הרצל.

" הרצל נתן לי את האהבה ליהודים באשר הם. הוא חוזר ומדגיש שלא יעזור לנו, כולנו יהודים, גם אם אנחנו לא רוצים. העיסוק בהרצל הביא אותי להזדהות עם הבדידות שלו, עם הכאב שלו עם העוצמה שלו. הזדהיתי עם הערכים שהוא מדבר עליהם, עם התעוב כלפי פוליטיקאים שעושים כסף מעסקנותם. באמצעותו גילית את ישראל שאני אוהבת, את ישראל כפי שאנחנו רוצים שתהיה" .

מדינת מופת

" הרצל הוא המנהיג היחיד שקם לעם היהודי במאה השנים האחרונות ואמר: יש לי תכנית, איך לקומם עם, איך להקים מדינת מופת. הספר עכשווי מאד. יש בו כל הסוגיות המעסיקות אותנו היום : משטר מדיני (נשיאות) ומשטר חברתי (סעד ורווחה באמצעות עבודה); הפרטה של משאבים לאומיים (שהוא מתנגד להם); משאלי עם (נגד), עובדים זרים ועוד.

" קיבלתי שתי מחמאות על הספר שהן הכי חשובות לי. שני בניי (בני 20 ו-27) קראו אותו. בזה כבר השגתי את שלי"

שינאה ובערות

" הבערות מסבירה לדעתי את גילויי השנאה כלפי הרצל ששומעים מחוגים מסוימים (כמו המחזיר בתשובה אמנון יצחק). אך הבערות ואי הידיעה אינם דווקא בקרב חוגי מתנגדים או פשוטי עם. אפילו מדינאי בכיר כשמעון פרס מעיד על עצמו בספרו שכל השנים זכר שהוא לא יודע דבר על הרצל, ורק ב-1999 התפנה להכיר אותו" .

המלחמה הפרטית במשרד הביטחון

מזה שבע שנים מנהלת חני זיו מלחמה פרטית במשרד הביטחון סביב הספר " בני קשת" על מלחמות ישראל. הספר חובר לפי הזמנת ההוצאה לאור של משרד הביטחון. לצורך כתיבת הספר ראיינה לוחמים, שקדה על ארכיונים ותחקירי קרב. בחלק מן התקופה נסתייעה בייעוץ של ההיסטוריון יואב גלבר.

בשנה החמישים למדינת ישראל החליט צה" ל לתת ספר כשי הרמטכ" ל לחיילים. ועדה מיוחדת בחרה בספרה של חני זיו מתוך כמה הצעות. מסיבות לא ברורות החליט שר הביטחון דאז, איציק מרדכי, לבטל את החוזה שכבר נחתם עמה.

שער הספר בני קשת

 חני זיו פנתה לערכאות ובית המשפט אילץ את משרד הביטחון להדפיס את הספר. הספר הודפס בהדפסת רוטציה ועל נייר עיתון – כ-200 אלף ספרים. לפי החוזה אמורה הייתה לקבל מיליון שקל תמלוגים. אך משרד הביטחון קבע כי אמנם זה מה שמגיע לה על פי החוזה אבל מבחינה ציבורית לא נראה שצריך לשלם. בסיבוב משפטי נוסף הכריע בית המשפט לשלם לה 1.2 מיליון ₪. ערעור לבית המשפט העליון החזיר את הנושא לבוררות והפרשה לא נסתיימה.

על הרצל ראה גם "הרצל לא בא מבית מתבולל"http://www.zeevgalili.com/?p=328

קטגוריות: אישים היסטוריים, מלחמות ישראל, ספרים, ציונות | תגים: , , , , , | 2 תגובות

מוסף התרבות של הארץ כמכשיר עינוי של השב"כ

פרקליטו של אחד החשודים בהתארגנות לפעולות טרור נגד ערבים (מחתרת בת עין)- עורך דין אריה עטרי – העלה טיעון מקורי בבית משפט השלום בירושלים. הפרקליט התלונן כי חוקרי השב"כ גורמים עינוי ללקוחו, יוסף בן ברוך, על-ידי כך שהם מקריאים באוזניו מאמרים מתוך מוסף התרבות של עיתון "הארץ".

מטרת העינוי הזה, טען הפרקליט, היא למנוע שינה מעיניו של העציר. בכל פעם שהוא מנסה להירדם – אמר הפרקליט – ממהרים החוקרים לקרוא באוזניו בקולי קולות את מוסף התרבות של עיתון "הארץ".

אם התלונה הזו של הפרקליט איננה בדיחה, דרושה כנראה רביזיה רצינית בשיטות החקירה של השב"כ. או לפחות לעדכן את השכלתם בכל הנוגע למוספי התרבות של העיתונות הישראלית.
כמנוי ותיק של "הארץ" אני יכול להעיד מניסיון אישי כי מוסף התרבות של העיתון היום הוא אולי עינוי למי שמנסה לקרוא בו. אך הוא בשום אופן איננו אמצעי למניעת שינה. ההפך הוא הנכון: זהו אחד האמצעים הטובים ביותר לתרדמה עמוקה.

היו זמנים שמוסף התרבות של העיתון היה תמרור בתרבות הישראלית. זה היה בתקופה שעורך המוסף היה יעקב הורוביץ. על דפי המוסף הזה ראו אור יצירותיהם של כמה מן המאורות הגדולים של הדור. (ולענייננו אפשר לראות את "לוח הארץ" כחלק מן המוסף התרבותי של העיתון). כמה איזכורים על קצה המזלג: מאמריו של ברוך קורצווייל ( כמו המאמר על הכנענים); מאמריו של גרשום שלום (כמו המאמר על "חכמת ישראל"); מאמריו של יעקב טלמון (כמו המאמר "המולדת בסכנה"); הרומן "שירה" של ש"י עגנון שהופיע בהמשכים משך שנים רבות; שירי אורי צבי גרינברג (ב"לוח הארץ") ועוד.

