הגירסה החרדית של יוסי ביילין

 השבוע הושבעה "חברת הכנסת החרדית הראשונה" של סיעת מר"ץ. כך הכתירה התקשורת את הארוע.  מה שניתן לומר על חברת הכנסת החדשה הוא שהיא האדם הנכון במקום הנכון.

צביה גרינפילד החלה את דרכה הציבורית כקוריוז תקשורתי. הופעתה הציבורית הראשונה הייתה ב"פופוליטיקה", בשנת 1997. הדיון נסב על ישיבות ההסדר וצביה גרינפילד הוזמנה לדיון על תקן "התופעה החריגה", האופיינית לתכניות אלה. אישה חרדית, אם לשני בנים המשרתים בישיבות ההסדר, והיא בצד הפוליטי התוקף את הישיבות, מצדדת במה שאומר טומי לפיד.

צביה גרינפילד (ויקיפדיה לישכת הח"כ גילגמש

בעד פרסומי תועבה

קוריוז כזה היא הלחם של התקשורת. מאז אותה תכנית היו לה אין סוף ראיונות בעיתונות, ברדיו, ובטלוויזיה. בכל  דיון בנושאי יחסי דתיים חילוניים יש לה מה להגיד ותמיד היא בצד החילוני. בתוכנית טלוויזיה על פורנוגרפיה תמכה בזהבה גלאון, המצדדדת בפרסומי התועבה בשם חופש הביטוי.

אט אט גם נחשף בתקשורת סיפור חייה ואורח חייה. ילדותה במשפחה חרדית בשכונת גן רחביה בירושלים; התמרדותה נגד ה"ברוך שלא עשני אישה" שבסידור; מרידתה בהוריה בהיותה ילדה על שלא נתנו לה לקרוא "הארץ"; הכלב שהיא מגדלת וחיבתה ללהקות רוק.

עם כל החשיפה הזו לא הובהר מה בהשקפותיה ובאורח חייה  עושה את צביה גרינפילד ל"חרדית", פרט להצהרתה שנולדה למשפחה כזו. אין בדבריה ובתפיסת עולמה מאומה שניתן ליחסו לעולם החרדי. הדבר נחשף במיוחד עם פרסום ספרה "הם מפחדים".

פמיניזם ו"כיבוש"

זהו ספר שעליו יכלו לחתום שולמית אלוני, זהבה גלאון או יעל דיין. אותו מישמש המתחיל בפמיניזם, המציג את מעמד האישה כבעיה המרכזית והחשובה של ישראל; נמשך בבכי מר על גורל הפלשתינאים; נמשך בקריאות חמס על ה"כיבוש"; מאשים את המתנחלים בכל האסונות שפקדו את ישראל; מציג את החברה החרדית כחברה טפילית, המתאפיינת בריבוי ילודה, בטלנות וכמובן דיכוי הנשים שבתוכה. הקרשצ'נדו הוא "תהליך השלום", האור בקצה המנהרה, שיציל את הנשים ואת הפלשתינאים, יביא לשילוב ישראל בחברת העמים הנאורים – לא לפני שיפונו המתנחלים מישוביהם והחרדים יוכרחו לנטוש את ישיבותיהם וילכו לעבודה פרודוקטיבית.

בספר הזה  מרשה לעצמה צביה גרינפילד להגיד על הדתיים, חרדים ובעלי כיפות סרוגות,  דברים שדומה כי אף שמאלן חילוני לא העז להגיד. היא הרי באה כאילו מבפנים ולה מותר הכל.

איבה כלפי חרדים

הדברים שהיא אומרת בספרה על החרדים פשוט איומים. מעולם לא נתקלתי בטקסט טעון איבה כל כך כלפי החרדים, כמו זה שבספר "הם מפחדים".
את עיסוק החרדים ברפואה ובטיפול בחללים היא מייחסת (בראיון ב"מעריב") לנטיות נקרופיליות. בספר היא מתארת את הפעילות הזו כאקט בידורי.

על מפעל הצדקה והסיוע הרפואי האדיר של החברה החרדית, היא אומרת כי הוא מאפשר לחרדים (הסובלים, לדבריה,  מדלות חמורה של אפשרויות בידור) רטט מסעיר של 'אקשן' בעל מתח גבוה.

גרינפילד איננה חושכת את שבט לשונה גם מציבור  חובשי הכיפות הסרוגות. על אלה אינה יכולה לומר כי הם בטלנים ונקרופילים. אבל "התשתית האידאולוגית של ציבור זה (הכיפות הסרוגות) נגועה בבוז ובשינאת זרים"  אומרת גרינפילד בספרה. ומנין שאבו המפד"לניקים את שינאת הזרים? כמובן מן החינוך שקיבלו בבתי הספר שלהם: יהודה הלוי, המהר"ל, הגאון מוילנא, החת"ם סופר והרב אברהם יצחק הכהן קוק.

