ארץ ציון וירושלים – חורבן ירושלים ובנייתה – באגדה, בפיוט, בשיר ובקינה

ציון הוא שם המצודה שלכד דוד מן היבוסי והסב את שמה לעיר דוד. ציון הוא אחד מכינוייה הרבים של ירושלים וגם כינוי לעם ישראל ולארץ ישראל. ומכאן חיבת ציון, חובבי ציון, אבלי ציון והתנועה הציונית. מובאים כאן מדרשים, פיוטים, שירים אגדות וסיפורים על תפארתה של ירושלים בעבר, חורבנה והתפילות לגאולתה.

זהו חומר קריאה לתשעה באב ולכל ימות השנה.

 

נברשת הזהב שתרמה הלני המלכה למקדש

הדברים נשמעים כאגדה קסומה, אך סיפור זה הוא אמת לאמיתה, והוא כתוב וחתום בספרי דברי הימים. היה היתה ממלכה גדולה, חדיב שמה, ששכנה במקום בו שוכנת עיראק בימינו. מלך חדיב היה מונבז הראשון ואשתו המלכה הלני.

באחד הימים הגיע לארמון המלוכה סוחר תכשיטים מיהודה, חנניה שמו. סיפר חנניה למלכה הלני על תורת ישראל ועל ארץ-ישראל, על בית-המקדש ועל ירושלים.

בלב המלכה גמלה החלטה להסתפח לעם ישראל. כמו רות המואביה אמרה: "עמך עמי ואלוהיך אלוהי". בעקבותיה הלכו גם בעלה המלך מונבז והבן איזאטיס, שעלה למלוכה לאחר מות אביו, וקיבלו על עצמם את תורת ישראל.

הלני החליטה ללכת לירושלים ולהקריב קרבנות לאלוהי ישראל בבית-המקדש. היא הגיעה לירושלים בשנת בצורת, ורבים מתושבי העיר רעבו ללחם. הלני המלכה נתנה מכספה לקניית לחם במצרים ודבילות של תאנים בקפריסין, ואלה חולקו בין עניי ירושלים.

גם איזאטיס בנה שלח כסף לצדקה, ורבים ניצלו ממוות תודות לנדבת לבו. איזאטיס שלח את בניו לירושלים "כדי שילמדו שם בדיוק את לשון אבותינו ואת מדותינו". הלני תרמה נברשת זהב לבית-המקדש. הנברשת הוצבה בפתח ההיכל ובשעה שהחמה זרחה היו ניצוצות מנתזים ממנה, והכל ידעו כי הגיעה שעת קריאת שמע.

לאחר מותם הובאו הלני המלכה ובנה איזאטיס לקבורה במערה החצובה בסלע, במקום הנקרא מערת כלבא שבוע בירושלים. על קברם הוקמו היכלי פאר הנקראים, מאז ועד היום הזה, "קברי המלכים".

קברות המלכים ראשית המאה ה-20 (צילום אמריקן קולוני)

קברות המלכים ראשית המאה ה-20 (צילום אמריקן קולוני)

מרכז העולם

ארץ ישראל נתונה באמצע העולם

וירושלים באמצעיתה של ארץ ישראל

ובית המקדש באמצע ירושלים

וההיכל באמצע בית המקדש

והארון באמצע ההיכל

ואבן השתיה לפני הארון, שממנה נשתת העולם

ירושלים במרכז העולם מפה משנת 1581

ירושלים במרכז העולם מפה משנת 1581

(תנחומא)

אבן היתה בבית המקדש ושתייה היתה נקראת. זו האבן עליה שכב יעקב אבינו וחלם את חלומו. מאבן זאת גזר משה רבינו את הלוחות. עליה הועמד ארון הברית עם הקמת המקדש.

{וילנאי, על פי מקורות שונים)

יופי, גבורה,יסורים

עשרה קבין יופי ירדו לעולם – תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו.

עשרה חלקים של יסורים בעולם – תשעה בירושלים ואחד בכל העולם.