שי עגנון ויקישיתוף

 

 

המוסף שמר על רמתו, אם כי שינה את דרכו בכיוון כנעני, בתקופת העריכה של בנימין תמוז. המוסף הנוכחי, בעריכתו של בני ציפר, בצד היותו בעל מגמה פוסט ציונית, הוא משמים. יש בו אמנם פה ושם שרידים של מה שהיה פעם מוסף התרבות של "הארץ", אך צריך הרבה דימיון כדי לראות בו אמצעי למנוע שינה מעיניהם של נחקרי שב"כ.

 

 דפוס הארץ בשנות השלושים

דפוס הארץ בשנות השלושים

ראה עמירה הס כדוברת החמאס

קטגוריות: הומור, ספרות עברית, שבכ, תקשורת | תגובה אחת

יוחנן בן זכאי – מה קרה שהשמאל התאהב בו

מאמר זה נכתב ערב חורבן גוש קטיף

ככל שמתקרב מועד ההתנתקות עולה הרייטינג של ר' יוחנן בן זכאי בשיח הציבורי בישראל. החכם ששיקם את העם היהודי לאחר החורבן, שהביאו עליו הקנאים, ועיצב את דמותו לדורות – הפך להיות דמות מופת מודרנית לשפיות מדינית ולמתינות.

 

 אספסיאנוס
אספסיאנוס

הקנאים הם כמובן "המתנחלים" המאיימים להצית מלחמת אחים, כמו שקנאי ירושלים הציתו את מחסני המזון שבעיר. יוחנן בן זכאי הוא האיש שהטיף למתינות ולפשרה טריטוריאלית ולהתנתקות. החורבן בא כי לא שמעו בקולו. ואז יצא את העיר בתוך ארון מתים וביקש מאספסיאנוס "תן לי יבנה וחכמיה" . וכך הבטיח את המשך הקיום היהודי – בלי עצמאות מדינית ובלי מקדש.

ההערצה הזו של השמאל המתנתק לרבן יוחנן בן זכאי היא קצת מוזרה, בלשון המעטה. הציונות מראשית דרכה הציבה כאידיאל דווקא את המרד ביוחנן בן זכאי. לא עם של תלמידי ישיבה, חיוורים ומדולדלי גוף נוסח "המתמיד" של ביאליק. אלא עם צעיר, בריא בגופו כבנפשו, נועז ונכון לקרב.

 

מכס נורדאו ויקישיתוף

ההוגה הציוני מכס נוראדו ( 1849-1923), שטבע בקונגרס הציוני השני את המושג " יהדות השרירים" , העמיד את השאיפה הציונית כאנטיתיזה ליהדות רבן יוחנן בן זכאי. בנאום בו ביקש להלל את הבילויים, הוא אמר: " היו חזקים מתלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי, גדולים כאנשי המלחמה האגדיים של בר-כוכבא, אותו אדם שנלחם לא לשם התרבות הישראלית … אלא …לשם הקיום הלאומי על אדמת האבות" .

דור החלוצים שהתגבש בארץ מאז העלייה השניה, עשה מה שקוראים במחשבים פירמוט (control alt del) למוח היהודי. מערכת החינוך הציונית חילונית מחקה כל מה שנודף ממנו ריח של תלמוד תורה. מערכת חינוך זו הפכה את בניו של מתתיהו החשמונאי, המקבים, למכבים שהאידאל שלהם הוא הספורט ותרבות הגוף של המתיוונים. המשורר אהרון זאב (לימים קצין חינוך ראשי) כתב את "נס לא קרה לנו" , שהושר שנים בטקס הדלקת המשואות בכל ערב יום עצמאות. שבועות הפך מחג מתן תורה לחג הביכורים. פסח היה לחג האביב ויום הכיפורים היה (בהתיישבות העובדת) יום עבודה רגיל. תפילת יזכור ה' הפכה בניסוחו של ברל כצנלסון ל"יזכור עם ישראל" .

ואם נחזור לימינו. לא נעים אולי לשמוע, אבל מי שמייצג בישראל את ר' יוחנן בן זכאי, אינם חסידי העקירה אלא החרדים. הם מקיימים את האידיאל של תלמוד תורה ומתנגדים בעקביות לציונות החילונית שחתרה לעצמאות מדינית של "להיות ככל העמים" .

התמונה של החרד העוצר בגופו את הבולדוזר המבקש לרמוס קברי יהודים בכביש 6 מסמלת עובדה זו יותר מאלף מילים.

מדינת ישראל מראשיתה הייתה מדינת היהודים הציונית ולא מדינה יהודית. משנה לשנה הופכת מדינת ישראל פחות ופחות מדינה יהודית. אחרי ההתנתקות היא גם תפסיק להיות מדינה ציונית.

 

קבר רבן גמליאל ביבנה ויקישיתוף

קישורים

חורבן ירושלים ובנינה באגדה ובפיוט

http://www.zeevgalili.com/2000/07/54

 

 http://www.zeevgalili.com/2005/09/237

קטגוריות: אישים היסטוריים, ארץ ישראל, חז"ל, יהדות | 2 תגובות