החמור של בורידאן נגד " קיר הברזל"

נכתב ב-2006 אקטואלי עדיין יוני 2014 

הנהירה אל " המרכז" מבטאת את קץ האידיאולוגיה ואת הבריחה של עם ישראל מן המציאות הקשה * אף מנהיג איננו אומר לעם את האמת * אולי רק ביבי יכול, אם יחזור למקורות היניקה שלו

מי שרוצה להבין את הצלחתה חסרת התקדים של " קדימה" (בסקרים) חייב לפנות אל ז"אן בורידאן, הסכולסטיקן הצרפתי בן המאה ה-14, שהמשיל את משל " החמור של בורידאן" .

בורידאן חלק על הטוענים להעדר חופש בחירה אצל האדם. לשם המחשה הביא את משל החמור, העומד מול שני אבוסים, המכילים כמות זהה של מזון זהה. החמור הזה היה חמור אנושי, ללא חופש בחירה. ובהעדר יכולת להחליט באיזה משני האבוסים לבחור נשאר תקוע במקומו עד אשר מת ברעב.

התחמקות מהכרעה

" קדימה" היא מפלגה ללא מנהיג, ללא אידיאולוגיה, ללא עבר משותף של חבריה. היא זוכה בסקרים לניצחון מוחץ על כל יריבותיה בזכות העובדה שהיא " מפלגת מרכז" .

להיות במרכז פירושו להיות משוחרר מכל אידיאולוגיה. זו לכאורה עמדה אבל למעשה זו אי הבעת עמדה. המרכז אומר: אני לא פה ולא שם. כל מי שנוקט עמדה, ימין או שמאל, חייב להגן עליה מול מתנגדיה. כשאתה במרכז אי אפשר להתנגד לך, כי אתה בעצם אינך אומר כלום. אתה יכול להיות גם שמעון פרס וגם צחי הנגבי.

הצלחת המרכז בישראל הוא חלק מן ההצלחה של תרבות המערב (בעיקר האירופית) הפוסטמודרנית. אותה תרבות שאליעזר לבנה חשש והזהיר מפניה. כי כשהתרבות הזאת מנצחת פרוש הדבר קץ האידיאולוגיה. לרונית תירוש היה קל להצטרף לקדימה כי היא לא זוכרת בכלל לאיזה מפלגות הצביעה בעבר.

 

עמנואל קנט

עמנואל קנט

ומי שאינו מסתפק במשל של בורידאן יוכל להיתלות באילן גדול ממנו, הפילוסוף עמנואל קאנט. קאנט אומר כי הנטיה הטבעית שלנו כבעלי חיים היא להתחמק מהחלטות. שכן, כל החלטה כרוכה בסיכון ובוויתור על משהו. אך בטבע האנושי קיים צו קטגורי שניתן לכנותו צו מוסרי. אבל יש בני אדם העושים הכל כדי להתחמק מהכרעה. אלה נוטים ללכת ל" מרכז" שהוא בעצם התחמקות מהכרעה. (ותודה לחברי רמי טל, איש אשכולות, שסייע לי בגיבוש הנושא).

איך מת בורידאן


הדברים שאמר בורידאן הרגיזו מאוד כל מיני אנשים, ובשנת 1366 נעלמו עקבותיו. לפי אחד הסיפורים, הוא קיים יחסי ניאוף עם איזו נסיכה ספרדית, ובעלה הרג את שניהם. לפי סיפור אחר, הוא נרצח בידי סטודנטים שכעסו על שהכשיל אותם במבחן חשוב. אבל הגרסה המקובלת היא שראשי האוניברסיטה של פאריז חששו מהמלומד הקונטרוברסיאלי  ודאגו להרעילו.

משל החמורים

את המשל הזה קבלתי ממישהו באינטרנט בשם מישהי שתרגמה אותו ממקור כלשהו. לא בדקתי את העניין לעומק כי המשל הזה, נראה לי טוב לענייננו, דווקא בשל האופי העממי שלו.

אי שם הרחק מעבר להרים

כך מספרות האגדות

חיה קהילה של חמורים

ללא כל חרדות

עוד מעט יישארו בלי מים

וגם התבואה קמלה נובלת

ובתקרה חורים מלא חופניים

ורבים חולים שם ב" חמרת"

אך חמורים מורחים חיוך

הם צועדים " קדימה" בגאון

מכסים ראשם בשמיכות של פוך

אוטמים אוזניים משאון

כי זו דרכם של חמורים

מעדיפים שלא לחשוב

חיים את הרגע ונוערים

את העכשיו את הקרוב

נכון שהאריות סביבם

רעבים, תאבים לבשר

אך חמורים הם מטבעם

אופטימיים, מה פה מוזר?

כששמעתי את הסיפור

לא יכולתי שלא להתפעל

איך בלי לשנות פרור

זהו סיפורה של ישראל

 

חמור (ויקישיתוף)

מעמד החמור ביהדות

ואם כבר מדברים על חמורים כדאי לציין כי לחמור יש מעמד מכובד מאד ביהדות. בזוהר אנו מוצאים דברי שבח לחמור שאין בו גסות רוח כשאר הבהמות. שהוא נושא משאו ואינו בועט בבעליו, ואיננו מצער את רוכבו. בתנ" ך מופיעה אתונו של בלעם כמי שמדברת בלשון בני אדם. וישעיהו מביא את החמור כדוגמא לנאמנות כי הוא יודע אבוס בעליו. התלמוד יודע לספר על חמוריהם של פנחס בן יאיר, חנינא בן דוסא ורבי יוסי, שלמדו מידות טובות מאדוניהם ואף החמירו בשמירת מצוות. הרמ" א (ר" מושה איסרליש) אומר כי החמורים הם תלמידי חכמים. יש ראשי תיבות לחמור – ספק הלצה ספק ברצינות – " חכם מופלג ורב רבנן" .

קטגוריות: ז'בוטינסקי, משלים, ספין | תגים: | תגובה אחת

תמצית "קיר הברזל" – זאב ז'בוטינסקי

 

מאמר זה של מנהיג התנועה הלאומית וראש בית"ר, זאב ז'בוטינסק, פורסם לראשונה ב 4 בנובמבר 1923 , והוא מאבני היסוד של תפיסתו המדינית. למרות שחלפו כמעט 90 שנה מאז נכתב הוא אקטואלי כפי שהיה במועד כתיבתו. כאן מובא תמציתו. קישור לגירסה המלאה בסוף הפוסט.

בניגוד לכלל היפה – להתחיל את המאמר מעצם העניין – עלי להתחיל מאמר זה בהקדמה, ומה עוד – בהקדמה אישית. את מחברם של השורות האלה חושבים לאויבם של הערבים, למצדד גירושם מן הארץ וכו'. אין זה אמת. מבחינה רגשית – יחסי לערבים הוא כיחסי אל כל שאר העמים: שוויון נפש אדיב.

מבחינה פוליטית נקבע יחסי על סמך, שני עקרונות:
האחד גירושם של הערבים מארץ ישראל באיזו צורה שהיא נחשב בעיני לבלתי-אפשרי בהחלט; בארץ ישראל יהיו תמיד שני עמים.
והשני, אני גאה על השתייכותי לאותה קבוצה, שניסחה את "תכנית הלסינגפור" נסחנוה לא בשביל היהודים בלבד, אלא בשביל כל העמים; ויסודה הוא שיווי- זכויות לעמים. ככל היהודים מוכן אני להישבע בשמנו ובשם צאצאינו, שלעולם ולא נפר שיווי- זכויות זה ולא נעשה נסיון לגירוש או לדיכוי.
כפי שרואה הקורא, הרי זה "אני מאמין", האומר כולו שלום.

זאב ז'בוטינסקי

זאב ז'בוטינסקי

הערבים לא ישלימו עם קיומנו

ואולם במישור אחר לחלוטין מתייצבת השאלה, אם אפשר להגיע להגשמת מחשבות של שלום בדרכי שלום. כי הרי דבר זה תלוי לא ביחסנו אל הערבים, אלא אך ורק ביחס של הערבים אל הציונות.

על השלמה מרצון בין ערביי ארץ-ישראל לבינינו אין מה לדבר כלל, לא כעת, ולא בגבולות העתיד הנראה באופק.
אני מביע את הכרתי זו בצורה חריפה כזאת לא משום שנעים לי לצער בני-אדם טובים, אלא פשוט כדי שלא יבואו לכלל צער: כל בני-האדם הטובים הללו להוציא את הסומים מלידה, הבינו בעצמם זה מכבר כי אי-אפשר לחלוטין לקבל את הסכמתם מרצון של ערביי ארץ ישראל להפיכתה של ארץ – ישראל האחת מארץ ערבית לארץ בעלת רוב יהודי.

פגישת בן גוריון עם מנהיגים ערבים. גם הוא הגיע למסקנה שאין סיכוי להגיע להסכם

פגישת בן גוריון עם מנהיגים ערבים. גם הוא הגיע למסקנה שאין סיכוי להגיע להסכם

תורת המוסר הציונית

על הטענה הנדושה, כאילו נקודת-המבט המוצעת לעיל היא בלתי-מוסרית, אני משיב: לא נכון. אחת משתיים או שהציונות היא מוסרית, או שאיננה מוסרית. בשאלה זו היינו צריכים להכריע לפני ששקלנו את השקל הראשון. ומשהכרענו ואם הכרענו לחיוב. ואם הציונות היא מוסרית, כלומר צודקת, הרי יש להגשים הצדק בלא להתחשב בהסכמתו או אי-הסכמתו של מי שהוא. ואם א', ב' או ג' רוצים להפריע בכוח להגשמת הצדק משום שהם מוצאים אותו לבלתי-נוח בשבילם הרי צריך להפריע להם בזה ושוב בכוח.

זוהי תורת המוסר ואין שום מוסר אחר.

… ילידי המקום-אחת היא, תרבותיים או לא תרבותיים, נלחמו תמיד בעקשנות נגד המיישבים-אחת היא, תרבותיים או לא-תרבותיים.

… "האבות המהגרים" האנגלים והסקוטים, החלוצים האמיתיים הראשונים של אמריקה הצפונית… האמינו בתום-לב, שבערבה האמריקאית יש די מקום גם ללבנים וגם לאדומים… שום תפקיד לא מילאה כאן גם השאלה, אם יש באותה ארץ אדמות פנויות רבות… ילידי המקום נלחמו לא משום שהם פחדו מדעת או מתוך הכרה ברורה מפני גירוש, אלא פשוט משום שאין שום יליד-מקום בשום מקום ובשום זמן יכול להסכים לכל התיישבות שהיא.

… כל עם, שהוא מיושבי-הארץ, בין שהוא עם תרבותי ובין שהוא עם פראי, רואה בארצו את ביתו הלאומי, בו הוא רוצה להיות ולהישאר לעולמי-עד בעל-בית גמור; לא רק לבעלי-בית חדשים, אלא גם למשתתפים, או לשותפים חדשים בהנהלת משק-הבית, הוא לא יתן רשות-כניסה מרצונו הטוב.

הערבים אינם טיפשים

…עושי השלום בקרבנו מנסים לשדל אותנו, כאילו הערבים הם או טיפשים, שניתן לרמותם על-ידי ניסוח "מרוכך" של מטרותינו האמיתיות, או שבט אוהב-בצע, שיוותר לנו על בכורתו בארץ-ישראל תמורת רווחי תרבות וכלכלה. אני מסרב לחלוטין לקבל השקפה זו על ערביי ארץ-ישראל.

 … הם פסיכולוגים דקי-הבחנה בדיוק כמונו… נספר להם מה שנספר, הם מיטיבים להבין את הנעשה במעמקי נשמתנו… ההזייה על כך, שהם יסכימו מרצונם להגשמת הציונות תמורת נוחיות תרבותית או חומרית, שעתיד להביא להם המיישב היהודי, הזייה ילדותית זו נובעת אצל "חובבי-הערבים" שלנו מאיזה יחס של בוז שיסודו בדעה קדומה, אל העם הערבי, מאיזו הצגת-דברים בלתי מבוססת על גזע זה, הרואה בו אספסוף רודף שלמונים, המוכן לוותר על מולדתו תמורת רשת טובה של מסילות-ברזל. הצגת-דברים כזאת אין לה שום יסוד.

