ה"זובור" שעשו שופטי בית המשפט העליון לשופט סולברג

שופט בית המשפט העליון, נעם סולברג, פסק קנס כבד, בהיותו שופט מחוזי, על אילנה דיין ועל חברת טלעד על שידור כתבה שייחסה לקצין צה"ל רצח ילדה פלסטינית * בית המשפט העליון הפך את פסק הדין על פניו וקבע הלכה משפטית חדשה "אמת לשעתה אינה דיבה" * האם יש קשר בין פסיקת העליון לעובדה שהשופט סולברג הוא "מתנחל" שהתנגדו למינויו? *"הארץ" מרמז שיש קשר וקובע כי פסק הדין הוא "זובור" שעשו שופטי העליון לנשיאם

את הכינוי "זובור" – להחלטה שקיבל בית המשפט העליון בפרשת התביעה של סרן ר' נגד אילנה דיין – נתן "הארץ", העיתון לאנשים חושבים.

בתוך עמי אני יושב והביטוי "זובור" מוכר לי. הן מתקופת שרותי הצבאי והן משיחות בית קפה הנערכות באווירה לא מכופתרת.

אך הופעת הביטוי בעיתון רציני כמו "הארץ", העלתה בי את המחשבה שלא ייתכן שהעיתון ישתמש בביטוי שמילון אבן שושן הישן והטוב היה מכנה "המוני".

חשבתי לעצמי אולי יש כאן חידוש לשוני-משפטי שאינו מוכר לי, או אולי זהו ביטוי של לשון גבוהה מן המקורות. פתחתי איפה את אבן שושן, אך המלה לא נמצאה בו. גם במילון "רב מלים" של שויקה, שאינו נרתע מלכלול באוצרו מילות רחוב, לא נמצא זכר לביטוי.

אילנה דיין [צילום זאב גלילי]

ה"זובור" מקורו וגלגוליו

גם במילון הסלננג לעברית מדוברת על שני חלקיו [של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה] לא מצאתי את הביטוי. הואיל ואין להניח שהעדר הביטוי נבע מן האיסטניסיות של בן אמוץ, אני מניח שהביטוי לא היה קיים במשמעותו הנוכחית בתקופה בה נכתב המילון [ 1973 ו-1982] .

הביטוי מופיע, לראשונה ככל הידוע לי, ב"לכסיקון: הסלנג העברי והצבאי משנת 1993 , שמגדיר כך את המלה: "סלנג צבאי שפיכת תערובת של מיני זבל וטינופת על חייל כעונש או כטקס קבלה".

והדוגמא שמביא הלכסיקון: " המסכן הזה מעבירים אותו יחידה כל שני וחמישי ובכל מקום הוא זוכה לזובור".

אם לכך התכוונו מחברי הידיעה ב"הארץ" הרי הם אמרו שטקס קבלת הפנים שנעשה לשופט נועם סולברג עם כניסתו לתפקיד נשיא בית המשפט העליון, היה משהו הדומה להטחת זבל וטינופת.

בטרם נדון בסיבה ל"זובור" הזה נמצא לעיתון אולי מעט כף זכות. בשימוש האזרחי משמש הביטוי – כך על פי מילון הסלנג המקיף של רוביק רוזנטל – במשמעות עדינה יותר. הגדרת המונח במילון זה היא " התעללות". כלומר שופטי בית המשפט העליון רק התעללו בנשיאם החדש אבל לא זרקו עליו ממש זבל.

המילון מוסיף גם את מקור הביטוי שהוא מן השפה הערבית שמשמעותו אבר המין הזכרי.

הידיעה על ה"זובור" בעמוד הראשון של הארץ

מיהו "שמוק אקדמי"

אין זו הפעם הראשונה ש"הארץ" עושה שימוש באבר המין הזכרי בדיון ציבורי. בפעם הקודמת הזכורה לי נעשה הדבר במדור לספרות על ידי יצחק לאור שכתב: " אלמלא ידענו איך נהפך [פרופסור גרשום] שלום, עם השנים, לשמוק אקדמי כמקובל באוניברסיטאות, אבל כזה הנוטל על עצמו את תפקיד שר ההיסטוריה…".

כאן נעשה הדבר בלשון היידית [שנקלטה לעברית ואפילו לאמריקנית].

אבל אם "הארץ החליט לעבור לשימוש במילים ערביות שחדרו לשפה העברית הרי עומד לרשותו ארסנל שלם.

