פגשתי את רמי איתן בפתח גן מאיר בתל-אביב, שם התקיימו אותה שעה שוק פרחים ובזאר של כל מיני מציאות. הוא היה לבוש חולצה אדומה בוהקת ועליה הכתובת "מאבק סוציאליסטי". בידיו החזיק עיתון שכותרתו "המאבק". הוא בלט כל כך בשונותו, על רקע ההמון החוגג בקניות של יום שישי, שהסתקרנתי לשוחח עמו.

אני חייב לומר מייד כי אף שאין לי שום אהדה למאבק סוציאליסטי, הבחור עורר בי אהדה אינסטינקטיבית. היה בו משהו מן הלהט האידיאולוגי שאני זוכר מנעוריי – להט מימין או להט משמאל. אבל להט של בני נוער שאיכפת להם, שמוכנים להילחם על אידיאלים, שמאמינים באפשרות לשנות את העולם ולעשות אותו למקום טוב יותר וצודק יותר.

הוא בן 21. גר בגבעתיים, בן להורים לא פוליטיים במיוחד אבל עם נטייה קלה ימינה. בנעוריו היה בתנועת הנוער העובד. למד בגימנסיה הרצלייה ותוך כדי לימודיו בתיכון עשה תואר במדעי המחשב באוניברסיטה ועשה שרות צבאי במודיעין.

 

רמי איתן (למעלה) ועיתון המאבק (למטה) צילומים זאב גלילי

מנעוריו גילה ענין במרקס ובגיל 16 כבר קרא את "המניפסט" ואת "עבודה שכר ורווח". הוא קרא גם את "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול. כבן לדור האינטרנט ספג הרבה מידע וגיבש את השקפותיו בגלישה בסייבר ספייס. שם גם גילה כי יש אנשים השותפים לדעותיו, בארץ ובעולם. בארץ הוא פעיל במסגרת תנועה הנושאת את השם "המאבק", המונה לדבריו כמה עשרות חברים.

אילו חי לפני חמישים שנה היה נמנה ודאי עם "השומר הצעיר", או אפילו עם בנק"י (ברית הנוער הקומוניסטי), סוגד לברית המועצות ולסטאלין "שמש העמים". אבל הוא נולד כבר לדור שהתאכזב מרה מ"עולם המחר" הקומוניסטי. דור המודע לכך שהניסיון הסוציאליסטי הגדול נסתיים במרחץ דמים אדיר ובשבר אידיאולוגי. פעם שרו בני דמותו "עולם ישן עד יסוד נחריבה". והיום כבר יש עולם חדש עם גלובליזציה ושגשוג כלכלי.
העולם הישן כבר אינו קיים, אך הוא מדבר כאילו זה עתה יצא מאחד מספרי אפטון סינקליר, הסופר הסוציאליסט האמריקני שחי במחצית השניה של המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה העשרים. . בעיות היסוד של עולמנו לא השתנו, הוא אומר. יש מנצלים ומנוצלים. יש מדכאים ומדוכאים. תסתכל הוא אומר לי על הפער בין המוני החוגגים בבתי קפה לבין המאבטח שבשער העובד בחברת כוח אדם תמורת שכר מינימום ופחות מזה. אין כאן קשר של הון ושלטון. השלטון הוא בידי בעלי ההון המנהלים את המדינה. הם שולטים גם בתקשורת הכותבת שקרים בשרות הקפיטליסטים.

יש משהו טראגי בנאיביות של הבחור. בסך הכל הוא אומר דברים נכונים, אבל אינו יכול להצביע על אף דוגמא של משטר סוציאליסטי שהצליח. לפני חמישים ומאה שנה יכלו אידאליסטים כמוהו לחלום על מהפכה עולמית. היום גם לחלום כבר אי אפשר.

ראה המרקסיזם כבר מת אך מתגעגעים אליו

בימים אלה הולך ונשלם מפעל ספרותי חשוב. זהו " אוצר הספר העברי" , שיכלול (על גבי תקליטור), רשימה ותיאור של כמאה אלף ספרים, שראו אור מאז ראשית הדפוס העברי משנת 1469 ועד שנת 1948.

זהו המשך והשלמה ל"אוצר" שראה אור בדפוס בשנים תשנ"ד-תשנ"ה ותוארו בו למעלה מ-32,000 ספרים שנדפסו באות עברית מראשית הדפוס העברי ועד שנת תרכ" ג (1863).

התוכנה של האוצר החדש מאפשרת להגיע תוך שניות לכל ספר, מחבר, נושא ומדפיס. ניתן גם להגיע לספרים מבוקשים על פי מילת מפתח.

באוצר הממוחשב שני חידושים חשובים: צילום דף השער של הספר המתואר ומחירים שהשיגו ספרים נדירים במכירות פומביות. המהדורה הראשונה של התקליטור תופץ בעוד מספר שבועות. מחירו יהיה 1800 $.

קטלוג מהלך

המפעל הגדול הזה נעשה במשרד קטן ברחוב בצלאל בירושלים. עוסקים בו שני יהודים, ישעיהו וינוגרד ומשה רוזנפלד. מסייעים להם תומר, הבן של משה, ואלחנן, הבן של ישעיהו.

שני השותפים למפעל שונים זה מזה אך גם משלימים האחד את רעהו. ישעיהו וינוגרד, בן 73, הוא יליד שכונת שערי חסד בירושלים, למד במיטב הישיבות, התגייס לצבא ולאחר שחרורו עבד באוניברסיטה העברית בירושלים כבוחן ארגון ושיטות. הוא אספן וחובב ספרים מנעוריו וניצל את שהותו באוניברסיטה כדי להכיר מקרוב את אוצר הספרים הגדול של בית הספרים הלאומי.

ישעיהו וינוגרד ]צילום זאב גלילי]

משך עשרים שנה טרח וליקט מן הקטלוגים את רשימת הספרים, פיתח שיטה מיוחדת לקטלוג ספרים וסייע לקטלוג ספריות פרטיות וציבוריות בעולם, בשיטה שפיתח. וינוגרד הוא קטלוג מהלך. שליטתו בספר העברי פנומנאלית. זוכר רבבות שמות של מחברים, ספרים, מגיהים וערי דפוס.

צייד אוצרות גנוזים

שותפו למפעל, משה רוזנפלד, הוא טיפוס שונה. הוא מזכיר לי את גיבור הסרט   "אינדיאנה ג"ונס" , הארכיאולוג ההרפתקן, הרודף אחרי מממצאים ארכיאולוגיים לכל פינות תבל. הצרוף הזה בין השניים הביא לגילוי אלפי ספרים חדשים, שמקומם וגם עצם קיומם לא נודע.

משה רוזנפלד (צילום: זאב גלילי)

רוזנפלד, רודף אחרי אוצרות גנוזים בכל חלקי תבל מזה שלושים שנה. הוא הגיע להרי ההימליה, הרי האנדים, רוסיה ודרום אפריקה. הוא משך את וינוגרד אחריו, והם רודפים אחרי הספרים בכל היבשות. " אצלו עשיתי את הפרופסורה שלי" אומר משה רוזנפלד על שותפו.

