כך ניצח הרמב"ם את "ידיעות אחרונות" בתביעת דיבה


את הסיפור הבא לא תקראו בידיעות אחרונות. זהו סיפור כיצד גויס " הנשר הגדול" , רבנו משה בן מימון הספרדי, נגד העיתון של המדינה והביס אותו.

ומעשה שהיה כך היה.

בנובמבר 2002 הופיעה בעיתון ידיעה האומרת שאלי לוק, אב לחמישה ילדים, נעצר בחשד לביצוע עברות בטחוניות. נאמר בידיעה כי סיפק לפלסטינים תעודות זהות כחולות ותעודות שוטר, למטרות חבלניות.

החשדות זכו לסיקור נרחב בעיתון ובין היתר נכתב כי בעבר, ניסה אביו של לוק לרגל לטובת מצריים והתובע הולך בדרכי אביו.

החשדות נמצאו חסרי בסיס וב-18 בספטמבר 2003 החליטה פרקליטות מחוז מרכז על סגירת התיק.

פרסום ההאשמות נגד האזרח לוק נעשה בתופים ובמחולות אבל על זיכויו לא פורסם אלא בקול ענות חלושה . הוא פנה לעיתון בדרישה לפרסם כתבה על סגירת התיק נגדו באותה הבלטה בה פורסמו החשדות נגדו, אך לא זכה להתייחסות. בעקבות זאת הגיש תביעת פיצויים נגד העיתון, בטענה שבגלל הפרסום הוא מתקשה להשיג עבודה.

בכתב ההגנה השיב העיתון בהא ודא בנוסח הקדירה של שלום עליכם. השופט, מנחם קליין, (נא לא להחליף עם הפרופסור השמאלני הנושא שם זה) דחה את נימוקי העיתון כמעט על הסף.

לרשותו של השופט ולטובת התובע עמד תיקון סעיף 25 א’ לחוק לשון הרע, המחייב אמצעי תקשורת לפרסם בהבלטה הראויה את העובדה שאדם שנחשד או הועמד לדין יצא זכאי. סעיף זה אינו עוסק בפרסום התנצלות או בקשת סליחה. אבל ההיגיון העומד בבסיסו, קבע השופט, הוא יצירת תיקון ואיזון הולמים לרושם שנוצר כתוצאה מהפרסום השלילי.

השופט מנחם קליין

השופט מנחם קליין

ציטוט מן הרמב"ם

הואיל ובמשפט העברי עניין זה הינו בעל חשיבות מרובה

החליט השופט לחזק את פרשנותו בדברי הרמב"ם ב"משנה תורה":

" אין התשובה ולא יום הכיפורים מכפרין אלא על עבירות שבין אדם למקום… אבל עבירות שבין אדם לחבירו כגון החובל את חבירו, או המקלל חבירו, או גוזלו וכיוצא בהן, אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו… אף על פי שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו… ( רמב" ם, הלכות תשובה, פרק ב, הלכה ט).

ועוד מביא השופט נימוקים מן הירושלמי, מן הרמ" א, השולחן ערוך ועוד ועוד.

" לשון הרע והוצאת שם רע על אדם" , אומר השופט, " הם במובהק עבירות שבין אדם לחברו ועל כן הדרך לתיקונן היא פיוסו וריצויו של מי שנפגע מהן" .

לסיכום אומר השופט: " מעקרונות המשפט העברי שצוטטו, עולה ברורות כי פרשנות תכליתית ראויה של החובה על פי סעיף 25 א’ לחוק לשון הרע היא הטלת חובה על אמצעי תקשורת לפרסם עדכון על שחרור וזיכוי נאשם, באותה צורה סנסציונית, ובאותה הבלטה וגודל ידיעה כפי שפורסם דבר מעצרו, חקירתו והגשת כתב אישום נגדו" .

השופט פסק כי העיתון ישלם לתובע סך של 50,000 ₪ נושאי ריבית והצמדה. וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ₪ + מע" מ.
השופט מנחם קליין הוא יליד ברזיל ולמד שם ב"תלמוד תורה" ריו דה ז’נירו. עלה לארץ ה-1982 למד משפטים בבר אילן ובאוניברסיטת תל אביב ומכהן כשופט שלום מאז שנת 2000.

פורסם בקטגוריה מערכת המשפט, תקשורת. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

3 תגובות בנושא כך ניצח הרמב"ם את "ידיעות אחרונות" בתביעת דיבה

  1. פינגבאק: מי הזיז את הגבינה של שאול מופז | היגיון בשיגעון

  2. מאת שלמה‏:

    החבר שלי היה המתמחה של השופט קליין, הוא סיפר דברים עסיסיים מאד ממה שהלך שם בלשכה, אם היה מפרסם אותם ברבים, נראה איך השופט קליין היה מתמודד עם הנושא של לשון הרע!

    • מאת מאיר גרייבר‏:

      דברי שלמה בתגובתו יתכן וע"פ החוק הישראלי אינם לשון הרע, אבל ללא ספק הם בהחלט לשון הרע ע"פ החוק העברי. הוא רומז כאן על דיבורים או מעשים "עסיסיים" שפוגעים בשמו של השופט קליין. מכוער.

      דרך אגב, אביו של אלי לוק, שאליו מתיחסים בראש הכתבה שמיוחס לו נסיון "ריגול למען מצרים" הוא מרדכי לוק, "האיש במזוודה" שנחטף ע"י סוכנים מצריים, סומם, הושם במזוודה אך התעורר בנמל התעופה (של רומא, למיטב זכרוני) דפק על דפנותיה והצליח לעורר את תשומת לב השוטרים במקום, ושוחרר.

השאר תגובה