מרכז מורשת בגין, קיים בראשית שבוע זה ערב עיון לציון יום השנה הארבעים לסגירת עיתון " חרות" . נבצר ממני להשתתף בערב זה, וזו הזדמנות טובה להגיד כמה מילים על העיתון.

הגעתי לעיתון " חרות" כנער, תלמיד תיכון. מערכת העיתון שכנה בקומה השלישית של מצודת זאב, שהייתה הקומה האחרונה של בנין עלוב ומוזנח. בבניין זה הסתופפו, בנוסף למערכת העיתון, משרדי המפלגה, אולם קטן ששימש לדיוני המרכז, מעוז בית" ר ומכון ז"בוטינסקי במרתף.

cherut-daily2

התלהבות נעורים

באתי לעיתון " חרות" בהתלהבות נעורים. גדלתי בבית" ר וחייתי את המיתוס של מלחמת המחתרות בזמן אמיתי. המדריך שלי בבית" ר היה עולה הגרדום יעקב וייס. רבים מבני משפחתי שרתו במחתרות (אחותי, חיה שכטר, הייתה חברתו של מיכאל אשבל – לוחם שנידון למוות, קיבל חנינה ונהרג בעת הפריצה לכלא עכו. הוא מחבר השיר " היום שרה הקטנה" ).

כגודל ההתלהבות שבה הגעתי לעיתון כך היה גודל האכזבה. עיתון " חרות" היה, מבחינה מקצועית, העיתון הגרוע ביותר במדינה. אפילו התאריך שמתחת לכותרת לא תמיד היה נכון. העיתונים המפלגתיים האחרים של אותה תקופה (" דבר" , " על המשמר" , " למרחב" , " הבוקר" , " הצופה" ) עלו עליו מכל בחינה. והעיתונים המסחריים (" הארץ" , ידיעות אחרונות" ו" מעריב" ) קל וחומר. " מעריב" , בעריכת עזריאל קרליבך, נמצא אז במלוא התנופה ונקט עמדות ימניות מובהקות. בין היתר תודות לכך שעם מייסדיו נמנו עיתונאים בעלי שעור קומה שבאו מן העיתונות הרביזיוניסטית (ביניהם: שלום רוזנפלד, אריה דיסנצ"יק, שמואל שניצר, ד" ר דוד לאזר, דוד גלעדי ועוד).

לא היה כסף

לעיתון לא היה כסף לכלום. המשכורות היו עלובות ושולמו באיחור רב. הייתה תקופה שלא שולמו משכורות שישה חודשים רצופים. אני זוכר עצמי מהלך בנעליים קרועות כי לא היה לי כסף לתקנן. העיתון חי מן היד אל הפה. כשנתגלה נפט בשדה חלץ שבדרום נאלצתי להתחנן באוזני הנהלת " למרחב" , שתסכים לצרף אותי כטרמפיסט (בתשלום) למונית שהם שלחו. אף פעם לא היה מלאי של נייר ולא פעם בהגיע מועד ההדפסה נאלצו לשאול גליל מאחד העיתונים. פעם אחת אף נעשתה פריצה למחסני " על המשמר" ונלקח משם גליל נייר (כי לא מצאו את האחראי למחסן).

העיתונות המפלגתית, בעיקר של השמאל, נשענה על אלפי מינויי קבע בקיבוצים, ומינויי כפיה בקואופרטיבים ובמפעלים ההסתדרותיים. זאת, בנוסף לתמיכה נדיבה מקרנות ההסתדרות. מספר המנויים של " חרות" היה אפסי. הבדיחה שנפוצה אז בין חברי המערכת הייתה: מהו שיא המהירות? – ללחוץ על כפתור ההפעלה של מכונת הרוטציה המדפיסה את העיתון ולעבור מייד לכפתור העוצר את ההדפסה.

שממה רוחנית

גרועה מן הדלות החומרית הייתה השממה הרוחנית ששיקפה את דלות הרוח של תנועת החרות בהנהגתו של מנחם בגין. אנשי הרוח של התנועה לא פרסמו ב" חרות" . אורי צבי גרינברג פרסם ב" הארץ" , ובמעריב. פרופסור ישראל אלדד (איש רוח מזהיר, ממפקדי לח" י, מתרגם כתבי ניטשה) פרסם ב" הבוקר" וב" ידיעות אחרונות" . וכך עוד רבים. היחיד שהציל את כבוד העיתון היה ד" ר אבא אחימאיר, שמאמריו בכל תחום נקראים עד היום בשקיקה.

ראה אתר בית אחימאיר http://www.beitaba.com/content.php?id=16

כל יתר חלקי העיתון היו שממה גמורה. עמודים שלמים של מאמרים מפרי עטם של ראשי התנועה ועסקניה ובראשם מנחם בגין. רובם קש וגבבה (הכינוי של מאמרים אלה היה " פלאכטות" , מן המילה היידית פלאך שמשמעותו שטוח, שטחי, מישורי). יוצאי דופן היו מאמריו של ד" ר יוחנן בדר – פובליציסט משכיל ומבריק – שהצליח לשרוד את מסע הטיהורים שערך בגין בקרב ותיקי התנועה ואנשי הרוח שלה. את העיתון הצילו משיממון גמור מאמריו של ז"בוטינסקי – אוצר בלתי נדלה של גדלות רוח ואמנות הסגנון, שפורסמו שוב ושוב עשרות שנים לאחר מותו.

כוכבים ומקורבים

למרות דלותו של העיתון הוא משך אליו לא מעט עיתונאים מוכשרים, שהביאו לעיתון השגים נאים. רבים מהם עשו חייל בתקשורת הישראלית וחלקם מככבים בה עד היום. ביניהם: יואל מרקוס, שלמה נקדימון, איתן הבר, דן מרגלית, יעקב אחימאיר, עוזי בנזימן, סילבי קשת. אפילו עמוס קינן פרסם ב" חרות" בתקופה שבה עזב את " הארץ" בגלל החשד שהטיל פצצה על ביתו של שר התחבורה דוד צבי פנקס, מן המפד" ל (במחאה על השבתת מכוניות בשבת). לי זכור שאפילו יעל דיין הגיעה פעם למערכת וביקשה לפרסם מפרי עטה.

