דרכו של משה קצב מן הפריפריה לכס הנשיאות וחזרה

  
 
 
 
 

מעברת קסטינה 1950 שממנה צמחה קרית מלאכי בה החל קצב את דרגו. ויקיפדיה

[מאמר זה נכתב בינואר 2002 ומצורפים אליו קטעים שונים שפרסמתי במהלך כהונתו של קצב* הדברים מובאים כפי שפורסמו במקור ללא שינויים פרט לקיצורים הכרחיים* הערות עדכניות מובאות בסוגריים מרובעים ובצבע אדום * הערות על הכרעת הדין בסוף]

יש כנראה משהו במוסד הנשיאות המעצים את התכונות של האדם הנכנס לכס הרם הזה.

יצחק בן צבי היה אדם צנוע כל ימיו וצניעותו רק בלטה בתקופה שישב בצריף ששימש אותו כבית הנשיא.

זלמן שז"ר היה יהודי חם, חב"דניק, היסטוריון ותלמיד חכם ותכונותיו אלו העצימו את בית הנשיאות שהיה בתקופתו עממי, יהודי, חם.
אפרים קציר היה מדען מבריק אך לא נחן בחכמה פוליטית. כשדיבר על מדע היה מאיר עיניים. כשדיבר פוליטיקה כבשו מלוויו את ראשיהם בקרקע מרוב מבוכה. פעם כמעט הסגיר בראיון טלוויזיה את סודות הגרעין של המדינה (בתכנית הסאטירה "ניקוי ראש" עשו חיקוי מדהים של אותו ראיון בו הוא מתאר את המכונית הירוקה בה מעבירים את הפצצה מ"גרעיני עפולה").
עזר ויצמן היה קל דעת, נהנתן, בעל פה גדול ולשון גסה, כך גם נהג בתקופת נשיאותו (סטירה למיידאלע, הנאום בהלוויית רבין). [נשיאותו נסתיימה בגילוי מביש שנהנה מנדיבותו של "חבר" עשיר]

הפתי שכמעט נלכד במלכודת

מה ניתן ללמוד מן התקדימים הללו על הנשיא הנוכחי?

האם עברו כעיתונאי (הוא היה כתב העיתונים "חרות" ו"ידיעות אחרונות" בקרית מלאכי)? האם ניסיונו כעסקן פרובינציה? האם הצלחתו לעבור במהירות יחסית ממעמד של ראש מועצת קרית מלאכי למעמד של חבר כנסת, סגן שר, שר ואף מועמד לראשות הליכוד?

מה אפשר ללמוד מעברו של קצב [על הפרשה האחרונה], ממאמציו להיות המנהיג הלאומי החותם שלום עם ערפאת?

קצב נגרר ליוזמה של חבר הכנסת לשעבר עבד אל-והאב דראושה לנאום בפני המועצה המחוקקת הפלסטינית. זאת, במטרה להשיג "הודנא" – שביתת נשק מוסלמית שמשמעותה שהם נותנים לנו ארכה עד שיתחזקו ויחדשו את הרציחות בנו. התכנית האווילית הזו עשויה הייתה לשרת את ערפאת, [שחיפש] נואשות איזה גלגל הצלה.

 
 

קברו של יאסר ערפאת ברמאללה ויקישיתוף (אנגלית)

ראש הממשלה שרון עמד מייד על משמעות היוזמה הזו אותה כינה "הצעה מטומטמת ומלכודת פתאים".
עד כמה מטומטמת התכנית הזו ניתן היה ללמוד מהודעתו של הנשיא כי החליט להיענות לה גם לאחר שכבר ידע על אוניית הקטיושות [קארין איי] העושה דרכה לעזה.

אם נחזור לשאלה מה מריץ את הנשיא אני מרשה לעצמי לשער שיש משהו ביוזמה האחרונה שלו המזכיר את עברו העיתונאי דווקא. [ומן הפרשה האחרונה ניתן ללמוד שמדובר באדם שאיננו שיא החוכמה]

המתחככים בצמרת

העיתונאים מתחככים במהלך עבודתם עם קודקודי הכוח של מקבלי ההחלטות. יש עיתונאים שהחיכוך הזה גורם להם לחשוב כי היו עושים את הדברים טוב יותר. לא מעטים אף מנסים להוכיח זאת. אפשר למנות רשימה ארוכה של עיתונאים שבשלב זה או אחר של הקריירה העיתונאית שלהם ניסו לעבור לעולם המעשה. מעטים הצליחו. רבים נכשלו וחזרו לעבודתם המקצועית כשזנבם בין רגליהם.

