על דרכי חשיבתו של הרב יוסף שלום אלישיב ניתן אולי ללמוד מארוע שהתרחש.באחד מבתי הכנסת שבמרכז הארץ.
בבית כנסת זה היו מוצבות קופות צדקה. אחת לחודש היו הגבאים מרוקנים את הקופות, רושמים ומעבירים את הכספים ליעדיהם.
הרב אלישיב ויקישיתוף
באחד הימים הבחינו הגבאים כי הקופות מניבות פחות כספים מכפי שהיה בעבר. נתעורר חשד כי מישהו גונב מן הקופות. החליטו להציב מארב בשעות הבוקר המוקדמות ולגלות בדרך זו מי הגנב.
בוקר אחד הבחינו הגבאים, שהסתתרו בפינות אפלות של בית הכנסת, באחד המתפללים המרוקן את הקופות ושם את הכסף בכיסו. יצאו הגבאים ממחבואם ותפסו את האיש " על חם" . הם תבעו ממנו להחזיר לא רק את הכספים שגנב באותו היום אלא גם כספים שחסרו בחודשים שקדמו.
אך הגנב טען כי זו הפעם הראשונה שהוא גונב מקופות הצדקה. הוא מוכן להחזיר את הגניבה שבה נתפס אך אינו מוכן לתת סכום גדול יותר. הזהירו את האיש כי יפנו למשטרה ואז יולבנו פניו ברבים. כאן באה אשתו של הגנב ומחתה. מה אני אשמה שבעלי גנב? מה אשמים ילדינו ובנותינו הזקוקות לשידוך?. הוסכם בין הגבאים לבין הגנב לבוא לדין תורה בבית דינו של הרב יצחק זילברשטיין, בחולון.
השאלה שהוצגה לרב זילברשטיין הייתה האם על הגנב לשלם את הסכום של הגניבה בה נתפס, או שישלם את הסכום שחסר היה בקופות ואשר גם אותו גנב לפי המשוער. פנה הרב זילברשטיין לחתנו, הרב יוסף שלום אלישיב, וזה פסק כי על האיש לשלם את הכספים שחסרו בקופות הצדקה משך כל התקופה האחרונה.
לכאורה פסיקה תמוהה. לפי ההלכה אדם שנראה יוצא ממערה ובידו סכין נוטפת דם, ובתוך המערה נמצא אדם שמת בדקירה, אי אפשר להרשיע את מחזיק הסכין ברצח. חייבת להיות עדות של שני עדים שראו את המעשה. וכאן פוסק הרב אליישיב להטיל על הגנב תשלום כבד שאין כל עדות שהוא גנב ואפשר להסיק על אשמתו רק בדרך של סברה, על פי הוכחות נסיבתיות.
הנימוק שנתן הרב אלישיב הוא הסיפור על ר' טרפון, מגדולי התנאים, המופיע במסכת נדרים (דף סג עמ' ב).
מסופר שם כי ר' טרפון עבר ליד בוסתן תאנים וראה כי "הוקפלו רוב המקצועות" . ביטוי זה פרושו שזה בוסתן שכל הסכינים שבהם קיצצו את התאנים הוחזרו למקומם. דהיינו שבעלי השדה השלימו את מלאכתם ונטלו את כל הפרי שהיה על העצים.
אם מוצאים במטע כזה תאנים בודדות שנותרו לאחר הקטיף מותר לאכול מהן כי הן בחזקת הפקר. וכך עשה ר' טרפון. בא האיש שעיבד את השדה וכשראה את ר' טרפון אוכל מפרותיו הלביש עליו שק וביקש לזרוק אותו לנהר. מלמל ר' טרפון מתוך השק "אוי לו לטרפון שזה הורגו" . שמע האיש כי מדובר בתלמיד חכם גדול כר' טרפון הניח את השק ונמלט מן המקום. ועל כך נאמר בהמשך שכל ימיו הצטער ר' טרפון על שהשתמש בכתרה של תורה כדי להציל עצמו.
הרבה משמעויות יש לסיפור הזה (וגם גירסה מעט שונה בירושלמי. שם נאמר כי השדה היה בבעלות ר' טרפון ומעבד השדה לא הכירו וחשד בו כי גנב גם בעבר מן הבוסתן. מסיפור זה הסיק הרב אלישיב הלכה שחייבה את הגנב מקופות הצדקה בבית הכנסת. שאותו גנב חייב לשלם כל מה שהיה חסר מקופות הצדקה גם לפני שנתפס. עם זאת הטיל כמה סייגים: לברר אם האיש אינו חולה אלצהיימר שאינו יודע מה עושה, או שמצבו דחוק ועוד.