העובדות לא חשובות

הואיל ועל ציבור הכיפה הסרוגה אינה יכולה לומר כי אינו משולב בחברה הכללית ובלימודים אקדמיים היא כותבת את הדברים הבאים:  "במקום להתפזר בכל המחלקות האקדמיות הם ביכרו  לנצל את יתרונם היחסי בהכרת הטקסטים היהודיים והתמקדו בדרך כלל בתחום המורשת היהודית: תלמוד ומחשבת ישראל היסטוריה יהודית ומשפט עברי. כדרך כל הקבוצות המסתגרות שהשכלתם מוגבלת פיתחו גם הם תודעה צרה ופרובינציאלית המשתבחת בערכי עצמה ונוטה להגזמה לאומנית ושבטית חריפה".

קראתי שוב ושוב קטע זה ושאלתי אם עצמי אם אנחנו חיים באותה מדינה. כיפות סרוגות הולכות רק ללימודי יהדות באוניברסיטה? ומנין צמחו כל כך הרבה אנשי מחשבים, כלכלנים , רואי חשבון, מנהלי עסקים, מתמטיקאים, פיסיקאים? כולם חובשים  כיפות סרוגות כתחפושת?

פניתי לספרו המצויין של יאיר שלג, "הדתיים החדשים",(שהופיע בשנת 2000)   ואני מוצא שם סקר שנערך על ידי פרופסור מוטי ברלב המנוח, באמצע שנות השבעים, על עיסוקיהם של בוגרי הישיבות התיכוניות.  רובם פנו ללימודי כלכלה, מינהל עסקים, משפטים, מחשבים. למדעי היהדות פנו רק ארבעה אחוזים. סקר שנערך  על ידי "נקודה" ב-1985 העלה שרוב בוגרי ישיבות ההסדר פונים למקצועות חופשיים. גם רוב תלמידי "המכון הגבוה לתורה" של בר-אילן  לומדים משפטים, כלכלה, ומחשבים ורק מיעוטם לומדים מקצועות יהודיים.

בר-אילן כמפלצת

צביה גרינפילד סיגלה לעצמה את התיזה המעוותתת של השמאל לראות באוניברסיטה בר-אילן מדגרה לפנטיות דתית לאומנית שבאורח טבעי גידלה את יגאל עמיר.

על פי הדברים שכתבה אפשר להבין כי היא מכירה את בר-אילן רק מתוך חלון האוטובוס העובר ליד גדרות האוניברסיטה בכביש גהה. אחרת אין להבין איך יכלה לכתוב כי האוניברסיטה "לא הצליחה להחלץ מן התבנית הבעל ביתית ומן הציפיות הקונבנציונליות המוגבלות שאיפיינו מלכתחילה  את קהל היעד שלה. במקום להתמקד בלימודי עולם, העשויים להעשיר את החיים הרוחניים התרבותיים והפוליטיים של החברה הדתית לאומית,  בפרספקטיבות  ביקורתיות חיוניות, היא העדיפה להגדיר עצמה כאוניברסיטה יהודית. ועיקר המאמץ  ההשכלתי בה  מוקדש למדעי היהדות המסורתיים".

הגברת גרינפילד לא טרחה כנראה לרדת בתחנה שליד בר-אילן מתחת לגשר. אילו עשתה כן היתה ניגשת לחנות הספרים של האוניברסיטה ורוכשת בכמה שקלים את תכניות הלימודים. באותה הזדמנות יכולה היתה להעיף  מבט על ערמות הסטודנטים  והסטודנטיות השרועים על הדשא ולתחליף עמם כמה מילים. אולי אז היתה לומדת לדעת כי הדבר  השלילי ביותר שאפשר לומר על בר אילן הוא שזו אוניברסיטה כמו כל האוניברסיטאות האחרות – במבנה תוכנית הלימודים, באוכלוסיית התלמידים והמרצים.

לומדים כאן מחשבים, וכלכלה, ומשפטים  ומדע המדינה ותקשורת ופיסיקה וכימיה ומה לא. כזכר לחורבן מחייבים גם קצת לימודי יהדות. באמת אסון גדול. האוניברסיטה כבר מזמן אינה "דתית", לא בהרכב המרצים ולא בהרכב התלמידים. את ההוכחה לכך תוכל לקבל אם תבדוק את תוויות החניה של המכוניות שבשטח האוניברסיטה. תוויות אלה, המונפקות על ידי האוניברסיטה למרצים, הן  משני סוגים – לשומרי שבת ולמחלליה. התווית לשומרי שבת כוללת את סמל האוניברסיטה. התווית האחרת איננה כוללת את סמל האוניברסיטה.  האוניברסיטה העמידה רבבות בוגרים, דתיים וחילוניים, הממלאים תפקידים מרכזיים בתעשיה, בצבא, במינהל הציבורי ובכל מירקם החיים של המדינה.