גמרא דפוס לובלין שנעלם ונמצא על ידי וינוגרד

סיפור הנדודים והחיפושים שביצע רוזנפלד, עם שותפו הקשיש ממנו בעשרים שנה, יכול לשמש נושא לסרט מרתק יותר מ"אינדיאנה ג'ונס" . בין היתר יצרו מגע עם מוסלמים קיצוניים במדינה מוסלמית רחוקה, בניסיון לשכנע אותם לקבל מהם כתבי יד מתקופה שלפני המאה ה-9; הם הצליחו לאמת קיומם של ספרים שהיו רשומים בקטלוגים שונים שאיש לפניהם לא ראה מעולם. כך, למשל, מצא וינוגרד מסכת מהתלמוד הבבלי שנדפסה בלובלין במאה ה-17, במרתף או גג של בניין קהילה יהודית שננטש לפני מלחמת העולם השניה. לשאלתי, " מתי תספרו קצת על מה שמצאתם?" עונה רוזנפלד: " כי בא מועד" ועוד לא בא…

הגילוי המרגש

אולי הגילוי המרגש ביותר של רוזנפלד היה ספר תהילים שנדפס בונציה בשנת ה"רפ"ב [1522], שמצא בספריית כנסיה ביבשת רחוקה. זמן רב לקח לרוזנפלד לשכנע את הארכיבישוף, שימסור לו את הספר ואז נתגלה בו גילוי מעורר צמרמורת. את העמוד הראשון של הספר תלש בעל הספר, ובמקומו כתב את העמוד הזה בכתב יד קליגראפי נאה עם ניקוד וטעמים. אבל במזמור הראשון של תהילים הכניס הכותב האלמוני שינוי מאד משמעותי. במקום "ובדרך חטאים לא עמד" כתב " ובדרך חטאים לא שמד" עם " ש" של תפילין.

ובדרך חטאים לא שמד" . הדף הפותח מספר תהלים משנת 1522

קטע ובו המלה שמד במקום עמד

השינוי הזה איננו נראה כטעות קולמוס. " לילות רבים התחבטתי בשאלה הזו" – מספר רוזנפלד. האם היה זה יהודי אנוס שביקש לרמוז שהוא לא נשתמד? או אולי היה זה יהודי משומד שביקש להצדיק את משומדותו.

אוצר הספר המזוייף

הפרויקט הביבליוגראפי הבא שמתכנן וינוגרד הוא פרסום ספר על שערים מזויפים. הכוונה לזיוף בשם מקום הדפוס ובשנת הדפוס. הסיבות לזיופים הן רבות. על ידי שינוי מקום ותאריך ההדפסה עקפו את איסורי הצנזורה. היו שזייפו כדי להשביח את סחורתם. דפוסי ויניציאה ואמשטרדם היו ידועים בפאר וביופי שלהם. מדפיסים בלמברג, למשל, שכתבו על הספר שלהם שהוא נדפס באמשטרדם שיפרו את שיווק סחורתם. ספר שנדפס לדוגמא בפולין בשנת 1820 בערך ובשערו כתוב שנדפס בבולונייא. הכוונה לספר "פסקי הלכות" של רבי מנחם רקנאטי שנדפס במקורו בבולוניה בשנת רצ"ח 1538.

הספר שזוייף תאריך חיבורו

ראה ארון הספרים היהודי בקופסא

השבוע לפני 58 שנים, בבוקר יום שבת ה-15 במאי 1948, תקפו מטוסים מצריים את תחנת הכוח רידינג, את הנמל ואת שדה התעופה (" דב" ). המטוסים נתקלו באש נגד מטוסים ושניים מהם הופלו. האחרים המשיכו להפציץ אזורי מגורים ללא הפרעה. (שלושה ימים לאחר מכן הפציצו המצרים את התחנה המרכזית בתל-אביב וגרמו למותם של 41 אזרחים). ביום זה נפתחה למעשה מלחמת השחרור.

 

מפיל הספיטפייר דוד גורן

בעקבות הדברים שפרסמתי כאן לפני כמה שבועות על חבילת צילומים נדירים שנפלה לידי, התקשרו אלי בני משפחתו של דוד גורן ז" ל, שהיה אחד ממפילי המטוסים המצריים. גורן, שנפטר לפני חודש וחצי, השאיר מסמך מרתק המתאר את הפלת המטוס ומשקף את רוח הימים ההם. המסמך מובא בזה ללא שינויים, פרט לקיצורים.

קריאה לגיוס

" באפריל (1948) נקראתי להתגייס לחיל התותחנים שזה עתה הוקם. כשהגעתי לבסיס בפרדס הידוע כיום כפרדס כץ, התברר לי שהגיעו תותחים נגד מטוסים מתוצרת שוויצרית "היספנו סויאיזה".

" המפגש הראשון בבסיס היה עם החברים שאתם שרתי בצבא הבריטי ושעם רובם לא נפגשתי מאז השחרור ב- 1946. השמחה הייתה גדולה. אלה היו בעיקר מפקדי צוותים בדרגת סמל בצבא הבריטי שעתה, יחד עם קומץ הקצינים, היוו את שלד הפיקוד של חיל התותחנים שזה עתה נולד…

" לאחר אימון קצר והיכרות עם התותחים החדשים,עברנו, קבוצה קטנה של מדריכים, למקום שאמור היה לשמש בסיס אימונים – בית חרושת נטוש לספירט בחולות הרצליה, בערך במקום שבו עומד כיום מלון אכדיה.

ליל העצמאות

" בליל ה- 14/15 במאי, ליל שבת, הייתי בין המעטים שלנו במחנה ולא בבית, כי לא היה לי היכן ללון. זה היה שעות אחדות אחרי ההכרזה על הקמת המדינה שהתקיימה כידוע במוזיאון ת"א. באמצע הלילה העירו אותי ואמרו לי להיות מוכן מיד ליציאה עם יחידה כדי להגן על תחנת הכוח רידינג ושדה התעופה בת" א…

" היינו עייפים מאד. גם החשכה המוחלטת ופקודת ההאפלה שהוטלה על הארץ, לא הקלו על המלאכה. ידענו אמנם שעלינו יהיה להתעמת עם צבאות ערב… אבל הפצצה של ת" א נראתה לי כאפשרות רחוקה. והפריסה הפתאומית כאילו נחפזת.

שריקת צלילה

" עם המחשבה הזו נרדמתי והתעוררתי שלוש שעות אחר כך, בשעות הבוקר המוקדמות של, 15 במאי לשמע שריקת הצלילה של מטוס. הוא הגיח מכיוון מזרח, דהיינו מכיוון השמש העולה, כפי שבודאי למד לעשות בקורס טייס. הוא צלל מעל עמדותינו לעבר תחנת הכוח והספקתי לראות, שאחת מהפצצות שהיו קשורות לגופו, שוחררה ועפה לכיוון תחנת הכוח. היא פגעה בבנין התחנה וענן קיטור לבן התאבך מעליה. המטוס חזר וצלל שנית ושחרר פצצות נוספות.