… כל עם נלחם נגד מיישבים כל עוד יש לפחות זיק של תקווה להיפטר מסכנת ההתיישבות. כך עושים וכך יעשו גם ערביי ארץ-ישראל כל עוד יש להם לפחות זיק של תקווה…

הסכם עם מדינות ערב – הזיה

… רבים מאתנו עדיין סבורים בתמימותנו, כאילו חלה איזו אי-הבנה: הערבים לא הבינו אותנו, ורק משום כך הם נגדנו; ואולם אילו אפשר להסביר להם, עד כמה צנועות הן כוונותינו, היו הם מיד מושיטים לנו את ידם. זוהי טעות, שכבר הוכחה לא אחת… להתיישבות יכולה להיות מטרה אחת בלבד; אך מטרה זו אין הערבי מוכן לקבל: כל זה הוא מטבע הדברים, ולשנות טבע זה אי-אפשר… ולפיכך, מן ההכרח היה גם אז לנהל את ההתיישבות בניגוד לרצונם של ערביי ארץ-ישראל, כלומר, באותם התנאים שהיא מתנהלת כעת.

 … הסכם עם הערבים הלא-ארץ-ישראליים הוא בגדר הזייה שאינה ניתנת להתגשם… כדי שהערבים הלאומיים של באגדאד, מכה ודמשק יסכימו לשלם לנו מחיר רציני כזה, שיתבטא לגבי דידם בהסתלקות משמירת אופייה הערבי של ארץ-ישראל, כלומר, של ארץ השוכנת בעצם מרכזה של ה"פדראציה" וחותכת אותם לחצאים,- עלינו להציע להם תמורה גדולה עד למאוד… הלאומיות הערבית שואפת למה ששאפה, נאמר, הלאומיות האיטלקית עד שנת 1870: לאיחוד ולעצמאות ממלכתית.

…המסקנה: לא לערביי ארץ-ישראל ולא לשאר הערבים אין אנו יכולים להציע שום פיצוי בעד ארץ-ישראל.

להמשיך בהתיישבות בניגוד לרצונם

משום כך אין להעלות על הדעת הסכם מרצון. ומשום כך בני-אדם, החושבים שהסכם כזה הוא בגדר sine qua non conditio (תנאי בל-יעבור) לציונות יכולים כבר עכשיו לומר: non (לא) ולהסתלק מן הציונות. התיישבותנו – או שהיא צריכה להיפסק, או להימשך בניגוד לרצונה של אוכלוסיית הילידים. ולפיכך היא יכולה להמשיך ולהתפתח רק בחסותו של כוח מגן, שאינו תלוי באוכלוסיה המקומית – קיר ברזל, שאותו לא יהא בכוחה של האוכלוסייה המקומית להבקיע… בזה כלולה גם כל מדיניותנו לגבי הערבים: לא רק "צריכה להיות כלולה", אלא גם להיות כלולה בפועל, נתחסד ככל שנתחסד.

מתנחלת מתקופת חומה ומגדל

מתנחלת מתקופת חומה ומגדל

כולנו, בלא יוצא מן הכלל…אלה מעדיפים קיר ברזל של כידונים יהודיים, אחרים – של כידונים איריים… כולנו טורחים ועמלים יומם ולילה בעניין קיר הברזל…ועם זאת אנו עצמנו מקלקלים משום -מה את ענייננו מתוך שאנו מדקלמים על הסכם ומכניסים בלב… את ההכרה שהעניין איננו נעוץ בקיר הברזל, אלא בניסיונות הידברות חדשים לבקרים. דקלום מסוג זה הורס את ענייננו.

מתי הערבים יסכימו לוויתורים

אין משמע כל זה, שאין להעלות על הדעת אפשרות של כל הסכם מרצון שהוא עם ערביי ארץ-ישראל כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאתנו, הם לא ימכרו את תקוותם זו לא בעד אי-אלו מלים מתוקות ולא בעד שום פרוסה מזינה של לחם בחמאה, ומשום כך דווקא, אין לראותם בחזקת אספסוף, אלא עם, אף אם עם מפגר, אבל עם חי. עם חי מסכים לוויתורים בשאלות עצומות וגורליות כאלו רק כאשר לא נשארת לו כל תקווה, כאשר בקיר הברזל לא נראה עוד אף לא סדק אחד. רק אז מאבדות קבוצות קיצוניות שסיסמתם היא "בשום אופן לא", את קסמן וההשפעה עוברת לידי הקבוצות המתונות. רק אז יבואו אלינו המתונים האלה ובידם הצעה לוויתורים הדדיים: רק אז יתחילו הם לשאת ולתת עמנו ביושר ובשאלות מעשיות, כגון ערובה נגד גירוש מן הארץ, או בעניין שיווי-זכויות, או בדבר ישות עצמית לאומית; ואני מאמין ומקווה, שאז נוכל לתת להם ערובות כאלה, שתרגענה אותם, ושני העמים יוכלו לחיות זה בצד זה בשלום ומתוך יחסי הגינות. ואולם הדרך היחידה להסכם כזה היא קיר הברזל, כלומר, חיזוקו של השלטון בארץ-ישראל, שלא יהא נתון לשום השפעות ערביות, כלומר, עצם השלטון, שנגדו לוחמים הערבים. במלים אחרות, בשבילנו הדרך היחידה להסכם בעתיד מתבטאת בהסתלקות מוחלטת מכל הניסיונות להגיע להסכם בהווה.

הנוסח המלא (בתרגום מרוסית שפת המקור):

http://www.jabotinsky.org/multimedia/upl_doc/doc_241007_29453.pdf

ראה גם:

צוואת ז'בוטינסקי בשמשון: ברזל מלך וצחוק
http://www.zeevgalili.com/?p=461

זאב ז'בוטינסקי מי מכיר מי יודע
http://www.zeevgalili.com/?p=9463

החמור של בורידאן נגד קיר הברזל
http://www.zeevgalili.com/?p=223

אנחנו וערביי ארץ ישראל
http://www.zeevgalili.com/?p=47

קטגוריות: ארץ ישראל, ז'בוטינסקי, ערבים, ציונות | 2 תגובות

הגירסה האשכנזית ל"רוח קדים"

על אליהו הכהן ראה קטע אחרון במאמר זה

הסרט שהתיימר לספר את הסיפור האשכנזי של ישראל חיזק את הסטריאוטיפ של האשכנזי המתנשא והגזען

קלמן כצנלסון מחבר "המהפכההאשכנזית" (צילום: אנציקלופדיה תידהר)

בשנת 1964 פורסם הספר " המהפכה האשכנזית" . התיזה המרכזית של מחברו, קלמן כצנלסון, הייתה ש" העדה האשכנזית" עולה בתרבותה על " העדות הספרדיות" ..

הספר העלה תיאוריה מוזרה, לפיה עם ישראל היה מורכב מאז ומתמיד מכמה עמים העוינים אלה את אלה. בדורות האחרונים באה לביטוי העוינות הזו, ביחסים שבין אשכנזים וספרדים. מחבר הספר מתח ביקורת חריפה על מדיניות בן גוריון שגרמה למחיקת הזהות התרבותית של העולים האשכנזים ועל מלחמתו נגד היידיש. הוא קרא " לאשכנז" את הספרדים על ידי כך שילמדו אותם שפת יידיש ויהפכו שפה זו לשפה הרשמית של מדינת ישראל.

הממסד נבהל

הספר עורר אז סערה עצומה. מנחם בגין מיהר להתנער מן הספר וממחברו, שהיה בעבר חבר התנועה הרביזיוניסטית. הספר עורר גם, כנראה, תגובה נמרצת של הממסד. הייתה אז שמועה כי שליחי השלטון רכשו את כל עותקי הספר שהיו בחנויות כדי למנוע את הפצתו.

קלמן כצנלסון נמנה עם משפחה מכובדת. דודתו הייתה רחל כצנלסון, (לעתיד רחל שז" ר, אשת נשיא המדינה). הוא עלה ארצה מבוברויסק שברוסיה הלבנה והצטרף לתנועה הרביזיוניסטית. כתב בעיתונות שלה, השתתף בפעולות נגד הבריטים והיה בין האסירים הפוליטיים הראשונים. לאחר הקמת המדינה פרש מן התנועה הרביזיוניסטית ופרסם עליה ביקורת חריפה ביותר (בספר " שקיעת התנועה הז"בוטינסקאית" ). הוא התפרנס מתרגום שורה ארוכה של ספרי מופת. ניצני התימהונות שלו הופיעו בספר " משבר העברית המודרנית" , בו תקף את המעבר מן המבטא האשכנזי למבטא הספרדי וקרא לחזור לדיבור ביידיש. " המהפכה האשכנזית" היה ספר הזוי ותמהוני לחלוטין.

אסמכתא לגזענות

קרוב לוודאי שהספר הזה היה נשכח מזמן. מי שמעלה את התיזות שלו, חדשות לבקרים, הם אנשי הקצה השני של הקשת העדתית, הנאחזים בו להוכחת התיזות שלהם.

באחד האתרים באינטרנט אני מוצא למשל מאמר בו נאמר בין היתר:

" מדיניות האפליה הגזענית הובילה לכך ש"העם" הישראלי נחלק באופן גס לשני רבדים כלכליים, חברתיים וחינוכיים – כלומר למעמד המורכב מאשכנזים הכולל את העילית, ותת-המעמד של הספרדים (והפלסטינים)… האשכנזים מנסים לתרץ את הפיצול הזה באמצעות השקפות גזעניות הידועות היטב במערב, בעיקר בדרום אפריקה. השקפות אלה מהוות חלק בלתי נפרד מן הגזענות המכוונת נגד הפלסטינים והערבים ככלל… כל המפלגות הציוניות מביעות את אותן ההשקפות בדיוק…"

בהמשך מובאות ציטטות ו" הוכחות" למכביר שדברי קלמן כצנלסון משקפים את דעתה של האליטה הציונית-אשכנזית כולה, מהרצל וז"בוטינסקי ועד אלוף אורי אור.

לא הייתי נדרש לפרשת קלמן כצנלסון, לולא עלייתו מחדש של שד " הגזענות האשכנזית" – תחילה בספר " הנדון: אשכנזים" מאת ד" ר מרב רוזנטל-מרמורשטיין (עם עובד) ואחריו בסרט " האשכנזים" (תסריט ובימוי: דליה מבורך ודני דותן), שהוצג בימים אלה בערוץ השני.

" הנרטיב האשכנזי"

בצפיה ראשונה של הסרט חשבתי שיוצריו עשו מאמץ כן לתעד את הנרטיב ה" אשכנזי" . הכוכב המרכזי של הסרט הוא בחור חמד, אסף גלאי, בן 26, שייסד את " התנועה לזהות אשכנזית" . גלאי, סטודנט ליידיש בבר אילן ( ובנו של דניאל גלאי, מוסיקאי מחונן ואידישיסט מושבע) מבקש לעורר צעירים " אשכנזים" לחפש את שורשיהם ביידיש, במאכלים, במנגינות, בריקודים ובמנהגים של התרבות שממנה באו הוריהם. לנסות ולהחיות את ההווי שהושמד בשואה ונמחק בכור ההיתוך הישראלי.

מייסד התנועה לזהות אשכנזית אסף גלאי. (תמונהז: מתוך הסרט)

זה עשוי היה להיות סרט מרתק. הרי כמעט כל ה" אשכנזים" שעלו לארץ אחרי הקמת המדינה הם ניצולי שואה. הם מצאו כאן חברה שמקורה אמנם " אשכנזי" , אבל עיצבה לעצמה זהות חדשה של ישראליות, שעקרה מתוכה את שורשיה היהודיים. החברה הזו כפתה על העולים מכל הארצות את הישראליות. גזזו פיאותיהם של ילדים תימנים וגם אסרו בחוק העלאת הצגות ביידיש.