הם יכולים לכתוב ששופטי בית המשפט העליון עשו "סיפתח" לצ'ילבה עם כניסתו לתפקיד. וכי מצפים לו עוד דאווינים ושה"מלעון" הזה לא יחשוב שהוא "אבדאי" או "ג'אבר" ושיידע שבעיניהם הוא סתם "ג'חש" ו"מנחוס". הם יוכלו גם להגיד שזה בסך הכל "כטיאר" שהימין הכניס לבית המשפט העליון למרות גילו המופלג.

העיקר שהם ירגישו סבבה.

על מה השמחה

העליצות שבה קידם "הארץ" את החלטת בית המשפט העליון בהחלט מובנת. כי להחלטה הזו יש, מעבר ל"זובור", משמעות מרחיקת לכת מבחינת הדמוקרטיה הישראלית ומעמד התקשורת בה.
סיפור המעשה ידוע ונלעס לעייפה. אזכיר אותו כאן רק בקצרה.

בשנת 2004 נורתה ילדה פלסטינית בת 13 בסמוך למוצב צה"ל ליד רפיח.

מפקד הפלוגה, שאיישה את המוצב, סרן ר', הואשם בשימוש בלתי חוקי בנשק ובשיבוש הליכי משפט. מן התחקיר ניתן היה להסיק כי הקצין לא הסתפק ביריה על תלמידה שהייתה כאילו בדרכה לבית הספר, אלא ביצע גם "וידוא הריגה".

הריגת ילדה פלסטינית היא אייטם מצויין לטלוויזיה הישראלית. זה לא סתם צלף פלסטיני המכוון את הרובה לגולגלתו של תינוקת בחברון.

בנובמבר 2004, עוד בטרם הוכרע סופית דינו של הקצין, שידרה אילנה דיין בתכנית "עובדה" תחקיר על הפרשה. מן התחקיר ניתן היה להבין שסרן ר' הוא בחזקת רוצח של ילדה תמימה.

זיכוי ותביעת דיבה

לאחר שורה של דיונים משפטיים זוכה סרן ר' מכל אשמה.

הוא הגיש כנגד דיין ונגד זכיינית השידור "טלעד" תביעות על הוצאת דיבה. בתביעתו טען כי הקטעים ששודרו בתוכנית היו ערוכים בצורה מגמתית ולא הוגנת, ולעתים אף מטעה, במטרה להוכיח את אשמתו.

שופט בית המשפט המחוזי בירושלים היה אז נעם סולברג, שמונה באחרונה לבית המשפט העליון. הוא קיבל את התביעה, וקבע כי דיין וטלעד אשמים בהוצאת לשון הרע מתוך רשלנות ושלא בזדון.

הוא הטיל עליהם לשלם לתובע פיצוי בסך 300,000 ש"ח,וכן החזר הוצאות משפט בסך 80,000 ₪.

עוד חייב השופט סולברג את הנתבעים להקריא את עיקרי הכרעת הדין בתוכנית והבהרה לצופים כי הכתבה ששודרה בשעתו העבירה מסר שגוי לגבי התובע.

הערעור לעליון והחלטתו

הנתבעים הגישו ערעור על פסק הדין וגזר הדין לבית המשפט העליון. ואכן, השופטים אליעזר ריבלין עוזי פוגלמן ויצחק עמית קבעו בהכרעתם מונח משפטי חסר תקדים "אמת לשעתה אינה דיבה".
מה פרוש מונח זה ? אם אני אומר לחברי כי הוא גנב וכולם מסכימים עמי ואף מוגשת נגדו תביעה והוא יוצא זכאי בדין גם אני אזכה להנחה הזו של "אמת בשעתה" ? [אני מודה לד"ר ישראל בר ניר שהפנה תשומת לבי לנקודה זו]

והרחיק לכת השופט פוגלמן שכתב בפסק הדין כי היחסים שבין עיתונאי לבין הציבור הטילו על דיין "חובה חוקית מוסרית או חברתית לפרסם דברים בעלי עניין ציבורי".

במלים אחרות: הזכות המיוחדת הזו של "אמת בשעתה" היא לא רק זכות אלא חובה של העתונאי לפרסם דברים שיש בהם עניין ציבורי". ולא חשוב לכאורה אם מה שנחשב "אמת בשעתה" מתבררת כשקר גדול.

רישיון להרוג לרשות הרביעית

המשמעות המעשית של פסק הדין ההזוי הזה של בית המשפט העליון היא "רשיון להרוג". חכמינו אמרו כי "כמו שהחרב ממית כן לשון הרע ממית" (מדרש משלי).

הרישיון הזה לא ניתן לכל אדם אלא לעיתונאים.

אך המשמעות של הפסיקה מרחיקת לכת יותר מן החשבונות האישיים של שופטים עם עמיתם והשקפת עולמם על הפקרות התקשורת.