התנהלותו של עיתון " חרות" שיקפה את התנהלותה של " תנועת החרות" באותה תקופה: דלות רעיונית בצד אימפוטנציה ארגונית. כל מי שבא אז במגע עם העיתון ועם התנועה נהג לומר: אינכם מצליחים לנהל בנין בן 3 קומות ועיתון עלוב ואתם רוצים לנהל את המדינה?

האכזבה מבגין

וכאן אני מוכרח לומר כמה מילים על מי שאחראי לדעתי למצב הזה כפי שנראה לי בעיני נער: מנחם בגין. כשפגשתי בו בראשונה במסדרונות הבניין חשתי שאני נוגע בכנפי ההיסטוריה. מילים נעתקו מפי מרוב התרגשות. כשהוטל עלי ללוות אותו ולסקר את נאומיו במסע הבחירות לכנסת ה-3 ב-1955 ראיתי בכך זכות גדולה.

פגישתי הראשונה עמו התקיימה בדירתו הצנועה ברחוב רוזנבלום. הוא היה לבוש כרגיל בחליפה מחויטת. דיבר עמי בכבוד רב, פנה אלי בגוף שלישי (" האם אדוני ישתה קפה" ?). מכאן ואילך ליוויתי את מסע נאומיו בכל חלקי הארץ.

הנאומים הראשונים הלהיבו אותי מאד. אך לאחר כמה נאומים התחיל קסמו של בגין עלי לפוג. נאומיו, שמעולם לא נישאו מן הכתב, חזרו על עצמם כמעט מילה במילה. בכל פעם שהייתי צריך לנסח ידיעה עמדתי בפני דילמה. מנאום בן שעתיים לא הייתי יכול להוציא משפט אחד ששווה ידיעה בעיתון. מאלפי המילים שהשמיע אי אפשר היה למצוא אפילו רעיון מקורי אחד.

אפשר עוד לספר הרבה על העיתון כמשקף את מצב התנועה: השחיתות, התככים, הנפוטיזם – הכל התחיל אז.

=============================================================

בצעד יוצא דופן החליטה הרשות השנייה לקנוס את תחנת הרדיו 103FM ב-4 דקות פרסומת. זאת, כעונש על הדברים הבאים שאמרה בשידור:

ורדה רזיאל ז'קונט ויקיפדיה

" …האם פעם ניסית, פשוט ניסית שהילד יידע: "אתה נושך – אתה תקבל מכות כואבות"… תקשיב, תן לו נשיכה. תן לו נשיכה כזאת שהוא יצרח, שיישאר לו סימנים לשלושה ימים" .

עם ההצלחה שלה אי אפשר להתווכח. כל יום מ-4 עד 6 פותחים את הרדיו כ-200 אלף איש ואישה ושותים בצמא את דבריה. אלפים מתקשרים כדי לקבל את עצותיה. היא איננה נחמדה וגם לא משתדלת להיות כזו. (" ניסיתי להיות נחמדה ולא הלך לי" כתבה ב" ידיעות אחרונות" ). היא קוטעת את הפונים באמצע דבריהם, משיבה בבוטות ואף אינה נרתעת מלהעליב. " את פשוט טיפשה" היא אומרת למאזינה. " מה את מציעה בתמורה, כשאת בסך הכל בעלת הופעה ממוצעת והשכלתך נמוכה" היא אומרת למתייעצת אחרת.

פסיכולוגים לא אוהבים אותה ומצביעים על כך שלא עברה הכשרה קלינית הנדרשת מפסיכולוגים מקצועיים. היא מצפצפת ואומרת למאזינים שהפסיכולוגים השמרנים מקנאים בהצלחתה.

ורדה רזיאל (בטרם נוסף לה השם ז"קונט) נחשפה לראשונה מעל דפי " ידיעות אחרונות" במוסף " זמנים מודרניים" . כבר אז עוררה תשומת לב בכתיבתה הפרובוקטיבית. היא פרסמה שני ספרים אוטוביוגרפיים שבאחד תארה את מערכת יחסיה עם בעלה הראשון, המשורר מאיר ויזלטיר, ממנו התגרשה כשהייתה בת 26. בשני תיארה את מערכת יחסיה עם מי שעתיד להיות בעלה, הסופר אמנון ז"קונט. פרסמה מאות מאמרים בעיתונים ושורה של ספרי ייעוץ. אך לשיא פרסומה וכוחה הגיעה ב" רדיו ללא הפסקה" שבו הפכה לגיבורת תרבות (פרק עליה כלול בספר " אדוני התרבות – אנטומיה של יצרני תרבות ישראלים" ליד חנוך לוין, אדם ברוך, אורלי קסטל-בלום ועוד).

אני חייב להודות שאני מוצא עצמי מאזין מדי פעם לתוכניתה. לא כדי לשמוע את עצותיה אלא כדי לשמוע את מצוקות מאזיניה. המתקשרים לורדה אינם בדיוק מדגם מייצג של עם ישראל. ודאי לא של אלה היכולים להרשות לעצמה טיפול פסיכולוגי אמיתי ב-400 שקל לביקור. חלק גדול מן השאלות המוצגות לה הן לא עניין לפסיכולוגים אלא שאלות שפתרונן מצריך בסך הכל שכל ישר. אך לעתים די קרובות מגיעים אליה מאזינים עם בעיות אמיתיות ומשלים עצמם שבתוכנית רדיו, שבסך הכל נועדה לבדר, יקבלו טיפול לו הם זקוקים. במקרים כאלה העצות שלה ממש מקוממות. היא שומעת כמה משפטים של הפונה ומיד היא קובעת את הדיאגנוזה ואת העצה שהיא לפעמים הרת גורל. היא חסידה של גרושים וצרוף המילים " תזרקי אותו" הפך להיות חלק מהמותג שלה.

פעמים רבות היא מדברת על עצמה יותר מאשר על בעיות מאזיניה. מספרת שוב ושוב את סיפור חייה והצלחותיה. מעלה על נס את היכולת להגיע לכל מטרה באמצעות כוח הרצון. דיבורים אלה הם שהפכו אותה לגיבורת תרבות יותר מאשר עצותיה. היא הפכה מודל לחיקוי, מעין פנינה רוזנבלום של בעיות הנפש.

לפני כמה חודשים נזקקתי בדחיפות למסמך רשמי מאחד ממשרדי הממשלה. לא משהו של פיקוח נפש אלא ענייני ממונות.