בניהם של העולים האשכנזים התביישו בהורים עם המספר על היד שמדברים יידיש. בדיוק כמו שהעולים ממרוקו התביישו בהורים המדברים ערבית. ההורים האשכנזים התערו מהר יותר בחברה הישראלית מן העולים מארצות ערב. כי היו מצוידים בהשכלה שאפשרה להם להשתלב בחיים המודרניים. ולא במקום האחרון בשל הקרבה הטבעית של האשכנזים החדשים אל האשכנזים הישנים שהקימו את המדינה.

מתנשא וגזען

זהו חומר גלם נפלא לסרט תיעודי שיכול היה להיות חשוב. למען ההיסטוריה. כל עוד קיימים " אשכנזים" , שעתידים להיעלם בתהליך המבורך של נישואין בין עדות ישראל.

אבל זה לא מה שקיבלנו. מה שיצא כמוצר סופי הוא סרט המחזק את כל הסטראוטיפים של האשכנזי המתנשא, הגזען ושונא הספרדים.

הסרט נפתח באמירה פרובוקטיבית. צעירה בלונדינית יפה מחזיקה תינוק מתוק בעל עיני תכלת – ממש אבטיפוס של הלבן הגזעני – האומרת: " יש לי אח טייס, אחות ואני הקטנה. אני לא יודעת אם זה ממש אשכנזי. אבל בכל מקום שהגעתי בתל אביב הרגשתי, יחד עם המראה ועם זה שהגעתי מקיבוץ, שזה פתח לי כמה דלתות טובות וזהו" .

בסצינה אחרת אומר צעיר: אני מקיבוץ בית השיטה, מאה אחוז אשכנזי. סבא וסבתא שלי היו חקלאים. היו קמים כל יום בחמש בבוקר ועובדים עד שמונה בערב. כך התחילו הקיבוצים כאן. בלי גרוש. הם, בניגוד לאלה שהתיישבו בבית שאן, הגיעו למשהו ולא בכו כל היום שלא נתנו להם. עברו חמישים שנה ואלה מבית שאן עוד בוכים.

אחת המרואיינות אומרת: עדות המזרח זה ביטוי יפה לשחורים תסתכלי טוב מי הקים את הבימה ומי הקים את שוק הכרמל. מי מאכלס את הפקולטה למשפטים ומי מאכלס את כלא רמלה. דודה שלי התחתנה עם שחור לא עלינו. בחתונה אמרתי לאבא שלי שעכשיו יהיו לנו ספרים במשפחה.

אמא שלה אומרת שלא איכפת לה שיהיה לה חבר מזרחי, כל עוד הוא לא גנב ולא רוצח סידרתי. העיקר שלא יהיה מרוקאי. העיקר שלא יצביע ליכוד. הכי גרוע זה טריפוליטאי.

לא אתפלא אם הסצינות הללו יככבו במערכת הבחירות של ש" ס.

אם לא די באמירות המתנשאות והגזעניות מצטט הסרט מרואיינים שהפנימו את התיזות של " הקשת המזרחית" . אלה אומרים שאין סיבה שלא נהיה איזה סוג של מדינה ערבית ואנחנו עצמנו נהיה ערבים יהודים כמו שיש ערבים נוצרים.

אפשר היה לצפות שהספר " הנדון: אשכנזים" יוציא אותנו מן המבוכה והבלבול שהסרט מעורר . אך הספר מאכזב מאד. הוא מתעסק בויכוח חסר טעם עם התזות האוויליות של הקשת המזרחית בוחש באיזו אמירה אומללה של אלוף אורי אור, מתווכח עם סידרת " רוח קדים" .

*                         *                      *

ז'בוטינסקי על הספרדים

"אם יש גלגול נפשות, ואם – בטרם אוולד שנית – ירשוני מלמעלה לבחור לי עם וגזע כרצוני, אענה "אולרייט, ישראל אבל ספרדי". נתאהבתי בספרדים אולי דווקא באותן התכונות שלועג להן אחיהם האשכנזי. את "שיטחיותם" אעדיף פי ש+ע על העומק הבטלני שלנו… (" סיפור חיי" עמ" 79).

*                                  *

אליהו הכהן מדבר יידיש ולדינו

אם תשאלו את אליהו הכהן, איש הזמר העברי, אם הוא אשכנזי או ספרדי הוא יגיב בחיוך מבטל. כי אליהו הכהן, המדבר יידיש ולדינו, הוא גם זה וגם זה, ובראש ובראשונה יהודי.

אבי, מספר הכהן, הוא מצאצאי גולי ספרד. הוא נולד בכפר יווני ועלה ארצה בעליה השלישית. אמי הייתה אשכנזיה שנולדה בעיירה בגבול פולין ליטא. היו לי סבא וסבתא אשכנזים וסבא וסבתא ספרדים. אהבתי את כולם ומהם למדתי לדבר יידיש ולדינו. היידיש היא שפה נפלאה ועשירה. אבי התיאטרון היידי, אברהם גולדפדן, החל דרכו בכתיבת מחזות בעברית. הוא עבר לכתוב יידיש כי לדעתו שפה זו עשירה מן העברית.

אני רואה עצמי בר מזל שתודות לסבים ולסבתות שלי נחשפתי לאוצר האדיר של כל גווני הגוונים של התרבות היהודית. מן הסבא האשכנזי למדתי חזנות ומן הסבא הספרדי למדתי את הלחנים הנפלאים של יהדות ספרד. אני יכול לעמוד לפני התיבה בכל הנוסחים. כשהגעתי למצוות עליתי לתורה פעמיים – בבית הכנסת הספרדי " אליהו הנביא" שברחוב לוינסקי ובבית הכנסת האשכנזי " ישורון" בבית הספר תחכמוני בו למדתי.

ראה הפתולוגיה של הקשת המזרחית

ההמצאה האווילית של יהודים ערבים

קטגוריות: היסטוריה יהודית, יידיש, קולנוע ישראלי, תולדות המדינה | תגים: , , , , , , , , | 6 תגובות

רקוויאם לחלוציות בעידן הפוסט ציוני

במלאות מאה שנים לעליית בן גוריון לארץ ישראל ראה אור האלבום " הגידו כן לזקן" * האלבום הוא מצבה מפוארת לחלוציות שכבר אינה קיימת * ואיך נשכחו חלוצי ההתיישבות ביש" ע

אם תשאל ישראלי ממוצע מה פרוש המלה " חלוץ" , התשובה שתקבל היא שזהו אחד התפקידים המרכזיים במשחק הכדורגל.

יודעי ספר יצטטו את מקור הביטוי מן התנ"ך, שם משמעותו אדם או קבוצת אנשים ההולכים לפני המחנה. " והחלוץ ההולך לפניהם" (יהושע ו יג).

seu-ziuna-nes

שאו ציונה נס ודגל. מצעד נוער בשנות ה-30. (ארכיון יעקב אלעזר ז"ל)

הערה: דגל זה נתגלה כמזוייף. ראה מי זייף את תמונת הדגל)

במרוצת השנים קיבל המושג משמעות של סולל דרך לבאים אחריו. הבילויים היו חלוצי ההתיישבות בארץ ישראל. וכאן קמו חלוצי המדע, חלוצי התעשייה, חלוצי החינוך וכדומה. בתקופה שלפני הקמת המדינה קיבל המושג חלוץ משמעות של צעיר העולה לארץ ישראל להגשמת הציונות.

הדמות האידיאלית

החלוץ היה הדמות האידיאלית של החברה הישראלית לפני קום המדינה. שרו לו שירים ופארו את הקרבתו. " מי יבנה יבנה בית בתל-אביב/ אנחנו החלוצים נבנה בית בתל-אביב" . כל המדינה שבדרך הייתה מבוססת על התנדבות חלוצית – ההתיישבות, החינוך, הרפואה, הכוחות הלוחמים ועוד.

לאחר הקמת המדינה היו הרבה מעשים שניתן לראות בהם מעשים חלוציים במשמעות ההיסטורית. יחידה 101 שהקים אריאל שרון בתקופת שפל בצה" ל הייתה החלוץ שהלך לפני המחנה וקבע נורמות לחימה חדשות. ביוזמת בן גוריון הוקם הנח" ל (נוער חלוצי לוחם), שאמור היה לאחוז גם בחרב וגם באת ובמחרשה ולהקים ישובים חדשים. הרבה דמויות המשיכו במסורת החלוצית בגופם. כמו " אם הבנים" , רבקה גובר, שאיבדה שני בנים במלחמת השחרור והקדישה את חייה לטיפול בעולים חדשים. או לובה אליאב שכל מסכת חייו, עד היום הזה, היא חלוציות בלתי פוסקת.

רבקה גובר ויקישיתוף

רבקה גובר ויקישיתוף

במרוצת השנים הלך המושג חלוציות ונשכח. המקום היחיד בו נתקלתי במונח " חלוץ" במשמעות הישנה היה בחדרי השירותים של סמינר הקיבוצים. מצאתי שם שלטים " חלוצים" ו" חלוצות" . איני יודע אם מישהו חמד לו לצון והציב שלטים אלו במקום בנוסח הרגיל " גברים" ו" נשים" . או אלה שלטים שנותרו במקום מן התקופה שבה כל צעיר וטוב בארץ היה חלוץ וכל צעירה הייתה חלוצה.

" הגידו כן לזקן"

אני נדרש לנושא החלוציות לרגל הופעת הספר " הגידו כן לזקן – דיאלוג עם החלוציות" . הספר יצא לאור לרגל מלאות 100 שנים לעלייתו של דוד בן גוריון לארץ ישראל.

מבחינה מו"לית זהו אלבום מפואר המחזיק עשרות תמונות יפהפיות, מן העבר הקרוב והרחוק ומן ההווה.

d791d79f-d792d795d7a8d799d795d79f-d7a0d795d790d79d-1

בן גוריון החלוץ נואם בכנס של ההסתדרות.

הספר משקף במידה רבה את מאמציו של בן גוריון להמשיך את מורשת החלוציות אל תוך עידן המדינה בכך שהראה דוגמא אישית וירד להתיישב בשדה בוקר שבנגב. דברי בן גוריון המובאים בספר נשמעים אקטואליים מתמיד: " מדינת ישראל תיבחן לא בעושר לא בצבא ולא בטכניקה אלא בדמותה המוסרית ובערכיה האנושיים… המהפכה המכרעת היא לפנינו, עלינו להפוך העם, הארץ כל סדרי חיינו. מהפכה זו תובעת מכל אחד מאתנו לעשות חשבון חייו… תביעה זו חלה על כל המקצועות: עובדי המדינה, מורים, עורכי הדין, רופאים, קציני צבא, מהנדסים אנשי מדע…"

חלוציות בימינו

האם יש עדיין חלוציות במשמעותה ההיסטורית? ברמת הפרט בוודאי. אלפי נערים מתגייסים מדי שנה ליחידות קרביות ומסכנים את חייהם יום יום שעה שעה. צעירים רבים עושים שנת שרות לפני הצבא למען שכבות נחשלות. עשרות ארגונים פועלים לתמיכה בחולים, בחלכאים ובנדכאים. מפעלי ההתנדבות מקיפים רבבות.

אבל החלוציות כתנועה המובילה את העם מתה.

zrif-bengurionsb

בן גוריון מנסה להחיות את החלוציות על ירידה לנגב. צריפו בשדה בוקר (ויקישיתוף)

הספר הזה הוא ספר עצוב. הוא מנסה בכל כוחו להחיות את אתוס החלוציות שגווע. במדינה בה מפריטים את החינוך, במדינה בה מתעלמים מילדים רעבים, במדינה בה הכל נמדד בכסף כבר אין חלוציות.