" קפצתי לכסא הכוון של התותח ופתחתי עליו באש. המטוס חזר והפציץ את התחנה. ראיתי שפגעתי בו והמטוס טס בטיסה נמוכה והסתלק צפונה. בין יעף אחד לשני הספקתי לצפות על הנעשה בתותח השני שלנו וראיתי שאינו יורה. רצתי לעברו ושאלתי לסיבת הדבר. מפקד הצוות אמר שיש לו מעצור ושאינו יודע לטפל בו. התיישבתי גם בתותח הזה על כסא הכוון, החלפתי מחסנית והמשכתי בירי. היחידה השנייה שהיתה פרושה בקצה הצפוני של שדה התעופה, הופצצה וסבלה אבדות של שני הרוגים ופצועים אחדים.

הספיטפייר המצרי שהופל שופץ ושימש את חיל האוויר צילום: רוזנמן ויקיפדיה

.

שבו את הטייס

" המטוס שנפגע טס צפונה ונחת על שפת הים במרחק קטן מבית החרושת לספירט שבו התאמנו. חיילים אחדים שנותרו במקום רצו אליו ולקחו את הטייס בשבי. התברר שמדובר במטוס ספיטפייר של חיל האוויר המצרי, והטייס הוא בדרגת סרן. המטוס עצמו נלקח מאוחר יותר על ידי אנשי חיל האוויר שלנו, שופץ ושרת את החיל.

" התקפות האוויר של המצרים התחדשו במשך היום עם הפסקות של כשלוש שעות ביניהן. בסך הכל הותקפנו באותו יום חמש פעמים" .

=============================================

סיכום ביניים

גיליון זה של " דיוקן" , מספר 458, הוא האחרון בו מופיע " היגיון בשיגעון" , העומד לעבור לאכסניה אחרת (" יומן" ), לאחר חופשה קצרה. זו הזדמנות לסיכום ביניים.

הטור הופיע מן הגיליון הראשון של " מקור ראשון" , לפני כשמונה וחצי שנים, כמעט ללא הפסקה. להערכתי פורסמו כ-440 טורים ובסך הכל קרוב למיליון מילים.

האם המילים הללו שינו משהו במדינה? אני מסופק.. האם תרמו משהו לקוראים בחשיפת ההיגיון מאחורי השיגעון שבמציאות חיינו? אני מקווה שכן.

אני מודה לכל הקוראים, ותיקים וחדשים, ששמרו לי אמונים כל אותן שנים ומקווה שימצאו אותי גם באכסניה החדשה.

לקוראים הרבים הפונים אלי תדירות בבקשה להעביר להם מאמרים שפורסמו במהלך השנים הקמתי אתר שיכלול כל מה שפורסם. האתר עדיין נמצא בבניה ואני מקווה שבתוך זמן לא רב ניתן יהיה למצוא בו בקלות כל מה שפורסם ב"היגיון בשיגעון" .

www.zeevgalili.com

הסופר חתן פרס נובל ז'וזה סאראמאגו הפורטוגזי הכריז בעת ביקור ברמאללה כי "מה שקורה פה אפשר להשוות לאושוויץ".

דברי סאראמאגו עוררו תגובה  של הסופר עמוס עוז. ברשימה תחת הכותרת "על העיוורון" (על שם אחד מספרי סאראמאגו) כתב עוז בין היתר: "זוהי משוואה החביבה בימים אלה על כל האנטישמים בעולם. מחבר 'על העיוורון' הפגין עיוורון מוסרי משווע… הכיבוש הישראלי הוא רע. אבל המרחק בינו לבין פשעי הנאצים הוא בערך כמרחק שבין סאראמאגו לסטאלין..".

ג'וזה סאראמגו ויקישיתוף

סראמאגו לא צריך להטריד אותנו. חתן פרס נובל? גם ערפאת חתן פרס נובל. עוד סופר אנטישמי שהיה בעבר גם קומוניסט ששרת את התעמולה הקומוניסטית.

ההסבר של בן עמי פיינגולד

השאלה איננה העיוורון של האנטישמים. השאלה היא העיוורון של אנשי הרוח בישראל. את ההשוואה בין ישראל לנאציזם לא המציא סאראמאגו. היא מצויה באינספור חיבורים ויצירות של אנשי רוח וסופרים ישראליים, בצורה גלויה או מוסווית.

הסבר מעניין על התופעה הזו שמעתי מפי ידידי, פרופסור בן עמי פיינגולד, שאף פרסם אותה בספרו "השואה בדרמה העברית" (הוצאת הקיבוץ המאוחד תש"ן).

פיינגולד אומר (וזה ניסוח שלי לדבריו) כי האינטלקטואל החילוני (והיום הפוסט ציוני) אינו מעוניין בזהות היהודית שלו. מעמד הר סיני, תשעה באב, גרוש ספרד, גזרות ת"ח ת"ט, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ראשונים ואחרונים – כל אלה אינם מדברים אליו. הדבר היחיד כמעט שמקשר אותו לזהות היהודית זו השואה. השואה כופה עליו זהות יהודית.

בן עמי פינגולד (צילום: זאב גלילי)

הדרך להשתחרר גם משריד זה של זהות יהודית היא לתת משמעות אחרת לשואה. נירמול השואה, כארוע שאיננו יחידאי ואיננו "שייך" דווקא לעם היהודי, משחרר אותו מן הזיקה היהודית לשואה. ומכאן הדיבורים על הרבה שואות – של הארמנים, של בני שבט ההוטו בזאיר ועוד. ומכאן התפיסה שכל אחד יכול להיות נאצי וכל עם מסוגל למעשים נאציים. הצגת ישראל כמי שעושה מעשים נאציים מכשירה סופית את השרץ הנאצי ומשחררת את הישראלי מזהותו היהודית.

בני הקרבנות כנאצים

עדי אופיר, הפיסלוסוף הבולט של הפוסטמודרניזם הפוסט יהודי בישראל, כותב בספרו "לשון לרע": " …ייתכן שלבני הקורבנות ונכדיהם יש בעניין זה אחריות מיוחדת. צירוף מקרים היסטורי הפך את חברתם, החברה שבתוכה אני יושב וכותב, למעבדה נוראה שבה נבדקת מידת עמידותם של הניצולים וצאצאיהם לשותפות בחברה, שמתפתחים בה תנאים המאפשרים הן ייצור מתועש של מוות המוני, הן סלקציה מדוייקת ומפורטת של קרבנותיו". דברים דומים אמר אופיר בראיונות ברדיו ובטלוויזיה.