פניתי ללשכה המתאימה של אותו משרד, הגשתי בקשה כחוק. וכדי לזרז את העניין ולהזכיר למי שצריך את חיוניות המסמך שלחתי למנהל הלשכה גם פקס ובו פרוט הבקשה, חשיבותה ודחיפותה.

לא קבלתי תשובה משך כמה ימים. התקשרתי לאותו משרד ובקשתי את המנהל. הוא לא היה אך אישה שהציגה עצמה כסגניתו אמרה לי שלא קבלו בכלל פקס.  בו במקום העברתי שוב את הפקס והיא אישרה שקיבלה אותו. היא הבטיחה לטפל בעניין "אבל שתדע שזה ייקח זמן".

חלף שבוע ואין קול ואין עונה. התקשרתי שוב לאותו משרד, בקשתי את המנהל. הוא שוב לא היה וסגניתו השיבה לי. כן, היא זוכרת את הפקס ואת השיחה עמי. "העניין בטיפול".

חלף עוד שבוע. התקשרתי שוב. המנהל כמובן איננו (בכלל עד היום איני משוכנע שיש מנהל כזה. הוא כנראה וירטואלי. אף פעם אינו במשרד). השיבה לי סגניתו. הפעם כבר לא זכרה מי אני ומה בקשתי. ניסיתי להזכיר לה את הפקס. לא, היא אינה זוכרת. הפקסים אצל המנהל. והמנהל כמובן איננו.

עוד ניסיון אחד או שניים והעניין נמאס לי. וגם הצורך באותו מסמך הפך להיות דחוק. הפעם "הרמתי טלפון". לא למשרד הממשלתי כאזרח מן השורה. אלא לידיד בעל השפעה המסוגל להזיז דברים.

הדברים אכן זזו. תוך עשרים וארבע שעות הועבר אלי המסמך בפקס. ועוד יממה אחת נדרשה כדי שהמסמך המקורי יהיה בידי.

הואיל ואיני רוצה להסגיר את מי שסייעו בידי לא אגלה מה טיב המסמך ובאיזה משרד מדובר. (כל הפרטים, כמו שאומרים, שמורים במערכת). לאחר מעשה בדקתי את העניין נתברר לי כי כסתם אזרח לא הייתי זוכה לעולם באותו מסמך. או שסיכויי לקבל אותו היו קלושים ביותר.  ומדובר במסמך הנוגע לזכויות בערך של רבבות שקלים.

בסיפור זה אני בעצם מסגיר עצמי  כמי שנמנה עם האוליגרכיה או המאפיה של "תרים טלפון". להגנתי אני רוצה לומר שניצלתי לעתים נדירות מאד את היכולת הזו "להרים טלפון". זכורים לי  שניים שלושה מקרים השייכים לענייננו.

 הילד זקוק לניתוח

 נדמה לי שהפעם הראשונה בה "הרמתי טלפון" היה לפני  שני תריסרי שנים, כשנה לאחר שנולד בננו השלישי. הבן נולד עם בקע (הרניה) והיה ברור כבר מימיו הראשונים שהוא זקוק לניתוח.

בקרנו אצל רופא מומחה. הוא יעץ לבצע את הניתוח כשהילד יגיע לגיל של כמה חודשים והציע לקבוע מיד תור בבית החולים.

עשינו כמצוותו. בבית החולים לא קבעו תור בגלל גילו הצעיר של התינוק. אך מיום ליום המצב של הילד הלך והחמיר. בכל פעם יצא המעי ממקומו וגרם לו ייסורים. הסתובבנו עמו בתורנות, אני ורעייתי, כשהוא בידינו לילות שלמים. כל יום יומיים רצנו לבית החולים כדי שכירורג יחזיר את המעי למקומו וישחרר את הילד מייסוריו. ההקלה היתה נמשכת יום או יומיים או כמה ימים לכל היותר. ושוב ריצה לבית החולים,

המתנה ארוכה בחדר מיון ושוב הביתה ולייסורים המתחדשים.

תחילה חשבתי שאין קובעים תור לניתוח מסיבות רפואיות. אך רופא מומחה אצלו בקרנו, באורח פרטי, אמר כי יש לבצע מיד את הניתוח וכל דחייה נוספת מהווה סיכון. עם חוות דעת זו פנינו שוב לבית החולים ושוב דחייה ושוב דחייה.

ואז רעייתי אמרה לי "תרים טלפון". באותה תקופה היה לי מעמד כזה בתקשורת שלא נזקקתי לידידים בעלי השפעה. טלפון אחד והעניינים מסודרים. לא "הרמתי טלפון" עד למועד זה מטעמים עקרוניים. חשבתי שזה לא מוסרי לזכות בעדיפות על מישהו אחר שאולי זקוק לניתוח יותר מאשר בני. אך נוכח סבלו של הילד ומצוקת אמו הפרתי את העיקרון שקבעתי לעצמי והרמתי טלפון. הניתוח בוצע תוך יום אחד ואותו תינוק מתייסר הוא היום בחור לתפארת.

 איך מתחברים לחשמל

 באותה תקופה לערך הפרתי פעם נוספת את העיקרון שקבעתי לעצמי. היה חורף קשה, סערה עקרה עץ הסמוך לביתנו. העץ הקורס קרע חוטי חשמל והנה אין אספקת חשמל. הזעקנו את חברת החשמל. נתברר שהתקלה חמורה. לא רק חוטים נקרעו אלא עמוד חשמל התמוטט. באו פועלים והחלו לתקן ולהקים. אך הימים חולפים ואין חשמל. ובבית קור כלבים ושלושה ילדים שאין מים חמים לרחוץ אותם. גם הכיריים היו חשמליות ולא של גז, כך שגם מאכל חם לא היה לנו.

כל הפניות שלנו ושל השכנים לחברת החשמל היו ללא הועיל. ושוב נשברתי נוכח סבלה של המשפחה. הרמתי טלפון למי שהרמתי ותוך כמה שעות היתה אורה ושמחה למשפחתנו ולעוד כמה יהודים שנהנו מן הטלפון שלנו.

בתים אחרים באותו רחוב נשארו בחשכה ימים רבים.

מה רע ב"להרים טלפון"

רע מאד. ואני מתבייש לספר על אותם מקרים ספורים שבהם ניצלתי את מעמדי (הזמני) כדי להשיג טובת הנאה.