עשרה חלקים של גבורה בעולם – תשעה בירושלים ואחד בכל העולם.

עשרה חלקים של תורה בעולם – תשעה בירושלים ואחד בכל העולם.

{קידושין)

שנו רבותינו: מי שלא ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כרך נחמד מעולם. ומי שלא ראה בית המקדש בבניינו לא ראה בנין מפואר מעולם.

|סוכה)

דרש רבא: מהו שנאמר "מה יפו פעמייך בנעלים" (שיר השירים ז' ב') – כמה נאות רגליהם של ישראל בשעה שעולים לרגל.

(חגיגה)

מה יפו פעמייך… שררך אגן הסהר" (שיר השירים )

פרשו רבותינו שררך – הטבור שלך, שררך זו סנהדרין.אגן שהיא מגינה על העולם כולו. הסהר – שהיא דומה לסהר, כדרך שישבו הסנהדרין.

מגעת עד דמשק

עתידה ירושלים להיות מגעת עד דמשק. שעתידה ארץ ישראל להיות מורחבת ועולה מכל צדדיה כתאנה זו שקצרה מלמטה ורחבה מלמעלה. ושערי ירושלים עתידים להיות מגיעים עד דמשק וגלויות באות וחונות בתוכה. (ספרי)

עלי תאנה  - ויקיפדיה GFDL

עלי תאנה – ויקיפדיה GFDL

תעלומת אוצרות המקדש

ראשיתו של אוצר בית המקדש בכסף שאסף יוסף במצרים. כשעלו ישראל ממצרים הביאו עמם את הכסף וזה הונח באוצר בית המקדש עם בנייתו.במרוצת השנים נבזזו אוצרות המקדש פעמים רבות על ידי כובשים. אך למרות הביזה המשיך האוצר להתמלא מתרומותיהם של יהודים מכל חלקי תבל. העשירים נדבו ממיטב כספם. אך כל איש מישראל, גם העני שבעניים, נתן מחצית השקל. כאשר הגיעו הרומאים לבית המקדש "נערם שם כל עושר היהודים", כדברי ההיסטוריון יוספוס פלביוס.

מה קרה לאוצרות הללו? חידה היא ותהי לחידה. הרומאים הצליחו אמנם לקחת חלק מכלי המקדש ואף הציגו אותם בתהלוכת נצחון ברומא. תהלוכה זו הונצחה בתבליט על שער הנצחון שבנה טיטוס לציון נצחונו על יהודה.

 אך הרומאים הצליחו להניח ידיהם רק על חלק קטן מן האוצרות. לאן נעלמו כל היתר?

העתק התחריט על שער טיטוס בו נראים שבויי יהודה נושאים את אוצרות המקדש

העתק התחריט על שער טיטוס בו נראים שבויי יהודה נושאים את אוצרות המקדש

האגדה מספרת על כהן אחד שהבחין כי חלק מרצפת המקדש שונה מחלקים אחרים. הוא קרא לחברו על מנת להראות לו את הדבר. אך בטרם פצה פה יצאה אש ושרפה אותו. אגדה אחרת מספרת כי שלמה המלך ידע כבר בעת שבנה את בית המקדש כי הוא עתיד להחרב. לכן הטמין את רוב האוצרות עמוק מתחת לפני האדמה. אגדה אחרת מספרת כי ברצפת אבן השתיה קבוע לוח שיש עגול, שכל הרוקע עליו שומע הד עמום מחלל המערה שמתחתיו. במערה זו גנוזים אוצרות המקדש. כל מי שניסה להיכנס לתוכה מצא את מותו ולכן נסתם פתח המערה. הפתח לא ייפתח אלא בבוא המשיח.