ובראיון בראיון ליאיר שלג ב"הארץ" (בנושא האנטישמיות האירופית) אומר עדי אופיר: "אם אירופה היתה משוחררת היום מצל האנטישמיות הייתה יכולה לעמוד מול ישראל כמו שעמדה בשנות התשעים מול יוגוסלביה. אני בטוח שגם הביקורת וגם הצעדים המעשיים היו הרבה יותר חריפים, ולדעתי בצדק. מכיוון שאנחנו ראויים לצעדים הרבה יותר חריפים. אולי לא הפצצות של נאטו"ו , אם כי בכיוון הנוכחי אולי נהיה ראויים גם לזה בעתיד."

שוליותה של הספרות בזהות היהודית

מחקר שפורסם בימים אלה יש בו כדי לאשש את התיזה של פיינגולד. מדובר במחקר שנערך על ידי מרכז גוטמן, המכון הישראלי לדמוקרטיה, עבור קרן אבי חי. נושא המחקר "יהודים ישראלים: דיוקן" נערך בין יוני 1999 לינואר 2000 בקרב 2466 מרואיינים.
מטרת המחקר היתה לבדוק את ההתנהגות הדתית-יהודית ואת תפיסת הזהות העצמית של היהודים בישראל. מסקנות המחקר מחייבות דיון מקיף ומעמיק, אך לענייננו חשובים המימצאים

הבאים:
* יהודים בישראל הם בעלי זהות יהודית חזקה, רובם ככולם רוצים שלמדינת ישראל יהיה צביון יהודי.
* רובם ככולם מרגישים כי הם חלק מן העם היהודי.

* מרכיבי הזהות המשפיעים מאוד על תחושת ההזדהות היהודית הסובייקטיבית הם: השואה (,)59% הקמת המדינה (70%), מלחמות ישראל (68%), בית ההורים (68%), החיים בארץ ישראל (65%). אצל עולים מחבר העמים ממוקדת השואה בראש המידרג.

* הספרות העברית נמצאת בתחתית המידרג של מרכיבי הזהות המשפיעים על תחושת ההזדהות היהודית: 29 אחוז בלבד. לידיעתו של עמוס עוז.

עמוס עוז ויקישיתוף

אם מאמר זה עניין אותך תמצא עניין גם במאמרים הבאים:

 שינאה למתנחלים כאנטישמיות יהודית
http://www.zeevgalili.com/?p=282

האם הגולה חוזרת אלינו
http://www.zeevgalili.com/?p=348

עמוס עוז וחבריו כנביאי שקר
http://www.zeevgalili.com/?p=1269

עמוס עו והכלב היהודי של היינה
http://www.zeevgalili.com/?p=922

הפוסטמודרניזם כמחולל האנטישמיות החדשה
http://www.zeevgalili.com/?p=4900

מצע משותף בין השמאל הפוסטמודרני ואחמדיניג'אד
http://www.zeevgalili.com/?p=4448
 

" במשך קרוב למאה שנה" – כותבת אניטה שפירא בספרה " התנ" ך והזהות הישראלית" – היה התנ"ך הטקסט מעצב הזהות הראשון במעלה בחברה היהודית המתגבשת בארץ ישראל" . זאת, עד לשנות השבעים של המאה הקודמת ו"א ז חל פיחות במעמד התנ"ך בתרבות העברית" .

את הסיבה לכך ייחסה למלחמת ששת הימים והמפגש עם הארץ ש"הרס את הרומנטיקה של המקרא" . וגורם לא פחות חשוב "הניכוס של המקרא על ידי הלאומנות הדתית" .

והנה עכשיו מתפרסם מחקר על דרך הוראת המקרא בבתי הספר בארץ, ממנו ניתן ללמוד שמעולם לא הצליחו להביא את התלמידים לאהבת התנ"ך. גם לא בתקופת הזוהר שמתארת אניטה שפירא.

המחקר פורסם בספר " שורש הדברים" , שראה אור לכבודו של יאיר צבן.

סיבות הכישלון

בעלת המחקר היא יאירה אמית מן החוג למקרא באוניברסיטת תל-אביב.

"הזהות הישראלית המתגבשת" , כותבת יאירה אמיתי, " כללה את היחס למקרא כרכיב משמעותי" . זה הוליד מיתוס " לפיו כולם אהבו ללמוד מקרא, מיתוס שבימינו הפך לנוסטלגיה פתטית" .

מעיון בדבריהם של העוסקים בהוראת התנ" ך מראשית המאה העשרים, כותבת אמיתי, עולה כי כבר אז לא אהבו ללמוד תנ"ך. היא מצטטת מאמר של בן ציון מוסינזון, מורה לתנ"ך בגמנסיה הרצליה, משנת 1910, המגיע למסקנה כי המסגרת החינוכית של הציונות החילונית לא הצליחה לקרב את הנער לתנ"ך . " מוסינזון נאלץ להודות שהלימוד ב"חדר" (המסורתי) קירב את התנ"ך ללב התלמידים יותר מאשר הלימוד בזמנו" .

ומ-1910 ל-1954. תכנית הלימודים שהוכנה אז בעקבות חוק החינוך הממלכתי מגדירה את מטרות לימוד התנ"ך "להקנות לילדים אהבה וכבוד לספר ואת הרצון להגות בו תמיד" . אבל כבר באותה שנה הגדיר מנהל "תיכון חדש" מאיר בלוך את מצב לימוד התנ"ך כמשבר מתמשך וכי כל המטרות שהוצבו בלימוד תנ"ך לא הושגו. התנ"ך הפך למקצוע שנלמד כדי לעבור בחינה " וששמחים שמתפטרים ממנו" .

ולסיום קטע ספרותי המאשש את המחקר של אמיתי. הוא לקוח מתוך הספר "הגולים" של הסופרת דבורה בארון (1887-1956). וכך היא כותבת: " … הביאה להם ברכה מן המטבח עדשים מבושלים בעגבניות , מרק ריחני ומרהיב בצבעו האדמוני… "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה" אמר. "ברכה, היכן זה כתוב?"

"ה, הלעיטני נא" – קראה ברכה – "בסיפורי המקרא". (הכוונה ל"סיפורי המקרא" של חיים נחמן ביאליק בהם ריכז סיפורים מן המקרא)

והשניים ליד השולחן החליפו מבט רב משמעות ביניהם. על הקיצוצים שנעשו בספר התנ"ך דיברו כבר לא אחת. שוב אין מעתה בשביל הילד הישראלי לא חומש ולא פרשה כי אם רק סיפורי המקרא סתם…" (ותודה לחברי הסופר חיים באר שהפנה את תשומת לבי למקור זה).