"השריף" של העיירה

המשותף לכל העיתונאים שהזכרתי הוא שרובם יצאו מן המרכז, תל-אביב או ירושלים. מן הפריפריה ניסו מעטים יחסית לפנות לעולם הפוליטי.

וכאן המקום להסביר משהו על מעמדו של כתב פריפרייה. במערכת התל-אביבית הוא נחשב כקליפת השום אבל באזור פעולתו הוא המלך.
לפני שנים נסעתי לחתונתו של אחד הכתבים בדרום. בדרך נכנסתי לתחנת דלק ולא היו על גופי מזומנים וגם לא כרטיס אשראי. בעל התחנה סרב לקבל ממני שיק, אך כשהזכרתי את שמו של הכתב שאני נוסע לחתונתו אמר לי: בשבילו אני מוכן לתת לך דלק חינם. בחתונה עצמה מצאתי את אלוף הפיקוד, מפקד המשטרה המרחבית, ראש העיר, קציני צבא ומשטרה גבוהים. שמנה וסלתה של הדרום.
זה לא היה מפליא. כתב בפריפריה הוא ה"שריף" המקומי. הוא נציג אמצעי התקשורת הגדול שבמרכז. הוא יכול להמליך מלכים ולהורידם. הוא יכול בידיעה קטנה על טור לבנות קריירה פוליטית או להרוס אותה.

כתבי פריפריה רבים, שהיו שיכורי כוח ממעמדם ניסו לעבור למרכז. הם נמשכו לתל-אביב כמו פרפרים אל האור וכמוהם נשרפו. רובם נכשלו וחזרו למקום בו צמחו.

משה קצב הוא בין כתבי הפריפריה הבודדים שהצליחו. הוא דילג על המשוכה של ניסיון להיות כתב ארצי ופנה הישר לפוליטיקה. עובדה, הוא הגיע לנשיאות וחש עצמו כאילו היה ה"שריף" של המדינה. [ אבל לא קשה לנחש את ההשפלות שספג בדרכו לצמרת. העולם הפוליטי של האליטות אכזרי לא פחות מן האליטות שבתקשורת. ביטוי להשפלות אלה ניתן למצוא בתגובה של האליטות לאחר בחירתו].

כך הגיבו האליטות על בחירת קצב

גדעון לוי, עיתונאי ב"הארץ":"היו ישראלים רבים שהרגישו עכשיו כמו שהרגישו בלילה בו נרצח יצחק רבין. לא פחות".

רון מייברג ב"מעריב":"בטווח של חמש שנים בלבד התרחשו בישראל הדמוקרטית שתי התנקשויות פוליטיות… נרצח יצחק רבין ז"ל… בהתנקשות השניה חוסלה תקוותו של שמעון פרס והוצאה להורג שאיפתו של רוב העם…"

לאה רבין פרצה בבכי ואמרה לכתב עיתון איטלקי: "ההצבעה של הפרלמנט שלנו היא שערוריה… חברי הפרלמנט שלנו שמו בצד את המצפון, את החכמה ואת החוש ההיסטורי והעדיפו את החשבון הפוליטי, את האינטרס המפלגתי הצר ואת הכיתתיות".

לאה רבין פרצה בבכי. "בחירת קצב שערוריה". ויקישיתוף.

עיתון "העיר" הכתיר את הכתבה על בחירת קצב בכותרת "כנסת ישראל מודיעה בתדהמה" (על משקל ההודעה המפורסמת של איתן הבר לאחר רצח רבין).

אסא כשר: "אל תברכו אותו בשמי… יש לי חשבון מוסרי עם משה קצב, וכל עוד הוא לא נסגר, אין לאיש רשות לברך אותו בשמי על כך שנבחר לנשיא המדינה". במקום אחר פרסם אסא כשר "מילון מונחים פוליטי" ותחת הערך "מגוחך" הוא כותב:"מגוחך = מעורר צחוק,נלעג. תכונה אפשרית של מועמד לתפקיד, בצלו של מועמד אחר. דוגמה, מועמד לתפקיד סמלי, שהוא הסמל החי של שום דבר, לעומת מועמד אחר לאותו תפקיד שהוא הסמל החי של המדינה במיטבה".