(ירושלים שלי – מאת זאב גלילי)

 ירושלים שלי

לבי במזרח

לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב

איך אטעמה את אשר אוכל ואיך יערב

איכה אשלם נדרי ואסרי, בעוד

ציון בחבל אדום ואני בכבל ערב

יקל בעיני עזוב כל טוב ספרד, כמו

יקר בעיני ראות עפרות דביר נחרב

(ר' יהודה הלוי)

יהודה הלוי על פי האמן בֶּנוֹ אֶלְקָן ויקיפדיה תמר הירדני

יהודה הלוי על פי האמן בֶּנוֹ אֶלְקָן ויקיפדיה תמר הירדני

ציון הלוא תשאלי

ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך,

דורשי שלומך והם יתר עדרייך

מים ומזרח ומצפון ותימן, שלום –

רחוק וקרוב שאי מכל עברייך,

ושלום אסיר תאווה, נותן דמעיו כטל – חרמון

ונכסף לרדתם על הררייך

לבכות ענותך אני תנים, ועת אחלום

שיבת שבותך, אני כינור לשירייך

(ר' יהודה הלוי)

יהודה הלוי בכותל

רבי יהודה הלוי היה בן חמישים שנה כשהלך לארץ ישראל. וקיבלתי מזקן אחד, שבהגיעו אל שערי ירושלים קרע את בגדיו והלך בקרסוליו על הארץ, לקיים מה שנאמר "כי רצו עבדייך את אבניה עפרה יחוננהו" (תהלים).והיה אומר הקינה שהוא חיבר, האומרת "ציון הלא תשאלי". וישמעאל אחד לבש קנאה עליו מרוב דבקותו והלך עליו בסוסו וירמסהו וימיתהו.

(גדליה בן יוסף אבן יחיא)

קריה יפהפיה

קריה יפהפיה משוש לעריך

עיר נאמנה את למלכך ושריך

יום אזכרה יפעת צבעיך

לך כלתה נפשי לשכן חצריך

ומי יתנני אעוף כיונה

אשק אבנייך אחונן עפרך

( ר'שלום שבזי)

עיר דוד

עוד לא אבדה תקותנו

התקוה הנושנה

לשוב לארץ אבותינו,

לעיר בה דוד חנה"

(נפתלי הרץ אימבר "התקוה")

נעמי שמר - (ויקיפדיה שימוש הוגן)

נעמי שמר – צילום: באדיבות יעל רוזן

ירושלים של זהב  ושל ברזל

חזרנו אל בורות המים

לשוק ולכיכר

שופר קורא בהר הבית

בעיר העתיקה

(נעמי שמר, ירושלים של זהב)

ירושלים של ברזל

ושל עופרת ושל שחור

הלא לחומותייך קראנו דרור"

(הצנחן מאיר אריאל , ירושלים של ברזל)

מעל פסגת הר הצופים

מעל פסגת הר הצופים

אשתחוה לך אפיים

מעל פסגת הר הצופים

שלום לך ירושלים

מאה דורות חלמתי עליך

לזכות לראות באור פנייך

בלב בוטח באתי הלום

הקים את הריסותייך

אך איך אבנה את בית מקדשך

אם אין שלום בין בנייך

ספרדים, אשכנזים, תימנים פלשים

ערפלים, וגורג'ים וחרדים וחופשיים

(אביגדור המאירי)

ציון תמתי

ציון תמתי, ציון חמדתי

לך נפשי מרחוק הומיה

תשכח ימיני אם אשכחך, יפתי

עד תאטר בור קברי על פיה

(מנחם מנדל דוליצקי)

גורלה המר של מרתה בת ביתוס

עיר גדולה וחשובה היתה לוד בימי קדם, ושמה יצא למרחוק בזכות סוחריה המפולפלים ("תגרי לוד" הם נקראו), בעלי המלאכה שלה שיצרו כדים וחביות מיוחדים במינם, ובעיקר בזכות החכמים שישבו בה. חכמים אמרו שכל הרוצה להחכים ידרים ללוד. ועוד אמרו כי לוד היא שניה במעלה לירושלים.

לוד נתברכה גם בעצי פרי למיניהם ואחד מחכמי לוד מספר כי פעם אחת הקדים בנשף "והלכתי עד קרסולי בדבש של תאנים".