המשמעות העיקרית היא שפסק הדין הזה מימש וחיזק מציאות הידועה מכבר. במדינת ישראל יש ארבע רשויות – השופטת, המחוקקת, המבצעת, והמפרסמת.

אך בניגוד לעקרונות מונטסקיה אין הפרדה בין הרשויות. הרשות העליונה והקובעת היא הרשות השופטת. היא מחוקקת [לקחה לעצמה סמכות לאשר או לבטל חוקים של הכנסת] היא גם המבצעת [למשל: איפה תעבור גדר ההפרדה]. היא גם הרשות ההופכת את בתקשורת, "כלב השמירה של הדמוקרטיה" לדוברמן אימתני, הרשאי לקרוע לגזרים כל מי שלא מוצא חן בעיני הרשות העליונה.


כך תרשם כמנוי חינם להיגיון בשיגעון http://www.zeevgalili.com/2013/04/18091
פורסם בקטגוריה מערכת המשפט, צהל, תקשורת, עם התגים , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

4 תגובות בנושא ה"זובור" שעשו שופטי בית המשפט העליון לשופט סולברג

  1. מאת Babash‏:

    לפי מיטב ידיעתי סולברג מונה לשופט בבית המשפט העליון.לא לנשיאו.
    גרוניס התמנה לנשיא בית המשפט העליון.

  2. מאת abebird‏:

    נדמה לי ששלושת שופטי העליון עשו את הזובור לסולברג ביום כניסתו לתפקידו כשופט עליון.
    כלל לא בטוח שקביעת ביהמ"ש בעניין "אמת לשעתה" נכונה ושקולה… שהרי כדי שהאמת הזו תהיה נכונה לשעתה היתה חייבת אילנה דיין – לעשות את הכל – לפנות לכל מקורות המידע שהיא ידעה על קיומם, כולל לדובר צה"ל (שהיא קיבלה ממנו התייחסות) ואף לקצין או למי שמטעמו (שהרי כקצין בשירות פעיל הוא היה מנוע מלדבר עם העיתונות).
    מעבר לכך, דיברי הדובר הצבאי הובאו בקצרה רק בפתיח הכתבה, בלי שאילנה ניסתה לשלול או לאמת אותם בגוף הכתבה. אילנה דיין הציגה את האירוע כפי שהוא מסופר רק מהצד הפלסטיני. התמונות וסרטונים שבכתבה נגזרו והודבקו כדי לשוות אמינות לתאור האירוע שניסתה אילנה דיין לצייר. עובדה זו משמעותה שהיא ניסתה לבנות את "האמת" הסובייקטיבית שלה, בניגוד לעובדות ולטענות הנוספות שהיו בידיה באותה עת! ניכר שהיא לא הכניסה את עמדת הקצין לתוך התמונה שהיא ציירה או אף לא נתנה לו את המשקל היחסי הראוי בפתיח לכתבתה ובגוף הכתבה. הכתבה הציגה את עמדת הפלסטינים לציבור כאמת שלכאורה נבדקה ע"י העיתונאית הנחשבת לאמינה והתבררה כאמינה, ואילו דברי דובר צה"ל ונציג הקצין הוצגו כעמדות פתלתלות שמנסות לגנוב את הדעת.

    כדי שאילנה דיין ו"טלעד" יזכו להגנת "אמת לשעתה", הם היו חייבים לעשות את המקסימום כדי לברור את העובדות ולהציג את עמדות שני הצדדים זה מול זה, במקום שהיו גרסאות שונות, ולא לפסוק קביעה חלוטה על בסיס עמדות צד אחד, שידוע הוא שדווקא הצד הזה לא מקפיד בדיווחי אמת, בלשון המעטה.

  3. פינגבאק: הכבוד האבוד של מי | היגיון בשיגעון

  4. מאת גלעד‏:

    מס' דברים:
    תיקון:
    הפרשה כולה התחילה בעקבות תלונה של מספר חיילים באותה פלוגה כנגד המ"פ.
    כאחד ששירת באותו הגדוד, והכיר את הפלוגה, על אף שעזבתי אותה כשנה וחצי לפני האירוע, ידעתי בלי שדיברתי עם איש שלהד"ם, כמו שאכן התברר בסוף: החיילים שיקרו בעקבות סכסוך עם הקצין. הקצין מעולם לא חזר לפלוגה החל מפיצוץ הפרשה.
    עד שהודו החיילים בשקר התחיל פסטיבל תקשורתי שלם סביב גרסתם לאירוע. הפרקליטות הצבאית, בצעד שהסתבר כפזיז ושערורייתי, החליטה להגיש כתב אישום. קשה לקבל ולהאמין שמה שכל אחד ידע על הפלוגה, ומה שהתברר בסוף כשקר, לא יכל להיחשף בחקירה קצת יותר רצינית. ואותם הדברים אמורים גם לגבי 'תוכנית התחקירים' עובדה, אבל על זה אכתוב בהמשך.

