אולמרט: אם אתה רוצה לסלק (את אבא שלי) אני יכול לסדר את זה מייד

1. אולמרט מגרש את אביו
2. אולמרט כפירומן
3. משל האריה והחמור
4. משפט נדיה מטר ומלכיאל גרינוואלד
5. איך הגיע ספר טרזן למשרד ראש הממשלה

את המלים שבכותרת  אמר אהוד אולמרט לשמואל תמיר, המספר על כך בספר זכרונותיו * " האיש הזה יהיה מוכן לעשות הכל ובלבד שישיג קידום אישי" * " פן זה באופיו העביר בי צמרמורת" * עקיבא נוף: כשאגיע לבית דין של מעלה אירש גהינום על שהבאתי את אולמרט לפוליטיקה

 

ראש הממשלה בפועל, אהוד אולמרט, החל את הקריירה הציבורית שלו בהפגנת אהבה לאבא שלו, מרדכי אולמרט. אולמרט האבא היה חקלאי ישר דרך, חבר מרכז וחבר הכנסת השלישית והרביעית ברשימת " חרות" . הוא הרבה למתוח ביקורת על מנחם בגין וזה סילק אותו מן הרשימה לכנסת והביא לפרישתו.

בוועידת " חרות" שהתקיימה בכפר המכביה ברמת-גן בשנת 1966 החליט אהוד אולמרט לנקום את נקמת אביו, כך סיפר לחבריו. הוא עלה על בימת הוועידה והכריז כלפי בגין: " ניסית שש פעמים לך הביתה" . הכרזה שעוררה מהומה רבתי .

באותם ימים היה אולמרט סטודנט צעיר (21) לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית ועסקן זוטר בתא הסטודנטים של "חרות" . איש בתנועה לא הכיר אותו, אבל הכרזתו האיצה תהליך מהפכני שהחל בתוך "חרות" בלי קשר אליו.

שמואל תמיר

שמואל תמיר

קבוצה גדולה של פעילים, בראשות עורך דין שמואל תמיר, קראה תיגר על התנהלותו של בגין ועל הצמרת שמסביבו. קבוצה זו פרשה מ" חרות" והקימה את תנועת " המרכז החופשי" שרצה לכנסת בבחירות 1969 וזכתה ב-2 מנדטים. אהוד אולמרט הצעיר, אולי בזכות אותו נאום, זינק בקריירה הפוליטית והפך להיות מזכיר הסיעה בכנסת.

" מעורר צמרמורת"

עד כאן סיפור נחמד על פוליטיקאי שקיים מצוות כיבוד אב ואם עליה נאמר למען יאריכון ימיך. זמן לא רב לאחר אותה הופעה בכפר המכביה היה ארוע שמעמיד בסימן שאלה את אהבת הבן לאביו.

על כך מספר שמואל תמיר בספרו (" בן הארץ הזאת" ):
 

מרדכי אולמרט, האבא של...

מרדכי אולמרט, האבא של…

" אביו של אהוד, (מרדכי אולמרט), … היה המזכיר הכללי של המרכז החופשי… היו לו חיכוכים בלתי פוסקים ועלי היה ליישבם… בוקר אחד … ת נכנס אהוד לחדר. נאנחתי עמוקות ואמרתי: אבא שלך, שיהיה בריא, לא קל. תשובתו של אהוד הלמה בי. שמואל, אם אתה רוצה לסלק אותו אני אסדר את זה בתוך עשרים וארבע שעות. אמרתי: אני לא מציע לסלק אותו. אני רק חושב שקשה אתו. אולי תשכנע אותו להתגמש. טוב אמר אהוד אולמרט איך שאתה רוצה. אבל אם אתה רוצה שיעזוב את העבודה אסדר זאת בעשרים וארבע שעות. נחרדתי. פן זה באופיו העביר בי צמרמורת ותחושה קשה… אמר לי ידיד: האיש הזה יהיה מוכן לעשות הכל, אם לנקוט בלשון המעטה ובלבד שישיג קידום אישי אפילו בצעד אחד" .

" ישלחו אותי לגהינום"

האיש שתרם אולי יותר מכל אדם אחר לכניסתו של אולמרט לפוליטיקה הוא חבר הכנסת לשעבר, עקיבא נוף. ואלה הדברים שאמר לי נוף:

 

עקיבא נוף

" כשיגיע יומי ואעמוד בפני בית דין של מעלה אין ספק שישלחו אותי לגהינום על תרומתי לקריירה של אהוד אולמרט. אני מוניתי למזכיר סיעת " המרכז החופשי" בכנסת וזמן קצר לאחר מכן קיבלתי מלגת לימודים בהולנד. באתי לשמואל תמיר ואמרתי לו על כוונתי לנסוע והוא ניסה להניא אותי. אמרתי לו: יש לי בשבילך מחליף והצעתי את אהוד אולמרט. שמואל תמיר בכלל לא הכיר אותו והסכים לקבלו. תוך זמן קצר נתגלה אופיו של אולמרט. חנפן לאיש שבצמרת עד כדי בחילה, כשהוא מסתיר סכיןש מאחורי גבו. הייתי עד לכך שבתום יום עבודה הוא מצלצל לרות, רעייתו של שמואל תמיר, ומספר לה עד כמה בעלה גדול.

מסלול הפילוגים"

" כשנבחר אולמרט לכנסת הוא שלף את הסכין. היה תוקף את תמיר על דברים שלא היו ולא נבראו ויוצר סערה. לאחר מכן הופיעו הדברים בעיתונות והיה ברור שהוא מדליף אותם בצורה מדויקת, אולי על ידי הקלטה סמויה של הדיונים.

" התנהגותו זו הביאה לפיצוץ ולפילוג ומכאן דרכו רצופה שורה של פילוגים בשורה של תנועות. מהמרכז החופשי ל" מרכז העצמאי" , לע"ם, הרשימה הממלכתית, הליכוד ולבסוף " קדימה" . בכל אחת מן התנועות הללו הוא היה הגורם המתסיס והמפלג. השיטה היתה להחניף למנהיג הרשימה, לבסס את מעמדו, תוך שהוא מחזיק סכין הננעצת במיטיבו.

" עובדה בלתי מוסברת עד היום היא כיצד לאחר שיחה של חצי שעה עם שרון (שלפניה הובטח לו רק להיות שר המסחר והתעשיה) יצא במעמד של ממלא מקום ראש הממשלה ושר בכיר" .

עד כאן דברי עקיבא נוף.

בעיטות לפנות בוקר

נחזור לספרו של תמיר. תמיר מספר על המאבק שהתקיים ב"מרכז החופשי" על המקום השלישי ברשימה בין אהוד אולמרט לבין עקיבא נוף. הקולות בוועדה המסדרת היו שקולים ותמיד הכריע בעד נוף.

 

עליזה אולמרט כגברת הראשונה בפגישה עם אשת הנשיא בוש (ויקישיתוף)

על מה שארע לאחר מכן מספר תמיר: " בשלוש לפנות בוקר מגיע אהוד עם רעייתו… ראיתי שאולמרט נרעש כולו. ירדנו לכביש להמשיך לשוחח תוך הליכה וכאן ארע דבר מוזר מאד. הלכנו לאורכו של הכביש הצר ליד ביתי ואולמרט הלך סמוך למדרכה. הוא בעט בה ללא הרף. אנחנו מתקדמים והוא בועט ובועט. אמרתי… מה קורה לך. והוא ממשיך ללכת ולבעוט במדרכה וכשהוא נתקל באבן הוא מציב אותה לצד השני…."

2. הפירומן

בצד הקריירה הפוליטית שלו עשה עקיבא נוף קריירה די מוצלחת בתחום הפזמונאות. בין יצירותיו הידועות: מים לדוד המלך, שישו את ירושלים, כוכבים בדלי, איזבל ועוד.

ברוח ארועי הימים האחרונים כתב את הפזמון הבא:

ביום של חורף, יום סגריר, ,

ילד קט קם והצהיר:

" כאן קר מדי בזאת העיר,

לשם חימום אותה…אבעיר"

חכמי הדור חייכו מעט, –

" איזו "חוכמה" של ילד קט" ,

כי לא עלה בדעת איש,

שהילדון את זאת ימחיש.

אמנם, אחד שם, במבוכה,

אמר שזו כלל לא בדיחה,

אבל כלם אמרו: – " שטויות!

אתה מגזים, רואה שחורות,

רק הסתכל על הפעוט,

ראה כמה שהוא חמוד,

היעלה בדעת איש,

שהילדון את זאת ימחיש ?"

אך הילדון, ללא היסוס,

טיפס עלה על גב של סוס,

וברכבו בכל העיר

הוא אש שלח מקיר אל קיר.

אז המומחים, בתדהמה,

אמרו בקול מלא אימה:

" זה לא עלה בדעת איש

שהילדון את זאת ימחיש"

היום הילד, כבר, גדול,

הוא מפורסם, ידו בכל,

היום הוא " רץ" להנהלה

של פעולות ההצלה.

אך פה ושם, על גבול העיר,

הוא, בחשאי, גפרור מבעיר,

כי אם תחדל האש כליל,

מי יצטרך את המציל?


================================================================

3. משל האריה והחמור

כשהמציאות מתחילה להיות מסובכת ובלתי מובנת אני פונה לספרי משלים. החכמה הטמונה בהם יש בה כדי לחדד את כושר האבחנה שלנו בין אמת ושקר, בין עיקר וטפל.

במונח מציאות מסובכת אני מתכוון להחלטתו של היועץ המשפטי להמשיך ולהעמיק את החקירה בפרשת סיריל קרן; לשאלות העולות פתאום מאיפה באו המיליונים למשפחת שרון, מי שילם ומה קיבלה בתמורה; איך הפך פתאום אולמרט להיות יורשו הלגיטימי של שרון וגורף בסקרים ארבעים מנדטים ויותר.

ובכן הנה כמה משלים שמצאתי המסבירים את מצבנו.

על החמור אומר קרילוב כי כשברא יופיטר את החיות ניתנה לחמור קומה של סנאי. הקים החמור צעקות איך זה ניתן כל הכבוד לאריות לפילים ולנמרים ו" עלי שום חי לא ידבר/ בי שום בריה אף לא תשגיח" . יום יום נדנד החמור ליופיטר כי יגדיל את ממדיו. עד שליופיטר נמאס והוא נתן לו פרס " קול פרא עז כסער/ אשר הפיל אימה על כל שוכני היער"

תחילה נבהלו כל שוכני היער, עד אשר נתגלה " מה טיב חמור חמורותים/שמו, סמל קוצר הבינה/היה לצחוק ולשנינה…" .

עד מהרה באו ימים טובים לחמור. האריה נפל למשכב ובפגישה עם השועל מספר החמור : פעם היה אימת היער " אז נסתי מפניו כעל כנפי הסער/ וראה עכשיו תש כוח הוא רובץ /בתוך מאורתו כמוהו כבול עץ" .

וכשהשועל מביע ספק אם גם במצבו זה של האריה העז החמור לגעת בו השיב החמור: : " ממה עכשיו אפחד אמור?/גם אנוכי בעטתי בו הפעם/ ידע נא טעם פרסת חמור" .

עד כאן משלי קרילוב (והציטטות בגרשיים הם מתרגומו הנפלא של חנניה רייכמן).

ממשל המשלים הצרפתי לה-פונטן המשיך ומספר על החמור שעטה אור של אריה והטיל פחד על סביביו . אבל אויה לחמור הטיפש קרתה תאונה. מתוך מסיכת עור האריה " בדל אוזן בצבץ" ואז ידעו כל חיות היער עם מי יש להם עסק.

ולה פונטיין מסיים את המשל בנמשל: " לא אחד בצרפת עלה על" בדרך שבה עלה החמור אל על.

(הציטוטים שבגרשיים משל קרילוב הם מתרגומו הנפלא של חנניה רייכמן ומשל לה פונטין מתרגומו של ייונתן רטוש).

===============================================================

4. משפט נדיה מטר ומלכיאל גרינוואלד

נדיה מטר (ויקישיתוף)

נדיה מטר (ויקישיתוף)

שמעתי שעומדים להעמיד לדין את נדיה מטר, יושבת ראש "הנשים בירוק" בעוון העלבת עובד ציבור. היא מואשמת בכך ששלחה ליונתן בשיא, ראש מינהלת פינוי גוש קטיף, הצעה לנוסח מכתב שעמד לשלוח למפונים. הנוסח שהציעה היה המכתב שנשלח ליהודי ברלין בשנת 1942 לקראת פינויים.

לשמע הכוונה לתבוע את נדיה מטר עלה בדעתי שם אחד שאינו זכור אולי לקוראים רבים: מלכיאל גרינוואלד.

מלכיאל גרינוואלד

מלכיאל גרינוואלד ויקישיתוף

גרינוואלד היה יהודי ישיש, בעל מלון קטן בירושלים, ששלח אגרות משוכפלות בסטנסיל שנשאו את הכותרת " מכתבים לחברי המזרחי" . בסוף שנת 1952 האשים באחת האיגרות את ישראל קסטנר (שהיה יו" ר ההסתדרות הציונית בהונגריה) ששיתף פעולה עם הנאצים (בשנים 1942-1945) בהרדמת ערנותם של יהודי הונגריה והיה גם שותף לגזל רכושם יחד עם הפושע הנאצי קורט בכר. עוד האשים גרינוואלד את קסטנר כי העיד לטובת הפושע הנאצי בכר במשפטי נירנברג.

קסטנר עלה ארצה ב-1947, היה פעיל במפא"י ומועמד מטעמה במקום 59 לאסיפה המכוננת. עבד כמה זמן בעיתונות ההונגרית ואחר כך עבד במשרד האספקה והקיצוב.

 

היועץ המשפטי לממשלה דאז, חיים כהן, לחץ על קסטנר להגיש תביעת דיבה נגד גרינוואלד שלהגנתו נחלץ עורך דין צעיר, שמואל תמיר. תמיר הצליח להפוך את היוצרות ומשפט גרינוואלד הפך להיות משפט קסטנר.

בדין ישב השופט המחוזי בנימין הלוי שקיבל את רוב טענות תמיר וקבע בפסק דין, שניתן ב-1953, כי קסטנר " מכר את נפשו לשטן" . הפרשה גרמה למשבר ממשלתי בגלל החלטה להגיש ערעור על פסק הדין. בבחירות שנערכו לאחר מכן ירד כוחה של מפא" י בבחירות לכנסת השלישית.