החלוץ שנעדר

הספר גם מתעלם מעובדה שאינה נעימה כנראה לעורכיו. אחד מגדולי החלוצים של שנות הארבעים הוא הרב משה צבי נריה. המעשה החלוצי שלו – הקמת ישיבת בני עקיבא בכפר הראה בשנת 1940 – עורר התנגדות מכל עבר ולא נתפס אז כמעשה חלוצי. אבל המעשה הזה הוליד את " דור הכיפות הסרוגות" , שהיא הקבוצה היחידה בישראל שהתואר חלוצים הולם אותה גם היום. האסון שלנו הוא שהחלוצים של ימינו הלכו אמנם לפני המחנה אבל המחנה נשאר מאחור אף שבחר לעצמו בשם " קדימה" .


שיר החלוצים ושירים באשדודית

שיר החלוצים שחובר בידי י. הפטמן והלחן שלו עממי נפתח במילים הבאות:

אנו נהיה הראשונים

כה אמרנו אח אל אח

אנו נהיה בין הבונים

נט המיתר נט אנך

זהו שיר אחד מאלפים ששר הישוב היהודי בארץ ישראל מאז העליה הראשונה. כל שיר נושא עמו מזכרת וחוויה הטבועה בקוד הגנטי של דורות: אנחנו שרים לך מולדת ואמא; ציון תמתי ציון חמדתי; באה מנוחה ליגע; אלי, שלא ייגמר לעולם; סובבוני להט אש בוערת; כחול ים המים נאווה ירושלים; ואולי לא היו הדברים מעולם. ועוד ועוד ועוד.

מי מכיר היום שירים אלה? מי שר אותם? מי משמיע אותם?

עורכי האלבום היו עושים שרות לזכר החלוציות אילו היו משלבים בו שירי חלוצים. אך פרט לשיר של אלתרמן על שביתת המורים ושיר בלתי חשוב שהופיע בעיתון " במעלה" ב-1934 פורסם דווקא שיר של סמי שלום שיטרית מתוך מחזור " שירים באשדודית" . סמי שלום שיטרית איש " הקשת הדמוקרטית המזרחית" הוא אולי המשורר הכי פוסט ציוני. בשיריו ובהופעותיו הציבוריות הוא קורא תיגר על כל המפעל הציוני. בראיון עיתונאי אמר כי הצביע בל"ד כי " אני חייב לתמוך בקבוצה המדוכאת ביותר" .

ראה מדוע אין מקום לזקנים בארץ ישראל


קטגוריות: ארץ ישראל, בן גוריון, חינוך, ספרים, תולדות המדינה | תגים: , , , , , , , , | 10 תגובות

כך טרפדה לימור לבנת את לימוד "מאז ומקדם"

ראה מאמר מורחב בנושא

על צורת עבודתה של שרת החינוך לשעבר עמדתי מקרוב בפרויקט קטן של טור זה, לפני כמה שנים. על הפרשה ניתן ללמוד מן הפקס הבא ששלחתי לה (לאחר שכל הניסיונות לדבר עמה בטלפון עלו בתוהו).

" שלום לך,

" הסופרת והחוקרת ג'ואן  פיטרס התקשרה אליי וייפתה את כוחי לפנות אלייך בהצעה לפעול להכללת תוכן ספרה "מאז ומקדם" בתכנית הלימודים.

" אני מניח שספר זה מוכר לך כאחד הספרים החשובים ביותר בתאור מלחמת ישראל לקיומה. הוא חושף את התרמית של "בעיית הפליטים" ואת הרקע למלחמות ישראל, כפי שאף ספר היסטורי לא עשה.

" הספר ראה אור באנגלית בארצות הברית ובבריטניה ב-1984 וזכה לתהודה עצומה. הוא נמכר עד היום בהיקף גדול. הוא מעורר ויכוחים רבים ומשמש מכשיר הסברה ממדרגה ראשונה בידי ידידי ישראל.

" בארץ הספר כמעט ואינו מוכר. הוא ראה אור בעברית בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" ב-1988 ונדפס בכמות מצומצמת. בעקבות יוזמה של קוראי הטור שלי בעיתון "מקור ראשון", הוזמנו מראש כמה מאות ספרים וההוצאה החליטה להוציא מהדורה נוספת שתראה אור בימים הקרובים. היוזמה הזו היא שהניעה את פיטרס להתקשר אלי.

" ג'ואן פיטרס מוכנה לבוא לישראל לפעול לקידום הנושא ומוותרת מראש על כל תמלוגים הקשורים בספרה" .

 

 

 

לימור לבנת (צילום זאב גלילי)

 

 

חלפו כמה שבועות ולא הייתה כל תשובה. רק לאחר שפרסמתי את המכתב בטור קיבלתי טלפון מלשכתה בו נאמר לי שנשלחה אלי תשובה.

בתשובה, שנשלחה ביום שלאחר הפרסום, נאמר כי הנושא נמסר לבדיקת ועדה מיוחדת ועל פי מסקנותיה תנהג השרה. המשכתי לנדנד ללשכתה של השרה ולאחר כמה חודשים נאמר לי כי הוחלט להעלות את הספר על האתר של משרד החינוך.

אמרתי לעצמי שגם זו לטובה. אם הספר יימצא באתר יוכל כל תלמיד לקרוא בו. לאחר זמן חיפשתי לשווא את עקבות הספר באתר. מה שמצאתי היו כמה שורות הממליצות על קריאתו.

peters

ג'ואן פיטרס. ללימור לבנת לא היה זמן בשבילה.

שוחחתי עם כמה מנהלי בתי ספר צעירים, וזהו התיאור שקיבלתי על כשלונותיה של השרה:

" תקופת כהונתה של לימור לבנת כשרת החינוך (כשהעזר כנגדה המנכ" לית רונית תירוש) התאפיינה בכוחניות, אלימות והעדר מוחלט של ערכים. הצמד רונית-לימור הצטייר בעיני המחנכים כצמד שוחטות בבית מטבחיים. הטלת אימה הייתה המאפיין המרכזי של ההתבטאויות שלהן. בכנס בחיפה אמרה לימור למנהל בית ספר ממלכתי דתי, שהעלה ספקות לגבי דו" ח דברת: "עכשיו אתה מעצבן אותי". ורונית הגיבה תוך הורדת מעילה: "עכשיו התחממתי"" .

בתקופתה של לימור לבנת הוצב שיגעון הסטנדרטים והמבחנים הפנימיים במוקד העשייה. תעשייה סטטיסטית מיותרת, אשר גורמת לבתי הספר להתעסק כל העת בהישגים מטופשים, ללמד למבחנים ולהזניח תוכניות חשובות. הונהגו סטנדרטים בנוסח ISO9002. משהו נורא ואיום, המתיש את המנהלים לכתיבת נהלים כל היום, במקום להתעסק בתכנים פדגוגיים. בהשראתה הפעילו מפקחות היסטריות לחץ על מנהלים מפוחדים ומורות חששניות. בתי ספר צילמו בלי סוף מבחנים של שנים קודמות וטחנו את הילדים בבחינות.

" היא לא יזמה והובילה שום תכנית ערכית רצינית. לא נעשתה כל פעולה משמעותית להטמעת ערכים יהודיים או פילוסופיים. בתקופת שרי החינוך רובינשטיין-אלוני-שריד פרח המינהל הערכי. לימור הורידה אותם כמעט כליל וזלזלה בהם. במקום זאת דיברה על הדגל ועל ההמנון ועל תלבושת אחידה. בבתי הספר המרכזיים בארץ ממשיכים שלא להתייחס לדגל ולהמנון ברצינות, משום שאי אפשר לכפות תכניות רדודות שכאלה.

" הפקידות המיושנת במחוזות המשרד המשיכה לחגוג באי עשייה משוועת. יושבים שם מפקחים מנומנמים, ים של פקידים ושל מזכירות, ששודדים את תקציב המדינה. שולטים על שעות ההוראה בצורה צנטרליסטית ומונעים כניסת כוחות רעננים. מתעללים במנהלים המבקשים להוציא מורים שחוקים לפנסיה ומטילים פרויקטים מיותרים.

" בתקופת לבנת תירוש לא בנו כיתות חדשות ולא טופלו בעיות בטיחות. קציני הבטיחות של המחוזות הם אנשים הפועלים מכוח תקנות מיושנות. בעיות הבטיחות בבתי הספר, בחצרות, באולמות הספורט, במתקני השעשועים זועקות לשמיים ורק נס שלא נהרגים ונפצעים יותר תלמידים. המערכת מתעוררת כמובן רק כאשר יש אסון כלשהו.

" בתקופתן קוצצה מצבת האחיות ושירותי הבריאות המונעת בבתי הספר. אין כמעט אחיות, אין טיפולי שיניים, אין תכניות משמעותיות לחינוך לבריאות, אין עשייה בתחום זה בכלל. עוד שלב בהרס מדינת הרווחה.

" בתקופתן לא הושם דגש משמעותי על שינוי תקני התלמידים. בשנת 2006 יושבים עדיין ארבעים ילדים בכיתה א" עד י" ב . זהו התקן המחייב. שלושים וחמישה ילדים הוא התקן לגן הילדים? האם ילד בכיתה א" מסוגל לקלוט משהו בכיתה של 40 תלמידים.

" ולסיכום: לימור לבנת הרסה את המערכת. טוב שהלכה" .


קטגוריות: אישים פוליטיים, ארץ ישראל, חינוך, פליטים | תגובה אחת

"גן עדן עכשיו" סרט ישראלי המפאר את טרור המתאבדים

האם אפשר להעלות על הדעת שבעיצומה של מלחמת העולם היה סרט תעמולה נאצי מתחרה בפסטיבלים? או מוצג בבתי קולנוע ברחבי העולם?

הזמנים השתנו. הסרט " גן עדן עכשיו" , המתאר (ומפאר) שני מחבלים פלסטינים היוצאים משכם להתאבד באוטובוס בתל-אביב, מופץ ברחבי העולם. בימים אלה זכה הסרט בפרס " גלובוס הזהב" לסרט הטוב ביותר, לאחר שכבר זכה בשורה של פרסים בינלאומיים: פרס האקדמיה האירופית, פרס הסרט הטוב ביותר בהולנד, שלושה פרסים בפסטיבל ברלין, פרס " אמנסטי אינטרנשיונל" , פרס המבקרים לסרט הטוב ביותר, פרס הבימוי בפסטיבל דרבן. ועוד היד נטויה. עכשיו כבר מדברים על הסרט כמועמד לאוסקר. אולי עוד נראה את יוצרי הסרט ושחקניו מקבלים את הפסל המוזהב לתפארת מדינת פלסטיין והחמאס ולחורבנה של מדינת ישראל. הסרט מוקרן כבר בכ-50 מדינות.

gan-edem-achshav

שני המחבלים המתאבדים (מתוך הסרט "גן עדן עכשיו")

אם יש משמעות למושג " הכשר לרצח עם" , הרי הסרט הזה מבטא את המושג הזה. (את המושג טבע ההיסטוריון ברנרד כהן בספר המצביע על הפרוטוקולים של זקני ציון, כאחד הגורמים שהכשירו את השואה).

לכאורה מדובר בהפקה הולנדית גרמנית צרפתית. אבל הסרט הזה הוא במידה רבה עבודה עברית. המפיק הוא אמיר הראל.

הבמאי האני אבו אסעד הוא ערבי ישראלי יליד נצרת. כזה הוא גם הגיבור הראשי של הסרט, קייס נאשף (יליד טייבה בן לאב ערבי ובן גרמניה), שלמד משחק ב" בית צבי" . הוא הצהיר: " אני לא חושב שהתאבדות זה הפתרון, אבל אני מבין אותו" .

הסרט הזה הוא המשך לשורה ארוכה של סרטים פרו פלסטיניים שהפיקו ישראלים, במימון נדיב של המדינה ( " הטיול הפנימי" , " צומוד" , " הסגר" , " אסירות" , " מוחמד דרוויש ועוד).