לוד שוכנת על אם הדרך מירושלים לשפלת החוף ומכאן חשיבותה הרבה. זו הסיבה שהביאה את הרומאים לסלול דרך רחבה ונוחה, שתשמש את גייסותיהם וגם את עולי הרגל לירושלים. כה מהירה היתה הדרך עד שסיפרו על נשות לוד הצדקניות שהיו לשות בצק בבתיהן, עולות לירושלים להתפלל בבית-המקדש, ומספיקות לחזור הביתה בטרם החמיץ הבצק. לפני סלילת הדרך נדרש יום שלם להגיע מלוד לירושלים.

 אך אותה דרך המלך שבה עלו נשים צדקניות לבית-המקדש שימשה גם את הצבא הרומאי שבא לדכא את המרד. לוד נכבשה לפני ירושלים, והדרך בין שתי הערים הפכה לנתיב היסורים של מרתה בת ביתוס.

מרתה בת ביתוס היתה העשירה בנשות ירושלים, ואולי גם היפה והעדינה שבהן. כה עשירה היתה עד שקנתה בכספה את כהונת הכהן הגדול לבעלה, ישוע בן גמליאל. כה עדינה היתה שכאשר יצאה לבית-המקדש, היו מניחים שטיחים לרגליה, מפתח ביתה ועד בית-המקדש, כדי שלא יתלכלכו רגליה.

בעלה של מרתה בת ביתוס, ישוע בן גמליאל הכהן הגדול, חידש חידוש גדול בישראל – הוא הראשון שהקים בתי-ספר לילדים, ועל כך אמרו עליו חכמים כי הוא "זכור לטוב". הוא היה ממתנגדי המרד ונרצח בידי קנאים.

זכותו של בעלה לא עמדה לה למרתה בת ביתוס. כשפרצו הרומאים לירושלים והחריבו את המקדש לקחו אותה בשבי. על אשר ארע אז סיפר אחד החכמים שהיה עד ראיה: "ראיתיה שקשרו שערותיה בזנבי סוסיהם של ערביים והיו מריצין לה".

("מירושלים ועד לוד". – זאב גלילי כ"י)

החאן של לוד  (ויקישיתוף)

החאן של לוד (ויקישיתוף)

גבורתם של הרוגי לוד

מעשה בבתו של קיסר, שנמצאה מתה ולא ידעו מי הרגה. העלילו גויים  על ישראל ואמרו: הם רצחו אותה, הם יתנו את הדין. ביקשו להרוג ולאבד ולהשמיד קהילות שלמות, כנקמה על מות בת הקיסר.

והיו במדינת לוד שני אחים אמיצי לב, שמעיה ואחיה, שהחליטו להקריב את נפשם כדי להציל את כלל ישראל. באו לגויים ואמרו: אנחנו עשינו את המעשה.

ביטלו את הגזרה על ישראל והחליטו להרוג את האחים בעינויים קשים. כל יום היו קורעים חלק מגופם, איבר איבר, עד שיצאה נשמתם. ונודע יום מותם, י"ב בחודש אדר.

על מעשה הגבורה של האחים מלוד אמרו חכמים: "הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם".

האגדה העממית העלתה את הרוגי לוד למעלה אחת עם עשרת הרוגי המלכות, שמתו על קידוש השם ובראשם ר' עקיבא. האגדה מספרת כי הרוגי לוד הגיעו לגן עדן יחד עם עשרת הרוגי המלכות. בגן עדן המתין להם המלך המשיח, והקדוש ברוך הוא הוריד עליהם שתי דמעות ונשבע ללבוש בגדי נקם ולנקום את נקמתם מהורגיהם. ועד לבוא מועד הנקם יושבים הרוגי לוד עם עשרת הרוגי המלכות, בהיכל של צדיקים הבנוי כעצם השמים לטוהר, יושבים ולומדים תורה מפי משה רבנו.