ראה על

ננו תנ"ך התנ"ך הזעיר בעולם

התנך של השומר הצעיר ללא אלוהים

דרכו של יורם קניוק מישראלי ליהודי

בורות הנוער מן התנך ועד חומה ומגדל

הגעתי לעיתון " חרות" כנער, תלמיד תיכון. מערכת העיתון שכנה בקומה השלישית של מצודת זאב, שהייתה הקומה האחרונה של בנין עלוב ומוזנח. בבניין זה הסתופפו, בנוסף למערכת העיתון, משרדי המפלגה, (שנקראה עדיין "חרות" אולם קטן ששימש לדיוני המרכז, מעוז בית" ר ומכון ז'בוטינסקי במרתף.

התלהבות נעורים

באתי לעיתון " חרות" בהתלהבות נעורים. גדלתי בבית"ר וחייתי את המיתוס של מלחמת המחתרות בזמן אמיתי. המדריך שלי בבית" ר היה עולה הגרדום יעקב וייס. רבים מבני משפחתי שרתו במחתרות (אחותי, חיה שכטר, הייתה חברתו של מיכאל אשבל – לוחם שנידון למוות, קיבל חנינה ונהרג בעת הפריצה לכלא עכו. הוא מחבר השיר "היום שרה הקטנה" שהוקדש לאמה של ציפי ליבני ).

כגודל ההתלהבות שבה הגעתי לעיתון כך היה גודל האכזבה. עיתון " חרות" היה, מבחינה מקצועית, העיתון הגרוע ביותר במדינה. אפילו התאריך שמתחת לכותרת לא תמיד היה נכון. העיתונים המפלגתיים האחרים של אותה תקופה (" דבר" , " על המשמר" , " למרחב" , " הבוקר" , " הצופה" ) עלו עליו מכל בחינה. והעיתונים המסחריים (" הארץ" , ידיעות אחרונות" ו" מעריב" ) קל וחומר. " מעריב" , בעריכת עזריאל קרליבך, נמצא אז במלוא התנופה ונקט עמדות ימניות מובהקות. בין היתר תודות לכך שעם מייסדיו נמנו עיתונאים בעלי שעור קומה שבאו מן העיתונות הרביזיוניסטית (ביניהם: שלום רוזנפלד, אריה דיסנצ"יק, שמואל שניצר, ד" ר דוד לאזר, דוד גלעדי ועוד).

לא היה כסף

לעיתון לא היה כסף לכלום. המשכורות היו עלובות ושולמו באיחור רב. הייתה תקופה שלא שולמו משכורות שישה חודשים רצופים. אני זוכר עצמי מהלך בנעליים קרועות כי לא היה לי כסף לתקנן. העיתון חי מן היד אל הפה. כשנתגלה נפט בשדה חלץ שבדרום נאלצתי להתחנן באוזני הנהלת "למרחב" , שתסכים לצרף אותי כטרמפיסט (בתשלום) למונית שהם שלחו. אף פעם לא היה מלאי של נייר ולא פעם בהגיע מועד ההדפסה נאלצו לשאול גליל מאחד העיתונים. פעם אחת אף נעשתה פריצה למחסני "על המשמר" ונלקח משם גליל נייר (כי לא מצאו את האחראי למחסן).

העיתונות המפלגתית, בעיקר של השמאל, נשענה על אלפי מינויי קבע בקיבוצים, ומינויי כפיה בקואופרטיבים ובמפעלים ההסתדרותיים. זאת, בנוסף לתמיכה נדיבה מקרנות ההסתדרות. מספר המנויים של "חרות" היה אפסי. הבדיחה שנפוצה אז בין חברי המערכת הייתה: מהו שיא המהירות? – ללחוץ על כפתור ההפעלה של מכונת הרוטציה המדפיסה את העיתון ולעבור מייד לכפתור העוצר את ההדפסה.

שממה רוחנית

גרועה מן הדלות החומרית הייתה השממה הרוחנית ששיקפה את דלות הרוח של תנועת החרות בהנהגתו של מנחם בגין. אנשי הרוח של התנועה לא פרסמו ב" חרות" . אורי צבי גרינברג פרסם ב" הארץ" , ובמעריב. פרופסור ישראל אלדד (איש רוח מזהיר, ממפקדי לח"י, מתרגם כתבי ניטשה) פרסם ב"הבוקר" וב"ידיעות אחרונות" . וכך עוד רבים. היחיד שהציל את כבוד העיתון היה ד" ר אבא אחימאיר, שמאמריו בכל תחום נקראים עד היום בשקיקה.6

כל יתר חלקי העיתון היו שממה גמורה. עמודים שלמים של מאמרים מפרי עטם של ראשי התנועה ועסקניה ובראשם מנחם בגין. רובם קש וגבבה (הכינוי של מאמרים אלה היה "פלאכטות" , מן המילה היידית פלאך שמשמעותו שטוח, שטחי, מישורי). יוצאי דופן היו מאמריו של ד" ר יוחנן בדר – פובליציסט משכיל ומבריק – שהצליח לשרוד את מסע הטיהורים שערך בגין בקרב ותיקי התנועה ואנשי הרוח שלה. את העיתון הצילו משיממון גמור מאמריו של ז'בוטינסקי – אוצר בלתי נדלה של גדלות רוח ואמנות הסגנון, שפורסמו שוב ושוב עשרות שנים לאחר מותו.

כוכבים ומקורבים

למרות דלותו של העיתון הוא משך אליו לא מעט עיתונאים מוכשרים, שהביאו לעיתון השגים נאים. רבים מהם עשו חייל בתקשורת הישראלית וחלקם מככבים בה עד היום. ביניהם: יואל מרקוס, שלמה נקדימון, איתן הבר, דן מרגלית, יעקב אחימאיר, עוזי בנזימן, סילבי קשת. אפילו עמוס קינן פרסם ב" חרות" בתקופה שבה עזב את "הארץ" בגלל החשד שהטיל פצצה על ביתו של שר התחבורה דוד צבי פנקס, מן המפד" ל (במחאה על השבתת מכוניות בשבת). לי זכור שאפילו יעל דיין הגיעה פעם למערכת וביקשה לפרסם מפרי עטה.

התנהלותו של עיתון " חרות" שיקפה את התנהלותה של " תנועת החרות" באותה תקופה: דלות רעיונית בצד אימפוטנציה ארגונית. כל מי שבא אז במגע עם העיתון ועם התנועה נהג לומר: אינכם מצליחים לנהל בנין בן 3 קומות ועיתון עלוב ואתם רוצים לנהל את המדינה?

האכזבה מבגין

וכאן אני מוכרח לומר כמה מילים על מי שאחראי לדעתי למצב הזה כפי שנראה לי בעיני נער: מנחם בגין. כשפגשתי בו בראשונה במסדרונות הבניין חשתי שאני נוגע בכנפי ההיסטוריה. מילים נעתקו מפי מרוב התרגשות. כשהוטל עלי ללוות אותו ולסקר את נאומיו במסע הבחירות לכנסת ה-3 ב-1955 ראיתי בכך זכות גדולה.