בערעור בבית המשפט העליון זוכה קסטנר בשנת 1958 ברוב של 3 נגד 2, פרט לאישום שהעיד לטובת הפושע הנאצי בכר. לפני שנודעו תוצאות הערעור נרצח קסטנר בידי מחתרת בת שלושה אנשים. אחד מהם (שהיה עד מדינה) נתגלה מאוחר יותר כמודיע של השב"כ וגם לשניים האחרים היה קשר עם השב"כ לפני שהצטרפו למחתרת. השלושה נדונו למאסר עולם אך קיבלו חנינה ב-1963. בעקבות משפט זה נתגלה כי תקציבי השב"כ לא היו מאושרים על ידי ועדת הכספים של הכנסת וחשבונותיו לא בוקרו על ידי מבקר המדינה.

===============================================================

5. איך הגיע ספר טרזן למשרד ראש הממשלה

סידרת " קצרים" שבערוץ השני מצליחה לעתים לגעת בעצב רגיש של הישראליות. כזה היה הקטע העוסק ביחסו של הישראלי לספרים.

יובל סגל נכנס לדירתה של ריקי בלוך ומופתע לגלות ארון ספרים עמוס ספרי מופת.

בין השניים מתפתח הדיאלוג הבא:

יובל: " ואו כמה ספרים. מה זה? בשביל היופי או שאת באמת קוראת?"

ריקי: " אני לא יכולה לגמור יום בלי שאני קוראת אחד או שניים.

– " או אז את ממש תולעת ספרים את הא?"

– " כן"

יובל מזהה את הספר " מלחמה ושלום"

ריקי: " יש לזה שני חלקים אתה יודע"

– " מאה שנים של בדידות"

– " אוי זה ספר מקסים" .

– " קיצור תולדות הזמן? את קראת את קיצור תולדות הזמן?.

– " בטח. מה אתה רוצה לבחון אותי?
– " לא אני מאמין לך. פשוט יש איזה קטע שלא הבנתי" .

יובל שולף את הספר מן המדף מחפש את העמוד. הפעולה הזו מפתיעה את ריקי. היי יה יה יה מה עשית עכשיו. איך עשית את זה?" .

היא נוטלת מידיו את הספר הפתוח ונדהמת: " בוא נא, מה זה? יש דברים בפנים? כמה מילים וואו" .

  "מה זה, יש מילים בפנים?" ריקי בלוך ב"קצרים" בערוץ השני.

"מה זה, יש מילים בפנים?" ריקי בלוך ב"קצרים" בערוץ השני.

הסצינה המטורפת הזאת מציגה את הישראלי במערומיו. זה הרוכש ספרים כטאפט לקירות ביתו ומצהיר בלשון הגששים: " קניתי אבל טרם הספיקותי" .

בישראל רואים אור מדי יום בממוצע כעשרה כותרים. האם גם קוראים את הספרים שנרכשים?

יש לי על כך סיפור שיש בו כדי ללמד משהו על הקשר בין רכישת ספר לבין צריכתו. בשנות השישים יזם " ידיעות אחרונות" מבצע ענק להדפסה מחודשת של ש" ס וילנא בפורמט גדול, כריכה מהודרת ועם שפע של פרושים. ש" ס שעד אז לא היה דוגמתו בשוק.

מחלקת הספרים של העיתון החליטה להוציא את הש" ס בהדרגה ותוך כדי כך לממן את ההשקעה בהחתמת מנויים על הסדרה כולה.

כדי להגדיל את אמון הציבור בפרויקט הוצגו בחלונות הראווה של חנויות ספרים כרכים של ש" ס שלם. בגב הספרים נרשמו שמות כל המסכתות, אך רק חלק מן הכרכים היו מודפסים וביתר היה נייר לבן ריק מתחת לכריכה המהודרת.

המפעל זכה להצלחה מרשימה ומספר המינויים היה גדול. תוך תקופה לא ארוכה יחסית הושלמה הדפסת כל הש" ס והכרכים נחטפו כלחמניות טריות.

במהלך המכירה ארעה תקלה ובחנויות רבות מכרו בטעות את הגמרות שהכילו דפים ריקים. שאלתי את מנהל ההוצאה דאז מה קרה לכל הש" סים הריקים והוא השיב לי: לא תאמין, כל הכרכים המדומים נמכרו ואיש כמעט לא התלונן.

מי רכש את הכרכים הללו ולמה אינני יודע. אולי חלק מהם הגיעו למשרד ראש הממשלה. מסתבר שבמשרד ראש הממשלה יש באופן קבוע תפאורה של גמרות ברקע הנפתחות רק בידי המנקות. כשהחליט אולמרט להתראיין לטלוויזיה מיהרו להעביר את הש" סים מחדרו של שרון לחדר של אולמרט. ואז נתברר שהכרכים הוצבו במהופך. היחיד שחש בכך היה הדובר האישי של אולמרט, חגי אליאס. ממש תלמיד חכם. הגמרות נהפכו והוצבו על עומדן ורק אז התירו לצלמים לצלם.

קטגוריות: אולמרט, משלים, ספרים, שואה | תגים: , , , , | 2 תגובות

האם תיתכן מלחמת אזרחים בישראל

התנאי למלחמת אחים הוא קיום שני מחנות אידאולוגיים השונאים אלו את אלו * זה איננו המצב בארץ: יש מחנה אידיאולוגי כתום מול מיעוט של בעלי עמדות כוח * העם מותש ומטושטש נמשך למסר המעורפל של " קדימה" * הבועה הזו תתפוץ יום אחד, נקווה לפני שיישפך דם

עמי איילון מכריז כי אם יהיה שר ביטחון הוא יפנה 50-60 אלף מתנחלים. אולמרט רומז, ברמז דק של עגלונים, כי הוא מצפצף על כל המתנחלים. בעמונה הוא נתן דוגמית למה הוא מתכוון. וציפי לבני, שהייתה הדאודורנט של צוות החווה המושחת שהקיף את שרון, אוטמת את נחיריה מן הצחנה העולה מן הצוות המקיף את אולמרט.

אם יתאמתו תחזיות הסקרים בבחירות עלול אולמרט לקבל לידיו עוצמה שלא הייתה כמוה בידי ראש ממשלה מאז ימי בן גוריון. בחסות הפרקליטות, הבג"ץ, וסיעה של 44 גמדים, ובאמצעות פרשי המשטרה והיס"מים שחורי המדים הוא יוכל לעשות ככל העולה על רוחו. כולל שפך דם. התקשורת, ובראשה חברו הטוב דן מרגלית, תמחא כפיים.

על רקע זה מתחילים לדבר באחרונה על סכנה של מלחמת אחים. מזכירים בגעגועים את מנחם בגין, שהצליח למנוע מלחמה כזו במהלך ה" סיזון" וב" אלטלנה" .

אני טוען כי בארץ הזו לא תהיה מלחמת אחים.

כדי שתהיה מלחמת אחים צריך העם להיות מפולג לשני מחנות, השונאים זה את זה שנאת מוות. מחזיקים באמונות מנוגדות ומוכנים להרוג ולהרג על אמונתם. זה היה המצב בתקופת ה"סיזון" . השנאה התבטאה בחילופי מהלומות, חטיפות, עינויים, הסגרות לשלטונות הבריטיים וגם רציחות. בגין, בגדלות נפש פטריוטית, הכריז על הבלגה טוטלית.

וב" אלטלינה" היו שני מחנות חמושים, שאני כילד ראיתי במו עיני, על שפת הים בתל אביב. זו הייתה חבית אבק שריפה שדי היה בניצוץ אחד כדי לפוצץ אותה ואת הסיכוי להקמת מדינה יהודית. בגין בכה ברדיו, הכריז שלא תהיה מלחמת אחים והמדינה ניצלה מאסון.

זה איננו המצב היום. לא קיימים בעם שני מחנות אידיאולוגיים. יש מחנה אידיאולוגי אחד גדול שהמותג שלו הוא הצבע הכתום. דתיים וחילוניים, מתנחלים ויושבי ערים ועיירות, אשכנזים ומזרחיים, משכילים ופשוטי עם – כל מי שגורל עם ישראל וארץ ישראל נוגע לליבו. המחנה הזה ניסה להגיד " יש לנו אהבה והיא תנצח" . הוא הובס בחיבוקים ובדמעות בגוש קטיף. בעמונה הוא כבר אמר יש לנו אהבה לארץ הזו ולעם הזה, אבל לא למחריביו. וכבר נשפך דם.

המחנה האידיאולוגי האחר איננו מחנה. זהו אוסף של יהודים שונאי עצמם, אכולי שנאה ל" מתנחלים" ולכל מה שריח יהודי וציוני נודף ממנו. אלה הם השטינקרים של " שלום עכשיו" שמצלמים כל בית יהודי " בלתי חוקי" . עם אלה נמנים אנשי " גוש שלום" , היוצאים מכליהם כדי להחניף ולשבח כל דבר שריח פלסטיני נודף ממנו. ואליהם אפשר להוסיף אנשי תקשורת, במאי סרטים, סופרים ואקדמאים לרוב. חלק מהם אף הביעו לא פעם את הרצון לראות כאן דם יהודי נשפך.

אך אלה מהווים מיעוט שבמיעוט. כוחם בעיקר בתעמולה ובדיבורים. לא הם ייצאו למלחמת אחים.

מי שעלול לשפוך כאן דם זו ממשלה של ציניקנים מושחתים, הנעזרים בכל מערך הכוחות של האוליגרכיות השולטות במדינה. אהוד אולמרט, חסר עמוד שדרה מוסרי ואידיאולוגי, הוא המנהיג האידיאלי של ממשלה כזו.

עד כה מצליחה קדימה בסקרים. כי העם הזה מבקש לברוח מן המציאות המאיימת. האדלרים והארדים למיניהם שוטפים את מוחו ומרדימים את ערנותו. העם הזה יתעורר יום אחד כשהמציאות תטפח על פניו והבועה הנפוחה של " קדימה" תתפוץ. צריך להתפלל שזה לא יבוא מאוחר מדי ולפני שיישפך כאן דם.

 

===========================================

החלילן מהמילין עבר לקישור הבא

===========================================

ילקוט הכזבים -מן הגורן ומן היקב

הצעיר הנצחי, שמעון פרס, נרתם למסע הבחירות של " קדימה" במלוא המרץ. יחד עם חבריו למפלגה החדשה ירד אל העם והשתתף ב" סיבוב פאבים" בירושלים. משך שעתיים פקד לא פחות משישה פאבים, שתה בירה והתלוצץ: " בימי הנעורים שלי הייתי בגורן. הקצב הזה והמוסיקה הזאת לא היו קיימים. רקדנו בקצב של ריקוד רוסי" .

וזה הזכיר לי את הסיפור " הזמנים השתנו" מ" ילקוט הכזבים" של דן בן אמוץ וחיים חפר. מסופר שם על זקנה מנהלל אשר פגשה לילה אחד בחור צעיר מן המשק חוזר מן השדה כשבגדיו פרועים. ואז אמרה: " כשאני הייתי צעירה הכל היה אחרת. כשזוג היה יוצא לטייל היו מדברים על פושקין, דוסטוייבסקי, לרמונטוב. והיום אני רואה מתחילים ישר מהגוייעל נפש" .

==============================================

למה תעב רבין את שמעון פרס

את הסיפור הזה שמעתי מפי אחד האנשים המקורבים ליצחק רבין. הוא שאל: למה אתה מתעב כל כך את פרס. למה אינך יכול להסתדר אתו<

על כך השיב רבין בסיפור הבא. באחד הימים טסו רבין ופרס לקניה לפגישה ראשונה עם מנהיגה ג"ומו קניאטה. בדרך דנו בשאלה על מה ידברו עם המנהיג שהם אינם מכירים כלל. רבין סיפר לפרס כי לקראת הביקור קרא את ספר זכרונותיו של קניאטה " מול הר קניה" . רבין החליט שבפגישה יפגין התמצאות בספר הזה ובכך יקנה את לבו של המנהיג האפריקני. פרס לא הכיר את הספר וחקר את רבין על תוכנו. כשהגיעו לפגישה – בטרם פתח רבין את פיו – אמר פרס למנהיג האפריקני: קראתי את ספרך ובאמת הוא מהווה בשבילי מקור השראה. מכאן ואילך התקיימה השיחה בעיקר בין פרס לבין קניאטה.

עכשיו אתה מבין למה זו דעתי על פרס? – שאל רבין את איש שיחי.

 

===============================================

תנ" ך ללא אלוהים יצא גם ביידיש [עבר לפוסט אחר]

בעקבות הדברים שפרסמתי כאן על ה" תנ" ך ללא אלוהים" של מרדכי סגל ונלמד בתנועה הקיבוצית, נתברר לי כי תנ" ך דומה יצא גם ביידיש.

על קיומו של תנ" ך כזה, בשתי גירסות שונות, סיפרה לי ענת אדר, תלמידה לתואר שני ביידיש, הלומדת בבר אילן.

הספר האחד ראה אור ב-1928 בניו יורק ומחברו הוא יעקב לעווין. ספר אחר יצא בשנת 1948 בבואנס איירס. שני הספרים אינם תרגום מלא של התנ" ך אלא סיפורים נבחרים.

יעקב לעווין מסביר בהקדמה לספר כי הוא החליט להוציא ממנו את האלוהים הואיל והוא כבר איננו רלבנטי לבני הדור שלו נועד הספר.

הופעת תנ" ך ביידיש באותה רוח שהניעה את התנועה הקיבוצית החילונית תפתיע ודאי רבים מן הקוראים. אלה מכירים את היידיש כשפה המדוברת, בפי מבוגרים וילדים, בבני ברק, במאה שערים ובריכוזים חרדיים בעולם. יש במקומות אלה מוסדות חינוך שבהם שפת הלימוד היא יידיש. ד" ר תמר אל-אור, שערכה מחקר אנתרופולוגי, בקרב משפחה חרדית (שבתוכה חיה תקופה ארוכה) מספרת בספרה " משכילות ובורות" כי הבעל התנה עם אשתו לפני הנישואין ששפת הדיבור בבית תהיה יידיש.

היידיש נולדה בגרמניה אך עברה מזרחה אל הריכוזים היהודיים שהלכו וגדלו במזרח אירופה. היא קלטה מילים צורות לשון ומבנים תחביריים מן העברית, הגרמנית, השפות הסלאביות, הרומניות ועוד. מה שהפך את היידיש לשפה המרכזית של רוב העם היהודי עד לערב השואה הייתה בראש ובראשונה העובדה הדמוגרפית שרוב היהודים בעולם היו דוברי יידיש.