איך ניצל הכותל מחורבן

אגדה אחת מספרת כי הכותל ניצל בזכותו של אחד משרי הצבא הרומאים שהחריבו את בית המקדש. המצביא אספסיאנוס, שעמד בראש הצבא הרומאי שהחריב את ירושלים, חילק את העיר בין ארבעה משרי צבאו. על כל אחד מהם הוטל להחריב חלק אחר של העיר. אחד השרים השאיר את הכותל המערבי על כנו. כששאל אותו אספסיאנוס למה נהג כך השיב: כל מי שיראה כמה גדול ומפואר הכותל האחד והיחיד שנותר יבין מה היתה תפארתו של בית המקדש שהחרבת.

אגדה אחרת מספרת כי הכותל ניצל בזכות עניי ירושלים. כשבנה שלמה את בית המקדש הוא חילק את המלאכה בין כל חלקי העם. העשירים שבעם שכרו פועלים. העניים שידם לא השיגה לשכור פועלים בנו את הכותל במו ידיהם ובזכותם נותר הכותל לפליטה.

(ירושלים שלי)

עפר מהר הבית

קומץ עפר שהביאו לי/ מהר הבית, מתוך גומחת עץ תאנה שברחבת הר-הבית,/בשחור טיפותיו של גשם חורפי מתאחר/ הביאו לי קומץ עפר ואני הופך בו והופך בו/ בהטביעי בו את טביעות אצבעותיי/ כדי לצרור ממנו צרור/ על-פי איגרת ששלחה אלי מארץ נכר,/ אגרת מאת דודתי שעיניה ראו את מטת הולדתי,/ שעיניה ראו את מיטת הולדת אמי,/ שידיה כתבו לי בסתר מכתב-בקשה לאמר:/ "שלח נא יקיר, אנא שלח לי רק קומץ עפר מעיר הקודש,/ אף כי רחקתי מדת ואמונה, רצוני כעת בקומץ עפר מירושלים,/ שכן קרבו ימי למות,/ אני דודתך גיזלה, מצד אמך עליה השלום…"/ וקומץ עפר שצררתי לכדי צרור/ – הוא מכתב רפאים אל עולם של מטה,/ – הוא פריסת שלום אצבעונית לאבי ולאמי שבעולם האמת,/ וכה אמרתי: ליל מנוחה אדמה! – בעודי לוחש ומהביל על הרגבים, ועוד אמרתי: אחזו-נא בגוף-הדואר של דודתי גיזלה כחולת העיניים,/ היו נא לה שמיכה קלה וחמה, שלא תישמט מגל עצמותיה עד אחרית הימים…

(איתמר יעוז קסט, "משלוח עפר" מתוך "צינורות מוליכי אש")

איתמר יעוז קסט

איתמר יעוז קסט

המקדש לא נשרף

וכי בית המקדש באמת נחרב והושם ונשרף?/ ואכלו להבות את הדביר והפכו את הקודש לאפר? לא היו דברים מעולם! נשרפו רק עציו אבניו – /כאותם הגוויליםבשעה שכרכו בן תרדיון בתוך ספר…/ בדומה לתורה – המקדש! ונשרפו העצים, האבנים,/ אך פרחה התבנית למרום ועלתה התפארת למעלה,/ וכשם שהיא גנוזה בזבול, וכשבא יום שיבת הבנים/ משיבה יתברך, למקומה – ירושלים שלמה, לא אוכלה.

(הפרוכת, שמשון מלצר)

שמשון מלצר  - צילום פורטרט זאב גלילי

שמשון מלצר – צילום פורטרט זאב גלילי

איכה ישבה בדד

איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה כאלמנה רבתי בגויים שרתי במדינות היתה למס, בכו תבכה בלילה ודמעתה על לחייה, אין לה מנחם מכל אהביה. כל רעיה בגדו בה היו לה לאויבים… דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד…"

(איכה א")

משחרב בית המקדש תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונין לעולם בניין מסויד ומכוייר… אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר מקום, אמה על אמה, כנגד הפתח בלא סיד… וכשהחתן נושא אשה לוקח אפר מקלה ונותן בראשו במקום הנחת תפילין (ר" יוסף קארו, שולחן ערוך).