פגישתי הראשונה עמו התקיימה בדירתו הצנועה ברחוב רוזנבלום. הוא היה לבוש כרגיל בחליפה מחויטת. דיבר עמי בכבוד רב, פנה אלי בגוף שלישי (" האם אדוני ישתה קפה" ?). מכאן ואילך ליוויתי את מסע נאומיו בכל חלקי הארץ.

הנאומים הראשונים הלהיבו אותי מאד. אך לאחר כמה נאומים התחיל קסמו של בגין עלי לפוג. נאומיו, שמעולם לא נישאו מן הכתב, חזרו על עצמם כמעט מילה במילה. בכל פעם שהייתי צריך לנסח ידיעה עמדתי בפני דילמה. מנאום בן שעתיים לא הייתי יכול להוציא משפט אחד ששווה ידיעה בעיתון. מאלפי המילים שהשמיע אי אפשר היה למצוא אפילו רעיון מקורי אחד.

אפשר עוד לספר הרבה על העיתון כמשקף את מצב התנועה: השחיתות, התככים, הנפוטיזם – הכל התחיל אז.

המטאטא הישן שלנו, שרכשנו לפני פחות משנה בסופר, שבק חיים. בכל פעם שטאטאנו את הבית הוא פיזר יותר שערות מן האבק שאסף.

החלטנו שעלינו לרכוש מטאטא חדש אבל אמיתי, ופנינו לחנות המברשות " אריה" שבדרום תל-אביב. אני מכיר את החנות הזו שברחוב הרצל 24 (פינת סמטת בית הבד) מאז ילדותי המוקדמת.

החנות ברחוב הרצל פינת סימטת בית הבד. קיימת מאז 1925.

אמי היתה קונה כאן דרך קבע. מברשות לקרצוף ריצפה, להסרת לכלוך מצווארונים שחורים, לאיסוף קורי עכביש מן התקרה, להברשת בגדים, להברשת כובע הלבד של אבא, להברשת שיער וכמובן מטאטא, מגב ועוד ועוד.

לא הייתי בטוח אם חנות ילדותי עדיין קיימת והלכתי לבדוק מתוך סקרנות. להפתעתי החנות חיה, קיימת ותוססת. בחלון הראווה המאובק שלה אפילו יש רשימה של מוצרים המעידים כי הבעלים הנוכחיים של החנות הם בעלי חוש הומור. בין ההיצע: מברשת לניקוי נחיריים, מברשת שיער לבעלי קרחות, סט מסרקים לבעלי פדחת, חוטר לניקוי חדק של פיל, מברשת להברשת ג’יראפה, ועוד.

החנות קיימת מ-1925

בתוך החנות מצאתי את הבעלים הנוכחי, שבצד ההתפרצות ההומוריסטית הזו, הוא אדם רציני מאד. עמי זנדשטיין, גבר גבה קומה ויפה תואר נראה צעיר מ-68 שנותיו.

עמי זנדנשטיין. ברקע: חלק ממבחר מברשותיו

החנות הוקמה על ידי אבי המשפחה, אריה זנדשטיין, שעלה ארצה ב-1925 והמשיך כאן מסורת משפחתית שהחלה בלובלין שבפולין ב-1896. נולדו לו כאן ארבעה ילדים וכיום נותר בה רק עמי זנדשטיין, הממשיך את המסורת המשפחתית.

שאלתי מה סודו של המפעל?

" כל מטאטא חדש מטאטא טוב" , אמר לי עמי זנדשטיין. " השאלה היא כמה זמן הוא מטאטא" . הוא מציג לי תיק מכתבים שמגיעים לחנות חדשות לבקרים. באחד מהם נאמר:

" אני רוצה לציין כי המטאטא הקודם שקניתי ממך לפני כ-13 שנים נגנב בעת מעבר דירה. האיכות שלו, אחרי שנים כה רבות, נשמרה ומצבו היה כחדש. במשפחתי משתמשים כבר עשרות שנים במוצרים שלכם עוד מאז קנה אותם סבי ז" ל" . על החתום: זהר גבע מושב רמות מאיר 119.

יש עדיין ערך לאיכות

שאלתי את עמי זנדשטיין איך מצליח מפעל, המבוסס על עבודת כפיים וציוד פשוט, לשרוד בעידן הגלובליזציה, היבוא הזול מסין ומצרכי האינסטנט שתוחלת החיים שלהם קצרצרה.

מסתבר, אומר עמי, שיש עדיין ערך לאיכות גם בדורנו. בצד קונים כמוך, הממשיכים מסורת אבות, נמנים עם לקוחותינו גם גופים גדולים כמו משרד הביטחון עיריות וגם תעשיות מתוחכמות. כך למשל נמנה מפעל התרופות " טבע" עם לקוחותיו של עמי, כשהוא נזקק למברשות מיוחדות בתהליך הייצור.

חידוש מברשות שיניים

מלבד העובדה שהמשפחה קנתה מומחיות בתחום זה (שהיה עיסוק מסורתי בקרב יהודי פולין) הם התפתחו במהלך השנים והתאימו עצמם לדרישות השוק. בעת מלחמת העולם השנייה הציע המפעל לחדש מברשות שיניים לקונים שיביאו את הידיות של המברשות הישנות. היום הם יכולים לגבור על מפעלים של ייצור המוני לא רק בזכות האיכות אלא גם תודות לפיתוחים המותאמים לצרכים מיוחדים.

500 סוגי מברשות

המפעל מייצר כחמש מאות סוגים שונים של מברשות, ביניהם: לניקוי מנגל, לקירצוף כל חלקי הגב (עשויה סיבי צמח אגבה), להברשת נעלי זמש (עשויה סיבי נחושת), לניקוי אמבטיה, לניקוי מעקה זכוכית במרפסת, לניקוי חריצים בדלתות הזזה (סיב פלאסטי), להרחקת אבק (נוצות) ועוד.

עידכון אוקטובר 20017 – החנות נסגרה

ראה האזור השחור של תל אביב הלבנה

את הסיפור הבא לא תקראו בידיעות אחרונות. זהו סיפור כיצד גויס " הנשר הגדול" , רבנו משה בן מימון הספרדי, נגד העיתון של המדינה והביס אותו.

ומעשה שהיה כך היה.

בנובמבר 2002 הופיעה בעיתון ידיעה האומרת שאלי לוק, אב לחמישה ילדים, נעצר בחשד לביצוע עברות בטחוניות. נאמר בידיעה כי סיפק לפלסטינים תעודות זהות כחולות ותעודות שוטר, למטרות חבלניות.

החשדות זכו לסיקור נרחב בעיתון ובין היתר נכתב כי בעבר, ניסה אביו של לוק לרגל לטובת מצריים והתובע הולך בדרכי אביו.

החשדות נמצאו חסרי בסיס וב-18 בספטמבר 2003 החליטה פרקליטות מחוז מרכז על סגירת התיק.