בשנת 1897 נערך באימפריה הרוסית (שכללה אז חלקים מפולניה) מפקד אוכלוסין בו הצהירו 98 אחוזים מכלל היהודים (שמנו במפקד 5,189,000 ) כי היידיש היא שפת אמם. במפקד שנערך בוארשה ב-1931 הצהירו 88.9 אחוז כי שפת אמם יידיש.

רוב שנותיה הייתה היידיש שפה מדוברת ולא שפה כתובה. לאורך הדורות כתבו יהודים בני כל הגלויות עברית. אם נכתבו ספרים ביידיש הרי אלה היו לרוב לצרכים דתיים ספציפיים כמו סיפורי המקרא ואגדות חז" ל לנשים בסדרת " צאינה וראינה" (ובצידן גם סיפורי מעשיות לנשים).

כשפרצה ההשכלה אל תוך העולם היהודי, נתעוררו כוחות יצירה חדשים שהיו כבושים משך שנים. אלה התבטאו בתוך זמן קצר ביצירות ספרות, תיאטרון ועיתונות עשירים. ספרות זו שיקפה את תהליך החילון שעבר על העם היהודי מן האמנסיפציה ועד לערב השואה. חוקרת פולניה, ד" ר אלינה צאלה, הצליחה לאתר 36 יומונים, 123 שבועונים, 78 דו-שבועונים, 201 ירחונים, 226 שנתונים ו-222 כתבי עת יהודיים, שהופיע בפולניה עד לפרוץ מלחמת העולם. כבר בתחילת המאה ה-20 הגיעה תפוצתם של ארבעה עיתונים יומיים שראו אור ביידיש כמעט למאה אלף ביום.

לפני שנים לא רבות החל צעיר יהודי אמריקני, אהרון לנסקי שמו, לאסוף ספרי יידיש כדי להצילם מכיליון. הוא הקים את " המרכז העולמי לספרי יידיש" והצליח לאסוף עד היום למעלה ממיליון וחצי ספרים. (ראה ספרו " נגד כיוון ההיסטוריה" , בהוצאת כתר). מובן שלא כל הספרים ביידיש הם ספרי מופת. יש בהם הרבה גרפומניה ואף ספרות פורנוגראפית וספרות זולה למשרתות. אבל המספר הזה נותן מושג על עצמתה של התרבות הזו שכמעט ונכחדה.

על מהותה של היידיש כותב פרופסור דב סדן: " … לשון יידיש היא לשון דיבור מובהקת… משמעות ניביה תלויה בנעימה, בג"סטה… חיות רוהטת זאת על אוצרה הבלום היא גדולה כל כך, שהספרות ששאבה ושואבת מתוכה מלוא החופניים היא כבבואה כהה של אספקלריה מאירה " .

העוצמה הרבה של היידיש יש בה כדי לעורר הערצה לדור חלוצי הספרות העברית ומחוללי הציונות, שעקרו מתוכם את היידיש בכאב לב ועברו לעברית. כמו ביאליק ואורי צבי שכתבו יידיש נהדרת ונטשו אותה לאנחות. העוצמה הזו מסבירה איך צברים שקלטו רק פרורי פרורים של השפה פתאום מדברים עליה בערגה. כמו דני קרמן שהוציא ספר נפלא " ביידיש זה מצלצל יותר טוב" . ויורם טהר לב שכתב:

" רגע לפני שהיידיש עומדת למות,

כדאי לצטט כמה פנינים לפני שילכו לאיבוד,

כי ההבדל בין עברית ליידיש

כמו בין יהודי לגוי שעושה קידישׁ.

לא שיש לנו משהו נגד העברית,

להיפך – שפה מגניבה,

אך חסר לה משהו מן הרכות והענווה.

האם כלב יכול להחליף את הוּנְט?

שימו לב, לא לחינם אומרים

שביידיש זה מצלצל יותר טוב,

כי יידיש שפה מצחיקה, מתוקה, מפנקת.

כששומעים בדיחה, גם לצחוק אי אפשר בשקט" .

============================================

כמה רשעים אנחנו

התגלגל לידי כתב העת " כוורת" , היוצא לאור על ידי החוג למדעי ההתנהגות של המסלול האקדמי במכללה למינהל. החוברת הוקדשה כולה לנושא אחד: רשע.

נושא החוברת עורר בי את היצר לחפש משהו שלא ייתכן שלא יימצא בכתב עת אקדמי של מכללה ישראלית. אם מדברים על רשע ורשעות קרוב לוודאי שיציגו שם עד כמה רשעים אנחנו.

ואכן, לא התאכזבתי. ד" ר דני גימשי, ראש חטיבת הקרימינולוגיה, כתב מאמר בנושא " התעללות ועינויים: הרשע בהתגלמותו" . במאמר זה אני מוצא את המשפט הבא: " בשנת 1993 נכנסו חיילי משמר הנשיאות (ההוטו) לכנסייה וטבחו במכונות יריה בגרזנים במצ"טות ובסכינים 1200 בני אדם שהסתתרו במקום. במהלך מבצע סיני בשנת 1956 הרגו שוטרי משמר הגבול בישראל 43 תושבים מכפר קאסם אשר הפרו בטעות את העוצר שהוטל עליהם בגין המלחמה" .

הטבח בכנסיה שמתאר המחבר היה קטע קטן ממסע השמדת עם ברואנדה שנמשך כשנה. בתקופה זו רצחו בני שבט ההוטו כ-800 אלף נפש מבני שבט הטוטסי – רצח העם הגדול ביותר מאז שואת העם היהודי. הם הרגו גברים ונשים זקנים וטף, תוך מעשי התעללות נוראים: קטיעת אברי גוף , ביתוק בטנן של נשים הרות, ניפוץ גולגלות תינוקות ומעשי אונס.

ישפוט הקורא: האם זה לא ממש בדיוק כמו שהיה בכפר קאסם?

============================================

קטגוריות: אסטרטגיה, התנתקות, יידיש, תנ"ך | תגים: , , , , , | להגיב

החמור של בורידאן נגד " קיר הברזל"

נכתב ב-2006 אקטואלי עדיין יוני 2014 

הנהירה אל " המרכז" מבטאת את קץ האידיאולוגיה ואת הבריחה של עם ישראל מן המציאות הקשה * אף מנהיג איננו אומר לעם את האמת * אולי רק ביבי יכול, אם יחזור למקורות היניקה שלו

מי שרוצה להבין את הצלחתה חסרת התקדים של " קדימה" (בסקרים) חייב לפנות אל ז"אן בורידאן, הסכולסטיקן הצרפתי בן המאה ה-14, שהמשיל את משל " החמור של בורידאן" .

בורידאן חלק על הטוענים להעדר חופש בחירה אצל האדם. לשם המחשה הביא את משל החמור, העומד מול שני אבוסים, המכילים כמות זהה של מזון זהה. החמור הזה היה חמור אנושי, ללא חופש בחירה. ובהעדר יכולת להחליט באיזה משני האבוסים לבחור נשאר תקוע במקומו עד אשר מת ברעב.

התחמקות מהכרעה

" קדימה" היא מפלגה ללא מנהיג, ללא אידיאולוגיה, ללא עבר משותף של חבריה. היא זוכה בסקרים לניצחון מוחץ על כל יריבותיה בזכות העובדה שהיא " מפלגת מרכז" .

להיות במרכז פירושו להיות משוחרר מכל אידיאולוגיה. זו לכאורה עמדה אבל למעשה זו אי הבעת עמדה. המרכז אומר: אני לא פה ולא שם. כל מי שנוקט עמדה, ימין או שמאל, חייב להגן עליה מול מתנגדיה. כשאתה במרכז אי אפשר להתנגד לך, כי אתה בעצם אינך אומר כלום. אתה יכול להיות גם שמעון פרס וגם צחי הנגבי.

הצלחת המרכז בישראל הוא חלק מן ההצלחה של תרבות המערב (בעיקר האירופית) הפוסטמודרנית. אותה תרבות שאליעזר לבנה חשש והזהיר מפניה. כי כשהתרבות הזאת מנצחת פרוש הדבר קץ האידיאולוגיה. לרונית תירוש היה קל להצטרף לקדימה כי היא לא זוכרת בכלל לאיזה מפלגות הצביעה בעבר.

 

עמנואל קנט

עמנואל קנט

ומי שאינו מסתפק במשל של בורידאן יוכל להיתלות באילן גדול ממנו, הפילוסוף עמנואל קאנט. קאנט אומר כי הנטיה הטבעית שלנו כבעלי חיים היא להתחמק מהחלטות. שכן, כל החלטה כרוכה בסיכון ובוויתור על משהו. אך בטבע האנושי קיים צו קטגורי שניתן לכנותו צו מוסרי. אבל יש בני אדם העושים הכל כדי להתחמק מהכרעה. אלה נוטים ללכת ל" מרכז" שהוא בעצם התחמקות מהכרעה. (ותודה לחברי רמי טל, איש אשכולות, שסייע לי בגיבוש הנושא).

איך מת בורידאן


הדברים שאמר בורידאן הרגיזו מאוד כל מיני אנשים, ובשנת 1366 נעלמו עקבותיו. לפי אחד הסיפורים, הוא קיים יחסי ניאוף עם איזו נסיכה ספרדית, ובעלה הרג את שניהם. לפי סיפור אחר, הוא נרצח בידי סטודנטים שכעסו על שהכשיל אותם במבחן חשוב. אבל הגרסה המקובלת היא שראשי האוניברסיטה של פאריז חששו מהמלומד הקונטרוברסיאלי  ודאגו להרעילו.

משל החמורים

את המשל הזה קבלתי ממישהו באינטרנט בשם מישהי שתרגמה אותו ממקור כלשהו. לא בדקתי את העניין לעומק כי המשל הזה, נראה לי טוב לענייננו, דווקא בשל האופי העממי שלו.

אי שם הרחק מעבר להרים

כך מספרות האגדות

חיה קהילה של חמורים

ללא כל חרדות

עוד מעט יישארו בלי מים

וגם התבואה קמלה נובלת

ובתקרה חורים מלא חופניים

ורבים חולים שם ב" חמרת"

אך חמורים מורחים חיוך

הם צועדים " קדימה" בגאון

מכסים ראשם בשמיכות של פוך

אוטמים אוזניים משאון

כי זו דרכם של חמורים

מעדיפים שלא לחשוב

חיים את הרגע ונוערים

את העכשיו את הקרוב

נכון שהאריות סביבם

רעבים, תאבים לבשר

אך חמורים הם מטבעם

אופטימיים, מה פה מוזר?

כששמעתי את הסיפור

לא יכולתי שלא להתפעל

איך בלי לשנות פרור

זהו סיפורה של ישראל

 

חמור (ויקישיתוף)

מעמד החמור ביהדות

ואם כבר מדברים על חמורים כדאי לציין כי לחמור יש מעמד מכובד מאד ביהדות. בזוהר אנו מוצאים דברי שבח לחמור שאין בו גסות רוח כשאר הבהמות. שהוא נושא משאו ואינו בועט בבעליו, ואיננו מצער את רוכבו. בתנ" ך מופיעה אתונו של בלעם כמי שמדברת בלשון בני אדם. וישעיהו מביא את החמור כדוגמא לנאמנות כי הוא יודע אבוס בעליו. התלמוד יודע לספר על חמוריהם של פנחס בן יאיר, חנינא בן דוסא ורבי יוסי, שלמדו מידות טובות מאדוניהם ואף החמירו בשמירת מצוות. הרמ" א (ר" מושה איסרליש) אומר כי החמורים הם תלמידי חכמים. יש ראשי תיבות לחמור – ספק הלצה ספק ברצינות – " חכם מופלג ורב רבנן" .

קטגוריות: ז'בוטינסקי, משלים, ספין | תגים: | תגובה אחת

תמצית "קיר הברזל" – זאב ז'בוטינסקי

 

מאמר זה של מנהיג התנועה הלאומית וראש בית"ר, זאב ז'בוטינסק, פורסם לראשונה ב 4 בנובמבר 1923 , והוא מאבני היסוד של תפיסתו המדינית. למרות שחלפו כמעט 90 שנה מאז נכתב הוא אקטואלי כפי שהיה במועד כתיבתו. כאן מובא תמציתו. קישור לגירסה המלאה בסוף הפוסט.

בניגוד לכלל היפה – להתחיל את המאמר מעצם העניין – עלי להתחיל מאמר זה בהקדמה, ומה עוד – בהקדמה אישית. את מחברם של השורות האלה חושבים לאויבם של הערבים, למצדד גירושם מן הארץ וכו'. אין זה אמת. מבחינה רגשית – יחסי לערבים הוא כיחסי אל כל שאר העמים: שוויון נפש אדיב.

מבחינה פוליטית נקבע יחסי על סמך, שני עקרונות:
האחד גירושם של הערבים מארץ ישראל באיזו צורה שהיא נחשב בעיני לבלתי-אפשרי בהחלט; בארץ ישראל יהיו תמיד שני עמים.
והשני, אני גאה על השתייכותי לאותה קבוצה, שניסחה את "תכנית הלסינגפור" נסחנוה לא בשביל היהודים בלבד, אלא בשביל כל העמים; ויסודה הוא שיווי- זכויות לעמים. ככל היהודים מוכן אני להישבע בשמנו ובשם צאצאינו, שלעולם ולא נפר שיווי- זכויות זה ולא נעשה נסיון לגירוש או לדיכוי.
כפי שרואה הקורא, הרי זה "אני מאמין", האומר כולו שלום.

זאב ז'בוטינסקי

זאב ז'בוטינסקי

הערבים לא ישלימו עם קיומנו

ואולם במישור אחר לחלוטין מתייצבת השאלה, אם אפשר להגיע להגשמת מחשבות של שלום בדרכי שלום. כי הרי דבר זה תלוי לא ביחסנו אל הערבים, אלא אך ורק ביחס של הערבים אל הציונות.