יש מקומות שנהגו לשבור כוס בשעת חופה (זכר לחורבן).

וכל אלו הדברים כדי לזכור את ירושלים, שנאמר: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (ר' יוסף קארו)

הרהורי תשעה באב
קטע זה, פרי עטו של זלמן שזר, פורסם ב" האחדות" תרעא (1911). שזר היה מראשי תנועת העבודה ולימים נשיא ישראל. ניתן ללמוד מן הקטע על זיקתה העמוקה של תנועת העבודה ההיסטורית למסורת היהודית.

"אל חצר שריד הכותל הזה חודרות האנחות מכל קצווי הארץ בכל התקופות. זרם חי של מבטים מלאי אהבה שטף בכל העת מהתם להכא ומהפינה היותר נידחת שלח הנה היהודי את געגועיו לחיים אחרים. אחרים לגמרי. התנועות הדתיות המשיחיות המדיניות העממיות אינן אלא התגלמותו של אותו הצער הלאומי, התובע את עלבונו רק בשינוי נוסחאות בהתאמה לתנאי התקופה והמקום. תנועות מרידות שאיפות ציבוריות בלשון זו משתמשים רק דרי מעלה דורות סגולה וגם לא הדור כולו. וכך ובה מדברים דרי הגלות אל שריד המולדת. אצל הכותל אין הבדל בין ארצות ותקופות הדמעות מלב אחד כולן נבעו ממקור אחד באו וכולם לאחד התפללו" .

את הקטע הזה העביר לי באדיבותו חברי פרופסור בן עמי פיינגולד. הוא פרסם אותו בשעתו בעקבות מאמר של טלי ליפקין שחק בעתון " דבר" בו אמרה בין היתר: " מי הלביש עלינו את היום הזה (תשעה באב)" .

אזכרה אלוקים

אזכרה אלוקים ואהמיה

כראותי כל עיר על תילה בנויה

ועיר האלוקים משפלת עד שאול תחתיה

ובכל זאת אנו ליה ועינינו ליה

‏(אמיתי בן שפטיה, מתוך תפילת נעילה)

בכה נבכה

בכה נבכה

וכף אל כף נכה

בזכרנו את ציון

רעצונו מחצונו אויבינו

כי שם שאלונו שובינו

שירו לנו משיר ציון

(שלמה בן גבירול)

 

היינו כחולמים

 
שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו

כחולמים. אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה.

אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה.

הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים".

(תהלים)

בניית בית המקדש  - ציור מן המאה ה-19

בניית בית המקדש – ציור מן המאה ה-19

היא היתה והוה ותהיה ירושלים

השער למלכות השמים

בספיה יעמדו עוד אויבים על ברכים

אליה נשוב כאובי אברים

בתחילה על גחון  לבירה בהרים

ונרגיש: כל עורקינו אזי מיתרים

לנגון השירה לספי אם יקרים 

אורי צבי גרינבר

 

 

 ראה גם:
ארץ ציון קישורים

על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים
http://www.zeevgalili.com/?p=300

עיתוני ירושלים במאה ה-19
http://www.zeevgalili.com/?p=3242

לא קול ענות – רק כאב צורב
http://www.zeevgalili.com/?p=411

מקור המנגינה לירושלים של זהב
http://www.zeevgalili.com/?p=274

הניגון של חסידי מודזיץ' ל"אזכרה אלוקים"
http://www.zeevgalili.com/?p=6383

התקווה משיר להמנון
http://www.zeevgalili.com/?p=693

אבינו מלכנו זכרנו לחיים טובים
http://www.zeevgalili.com/?p=765

זעקת האבות
http://www.zeevgalili.com/?p=219

כך תרשם כמנוי חינם להיגיון בשיגעון http://www.zeevgalili.com/2013/04/18091
פורסם בקטגוריה זמר עברי, חגים, יהדות, ירושלים, ציונות, עם התגים , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.