היכולת של חלק מן האזרחים (אני קורא להם אוליגרכים)  "להרים טלפון" נובעת מן המציאות של המשטר החברתי שלנו. אזרח בודד הוא חסר אונים מול המערכות הקובעות את גורלו. והמערכות הן רבות: משטרה, מערכת המשפט, האוניברסיטאות, צה"ל, משרדי הממשלה, הביטוח הלאומי, העיריות וכך הלאה וכך הלאה.

האימרה העממית היא ש"אם יש לך קשרים אינך זקוק לפרוטקציה". יש לך קשרים אם אתה בעל כוח לתת משהו בתמורה למה שאוליגרך אחר נותן לך. גלומר אם אתה עצמך אוליגרך.

כך אתה יכול לדאוג לכך שבנך ישרת במקום שהוא רוצה בצה"ל (בין אם מדובר בג'ובניק הרוצה קרוב לבית, בחובב מחשבים הרוצה לממר"ם או ב"מורעל" הרוצה לשרת ביחידה מובחרת). אם יש לך קשרים המשטרה תמצא את המכונית הגנובה שלך (אפילו אם היא כבר נמצאת בשטחים כמו שקרה לצ'יץ' ראש עיריית תל אביב) ותטפל בשכן טרדן. אם יש לך קשרים תוכל לסדר את הבן במחלקה מבוקשת באוניברסיטה ותקבל תור מוקדם לניתוח ועוד ועוד.

והכל על חשבונך, אדוני האזרח הקטן.

בין ישראל השנייה לישראל האחרת

 נראה לי כי "ישראל האחרת" כמו "ישראל השנייה" היא פרי תקופת שלטונה של מפא"י. הכל היה תלוי אז בשלטון – הבריאות, החינוך, הפרנסה, מקום המגורים, רשיונות לעסקים. בלי פנקס אדום ופתק מתאים לא יכולת להשיג את כל אלה. זכויות האזרח הבסיסיות ביותר לא היו דבר מובן מאליו אלא זכויות מותנות. אין פלא שעולי ארצות המזרח חשו עצמם מופלים לרעה על ידי "הממסד האשכנזי" כי הם היו הרחוקים ביותר ממוקדי הכוח, שהעניקו את זכויות הקיום הבסיסיות. אך היו יהודים רבים, אשכנזים למהדרין, שגם בפניהם נחסמה הדרך. לעתים מסיבות פוליטיות – "השרון והעמק לא לנו לא קציר לא קטיף לא בנין" שר זאב ז'בוטינסקי.

ישראל השניה. עובדת סוציאלית מבקרת במעברת תלפיות בירושלים אוסף הצילומים הלאומי 1958

לכאורה שלטון מפא"י איננו קיים עוד. אך זו טעות. הוא השאיר אחריו את האליטות והאוליגרכיות. הוא השאיר גם את רודנות המנגנון. מנגנון שלא השתנה גם עם חילופי השלטון ב-1977.

רודנות המנגנון משמעותה שפקיד מדינה, עובד קופת חולים, איש פרקליטות, ובעלי מונופול  ורבים אחרים יכולים לרדת לחייך בצורה החוקית ביותר. רודנות מנגנון פרושה שמישהו אחר שיכול "להרים טלפון" יקבל לפניך את מה שמגיע לכולם במידה שווה.

ראה:

כשאוליגרך בא לארץ האוליגרכים

 מורה דרך למטריקס נוסח ישראך

כמעט כל גבר מעל לגיל מסויים נתקל בתופעה. היא מתחילה בכאב קל בבטן התחתונה. היא נמשכת בכאב חד ובהופעת בליטה במפשעה. הבליטה הולכת וגדלה וכך גם הכאבים. אין ברירה ואי אפשרלדחות עוד. הולכים לרופא. הרופא מאבחן מייד. אם הוא לא הכי טקטי בעולם ינזוף בך על שהזנחת את הענין זמן רב מדי. רופא יותר סימפטי יגיד לך בחיוך: זה כלום אבל אתה צריך לעבור ניתוח.

" ניתוח תיקון בקע"

הניתוח עצמו נחשב לניתוח קל – תיקון בקע מפשעתי. אך כפי שאמר לי רופא ידיד: כל ניתוח הוא קל, אם לא אתה צריך לעבור אותו. מניסיוני למדתי שהאמירה הזו נכונה. עברתי ניתוח באותו אזור בגופי לפני כשנתיים וחצי. אותו ניתוח, שנעשה בבית חולים ציבורי, היה כרוך בתלאות ובייסורים לא מעטים – זיהומים, כאבים משך תקופה ארוכה ועוד תלאות שלא אלאה בהם את הקורא. והחמור מכל: שנה לאחר אותו ניתוח נתבשרתי כי התיקון לא עלה יפה וכי עלי לעבור אותו ניתוח מחדש.

דחיתי את ההכרעה מיום ליום עד אשר הוחשתי לבית החולים, בעקבות כאבים עזים שחשתי. הכירורג התורן קבע כי הניתוח דחוף. בתוך זמן קצר היה עלי להחליט: איפה ובידי מי אנותח. (מסיבות ברורות לא אזכיר כאן שמות של מוסדות ורופאים).

מה זה "שבר" (הרניה, קילה)

בקע מפשעתי (הנקרא גם שבר, הרניה, קילה) הוא פגם בשרירי הבטן הנוצר כתוצאה מהחלשות נקודתית של הדופן. כתוצאה מהחלשות זו חודר חלק מן המעי אל הבקע ונוצרת בליטה שניתן לחוש בה במישוש. בליטה זו דומה למצב בו חלקו הפנימי של גלגל אופניים בולט דרך קרע בצמיג. תהליך זה איננו ניתן לעצירה ללא ניתוח. הוא הולך ומחריף עם הזמן, הבקע הולך ומתרחב, הבליטה הולכת וגדלה ובשלב מסוים קיימת גם סכנת חיים. המעי הבולט עלול להיכלא בתוך הבקע, נוצר נמק המחייב ניתוח חרום מיידי. הבקע שכיח מאד – כמה אלפי ניתוחים בשנה – יותר אצל גברים, אך מופיע גם אצל נשים.

בבית החולים הציבורי כבר נקבע לי תור לניתוח קרוב והכירורג שבדק אותי קבע כי זה יהיה ניתוח פתוח. דהיינו: פתיחת דופן הבטן וביצוע התיקון של הבקע על ידי תפירה או הנחת טלאי (רשת עשויה סיליקון) במקום הבקע. זה היה הרקע להתלבטותי איך ומי ינתח אותי.