טומי לפיד כינה את משה קצב "חתול פרסי מהמהם עם ציפורניים מושחזות כמו שיש לחתולים".

המוסף הסאטירי של מעריב "הדרך אל האושר" כתב: "לגיליון זה מצורפת בדיחה" וצרף את תמונת הנשיא בתחתית המוסף.

[ אבל קצב לא נרתע והחליט ללכת עד הסוף לא סתם נשיא אלא "נשיא מדיני"]

"קצב הוא נשיא מדיני"

כשנבחר משה קצב לנשיא הצהירה הדוברת שלו, אלישבע בראון-לפידות: "קצב הוא נשיא מדיני. אתם עוד תראו" .
ואכן ראינו.

מן היום בו נבחר, לא סגר קצב את פיו אפילו ליום אחד. הוא צידד בהתנתקות והצהיר כי "מי שישמיע סיסמאות כגון 'ההתנתקות היא פשע מלחמה' או 'פשע נגד האנושות' מקומו בבית הסוהר". הוא תמך בתכנית הסעודית (ששרון כינה אותה "מלכודת פתאים") ואמר כי "כל הצעה בעולם הערבי שרוצה לחיות איתנו בשלום, זו הצעה שצריך לעודד אותה".
הוא הזמין את הנשיא חאפז אל אסד) לבקר בישראל ודוברו הסביר: "רק בידי הנשיא הסמכות להזמין ראשי מדינה לביקור בישראל". אין תחום בו לא הביע דעתו.

"רק הנשיא יכול להזמין אותו". חאפז אל אסד ויקישיתוף

אילו הזמין קצב את נשיא מיקרונזיה

אילו הזמין הנשיא משה קצב את נשיא מיקרונזיה זה יכול היה להיות נחמד. למיקרונזיה יש הרבה מעלות מנקודת מבט ישראלית. ראשית זו מדינה שהיא קטנה מישראל אפילו בגבולות הקו הירוק. והעיקר: אחרי ארצות הברית הגדולה היא בת בריתנו היחידה בעולם, ובכל הצבעה באו"ם היא נותנת קולה למען מדינת היהודים.

נשיא מדינתנו יכול היה גם להזמין את נשיא סין או את מלכת בריטניה והדבר היה מתקבל בברכה. והדבר גם היה עולה בקנה אחד עם סמכותו החוקית במסגרת סמכויותיו הטקסיות. אך הנשיא קצב הזמין את הנשיא אסד, אויב מוצהר של ישראל, אנטישמי חסר תקנה, תומך טרור סידרתי, שהדבר היחיד שאפשר להגיד לזכותו הוא שאביו היה מנוול גדול ממנו.
דובר הנשיא הסביר, בתגובה לדברים שכתבתי כאן, כי "רק בידי הנשיא הסמכות להזמין ראשי מדינה לביקור בישראל. גם במקרה שהממשלה רוצה להזמין ראש מדינה זר, עליהם לבקש מנשיא המדינה להזמין את האורח".

הנימוק הזה עשוי להישמע מצחיק. לפי ההיגיון הזה יכול ראש הממשלה לפנות לנשיא המדינה ולבקשו להזמין את נשיא ארצות הברית ונשיאנו ישקול: להזמין או לא להזמין.

ההזדמנות שקצב החמיץ

יש לנשיא סמכות אחת שאיש איננו יכול ליטול ממנו. זו הסמכות להעניק חנינה לאסירים. אמנם זו סמכות תיאורטית וכל הנשיאים נתנו את החנינה כשזו נתבקשה והומלצה על ידי בעלי השררה (כלומר הרשות המבצעת). אבל הסמכות היא בכל זאת סמכות ושום סעיף בחוק איננו אומר שעל הנשיא להיות בובה או חותמת גומי.

עכשיו יש לנשיא קצב הזדמנות היסטורית. הוא יכול להחליט שלא לחון אף אחד מן הרוצחים המתועבים היושבים בכלא ואשר שרון וחבר הפודלים המקיף אותו החליט לשחרר. דבר לא יעצור אמנם את המרוץ של שור מועד המאפיין את דהירתו של שרון לעבר ההתנתקות. הוא יעשה הכל כדי להשיג את מבוקשו: הוא ישנה חוקי יסוד, הוא ימצא אולי דרך להדיח את הנשיא, הוא יצפצף על העולם כולו.