על השלמה מרצון בין ערביי ארץ-ישראל לבינינו אין מה לדבר כלל, לא כעת, ולא בגבולות העתיד הנראה באופק.
אני מביע את הכרתי זו בצורה חריפה כזאת לא משום שנעים לי לצער בני-אדם טובים, אלא פשוט כדי שלא יבואו לכלל צער: כל בני-האדם הטובים הללו להוציא את הסומים מלידה, הבינו בעצמם זה מכבר כי אי-אפשר לחלוטין לקבל את הסכמתם מרצון של ערביי ארץ ישראל להפיכתה של ארץ – ישראל האחת מארץ ערבית לארץ בעלת רוב יהודי.

פגישת בן גוריון עם מנהיגים ערבים. גם הוא הגיע למסקנה שאין סיכוי להגיע להסכם

פגישת בן גוריון עם מנהיגים ערבים. גם הוא הגיע למסקנה שאין סיכוי להגיע להסכם

תורת המוסר הציונית

על הטענה הנדושה, כאילו נקודת-המבט המוצעת לעיל היא בלתי-מוסרית, אני משיב: לא נכון. אחת משתיים או שהציונות היא מוסרית, או שאיננה מוסרית. בשאלה זו היינו צריכים להכריע לפני ששקלנו את השקל הראשון. ומשהכרענו ואם הכרענו לחיוב. ואם הציונות היא מוסרית, כלומר צודקת, הרי יש להגשים הצדק בלא להתחשב בהסכמתו או אי-הסכמתו של מי שהוא. ואם א', ב' או ג' רוצים להפריע בכוח להגשמת הצדק משום שהם מוצאים אותו לבלתי-נוח בשבילם הרי צריך להפריע להם בזה ושוב בכוח.

זוהי תורת המוסר ואין שום מוסר אחר.

… ילידי המקום-אחת היא, תרבותיים או לא תרבותיים, נלחמו תמיד בעקשנות נגד המיישבים-אחת היא, תרבותיים או לא-תרבותיים.

… "האבות המהגרים" האנגלים והסקוטים, החלוצים האמיתיים הראשונים של אמריקה הצפונית… האמינו בתום-לב, שבערבה האמריקאית יש די מקום גם ללבנים וגם לאדומים… שום תפקיד לא מילאה כאן גם השאלה, אם יש באותה ארץ אדמות פנויות רבות… ילידי המקום נלחמו לא משום שהם פחדו מדעת או מתוך הכרה ברורה מפני גירוש, אלא פשוט משום שאין שום יליד-מקום בשום מקום ובשום זמן יכול להסכים לכל התיישבות שהיא.

… כל עם, שהוא מיושבי-הארץ, בין שהוא עם תרבותי ובין שהוא עם פראי, רואה בארצו את ביתו הלאומי, בו הוא רוצה להיות ולהישאר לעולמי-עד בעל-בית גמור; לא רק לבעלי-בית חדשים, אלא גם למשתתפים, או לשותפים חדשים בהנהלת משק-הבית, הוא לא יתן רשות-כניסה מרצונו הטוב.

הערבים אינם טיפשים

…עושי השלום בקרבנו מנסים לשדל אותנו, כאילו הערבים הם או טיפשים, שניתן לרמותם על-ידי ניסוח "מרוכך" של מטרותינו האמיתיות, או שבט אוהב-בצע, שיוותר לנו על בכורתו בארץ-ישראל תמורת רווחי תרבות וכלכלה. אני מסרב לחלוטין לקבל השקפה זו על ערביי ארץ-ישראל.

 … הם פסיכולוגים דקי-הבחנה בדיוק כמונו… נספר להם מה שנספר, הם מיטיבים להבין את הנעשה במעמקי נשמתנו… ההזייה על כך, שהם יסכימו מרצונם להגשמת הציונות תמורת נוחיות תרבותית או חומרית, שעתיד להביא להם המיישב היהודי, הזייה ילדותית זו נובעת אצל "חובבי-הערבים" שלנו מאיזה יחס של בוז שיסודו בדעה קדומה, אל העם הערבי, מאיזו הצגת-דברים בלתי מבוססת על גזע זה, הרואה בו אספסוף רודף שלמונים, המוכן לוותר על מולדתו תמורת רשת טובה של מסילות-ברזל. הצגת-דברים כזאת אין לה שום יסוד.

… כל עם נלחם נגד מיישבים כל עוד יש לפחות זיק של תקווה להיפטר מסכנת ההתיישבות. כך עושים וכך יעשו גם ערביי ארץ-ישראל כל עוד יש להם לפחות זיק של תקווה…

הסכם עם מדינות ערב – הזיה

… רבים מאתנו עדיין סבורים בתמימותנו, כאילו חלה איזו אי-הבנה: הערבים לא הבינו אותנו, ורק משום כך הם נגדנו; ואולם אילו אפשר להסביר להם, עד כמה צנועות הן כוונותינו, היו הם מיד מושיטים לנו את ידם. זוהי טעות, שכבר הוכחה לא אחת… להתיישבות יכולה להיות מטרה אחת בלבד; אך מטרה זו אין הערבי מוכן לקבל: כל זה הוא מטבע הדברים, ולשנות טבע זה אי-אפשר… ולפיכך, מן ההכרח היה גם אז לנהל את ההתיישבות בניגוד לרצונם של ערביי ארץ-ישראל, כלומר, באותם התנאים שהיא מתנהלת כעת.

 … הסכם עם הערבים הלא-ארץ-ישראליים הוא בגדר הזייה שאינה ניתנת להתגשם… כדי שהערבים הלאומיים של באגדאד, מכה ודמשק יסכימו לשלם לנו מחיר רציני כזה, שיתבטא לגבי דידם בהסתלקות משמירת אופייה הערבי של ארץ-ישראל, כלומר, של ארץ השוכנת בעצם מרכזה של ה"פדראציה" וחותכת אותם לחצאים,- עלינו להציע להם תמורה גדולה עד למאוד… הלאומיות הערבית שואפת למה ששאפה, נאמר, הלאומיות האיטלקית עד שנת 1870: לאיחוד ולעצמאות ממלכתית.

…המסקנה: לא לערביי ארץ-ישראל ולא לשאר הערבים אין אנו יכולים להציע שום פיצוי בעד ארץ-ישראל.

להמשיך בהתיישבות בניגוד לרצונם

משום כך אין להעלות על הדעת הסכם מרצון. ומשום כך בני-אדם, החושבים שהסכם כזה הוא בגדר sine qua non conditio (תנאי בל-יעבור) לציונות יכולים כבר עכשיו לומר: non (לא) ולהסתלק מן הציונות. התיישבותנו – או שהיא צריכה להיפסק, או להימשך בניגוד לרצונה של אוכלוסיית הילידים. ולפיכך היא יכולה להמשיך ולהתפתח רק בחסותו של כוח מגן, שאינו תלוי באוכלוסיה המקומית – קיר ברזל, שאותו לא יהא בכוחה של האוכלוסייה המקומית להבקיע… בזה כלולה גם כל מדיניותנו לגבי הערבים: לא רק "צריכה להיות כלולה", אלא גם להיות כלולה בפועל, נתחסד ככל שנתחסד.

מתנחלת מתקופת חומה ומגדל

מתנחלת מתקופת חומה ומגדל

כולנו, בלא יוצא מן הכלל…אלה מעדיפים קיר ברזל של כידונים יהודיים, אחרים – של כידונים איריים… כולנו טורחים ועמלים יומם ולילה בעניין קיר הברזל…ועם זאת אנו עצמנו מקלקלים משום -מה את ענייננו מתוך שאנו מדקלמים על הסכם ומכניסים בלב… את ההכרה שהעניין איננו נעוץ בקיר הברזל, אלא בניסיונות הידברות חדשים לבקרים. דקלום מסוג זה הורס את ענייננו.

מתי הערבים יסכימו לוויתורים

אין משמע כל זה, שאין להעלות על הדעת אפשרות של כל הסכם מרצון שהוא עם ערביי ארץ-ישראל כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאתנו, הם לא ימכרו את תקוותם זו לא בעד אי-אלו מלים מתוקות ולא בעד שום פרוסה מזינה של לחם בחמאה, ומשום כך דווקא, אין לראותם בחזקת אספסוף, אלא עם, אף אם עם מפגר, אבל עם חי. עם חי מסכים לוויתורים בשאלות עצומות וגורליות כאלו רק כאשר לא נשארת לו כל תקווה, כאשר בקיר הברזל לא נראה עוד אף לא סדק אחד. רק אז מאבדות קבוצות קיצוניות שסיסמתם היא "בשום אופן לא", את קסמן וההשפעה עוברת לידי הקבוצות המתונות. רק אז יבואו אלינו המתונים האלה ובידם הצעה לוויתורים הדדיים: רק אז יתחילו הם לשאת ולתת עמנו ביושר ובשאלות מעשיות, כגון ערובה נגד גירוש מן הארץ, או בעניין שיווי-זכויות, או בדבר ישות עצמית לאומית; ואני מאמין ומקווה, שאז נוכל לתת להם ערובות כאלה, שתרגענה אותם, ושני העמים יוכלו לחיות זה בצד זה בשלום ומתוך יחסי הגינות. ואולם הדרך היחידה להסכם כזה היא קיר הברזל, כלומר, חיזוקו של השלטון בארץ-ישראל, שלא יהא נתון לשום השפעות ערביות, כלומר, עצם השלטון, שנגדו לוחמים הערבים. במלים אחרות, בשבילנו הדרך היחידה להסכם בעתיד מתבטאת בהסתלקות מוחלטת מכל הניסיונות להגיע להסכם בהווה.

הנוסח המלא (בתרגום מרוסית שפת המקור):

http://www.jabotinsky.org/multimedia/upl_doc/doc_241007_29453.pdf

ראה גם:

צוואת ז'בוטינסקי בשמשון: ברזל מלך וצחוק
http://www.zeevgalili.com/?p=461

זאב ז'בוטינסקי מי מכיר מי יודע
http://www.zeevgalili.com/?p=9463

החמור של בורידאן נגד קיר הברזל
http://www.zeevgalili.com/?p=223

אנחנו וערביי ארץ ישראל
http://www.zeevgalili.com/?p=47

קטגוריות: ארץ ישראל, ז'בוטינסקי, ערבים, ציונות | 2 תגובות

הגירסה האשכנזית ל"רוח קדים"

על אליהו הכהן ראה קטע אחרון במאמר זה

הסרט שהתיימר לספר את הסיפור האשכנזי של ישראל חיזק את הסטריאוטיפ של האשכנזי המתנשא והגזען

קלמן כצנלסון מחבר "המהפכההאשכנזית" (צילום: אנציקלופדיה תידהר)

בשנת 1964 פורסם הספר " המהפכה האשכנזית" . התיזה המרכזית של מחברו, קלמן כצנלסון, הייתה ש" העדה האשכנזית" עולה בתרבותה על " העדות הספרדיות" ..

הספר העלה תיאוריה מוזרה, לפיה עם ישראל היה מורכב מאז ומתמיד מכמה עמים העוינים אלה את אלה. בדורות האחרונים באה לביטוי העוינות הזו, ביחסים שבין אשכנזים וספרדים. מחבר הספר מתח ביקורת חריפה על מדיניות בן גוריון שגרמה למחיקת הזהות התרבותית של העולים האשכנזים ועל מלחמתו נגד היידיש. הוא קרא " לאשכנז" את הספרדים על ידי כך שילמדו אותם שפת יידיש ויהפכו שפה זו לשפה הרשמית של מדינת ישראל.

הממסד נבהל

הספר עורר אז סערה עצומה. מנחם בגין מיהר להתנער מן הספר וממחברו, שהיה בעבר חבר התנועה הרביזיוניסטית. הספר עורר גם, כנראה, תגובה נמרצת של הממסד. הייתה אז שמועה כי שליחי השלטון רכשו את כל עותקי הספר שהיו בחנויות כדי למנוע את הפצתו.

קלמן כצנלסון נמנה עם משפחה מכובדת. דודתו הייתה רחל כצנלסון, (לעתיד רחל שז" ר, אשת נשיא המדינה). הוא עלה ארצה מבוברויסק שברוסיה הלבנה והצטרף לתנועה הרביזיוניסטית. כתב בעיתונות שלה, השתתף בפעולות נגד הבריטים והיה בין האסירים הפוליטיים הראשונים. לאחר הקמת המדינה פרש מן התנועה הרביזיוניסטית ופרסם עליה ביקורת חריפה ביותר (בספר " שקיעת התנועה הז"בוטינסקאית" ). הוא התפרנס מתרגום שורה ארוכה של ספרי מופת. ניצני התימהונות שלו הופיעו בספר " משבר העברית המודרנית" , בו תקף את המעבר מן המבטא האשכנזי למבטא הספרדי וקרא לחזור לדיבור ביידיש. " המהפכה האשכנזית" היה ספר הזוי ותמהוני לחלוטין.

אסמכתא לגזענות

קרוב לוודאי שהספר הזה היה נשכח מזמן. מי שמעלה את התיזות שלו, חדשות לבקרים, הם אנשי הקצה השני של הקשת העדתית, הנאחזים בו להוכחת התיזות שלהם.

באחד האתרים באינטרנט אני מוצא למשל מאמר בו נאמר בין היתר:

" מדיניות האפליה הגזענית הובילה לכך ש"העם" הישראלי נחלק באופן גס לשני רבדים כלכליים, חברתיים וחינוכיים – כלומר למעמד המורכב מאשכנזים הכולל את העילית, ותת-המעמד של הספרדים (והפלסטינים)… האשכנזים מנסים לתרץ את הפיצול הזה באמצעות השקפות גזעניות הידועות היטב במערב, בעיקר בדרום אפריקה. השקפות אלה מהוות חלק בלתי נפרד מן הגזענות המכוונת נגד הפלסטינים והערבים ככלל… כל המפלגות הציוניות מביעות את אותן ההשקפות בדיוק…"

בהמשך מובאות ציטטות ו" הוכחות" למכביר שדברי קלמן כצנלסון משקפים את דעתה של האליטה הציונית-אשכנזית כולה, מהרצל וז"בוטינסקי ועד אלוף אורי אור.

לא הייתי נדרש לפרשת קלמן כצנלסון, לולא עלייתו מחדש של שד " הגזענות האשכנזית" – תחילה בספר " הנדון: אשכנזים" מאת ד" ר מרב רוזנטל-מרמורשטיין (עם עובד) ואחריו בסרט " האשכנזים" (תסריט ובימוי: דליה מבורך ודני דותן), שהוצג בימים אלה בערוץ השני.