להכשר מסע הרצח הפלסטיני תרמו גם אנשי רוח ויוצרים. כלת פרס ישראל, דליה רביקוביץ, כתבה בשעתה מונולוג של מחבל מתאבד:

" השעון אומר שיש לי פחות מעשרים וארבע שעות — בבוקר אצא מן הבית ואחפש לי תחנה נוחה. — האוטובוסים באים בזה אחר זה והרגשות שלי ממילא קהים. — הייתי צריך לחייך למחשבה עד כמה אני דומה לבחור יהודי יוצא צבא, אבל חיוך לא יעלה על פני. — אינני מהרהר אפילו בגן עדן שבו אללה בעצמו יורד מכסאו ומלטף את ראשו של השאהיד החדש שהגיע. אם יש משהו שנוסך רכות בשרירים וקוצב בצורה מדויקת את פעימות הלב הרי זו הוודאות שמחר, לפני עשר בבוקר, אמחק את ההשפלה באופן שלא תשוב לעולם…"

והמשורר רוני סומק כתב את השיר " אברהם בדרך לעקדה" (שטרם פורסם) בו מחליף המחבל המתאבד הישמעאלי את יצחק אבינו, כמי שנעקד על המזבח.

" חגורת הנפץ תקתקה

על גופו המפוחד

ומבארות העיניים שהוברגו לו

באותו בוקר טפטפו

דמעות הפרדה מיצחק

עוד מעט ההר, המזבח

ופני הצמר גפן של המלאכים

מזל שרגע לפני הפיצוץ

הזכיר לו אלוהים שיש

אלוהים

================================================================

קטגוריות: אבטואנטישמיות, טרור, סרטים ישראליים | 2 תגובות

הפרשה המוזרה של המומיה שבארון

1. המומיה בארון

2. מגן דוד בהודו

DOGVILLE .3   כמשל

4. הגיע הזמן למה?

הפילוסוף האנגלי ג'רמי בנתהם נפטר לפני 173 שנים * מותו איננו מפריע לו להשתתף, מדי שנה, בישיבות הסנאט של אוניברסיטת לונדון * הוא אפילו משגיח על התנהגות הסטודנטים* חומר למחשבה לתנועת " קדימה"

d791d7a0d7aad794d79d-d791d790d7a8d795d79f

גופתו החנוטה שלבנתהם בכניסה לאוניברסיטה

ההצעה הנואלת של האסטרטג ראובן אדלר, להציב את אריאל שרון בראש רשימת "קדימה" – כשהכל יודעים ששרון הוא בחזקת צמח – הזכיר לי שתי דמויות היסטוריות. האחת ידועה מאד והשנייה פחות ידועה.

הפרשיה הראשונה קשורה בקלמנס מטרניך , המדינאי האוסטרי (1859-1773), שהיה הדמות המרכזית בדיפלומטיה האירופית בתקופה שבין מפלת נפוליאון לבין מהפכת 1848. מטרניך היה ארכי תככן, שהוליך שולל את יריביו ושלט בדיפלומטיה האירופית. מיוחסת לו האמירה שהשפה נועדה להסתיר את המחשבות. לאחר מותו אמרו כי מתעוררת השאלה  "למה הוא התכוון במותו?" .

למה הוא התכוון במותו. מטרניך.

למה הוא התכוון במותו. מטרניך.

הדמות ההיסטורית השניה היא ג"רמי בנתהם, הפילוסוף והמשפטן הבריטי (1748-1832), שהתפרסם בזכות " תורת התועלתנות" . תורה זו הטיפה לרפורמות משפטיות וחברתיות שתכליתן להביא לאושר הרב ביותר למספר הגדול ביותר של בני אדם.

בנתהם היה נשיא אוניברסיטת לונדון, השוכנת לא הרחק מן המוזיאון הבריטי, ונמנה עם מייסדיה. בצוואתו כתב בנתהם כי הוא מצווה לחנוט את גופתו, להלביש את הגופה בבגדים שנהג ללבוש כולל כובע קש, להושיבה על כיסא עליו נהג לשבת, ולהניח אותה בארון שיוצב באולם הכניסה לאוניברסיטה.

זאת, כדי שהסטודנטים בדורות הבאים יוכלו לראות במו עיניהם את האיש שנמנה עם מייסדי האוניברסיטה. אולי ביקש בדרך זו גם להשגיח באופן אישי על התנהגות הסטודנטים.

עוד ביקש בנתהם כי בכל פעם שיתכנס סנאט האוניברסיטה לישיבה יעבירו את המומיה החנוטה למקום הישיבה, כדי שיוכל לעקוב מקרוב אחר הנעשה.

הצוואה קוימה כרוחה וכלשונה. למרות שאמנות החניטה העתיקה של המצרים נשכחה מכבר נמצאו מומחים לחניטה, ששימרו את הגופה במידה סבירה. הגופה הולבשה בבגדיו של הוגה הדעות, ועל ראשו חבשו את כובע הקש. את הגופה הכניסו לתוך ארון סגור בזכוכית ובתוכו נראית דמותו של בנתהם כשהוא יושב, כפי שביקש בצוואתו.

שנים רבות חלפו מאז מותו של בנתהם. בכל השנים הללו הארון מוצב בכניסה ומעבירים אותו לחדר ישיבות הסנאט כשזה מתכנס. הפרופסורים שם כבר התרגלו לריח הפורמלין (חומר מונע ריקבון) הנודף מן הארון.

אך במרוצת השנים נתברר כי אמנות החניטה בבריטניה אינה כה משוכללת כמו זו של המצרים הקדמונים. במוזיאון הבריטי הסמוך מצויות כמה עשרות מומיות חנוטות המחזיקות מעמד אלפי שנים. אך גופתו של בנתהם החלה להתפורר עוד בטרם מלאו 200 שנים לחניטה. הראש נפל וכמה סטודנטים חמדו לצון וגנבו אותו. לפני כ-25 שנים החליט סנאט האוניברסיטה להמיר את הראש המקורי בראש עשוי שעווה. המומיה עם ראש השעווה מוסיפה לקדם את פני הסטודנטים הבאים בשערי האוניברסיטה ולהשתתף בישיבות הסנאט.

הקמפוס של UNIVERSITY COLLEGE נמצא ברחוב GOWER, מרחק של כעשר דקות הליכה מן המוזיאון הבריטי. כל מי שמבקר בלונדון יכול לצפות במוצג המוזר הזה.

=================================================

2. מגן דוד בהודו

תרמילאי שטייל בהודו שלח לחבריו כאן תמונה של מגן דוד שמצא חצוב על קיר אחד המקדשים שם. לפני שמגיעים למסקנה שעשרת השבטים הגיעו גם להודו כדאי לצנן מעט את ההתלהבות ולברר כמה פרטים על המגן דוד ותולדותיו.

d79ed792d79f-d793d795d793-d791d794d795d793d795-1

זהו המגן דוד שצולם בהודו

מסתבר שהסמל הזה – כוכב עשוי שני משולשים המונחים זה על זה במהופך – הוא עתיק יומין, בלי קשר לעם היהודי. הוא נמצא בהודו ובארצות אחרות במזרח (כמו גם סמל צלב הקרס) וגם בקרב עמי הקדם באזורנו – במצרים בבבל. גם באתרים יהודיים בארץ ישראל נמצא הסמל הזה מימי קדם – במגידו, בחפירות האופל בירושלים, על ידית כד מלפני תקופת החשמונאים, על חזית בתי כנסת בגליל מן המאה ה-2 וה-3 לספירה, בקיר מערות הקבורה בבית שערים ועוד. בכל המקרים הללו לא שימש מגן דוד כסמל יהודי ייחודי.

המבנה בהודו ממנו נלקח הצילום שלמעלה

המבנה בהודו ממנו נלקח הצילום שלמעלה

צרוף המלים " מגן דוד" מופיע בתלמוד (פסחים קיז ב) ובסידור התפילה אבל לא במשמעות של סמל אלא כסיום לאחת הברכות לאחר קריאת ההפטרה בבית הכנסת בשבתות. המגן דוד כסמל הופיע כקמע במזוזה מן המאה השביעית – בארץ ישראל ובבבל. הוא מופיע גם על מצבות באיטליה ובספרד באותה תקופה לערך.

העדות הקדומה ביותר בספרות למגן דוד כסמל יהודי מופיע בספרו של הקראי יהודה בן אליהו הדסי במאה ה-12. בספרו " אשכל הכפר" הוא מוקיע את האנשים שהפכו את סמל מגן דוד לפולחן.

כסמל יהודי מובהק מופיע המגן דוד בקהילת פראג באמצע המאה ה-16 ומאז התפשט לקהילות רבות. מאז הופיע על גבי מצבות ובבתי כנסת וכשהוקמה התנועה הציונית החליטה לאמץ אותו כסמלה.

עלהמגן דוד ביהדות והיווצרות הדגל הלאומי ראה

http://www.zeevgalili.com/?p=3878


===============================================================

DOGVILLE .3   כמשל

הסרט, בבימויו של לארס פון טראייר.  זעזע אותי כל כך שאני מוצא לנכון לשתף את הקורא ברגשות שהסרט עורר בי.

דוגוויל היא עיירה נידחת, בקצה הדרך אל מכרה נטוש, בהרי הרוקיס בארצות הברית. המספר מתאר את העיירה כעיר של " אנשים הגונים" האוהבים את עירם.

הדמות הבולטת בעיירה הוא גבר צעיר, תום אדיסון, בנו של רופא בגמלאות. הוא סמוך על שולחן אביו, פטור מבעיות פרנסה, מטפח יומרה להיות סופר מצליח אף שבינתיים לא העלה על הנייר אפילו משפט אחד. הוא קונה לעצמו מעמד של אינטלקטואל העיירה והרועה הרוחני שלה, מעין תחליף לכומר שאיננו. הוא מכנס את התושבים לאספות ומטיף לצדק ולאחווה ורואה את ייעודו בזיכוך נשמותיהם של בני אדם.

" כולם אנשים טובים"

ערב קיום האסיפה המתוכננת שיזם תום מתחולל אירוע המוציא את העיירה משלוותה המנומנמת. נשמעות שתי יריות ובשולי העיירה מופיעה צעירה יפהפיה, גרייס (ניקול קידמן), הנמלטת מחבורת גנגסטרים הרודפת אחריה. תום מסתיר את הצעירה במכרה הנטוש וכשמגיעות מכוניות הגנגסטרים הוא מטעה אותם ואומר שלא ראה את הצעירה שהם מחפשים. הוא עומד בפיתוי גם כשראש הגנגסטרים מציע לו פרס גדול ונותן לו כרטיס ביקור על מנת שיתקשר, אם יידע משהו על הצעירה שהם מחפשים.

בשיחה עם גרייס מציע לה תום מקלט בעיירה ומסביר לה: הם כולם אנשים טובים.

תום מביא את גרייס לאסיפה ומעמיד בפני תושבי הכפר אתגר: להעניק לה מקלט. לאחר ויכוחים והיסוסים נענים התושבים להצעה: גרייס תקבל מקלט לשבועיים שבהם יוכלו לעמוד על אופיה.

גיבורי הסרט, גרייס בתי של הגנגסטר ותום הצדיק המזויף

גיבורי הסרט, גרייס בתו של הגנגסטר ותום הצדיק המזויף

כאילו סיפור נאיבי

השבועיים חלפו מהר ובמהלכם עשתה גרייס ככל יכולתה לסייע לתושבים בעבודות הבית ובמלאכות שונות. שוב התכנסו התושבים לאסיפה ולאחר היסוסים החליטו פה אחד להשאירה בעיירה. עידן חדש נפתח בחייה של גרייס -היא אוהבת את התושבים והם מחזירים לה אהבה. הם אף מתחילים לשלם לה את שכר עבודתה והיא קונה לעצמה חפצי מותרות האהובים עליה – פסלוני קרמיקה שמייצרת אחת מנשות העיירה. דומה כי הכל מוביל להפי אנד הוליוודי של סיפור נאיבי.

הגירוש שלא היה

ירח הדבש הקצר נפסק באיבו עם הופעת שריף מקומי, התולה בעיירה את תמונתה של גרייס כמבוקשת על השתתפות בשוד. אף שהשריף מספר כי השוד ארע בתקופה בה שהתה בעיירה עלה לפתע המחיר שתושבי גודוויל תבעו בתמורה למקלט שנתנו לגרייס. לפי הצעת תום היא תכפיל את עבודתה למען התושבים ושכרה יקוצץ.