בלי לפתוח בטן

בשנה האחרונה בה הייתי מודע להכרח לעבור ניתוח הקדשתי זמן ללימוד הנושא והבנתי שקיימת חלופה לדרך הניתוח הפתוח והיא שיטת הניתוח הלאפארוסקופי. בבית החולים הציבורי אמרו לי כי אינם יכולים להתחייב לבצע את הניתוח בשיטה זו מסיבות שונות ( הסיבה העיקרית היא שאין מספיק מומחים לניתוח בשיטה זו בבתי החולים הציבוריים ולכןהאינם יכולים להתחייב לידי מיאםול כשאבוא לניתוח).

קיימתי שורה של התיעצויות עם ידידים, עם רופאים מומחים ועם ידידים שהם גם רופאים והחלטתי לבצע את הניתוח באורח פרטי, בבית חולים פרטי ובידי מנתח, שהומלץ על ידי כל מי ששאלתי ומבין בנושא.

ניתוח לאפארוסקופי

ניתוח בשיטה זו מבוצע כולו בלי לפתוח את הבטן. דרך חתך זעיר(בגודל כסנטימטר) באזור הטבור מוחדר מכשיר הנקרא לאפארוסקופ, הכולל מצלמת וידאו זעירה. דרך שני חתכים קטנים נוספים מוחדרים מכשירי הניתוח. המנתח רואה את אזור הניתוח על מסך טלוויזיה ומבצע את כל הניתוח כאילו בשלט רחוק.

כך מבוצע ניתוח לאפארוסקופי. המנתחת רואה את הנעשה במסך שמולה. המסך שמאחוריה נועד לעוזר המנתחת.

הניתוח מבוצע בהרדמה כללית (אם כי לדברי הרופא ניתן לבצעו במקרים מסוימים גם בהרדמה מקומית או אזורית).

התאוששות מהירה

הניתוח שלי ארך כשלושת רבעי שעה ונתברר כי היה מסובך מן המצופה. במהלכו נתגלה כי קיים בקע גם בצד השמאלי והוא תוקן גם כן. כך זכיתי בשני סרטים בכרטיס אחד. ההתאוששות היתה קצרה ולמחרת בבוקר עזבתי את בית החולים. לא היה כאב ולא נזקקתי מאז אפילו פעם אחת לכדור לשיכוך כאבים. הסימנים היחידים לניתוח היו שלושה חתכים קטנטנים בדופן הבטן שנראו כמו סריטות זעירות. מובן שנזקקתי עוד למנוחה ולהתאוששות מן ההלם המלווה כל התערבות כירורגית. אבל אם יש משמעות בעולם לניתוח " קל" הרי זה שעברתי ניתן להגדרה זו.

ובעתיד ניתוח באמצעות רובוט

אין גבול לפלאי הטכניקה. כיום כבר מדברים ברצינות על רובוטים מנתחים. מאחורי הרובוט אמנם יעמוד רופא מיומן, אך הוא לא יצטרך להימצא בחדר הניתוח. הוא יכול להיות במרחק קילומטר או מאה קילומטר מן המנותח.

כך ייראההמנתח הרובוט. הרופא יכול להפעילו ממרחק רב (ויקישיתוף)

מפתחי הרעיון סבורים כי יש לו עתיד ברפואה צבאית. מערכת רובוטית תימצא בשדה הקרב אך הרופא המנתח יוכל להימצא במקום בטוח ולבצע את הניתוח ללא כל הפרעה. מערכת כזו תוכל גם לפתור בעיות של מדינות או אזורים שבהם המרכזים הרפואיים נמצאים במרחק רב מן הפריפריה. על ידי ניתוח מרחוק יוכל כל מנותח לזכות ברופא מומחה ממרכז רפואי גדול בלי שיהיה צורך לטלטלו למקום בו נמצא המנתח.

ברור שכל הנאמר למעלה איננו בגדר הדרכה רפואית שאותה יש לקבל רק מרופא.

בכתב העת " טבע הדברים" הופיע מאמר מערכת של העורך, אודי רן, בו נאמר: " …רק דבר אחד העיב על הסיום המוצלח של העימות ( הגרוש והחורבן של גוש קטיף – ז.ג.). תושבי הישובים שהיו עסוקים כל כך במאבק שכחו את אלה שהיו אתם במשך כל הזמן ונטשו אחריהם כלבים, חתולים חזירוני ים ובעלי חיים אחרים" .

דברים אל קוממו את הקוראת בת שבע דור מירושלים שכתבה לעורך מכתב בו נאמר:

" במקום להזדעזע על עשרת אלפי יהודים שנשארו ללא קורת גג, מפורקים נפשית ופיזית, קרועים בליבותיהם על אובדן בתיהם, קהילותיהם ומשאת נפשם, עיתונכם בוחר לרחם על חיות נטושות. בעיניכם החיות יותר חשובות כנראה מהאנשים.

כמה רוע יכול להיות באלה שמאשימים את הקורבן שגורש מביתו בגסות רוח. אשרי שאין חלקי עימכם" .

על מכתב זה השיב העורך במכתב ציני:

" ליבי עם עקורי גוש קטיף שנאלצו לעזוב בתים מפוארים על חוף ימה היפה של עזה, בין מיליוני פלסטינים, ולחזור לארץ ישראל, אל בין אחיהם שנותרו מאחור, בבתי דירות ענקיים, חלקן בנות חדר, אחרות בנות שניים.

" לבי עם 8000 המשפחות שנעקרו מבתיהם בשנה האחרונה לאחר שכל חטאן היה שלא היה להן 300 ש"ח כדי לשלם את המשכנתא, והמדינה האהובה (באמצעות הבנקים שבבעלותה) שלחה אותם לישון במרתפים, מקלטים, ואת האחרים בגנים ציבוריים.

" למזלם של תושבי הגוש הם לא נותרו ללא קורת גג, אלא יקבלו חלופות בכלל לא רעות מהמדינה (להבדיל ממגורשי משכנתא)" .

על מכתב זה השיבה בת שבע דור:

" …סוף סוף פרצופכם האמיתי התגלה… אני קוראת לכל מי שהזדעזע מדבריך להצטרך לחרם צרכני על כתב העת שבעריכתך. הגיע הזמן שחברי ואני נפסיק להבליג על רמיסת כבודנו" .