" הנרטיב האשכנזי"

בצפיה ראשונה של הסרט חשבתי שיוצריו עשו מאמץ כן לתעד את הנרטיב ה" אשכנזי" . הכוכב המרכזי של הסרט הוא בחור חמד, אסף גלאי, בן 26, שייסד את " התנועה לזהות אשכנזית" . גלאי, סטודנט ליידיש בבר אילן ( ובנו של דניאל גלאי, מוסיקאי מחונן ואידישיסט מושבע) מבקש לעורר צעירים " אשכנזים" לחפש את שורשיהם ביידיש, במאכלים, במנגינות, בריקודים ובמנהגים של התרבות שממנה באו הוריהם. לנסות ולהחיות את ההווי שהושמד בשואה ונמחק בכור ההיתוך הישראלי.

מייסד התנועה לזהות אשכנזית אסף גלאי. (תמונהז: מתוך הסרט)

זה עשוי היה להיות סרט מרתק. הרי כמעט כל ה" אשכנזים" שעלו לארץ אחרי הקמת המדינה הם ניצולי שואה. הם מצאו כאן חברה שמקורה אמנם " אשכנזי" , אבל עיצבה לעצמה זהות חדשה של ישראליות, שעקרה מתוכה את שורשיה היהודיים. החברה הזו כפתה על העולים מכל הארצות את הישראליות. גזזו פיאותיהם של ילדים תימנים וגם אסרו בחוק העלאת הצגות ביידיש.

בניהם של העולים האשכנזים התביישו בהורים עם המספר על היד שמדברים יידיש. בדיוק כמו שהעולים ממרוקו התביישו בהורים המדברים ערבית. ההורים האשכנזים התערו מהר יותר בחברה הישראלית מן העולים מארצות ערב. כי היו מצוידים בהשכלה שאפשרה להם להשתלב בחיים המודרניים. ולא במקום האחרון בשל הקרבה הטבעית של האשכנזים החדשים אל האשכנזים הישנים שהקימו את המדינה.

מתנשא וגזען

זהו חומר גלם נפלא לסרט תיעודי שיכול היה להיות חשוב. למען ההיסטוריה. כל עוד קיימים " אשכנזים" , שעתידים להיעלם בתהליך המבורך של נישואין בין עדות ישראל.

אבל זה לא מה שקיבלנו. מה שיצא כמוצר סופי הוא סרט המחזק את כל הסטראוטיפים של האשכנזי המתנשא, הגזען ושונא הספרדים.

הסרט נפתח באמירה פרובוקטיבית. צעירה בלונדינית יפה מחזיקה תינוק מתוק בעל עיני תכלת – ממש אבטיפוס של הלבן הגזעני – האומרת: " יש לי אח טייס, אחות ואני הקטנה. אני לא יודעת אם זה ממש אשכנזי. אבל בכל מקום שהגעתי בתל אביב הרגשתי, יחד עם המראה ועם זה שהגעתי מקיבוץ, שזה פתח לי כמה דלתות טובות וזהו" .

בסצינה אחרת אומר צעיר: אני מקיבוץ בית השיטה, מאה אחוז אשכנזי. סבא וסבתא שלי היו חקלאים. היו קמים כל יום בחמש בבוקר ועובדים עד שמונה בערב. כך התחילו הקיבוצים כאן. בלי גרוש. הם, בניגוד לאלה שהתיישבו בבית שאן, הגיעו למשהו ולא בכו כל היום שלא נתנו להם. עברו חמישים שנה ואלה מבית שאן עוד בוכים.

אחת המרואיינות אומרת: עדות המזרח זה ביטוי יפה לשחורים תסתכלי טוב מי הקים את הבימה ומי הקים את שוק הכרמל. מי מאכלס את הפקולטה למשפטים ומי מאכלס את כלא רמלה. דודה שלי התחתנה עם שחור לא עלינו. בחתונה אמרתי לאבא שלי שעכשיו יהיו לנו ספרים במשפחה.

אמא שלה אומרת שלא איכפת לה שיהיה לה חבר מזרחי, כל עוד הוא לא גנב ולא רוצח סידרתי. העיקר שלא יהיה מרוקאי. העיקר שלא יצביע ליכוד. הכי גרוע זה טריפוליטאי.

לא אתפלא אם הסצינות הללו יככבו במערכת הבחירות של ש" ס.

אם לא די באמירות המתנשאות והגזעניות מצטט הסרט מרואיינים שהפנימו את התיזות של " הקשת המזרחית" . אלה אומרים שאין סיבה שלא נהיה איזה סוג של מדינה ערבית ואנחנו עצמנו נהיה ערבים יהודים כמו שיש ערבים נוצרים.

אפשר היה לצפות שהספר " הנדון: אשכנזים" יוציא אותנו מן המבוכה והבלבול שהסרט מעורר . אך הספר מאכזב מאד. הוא מתעסק בויכוח חסר טעם עם התזות האוויליות של הקשת המזרחית בוחש באיזו אמירה אומללה של אלוף אורי אור, מתווכח עם סידרת " רוח קדים" .

*                         *                      *

ז'בוטינסקי על הספרדים

"אם יש גלגול נפשות, ואם – בטרם אוולד שנית – ירשוני מלמעלה לבחור לי עם וגזע כרצוני, אענה "אולרייט, ישראל אבל ספרדי". נתאהבתי בספרדים אולי דווקא באותן התכונות שלועג להן אחיהם האשכנזי. את "שיטחיותם" אעדיף פי ש+ע על העומק הבטלני שלנו… (" סיפור חיי" עמ" 79).

*                                  *

אליהו הכהן מדבר יידיש ולדינו

אם תשאלו את אליהו הכהן, איש הזמר העברי, אם הוא אשכנזי או ספרדי הוא יגיב בחיוך מבטל. כי אליהו הכהן, המדבר יידיש ולדינו, הוא גם זה וגם זה, ובראש ובראשונה יהודי.

אבי, מספר הכהן, הוא מצאצאי גולי ספרד. הוא נולד בכפר יווני ועלה ארצה בעליה השלישית. אמי הייתה אשכנזיה שנולדה בעיירה בגבול פולין ליטא. היו לי סבא וסבתא אשכנזים וסבא וסבתא ספרדים. אהבתי את כולם ומהם למדתי לדבר יידיש ולדינו. היידיש היא שפה נפלאה ועשירה. אבי התיאטרון היידי, אברהם גולדפדן, החל דרכו בכתיבת מחזות בעברית. הוא עבר לכתוב יידיש כי לדעתו שפה זו עשירה מן העברית.

אני רואה עצמי בר מזל שתודות לסבים ולסבתות שלי נחשפתי לאוצר האדיר של כל גווני הגוונים של התרבות היהודית. מן הסבא האשכנזי למדתי חזנות ומן הסבא הספרדי למדתי את הלחנים הנפלאים של יהדות ספרד. אני יכול לעמוד לפני התיבה בכל הנוסחים. כשהגעתי למצוות עליתי לתורה פעמיים – בבית הכנסת הספרדי " אליהו הנביא" שברחוב לוינסקי ובבית הכנסת האשכנזי " ישורון" בבית הספר תחכמוני בו למדתי.

ראה הפתולוגיה של הקשת המזרחית

ההמצאה האווילית של יהודים ערבים

קטגוריות: היסטוריה יהודית, יידיש, קולנוע ישראלי, תולדות המדינה | תגים: , , , , , , , , | 6 תגובות

רקוויאם לחלוציות בעידן הפוסט ציוני

במלאות מאה שנים לעליית בן גוריון לארץ ישראל ראה אור האלבום " הגידו כן לזקן" * האלבום הוא מצבה מפוארת לחלוציות שכבר אינה קיימת * ואיך נשכחו חלוצי ההתיישבות ביש" ע

אם תשאל ישראלי ממוצע מה פרוש המלה " חלוץ" , התשובה שתקבל היא שזהו אחד התפקידים המרכזיים במשחק הכדורגל.

יודעי ספר יצטטו את מקור הביטוי מן התנ"ך, שם משמעותו אדם או קבוצת אנשים ההולכים לפני המחנה. " והחלוץ ההולך לפניהם" (יהושע ו יג).

seu-ziuna-nes

שאו ציונה נס ודגל. מצעד נוער בשנות ה-30. (ארכיון יעקב אלעזר ז"ל)

הערה: דגל זה נתגלה כמזוייף. ראה מי זייף את תמונת הדגל)

במרוצת השנים קיבל המושג משמעות של סולל דרך לבאים אחריו. הבילויים היו חלוצי ההתיישבות בארץ ישראל. וכאן קמו חלוצי המדע, חלוצי התעשייה, חלוצי החינוך וכדומה. בתקופה שלפני הקמת המדינה קיבל המושג חלוץ משמעות של צעיר העולה לארץ ישראל להגשמת הציונות.

הדמות האידיאלית

החלוץ היה הדמות האידיאלית של החברה הישראלית לפני קום המדינה. שרו לו שירים ופארו את הקרבתו. " מי יבנה יבנה בית בתל-אביב/ אנחנו החלוצים נבנה בית בתל-אביב" . כל המדינה שבדרך הייתה מבוססת על התנדבות חלוצית – ההתיישבות, החינוך, הרפואה, הכוחות הלוחמים ועוד.

לאחר הקמת המדינה היו הרבה מעשים שניתן לראות בהם מעשים חלוציים במשמעות ההיסטורית. יחידה 101 שהקים אריאל שרון בתקופת שפל בצה" ל הייתה החלוץ שהלך לפני המחנה וקבע נורמות לחימה חדשות. ביוזמת בן גוריון הוקם הנח" ל (נוער חלוצי לוחם), שאמור היה לאחוז גם בחרב וגם באת ובמחרשה ולהקים ישובים חדשים. הרבה דמויות המשיכו במסורת החלוצית בגופם. כמו " אם הבנים" , רבקה גובר, שאיבדה שני בנים במלחמת השחרור והקדישה את חייה לטיפול בעולים חדשים. או לובה אליאב שכל מסכת חייו, עד היום הזה, היא חלוציות בלתי פוסקת.

רבקה גובר ויקישיתוף

רבקה גובר ויקישיתוף

במרוצת השנים הלך המושג חלוציות ונשכח. המקום היחיד בו נתקלתי במונח " חלוץ" במשמעות הישנה היה בחדרי השירותים של סמינר הקיבוצים. מצאתי שם שלטים " חלוצים" ו" חלוצות" . איני יודע אם מישהו חמד לו לצון והציב שלטים אלו במקום בנוסח הרגיל " גברים" ו" נשים" . או אלה שלטים שנותרו במקום מן התקופה שבה כל צעיר וטוב בארץ היה חלוץ וכל צעירה הייתה חלוצה.

" הגידו כן לזקן"

אני נדרש לנושא החלוציות לרגל הופעת הספר " הגידו כן לזקן – דיאלוג עם החלוציות" . הספר יצא לאור לרגל מלאות 100 שנים לעלייתו של דוד בן גוריון לארץ ישראל.

מבחינה מו"לית זהו אלבום מפואר המחזיק עשרות תמונות יפהפיות, מן העבר הקרוב והרחוק ומן ההווה.

d791d79f-d792d795d7a8d799d795d79f-d7a0d795d790d79d-1

בן גוריון החלוץ נואם בכנס של ההסתדרות.

הספר משקף במידה רבה את מאמציו של בן גוריון להמשיך את מורשת החלוציות אל תוך עידן המדינה בכך שהראה דוגמא אישית וירד להתיישב בשדה בוקר שבנגב. דברי בן גוריון המובאים בספר נשמעים אקטואליים מתמיד: " מדינת ישראל תיבחן לא בעושר לא בצבא ולא בטכניקה אלא בדמותה המוסרית ובערכיה האנושיים… המהפכה המכרעת היא לפנינו, עלינו להפוך העם, הארץ כל סדרי חיינו. מהפכה זו תובעת מכל אחד מאתנו לעשות חשבון חייו… תביעה זו חלה על כל המקצועות: עובדי המדינה, מורים, עורכי הדין, רופאים, קציני צבא, מהנדסים אנשי מדע…"

חלוציות בימינו

האם יש עדיין חלוציות במשמעותה ההיסטורית? ברמת הפרט בוודאי. אלפי נערים מתגייסים מדי שנה ליחידות קרביות ומסכנים את חייהם יום יום שעה שעה. צעירים רבים עושים שנת שרות לפני הצבא למען שכבות נחשלות. עשרות ארגונים פועלים לתמיכה בחולים, בחלכאים ובנדכאים. מפעלי ההתנדבות מקיפים רבבות.

אבל החלוציות כתנועה המובילה את העם מתה.

zrif-bengurionsb

בן גוריון מנסה להחיות את החלוציות על ירידה לנגב. צריפו בשדה בוקר (ויקישיתוף)

הספר הזה הוא ספר עצוב. הוא מנסה בכל כוחו להחיות את אתוס החלוציות שגווע. במדינה בה מפריטים את החינוך, במדינה בה מתעלמים מילדים רעבים, במדינה בה הכל נמדד בכסף כבר אין חלוציות.

החלוץ שנעדר

הספר גם מתעלם מעובדה שאינה נעימה כנראה לעורכיו. אחד מגדולי החלוצים של שנות הארבעים הוא הרב משה צבי נריה. המעשה החלוצי שלו – הקמת ישיבת בני עקיבא בכפר הראה בשנת 1940 – עורר התנגדות מכל עבר ולא נתפס אז כמעשה חלוצי. אבל המעשה הזה הוליד את " דור הכיפות הסרוגות" , שהיא הקבוצה היחידה בישראל שהתואר חלוצים הולם אותה גם היום. האסון שלנו הוא שהחלוצים של ימינו הלכו אמנם לפני המחנה אבל המחנה נשאר מאחור אף שבחר לעצמו בשם " קדימה" .


שיר החלוצים ושירים באשדודית

שיר החלוצים שחובר בידי י. הפטמן והלחן שלו עממי נפתח במילים הבאות:

אנו נהיה הראשונים

כה אמרנו אח אל אח

אנו נהיה בין הבונים

נט המיתר נט אנך

זהו שיר אחד מאלפים ששר הישוב היהודי בארץ ישראל מאז העליה הראשונה. כל שיר נושא עמו מזכרת וחוויה הטבועה בקוד הגנטי של דורות: אנחנו שרים לך מולדת ואמא; ציון תמתי ציון חמדתי; באה מנוחה ליגע; אלי, שלא ייגמר לעולם; סובבוני להט אש בוערת; כחול ים המים נאווה ירושלים; ואולי לא היו הדברים מעולם. ועוד ועוד ועוד.