העיירה מחליטה לגרש את גרייס ובעל משאית המוביל את התפוחים שמגדלת העיירה מחביא אותה בין ארגזי התפוחים, לא לפני שהוא אונס אותה וגובה ממנה " שכר נסיעה" . את הכסף קיבלה מתום שאמר כי יבקשו מאביו. לאחר מסע ממושך מורידים את הכיסוי מעל המשאית וגרייס, שחשבה כי יצאה לחופשי, מוצאת עצמה שוב בעיירה.

כבולה בצווארה

מאשימים אותה כי גנבה כסף מאביו של תום. תום איננו מגלה לאיש שהוא גנב את הכסף מאביו ונתן אותו לגרייס. התושבים מחליטים שיש למנוע ממנה אפשרות לברוח. ממשיכים להעביד אותה ולנצלה אבל היא כבולה בצווארה לשרשרת ונאלצת לסחוב גלגל מתכת כבד בעוברה מבית לבית. בימים משמשת גרייס שפחה חרופה של כל הגברים והנשים שבעיירה ובלילות היא שפחת המין של הגברים. תום, שבמהלך הסרט עד כה מפתח עמה רומן אהבה כאילו, עומד מן הצד נוכח ההתעללות בה ולכל מעשה נבלה שנעשה בה יש לו נימוק והסבר אינטלקטואלי. הוא מצהיר באוזני גרייס כי הוא אוהב אותה, כי הם מאמינים באותם אידיאלים.

הוא מנסה לתנות עמה אהבים אבל היא אומרת לו: זו תהיה טעות מצידך. בצדקנות הוא אומר לה : כל גבר בעיירה שכב עמך מלבדי ואנו הרי אמורים להיות מאוהבים. גרייס, באיזו הארה פתאומית, אומרת לו: אתה יכול להשיג אותי כמו כל האחרים. פשוט איים עלי שתסגיר אותי למשטרה.

קורא לגנגסטרים

תום חש שעולמו חרב עליו. גרייס חשפה בפניו את העובדה שהוא איננו טוב מכל אנשי העיירה. וברגע שנחשף והתעורר ספק לגבי מוסריותו מתמוטט העולם הדמיוני שברא, שבו הוא איש המוסר האולטימטיבי. הוא מרים טלפון ומזעיק את אנשי המאפיה שיבואו לחסל את הצעירה.

שיירה של שמונה מכוניות שחורות התקרבה לעיירה. תום מארגן משלחת של אנשי העיירה כדי לקבל את פני הבאים. הוא עומד בראש המשלחת ומכוון את המכוניות המתקרבות. " ברוכים הבאים" הוא אומר לגנגסטרים.

גרייס משוחררת מאזיקיה ונלקחת על ידי הגנגסטרים. תום אומר שהעיירה לא מבקשת תמורה על השרות שנתנה להם. אך הוא יבין אם הם ימצאו לנכון לגמול לעיירה על שרות זה.

אבא מאפיונר

או אז מגיעה קדילאק שחורה וארוכה ובתוכה הדון הגדול ראש המאפיה. וההפתעה: הוא אביה של גרייס. היא מוכנסת למכוניתו ובין השניים מתפתח דו שיח פילוסופי על טבע האדם.

מן הדו שיח עולה כי גרייס מאסה בחיי הפשע של אביה וברחה ממנו. את האנשים שרצח הוא מכנה כלבים, אשר כמו הכלבים הם נכנעים לטבעם. והיא אומרת שאלה העושים מעשים רעים, רוצחים ואנסים, ראויים לסליחה כי אינם עושים מה שעושים אלא בגלל טבעם. אנשים צריכים להיות אחראים למעשיהם, אומר האב. על ידי כך שאת סולחת להם את משחררת אותם מאחריות זו. היא מנסה להגן על תושבי העיירה. הם עושים כמיטב יכולתם בנסיבות הקשות שהם חיים בהם, היא אומרת.

חיסול העיירה

האב מציע לה לצאת להרהר ולהחליט. גרייס מגיעה למסקנה שההבדל בין הגנגסטרים שהכירה מבית אביה לבין התושבים של דוגוויל קטן מכפי שחשבה. אילו נהגה כמו שתושבי העיירה נהגו כלפיה לא הייתה יכולה להגן על אף מעשה אחד שלהם. ואם בכוחה לתקן את מעשיהם היא צריכה לעשות זאת. למען עיירות אחרות ולמען האנושות כולה. למען הגזע האנושי.

היא חוזרת למכונית. האב מציע להרוג את הכלב של העיירה ולתלות אותו. אך היא לא מסתפקת בכך. הריגת הכלב תפחיד אותם אבל לא תהפוך את דוגוויל למקום טוב יותר.

אני רוצה להפוך את העולם הזה למקום טוב יותר – היא אומרת לאביה – והשמדת דוגוויל אכן תעשה את העולם למקום טוב יותר.

האב קורא לשרוף את העיירה ולירות בתושביה. והפקודה מבוצעת מיד. את תום משאירים בחיים. גרייס יוצאת ובידה אקדח טעון. הוא עוד מנסה להתפלסף ואומר: " האילוסטרציה שלך טובה משלי. היא מפחידה וברורה. האם אוכל להרשות לעצמי להשתמש בה כהשראה בכתיבה שלי?" והיא יורה בראשו.

" יש דברים שאתה צריך לעשות במו ידיך" אומרת גרייס ויורה בתום

" יש דברים שאתה צריך לעשות במו ידיך" אומרת גרייס ויורה בתום

מדוע הזדעזעתי מן הסרט? מדוע אני מספר עליו? אם הקורא לא הסיק עד עכשיו אומר בקצרה. דוגוויל היא משל לעולמנו. מי מאתנו איננו מכיר את צדיקי העולם שרוממות אל בגרונם וחרב הנבלה בידם. מי איננו מכיר את חסידי הפלסטינים וחסידי החיות וחסידי

הבמאי לארס פון טרייר

הבמאי לארס פון טרייר

השיווין והצדק בכל העולם. צדיקים גמורים אשר ברגע שניתנת להם אפשרות הם מתגלים כמנוולים. דוגוויל היא משל למצב האנושי שבו משטרים אפלים – מן הפאשיזם ועד הקומניזם – הופכים בני אדם לחיות טרף. למשטרים צדקניים המדברים גבוהה גבוהה על פער חברתי, ועניים רעבים ובפועל הם שותפים למעשי הנבלה הגדולים ביותר.

====================================================

4. הגיע הזמן למה?

מסע הבחירות של עמיר פרץ החל בסיסמה מוזרה: " כי הגיע הזמן" . לא צריך להיות קופירייטר גאון או אסטרטג רב ניסיון כדי להגיע למסקנה שזו סיסמה שלא אומרת כלום.

מנסח הסיסמה רצה אולי להגיד שהגיע הזמן להחליף את האג'נדה של השיח הציבורי מבעיות ביטחון לפערים חברתיים. אולי רצה להגיד שהגיע הזמן להחזיר סוף סוף את מפלגת העבודה לשלטון, או לבחור ראש ממשלה מזרחי, או שהגיע הזמן שגם לבעלי שפם יהיה משהו.

מעניין שהסיסמה הזו היא העתק של סיסמת הבחירות של אהוד אולמרט משנת 1993 במרוץ על ראשות עיריית ירושלים. אז היה טעם לסיסמה הזו. כי אולמרט הצליח באותן בחירות להדיח את ראש העירייה המיתולוגי כמעט, טדי קולק, ששלט בירושלים כמעט שלושים שנה. כשאולמרט יצא להתמודד עמו היה קולק בן 82 והסיסמא של אולמרט הייתה רמז דק לכך שהגיע הזמן להעביר את השלטון בירושלים מן הקשיש רב הפעלים לראש עיר צעיר (אז היה בן 48).

d790d794d795d793-d790d795d79cd79ed7a8d798-d79bd7a8d796d794

אם כבר ממחזרים סיסמאות ישנות אולי כדאי למחזר את הסיסמה "ירושלים חרדה מאולמרט" (שנפוצה בשנת 2000 בגלל כוונת אולמרט לסלק שכונות עוטפות ירושלים). צריך רק שינוי קל " ישראל חרדה מאולמרט" . (ותודה לאליהו כהן שהפנה את תשומת לבי).

קטגוריות: אולמרט, אישים פוליטיים, אקדמיה, סרטים, ציונות, תולדות המדינה | תגים: , , , , , , , , , | 2 תגובות

המתנחלים גנבו לנו את התנ" ך

 

זו המסקנה העולה מספרה של ההיסטוריונית אניטה שפירא " התנ" ך והזהות הישראלית" * טוענת כי " ניכוס המקרא בידי הלאומנות הדתית" גרם לכך שהתנ"ך הפך חסר משמעות לצעיר הישראלי

פרופסור אניטה שפירא היא אולי החוקרת החשובה ביותר של הציונות, הישוב והמדינה. מחקריה חושפים את הזרמים התת קרקעיים ואת השורשים הרוחניים שהניעו את המפעל הציוני. זאת, תוך חדירה לפרטי הפרטים של העובדות ההיסטוריות, ניתוח פסיכולוגי מעמיק של הדמויות המובילות והסתמכות על קשת רחבה של מקורות. בהם יצירות ספרות ושירה, סרטי קולנוע ועוד, המשקפים את רוח התקופה.

והחשוב ביותר: אניטה שפירא היא ציונית המתארת את ההיסטוריה הציונית ללא כחל וסרק, אך גם לא כ"אחד הנראטיבים" . הנראטיב שלה הוא הנראטיב הציוני כנראטיב הבלעדי. מבחינה זו מהווים מחקריה שובר גלים יציב אל מול ההיסטוריונים החדשים, המערערים על צדקתה של הציונות.

אניטה שפירא [צילום זאב גלילי]

אניטה שפירא [צילום זאב גלילי]

ספרה החדש, " התנ"ך והזהות היהודית" , מהווה חידוש בנושאי הטיפול שלה. וייאמר כבר עכשיו שמצאתי בספר הזה כמה צלילים צורמים, המעוררים חשש שגלי התפיסות הפוסטמודרניות והפוסטציוניות מכרסמים בשובר הגלים של החוקרת המהוללת.

לא מדובר במחקר רב הקף. הספר כולל מסה מפרי עטה, המחזיקה 33 עמודים בלבד. רובו נספחים הכוללים מאמרים מתקופות שונות על לימודי התנ"ך בארץ ישראל ובמדינת ישראל.

סיפורו של ידין

כאילוסטרציה לדיון במסה של פרופסור שפירא אביא שני סיפורים קטנים.

הראשון סופר על ידי פרופסור ייגאל ידין בספרו "החיפושים אחר בר כוכבא", המדווח על הגילויים המסעירים שנעשו בשנת 1960 בחפירות במדבר יהודה.

 

יגאל ידין

ידין מספר כי עם אנשי המשלחת נמנה בחור צעיר, שלמה בקרי שמו, עולה חדש מצפון אפריקה, שכונה " הג'ינג'י" . באחד הימים נתגלה בחפירות קטע של מגילה שבו ניתן היה להבחין מייד בצמד המלים – "יגור באהליך" . עוד בטרם פתח ידין את הקונקורדנציה הכבדה שנשא עמו, אמר הג'ינג'י: זה מתהלים. הוא ידע את התנ"ך בעל פה.

(בעקבות הדברים שכתבתי כאן על "הג'ינג'י", קבלתי מכתב מרגש מבן משפחתו של האיש, שלמה אטיאס, שכתב לי: "הג'ינג'י הגיע עם הוריו מאלג'יר בשנת 1950 והתיישבו במושב יושביה בנגב, שרוב תושביו היו יוצאי אלג'יריה. שלמה בקרי למד בבית ספר ממלכתי דתי , אהב מאד תנ"ך והיה בקיא בו מאד. במהלך לימודיו עבד קשה כדי לסייע בפרנסת המשפחה.