פרסום ההאשמות נגד האזרח לוק נעשה בתופים ובמחולות אבל על זיכויו לא פורסם אלא בקול ענות חלושה . הוא פנה לעיתון בדרישה לפרסם כתבה על סגירת התיק נגדו באותה הבלטה בה פורסמו החשדות נגדו, אך לא זכה להתייחסות. בעקבות זאת הגיש תביעת פיצויים נגד העיתון, בטענה שבגלל הפרסום הוא מתקשה להשיג עבודה.

בכתב ההגנה השיב העיתון בהא ודא בנוסח הקדירה של שלום עליכם. השופט, מנחם קליין, (נא לא להחליף עם הפרופסור השמאלני הנושא שם זה) דחה את נימוקי העיתון כמעט על הסף.

לרשותו של השופט ולטובת התובע עמד תיקון סעיף 25 א’ לחוק לשון הרע, המחייב אמצעי תקשורת לפרסם בהבלטה הראויה את העובדה שאדם שנחשד או הועמד לדין יצא זכאי. סעיף זה אינו עוסק בפרסום התנצלות או בקשת סליחה. אבל ההיגיון העומד בבסיסו, קבע השופט, הוא יצירת תיקון ואיזון הולמים לרושם שנוצר כתוצאה מהפרסום השלילי.

השופט מנחם קליין

ציטוט מן הרמב"ם

הואיל ובמשפט העברי עניין זה הינו בעל חשיבות מרובה

החליט השופט לחזק את פרשנותו בדברי הרמב"ם ב"משנה תורה":

" אין התשובה ולא יום הכיפורים מכפרין אלא על עבירות שבין אדם למקום… אבל עבירות שבין אדם לחבירו כגון החובל את חבירו, או המקלל חבירו, או גוזלו וכיוצא בהן, אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו… אף על פי שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו… ( רמב" ם, הלכות תשובה, פרק ב, הלכה ט).

ועוד מביא השופט נימוקים מן הירושלמי, מן הרמ" א, השולחן ערוך ועוד ועוד.

" לשון הרע והוצאת שם רע על אדם" , אומר השופט, " הם במובהק עבירות שבין אדם לחברו ועל כן הדרך לתיקונן היא פיוסו וריצויו של מי שנפגע מהן" .

לסיכום אומר השופט: " מעקרונות המשפט העברי שצוטטו, עולה ברורות כי פרשנות תכליתית ראויה של החובה על פי סעיף 25 א’ לחוק לשון הרע היא הטלת חובה על אמצעי תקשורת לפרסם עדכון על שחרור וזיכוי נאשם, באותה צורה סנסציונית, ובאותה הבלטה וגודל ידיעה כפי שפורסם דבר מעצרו, חקירתו והגשת כתב אישום נגדו" .

השופט פסק כי העיתון ישלם לתובע סך של 50,000 ₪ נושאי ריבית והצמדה. וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ₪ + מע" מ.
השופט מנחם קליין הוא יליד ברזיל ולמד שם ב"תלמוד תורה" ריו דה ז’נירו. עלה לארץ ה-1982 למד משפטים בבר אילן ובאוניברסיטת תל אביב ומכהן כשופט שלום מאז שנת 2000.

ראה מאמר מורחב בנושא

על צורת עבודתה של שרת החינוך לשעבר עמדתי מקרוב בפרויקט קטן של טור זה, לפני כמה שנים. על הפרשה ניתן ללמוד מן הפקס הבא ששלחתי לה (לאחר שכל הניסיונות לדבר עמה בטלפון עלו בתוהו).

" שלום לך,

" הסופרת והחוקרת ג'ואן  פיטרס התקשרה אליי וייפתה את כוחי לפנות אלייך בהצעה לפעול להכללת תוכן ספרה "מאז ומקדם" בתכנית הלימודים.

" אני מניח שספר זה מוכר לך כאחד הספרים החשובים ביותר בתאור מלחמת ישראל לקיומה. הוא חושף את התרמית של "בעיית הפליטים" ואת הרקע למלחמות ישראל, כפי שאף ספר היסטורי לא עשה.

" הספר ראה אור באנגלית בארצות הברית ובבריטניה ב-1984 וזכה לתהודה עצומה. הוא נמכר עד היום בהיקף גדול. הוא מעורר ויכוחים רבים ומשמש מכשיר הסברה ממדרגה ראשונה בידי ידידי ישראל.

" בארץ הספר כמעט ואינו מוכר. הוא ראה אור בעברית בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" ב-1988 ונדפס בכמות מצומצמת. בעקבות יוזמה של קוראי הטור שלי בעיתון "מקור ראשון", הוזמנו מראש כמה מאות ספרים וההוצאה החליטה להוציא מהדורה נוספת שתראה אור בימים הקרובים. היוזמה הזו היא שהניעה את פיטרס להתקשר אלי.

" ג'ואן פיטרס מוכנה לבוא לישראל לפעול לקידום הנושא ומוותרת מראש על כל תמלוגים הקשורים בספרה" .

לימור לבנת (צילום זאב גלילי)

חלפו כמה שבועות ולא הייתה כל תשובה. רק לאחר שפרסמתי את המכתב בטור קיבלתי טלפון מלשכתה בו נאמר לי שנשלחה אלי תשובה.

בתשובה, שנשלחה ביום שלאחר הפרסום, נאמר כי הנושא נמסר לבדיקת ועדה מיוחדת ועל פי מסקנותיה תנהג השרה. המשכתי לנדנד ללשכתה של השרה ולאחר כמה חודשים נאמר לי כי הוחלט להעלות את הספר על האתר של משרד החינוך.

אמרתי לעצמי שגם זו לטובה. אם הספר יימצא באתר יוכל כל תלמיד לקרוא בו. לאחר זמן חיפשתי לשווא את עקבות הספר באתר. מה שמצאתי היו כמה שורות הממליצות על קריאתו.

ג'ואן פיטרס. ללימור לבנת לא היה זמן בשבילה.

שוחחתי עם כמה מנהלי בתי ספר צעירים, וזהו התיאור שקיבלתי על כשלונותיה של השרה:

" תקופת כהונתה של לימור לבנת כשרת החינוך (כשהעזר כנגדה המנכ" לית רונית תירוש) התאפיינה בכוחניות, אלימות והעדר מוחלט של ערכים. הצמד רונית-לימור הצטייר בעיני המחנכים כצמד שוחטות בבית מטבחיים. הטלת אימה הייתה המאפיין המרכזי של ההתבטאויות שלהן. בכנס בחיפה אמרה לימור למנהל בית ספר ממלכתי דתי, שהעלה ספקות לגבי דו" ח דברת: "עכשיו אתה מעצבן אותי". ורונית הגיבה תוך הורדת מעילה: "עכשיו התחממתי"" .