ראה

ההסתה שהכשירה את חורבן גוש קטיף

=================================================================

אחד מסיפורי חז"ל שהכי אהבתי בילדותי היה " פרה שומרת שבת" . הסיפור הופיע אז ברוב המקראות לבתי הספר, ומאוחר יותר ב"כה עשו חכמינו" הנפלא (פרי עטה של יוכבד סגל) שמתוכם קראתי לילדיי ולנכדיי.

זהו הסיפור (הלקוח מפסיקתא רבתי – י" ד ב) על יהודי שנאלץ למכור את פרתו לנוכרי וזה ביקש להעבידה בפרך גם בשבת. הפרה, שהייתה מורגלת לנוח בשבת, סירבה לעבוד והנוכרי ביקש להחזירה ליהודי. הפרה חזרה לעבודה רק לאחר שהיהודי לחש באוזנה כי בגלל מצוקתו נאלץ למכור אותה ועתה היא בידי נוכרי שאינו שומר שבת. בהשפעת המעשה הזה החליט הנוכרי להתגייר ונקרא שמו בישראל יוחנן בן תורתא. גלומר: יוחנן בן השור.

וזהו נוסח הסיפור (בקיצורים קלים) כפי שהוא מופיע במקורות:

יוחנן בן תורתא

אמרו רבותינו מעשה היה בישראל אחד שהיה לו פרה אחת חורשת, נתמעטה ידו ומכרה לו לגוי אחד, כיון שלקחה הגוי וחרש עמה ששת ימים של חול, בשבת הוציאה שתחרוש עמו, ורבצה לו תחת העול, היה הולך ומכה אותה והיא אינה זזה ממקומה, כיון שראה כן הלך ואמר לאותו ישראל שמכרה לו, בא טול פרתך שמא צער יש בה שהרי כמה אני מכה אותה והיא אינה זזה ממקומה, אותו ישראל הבין שהייתה למודה לנוח בשבת. אמר לו: בוא ואני מעמידה. אמר לה באזנה: "פרה פרה" את יודעת כשהיית ברשותי היית חורשת ימי החול ובשבת היית נינוח. עכשיו, שגרמו עוונותיי ואת ברשות גוי בבקשה ממך עמדי וחרשי. מיד עמדה וחרשה. אמר לו אותו הגוי: איני מניחך עד שתאמר לי מה עשית לה באזנה. אני נתייגעתי בה והכיתי אותה ולא עמדה. התחיל אותו ישראל מפייסו ואומר לו: לא כשוף ולא כשפים עשיתי, אלא כך וכך הסחתי לה באזנה ועמדה וחרשה, מיד נתיירא הגוי. אמר: ומה אם פרה שאין לה לא שיחה ולא דעת הכירה את בוראה ואני שיצרני יוצרי בדמותו ונתן בי דעת איני הולך ומכיר את בוראי? מיד בא ונתגייר, ולמד וזכה לתורה והיו קוראים שמו יוחנן בן תורתה. ועד עכשיו רבותינו אומרים הלכה משמו,–
והיו קוראים את שמו יוחנן בן תורתא. ומשום שהפרה גרמה לו להתגייר, נקרא כמו בנה, יוחנן בן תורתא. ורק בגיורו, זכתה הפרה להמשיך בשמירת השבת.
פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא יד – פרה

יוחנן בן תורתא היה תנא בדור השלישי, בתחילת המאה השניה לספירה. חברו של ר' עקיבא.

בניגוד לר' עקיבא, שהיה דורש על בר כוכבא את הכתוב (במדבר כד: יז) 'דרך כוכב מיעקב', וחשב אותו למשיח, לא האמין בו ר' יוחנן בן תורתא, ואמר לר' עקיבא: עקיבא, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבוא (ירושלמי תענית ד:ה).

 יחס ההלכה לבעלי חיים

נדמה לי שלא ארחק מן האמת אם אומר כי מי שלמד וחי במסגרת דתית ינק את המושג " צער בעלי חיים" עם חלב אמו. אתה לומד מילדותך כי יש איסור חמור לנהוג באכזריות בבעלי חיים שלא לצורך. שיש לסייע לחמור הרובץ תחת משאו גם אם החמור שייך לשונאך. ואסור לחסום שור בדישו, ומותר לומר לגוי לחלוב פרה בשבת, כי עטיניה המלאים גורמים לה צער. ואם נפלה בהמה באמת המים בשבת יש להביא לה מזון ולשים סביבה כסתות. וכששוחטים עוף למאכל יש להימנע מלמרוט את הנוצות שבצוואר, אם אפשר לשחוט בלי מריטה. וכששוחטים בהמה לצרכי מאכל יש להקל ככל האפשר בצערה. כי הרי מה איכפת לו לקדוש ברוך הוא אם נשחט את הבהמה מן הצוואר או מן העורף, אלא שלא ניתנו מצוות אלא לצרף בהן את הבריות. עם זאת למדנו שכל דבר שהוא לצרכי רפואה אינו נחשב לצער בעלי חיים.

גדוד מגיני הפרוות

אני נדרש לנושא זה בעקבות כמה אירועים שנתקלתי בהם באחרונה. לפני זמן מה התקיימה הפגנה של כמה עשרות צעירים מול חנות " קסטרו" בקרן הרחובות דיזנגוף המלך ג"ורג". הצעירים נשאו כרזות וקראו קריאות בגנות בעלי החנות המוכרים בגדים עשויים פרוות של בעלי חיים. נכנסתי לשיחה עם כמה מהצעירים והם העלו את הטענות הידועות בדבר אי המוסריות בניצול בעלי חיים להכנת פרוות. לדבריהם פושטים את עור החיות בעודן בחיים ותוך ייסורים קשים. הם אף נתנו לי תקליטור שהכיל סרט קשה, המתאר ניסויים שנעשים באוניברסיטה בשני קופים לצרכים מדעיים.

הצעירים הללו מצאו חן בעיניי. קבוצה איכותית של אנשים הנלחמים מלחמה ערכית. נכנסתי עמם לשיחה ובמהלכה ניסיתי לעניין אותם גם בצערם של הולכי על שתיים. שאלתי: אם אתם מפגינים בהתלהבות כזו למען בעלי חיים למה אינכם מקדישים ממרצכם לצערם של בני אדם, כמו למשל פליטי גוש קטיף?

תגובתם הזכירה לי תגובות דומות של אנשים המכורים לצער בעלי חיים. לא תמיד בני אדם מעניינים אותם.

