היגיון בשיגעון

לרגל הענקת פרס ישראל לתקשורת לעורך " ידיעות אחרונות" לשעבר, דב יודקובסקי

ערך את העיתון ללא תואר. דב יודקובסקי. (צילום: זאב גלילי)

דב יודקובסקי הוא האיש שהמציא את " ידיעות אחרונות" . ליתר דיוק: את הנוסחה של עיתון המתאים "גם לעוזרת וגם לפרופסור" . מכוחה של נוסחה זו הגיע " דיעות אחרונות" לתפוצה חסרת תקדים בממדים בינלאומיים. יותר ממחצית האוכלוסייה במדינת ישראל נחשפת לעיתון ואין עוד עיתון כזה בשום ארץ מערבית. השבוע הוחלט להעניק ליודקובסקי את פרס ישראל לתקשורת ובכך נעשה צדק לאיש התקשורת החשוב ביותר במדינה, שמרבית ימיו היה אלמוני.

"הסמרטוט של המדינה"

כשקיבל יודקובסקי לידיו את עריכת העיתון בשנת 1948 היתה תפוצתו קרובה לאפס. העיתון החזיק דף אחד בלבד, על נייר שבכל יום היה בתבנית אחרת. הדפסה גרועה, גרפיקה איומה, תוכן דליל. התואר היאה לו אז היה "הסמרטוט של המדינה" . בעל העיתון, יהודה מוזס, שילם לילדים מוכרי עיתונים על מנת שאלה יסכימו להתרוצץ ברחובות ולהכריז "ידיעות אחרונות" . זאת, אך ורק כדי להפגין את נוכחות העיתון וקיומו. באותה תקופה (חודשים מאי יוני 1948) הגיעה תפוצת "מעריב" ל-33 אלף ביום. תפוצה זו גדלה במרוצת השנים למאות אלפים ו"מעריב" נשא את הלוגו " העיתון הנפוץ במדינה" . "ידיעות אחרונות" קירטע אחרי מעריב ונדרשו עוד כעשרים שנה עד שתפוצת שני העיתונים השתוותה(בראשית שנות השבעים).

בשנת 1989 כשיודקובסקי אולץ לפרוש מתפקידו על-ידי קבוצת היורשים למשפחת מוזס, התקרבה תפוצת העיתון ל-600 אלף עותקים (בסופי שבוע). " מעריב" באותה עת היה בתהליך של ירידה מתמדת. תפוצתו (בימי חול) ירדה לכ-70 אלף בלבד ולולא רוברט מאקסוול שרכש אותו היה העיתון מגיעה לסף סגירה.

ה" פוטש" של קרליבך

" ידיעות אחרונות" נרכש על ידי יהודה מוזס, ערב מלחמת העולם השניה. הוא מסר את עריכתו לד"ר עזריאל קרליבך, שהצליח בתוך כמה שנים לחולל מהפך בסגנון העיתונאי של ארץ ישראל הקטנה. "ידיעות אחרונות" של קרליבך היה אנטי תיזה לעיתונות של התקופה – רובה עיתונות מפלגתית מגוייסת, משעממת. מאמרים כאורך הגלות, מעט מידע והרבה קלישאות. קרליבך הנהיג את הרפורטז'ה, את הסיפורים האנושיים, את הסגנון התוסס והפך את העיתון להצלחה גדולה. בשנים בהן צמח והתבסס " ידיעות אחרונות" של קרליבך היה יודקובסקי באושוויץ.

בפברואר 1947 חולל קרליבך " פוטש" ב"ידיעות אחרונות" . הוא נטל את כל עובדי המערכת והדפוס, הקים בן לילה עיתון מתחרה שקרא לו  "ידיעות מעריב" ובאותה הזדמנות גזל גם את כל קוראי "ידיעות אחרונות" .

"מעריב" בתקופה שהתחזה לידיעות

עורך בתואר ועורך בפועל

הבעלים של " ידיעות אחרונות" , יהודה מוזס, היה צריך למצוא במהירות פתרונות כדי להציל את המפעל שנגזל ממנו ב"פוטש" . הוא היה זקוק לאישיות ציבורית מוכרת בתפקיד העורך ולמישהו שיעשה את עבודת העריכה בפועל. הוא בחר בד"ר הרצל רוזנבלום, פובליציסט רב מוניטין שהיה מחותמי מגילת העצמאות, לתפקיד העורך. על יודקובסקי, שהיה קרוב משפחה, הטיל את התפקיד לשקם את העיתון מהריסותיו.

יודקובסקי הגיע לארץ כפליט שואה, והיה סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים, ערב מלחמת השחרור. לפרנסתו עבד בהעברת מאמרים מירושלים בטלפון למערכת "ידיעות אחרונות" בתל-אביב. לאחר הסרת המצור מעל ירושלים בא יודקובסקי לתל-אביב והחל במלאכת שיקום העיתון.

ידיעות אחרונות יום לאחר הצבעת אום על הקמת המדינה

הרקע לאלמוניותו רבת השנים של יודקובסקי נבע מן הנסיבות המיוחדות שבהן פעל העיתון. העורך בתואר, ד" ר הרצל רוזנבלום, היה יהודי נחמד שהיה מסוגל לכתוב מאמרי מערכת חוצבי אש ולהבה והשקפותיו היו מוגדרות היום כימין קיצוני. אך הוא לא היה מסוגל להיות עורך בפועל ותפקיד זה מילא יודקובסקי כשהוא נושא שנים בתואר הבלתי ברור " מרכז מערכת" . רוזנבלום המשיך להחזיק בתואר עורך גם לאחר שהגיע לפנסיה וזכה לאריכות ימים מופלגת. נח מוזס לא שחרר אותו מתפקידו כי הוא רצה לעצמו את תואר העורך. פעם הציע ליודקובסקי רוטציה בתפקידים, וכבטחון שיפנה את מקומו הציע להפקיד בידי יודקובסקי את מניותיו בעיתון. יודקובסקי סרב וכך נמשך שנים המצב המוזר הזה שכל גדולי המדינה יודעים מיהו העורך האמיתי של העיתון אבל איש מקוראי העיתון לא ידע זאת.