בעיה בהבנת הנקרא

לשיא בחוסר הבנת הנושא מגיעה צביה גרינפילד כשהיא מצטטת מאמר של ד"ר יהודית אורבך, ראש היחידה לתקשורת בבר-אילן, שפורסם ב"הארץ" ביום השנה לרצח רבין. כותרת המאמר היתה "ארבע שנים אחרי רצח רבין, אפשד וראוי להפריד בין הגיבור לארוע".

הכותרת מתמצתת היטב מה שנכתב במאמר וד"ר אורבך ביטאה מה שחשבו וגם אמרו וכתבו רבים, מימין ומשמאל. לא כך הבינה את הדברים צביה גרינפילד. בעיניה  מעיד המאמר על  "כושר השיפוט הלקוי  המאפיין רבים כל כך  בקרב הציבור הדתי לאומי  ואת חוסר יכולתם או חוסר רצונם להבין ולהפנים ברצינות  את המשמעות המוסרית האמיתית  של דבריהם ופעולותיהם. שהרי רבין … נרצח ממש בידי איש ימין חובש כיפה , תלמיד ופעיל פוליטי באוניברסיטה בר-אילן".

בדברים אלו הוכיחה שוב צביה גרינפילד שלא הכינה שעורי בית. אני מכיר היטב את ד"ר יהודית אורבך, העומדת בראש היחידה לתקשורת (בה לימדתי כמה שנים טובות).  ד"ר אורבך היא חוקרת רצינית (בתחום מדע המדינה) בנושאי מנהיגות פוליטית. כתבה מחקרים על בגין  ואלון ומחקר מענין על השפעת סקרי דעת קהל על מדיניותו של רבין. ד"ר אורבך אינה מייצגת את הציבור הדתי לאומי. בהשקפותיה הייתי מגדיר אותה כפמיניסטית ליברלית ובכמה תחומים קרובות השקפותיה לאלו של צביה גרינפילד יותר מאשר להשקפות המובעות בטור זה. וביחידה לתקשורת בבר אילן יש כמדומני יותר אנשי שמאל למטר מרובע מאשר בסיעת מרץ בכנסת.

מה מריץ ומי מממן

אין לי מושג מה מריץ את גברת גרינפילד בעמדותיה  שבאנדסטייטמנט הייתי מגדיר כמוזרות. אך ידוע מי מממן את הריצה שלה.

הגברת גרינפילד עמדה בראש גוף הנקרא "מיפנה", שמומן על ידי האיחוד האירופי. לפי ההסכם "המטרה הכללית של הפרוייקט הזה היא לעודד את אלו התומכים בתנחלויות במיוחד, אך גם הדתיים המזוהים איתם והחוגים המסורתיים בישראל בכלל, לכיוון של תמיכה בתהליך  השלום והמערכת הדמוקרטית בישראל". למטרה זו העמיד האיחוד האירופי לזכותה  סכום של עד 250 אלף יורו.

מה שאני יכול להגיד  בשלב זה לאירופים (עד שייצא כאן חוק שיאסור התערבות גסה כזו של גורמים זרים בענייני הפנים  של ישראל): חבל על הכסף שלכם. אם הספר  הזה מבטא את יכולת השיכנוע של הגברת גרינפילד  זרקתם את כספכם  לשוא. אותי היא לא שיכנעה להאמין במה שנקרא "תהליך השלום".

אם הגיעה בזכות הספר והתקשורת לכנסת גם זה לא מי יודע תמורה נאותה לאלפי היורו.  כי הגברת גרינפילד עשויה להרשם כבעלת שיא גינס   של חברת כנסת בעלת הקדנציה הקצרה ביותר. בקושי נותרו 110 ימים לכנסת הזו ובכנסת הבאה עשויה מרץ להמשיך בתהליך הצטמקותה.

 

2 תגובות בנושא “הגירסה החרדית של יוסי ביילין

  1. פינגבאק: כל מה שרצית לדעת על ביילין וכבר שכחת | היגיון בשיגעון

  2. פינגבאק: מדוע תוחלת החיים בבני ברק היא הארוכה ביותר | היגיון בשיגעון

סגור לתגובות.