===============================================================

בשבוע אחד צוין יום השנה להירצחם של יצחק רבין ורחבעם זאבי (" גנדי" ). יפי נפש לסוגיהם הביעו אי נחת מן האזכרה הממלכתית שנערכה לגנדי, שנשא את דגל הטרנספר. אבל עיון בתעודות שפרסם גנזך המדינה לא מכבר מגלה כי רבין לא היה רחוק כל כך בהשקפותיו מגנדי בנוגע לטרנספר.

המסמכים מתייחסים לתקופה של ערב מבצע קדש ב-1956.

הדילמה שעמדה אז בפני ישראל הייתה כיצד להקדים את הערבים ולהביסם לפני שהם יפתחו ב"סיבוב שני" . היו אז ויכוחים אם עדיף לתקוף את מצרים שהייתה המיליטנטית ביותר מבין מדינות ערב, או לתקוף את ירדן שממנה נשקף האיום של החזית המזרחית. החשש העיקרי היה שירדן תתיר כניסת צבא עיראקי לשטחה. היו אז דעות בעד ונגד האופציות השונות. רבין צידד באופציה של תקיפת ירדן ושחרור השומרון.

בן-גוריון חשש מאד מפני שליטה ישראלית על אוכלוסייה ערבית גדולה. הוא שאל את רבין מה ייעשה באוכלוסיה הערבית הגדולה באזור שייכבש.

על כך השיב רבין, לפי המסמכים שפורסמו: "אני סבור שאת מרביתם אפשר להרחיק… זה לא יהיה צעד הומאני אבל מלחמה בכלל זה לא דבר הומאני" .

רעיון הגרוש לא היה זר לרבין גם כשהיה ראש ממשלה, בדצמבר 1992. לוחם משמר הגבול, רס"ר נסים טולדאנו, נחטף על ידי אנשי חמאס בדרך מביתו בלוד לבסיסו. זמן מה לאחר מכן נמצאה גופתו.

כשהגיעו צילומי הגופה לידי רבין הוא רתח מזעם. הוא כינס כמה מאנשי לשכתו כדי לטכס עצה. רבין ביקש הצעות לתגובה חריפה ויוצאת דופן. עוזרו, איתן הבר, הציע לגרש אנשי חמאס ללבנון. הוא האיץ ברבין להופיע מיד בתקשורת ולהודיע על כך כדי לשכך את הזעם הציבורי על המעשה.

רבין הביא את העניין לממשלה שאישרה אותה.

המעצר של המחבלים והסעתם לגבול לבנון בוצעו במהירות הבזק. אך העותרים נגד היו זריזים לא פחות. באישון לילה הביאו עתירה לביתו של מי שהיה אז השופט התורן, אהרון ברק.

מה הייתה דעתו של רבין על השופט ברק אפשר ללמוד מציטטות שמביאה העיתונאית נעמי לויצקי, בביוגרפיה המצוינת על אהרון ברק.

בין הדברים שאמר אז רבין: " אם בג"ץ לא יאשר את הגירוש שילכו הם ויסבירו לעם למה אין גירוש. שכל יפי הנפש האלה, שלא מוכנים להתייצב לפני הציבור, שהם יסבירו עכשיו למה לא מגרשים… בבית המשפט רק מפריעים לי.. איך אני יכול להבטיח ביטחון למדינה הזאת כשיש לי על הראש בית משפט כזה… נראה את הגיבור הזה ברק, נראה אותו פעם מסביר משהו לציבור, שיסביר למה הוא לא מאפשר לגרש" .

ההמשך ידוע. המחבלים גורשו אך הוחזרו לאחר זמן לארץ וידי רבים מהם מלאו בדם יהודי.

לפני כמה חודשים [אוקטובר 2005] נפטר בלוס אנג'לס אחד מגיבורי תקומת ישראל, רוברט מגוויר, שדוד בן גוריון כינה אותו " משה האירי" . בישראל לא זכר איש לציין את מותו, אך רוב העיתונים הגדולים בארצות הברית בישרו על מותו, בגיל 94, בכותרות גדולות. לי נודע על מותו מידיד אמריקני ששלח לי צרור גזרי עיתונים שציינו את מותו של האיש.

מגוויר זכה לכינויו בפי בן גוריון תודות לתרומתו למבצע " מרבד הקסמים” במהלכו הועלו לישראל כל יהודי תימן.

מגוויר היה בן לאב אירי ואם אנגלית. הוא לחם כטייס במלחמת העולם השניה ולאחריה עבד בחברת התעופה " אלסקה אירליינס".  לאחר שנתקבלה הסכמתו של אימאם תימן ליציאת היהודים מארצו פנתה הסוכנות היהודית לחברה הקנדית וביקשה שתיטול על עצמה את הטסת היהודים לישראל.

המשימה הייתה סודית וכרוכה בסיכונים לא מעטים. המטוסים נאלצו לעבור כ-3000 קילומטרים מעל לשטח עוין והיה חשש שיפגעו במטוסים. היו כמה מקרים בהם נורו יריות לעבר המטוסים, אך אף מטוס לא נפגע. על מנת להימנע מגילוי טסו המטוסים חלק מהדרך בגובה נמוך דבר שגם הוא היה כרוך בסיכון.

המבצע החל ב-1949 ובמהלכו הועברו לישראל כחמישים אלף יהודי תימן ב-430 טיסות. בהטסות אלה השתתפו 28 טייסים רובם ישראלים.

תרומתו העיקרית של מגוויר למבצע הייתה כמה חודשים לאחר שהחל. חברת "אלסקה אירליינס" חזרה בה מן הנכונות להמשיך במשימה ומגוויר נחלץ לעזרה, הקים חברה חדשה (בשם " ניראיסט אייר טרנספורט" ) שהמשיכה במבצע עד להשלמתו.

בראיון עמו לפני כמה שנים אמר מגוויר כי מה שהניע אותו היה יצר הרפתקנות. אך נראה שהיה לו רגש חם לעם היהודי אולי בשל העובדה שאביו היה אחד השופטים במשפטי נירנברג בהם נשפטו פושעי מלחמה נאציים. באותו ראיון אמר מגוויר כי לעולם לא ישכח את שירתם של נוסעיו ואת מבטי התודה בעיניהם. " אלוהים העניק לי זכות מיוחדת בכך שהשתתפתי במבצע" , אמר.