"בצה"ל שרת בסיירת שקד ובמסגרת שירותו יצא עם יגאל ידין להשתתף בחפירות במערות מדבר יהודה. הוא התפרסם לא רק בשל גילוי מגילת הקלף מספר תהלים אלא בעיקר בגילוי מטבעות מימי בר כוכבא.

"לאחר שחרורו מצה"ל שרת כקצין בטחון בכור האטומי בדימונה עד למלחמת ששת הימים בה נפל. על שורשי משפחתו ניתן ללמוד מדמותו של הסבא מצד האמא, ר' שלמה נחמיאס זצ"ל שהיה מקובל גדול בעדה היהודית בסופ שבאלג'יר".

סיפורו של גורי

 

חיים גורי (צילום: זאב גלילי)

 חיים גורי [צילום: זאב גלילי]

את הסיפור השני סיפר המשורר חיים גורי. בשנות החמישים נשלח גורי על ידי בן גוריון לברית המועצות, כדי לעמוד על הלכי הרוח של היהודים שם. השליחות הייתה סודית ביותר.

כשהוזמן לאחד הקיבוצים להרצאה בנושא הוא הקדים ואמר שיש לשמור את הדברים בסוד והוסיף את הביטוי מקינת דוד "אל תגידו בגת" (שמואל ב א).

בתום ההרצאה ניגש אל גורי מרכז התרבות של המשק, ואמר לגורי: "למה דווקא בגת?" .

חלפו חמישים שנה. גורי הופיע בפני תלמידי תיכון וקרא באוזניהם את השיר "מנגד" של רחל. בבית האחרון של השיר נאמר:

פרש כפים ראה מנגד

שמה – אין בא

איש ונבו לו

על ארץ רבה

גורי הביע את הזדעזעותו מכך שהתלמידים פשוט לא הבינו את השיר. רק תלמיד אחד הצביע בהיסוס ואמר כי הוא חושב שזה נוגע למשה רבנו (שנקבר על הר נבו ומנגד ראה את הארץ אשר אליה לא בא).

שני הסיפורים הללו חשובים לענייננו, הואיל והנושא המרכזי של המסה הוא התפקיד המרכזי שמילא התנ"ך במפעל התחייה הציוני ומה קרה לכך שהיום הוא כבר לא רלבנטי.

"חזרה למקורות"

החלק הראשון של המסה נפתח בהנחה בעייתית: " במסורת היהודית נחשב התנ"ך נחות לעומת התלמוד". תנועת ההשכלה העלתה את מעמדו של התנ"ך כחלק מן החזרה למקורות הקדומים. חידוש השפה העברית, הדקדוק העברי ולימוד התנ"ך היו מרכיבים שנבחרו מתוך התרבות המסורתית ונועדו לטיפוח על ידי התנועה הלאומית המתגבשת. זה היה, אומרת פרופסור שפירא, חלק מתהליך החילון של המסורת. מה שבעבר נחשב לעולם רוחני דתי שלם , בעל כוח מחייב שנובע מסמכות אלוהית, פורק למרכיביו. חלקם נמצאו ראויים להשתלב בתרבות הלאומית המתחדשת וחלקם נמצאו מיותרים.

התנ"ך כמתווך

אנשי העליה השניה, אומרת אניטה שפירא, גדלו רובם ככולם בתוך הוויה יהודית דתית. התנ"ך היה להם למתווך בין הארץ שהיתה בדמיונם לבין הארץ אותה פגשו בבואם. בחדרו של כל פועל באותה תקופה היה ספר תנ"ך. המקרא כאילו גישר על פני מאות שנים ויצר את ההרגשה של המשכיות בין אבות האומה לניניהם, המנסים לחזור ולהיאחז בארץ. בתנועות הנוער השתמשו בציטוטים מן המקרא כדי "להעניק עומק היסטורי לתחושת האדנות שהייתה לצעירים על הארץ" . הספרות והשירה של התקופה ינקו את השראתם מן התנ"ך: שירת רחל הרכה ושירתו הסוערת של טשרניחובסקי, שירת "כובשי כנען בסערה". וכך שירי ביאליק ו" שמשון" של ז"בוטינסקי ושורה של רומנים היסטוריים.

תרומת בן גוריון

היחס לתנ"ך התחזק עם הקמת המדינה, מלחמת השחרור, כיבוש שטחי ארץ נרחבים והעלייה ההמונית. העבר נעשה גורם פעיל בהווה. בן גוריון תרם לכך תרומה מכרעת בכך שהעלה את היחס למקרא כניגוד לחיי הגולה. לא בגולה עוצבה דמותו של העם, אמר בן גוריון, אלא כאן " גדלה ונתגבשה האומה העברית וכאן העמידה את נכס הנצחים שלה – הארץ והספר…" .

בן גוריון הפך את התנ"ך לאבן התשתית בתפישת עולמו. הוא ביטל את חשיבות ההיסטוריה היהודית (בגולה) את הדת וגם את התרבות החילונית והמשנה הציונית. הוא הקים בביתו את חוג התנ"ך, אליו באו מיטב חוקרי המקרא, אשר שימש זירה להצגת רעיונותיו. בהשראת בן גוריון החלו בשנת 1958 לקיים את חידון התנ" ך הארצי. משנת 1963, מדי יום העצמאות, התקיים חידון התנ" ך העולמי לנוער שזכה לרייטינג אדיר.

bg-tanach

בן גוריון מעיין בתנ"ך בחידון 1958. לידו מזכירו יצחק נבון (לעמ)

השאלה העולה מאליה היא מה קרה לחברה הישראלית שפתאום זנחה את התנ"ך. מה קרה שתרבותניק בקיבוץ לא יודע מה זה      "אל תגידו בגת" ונערים בימינו לא יכולים להבין שיר של רחל, המבוסס על פסוק בתורה.

קו פרשת המים

לאניטה שפירא יש תשובה מקוממת. מלחמת ששת הימים הייתה לדעתה קו פרשת המים. דווקא המפגש עם ארץ התנ"ך הממשית" הרס את הרומנטיקה של המקרא. זו הייתה ארץ זרה ששכן בה עם אחר… הקונקרטיזציה של התנ"ך נעצרה אל מול המציאות הדרמטית של הגילוי מחדש של הבעיה הפלשתינאית… אל מול המבוכה של הציבור החילוני, שהתלבט בין זיקתו לתנ"ך והסתייגותו מארץ התנ"ך עתה הופיעה קבוצה חברתית חדשה שניכסה לעצמה את המקרא… אנשי הציונות הדתית…"

"קנאות לאומנית"

בהמשך טוענת שפירא כי בצד "הניכוס של המקרא על ידי הלאומנות הדתית" חלה תמורה בדרך לימוד התנ"ך. זו עברה מפרשנות ביקורתית לפרשנות מסורתית (ובכך מאשימה שפירא את פרופסור נחמה ליבוביץ'). שינוי זה גרם ל"התרחקות של מורים ותלמידים ממנו. הוא הפך לנושא משמים, המקושר לקנאות לאומנית ודתית חסרת משמעות לצעיר הישראלי החילוני" .

ההסבר הזה מקומם ויש בו אי יושר אינטלקטואלי. ההתנתקות מן התנ"ך היא אחד הביטויים לפשיטת הרגל של הציונות החילונית – כמו ההתנתקות מן הארץ ומכל האידיאלים של הציונות. חשבון נפש אמיתי היה מביא למסקנה שעצם הרעיון של " חזרה למקורות" , תוך דילוג על אלפיים שנות יצירה יהודית בגולה, הוא מעשה נואל.

דברי ביאליק על התנ"ך שבתלמוד

 

פסל ביאליק שבבית ביאליק (צילום: זאבגלילי)

 

" מאשימים את היהודים שהם לא למדו ב"חדר" תנ"ך. למדו חומש וזכרו פסוק בישעיהו מתוך בבא קמא… ואני מבטיח לכם שהיהודים שזכרו את הפסוק התנ"כי מתוך בבא קמא הרגישו את התנ"ך והוא זרם בדמם יותר ממנו (=מאתנו)… בתוך התלמוד מובלע התנ"ך אולי חמישים פעמים. לא תמצאו פסוק שלא הובא בתלמוד לפחות עשרים פעמים…" (מתוך הרצאה בפני סמינר של מפלגת פועלי ארץ ישראל בנהלל תמוז תרצ" ב).

ראה גם "התנ"ך שהוציאו מתוכו את אלוהים"

http://www.zeevgalili.com/?p=520

ראה

בורות הנוער מן התנך וועד חומה ומגדל

קטגוריות: מתנחלים, תנ"ך | תגים: , , , , , , , | 13 תגובות

איך שוטפים את מוחנו בשיטת פבלוב

moti-morel הריץ את רבין ואת נתניהו לראשות הממשלה את משה קצב לנשיאות (צילום: זאב גלילי)

האסטרטגים השוטפים את מוחותינו ומפעילים את הרפלקס המותנה שלנו יכולים לעשות כמעט הכל * השאלה אם לא הגיעו לגבול, ואם אין בכל זאת הבדל בין ציבור בוחרים לכלבי פבלוב

בראש ממשלת ישראל עומד אדם בן 78, שעבר אירוע מוחי אשר הותיר כתם במוחו. הוא עובר צנתור לתיקון חור בליבו. הוא סובל מעיוורון באחת מעיניו, משקלו כנראה מעל 150 קילו והוא סובל מעוד בעיות בריאות, שהוסתרו או טושטשו.

האם אדם כזה מסוגל לעמוד בראש המדינה ארבע שנים נוספות? האם יוכל להכריע הכרעות גורליות הצפויות למדינה בתקופה זו?

לכאורה הבוחר הישראלי הוא שיכריע בשאלה. טעות. מי שיכריע הם האסטרטגים שיריצו את מסע הבחירות של שרון.

הרפלקס של פבלוב

לצידם של אסטרטגים אלה יעמוד בן ברית רב עוצמה, קוראים לו " הרפלקס המותנה" של פבלוב.

איוואן פטרוביץ' פבלוב (1849-1936), פיסיולוג רוסי, זכה בפרס נובל (1907) על גילוי " הרפלקס המותנה" . פבלוב מצא כי בעת שכלב רואה או מריח מזון נוצרת בגופו תגובה הגורמת להפרשת מיצי עיכול. בעת שהגיש פבלוב את המזון לכלב הוא גם השמיע צלצול של פעמון. לאחר מכן ניסה והשמיע את צלצול הפעמון, בלי להגיש מזון. נתברר כי הצלצול גרם להפרשת מיצי כיבה, אף שלא היה אוכל בסביבה. תגובה זו, אותה כינה פבלוב " רפלקס מותנה" , נתגלתה כבעלת חשיבות רבה, מעבר לתחום הפיסיולוגי. היא מסבירה הרבה מן ההתנהגות האנושית.

dog-of-pavlov ניסוי הכלב של פאבלוב
pavlov איוואן פטרוביץ' פבלוב

הרפלקסים שלנו

לא נעים להגיד אבל רבים מאתנו מגיבים בדיוק כמו הכלב של פבלוב. אנו שומעים איזה צלצול (" שרון יביא שלום" , " פרס יחלק את ירושלים" ) המעורר בנו את הרפלקס המותנה, ואנו משלשלים את הפתק הנכון לקלפי.

האנשים היודעים לעורר בנו את הרפלקס הזה הם האסטרטגים.

הם ממציאים את הסיסמאות ואת התנהלות המועמדים. על פיהם יישק דבר.

האסטרטגים מתייחסים אל ציבור הבוחרים כאל אוסף גלמים. (רק ביידיש יש ביטוי הולם. " עוילם גוילם" שפרושו המילולי " עולם גולם" , אבל משמעותו שהמון אנשים פועלים לרוב באורח לא רציונאלי).

איך פועל אסטרטג

קיימתי בשעתו כמה שיחות עם מוטי מורל, שהוא אולי האסטרטג מספר 1 של המדינה. שאלתי אותו מה סוד הצלחתו.