מבחינות רבות היה המאבק בין דב יודקובסקי ונח מוזס לא רק על תואר העורך אלא גם על אהבת האב. יהודה מוזס ראה ביודקובסקי את בנו האמיתי וממשיך דרכו. באחד ממכתביו ליודקובסקי הוא כותב: אני כל כך מתגעגע אליך ואוהב אותך.

נוסחת יודקובסקי

מה היתה נוסחת יודקובסקי?

עבדתי לצידו משך עשרים וחמש שנה וקשה להגדיר את הנוסחה. הוא עצמו אינו מסוגל לעשות זאת, כפי שנוכחתי בהקלטות רבות שערכתי עמו במטרה לספר את סיפור העיתון.

הייתי אומר שהנוסחה הזו היא שילוב של גורמים רבים, שכולם נובעים מאישיותו. יודקובסקי הוא בראש ובראשונה איש תרבות אנין טעם. תרבותו ואנינותו הטביעה את חותמה על העובדים ועל העיתון, קבעה את גבולות המותר והאסור. יודקובסקי נתן ביטוי מעל דפי העיתון לכל קשת הדעות הפוליטית, אך לא היה מקום לביטויים זולים, להפקרות לשונית או לפגיעה בערכי היסוד של החברה והמדינה. הוא אפשר לאנשי שמאל מוכשרים לפרסם את דעתם, אבל הוא לא אפשר להם לפרסם כל מה שרצו. משך שנים הקפיד יודקובסקי לקרוא כל יום חמישי את כל המאמרים הרגישים (שנועדו לעתון של שבת) ולא היסס לפסול דברים שחרגו מן הגבולות שקבע. כשהיה נעדר מן הארץ מילא תפקיד זה שותפו לדרך, נח מוזס, ומעולם לא נעדרו שניהם יחד מן הארץ כדי של ייעשה משהו בהעדרם שיפגע בעיתון.

לאחר מותו של נוח מוזס מילאתי את מקומו של יודקובסקי בעת העדרו מן הארץ. ערב צאתו נהג לומר לי: כל כשלון שלך ייסלח פרט לכך שתאפשר פרסום דברים שאני לא הייתי מאשר. באחד הימים בהם היה בחו"ל הגיעה לשולחני מקאמה פרי עטו של חיים חפר שתקפה את הדתיים במילים שהנייר איננו סובל. הודעתי לחפר כי איני מאשר את המקאמה לפרסום. חפר השתולל מרוב כעס. הזהיר אותי כי יש לו חוזה עם העיתון המבטיח לו חופש הבעת דעה, איים כי יתבע פיצויים, כי יפרסם את המקאמה במקום אחר. הדבר לא עזר לו ובאותו שבוע הופיע העיתון בלי מקאמה של חפר. כשחזר יודקובסקי לארץ הוא אמר לי: טוב עשית.

גאון ונדיב ואכזר

כתבתי כאן פעם כי הייתי מגדיר את יודקובסקי במילים של ז'בוטינסק: גאון ונדיב ואכזר. הוא היה נדיב מאד ביחסיו לעובדים ויצר אווירת צוות ומסירות שאין מוצאים דוגמתה בימינו, ודאי לא בתקשורת. יודקובסקי הקים קבוצה גדולה של אנשים שהיו מעין שלוחות רוחניות-מקצועיות שלו, חשו כלפיו נאמנות מוחלטת וידעו לעבוד בהרמוניה כשהוא מנצח כמאסטרו על תזמורת. הוא היה גם אכזר לא קטן כשהיה צריך לעקור עשבים שוטים ורשלנויות. אך מעל לכל הוא היה גאון בהבנת רוח החברה הישראלית והשינויים המתחוללים בה. למרות שלא ידע לכתוב היה גאון בהערכת טיבם של טקסטים וברוח הלשון המתחדשת בפי הדור החדש. הוא נתן ביטוי בעיתונו לכל גוני הקשת הפוליטית, מעמוס קינן ועד ישראל אלדד מבועז עברון ועד אליהו עמיקם. הוא נתן מקום לכל הדעות ולכל הידיעות הראויות לדפוס, כסיסמת הניו יורק טיימס. אך היו לו קווים אדומים. שום דבר שחורג מן הטעם הטוב וכללי המוסר. שום דבר הפוגע באשיות המדינה ומערער על זכות קיומה. בעמודי החדשות , שהוא ערך מדי בוקר, הקפיד שלא תהיה סטייה קלה כחמורה מן האמת והאובייקטיביות. שום כותרת מגמתית. שום ניסוח מחוכם המסתיר עמדות פוליטיות. ומעל לכל: שום לשון פלצנית וריקה מתוכן. שפה בהירה וברורה. הוא לימד את כולנו שכתיבה יכולה להיות גם ברורה, גם מעניינת וגם בעלת רמה.

יודקובסקי לא היה נקי משגיאות. לא כל האנשים שבחר בהם ללהציג את הפוסטעבוד עמו היו בחירה מוצלחת. לפחות אחד האנשים היה בחירה מאד לא מוצלחת והיה הגורם המרכזי להדחתו ממפעל חייו.

ראה מעריב העיתון שלידתו בחטא

ראה הימים בהם היה העולם כמרקחה

ראה פרס סוקולוב ליודקובסקי (קטע אחרון)

ראה כך נלכד הסוס הטרויאני שחדר לידיעות