לפני מבצע מרבד הקסמים השתתף מגוויר בהטסת יהודים לישראל מסין ומעיראק. לאחר המבצע חזר לארצות הברית וב-1950 איבד את רישיון הטייס שלו בגלל התקף לב. הוא פנה לעסקים ועשה חיל רב בעסקי נדל"ן. נולדו לו שלושה ילדים שמונה נכדים ושמונה נינים. בשנת 2004 הוענק לו עיטור כבוד מטעם מרכז ויזנטאל בווינה על תרומתו להצלת יהודים.

ראה יוסף יפידי שחי עשרות שנים בזהות בדויה בתימן

 בימים אלה קיבלתי מסר חשוב מאליהו בחור. הוא הגיע אלי באינטרנט היהודי, הפועל זה אלפי שנים. בגלקסיה היהודית מתרוצצות מיליארדי מילים, העוסקות בנגלה ובנסתר, בהלכה ובאגדה, בפיוט ובתפילה, בהגות ובשירה. חלק גדול מן הטקסטים גלויים לעין. אך בין המילים הרבות גנוז מדי פעם מסר מקודד, שצריך מנוע חיפוש מעולה כדי לאתרו ולפצחו. גוגל לא יצלח למלאכה זו. רק תלמידי חכמים אוהבי ספר מסוגלים לאתר את הקודים הנסתרים המועברים אלינו ממרחק של מאות ואלפי שנים.

אחד ה"מנועים" הללו הוא ידידי, איש הספר דן ירדני, שכבר סיפרתי עליו כאן לא פעם.

מספר ירדני:

אליהו בן אשר הלוי, אליה לויטה בפי הנוצרים, המכונה אליהו בחור, היה גיבור תרבות ססגוני בתקופת הרנסנס. מגדולי המדקדקים של השפה העברית. בלשן, מורה, מתרגם, סופר ועורך, פולמוסן ומשורר, זמר והומניסט.

הוא נולד בגרמניה בשנת 1469 ומת ונקבר בוונציה בן 80 שנה, גיל מופלג מאד באותם ימים. במהלך חייו נדד בין ערים ומדינות, עבד בבתי דפוס רבים, בעיקר בתי דפוס נוצריים שהדפיסו ספרים עבריים. בין לבין חיבר קונקורדנציה למקרא, מילון ארמי עברי, מחקר על טעמי המקרא והניקוד (בו גילה שאלו אינם קדומים אלא הומצאו בתקופה מאוחרת). הוא גם חיבר מילון יידי עברי והיה חלוץ המחברים של ספרי יידיש חילוניים. "באבע בוך", שהיו חומר קריאה מרתק לנשים יהודיות.

דו ירדני מעיין בספר עתיק

בפרק זמן קצר של 3 שנים, בין השנים 1540 ל-1542 שהה אליהו בחור בעיר קטנה ויפהפייה בבוואריה, אליה נקלעתי באחרונה.

אליהו בחור הוזמן על ידי חובב העברית והרפורמטור הדתי פאולוס פגיוס לעבוד אצלו כעורך ומגיה בבית הדפוס שיסד זה עתה. אליהו, הרפתקן בטבעו, קיבל את ההזמנה ועל אף עומס 71 שנותיו, חצה את האלפים מאיטליה לגרמניה.

בסך הכל ידועים לנו 15 ספרים שנדפסו בבית הדפוס הזה, רובם ככולם בשפה העברית. בכמה מהם מגמה מיסיונרית מובהקת, אך מנוסחת במתינות. אפשר רק לנחש מה היו תחושותיו של אליהו בחור, יהודי מאמין ושומר מצוות, שטרח להגיה ספרים אלה.

בכנסייה אשר בה שירת פגיוס כמטיף, נשתמרו חדר עבודתו וספרייתו כמות שהיו בימיו. מקום כבוד תופסים בספריה הספרים שנדפסו בדפוס שלו. ביקרתי בחדר עם המטיף היושב היום על כיסאו של פגיוס ותוך עיון בספרים נזדקרה תגלית מפתיעה לעיני.

"להוכיח שאמונת המשיחיים נכונה". ספר אמנה המיסיונרי.

ספר אחד בלבד מן הספרים שהדפיס פגיוס הוא ספר מיסיונרי מובהק ובוטה. "ספר אמנה" שמו. בפתיח למהדורה העברית כותב פאולוס פגיוס: "ספר אמנה, יקר טוב ונעים אשר חיבר אותו איש ישראלי חכם ונבון לפני כמה שנים להורות ולהוכיח בו בראיות גמורות וברורות שאמונת המשיחיים שיש להם בהקב"ה באב ובן ורוח הקדש ובדברים אחרים שלימה, נכונה ובלי ספק …"

כמנהג הימים שבהם התגאו המדפיסים במלאכתם, הדפיס פאולוס פגיוס בסוף ספריו, את "דגל המדפיס" שלו. חיתוך עץ יפהפה, מוקף פסוקים שאותם החשיב כמוטו של חייו. בתחתית הדגל נהג לכתוב "תקוותי במשיח הנשלח, אשר הוא יבוא לדון את חיים ומתים".

דגל המדפיס עם הטקסט המקורי "המשיח הנשלח"

תוך עלעול בספר הזה הגעתי לתגלית המפתיעה. במוטו לספר המיסיונרי נכתב "המשיח הנשלך" במקום "המשיח הנשלח" (כלומר המשיח שהיהודים השליכו אותו ולא המשיח שנשלח אל היהודים).

דגל המדפיס עם הטקסט שהמגיה שיבש "המשיח הנשלך"

ממרחק של 450 שנה שלח אליהו בחור באינטרנט היהודי מסר מחוייך לאחיו היהודיים וגילה את דעתו על הספר שהגיה.

אליהו בחור זכה לאריכות הימים מופלגת, אך לא זכה לכך שאשת נעוריו תאריך ימים כמוהו כפי שתאר בשירו הנפלא:

אנא אלי, לי ולאשתי החסד גם האמת מן
שהיא לא תהיה אלמנה ואני לא אהיה אלמן
יחד נמות, ובגן עדנות תוך חיקה אישן עד לזמן
יבוא הקץ ואזי נקיץ ולחיי עד יחד נזדמן.

אליהו התשסי מספריו של אליהו בחור

פאולוס פג ]ויקיפדיה]

[גירסה למאמר שפורסם ב-2005]