בתקופתה של לימור לבנת הוצב שיגעון הסטנדרטים והמבחנים הפנימיים במוקד העשייה. תעשייה סטטיסטית מיותרת, אשר גורמת לבתי הספר להתעסק כל העת בהישגים מטופשים, ללמד למבחנים ולהזניח תוכניות חשובות. הונהגו סטנדרטים בנוסח ISO9002. משהו נורא ואיום, המתיש את המנהלים לכתיבת נהלים כל היום, במקום להתעסק בתכנים פדגוגיים. בהשראתה הפעילו מפקחות היסטריות לחץ על מנהלים מפוחדים ומורות חששניות. בתי ספר צילמו בלי סוף מבחנים של שנים קודמות וטחנו את הילדים בבחינות.

" היא לא יזמה והובילה שום תכנית ערכית רצינית. לא נעשתה כל פעולה משמעותית להטמעת ערכים יהודיים או פילוסופיים. בתקופת שרי החינוך רובינשטיין-אלוני-שריד פרח המינהל הערכי. לימור הורידה אותם כמעט כליל וזלזלה בהם. במקום זאת דיברה על הדגל ועל ההמנון ועל תלבושת אחידה. בבתי הספר המרכזיים בארץ ממשיכים שלא להתייחס לדגל ולהמנון ברצינות, משום שאי אפשר לכפות תכניות רדודות שכאלה.

" הפקידות המיושנת במחוזות המשרד המשיכה לחגוג באי עשייה משוועת. יושבים שם מפקחים מנומנמים, ים של פקידים ושל מזכירות, ששודדים את תקציב המדינה. שולטים על שעות ההוראה בצורה צנטרליסטית ומונעים כניסת כוחות רעננים. מתעללים במנהלים המבקשים להוציא מורים שחוקים לפנסיה ומטילים פרויקטים מיותרים.

" בתקופת לבנת תירוש לא בנו כיתות חדשות ולא טופלו בעיות בטיחות. קציני הבטיחות של המחוזות הם אנשים הפועלים מכוח תקנות מיושנות. בעיות הבטיחות בבתי הספר, בחצרות, באולמות הספורט, במתקני השעשועים זועקות לשמיים ורק נס שלא נהרגים ונפצעים יותר תלמידים. המערכת מתעוררת כמובן רק כאשר יש אסון כלשהו.

" בתקופתן קוצצה מצבת האחיות ושירותי הבריאות המונעת בבתי הספר. אין כמעט אחיות, אין טיפולי שיניים, אין תכניות משמעותיות לחינוך לבריאות, אין עשייה בתחום זה בכלל. עוד שלב בהרס מדינת הרווחה.

" בתקופתן לא הושם דגש משמעותי על שינוי תקני התלמידים. בשנת 2006 יושבים עדיין ארבעים ילדים בכיתה א" עד י" ב . זהו התקן המחייב. שלושים וחמישה ילדים הוא התקן לגן הילדים? האם ילד בכיתה א" מסוגל לקלוט משהו בכיתה של 40 תלמידים.

" ולסיכום: לימור לבנת הרסה את המערכת. טוב שהלכה" .

האם אפשר להעלות על הדעת שבעיצומה של מלחמת העולם היה סרט תעמולה נאצי מתחרה בפסטיבלים? או מוצג בבתי קולנוע ברחבי העולם?

הזמנים השתנו. הסרט " גן עדן עכשיו" , המתאר (ומפאר) שני מחבלים פלסטינים היוצאים משכם להתאבד באוטובוס בתל-אביב, מופץ ברחבי העולם. בימים אלה זכה הסרט בפרס " גלובוס הזהב" לסרט הטוב ביותר, לאחר שכבר זכה בשורה של פרסים בינלאומיים: פרס האקדמיה האירופית, פרס הסרט הטוב ביותר בהולנד, שלושה פרסים בפסטיבל ברלין, פרס " אמנסטי אינטרנשיונל" , פרס המבקרים לסרט הטוב ביותר, פרס הבימוי בפסטיבל דרבן. ועוד היד נטויה. עכשיו כבר מדברים על הסרט כמועמד לאוסקר. אולי עוד נראה את יוצרי הסרט ושחקניו מקבלים את הפסל המוזהב לתפארת מדינת פלסטיין והחמאס ולחורבנה של מדינת ישראל. הסרט מוקרן כבר בכ-50 מדינות.

שני המחבלים המתאבדים (מתוך הסרט "גן עדן עכשיו")

אם יש משמעות למושג " הכשר לרצח עם" , הרי הסרט הזה מבטא את המושג הזה. (את המושג טבע ההיסטוריון ברנרד כהן בספר המצביע על הפרוטוקולים של זקני ציון, כאחד הגורמים שהכשירו את השואה).

לכאורה מדובר בהפקה הולנדית גרמנית צרפתית. אבל הסרט הזה הוא במידה רבה עבודה עברית. המפיק הוא אמיר הראל.

הבמאי האני אבו אסעד הוא ערבי ישראלי יליד נצרת. כזה הוא גם הגיבור הראשי של הסרט, קייס נאשף (יליד טייבה בן לאב ערבי ובן גרמניה), שלמד משחק ב" בית צבי" . הוא הצהיר: " אני לא חושב שהתאבדות זה הפתרון, אבל אני מבין אותו" .

הסרט הזה הוא המשך לשורה ארוכה של סרטים פרו פלסטיניים שהפיקו ישראלים, במימון נדיב של המדינה ( " הטיול הפנימי" , " צומוד" , " הסגר" , " אסירות" , " מוחמד דרוויש ועוד).

להכשר מסע הרצח הפלסטיני תרמו גם אנשי רוח ויוצרים. כלת פרס ישראל, דליה רביקוביץ, כתבה בשעתה מונולוג של מחבל מתאבד:

" השעון אומר שיש לי פחות מעשרים וארבע שעות — בבוקר אצא מן הבית ואחפש לי תחנה נוחה. — האוטובוסים באים בזה אחר זה והרגשות שלי ממילא קהים. — הייתי צריך לחייך למחשבה עד כמה אני דומה לבחור יהודי יוצא צבא, אבל חיוך לא יעלה על פני. — אינני מהרהר אפילו בגן עדן שבו אללה בעצמו יורד מכסאו ומלטף את ראשו של השאהיד החדש שהגיע. אם יש משהו שנוסך רכות בשרירים וקוצב בצורה מדויקת את פעימות הלב הרי זו הוודאות שמחר, לפני עשר בבוקר, אמחק את ההשפלה באופן שלא תשוב לעולם…"

והמשורר רוני סומק כתב את השיר " אברהם בדרך לעקדה" (שטרם פורסם) בו מחליף המחבל המתאבד הישמעאלי את יצחק אבינו, כמי שנעקד על המזבח.

" חגורת הנפץ תקתקה

על גופו המפוחד

ומבארות העיניים שהוברגו לו

באותו בוקר טפטפו

דמעות הפרדה מיצחק

עוד מעט ההר, המזבח

ופני הצמר גפן של המלאכים

מזל שרגע לפני הפיצוץ

הזכיר לו אלוהים שיש

אלוהים

================================================================