    חידוד:
    אילנה דיין התראיינה בעניין לתוכנית 'תיק תקשורת' אשר חלקים ממנה נמצאים באינטרנט (אפשר למצוא קישור בויקיפדיה, או באתר של העין השביעית).
    למרות שהיא משתמשת בלולינות מילולית שמקשה להבין את שבעצם היא רוצה לטעון להגנתה, אני הבנתי מדבריה שסרן ר' כלל לא היה הנושא בכתבה מבחינה, וכי היא מבחינתה ניסתה להציג את צה"ל באור שלילי כרוצח ילדות. אם לא הבנתי את דבריה נכון, אני מתנצל, אולם כפי שכתבתי ההתנסחות שלה לא ברורה ומעורפלת, למרות שהיא אשת תקשורת שניסוח אמור להיות התמחותה, ואני מניח שיש סיבה לכך.

    חידוד נוסף:
    הסיפור הפך ל'כותרת ראשית' ולשיטחי, ומעולם לא נכנסו בו לקירבי הדברים כדי לדון בהם באמת.
    עדות השקר של החיילים שפעלה כנגד המ"פ, טענה שוידא הריגה בילדה בירי אוטומאטי מנשקו.
    הטענה שהילדה נהרגה מירי החיילים מעולם לא יכלה להטען כנגד המ"פ, שכן בהתאם להוראות הוא יכל לעשות את זה (ויתכן גם שהיה צריך). בתקופתי היה אירוע בטחוני כנגד פלוגתי באותה גזרה, בו ב-12 בלילה ילד בן 6 זחל בין הגדרות לשטח צבאי. לו היה נורה למוות אף אחד לא היה יכול לבוא בטענות אל הכח שקפץ לאיזור. הרג באירוע כזה הוא החלטה של הגורמים בשטח, אשר לא תמיד הכל ברור להם, ולפעמים ברור להם מאוחר מדי (באיזור שורר חושך מוחלט). כך שלגילה של הילדה אין כל משמעות, מה עוד שהאירוע לווה, לפי הפרסומים (ש'צונזרו' בתחקיר של עובדה) בירי צלף מרפיח על הכח שהסתער, כך שקשה ליחס תמימות לילדה.

    חידוד נוסף:
    מקריאה של כל החומרים שפורסמו בעניין המשפט והכתבה (שכן מעולם לא ראיתי אותה) אני מבין ש'תוכנית התחקירים' עובדה מעולם לא ביצעה באמת תחקיר. היא לא פנתה לאף אחד מהחיילים באירוע וראיינה אותו (גם לא שלא למצלמה) וכל שהיה ברשותה הוא דיווחים מרשתות התקשורת השונות וחמרי וידאו שקיבלה מדובר צה"ל או שהודלפו אליה מהפרליטות הצבאית (קטעי וידאו שצולמו בפלוגה, חקירת הקצין, וקטעים מהקשר באירוע), אשר גם אותם בחרה בסלקטיביות.
    את הקטעים הם חיברו כדי לספר לנו את 'הסיפור האימיתי' שקרה שם. לא צריך באמת לשאול או לחקור, כי הרי הם יודעים את האמת. הדיווח נערך כעובדות מוצקות, ובבטחן מוחלט הוצג כגירסה היחידה האפשרית להשתלשלות הדברים, ולא כדיווח עיתונאי לגירסה של מאן דהו לאירועים.
    מספיק כדי לראות את מפת האיזור, ואת השרטוט של מיקומה של הילדה כאשר החל האירוע כדי להבין שהתחקירנים של עובדה אפילו לא הסתכלו על המפות. לו בדקו, לא היה מופיע בכתבה קריינות, במספר פעמים שונות, המתארת את הילדה כ'הולכת בדרכה לביה"ס'. השטח בו היא הלכה איננו בדרכו לשום מקום, פרט למוצב צבאי, שבו היא לא הלכה מעולם לביה"ס לפני כן (ואני מזכיר שהיא לא בת 6, אלא בת 14) וכן אינני מאמין שהיא ראתה מישהו הולך בו מאז שהמוצב הוקם שם, שהרי השטח הוגדר כ'שטח סטרילי'.

השאר תגובה