מי מכיר היום שירים אלה? מי שר אותם? מי משמיע אותם?

עורכי האלבום היו עושים שרות לזכר החלוציות אילו היו משלבים בו שירי חלוצים. אך פרט לשיר של אלתרמן על שביתת המורים ושיר בלתי חשוב שהופיע בעיתון " במעלה" ב-1934 פורסם דווקא שיר של סמי שלום שיטרית מתוך מחזור " שירים באשדודית" . סמי שלום שיטרית איש " הקשת הדמוקרטית המזרחית" הוא אולי המשורר הכי פוסט ציוני. בשיריו ובהופעותיו הציבוריות הוא קורא תיגר על כל המפעל הציוני. בראיון עיתונאי אמר כי הצביע בל"ד כי " אני חייב לתמוך בקבוצה המדוכאת ביותר" .

ראה מדוע אין מקום לזקנים בארץ ישראל


קטגוריות: ארץ ישראל, בן גוריון, חינוך, ספרים, תולדות המדינה | תגים: , , , , , , , , | 10 תגובות

כך טרפדה לימור לבנת את לימוד "מאז ומקדם"

ראה מאמר מורחב בנושא

על צורת עבודתה של שרת החינוך לשעבר עמדתי מקרוב בפרויקט קטן של טור זה, לפני כמה שנים. על הפרשה ניתן ללמוד מן הפקס הבא ששלחתי לה (לאחר שכל הניסיונות לדבר עמה בטלפון עלו בתוהו).

" שלום לך,

" הסופרת והחוקרת ג'ואן  פיטרס התקשרה אליי וייפתה את כוחי לפנות אלייך בהצעה לפעול להכללת תוכן ספרה "מאז ומקדם" בתכנית הלימודים.

" אני מניח שספר זה מוכר לך כאחד הספרים החשובים ביותר בתאור מלחמת ישראל לקיומה. הוא חושף את התרמית של "בעיית הפליטים" ואת הרקע למלחמות ישראל, כפי שאף ספר היסטורי לא עשה.

" הספר ראה אור באנגלית בארצות הברית ובבריטניה ב-1984 וזכה לתהודה עצומה. הוא נמכר עד היום בהיקף גדול. הוא מעורר ויכוחים רבים ומשמש מכשיר הסברה ממדרגה ראשונה בידי ידידי ישראל.

" בארץ הספר כמעט ואינו מוכר. הוא ראה אור בעברית בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" ב-1988 ונדפס בכמות מצומצמת. בעקבות יוזמה של קוראי הטור שלי בעיתון "מקור ראשון", הוזמנו מראש כמה מאות ספרים וההוצאה החליטה להוציא מהדורה נוספת שתראה אור בימים הקרובים. היוזמה הזו היא שהניעה את פיטרס להתקשר אלי.

" ג'ואן פיטרס מוכנה לבוא לישראל לפעול לקידום הנושא ומוותרת מראש על כל תמלוגים הקשורים בספרה" .

 

 

 

לימור לבנת (צילום זאב גלילי)

 

 

חלפו כמה שבועות ולא הייתה כל תשובה. רק לאחר שפרסמתי את המכתב בטור קיבלתי טלפון מלשכתה בו נאמר לי שנשלחה אלי תשובה.

בתשובה, שנשלחה ביום שלאחר הפרסום, נאמר כי הנושא נמסר לבדיקת ועדה מיוחדת ועל פי מסקנותיה תנהג השרה. המשכתי לנדנד ללשכתה של השרה ולאחר כמה חודשים נאמר לי כי הוחלט להעלות את הספר על האתר של משרד החינוך.

אמרתי לעצמי שגם זו לטובה. אם הספר יימצא באתר יוכל כל תלמיד לקרוא בו. לאחר זמן חיפשתי לשווא את עקבות הספר באתר. מה שמצאתי היו כמה שורות הממליצות על קריאתו.

peters

ג'ואן פיטרס. ללימור לבנת לא היה זמן בשבילה.

שוחחתי עם כמה מנהלי בתי ספר צעירים, וזהו התיאור שקיבלתי על כשלונותיה של השרה:

" תקופת כהונתה של לימור לבנת כשרת החינוך (כשהעזר כנגדה המנכ" לית רונית תירוש) התאפיינה בכוחניות, אלימות והעדר מוחלט של ערכים. הצמד רונית-לימור הצטייר בעיני המחנכים כצמד שוחטות בבית מטבחיים. הטלת אימה הייתה המאפיין המרכזי של ההתבטאויות שלהן. בכנס בחיפה אמרה לימור למנהל בית ספר ממלכתי דתי, שהעלה ספקות לגבי דו" ח דברת: "עכשיו אתה מעצבן אותי". ורונית הגיבה תוך הורדת מעילה: "עכשיו התחממתי"" .

בתקופתה של לימור לבנת הוצב שיגעון הסטנדרטים והמבחנים הפנימיים במוקד העשייה. תעשייה סטטיסטית מיותרת, אשר גורמת לבתי הספר להתעסק כל העת בהישגים מטופשים, ללמד למבחנים ולהזניח תוכניות חשובות. הונהגו סטנדרטים בנוסח ISO9002. משהו נורא ואיום, המתיש את המנהלים לכתיבת נהלים כל היום, במקום להתעסק בתכנים פדגוגיים. בהשראתה הפעילו מפקחות היסטריות לחץ על מנהלים מפוחדים ומורות חששניות. בתי ספר צילמו בלי סוף מבחנים של שנים קודמות וטחנו את הילדים בבחינות.

" היא לא יזמה והובילה שום תכנית ערכית רצינית. לא נעשתה כל פעולה משמעותית להטמעת ערכים יהודיים או פילוסופיים. בתקופת שרי החינוך רובינשטיין-אלוני-שריד פרח המינהל הערכי. לימור הורידה אותם כמעט כליל וזלזלה בהם. במקום זאת דיברה על הדגל ועל ההמנון ועל תלבושת אחידה. בבתי הספר המרכזיים בארץ ממשיכים שלא להתייחס לדגל ולהמנון ברצינות, משום שאי אפשר לכפות תכניות רדודות שכאלה.

" הפקידות המיושנת במחוזות המשרד המשיכה לחגוג באי עשייה משוועת. יושבים שם מפקחים מנומנמים, ים של פקידים ושל מזכירות, ששודדים את תקציב המדינה. שולטים על שעות ההוראה בצורה צנטרליסטית ומונעים כניסת כוחות רעננים. מתעללים במנהלים המבקשים להוציא מורים שחוקים לפנסיה ומטילים פרויקטים מיותרים.

" בתקופת לבנת תירוש לא בנו כיתות חדשות ולא טופלו בעיות בטיחות. קציני הבטיחות של המחוזות הם אנשים הפועלים מכוח תקנות מיושנות. בעיות הבטיחות בבתי הספר, בחצרות, באולמות הספורט, במתקני השעשועים זועקות לשמיים ורק נס שלא נהרגים ונפצעים יותר תלמידים. המערכת מתעוררת כמובן רק כאשר יש אסון כלשהו.

" בתקופתן קוצצה מצבת האחיות ושירותי הבריאות המונעת בבתי הספר. אין כמעט אחיות, אין טיפולי שיניים, אין תכניות משמעותיות לחינוך לבריאות, אין עשייה בתחום זה בכלל. עוד שלב בהרס מדינת הרווחה.

" בתקופתן לא הושם דגש משמעותי על שינוי תקני התלמידים. בשנת 2006 יושבים עדיין ארבעים ילדים בכיתה א" עד י" ב . זהו התקן המחייב. שלושים וחמישה ילדים הוא התקן לגן הילדים? האם ילד בכיתה א" מסוגל לקלוט משהו בכיתה של 40 תלמידים.

" ולסיכום: לימור לבנת הרסה את המערכת. טוב שהלכה" .


קטגוריות: אישים פוליטיים, ארץ ישראל, חינוך, פליטים | תגובה אחת

"גן עדן עכשיו" סרט ישראלי המפאר את טרור המתאבדים

האם אפשר להעלות על הדעת שבעיצומה של מלחמת העולם היה סרט תעמולה נאצי מתחרה בפסטיבלים? או מוצג בבתי קולנוע ברחבי העולם?

הזמנים השתנו. הסרט " גן עדן עכשיו" , המתאר (ומפאר) שני מחבלים פלסטינים היוצאים משכם להתאבד באוטובוס בתל-אביב, מופץ ברחבי העולם. בימים אלה זכה הסרט בפרס " גלובוס הזהב" לסרט הטוב ביותר, לאחר שכבר זכה בשורה של פרסים בינלאומיים: פרס האקדמיה האירופית, פרס הסרט הטוב ביותר בהולנד, שלושה פרסים בפסטיבל ברלין, פרס " אמנסטי אינטרנשיונל" , פרס המבקרים לסרט הטוב ביותר, פרס הבימוי בפסטיבל דרבן. ועוד היד נטויה. עכשיו כבר מדברים על הסרט כמועמד לאוסקר. אולי עוד נראה את יוצרי הסרט ושחקניו מקבלים את הפסל המוזהב לתפארת מדינת פלסטיין והחמאס ולחורבנה של מדינת ישראל. הסרט מוקרן כבר בכ-50 מדינות.

gan-edem-achshav

שני המחבלים המתאבדים (מתוך הסרט "גן עדן עכשיו")

אם יש משמעות למושג " הכשר לרצח עם" , הרי הסרט הזה מבטא את המושג הזה. (את המושג טבע ההיסטוריון ברנרד כהן בספר המצביע על הפרוטוקולים של זקני ציון, כאחד הגורמים שהכשירו את השואה).

לכאורה מדובר בהפקה הולנדית גרמנית צרפתית. אבל הסרט הזה הוא במידה רבה עבודה עברית. המפיק הוא אמיר הראל.

הבמאי האני אבו אסעד הוא ערבי ישראלי יליד נצרת. כזה הוא גם הגיבור הראשי של הסרט, קייס נאשף (יליד טייבה בן לאב ערבי ובן גרמניה), שלמד משחק ב" בית צבי" . הוא הצהיר: " אני לא חושב שהתאבדות זה הפתרון, אבל אני מבין אותו" .

הסרט הזה הוא המשך לשורה ארוכה של סרטים פרו פלסטיניים שהפיקו ישראלים, במימון נדיב של המדינה ( " הטיול הפנימי" , " צומוד" , " הסגר" , " אסירות" , " מוחמד דרוויש ועוד).

להכשר מסע הרצח הפלסטיני תרמו גם אנשי רוח ויוצרים. כלת פרס ישראל, דליה רביקוביץ, כתבה בשעתה מונולוג של מחבל מתאבד:

" השעון אומר שיש לי פחות מעשרים וארבע שעות — בבוקר אצא מן הבית ואחפש לי תחנה נוחה. — האוטובוסים באים בזה אחר זה והרגשות שלי ממילא קהים. — הייתי צריך לחייך למחשבה עד כמה אני דומה לבחור יהודי יוצא צבא, אבל חיוך לא יעלה על פני. — אינני מהרהר אפילו בגן עדן שבו אללה בעצמו יורד מכסאו ומלטף את ראשו של השאהיד החדש שהגיע. אם יש משהו שנוסך רכות בשרירים וקוצב בצורה מדויקת את פעימות הלב הרי זו הוודאות שמחר, לפני עשר בבוקר, אמחק את ההשפלה באופן שלא תשוב לעולם…"

והמשורר רוני סומק כתב את השיר " אברהם בדרך לעקדה" (שטרם פורסם) בו מחליף המחבל המתאבד הישמעאלי את יצחק אבינו, כמי שנעקד על המזבח.

" חגורת הנפץ תקתקה

על גופו המפוחד

ומבארות העיניים שהוברגו לו

באותו בוקר טפטפו

דמעות הפרדה מיצחק

עוד מעט ההר, המזבח

ופני הצמר גפן של המלאכים

מזל שרגע לפני הפיצוץ

הזכיר לו אלוהים שיש

אלוהים

================================================================

קטגוריות: אבטואנטישמיות, טרור, סרטים ישראליים | 2 תגובות

הפרשה המוזרה של המומיה שבארון

1. המומיה בארון

2. מגן דוד בהודו

DOGVILLE .3   כמשל

4. הגיע הזמן למה?

הפילוסוף האנגלי ג'רמי בנתהם נפטר לפני 173 שנים * מותו איננו מפריע לו להשתתף, מדי שנה, בישיבות הסנאט של אוניברסיטת לונדון * הוא אפילו משגיח על התנהגות הסטודנטים* חומר למחשבה לתנועת " קדימה"

d791d7a0d7aad794d79d-d791d790d7a8d795d79f

גופתו החנוטה שלבנתהם בכניסה לאוניברסיטה

ההצעה הנואלת של האסטרטג ראובן אדלר, להציב את אריאל שרון בראש רשימת "קדימה" – כשהכל יודעים ששרון הוא בחזקת צמח – הזכיר לי שתי דמויות היסטוריות. האחת ידועה מאד והשנייה פחות ידועה.

הפרשיה הראשונה קשורה בקלמנס מטרניך , המדינאי האוסטרי (1859-1773), שהיה הדמות המרכזית בדיפלומטיה האירופית בתקופה שבין מפלת נפוליאון לבין מהפכת 1848. מטרניך היה ארכי תככן, שהוליך שולל את יריביו ושלט בדיפלומטיה האירופית. מיוחסת לו האמירה שהשפה נועדה להסתיר את המחשבות. לאחר מותו אמרו כי מתעוררת השאלה  "למה הוא התכוון במותו?" .

למה הוא התכוון במותו. מטרניך.

למה הוא התכוון במותו. מטרניך.

הדמות ההיסטורית השניה היא ג"רמי בנתהם, הפילוסוף והמשפטן הבריטי (1748-1832), שהתפרסם בזכות " תורת התועלתנות" . תורה זו הטיפה לרפורמות משפטיות וחברתיות שתכליתן להביא לאושר הרב ביותר למספר הגדול ביותר של בני אדם.

בנתהם היה נשיא אוניברסיטת לונדון, השוכנת לא הרחק מן המוזיאון הבריטי, ונמנה עם מייסדיה. בצוואתו כתב בנתהם כי הוא מצווה לחנוט את גופתו, להלביש את הגופה בבגדים שנהג ללבוש כולל כובע קש, להושיבה על כיסא עליו נהג לשבת, ולהניח אותה בארון שיוצב באולם הכניסה לאוניברסיטה.