למוטי מורל, יליד תל אביב בן 53, יש קבלות להצלחות האסטרטגיות שלו. הוא ניהל את המערכות שהביאו את רבין ואת נתניהו לראשות הממשלה, את המערכה לבחירת משה קצב לנשיאות ואת הקמפיין שהביא להצלחת " ישראל בעליה" .

הצלחתו הגדולה ביותר אולי הייתה בהובלת ביבי לניצחון על פרס. הבחירות התקיימו אז בצל רצח רבין. כל האצבעות המאשימות הופנו כלפי נתניהו, שהיה מנודה בעם ואפילו במפלגתו. פרס הוביל בהפרש של עשרות אחוזים.

הסיסמא " פרס יחלק את ירושלים" שינתה בבת אחת את פני המערכה. פתאום כבר לא דיברו על רצח רבין אלא אם ירושלים תחולק או לא.

מוטי מורל מתייחס לעבודתו כאל מקצוע שהוא חלק חיוני של המערכת הדמוקרטית. וכבעל מקצוע נתן את שרותיו למפלגות ולתנועות שאין לו הזדהות אידיאולוגית עמם.

מה קרה לפרץ

יוצאת דופן היא התייחסותו לעמיר פרץ. אני יכול להעיד שזמן רב לפני המפץ הכפול – של שרון ושל פרץ – הוא צפה את קריסת הליכוד וראה בפרץ כוח עולה, שישנה את מעמדה של תנועת העבודה בקרב השכבות שהצביעו באורח מסורתי לליכוד. מתוך הזדהות עם תפיסתו החברתית של פרץ הוא סייע בהתנדבות לבחירתו לראשות מפלגת העבודה ותרם תרומה חשובה להצלחה האדירה של פרץ בסקרים מיד אחרי בחירתו. יועציו של פרץ מתקופת ההסתדרות לא כל כך אהבו את מעורבותו של מורל וסילקו אותו מן הקמפיין. התוצאה הידרדרות מיידית של פרץ בסקרים.

משיחותיי עם מורל הבנתי כי למרות היכולת " למנפל" (זה ביטוי שלו) את המציאות יש גבולות למה שאסטרטג יכול לעשות. לא כל נחש אפשר להפוך לציפור שיר. ולא כל תיש ניתן להפוך לפרה מניבה חלב. והרושם שלי הוא שמורל לא כל כך מצטער על כך שסולק מן הקמפיין של פרץ. לא ברור אם אפשר להפוך אדם המצטייר בציבור כמנהיג פועלים ומחולל שביתות לדמות בשלה להנהגת המדינה. גם אסטרטג איננו כל יכול.

גבולותיו של שרון

לשרון יש אסטרטגים מתוחכמים שיודעים את נפש בהמתם. הם אולי יצליחו להוכיח ששרון עושה דיאטה והוא כבר מתקרב לממדים של טוויגי, שלחץ הדם שלו וראייתו הם כשל טייס פ-16, הכתם במוחו הוא סתם צללית והפגם בליבו הוא מום מלידה שלא הפריע לו כל השנים להיות לוחם גדול. אפשרות אחרת היא שיסיחו בכלל את הדעת ממצב בריאותו של שרון ויתרכזו בשפם של פרץ ובאנגלית שלו.

העם הזה, המתוכנת מזה שנות דור, להיות שותף למצעד האיוולת המוליך לחורבנו, עלול להגיב ברפלקס מותנה לסיסמה הנכונה. הוא יגיר ריר ויגיד " קדימה" . אבל קיימת גם אפשרות שבכל זאת העם הזה איננו אוסף של כלבי פבלוב ויתעשת ברגע האחרון.

==============================================

קטגוריות: אסטרטגיה, פסיכולוגיה, תקשורת | תגים: , , , | 11 תגובות

ארבעים שנה לסגירת עיתון " חרות"

מרכז מורשת בגין, קיים בראשית שבוע זה ערב עיון לציון יום השנה הארבעים לסגירת עיתון " חרות" . נבצר ממני להשתתף בערב זה, וזו הזדמנות טובה להגיד כמה מילים על העיתון.

הגעתי לעיתון " חרות" כנער, תלמיד תיכון. מערכת העיתון שכנה בקומה השלישית של מצודת זאב, שהייתה הקומה האחרונה של בנין עלוב ומוזנח. בבניין זה הסתופפו, בנוסף למערכת העיתון, משרדי המפלגה, אולם קטן ששימש לדיוני המרכז, מעוז בית" ר ומכון ז"בוטינסקי במרתף.

cherut-daily2

התלהבות נעורים

באתי לעיתון " חרות" בהתלהבות נעורים. גדלתי בבית" ר וחייתי את המיתוס של מלחמת המחתרות בזמן אמיתי. המדריך שלי בבית" ר היה עולה הגרדום יעקב וייס. רבים מבני משפחתי שרתו במחתרות (אחותי, חיה שכטר, הייתה חברתו של מיכאל אשבל – לוחם שנידון למוות, קיבל חנינה ונהרג בעת הפריצה לכלא עכו. הוא מחבר השיר " היום שרה הקטנה" ).

כגודל ההתלהבות שבה הגעתי לעיתון כך היה גודל האכזבה. עיתון " חרות" היה, מבחינה מקצועית, העיתון הגרוע ביותר במדינה. אפילו התאריך שמתחת לכותרת לא תמיד היה נכון. העיתונים המפלגתיים האחרים של אותה תקופה (" דבר" , " על המשמר" , " למרחב" , " הבוקר" , " הצופה" ) עלו עליו מכל בחינה. והעיתונים המסחריים (" הארץ" , ידיעות אחרונות" ו" מעריב" ) קל וחומר. " מעריב" , בעריכת עזריאל קרליבך, נמצא אז במלוא התנופה ונקט עמדות ימניות מובהקות. בין היתר תודות לכך שעם מייסדיו נמנו עיתונאים בעלי שעור קומה שבאו מן העיתונות הרביזיוניסטית (ביניהם: שלום רוזנפלד, אריה דיסנצ"יק, שמואל שניצר, ד" ר דוד לאזר, דוד גלעדי ועוד).

לא היה כסף

לעיתון לא היה כסף לכלום. המשכורות היו עלובות ושולמו באיחור רב. הייתה תקופה שלא שולמו משכורות שישה חודשים רצופים. אני זוכר עצמי מהלך בנעליים קרועות כי לא היה לי כסף לתקנן. העיתון חי מן היד אל הפה. כשנתגלה נפט בשדה חלץ שבדרום נאלצתי להתחנן באוזני הנהלת " למרחב" , שתסכים לצרף אותי כטרמפיסט (בתשלום) למונית שהם שלחו. אף פעם לא היה מלאי של נייר ולא פעם בהגיע מועד ההדפסה נאלצו לשאול גליל מאחד העיתונים. פעם אחת אף נעשתה פריצה למחסני " על המשמר" ונלקח משם גליל נייר (כי לא מצאו את האחראי למחסן).

העיתונות המפלגתית, בעיקר של השמאל, נשענה על אלפי מינויי קבע בקיבוצים, ומינויי כפיה בקואופרטיבים ובמפעלים ההסתדרותיים. זאת, בנוסף לתמיכה נדיבה מקרנות ההסתדרות. מספר המנויים של " חרות" היה אפסי. הבדיחה שנפוצה אז בין חברי המערכת הייתה: מהו שיא המהירות? – ללחוץ על כפתור ההפעלה של מכונת הרוטציה המדפיסה את העיתון ולעבור מייד לכפתור העוצר את ההדפסה.

שממה רוחנית

גרועה מן הדלות החומרית הייתה השממה הרוחנית ששיקפה את דלות הרוח של תנועת החרות בהנהגתו של מנחם בגין. אנשי הרוח של התנועה לא פרסמו ב" חרות" . אורי צבי גרינברג פרסם ב" הארץ" , ובמעריב. פרופסור ישראל אלדד (איש רוח מזהיר, ממפקדי לח" י, מתרגם כתבי ניטשה) פרסם ב" הבוקר" וב" ידיעות אחרונות" . וכך עוד רבים. היחיד שהציל את כבוד העיתון היה ד" ר אבא אחימאיר, שמאמריו בכל תחום נקראים עד היום בשקיקה.

ראה אתר בית אחימאיר http://www.beitaba.com/content.php?id=16

כל יתר חלקי העיתון היו שממה גמורה. עמודים שלמים של מאמרים מפרי עטם של ראשי התנועה ועסקניה ובראשם מנחם בגין. רובם קש וגבבה (הכינוי של מאמרים אלה היה " פלאכטות" , מן המילה היידית פלאך שמשמעותו שטוח, שטחי, מישורי). יוצאי דופן היו מאמריו של ד" ר יוחנן בדר – פובליציסט משכיל ומבריק – שהצליח לשרוד את מסע הטיהורים שערך בגין בקרב ותיקי התנועה ואנשי הרוח שלה. את העיתון הצילו משיממון גמור מאמריו של ז"בוטינסקי – אוצר בלתי נדלה של גדלות רוח ואמנות הסגנון, שפורסמו שוב ושוב עשרות שנים לאחר מותו.

כוכבים ומקורבים

למרות דלותו של העיתון הוא משך אליו לא מעט עיתונאים מוכשרים, שהביאו לעיתון השגים נאים. רבים מהם עשו חייל בתקשורת הישראלית וחלקם מככבים בה עד היום. ביניהם: יואל מרקוס, שלמה נקדימון, איתן הבר, דן מרגלית, יעקב אחימאיר, עוזי בנזימן, סילבי קשת. אפילו עמוס קינן פרסם ב" חרות" בתקופה שבה עזב את " הארץ" בגלל החשד שהטיל פצצה על ביתו של שר התחבורה דוד צבי פנקס, מן המפד" ל (במחאה על השבתת מכוניות בשבת). לי זכור שאפילו יעל דיין הגיעה פעם למערכת וביקשה לפרסם מפרי עטה.

התנהלותו של עיתון " חרות" שיקפה את התנהלותה של " תנועת החרות" באותה תקופה: דלות רעיונית בצד אימפוטנציה ארגונית. כל מי שבא אז במגע עם העיתון ועם התנועה נהג לומר: אינכם מצליחים לנהל בנין בן 3 קומות ועיתון עלוב ואתם רוצים לנהל את המדינה?

האכזבה מבגין

וכאן אני מוכרח לומר כמה מילים על מי שאחראי לדעתי למצב הזה כפי שנראה לי בעיני נער: מנחם בגין. כשפגשתי בו בראשונה במסדרונות הבניין חשתי שאני נוגע בכנפי ההיסטוריה. מילים נעתקו מפי מרוב התרגשות. כשהוטל עלי ללוות אותו ולסקר את נאומיו במסע הבחירות לכנסת ה-3 ב-1955 ראיתי בכך זכות גדולה.

פגישתי הראשונה עמו התקיימה בדירתו הצנועה ברחוב רוזנבלום. הוא היה לבוש כרגיל בחליפה מחויטת. דיבר עמי בכבוד רב, פנה אלי בגוף שלישי (" האם אדוני ישתה קפה" ?). מכאן ואילך ליוויתי את מסע נאומיו בכל חלקי הארץ.

הנאומים הראשונים הלהיבו אותי מאד. אך לאחר כמה נאומים התחיל קסמו של בגין עלי לפוג. נאומיו, שמעולם לא נישאו מן הכתב, חזרו על עצמם כמעט מילה במילה. בכל פעם שהייתי צריך לנסח ידיעה עמדתי בפני דילמה. מנאום בן שעתיים לא הייתי יכול להוציא משפט אחד ששווה ידיעה בעיתון. מאלפי המילים שהשמיע אי אפשר היה למצוא אפילו רעיון מקורי אחד.

אפשר עוד לספר הרבה על העיתון כמשקף את מצב התנועה: השחיתות, התככים, הנפוטיזם – הכל התחיל אז.

=============================================================

 

קטגוריות: תקשורת | להגיב