אבל אם משה קצב יעמוד על שלו הוא יירשם אולי בהיסטוריה כנשיא המבטא את המצפון של העם ולא משרת את גחמותיהם של הפוליטיקאים.

[ אבל הוא לא עשה זאת.]

בשולי פסק הדין  30.12.10

קראתי את כל תמצית הכרעת הדין בפרשת קצב.
למדתי ממנה כי קצב הוא שקרן פתולוגי, מטרידן סידרתי וגם שוטה לא קטן.

אבל לא מצאתי בהכרעת הדין ראיות חד משמעיות לאונס. לא בדיקה גניקולוגית, לא שרידי ד.נ.א., לא סימני פציעה, לא בגד קרוע. אפילו לא תלונה על אונס בזמן אמיתי. רק עדויות על סערת נפש. (גם החיילת של חיים רמון יצאה בסערת נפש).
רק מלה מול מלה.
מה שקבע את ההכרעה הייתה התרשמות השופטים משקריו השיטתיים של הנאשם ומהתרשמותם מאמינות העדות. וזאת בנוסף לחשיפת השיטה בה פעל במקרים רבים.

אך אם היה שם אונס ממש יודעים רק האונס והנאנסת.

האם דיני הראיות באונס פוטרות את התביעה מהשגת ראיות מחזקות? הרי רוצחים שהודו ברצח יצאו לחופשי כשלא נמצאו ראיות מוחשיות למעשה הרצח.
האם די בהתרשמות שופטים כדי להכריע דין?

פניתי בשאלה זו למשפטן משה נגבי וזו תשובתו:

"בדרך כלל אין עדים למעשה אונס – להבדיל מרצח – ולכן הרבה פעמים הכף מוכרעת על פי אמינות המתלוננת מזה והנאשם מזה. עד לפני כשלושים שנה אכן אי אפשר היה להרשיע ללא עדות מסייעת וזה הביא לזיכויים, גם כאשר השופט האמין למתלוננת ולא האמין לנאשם (כך קרה למשל בעניינו של מפקד חיל הים מיכאל ברקאי).

"כיום אין צורך בסיוע. אבל השופט נדרש לנמק היטב מדוע האמין למתלוננת ולא לנאשם. פה היו כמה נימוקים לכך – בעיקר העובדה שהתנהגות קצב העידה על תחושת אשמה (הנסיונות לזכות בתעודות ביטוח כמו מכתבי אהבה וכו'), השקרים שהוא נתפס בהם, והתייצבותן של עשר נשים, שבוודאי לא הייתה ביניהן שום קונספירציה, וגוללו סיפור דומה להדהים שחפף את סיפורה של המתלוננת לגבי דפוס ההתנהגות של קצב בכל תפקידיו.

"יש גם לציין שכיום החוק דורש – כדי שזה לא יהיה אונס – לא רק הסכמה אלא הסכמה "חופשית", וכשיש פער הירארכי גדול, הנטל על הנאשם לשכנע שההסכמה הייתה חופשית כבד ביותר.

"לכן אני חושב שהכרעת הדין נכונה, אך אני בהחלט סבור שהייתה משכנעת יותר אילו השופטים היו חושפים כעת את כל הראיות והעדויות (למעט פרטי זיהוי של המתלוננות) כדי שנוכל להתרשם מהן ולשאול עצמנו אם היינו מגיעים לאותה מסקנה".

 קרא גם

מוסד הנשיאות מאלברט אינשטיין ועד דליה איציק
http://www.zeevgalili.com/?p=379
היועץ הרע מנחם מזוז
http://www.zeevgalili.com/?p=679

====================================================

קליפ של פגישת הנשיא קצב עם מתיישבי  גוש קטיף. הוא תומך בהתנתקות מתייחס באטימות למתיישבים ומביע אמון במערכת המשפט.

http://www.youtube.com/watch?v=zHUouVaegGo

פורסם בקטגוריה אישים פוליטיים, מערכת המשפט, פלילים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

2 תגובות בנושא דרכו של משה קצב מן הפריפריה לכס הנשיאות וחזרה

  1. פינגבאק: הפגנת הנשים נגד בית המשפט העליון | היגיון בשיגעון

  2. פינגבאק: "מבחן בוזגלו" או "מבחן פלדמן" | היגיון בשיגעון

השאר תגובה