זאת, כדי שהסטודנטים בדורות הבאים יוכלו לראות במו עיניהם את האיש שנמנה עם מייסדי האוניברסיטה. אולי ביקש בדרך זו גם להשגיח באופן אישי על התנהגות הסטודנטים.

עוד ביקש בנתהם כי בכל פעם שיתכנס סנאט האוניברסיטה לישיבה יעבירו את המומיה החנוטה למקום הישיבה, כדי שיוכל לעקוב מקרוב אחר הנעשה.

הצוואה קוימה כרוחה וכלשונה. למרות שאמנות החניטה העתיקה של המצרים נשכחה מכבר נמצאו מומחים לחניטה, ששימרו את הגופה במידה סבירה. הגופה הולבשה בבגדיו של הוגה הדעות, ועל ראשו חבשו את כובע הקש. את הגופה הכניסו לתוך ארון סגור בזכוכית ובתוכו נראית דמותו של בנתהם כשהוא יושב, כפי שביקש בצוואתו.

שנים רבות חלפו מאז מותו של בנתהם. בכל השנים הללו הארון מוצב בכניסה ומעבירים אותו לחדר ישיבות הסנאט כשזה מתכנס. הפרופסורים שם כבר התרגלו לריח הפורמלין (חומר מונע ריקבון) הנודף מן הארון.

אך במרוצת השנים נתברר כי אמנות החניטה בבריטניה אינה כה משוכללת כמו זו של המצרים הקדמונים. במוזיאון הבריטי הסמוך מצויות כמה עשרות מומיות חנוטות המחזיקות מעמד אלפי שנים. אך גופתו של בנתהם החלה להתפורר עוד בטרם מלאו 200 שנים לחניטה. הראש נפל וכמה סטודנטים חמדו לצון וגנבו אותו. לפני כ-25 שנים החליט סנאט האוניברסיטה להמיר את הראש המקורי בראש עשוי שעווה. המומיה עם ראש השעווה מוסיפה לקדם את פני הסטודנטים הבאים בשערי האוניברסיטה ולהשתתף בישיבות הסנאט.

הקמפוס של UNIVERSITY COLLEGE נמצא ברחוב GOWER, מרחק של כעשר דקות הליכה מן המוזיאון הבריטי. כל מי שמבקר בלונדון יכול לצפות במוצג המוזר הזה.

=================================================

2. מגן דוד בהודו

תרמילאי שטייל בהודו שלח לחבריו כאן תמונה של מגן דוד שמצא חצוב על קיר אחד המקדשים שם. לפני שמגיעים למסקנה שעשרת השבטים הגיעו גם להודו כדאי לצנן מעט את ההתלהבות ולברר כמה פרטים על המגן דוד ותולדותיו.

d79ed792d79f-d793d795d793-d791d794d795d793d795-1

זהו המגן דוד שצולם בהודו

מסתבר שהסמל הזה – כוכב עשוי שני משולשים המונחים זה על זה במהופך – הוא עתיק יומין, בלי קשר לעם היהודי. הוא נמצא בהודו ובארצות אחרות במזרח (כמו גם סמל צלב הקרס) וגם בקרב עמי הקדם באזורנו – במצרים בבבל. גם באתרים יהודיים בארץ ישראל נמצא הסמל הזה מימי קדם – במגידו, בחפירות האופל בירושלים, על ידית כד מלפני תקופת החשמונאים, על חזית בתי כנסת בגליל מן המאה ה-2 וה-3 לספירה, בקיר מערות הקבורה בבית שערים ועוד. בכל המקרים הללו לא שימש מגן דוד כסמל יהודי ייחודי.

המבנה בהודו ממנו נלקח הצילום שלמעלה

המבנה בהודו ממנו נלקח הצילום שלמעלה

צרוף המלים " מגן דוד" מופיע בתלמוד (פסחים קיז ב) ובסידור התפילה אבל לא במשמעות של סמל אלא כסיום לאחת הברכות לאחר קריאת ההפטרה בבית הכנסת בשבתות. המגן דוד כסמל הופיע כקמע במזוזה מן המאה השביעית – בארץ ישראל ובבבל. הוא מופיע גם על מצבות באיטליה ובספרד באותה תקופה לערך.

העדות הקדומה ביותר בספרות למגן דוד כסמל יהודי מופיע בספרו של הקראי יהודה בן אליהו הדסי במאה ה-12. בספרו " אשכל הכפר" הוא מוקיע את האנשים שהפכו את סמל מגן דוד לפולחן.

כסמל יהודי מובהק מופיע המגן דוד בקהילת פראג באמצע המאה ה-16 ומאז התפשט לקהילות רבות. מאז הופיע על גבי מצבות ובבתי כנסת וכשהוקמה התנועה הציונית החליטה לאמץ אותו כסמלה.

עלהמגן דוד ביהדות והיווצרות הדגל הלאומי ראה

http://www.zeevgalili.com/?p=3878


===============================================================

DOGVILLE .3   כמשל

הסרט, בבימויו של לארס פון טראייר.  זעזע אותי כל כך שאני מוצא לנכון לשתף את הקורא ברגשות שהסרט עורר בי.

דוגוויל היא עיירה נידחת, בקצה הדרך אל מכרה נטוש, בהרי הרוקיס בארצות הברית. המספר מתאר את העיירה כעיר של " אנשים הגונים" האוהבים את עירם.

הדמות הבולטת בעיירה הוא גבר צעיר, תום אדיסון, בנו של רופא בגמלאות. הוא סמוך על שולחן אביו, פטור מבעיות פרנסה, מטפח יומרה להיות סופר מצליח אף שבינתיים לא העלה על הנייר אפילו משפט אחד. הוא קונה לעצמו מעמד של אינטלקטואל העיירה והרועה הרוחני שלה, מעין תחליף לכומר שאיננו. הוא מכנס את התושבים לאספות ומטיף לצדק ולאחווה ורואה את ייעודו בזיכוך נשמותיהם של בני אדם.

" כולם אנשים טובים"

ערב קיום האסיפה המתוכננת שיזם תום מתחולל אירוע המוציא את העיירה משלוותה המנומנמת. נשמעות שתי יריות ובשולי העיירה מופיעה צעירה יפהפיה, גרייס (ניקול קידמן), הנמלטת מחבורת גנגסטרים הרודפת אחריה. תום מסתיר את הצעירה במכרה הנטוש וכשמגיעות מכוניות הגנגסטרים הוא מטעה אותם ואומר שלא ראה את הצעירה שהם מחפשים. הוא עומד בפיתוי גם כשראש הגנגסטרים מציע לו פרס גדול ונותן לו כרטיס ביקור על מנת שיתקשר, אם יידע משהו על הצעירה שהם מחפשים.

בשיחה עם גרייס מציע לה תום מקלט בעיירה ומסביר לה: הם כולם אנשים טובים.

תום מביא את גרייס לאסיפה ומעמיד בפני תושבי הכפר אתגר: להעניק לה מקלט. לאחר ויכוחים והיסוסים נענים התושבים להצעה: גרייס תקבל מקלט לשבועיים שבהם יוכלו לעמוד על אופיה.

גיבורי הסרט, גרייס בתי של הגנגסטר ותום הצדיק המזויף

גיבורי הסרט, גרייס בתו של הגנגסטר ותום הצדיק המזויף

כאילו סיפור נאיבי

השבועיים חלפו מהר ובמהלכם עשתה גרייס ככל יכולתה לסייע לתושבים בעבודות הבית ובמלאכות שונות. שוב התכנסו התושבים לאסיפה ולאחר היסוסים החליטו פה אחד להשאירה בעיירה. עידן חדש נפתח בחייה של גרייס -היא אוהבת את התושבים והם מחזירים לה אהבה. הם אף מתחילים לשלם לה את שכר עבודתה והיא קונה לעצמה חפצי מותרות האהובים עליה – פסלוני קרמיקה שמייצרת אחת מנשות העיירה. דומה כי הכל מוביל להפי אנד הוליוודי של סיפור נאיבי.

הגירוש שלא היה

ירח הדבש הקצר נפסק באיבו עם הופעת שריף מקומי, התולה בעיירה את תמונתה של גרייס כמבוקשת על השתתפות בשוד. אף שהשריף מספר כי השוד ארע בתקופה בה שהתה בעיירה עלה לפתע המחיר שתושבי גודוויל תבעו בתמורה למקלט שנתנו לגרייס. לפי הצעת תום היא תכפיל את עבודתה למען התושבים ושכרה יקוצץ.

העיירה מחליטה לגרש את גרייס ובעל משאית המוביל את התפוחים שמגדלת העיירה מחביא אותה בין ארגזי התפוחים, לא לפני שהוא אונס אותה וגובה ממנה " שכר נסיעה" . את הכסף קיבלה מתום שאמר כי יבקשו מאביו. לאחר מסע ממושך מורידים את הכיסוי מעל המשאית וגרייס, שחשבה כי יצאה לחופשי, מוצאת עצמה שוב בעיירה.

כבולה בצווארה

מאשימים אותה כי גנבה כסף מאביו של תום. תום איננו מגלה לאיש שהוא גנב את הכסף מאביו ונתן אותו לגרייס. התושבים מחליטים שיש למנוע ממנה אפשרות לברוח. ממשיכים להעביד אותה ולנצלה אבל היא כבולה בצווארה לשרשרת ונאלצת לסחוב גלגל מתכת כבד בעוברה מבית לבית. בימים משמשת גרייס שפחה חרופה של כל הגברים והנשים שבעיירה ובלילות היא שפחת המין של הגברים. תום, שבמהלך הסרט עד כה מפתח עמה רומן אהבה כאילו, עומד מן הצד נוכח ההתעללות בה ולכל מעשה נבלה שנעשה בה יש לו נימוק והסבר אינטלקטואלי. הוא מצהיר באוזני גרייס כי הוא אוהב אותה, כי הם מאמינים באותם אידיאלים.

הוא מנסה לתנות עמה אהבים אבל היא אומרת לו: זו תהיה טעות מצידך. בצדקנות הוא אומר לה : כל גבר בעיירה שכב עמך מלבדי ואנו הרי אמורים להיות מאוהבים. גרייס, באיזו הארה פתאומית, אומרת לו: אתה יכול להשיג אותי כמו כל האחרים. פשוט איים עלי שתסגיר אותי למשטרה.

קורא לגנגסטרים

תום חש שעולמו חרב עליו. גרייס חשפה בפניו את העובדה שהוא איננו טוב מכל אנשי העיירה. וברגע שנחשף והתעורר ספק לגבי מוסריותו מתמוטט העולם הדמיוני שברא, שבו הוא איש המוסר האולטימטיבי. הוא מרים טלפון ומזעיק את אנשי המאפיה שיבואו לחסל את הצעירה.

שיירה של שמונה מכוניות שחורות התקרבה לעיירה. תום מארגן משלחת של אנשי העיירה כדי לקבל את פני הבאים. הוא עומד בראש המשלחת ומכוון את המכוניות המתקרבות. " ברוכים הבאים" הוא אומר לגנגסטרים.

גרייס משוחררת מאזיקיה ונלקחת על ידי הגנגסטרים. תום אומר שהעיירה לא מבקשת תמורה על השרות שנתנה להם. אך הוא יבין אם הם ימצאו לנכון לגמול לעיירה על שרות זה.

אבא מאפיונר

או אז מגיעה קדילאק שחורה וארוכה ובתוכה הדון הגדול ראש המאפיה. וההפתעה: הוא אביה של גרייס. היא מוכנסת למכוניתו ובין השניים מתפתח דו שיח פילוסופי על טבע האדם.

מן הדו שיח עולה כי גרייס מאסה בחיי הפשע של אביה וברחה ממנו. את האנשים שרצח הוא מכנה כלבים, אשר כמו הכלבים הם נכנעים לטבעם. והיא אומרת שאלה העושים מעשים רעים, רוצחים ואנסים, ראויים לסליחה כי אינם עושים מה שעושים אלא בגלל טבעם. אנשים צריכים להיות אחראים למעשיהם, אומר האב. על ידי כך שאת סולחת להם את משחררת אותם מאחריות זו. היא מנסה להגן על תושבי העיירה. הם עושים כמיטב יכולתם בנסיבות הקשות שהם חיים בהם, היא אומרת.

חיסול העיירה

האב מציע לה לצאת להרהר ולהחליט. גרייס מגיעה למסקנה שההבדל בין הגנגסטרים שהכירה מבית אביה לבין התושבים של דוגוויל קטן מכפי שחשבה. אילו נהגה כמו שתושבי העיירה נהגו כלפיה לא הייתה יכולה להגן על אף מעשה אחד שלהם. ואם בכוחה לתקן את מעשיהם היא צריכה לעשות זאת. למען עיירות אחרות ולמען האנושות כולה. למען הגזע האנושי.

היא חוזרת למכונית. האב מציע להרוג את הכלב של העיירה ולתלות אותו. אך היא לא מסתפקת בכך. הריגת הכלב תפחיד אותם אבל לא תהפוך את דוגוויל למקום טוב יותר.

אני רוצה להפוך את העולם הזה למקום טוב יותר – היא אומרת לאביה – והשמדת דוגוויל אכן תעשה את העולם למקום טוב יותר.

האב קורא לשרוף את העיירה ולירות בתושביה. והפקודה מבוצעת מיד. את תום משאירים בחיים. גרייס יוצאת ובידה אקדח טעון. הוא עוד מנסה להתפלסף ואומר: " האילוסטרציה שלך טובה משלי. היא מפחידה וברורה. האם אוכל להרשות לעצמי להשתמש בה כהשראה בכתיבה שלי?" והיא יורה בראשו.

" יש דברים שאתה צריך לעשות במו ידיך" אומרת גרייס ויורה בתום

" יש דברים שאתה צריך לעשות במו ידיך" אומרת גרייס ויורה בתום

מדוע הזדעזעתי מן הסרט? מדוע אני מספר עליו? אם הקורא לא הסיק עד עכשיו אומר בקצרה. דוגוויל היא משל לעולמנו. מי מאתנו איננו מכיר את צדיקי העולם שרוממות אל בגרונם וחרב הנבלה בידם. מי איננו מכיר את חסידי הפלסטינים וחסידי החיות וחסידי

הבמאי לארס פון טרייר

הבמאי לארס פון טרייר

השיווין והצדק בכל העולם. צדיקים גמורים אשר ברגע שניתנת להם אפשרות הם מתגלים כמנוולים. דוגוויל היא משל למצב האנושי שבו משטרים אפלים – מן הפאשיזם ועד הקומניזם – הופכים בני אדם לחיות טרף. למשטרים צדקניים המדברים גבוהה גבוהה על פער חברתי, ועניים רעבים ובפועל הם שותפים למעשי הנבלה הגדולים ביותר.

====================================================

4. הגיע הזמן למה?

מסע הבחירות של עמיר פרץ החל בסיסמה מוזרה: " כי הגיע הזמן" . לא צריך להיות קופירייטר גאון או אסטרטג רב ניסיון כדי להגיע למסקנה שזו סיסמה שלא אומרת כלום.

מנסח הסיסמה רצה אולי להגיד שהגיע הזמן להחליף את האג'נדה של השיח הציבורי מבעיות ביטחון לפערים חברתיים. אולי רצה להגיד שהגיע הזמן להחזיר סוף סוף את מפלגת העבודה לשלטון, או לבחור ראש ממשלה מזרחי, או שהגיע הזמן שגם לבעלי שפם יהיה משהו.

מעניין שהסיסמה הזו היא העתק של סיסמת הבחירות של אהוד אולמרט משנת 1993 במרוץ על ראשות עיריית ירושלים. אז היה טעם לסיסמה הזו. כי אולמרט הצליח באותן בחירות להדיח את ראש העירייה המיתולוגי כמעט, טדי קולק, ששלט בירושלים כמעט שלושים שנה. כשאולמרט יצא להתמודד עמו היה קולק בן 82 והסיסמא של אולמרט הייתה רמז דק לכך שהגיע הזמן להעביר את השלטון בירושלים מן הקשיש רב הפעלים לראש עיר צעיר (אז היה בן 48).

d790d794d795d793-d790d795d79cd79ed7a8d798-d79bd7a8d796d794

אם כבר ממחזרים סיסמאות ישנות אולי כדאי למחזר את הסיסמה "ירושלים חרדה מאולמרט" (שנפוצה בשנת 2000 בגלל כוונת אולמרט לסלק שכונות עוטפות ירושלים). צריך רק שינוי קל " ישראל חרדה מאולמרט" . (ותודה לאליהו כהן שהפנה את תשומת לבי).

קטגוריות: אולמרט, אישים פוליטיים, אקדמיה, סרטים, ציונות, תולדות המדינה | תגים: , , , , , , , , , | 2 תגובות

המתנחלים גנבו לנו את התנ" ך

 

זו המסקנה העולה מספרה של ההיסטוריונית אניטה שפירא " התנ" ך והזהות הישראלית" * טוענת כי " ניכוס המקרא בידי הלאומנות הדתית" גרם לכך שהתנ"ך הפך חסר משמעות לצעיר הישראלי

פרופסור אניטה שפירא היא אולי החוקרת החשובה ביותר של הציונות, הישוב והמדינה. מחקריה חושפים את הזרמים התת קרקעיים ואת השורשים הרוחניים שהניעו את המפעל הציוני. זאת, תוך חדירה לפרטי הפרטים של העובדות ההיסטוריות, ניתוח פסיכולוגי מעמיק של הדמויות המובילות והסתמכות על קשת רחבה של מקורות. בהם יצירות ספרות ושירה, סרטי קולנוע ועוד, המשקפים את רוח התקופה.

והחשוב ביותר: אניטה שפירא היא ציונית המתארת את ההיסטוריה הציונית ללא כחל וסרק, אך גם לא כ"אחד הנראטיבים" . הנראטיב שלה הוא הנראטיב הציוני כנראטיב הבלעדי. מבחינה זו מהווים מחקריה שובר גלים יציב אל מול ההיסטוריונים החדשים, המערערים על צדקתה של הציונות.

אניטה שפירא [צילום זאב גלילי]

אניטה שפירא [צילום זאב גלילי]

ספרה החדש, " התנ"ך והזהות היהודית" , מהווה חידוש בנושאי הטיפול שלה. וייאמר כבר עכשיו שמצאתי בספר הזה כמה צלילים צורמים, המעוררים חשש שגלי התפיסות הפוסטמודרניות והפוסטציוניות מכרסמים בשובר הגלים של החוקרת המהוללת.

לא מדובר במחקר רב הקף. הספר כולל מסה מפרי עטה, המחזיקה 33 עמודים בלבד. רובו נספחים הכוללים מאמרים מתקופות שונות על לימודי התנ"ך בארץ ישראל ובמדינת ישראל.

סיפורו של ידין

כאילוסטרציה לדיון במסה של פרופסור שפירא אביא שני סיפורים קטנים.

הראשון סופר על ידי פרופסור ייגאל ידין בספרו "החיפושים אחר בר כוכבא", המדווח על הגילויים המסעירים שנעשו בשנת 1960 בחפירות במדבר יהודה.

 

יגאל ידין

ידין מספר כי עם אנשי המשלחת נמנה בחור צעיר, שלמה בקרי שמו, עולה חדש מצפון אפריקה, שכונה " הג'ינג'י" . באחד הימים נתגלה בחפירות קטע של מגילה שבו ניתן היה להבחין מייד בצמד המלים – "יגור באהליך" . עוד בטרם פתח ידין את הקונקורדנציה הכבדה שנשא עמו, אמר הג'ינג'י: זה מתהלים. הוא ידע את התנ"ך בעל פה.

(בעקבות הדברים שכתבתי כאן על "הג'ינג'י", קבלתי מכתב מרגש מבן משפחתו של האיש, שלמה אטיאס, שכתב לי: "הג'ינג'י הגיע עם הוריו מאלג'יר בשנת 1950 והתיישבו במושב יושביה בנגב, שרוב תושביו היו יוצאי אלג'יריה. שלמה בקרי למד בבית ספר ממלכתי דתי , אהב מאד תנ"ך והיה בקיא בו מאד. במהלך לימודיו עבד קשה כדי לסייע בפרנסת המשפחה.

"בצה"ל שרת בסיירת שקד ובמסגרת שירותו יצא עם יגאל ידין להשתתף בחפירות במערות מדבר יהודה. הוא התפרסם לא רק בשל גילוי מגילת הקלף מספר תהלים אלא בעיקר בגילוי מטבעות מימי בר כוכבא.

"לאחר שחרורו מצה"ל שרת כקצין בטחון בכור האטומי בדימונה עד למלחמת ששת הימים בה נפל. על שורשי משפחתו ניתן ללמוד מדמותו של הסבא מצד האמא, ר' שלמה נחמיאס זצ"ל שהיה מקובל גדול בעדה היהודית בסופ שבאלג'יר".

סיפורו של גורי

 

חיים גורי (צילום: זאב גלילי)

 חיים גורי [צילום: זאב גלילי]

את הסיפור השני סיפר המשורר חיים גורי. בשנות החמישים נשלח גורי על ידי בן גוריון לברית המועצות, כדי לעמוד על הלכי הרוח של היהודים שם. השליחות הייתה סודית ביותר.

כשהוזמן לאחד הקיבוצים להרצאה בנושא הוא הקדים ואמר שיש לשמור את הדברים בסוד והוסיף את הביטוי מקינת דוד "אל תגידו בגת" (שמואל ב א).

בתום ההרצאה ניגש אל גורי מרכז התרבות של המשק, ואמר לגורי: "למה דווקא בגת?" .

חלפו חמישים שנה. גורי הופיע בפני תלמידי תיכון וקרא באוזניהם את השיר "מנגד" של רחל. בבית האחרון של השיר נאמר:

פרש כפים ראה מנגד

שמה – אין בא

איש ונבו לו

על ארץ רבה

גורי הביע את הזדעזעותו מכך שהתלמידים פשוט לא הבינו את השיר. רק תלמיד אחד הצביע בהיסוס ואמר כי הוא חושב שזה נוגע למשה רבנו (שנקבר על הר נבו ומנגד ראה את הארץ אשר אליה לא בא).

שני הסיפורים הללו חשובים לענייננו, הואיל והנושא המרכזי של המסה הוא התפקיד המרכזי שמילא התנ"ך במפעל התחייה הציוני ומה קרה לכך שהיום הוא כבר לא רלבנטי.

"חזרה למקורות"

החלק הראשון של המסה נפתח בהנחה בעייתית: " במסורת היהודית נחשב התנ"ך נחות לעומת התלמוד". תנועת ההשכלה העלתה את מעמדו של התנ"ך כחלק מן החזרה למקורות הקדומים. חידוש השפה העברית, הדקדוק העברי ולימוד התנ"ך היו מרכיבים שנבחרו מתוך התרבות המסורתית ונועדו לטיפוח על ידי התנועה הלאומית המתגבשת. זה היה, אומרת פרופסור שפירא, חלק מתהליך החילון של המסורת. מה שבעבר נחשב לעולם רוחני דתי שלם , בעל כוח מחייב שנובע מסמכות אלוהית, פורק למרכיביו. חלקם נמצאו ראויים להשתלב בתרבות הלאומית המתחדשת וחלקם נמצאו מיותרים.

התנ"ך כמתווך

אנשי העליה השניה, אומרת אניטה שפירא, גדלו רובם ככולם בתוך הוויה יהודית דתית. התנ"ך היה להם למתווך בין הארץ שהיתה בדמיונם לבין הארץ אותה פגשו בבואם. בחדרו של כל פועל באותה תקופה היה ספר תנ"ך. המקרא כאילו גישר על פני מאות שנים ויצר את ההרגשה של המשכיות בין אבות האומה לניניהם, המנסים לחזור ולהיאחז בארץ. בתנועות הנוער השתמשו בציטוטים מן המקרא כדי "להעניק עומק היסטורי לתחושת האדנות שהייתה לצעירים על הארץ" . הספרות והשירה של התקופה ינקו את השראתם מן התנ"ך: שירת רחל הרכה ושירתו הסוערת של טשרניחובסקי, שירת "כובשי כנען בסערה". וכך שירי ביאליק ו" שמשון" של ז"בוטינסקי ושורה של רומנים היסטוריים.

תרומת בן גוריון

היחס לתנ"ך התחזק עם הקמת המדינה, מלחמת השחרור, כיבוש שטחי ארץ נרחבים והעלייה ההמונית. העבר נעשה גורם פעיל בהווה. בן גוריון תרם לכך תרומה מכרעת בכך שהעלה את היחס למקרא כניגוד לחיי הגולה. לא בגולה עוצבה דמותו של העם, אמר בן גוריון, אלא כאן " גדלה ונתגבשה האומה העברית וכאן העמידה את נכס הנצחים שלה – הארץ והספר…" .

בן גוריון הפך את התנ"ך לאבן התשתית בתפישת עולמו. הוא ביטל את חשיבות ההיסטוריה היהודית (בגולה) את הדת וגם את התרבות החילונית והמשנה הציונית. הוא הקים בביתו את חוג התנ"ך, אליו באו מיטב חוקרי המקרא, אשר שימש זירה להצגת רעיונותיו. בהשראת בן גוריון החלו בשנת 1958 לקיים את חידון התנ" ך הארצי. משנת 1963, מדי יום העצמאות, התקיים חידון התנ" ך העולמי לנוער שזכה לרייטינג אדיר.

bg-tanach

בן גוריון מעיין בתנ"ך בחידון 1958. לידו מזכירו יצחק נבון (לעמ)

השאלה העולה מאליה היא מה קרה לחברה הישראלית שפתאום זנחה את התנ"ך. מה קרה שתרבותניק בקיבוץ לא יודע מה זה      "אל תגידו בגת" ונערים בימינו לא יכולים להבין שיר של רחל, המבוסס על פסוק בתורה.

קו פרשת המים

לאניטה שפירא יש תשובה מקוממת. מלחמת ששת הימים הייתה לדעתה קו פרשת המים. דווקא המפגש עם ארץ התנ"ך הממשית" הרס את הרומנטיקה של המקרא. זו הייתה ארץ זרה ששכן בה עם אחר… הקונקרטיזציה של התנ"ך נעצרה אל מול המציאות הדרמטית של הגילוי מחדש של הבעיה הפלשתינאית… אל מול המבוכה של הציבור החילוני, שהתלבט בין זיקתו לתנ"ך והסתייגותו מארץ התנ"ך עתה הופיעה קבוצה חברתית חדשה שניכסה לעצמה את המקרא… אנשי הציונות הדתית…"

"קנאות לאומנית"

בהמשך טוענת שפירא כי בצד "הניכוס של המקרא על ידי הלאומנות הדתית" חלה תמורה בדרך לימוד התנ"ך. זו עברה מפרשנות ביקורתית לפרשנות מסורתית (ובכך מאשימה שפירא את פרופסור נחמה ליבוביץ'). שינוי זה גרם ל"התרחקות של מורים ותלמידים ממנו. הוא הפך לנושא משמים, המקושר לקנאות לאומנית ודתית חסרת משמעות לצעיר הישראלי החילוני" .

ההסבר הזה מקומם ויש בו אי יושר אינטלקטואלי. ההתנתקות מן התנ"ך היא אחד הביטויים לפשיטת הרגל של הציונות החילונית – כמו ההתנתקות מן הארץ ומכל האידיאלים של הציונות. חשבון נפש אמיתי היה מביא למסקנה שעצם הרעיון של " חזרה למקורות" , תוך דילוג על אלפיים שנות יצירה יהודית בגולה, הוא מעשה נואל.

דברי ביאליק על התנ"ך שבתלמוד

 

פסל ביאליק שבבית ביאליק (צילום: זאבגלילי)

 

" מאשימים את היהודים שהם לא למדו ב"חדר" תנ"ך. למדו חומש וזכרו פסוק בישעיהו מתוך בבא קמא… ואני מבטיח לכם שהיהודים שזכרו את הפסוק התנ"כי מתוך בבא קמא הרגישו את התנ"ך והוא זרם בדמם יותר ממנו (=מאתנו)… בתוך התלמוד מובלע התנ"ך אולי חמישים פעמים. לא תמצאו פסוק שלא הובא בתלמוד לפחות עשרים פעמים…" (מתוך הרצאה בפני סמינר של מפלגת פועלי ארץ ישראל בנהלל תמוז תרצ" ב).

ראה גם "התנ"ך שהוציאו מתוכו את אלוהים"

http://www.zeevgalili.com/?p=520

ראה

בורות הנוער מן התנך וועד חומה ומגדל

קטגוריות: מתנחלים, תנ"ך | תגים: , , , , , , , | 13 תגובות